פסקי דין על המערערת - עו"ד לבצלטר בשם המשיב - אין הופעהפ ס ק ד י ןהשופט אליאסוף1. לפנינו ערעור של המדינה על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע מח/93-3; השופטת וימן ונציג הציבור לרנר) בו נקבע כי "התשלום שכונה "כוננות 2/3... | פסקי דין על המשיב - אין הופעהפ ס ק ד י ןהשופט אליאסוף1. לפנינו ערעור של המדינה על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע מח/93-3; השופטת וימן ונציג הציבור לרנר) בו נקבע כי "התשלום שכונה "כוננות 2/3" אשר שולם לתובע כל חודש במשך שנים רבות

1976/78     25/11/1990




דבע 3-137/תשן מדינת ישראל נ' יוסף דוידוביץ




בבית-הדין הארצי לעבודה דב"ע תשן/137-3
מדינת ישראל
ה מ ע ר ע ר ת
יוסף דוידוביץ
ה מ ש י ב
לפני: הנשיא (גולדברג
), סגן הנשיא (אדלר
), השופט (אליאסוף
),
נציג העובדים (ביילי)

בשם המערערת - עו"ד לבצלטר
בשם המשיב - אין הופעה
פ ס ק ד י ן

השופט אליאסוף
1. לפנינו ערעור של המדינה על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (תב"ע מח/93-3; השופטת וימן ונציג הציבור לרנר) בו נקבע כי "התשלום שכונה "כוננות 2/3" אשר שולם לתובע כל חודש במשך שנים רבות, לא היה בבחינת "תוספת" אלא חלק מהמשכורת הקובעת של התובע, כמשמעותה לעניין סעיף 8 לחוק הגמלאות".

2. המשיב הגיש לנו בכתב את טיעוניו בערעור וכן ביקש לפטור אותו מההופעה בדיון, בשל מצב בריאותו.

3. עיקרי העובדות הנוגעות לענייננו, נקבעו על ידי בית הדין קמא, כדלקמן:

"(א) התובע עבד בשירות המדינה, במשרדים שונים מאז 1959 עד שפרש לגמלאות בסוף חודש יולי 1987.
מקום עבודתו האחרון של התובע היה בבית החולים הממשלתי בנהריה שם הוא עבד מאז 1.1.64 בתפקיד של גזבר בית החולים.

(ב) התובע פרש לגימלאות לפי תנאי פרישה שנקבעו בזכרון דברים שנערך ביום 20.2.87 בינו לבין מר בר גיורא, סמנכ"ל לענייני העובדים במשרד הבריאות (מוצג - ת/6)...

(ג) התובע קיבל במשך שנים, מדי חודש, תשלום שכונה בתלוש המשכורת "כוננות 2/3" לאחר שאושר לו התשלום בסכום המתאים ל-6 כוננויות לחודש (להלן - "תוספת כוננות").
תוספת הכוננות הנ"ל שולמה לתובע גם בשלושת חודשי ההסתגלות האמורים לעיל, דהיינו גם בתקופה האחרונה שבה לא עבד כלל.

(ד) התובע לא דרש מעולם מהנתבעת תשלום עבור ביצוע כוננות. לדבריו ניתן לו התשלום "כמו שניתן לעובדי מנהל אחרים בביה"ח בנהריה כתוספת לשכרי" (סעיף 6 לתצהיר).
לגרסת הנתבעת שולמה התמורה עבור כוננויות לא כתוספת לשכר אלא בהתאם לזכרון דברים מיום 3.12.79 שנחתם בין הנהלת משרד הבריאות, שרותי האשפוז ויו"ר הועד של עובדי המנהל והמשק בבתי החולים (מוצג ת/9)...

