פסקי דין על המערער; ז' פרידמן - בשם המשיב.ה ה לי ך ו פ ס ק - ה ד י ןi. ההליך1. בפני בית הדין האזורי בבאר שבע התבררו | פסקי דין על המשיב.ה ה לי ך ו פ ס ק - ה ד י ןi. ההליך1. בפני בית הדין האזורי בבאר שבע התבררו

24/03     24/03/1972




דבע 3-3/לב מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם דב שוורץ




בבית-הדין הארצי לעבודה דיון מס' לב/3-3

מרכז החינוך העצמאי
ה מ ע ר ע ר

מנחם דב שוורץ
ה מ ש י ב
לפני: נשיא בית הדין (בר-ניב
), סגן נשיא בית הדין (לוין
),
השופט קובובי
, נציג העובדים (מאיר) ונציג המעבידים
(שחר).
י' מילנוב
- בשם המערער; ז' פרידמן
- בשם המשיב.
ה ה לי ך ו פ ס ק - ה ד י ן

i. ההליך

1. בפני
בית הדין האזורי בבאר שבע התבררו, במאוחד, שתי תביעות של מנחם דב שוורץ
(להלן - המורה) נגד "מרכז החינוך העצמאי
" (להלן - החינוך העצמאי), התביעה האחת - לפיצויי הלנת שכר, והתביעה השנייה - לפיצויי פיטורים (דיון לא/18-2 ודיון לא/65-3).

בית הדין האזורי פסק למורה הן פיצויי הלנת שכר והן פיצויי פיטורים, והחינוך העצמאי מערער על השניים. כן מצוי בפני
בית דין זה ערעורו של המורה על שבית הדין האזורי לא פסק לו הוצאות.

2. העובדות הצריכות לערעור, כפי שנקבעו על ידי בית הדין האזורי ולהן סימוכין בחומר הראיות, הן: -

(א) המורה עבד בחינוך העצמאי מיום 1.9.1964 ועד ליום 23.8.1970;
(ב) שכרו של המורה שולם, כל שנות עבודתו, באיחור; בשנה האחרונה לעבודת המורה - שולם השכר החודשי באיחור של שבועיים ויותר;

(ג) השכר בגין החודשים יוני ויולי 1970 שולם רק אחרי שנפתח ההליך בבית הדין האזורי, היינו אחרי 7.12.70;

(ד) נציגות המורים בחינוך העצמאי, הסתדרות מורי אגודת ישראל בארץ ישראל, מחתה וחזרה על הלנת השכר למורי החינוך העצמאי, אך ההלנה נמשכה.

ביום 6.8.1970 כתב המורה אישית לחינוך העצמאי, ותבע תשלום מיידי של השכר בעד החודשים יוני-יולי, ועל כ הגיב החינוך העצמאי במכתב מיום 14.8.1970 בתרעומת על עצם התביעה ובהודעה שעושים מאמץ לשלם את השכר בהקדם;

(ה) בחודש יולי 1970, בפגרת הקיץ, התחיל המורה לעבוד, בעבודה זמנית, בבנק לאומי לישראל, מבלי להודיע על כך לחינוך העצמאי;

(ו) בשנה האחרונה לעבודתו שימש המורה כמנהל בית ספר באשדוד, וסמוך לגמר חופשת הקיץ בשנת 1970, הודיעו למורה שלא ישמש יותר כמנהל, אלא כמורה ברמת גן; שינוי שהיה מוצא את ביטויו גם בשכרו של המורה, והמורה סירב לשינוי.

(ז) ביום 23.8.1970, הודיע המורה, באמצעות עורך דין שייצגו, על התפטרותו מהעבודה בשל ההלנה המתמדת של שכר עבודתו.

(ח) במהלך הדיון בבית הדין האזורי הוסכם על סכום פיצויי הלנת השכר, אם אמנם מגיעים פיצויי הלנת שכר, ועל סכום פיצויי הפיטורים, אם מגיעים פיצויים אלה.

3. את תביעתו לפיצויי פיטורים ביסס בא כוח המורה על שתי עילות. העילה האחת - "פיגורים חוזרים ונשנים בתשלום שכר העבודה", דבר שאליו התייחס בכתב התביעה כאל "הרעה מוחשית בתנאי העבודה של התובע", ובסיכומים בכתב שהגיש לבית הדין האזורי נאמר לעניין זה כי "עקב הפיגורים החוזרים ונשנים בתשלומי משכורתו של התובע ע"י הנתבעת, במיוחד בשנה האחרונה, ובמיוחד בחודשים שלפני התפטרותו, היה זכאי התובע שהוא נשוי והתגורר בשכ"ד להתפטר ממקום עבודתו אצל הנתבעת, עם זכות לקלבת פיצויי פיטורים מאת הנתבעת"; היינו, ציון עובדה וטענה לזכות העולה מאותה עובדה. העילה השנייה, שלה טען בא כוח המורה לעניין פיצויי פיטורים - הרעה מוחשית בתנאי העבודה, שמצאה את ביטויה בכל הקשור בהעברתו מתפקיד מנהל לתפקיד מורה. את תביעתו לפיצויי הלנת שכר ביסס בא כוח המורה על עצם העובדה שהשכר הולן.

