פסקי דין על יוסף בן אליהו דיין

1215/04 פח     30/10/2006




פח 1215/04 מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו דיין




1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פח 001215/04
בפני
:
כב' השופט אברהם טל - אב"ד
כב' השופטת י' אמסטרדם

כב' השופטת ר' לבהר שרון

תאריך:
30/10/2006
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
יוסף בן אליהו דיין


הנאשם

גזר דין

כב' השופט א' טל
, אב"ד

1. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בנסיון לרצח של נתן בן שוהם, הגרוש של בת זוגו.
פרטי המקרה מפורטים בכתב האישום ובהכרעת הדין ונתייחס אליהם ככל שנדרש לגזר הדין.

הראיות לעונש
2. המאשימה הגישה הרשעה קודמת של הנאשם בעבירה של מעשה מגונה שביצע ביום 1.12.04 ונידון בגינה לארבעה חודשי מאסר בפועל, אותם ריצה בעבודות שירות, 9 חודשי מאסר על תנאי, וחויב בפיצוי המתלוננת בסכום של
1,000 ₪.

3. מטעם הנאשם העידו לענין העונש בת זוגו, זיוה אימברי (להלן: "זיוה"); אחיו הצעיר, אברהם דיין ובתו של הנאשם מיכל, שדיברה גם בשם אחותה שמתגוררת בחו"ל.
4. עפ"י דברי זיוה, הנאשם הוא בעל אישיות כובשת, בעל אינטלקט וכושר ביטוי שידע לפשר בין יריבים. הוא היה בן זוג למופת שקיבל את ילדיה מנשואיה הקודמים באהבה, תמך בהם והיה אביהם לכל דבר. זיוה הביעה חשש לגורלו של הנאשם, עימו יצרה יחד תא משפחתי, וביקשה לתת להם זיק של תקווה לקיים את התא המשפחתי ולהמשיך לחיות יחד.
אברהם, אחיו הצעיר של הנאשם, סיפר כי הנאשם החזיק את שרביט המשפחה בטוב וברע לאחר שהוריהם נפטרו, והיה עמוד התווך שלה.
לדבריו הנאשם התקדם בזכות עצמו ובני משפחתו היו גאים בו, שכן הם ראו אותו כסמל של המשפחה. הנאשם דאג לאחיו ואחיותיו וגם לאחר מעצרו הוא מתענין בשלום בני משפחתו.
על גאוותם של בני משפחתו של הנאשם בנאשם ועל תמיכתו הרגשית והכלכלית בהם - עמדה בדבריה בתו מיכל, שסיפרה כי הנאשם דאג לחינוך שלה ושל אחותה, הוא אדם סקרן, ידען ויצירתי שלמד באוניברסיטה במקביל לשרותו בצה"ל.
לדבריה, כל בני המשפחה נועצו בנאשם וראו בו את הסמכות במשפחה. הוא טיפל במסירות גם במשפחתה של זיוה וניסה בכל מעשיו לגונן על חייהם ואושרם של בני משפחתו.