(ה) מאז שאושר תשלום הכוננויות לתובע, ובמשך כל השנים בהם שולם לו תשלום זה, הוא לא נדרש מעולם לבצע כוננות, לא בדרך של ביצוע פעולה כלשהי בזמן כוננות ולא בדרך של מוכנות או זמינות להיקרא לעבודה.
התובע לא נתבקש אף פעם להישאר בבית בשעות או ימים מסוימים ולא להודיע להנהלת בית החולים על מקום הימצאותו. הוא לא נדרש, בימים מסוימים להיות מוכן לקריאה לעבודה.
התובע לא ידע כלל באיזה ימים הוא בכוננות. לא דיווח מעולם על ביצוע כוננות ולא קיבל הודעה על הימים בהם הוא נדרש, כביכול, להיות בכוננות.
אמנם נערך רישום כוננויות של התובע, אך רישום זה נעשה בדיעבד על ידי מי שהיה אז אמרכל בית החולים, מר גרינברג. זה היה עורך בסוף החודש רישום "דמיוני" של כוננויות אותם כאילו עשה התובע... לגבי עבודה בשעות נוספות, להבדיל מכוננויות, התובע כן נדרש לדווח והוא אכן עשה זאת מדי חודש (ראה לדוגמא מוצג ת/4). דיווח זה היה נמסר לאמרכל מר גרינברג. כאשר התברר לאמרכל שהתובע דיווח על עבודה בשעות נוספות בימים שבהם רשם גרינברג כאילו היה התובע בכוננות, היה גרינברג מוחק בקו את הרישום על שעות נוספות באותם ימים והוסיף בכתב ידו את המילה "כוננות" (ראה הרישום המופיע על ת/4 ועדותו של שטרסברג בעמ' 10).

(ו) מאז שהחליף מר שטרסברג את גרינברג בתפקידו הוא הנהיג שיטה חדשה של שיבוץ עובדים בכוננות.

לשם הפעלת ההסדר החדש הונהג שימוש בטופס חדש (מוצג ת/10) לפיו נראה כי ההנהלה מודיעה עתה מראש, לכל עובד, על התאריכים שנקבעו לו לכוננויות בחודש שיבוא.

ההסדר החדש הזה התחיל רק בחודש פברואר 1988, לאחר שהתובע כבר פרש לגימלאות.

(ז) כאמור לעיל, סוכמו תנאי הפרישה של התובע בפגישה שהתקיימה ביום 20.2.87 בין התובע לבין מר י. בר גיורא, סמנכ"ל לענייני עובדים במשרד הבריאות, בעקבותיה נערך זכרון הדברים ת/6. על אותה פגישה אמר התובע בסעיף 18 לתצהירו:

"בפגישה הנ"ל ביני לבין מר בר גיורא דובר במפורש כי אקבל גימלאות לפי משכורתי האחרונה הכוללת גם תשלום בגין כוננות ולכן גם צויין בזכרון הדברים בס' 3 - "משכורתו האחרונה"...

בענין זה התובע לא נחקר כלל ולא הובאה כל ראיה לסתור את עדותו. על מה שדובר באותה פגישה יכול היה להעיד רק מי שהשתתף בה, ומשהחליטה הנתבעת לוותר על עדותו של בר-גיורא, ונמנעה מלחקור את התובע על תצהירו, בנושא זה, יש להניח כי אכן כך נאמר באותה פגישה וכך הובטח לתובע".

4. מאחר ותוספת הכוננות אשר קיבל המשיב לא נקבעה כ"תוספת קבועה", נדרש בית הדין קמא להגדרת "משכורת קובעת" שבסעיף 8 לחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970 (להלן - חוק הגימלאות) לשם בדיקה אם ניתן לראות בתוספת האמורה כחלק מהשכר הרגיל של המשיב. על פי העובדות שקבע בית הדין, הוא הגיע למסקנה כי תשלום תוספת הכוננות למשיב לא היה מותנה בתנאי או בגורם מיוחד והוא לא נדרש לבצע עבודה נוספת או מאמץ נוסף מעבר למה שנדרש ממנו במסגרת משרתו הרגילה.

בית הדין התייחס למהותה של תוספת הכוננות שקיבל המשיב, כפי שנתבררה בתב"ע מח/11-4, הסתדרות עובדי המדינה ואח' - מדינת ישראל
, פד"ע יט, עמ' מ"ז וכן בערעור ב-דב"ע מט/4-1 הסתדרות עובדי המדינה ואח' - מדינת ישראל
(לא פורסם), אך קבע כי התנאים לתשלום תוספת הכוננות שנזכרו בשני ההליכים האמורים לא נתקיימו לגבי המשיב, "ולגביו היתה הכוננות בגדר פיקציה ממש".

בית הדין דחה את ההסתמכות על זכרון הדברים מיום 3.12.1979 (ת/9) (להלן - זכרון הדברים) בעניין הכוננויות, בקבעו כי תפקיד המשיב לא נכלל בנספחים לזכרון הדברים הנ"ל.