4. לעניין פיצויי הלנת שכר טען בא כוח החינוך העצמאי, בכתב ההגנה שהגיש, כי שכרו של המורה לא הולך כלל, ובסיכומים בכתב שהגיש בא כוח החינוך העצמאי, טען "כי הנתבע לא הלין שכרו של התובע מתוך כוונה רעה אלא פשוט בגלל נסיבות שלא היתה לו שיטה עליהן בשל מצבו הכספי". בדבריו אלה התכוון בא כוח החינוך העצמאי להביא את הלנת השכר לד' אמות של סעיף 18 לחוק הגנת השכר, המקנה לבית הדין סמכות להפחית פיצויי הלנת שכר או לבטלם, אם השכר לא שולם "בגלל נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן".

בנימוקי הערעור ובטיעון בעל פה בפני
בית דין זה, חזר בא כוח החינוך העצמאי על הטענה כי ב"חוסר כספים" בידי המעביד, יש לראות ,נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה", לעניין סעיף 18 לחוק הגנת השכר.

5. לעניין החיוב בפיצויי פיטורים, טען בא כוח החינוך העצמאי לביסוס עתירתו כי יבוטל פסק הדין של בית הדין האזורי, בעיקר, כי: -

(א) שגה בית הדין בקבעו שהמורה התפטר בשל הלנת שכרו; לטענתו, המורה "לא נימק התפטרותו, ולא הוכיח תביעתו בטענה של 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה', במובן של סעיף 11 סיפא לחוק (חוק פיצויי פיטורים), אלא בטענה של 'הרעה מוחשית בתנאי עבודה', במובן סעיף 11 רישא לחוק";

(ב) שגה בית הדין בכך שפסק "כי בנסיבות שביחסי העבודה בהן שולם השכר למשיב באיחור, במשך תקופה ארוכה, אין לדרוש מהמשיב כי ימשיך בעבודה וכי דין התפטרותו - כפיטורים, במובן סעיף 11 סיפא לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963".

(ג) שגה בית הדין בכך שפסק כי על סיים יחסי עובד ומעביד, שרואים אותם כפיטורים מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, אינן חלות ההוראות שבסעיפים 16 ו-17 לחוק, שעניינן פיטורים ללא פיצויים, או פיטורים בפיצויים חלקיים בלבד, ובשל כך פסק למורה את מלוא הפיצויים.

6. פסק הדין שלהלן הוא פה אחד, אך דעתו של אחד מחברי המותב, לעניין האפשרות להפחית או לשלול פיצויי פיטורים בהתפטרות שדינה כדין פיטורים מכוח הסעיפים 6, 7, 8, 9, או 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, היא שהסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים אינם חלים על התפטרות כאמור.
ii. פ ס ק - ד י ן

1. טענתו של בא כוח החינוך העצמאי, כי העובדה שבידי המעביד אינו מצוי הכסף הדרוש לתשלום שכר העבודה במועדו, מהווה נסיבה "שלמעביד אין (לא היתה) שליטה עליה), נסיבה המאפשרת לבית הדין להפחית או לבטל כליל פיצוי הלנת שכר, אם תתקבל, תסכל לחלוטין את מטרת חוק הגנת השכר.

2. מטרתו של חוק הגנת השכר, בסעיפים שעניינם להבטיח שלא יעברו על "בל תלין", היא להבטיח שהשכר ישולם במועדו. החוק בא למנוע הפיכתו של העובד למממן פעילות המעביד, והפיכתו של העובד למקור אשראי. חוק הגנת השכר יוצא מההנחה שהמעביד הוא השולט על כספי המפעל והיקף הפעילות, והוא חייב לכלכל את מימון פעולות המפעל כך, שיהא בידיו הכסף לתשלום שכר העבודה במועד.

כל זה במהלך הרגיל של העסקים. ייתכן, להלכה לפחות, מקרה שבו יש לייחס חוסר כסף לתשלום השכר במועדו, ל"נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן", כגון אובדן פתאומי של הכסף עקב נסיבות חיצוניות שלא קשורות במפעל, או התדרדרות המביאה לפשיטת רגל או לפירוק, דבר המפסיק חיוב בפיצוי הלנת שכר בהתאם לסעיף 19 (ב) לחוק הגנת השכר.