5. הנאשם תאר בפתח עדותו באריכות את תולדות חייו ונביא את הדברים כלשונם בהשמטות שאין בהן כדי לגרוע מהם:
"אני בן 58 . גרוש . אני חי עם בת זוגתי, ידועתי בציבור עם שני ילדיה, מאז גירושיה בשנת 94' . ובעצם אני מתגורר, התגוררתי בדירה מאז 95' יש לי שתי בנות . אחת מהן, הגדולה, תושבת קבע בהולנד . היא מסיימת דוקטור בסוציולוגיה במדעי המדינה . ובתי הקטנה סיימה אדריכלות פנים מטעם אוניברסיטת תל אביב . אני עצמי גדלתי במשפחה מרובת ילדים, אבל חמה ואוהבת . וכל הזמן שאפתי להצטיינות ולמצוינות...
גרתי במעברת כפר שלם . אני מדבר על שנות ה- 50' . סיימתי את כיתה ח' בהצטיינות . והצביעו עלי כעל מחונן ושלחו אותי מטעם משרד החינוך, ללמוד בירושלים במסגרת פנימיית בוויאר, פנימיית מחוננים . הייתי מחזור ראשון של הפנימייה . זאת היתה תוכנית של משרד החינוך לאסוף אנשים ממעברות או מכל מיני עיירות פיתוח ולתת להם את כל האמצעים על מנת שיוכלו להצליח . ואכן, סיימתי את בית הספר התיכון בהצטיינות וקיבלתי מלגה להנדסה בטכניון . התגייסתי בשנת 66' . ב- 67' פרצה מלחמת ששת הימים, ואני השתתפתי במלחמה הזאת דרך חטיבת שריון שעלתה לגדה המערבית, שכם, ירושלים, יריחו . ובעטייה של המלחמה הזאת נמנע ממני לממש את הלימודים האקדמאיים שלי בטכניון . ולכן שלחו אותי לקצונה . הלכתי לקצונה, מכיוון שהצבא היה זקוק לקצינים והיה זקוק לאנשים . והחלטתי לראות את עצמי כממשיך בצה"ל . בצה"ל אני שירתתי כ- 23 שנים עד שנת 88', כאשר במהלך כל השנים הללו, בשירות קבע כמובן, סיימתי בדרגת סגן אלוף . כאשר במהלך כל השנים הללו השתתפתי גם במלחמת ההתשה, שהיתה מלחמה קשה מאוד, אני חושב אחד המלחמות הקשות שהיו לנו . גם במלחמת יום כיפור . גם במלחמת לבנון . אני זכאי בדין לארבע אותות מלחמה ולאות שירות המבצעי, כפי שצה"ל מעניק לאותם אלה שהיו ביחידות שדה וקרביות .
בשנת 88' השתחררתי מצה"ל, בדרגת סגן אלוף בהצטיינות . והחלטתי שזהו אני חייב להתחיל את מחצית השנייה של חיי, אני חייב להעביר אותה באזרחות ולא להמשיך בצבא . והתקבלתי כמנהל מחלקה לתחזוקת מבני ציבור בעיריית תל אביב, למשך 11 שנה, עד שנת 99' . בשנת 99' פרשתי מהשירות הציבורי והתמניתי כמנכ"ל חברה פרטית . חברת "ארגוס", היא חברת שמירה ותחזוקת מבנים, תחת פיקודי היו קרוב ל- 400 עובדים באתרים שונים ברחבי הארץ . בין לבין, סיימתי לימודי תואר ראשון באוניברסיטה במדעי הרוח . אני בעל תואר הנדסאי תעשייה וניהול . תואר של הנדסאי אנרגיה ברשות ציבורית . והתחלתי והשלמתי את לימודיי האקדמאיים בתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, אבל לא קיבלתי הסמכה, כיוון שלא הגשתי את עבודת הגמר. ולאור מעצרי לא יכולתי להגיש, ולכן לא קיבלתי את התואר השני במדיניות ציבורית.

דברי הנאשם ובני משפחתו באשר להשכלתו ועיסוקיו של הנאשם, לרבות שרותו בצה"ל, נתמכים במסמכים שהוצגו בפני
נו ע"י בא כוחו.

6. לדברי הנאשם הוא הכיר את זיוה בשנת 1988, כשעבד בעירית ת"א. המפגש ביניהם היה בתחילה מקצועי והיחסים ביניהם היו קורקטיים, אך במשך הזמן הם התפתחו ונרקמה ביניהם ידידות אפלטונית. הוא התגרש בשנת 1991 ובעקבות גירושיו הוא הידק את הקשר עם זיוה, דבר שהיה לצנינים בעיניו של המתלונן.
לאחר שזיוה התגרשה מהמתלונן בשנת 1994 הוא עבר לגור אצלה בשנת 1995 ומאז ועד מעצרו הם גרו יחד.