כמו כן דחה בית הדין את הסתמכות המערערת על סעיף 10 לזכרון הדברים בו נקבע כי התשלום עבור כוננות "אינו מהווה שכר לכל דבר ועניין", ונתן משקל לסיכום תנאי הפרישה של המשיב, בו נאמר כי הפנסיה שלו תכלול גם את רכיב הכוננות.

כאמור לעיל, קיבל בית הדין את תביעת המשיב לכלול את תוספת הכוננות במשכורת הקובעת שלו, ועל כך ערעור המדינה לפנינו.

5. עיקר טענות ב"כ המערערת לפנינו הוא:

(א) תשלום תוספת הכוננות היה מותנה בתנאים, הוא ניתן בתמורה להתחייבות להיענות לקריאה לעבודה, והוא לא היה בגדר פיקציה;

(ב) הסיכום עם סמנכ"ל משרד הבריאות לא יצר מחויבות בעניין חישוב תוספת הכוננות כרכיב בגימלה;

(ג) תוספת הכוננות מושתתת על הסדר קיבוצי דו צדדי אשר פורש בעבר על די בית הדין לעבודה.

המשיב ביקש לדחות את הערעור, ועיקר טענותיו (בכתב) לפנינו הוא:

(א) תוספת הכוננות שולמו לו על פי דיווח פיקטיבי ובדיעבד של אמרכל בית החולים;

(ב) תוספת הכוננות שולמה ללא כל תנאי ואף בתקופות שבהן היה המשיב בחופשה;

(ג) לסיכום עם סמנכ"ל משרד הבריאות יש לתת משקל מחייב בעניין חישוב תוספת הכוננות כרכיב הגימלה.

6. תוספת הכוננות שולמה על פי זכרון הדברים, בו נאמר, בין השאר:

"בזכרון דברים מיום 19.7.79 נקבע כי יוקמו מאגר של כוננויות בשיעור עד 35% מסך הכל מכסת הכוננויות הקיימות בבתי חולים לעובדי מינהל ומשק כפי שנקבעו בהסכם השכר לשנים 1976/78.

הועדה המשותפת אשר הוטל עליה לדון ולקבוע את חלוקת המאגר, סיכמה את דיוניה וקבעה קריטריונים חדשים בדבר כוננויות לעובדי מינהל ומשק בבתי חולים כדלקמן:

1. מס' הכוננויות המירבי לבעל תפקיד אחד לא יעלה על מס' כוננויות המפורטות בנספח א' ובנספח ב' המצורפים לזכרון דברים זה.

2. בימים שבעל תפקיד נמצא בכוננות לא יוכל לעבוד שעות נוספות.

6. תמורת מכסת הכוננויות המאושרות, מתחייבים בעלי התפקידים המפורטים בנספח א' ובנספח ב' להיענות בחיוב לכל קריאה במשך כל החודש, לרבות שבתות וחגים.
7. .....
8. .....

9. מובהר כי אין בכוננות מתוכננת, על פי צרכי העבודה, כדי לפגוע בזכויותיו של העובד לקבל תשלום כוננות על מכוח הסכמי עבודה תקפים.

10. התשלום עבור כוננויות עפ"י זכרון דברים זה אינו מהווה שכר לכל דבר ועניין".

7. ב-תב"ע מח/11-4 הנ"ל דן בית הדין האזורי בתל אביב במהותה של תוספת הכוננות על פי זכרון הדברים האמור, לעניין הגדרת "משכורת קובעת" שבסעיף 8 לחוק הגימלאות. בפסק דינו קבע בית הדין כי תוספת הכוננות אינה חלק מהמשכורת הקובעת, וזאת משום -

"תוספת זו שמקבלים עובדי מינהל ומשק בבתי החולים הממשלתיים, והמכונה "תוספת כוננות", היא תוספת מותנית, והיא משולמת בעד שעות שאינן "שעות עבודה רגילות". התוספת משולמת לעובדים המבצעים שעות כוננות, ושיעורה אף משתנה אם אותו עובד עבד בפועל בשעות הכוננות".

הערעור על

פסק דין
זה (דב"ע מט/1-4 הנ"ל) נדחה, מטעמיו של בית הדין קמא, וכן מטעמים אלה שפורטו בפסק הדין שבהליך הערעור:
"ד. ומכאן לחוק הגימלאות. הצדדים עיגנו בהסכם קיבוצי ובזכרון הדברים את נושא "תוספת הכוננות", על זכויותיו וחובותיו. מזכרון הדברים עולה ברורות כי לא ב"פיקציה" עסקינן, וכי תשלום תוספת הכוננות "מותנה בתנאי או בגורם מיוחד" (דב"ע לד/3-7, פס"ע ה', 421, 427).