3. על כל פנים חוסר כסף במהלך הרגיל של הפעולה, כפי שעולה מטענות בא כוח החינוך העצמאי, וודאי אין לייחסו לנסיבות שלהן מכוון סעיף 18 לחוק. בדין דחה בית הדין האזורי את טענת בא כוח החינוך העצמאי לפטור מפיצוי הלנת שכר, וזה גם גורל הטענה בערעור זה.

4. בפיצויי פיטורים זכה בית הדין האזורי את המורה, לא בשל התפטרותו "מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה", היינו מחמת כל הקשור בהחזרתו מתפקיד מנהל לתפקיד מורה, אלא בשל התפטרותו "מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה" לגבי המורה, "שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". כאמור מצא בית הדין האזורי את אותן הנסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש כי המורה ימשיך בעבודתו, "בהלנה המתמדת והנמשכת של שכר העבודה".

5. הטענה שהמורה לא נימק את התפטרותו, ולא ייחס אותה להלנת השכר (ראה סעיף 5 (א) שבחלק i דלעיל), אינה נכונה, עובדתית: אין בית משפט יכול לבחון כליות ולב של אדם, ואין הוא יכול לעמוד על כוונות, אלא על פי המעשים. והמעשה הוא מכתב ההתפטרות (ראה סעיף 2 (ז) שבחלק i דלעיל). במכתב ההתפטרות נאמר הרי: "מרשי נשוי ובתנאי תשלום משכורת הנ"ל או יותר נכון אי תשלום משכורת במועד ובחודשים האחרונים באי תשלום כלל וכלל - אין מרשי יכול להתקיים ולספק את צרכי ביתו והוצאותיו... בתנאים כאלה אין מרשי יכול להמשיך לכהן כמורה בבתי הספר של המרכז לחינוך עצמאי". העובדה שבא כוחו של המורה ציין אותו מצב כ"הרעה ממשית בתנאי עבודתו" של המורה, ולא כ"נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהמורה כי ימשיך בעבודתו", אינה קובעת לענייננו. הקובעת היא העובדה ומשמעותה המשפטית, כפי שהועמדה לדיון במהלך הדיון הן בבית הדין האזורי והן בבית דין זה.

כן אין חשיבות לעובדה שהמורה היה מוכן ל ה מ ש י ך ב ע ב ו ד ת ו , ולא לראות בהלנה המתמדת של שכרו נסיבה שביחסי עבדוה שבה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודה, לו הטיבו עמו בדרכים אחרות, כגון המשך מינויו כמנהל. יכול אדם להשלים עם נסיבות מסויימות ביחסי עבודה, תמורת פיצוי במישור אחר, אך אין באותה ה ס כ מ ה כ ש ל ע צ מ ה, הסכמה שלא מצאה ביטוי במעשה של העד השני, ויתור על הנובע מאותן הנסיבות.

7. טען החינוך העצמאי שבהלנת השכר אין לראות "נסיבה שביחסי עבודה" לעניין סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים; עניין שכר העבודה הוא לטענת בא כוח החינוך העצמאי, דבר מתחום "תנאי העבודה" שבהם מדובר באותו סעיף, ולא מתחום "יחסי העבודה".

את הדיבור "יחסי עבודה" שלו הזדקק המחוקק בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים יש לקרוא בהקשר לדברים שבהם הוא בא. לא ב"יחסי עבודה" סתם מדובר, לא ב"יחסי עבודה" במשמעות היחסים הקיבוציים, אלא ב"יחסי עבודה" ל ג ב י ה ע ו ב ד ה מ ת פ ט ר , שהם בבחינת "נסיבות א ח ר ו ת " מאשר "הרעה מוחשית בתנאי העבודה". הכלל בפרשנות חוקים הוא אמנם שהמלה "אחר", "להבדיל היא באה ולא להקיש", (סעיף 3 שבנוסח החדש לפקודת הפרשנות), אך כלל זה עומד כש"אין כוונה אחרת משתמעת".

בסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים משתמעת "כוונה אחרת", ו"נסיבות א ח ר ו ת שביחסי עבודה לגבי אותו עובד", לעומת "הרעה מוחשית כתנאי העבודה", הן גם אי קיום תנאים מחייבים כגון אי תשלום שכר במועדו, להבדיל מפגיעה ברמת השכר שהיא הרעה ב"תנאי עבודה".

8. הטענה, שבהלנה המתמדת של שכר העבודה, אין לראות נסיבה שבה "אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו", מאחר ושכר העבודה שולם באיחור במשך כל תקופת עבודה של המורה בחינוך העצמאי, כמוה כטענה שגם בעבריינות קונים "חזקה", וכמובן שדינה להידחות.

9. לעניין פיצויי הפיטורים נותר לדון בטענה שיש להחיל את ההוראות שבסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, עת רואים התפטרות כ"פיטורים" מכוח הפיקציה שבסעיף 11 לחוק (ראה סעיף 5 (ג) שבחלק i דלעיל).