לדברי הנאשם המתלונן ואביו נהגו באלימות כלפי זיוה וכלפיו, הוא הגיש תלונות נגדם, והאלימות הגיעה לשיאה במקרה אותו תאר בעמ' 254-252 לפרוטוקול, נשוא ת.פ. 3088/97 (מחוזי ת"א) שכתב האישום המתוקן וגזר הדין בו הוצגו בפני
נו ע"י ב"כ הנאשם.

7. הנאשם העלה את דבריו לענין העונש על הכתב ואת מכתבו, שקרא באוזנינו, הוא פותח במילים:
"אני ניצב בפני
כם אבל וחפוי ראש, שבור נפשית ופיזית, שבר כלי ואפס מאופס. עולמי נהרס, משפחתי נפגעה, פרנסתי אבדה לי, מעמדי וכבודי בקרב הבריות צללו לאיוון המצולה".

ומסיים במילים:
"עשו כטוב בעיניכם רק אל תשחיתו נשמת בשר ודם המנסה בשארית כוחותיו ובשארית דעתי השפויה להשרד ולחזור לחיק משפחתי האהובה.
אני תקווה שהמדינה תחוס עלי ותמחל לי ושתתן לי הזדמנות להמשיך ולאהוב אותה.
יהי לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניכם" - אמן!!".

הנאשם כותב במכתבו דברי גינוי למאשימה, שבקשתה להחמיר בעונשו שוות ערך, "להוצאה פומבית להורג בעילה של לקח" והיא מתייחסת אליו "כאל ראש הפושעים עלי אדמות". לדברים אלה אין כל בסיס והם עצמם ראויים לגנאי, שכן ב"כ המאשימה פעלה במקצועיות ובמסירות כמייצגת את הציבור, כשם שפעל ב"כ הנאשם למען הנאשם. איננו מתייחסים גם להשוואות שעשה הנאשם במכתבו בין ההליך המשפטי שהתנהל נגדו לבין הליכים משפטיים אחרים, שאף להן אין בסיס. מוטב היה שדברים אלה לא היו נכתבים, והם לא עולים בקנה אחד עם תכונותיו של הנאשם כפי שתוארו בעדויות בני משפחתו.
טיעוני ב"כ המאשימה
8. ב"כ המאשימה עותרת להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל ארוך וממושך, מאסר על תנאי ותשלום פיצוי משמעותי למתלונן, בשל חומרת התנהגותו המתוכננת וקרת הרוח שפצעה קשות את המתלונן, אשר נעזב ע"י הנאשם כשהוא מתבוסס בדמו ורק בשל נחישותו ניצלו חייו. אמנם המתלונן הצליח להשתקם ומצבו הבריאותי סביר, אך אין לראות בכך נסיבה מקלה שכן הנאשם התכוון להמיתו.
ב"כ המאשימה טוענת כי לאור חומרת מעשיו של הנאשם אין לתת משקל מיוחד להתנהגותו הנורמטיבית ולטראומה שעבר בשנת 1997, כשאביו של המתלונן פצע קשה אותו ואת בת זוגו, שכן מאז הוא חי חיים נורמטיביים ומערכת הגרושין בין בת זוגו למתלונן הסתיימה בפשרה זמן קצר לפני המקרה נשוא כתב האישום והמתלונן עצמו לא היה מעורב באותו ארוע.
ב"כ המאשימה טוענת שאין להקל בעונשו של הנאשם בשל מצבו הנפשי, בגינו היה מאושפז בבי"ח אברבנאל, שכן חרף מצבו הוא תפקד באופן נורמטיבי במקומות עבודתו ובקרב משפחתו.