ה. ואחרון אחרון - אף אם היה ספק במהות התשלום, וכאמור ספק כזה אינו קיים דינה של התביעה ושל הערעור להידחות, וזאת מן הטעם שהלכה היא, כי עת לתשלום מסוים פנים לכאן ולכאן - מותר להיעזר בהוראות שבהסכם קיבוצי שמכוחו משתלם הסכום (דב"ע לה/2-7, פד"ע ט', 387; דב"ע מד/44-3, פד"ע י"ג, 338), והרי בענייננו נקבע מפורשות בהסכם הקיבוצי (סע' 13 (טו)) ובזכרון הדברים (ס' 10) כי "התשלום אינו מהווה שכר לכל דבר ועניין".

(לשני ההליכים הנ"ל ייקרא להלן "ההליך הקיבוצי").

8. אחת השאלות המרכזיות והישירות בהליך הקיבוצי היתה באיזו מידה תוספת הכוננות לעובדי המינהל והמשק בבתי החולים הממשלתיים היא חלק בלתי נפרד מהשכורת הקובעת לעניין חוק הגימלאות (ראה פיסקה 1 ב-תב"ע מח/11-4 הנ"ל).

בהקשר זה, נשאלה בעבר השאלה מה דינה של הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי אשר פורשה בבית הדין ב

פסק דין
סופי בסכסוך קיבוצי, והאם יחולו במקרה זה דיני ההשתק לגבי סכסוך היחיד באותו נושא. התשובה על כך ניתנה ב-דב"ע תש"ן/112-3, שקולניק ואח' - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ ואח', פד"ע כ"א, 447, 459, כדלקמן (פסק הדין ניתן ביום 14.5.1990, דהיינו לאחר מתן פסק הדין נושא ערעור זה בבית הדין קמא):
"בשל מהותם של יחסי העבודה הקיבוציים והזכות שהעניק המחוקק לארגון העובדים להיות צד בהליך קיבוצי הנוגע לפירוש הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי, הכלל הוא כי בנושא שנדון בבית הדין לעבודה בהליך בסכסוך קיבוצי בעניין פירוש ההוראות הנורמטיביות בהסכם קיבוצי, יחייב הפירוש גם את העובד או העובדים אשר ההוראות הנורמטיביות האמורות חלות עליהם, והוא יהיה לגביהם בגדר מעשה בית דין...
ואולם, בשל היקפו של הכלל האמור, הוא יחול רק כאשר הנושא שמדובר בו הוא אותו נושא שנדון בסכסוך הקיבוצי, והעניין נדון כהלכה והוכרע בצורה ברורה וישירה בהליך שבסכסוך הקיבוצי".

9. עיון בכתבי בית הדין ובחומר הראיות שהיה בבית הדין קמא מעלה כי אכן הנושא שדובר בו בתובענה של המשיב, בעניין תוספת הכוננות, היה אותו נושא שנדון בהליך הקיבוצי והוכרע בו הכרעה המהווה לגבי המשיב מעשה בית דין, והיא מחייבת אותו בסכסוך היחיד.

10. המשיב קיבל את תוספת הכוננות לא מכוח הסכם עבודה אישי, אלא על פי זכרון הדברים שנדון והוכרע בו בהליך הקיבוצי, ולפיכך צריכה לחול עליו ההכרעה שניתנה בהליך הקיבוצי. לעניין זה נאמר על ידינו ב-דב"ע תש"ן/112-3 הנ"ל "שאם לא כן, תיפגם מטרתו של ההליך הקיבוצי, תיפגע יציבותם של יחסי העבודה וייגרם שיבוש חמור ביחסי העבודה, כל אימת שתינתן החלטה אחרת או תינתנה החלטות שונות, בהליכים נפרדים של סכסוך היחיד".

בית הדין קמא קבע בפסק דינו כי העובדות המתייחסות למשיב, אישית, בהקשר לקבלת תוספת הכוננות מביאות לתוצאה אחרת מהתוצאה שאליה הגיעו בהליך הקיבוצי, ובלשונו של בית הדין (פיסקה 4 לפסק דינו): "בענייננו הוכח כמפורט לעיל, כי התנאים לא התקיימו לגבי התובע, ובכך שונה המצב לגביו לעומת אותם העובדים שקיבלו תוספת כוננות לפי התנאים של זכרון הדברים מיום 3.12.79 אליהם התייחס פסק הדין הנ"ל".