על מנת להשיב על שאלה זאת יש ליתן את הדעת למספר סעיפים שבחוק פיצויי פיטורים הקובעים כי רואים התפטרות כפיטורים, ואלה הם: סעיף 6, הקובע כי בנסיבות מסויימות רואים התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי, כפיטורים; סעיף 7, הקובע כי בנסיבות מיוחדות רואים התפטרות עובדת לרגל לידה, כפיטורים; סעיף 8, קובע כי בנסיבות מסויימות רואים התפטרות לרגל העתקת מגורים, כפיטורים; סעיף 9, הקובע כי בנסיבות מסויימות רואים אי חידוש חוזה עבודה כפיטורים, וסעיף 11 הקובע כי יש ורואים התפטרות מחמת הרעה בתנאי עבודה או נסיבות אחרות שביחסי עבודה, כפיטורים. פרט לסעיף 6 משווה המחוקק את ההתפטרות לפיטורים, לעניין "חוק זה", היינו לכל עניין הנובע מחוק פיצויי פיטורים (בסעיף 6 באה ההשוואה לעניין פיצויי פיטורים, וספק אם יש לייחס חשיבות להבדל בנוסח; על כל פנים אין לו חשיבות לענייננו).

10. המצבים שבהם מדובר בסעיפים המעמידים, בדרך הפיקציה המשפטית, התפטרות על מישור אחד לעניין חוק פיצויי פיטורים עם פיטורים, מתחלקים לשניים: הסוג האחד - מצב או נסיבות מוחלטים (הסעיפים 7, 8 ו-9), והסוג השני - מצב או נסיבות יחסיים, שניתן לשקול אותן ולהעריכן. ברור שבקבוצה הראשונה, מעצם מהותה, אינה מתעוררת שאלת היישום החלקי של הפיקציה, מה שלא כן בקבוצה השנייה.

11. משנאמר כי "רואים התפטרות כפיטורים לעניין חוק זה", פשיטא, לכאורה, שרואים כך גם לעניין הסעיפים 16 ו-17 לחוק, אלא דא עקא, שסעיף 16 לחוק אין ליישם ללא הוראות בהסכמים קיבוציים, וביישומו של סעיף 17 (כשמוציאים מראש מגדר האפשר יישומו מכוח סעיף 17), תהא הפליה פסולה של ענפי עבודה שחלים עליהם הסכמים קיבוציים.

12. מהאמור עולה שבדוחק רב, ובנסיבות מיוחדות ביותר, ניתן ליישם את הסעיפים המאפשרים הפחתת פיצויים למקרה של התפטרות, אשר אותם רואים כפיטורים מכוח הסעיפים 6 ו-11. אכן עשה כן בית דין זה בדיון 70/ 18-3 (נח בנציליביץ נגד אתא), אך הנסיבות באותו מקרה היו מיוחדות ביותר.

במקרה העומד לדיון, לא רק שאין נסיבות מיוחדות המצדיקות פירוש בדוחק של החוק, אלא שאין כלל נסיבות להפחתת פיצויים, באשר הפגיעה בעובד, הלנה מתמדת של שכרו, הייתה רבה וחמורה, והצדיקה התפטרות על מלוא המשתמע מכך.

13. נאמר שב"דוחק" ובנסיבות מיוחדות ביותר, ניתן ליישם את הסעיפים המאפשרים הפחתת פיצויים על סיים עבודה עקב התפטרות שדינה כדין פיטורים. ברור שהפתרון הרצוי הוא בדרך חקיקה, כדי שיימנע מצב של "כולו חייב" או "כולו זכאי".

14. בסיכום: בדין פסק בית הדין האזורי כפי שפסק, ודין הערעור של החינוך העצמאי להידחות. כן מן הדין הוא לדחות את הערעור שכנגד של המורה בעניין הוצאות. בית הדין האזורי שקל כפי ששקל עת סירב לפסוק הוצאות, ובית דין זה אינו רואה לפסול שיקוליו אלה.

15. החינוך העצמאי ישלם למורה את הוצאות הערעור בסכום של 400 ל"י, כולל. כן ישלם החינוך העצמאי את האגרה הדחויה בערעור זה, והמורה ישלם את האגרה הדחויה בגין הערעור שכנגד.


ניתן היום, י"ב בניסן, תשל"ב, 24 במארס, 1972.
____________________ ____________________ ____________________
צ' בר- ניב - נשיא י' לוין
- סגן הנשיא ד"ר ש' קובובי
- שופט
_______________________ ____________________________
י' מאיר - נציג העובדים ז' שחר - נציג המעבידים








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-3/לב מרכז החינוך העצמאי נ' מנחם דב שוורץ (פורסם ב-ֽ 24/03/1972)