9. ב"כ המאשימה טוענת שאין לגזור את עונש המאסר בפועל שיוטל על הנאשם מעונש המאסר של 42 חודשי מאסר בפועל שהוטלו על אביו של המתלונן בגין החבלות החמורות שגרם לנאשם ולזיוה שכן באותו מקרה הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו אביו של המתלונן הודה והורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה וביהמ"ש התחשב לקולת עונשו במיוחד במצבו הבריאותי שהדרדר במהלך משפטו. המאשימה ערערה על קולת עונש המאסר שהוטל על אבי המתלונן אך ביהמ"ש העליון דחה את הערעור והכפיל את סכום הפיצוי של 50,000 ₪ שהוטל על אבי המתלונן לשלם לנאשם ולזיוה.
טיעוני ב"כ הנאשם
10. ב"כ הנאשם מבקש לזקוף לקולת עונשו של הנאשם את תולדות חייו והתנהגותו החיובית, במיוחד בשרותו בצה"ל ובעבודתו בעירית ת"א, כפי שתוארו על ידו ע"י בני משפחתו ונתמכו במסמכים שהציג בפני
נו. כמו כן, ביקש לזקוף לקולת העונש את הארוע הטראומטי שהנאשם היה קורבן לו בשנת 97', את מצבו הנפשי והבריאותי ואת תרומתו לחברה ולמשפחתו.
ב"כ הנאשם טוען שאין לגזור גזירה שווה מעונשי המאסר בפועל שהוטלו על המערערים והנאשמים בפסיקה שהובאה ע"י המאשימה שכן לרובם היה עבר פלילי ואילו הנאשם נעדר עבר פלילי.
ב"כ הנאשם מבקש לא לזקוף לחובת הנאשם את כפירתו באשמה ולגזור גזירה שווה מעונש המאסר בפועל, ממנו נוכה שליש בהסכמת המאשימה, שהוטל על אבי המתלונן שפצע את הנאשם ואת בת זוגו.
כמו כן, מפנה ב"כ הנאשם, כנימוק להקלה בעונש, לשינוי שחל במראהו ובמצבו של הנאשם במהלך משפטו , כאשר הוא עצור עד תום ההליכים.

דיון
1. התנהגותו של הנאשם היא התנהגות חמורה שכן מדובר במעשה מתוכנן, כאשר תחילתו בכך שהנאשם ברר אצל בנו את כתובת מקום עבודתו של המתלונן, הגיע למרפדיה של המתלונן כשהוא מחזיק בלום ובחפץ חד ועל ידיו כפפות, חבט בראשו של המתלונן ושיסף את גרונו. הנאשם השאיר את המתלונן כשהוא מתבוסס בדמו על רצפת המרפדיה ורק בשל התושיה שגילה כאשר התקשר לבת זוגו, שהזעיקה את כוחות ההצלה, נותר בחיים. הנאשם זרק את חולצתו שהוכתמה בדמו של המתלונן ונסע לפגישה בענייני עבודה שקבע מראש ב"בית כלל" בת"א.
2. התנהגותו של הנאשם מצדיקה הטלת עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת על מנת לבטא את סלידת החברה ממנה, ואת הצורך להילחם מלחמת חורמה בנגע האלימות החמורה שפשטה בכל חלקה בחברתנו, לרבות חלקה טובה כמו הנאשם שבפני
נו.