ואולם, מאחר ותוספת הכוננות למשיב השתלמה למעשה על פי זכרון הדברים מיום 3.12.1979, הרי שתחול לגביה ההכרעה בהליך הקיבוצי בכל הנוגע למהותה ולאפייה של תוספת הכוננות, אף על המשיב.

נוסיף כי בהקשר אחר נפסק על ידינו "שיש ותוספת מסויימת משולמת לקבוצה, והתוספת אכן מותנית בתנאי ברור, אף כי חלק מהזכאים לה והנהנים ממנה אינו ממלא אחר התנאי. די בכך שהקבוצה, כקבוצה, ממלאה אחר התנאי כדי להגיע למסקנה כי ב"תוספת" עסקינן" (ר' דב"ע מט/5-7, מדינת ישראל
- מנצ'ל, פד"ע כ"א, 75, 78).

11. בהתייחסו לזכרון הדברים, נאמר על ידי בית הדין קמא כי בסעיפים 1 ו-6 לזכרון הדברים יש הפנייה לרשימת תפקידים המפורטים בנספחים א' ו-ב' לזכרון הדברים, ובנספחים אלה לא מופיע תפקיד של "גזבר" אותו מילא המשיב. מכאן, קובע בית הדין כי "גם מסיבה זו, לא ניתן לומר כי נקבעו לגביו תנאים מסויימים שהוא נדרש למלא כדי לזכותו בתוספת הכוננות" (פיסקה 6 לפסק הדין).

אכן, בנספחים האמורים מוצאים אנו תפקיד של "גזבר משנה" ו"עוזר לגזבר", אך לא "גזבר". ואולם, נראה לנו כי אין בכך לשנות את התוצאה שאת ההתייחסות לתוספת הכוננות שקיבל המשיב יש לקבוע על פי ההכרעה בהליך הקיבוצי, משום, שכאמור לעיל, המשיב קיבל את תוספת הכוננות לא מכוח הסכם עבודה אישי, אלא על פי זכרון הדברים.

12. בזכרון הדברים בדבר פרישתו של המשיב שנחתם ביום 20.2.1987 בין סמנכ"ל משרד הבריאות לבין המשיב נאמר, בין השאר, כי תשלום למשיב "גימלה לפי חוק שירות המדינה (גימלאות), לפי משכורתו האחרונה". לטענת המשיב, "המשכורת האחרונה" כללה תוספת כוננות, ולפיכך הוא זכאי לתוספת זו אף בחישוב קצבתו.

בהתייחסו לזכרון דברים זה אומר בית הדין קמא כי אף דובר על כך בין המשיב לבין סמנכ"ל משרד הבריאות, ו"אולי לא היה די בדברים אלה בלבד כדי לחייב את הנתבעת, אך הם בוודאי יכולים להיות משקל שכנגד לאמור בסעיף 10 לזכרון הדברים" (פיסקה 7 לפסק הדין).

גם אם היתה ניתנת הבטחה או התחייבות מפורשת בזכרון הדברים האמור בדבר חישוב תוספת הכוננות, אין להן תוקף, באשר "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק הקובע נורמה דו קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הזכות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק... רשאית ליתן יותר מהקבוע בחוק עצמו או במסגרתו ומכוחו" (דב"ע מב/1-7, גזית - נציב שירות המדינה ואח', פד"ע יג, 307, 406). על אחת כמה וכמה, באשר הבטחה או התחייבות ניתנת על ידי מי שאינו מוסמך לכך בשירות המדינה (ר' דב"ע מג/1-4, הועד של עובדי בתי החולים הממשלתיים ואח' - מדינת ישראל
, פד"ע ט"ו, 3, 13; דב"ע מט/132-3, מדינת ישראל
- נבעה, פד"ע כ"א, 326, 331).

13. מכל הטעמים האמורים לעיל, דין הערעור להתקבל.

14. אין צו להוצאות.

ניתן היום, 25.11.1990.
הנשיא סגן הנשיא שופט נציג העובדים








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-137/תשן מדינת ישראל נ' יוסף דוידוביץ (פורסם ב-ֽ 25/11/1990)