3. ב"כ המאשימה הציגה בפני
נו שורת פסקי דין של ביהמ"ש העליון שבהם נגזרו על נאשמים שהורשעו בעבירה של נסיון לרצח עונשי מאסר בפועל שרובם לתקופה שעולה על 10 שנות מאסר ועותרת להטיל גם על הנאשם שבפני
נו עונש מאסר לתקופה כזו.
עיון בפסקי הדין מעלה שלחלק מהנאשמים היו הרשעות קודמות, לרבות בעבירות אלימות, שלא כמו לנאשם שבפני
נו (ראה ת"פ (ים) 255/98 מדינת ישראל
נ. הרמן תק-מח 99(3) 1384; ע"פ 5636/98 נחום תק-על 2001(3) 1150; ת"פ (חיפה) 106/01 מדינת ישראל
נ. חכים שנידון ל- 8 שנות מאסר; ע"פ 6494/02 דדון נ. מדינת ישראל
תק-על 2003(2) 245 וע"פ 7848/03 אבהר נ. מדינת ישראל
תק-על 2005(3) 4264). וחלקם ביצוע עבירות נוספות כמו נשיאת ואחזקת נשק, איומים, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט.
מבלי להקל ראש בפגיעות שפגע הנאשם במתלונן הרי הפגיעות שנפגעו חלק מהקורבנות במקרים נשוא פסקי הדין שהציג בפני
נו ב"כ המאשימה (ראה ע"פ 8818/96 נח נ. מדינת ישראל
תק-על 99(1) 1357 וע"פ 1382/99 בלחניס נ. מדינת ישראל
תק-על 99(3) 1777) חמורות מאלה שנפגע המתלונן.
4. חרף התנהגותו החמורה של הנאשם והצורך להרתיע אחרים שכמותו מלנקוט בדרכי אלימות אין להתעלם מהתנהגותו הנורמטיבית במהלך חייו, מתרומתו לבטחון המדינה במהלך שרותו בצה"ל ומהאהבה והתמיכה שהעניק למשפחתו כפי שתוארו בעדויות בני משפחתו.
לקולת העונש יש להתחשב גם במצבו הנפשי של הנאשם, כפי שמתואר במסמכים מביה"ח אברבנאל, אשר נגרם כתוצאה מהטראומה שחווה כאשר הוא וזיוה נורו ונפצעו ע"י אביו של המתלונן בשנת 1997.

5. ב"כ הצדדים חלוקים בשאלה האם ובאיזו מידה יש להתחשב בעונש המאסר בפועל של 42 חודש שהוטל על אביו של המתלונן, שבתאי בן שוהם,לאחר שהורשע עפ"י הודאתו במסגרת הסדר טיעון בגרימת חבלה חמורה לנאשם ולזיוה נשוא ת.פ. 3088/97 (מחוזי ת"א). (ממנו שוחרר שחרור מוקדם בהסכמת המאשימה).
המאשימה אמנם לא השלימה בזמנו עם קולת עונש המאסר, וערערה עליו לביהמ"ש העליון אך הערעור נדחה בהסכמתה, כנגד הכפלת הפיצוי שהוטל על אבי המתלונן
מ- 50,000 ₪ ל- 100,000 ₪.

עיון בכתב האישום המתוקן ובגזר הדין בת.פ. 3088/97 הנ"ל מלמד שגם מעשיו של אבי המתלונן היו מתוכננים. הוא הגיע לדירתה של זיוה מצויד באקדח, לאחר שחשד שהנאשם גר עימה. הנאשם ניסה למנוע ממנו להכנס והם התקוטטו. אבי המתלונן שלף אקדח ממכנסיו, וירה בבטנו של הנאשם. לאחר מכן ירה גם בזיוה שהגיעה להפריד ביניהם. לאחר שהנאשם וזיוה ברחו פצועים לתוך הדירה נכנס אבי המתלונן אחריהם וירה בהם שוב עד שבאו שכנים שלקחו ממנו את האקדח.
ביהמ"ש המחוזי תאר בגזר דינו את הרקע להתנהגותו של אבי המתלונן ואת המעשים נשוא כתב האישום, להם התייחס בחומרה. הוא התחשב לקולת העונש במחלת אשתו שניסתה להתאבד ואושפזה לאחר המקרה, בטרגדיות שהיו במשפחתו, בתיפקודו חסר הדופי לאורך השנים ובהיותו איש משפחה שהקדיש את כל מרצו למשפחתו, שהיתה חשובה לו יותר מחייו.
כמו כן, התחשב ביהמ"ש לקולת העונש בהודאתו של אבי המתלונן, בשינוי המהותי שחל בו מאז מעצרו, בכך שנשאב לסכסוך בין בנו לכלתו ונתן משקל מכריע לכך שהנאשם וזיוה מתפקדים כשורה חרף הפגיעות החמורות שנפגעו.
חלק מהנסיבות שנזקפו לקולת עונשו של אבי המתלונן קיימות גם לגבי הנאשם שבפני
נו: תפקודו חסר הדופי, היותו איש משפחה והעובדה שגם המתלונן, כמו הנאשם וזיוה, חזר לתפקד למרות שנפצע קשה.
עם זאת, לא ניתן לזקוף לקולת עונשו של הנאשם את הודאתו שהיתה חוסכת את עדויותיהם של המתלונן ובת זוגו, שכן הנאשם כפר בתקיפתו של המתלונן ואף בנוכחותו במרפדיה אך אין לזקוף את כפירתו לחובתו.
מכל האמור לעיל, עולה שאמנם אין לגזור גזירה שווה באופן מוחלט מעונש המאסר בפועל שהושת על אביו של המתלונן, אך בוודאי שאין להתעלם ממנו, והוא יהווה שיקול משמעותי בשיקולי ענישתו של הנאשם.

6. אין בפסיקה שהוצגה בפני
נו ע"י ב"כ הנאשם כדי להוות אבן דרך בשיקולי ענישתו של הנאשם שכן המערערים באותם פסקי דין הורשעו, רובם עפ"י הודאתם, בעבירה של גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה בניגוד לסעיף 329(א) לחוק העונשין או בעבירות אלימות שעונשן המירבי קל מעונש המאסר המרבי של 20 שנה שקבוע בצד העבירה של ניסיון לרצח בה הורשע הנאשם.
7. לאחר כתיבת חוות דעתי עיינתי בחוות דעתה של כב' השופטת אמסטרדם.
הדברים שכתבה בדבר חומרת התנהגותו של הנאשם נכוחים המה ואינני מתעלם גם מהאבחנות שעשתה בין עניינו לעניינו של המתלונן נשוא ת.פ. 3082/97 הנ"ל, לרבות בכל הקשור לכפירתו באשמתו. עם זאת, גם אם לא מדובר ביישום עקרון "אחידות הענישה" כמשמעו בחוות דעתה של כב' השופטת אמסטרדם אין, לדעתי, באבחנות הנ"ל כדי להצדיק שילוש עונש המאסר בפועל כפי שמציעה כב' השופטת אמסטרדם.

8. לאור כל האמור לעיל אני מציע לחברותי הנכבדות שבמותב להטיל על הנאשם 10 שנות מאסר מתוכן 8 שנים לריצוי בפועל החל מיום מעצרו ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים משחרורו עבירת אלימות כלפי גוף.

כמו כן, אני מציע כי הנאשם ישלם למתלונן, נתן בן שוהם, פיצוי בסכום של 100,000 ₪ שיופקד בקופת ביהמ"ש בחמישה תשלומים רצופים ושווים של 20,000 ₪ כל אחד החל מיום 1.12.06 ובכל ראשון לחודש עד לפרעונו המלא ויועבר למתלונן עפ"י כתובת שתמסור ב"כ המאשימה.
לא יופקד אחד הסכומים במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

________________
א. טל, שופט - אב"ד
כב' השופטת י' אמסטרדם
:

1. אינני תמימת דעים עם עמיתי כב' השופט א. טל באשר לעונש ההולם את חומרתן ונסיבות ביצוען של העבירות בהן הורשע הנאשם.

לעניות דעתי, ענישה של מאסר בפועל לתקופה בת 8 שנים ושנתיים מאסר ע"ת – אין די בה.

2. עסקינן בנאשם כבן 58 שנים, בעל תואר בי.אי. בהסטוריה כללית, כשלדבריו, הוא גם הנדסאי אנרגיה ולומד מדיניות ציבורית לתואר שני באוניברסיטת תל אביב (לא הוגש תיעוד), אשר שירת בצבא כ-23 שנים, והגיע לדרגת סא"ל. לאחר שחרורו מצה"ל שימש במשך כ-11 שנים כמנהל מחלקה בעיריית תל אביב.

3. הנאשם - אדם אינטליגנטי ורהוט, תיכנן בקור רוח מעשה רצח שכמעט והיה לפשע מושלם, אילמלא תקלה "פעוטה" שאותה לא צפה (קרע בתפס נרתיק הפלאפון) שגרם לכך שהפלאפון לא היה בנרתיק על חגורת מכנסיו של נתי בן שוהם (להלן:"המתלונן"), אלא היה מונח באופן חופשי בכיסו. מנח זה של הפלאפון איפשר למתלונן ללחוץ על מקשים להתקשר לאשתו, ובאמצעותה להזעיק עזרה על אף מצבו הפיסי הקשה.

הזעקת כוחות הצלה גרמה לכך, שכבר בסמוך לשעה 17:00 נחשד הנאשם בביצוע מעשה של ניסיון רצח, ולא היה סיפק בידו להגיע בניחותא לביתו, להחליף בגדיו ולהיפטר לא רק מחולצתו, אלא גם ממכנסיו עליהם נמצא מאוחר יותר על פי בדיקת די.אן.אי כתם דם זעיר של דם המתלונן. סמיכות הזמנים בין ביצוע העבירה למעצרו של הנאשם אף הקשה עליו להתארגן לקראת חקירתו במשטרה, והוא נתפס בלתי מוכן, ומסר הסבר דחוק על דרך היעלמות חולצתו.

נסיבות ביצוע העבירה:

4. מהכרעת הדין המפורטת של אב"ד כב' השופט א. טל עולה כי הנאשם תיכנן את מעשה הפשע לפרטיו:

א) שבועיים עובר לאירוע בירר הנאשם אצל בנו של המתלונן (המתגורר בבית הנאשם עם אימו-בת זוגו של הנאשם) מהי כתובת עיסוקו/חנותו של המתלונן (ראה: ת/40ב').
ב) הנאשם הכין כלים למעשה רצח שתוכנן על-ידו: מכשיר קהה (כנראה פטיש) ומכשיר חד, וכן כפפות מסוג לטקס, שתכליתן למנוע השארת ט.א. בזירת העבירה.
ג) הנאשם הכין מראש "אליבי" – מפגש עם עוזרו מר עזרא מנשה בבית כלל ביום האירוע בשעה 18:00, וכן עידכן את מחשבו בסמוך ליציאתו ממשרדו בתוכנת מחשב מסויימת, אליה התייחס מאחר יותר בחקירתו במשטרה כ"אליבי מוצק" לשעת הימצאו במשרד (ראה ת/4 עמ'1 שורות 2-1).
ד) הנאשם הגיע לחנותו של הנאשם ברח' רבנו חננאל 27 תל-אביב, כשהוא מצוייד בכלים המוזכרים בסעיף 2 דלעיל, היכה בראשו של המתלונן בחפץ הקהה, שיסף את גרונו בחפץ החד, והותיר אותו בחנות מתבוסס בדמו.
ה) לאחר המעשה נשוא סעיף 4 – ניפטר הנאשם מחולצתו.

הנזק שנגרם למתלונן

5. המתלונן תיאר את מצבו הפיסי לאחר האירוע כשהוא שוכב בשלולית דם, מראשו זב דם, והוא אינו יכול להזיז את רגליו, כך שלא יכול היה להתרומם ולהגיע לטלפון שניצב על השולחן על מנת להזעיק עזרה.
בשל הימצאות הפלאפון בכיסו, כאמור, הצליח המתלונן בסופו של דבר ללחוץ על המקשים, ובחירחורים מגרונו המשוסף הזעיק את אשתו, וזו הודיעה למד"א ולמשטרה.

חתנו של המתלונן אשר הגיע ביחד עם אשת המתלונן לחנות ציין את אשר ראו עיניו:
"ראיתי את נתי שוכב בשלולית של דם, ידיים ורידים חתוך, הגרון חתוך, עיניים הכל כחול. הכל דם. בקיצור זוועה". (עמ' 92 שורות 20-21).

6. על-פי התיעוד הרפואי, המתלונן סבל משברים דחוסים בגולגולת, בצקת קלה במוח, שבר מרוסק באזור הרקתי, פציעה חודרת לצוואר, וחתך בכף יד ימין (ראה ת/34 וצילומים ת/27 תמונות 5 ו-6 המצביעים על כתמי דם גדולים על פני רצפת החנות).
הנאשם היה מאושפז בטיפול נמרץ במחלקה הנוירוכירוגית, ואח"כ במחלקת אף-אוזן-גרון, עבר שני ניתוחים, אך הצליח להשתקם ולהתייצב בבית המשפט למתן עדותו.

הרקע למעשה
7. אין מחלוקת כי הנאשם הכיר את אשתו לשעבר של המתלונן (להלן: "זיוה") במסגרת עבודתם בעיריית תל אביב.
מערכת היחסים בין זיוה לנאשם כרוכה בפרשת גירושין מכוערת בין זיוה למתלונן, שלוותה במעשי עיקוב, הגשת תלונות למשטרה, והוצאת צו הרחקה לנאשם מדירתם המשותפת של המתלונן וזיוה.
בסופו של דבר המתלונן וזיוה התגרשו בשנת 1991, זיוה והנאשם חתמו על הסכם והיו לבני זוג, והמתלונן נישא לאישה אחרת בשנת 1995.

8. מהראיות שהוצגו בפני
בית המשפט עולה כי במהלך 10 השנים האחרונות לא היה קשר בין המתלונן לזיוה ולנאשם, למעט מפגשים קצרים בבית-הדין הרבני, ובבית הספר בו למדו ילדיהם המשותפים של המתלונן וזיוה.
לדברי הנאשם במהלך התקופה הנ"ל "הכל התנהל על מי מנוחות" (עמ' 285 שורות 24-23) ומשנת 1998 המתלונן כבר לא הגיש נגדו תלונות (עמ' 290 שורות 26-25) כדבריו:
"משנת 98 פסקו ההטרדות וההתעללויות בנו, וזה גם על רקע שהמתלונן סוף-סוף התעשת והבין שאני בסך הכל מטפל יפה מאד בילדיו". (עמ' 284 שורות 26-27).
וכן:
"... נכנסה לו לתודעה של בסדר. אדם חיובי. גידלתי את ילדיו מגיל קטן. הענקתי להם את כל מה שצריך להעניק כמו אבא טוב". (עמ' 285 שורות 9-11).

הנאשם וזיוה המשיכו להתגורר בדירה הרשומה ע"ש המתלונן וזיוה, ובמשך 10 שנים התנהל מו"מ בין זיוה והמתלונן בעניין זכויות הדירה.

9. בתאריך 1.11.05 חתם הנאשם בשמו ובשם זיוה על הסכם לפיו הם ישלמו למתלונן עבור חלקו בדירה סך של 80,000 דולר, ולכאורה הסכסוך בא על פתרונו, אלא שעולה מדברי הנאשם כי לדעתו, היה על המתלונן לקבל רק מחצית מהסכום הנ"ל, ויתרת הסכום אמורה להיות מופקדת על שם הילדים. עוד עלה מדברי הנאשם כי לצורך תשלום הנ"ל בסך 80,000 דולר – יהא עליו למכור את דירתו בבת-ים.

לא מן הנמנע, כי הצורך לשלם למתלונן את חלקו בדירה, הגם שהנאשם אישר זאת בהסכם, שימש קטליזטור (זרז) לאירוע נשוא כתב האישום, ולכך התווספו רגשות כעס ותיסכול של הנאשם על כך שהדין לא מוצה עם אביו של המתלונן – שבתאי בן שוהם (להלן: "שבתאי").

פציעתם של הנאשם וזיוה על-ידי שבתאי בשנת 1997

10. בעת שאב"ד בתיק דנן קבע את עונשו של הנאשם, הוא נתן משקל לא מועט לעונש שנגזר על שבתאי לאחר שהורשע בת.פ. 3088/97 של בית המשפט המחוזי בתל אביב.
שם נגזר עונשו של שבתאי ל-3.5 שנות מאסר, ומאסר על תנאי, וכן לתשלום פיצוי לנאשם וזיוה, וזאת לאחר שבית המשפט התחשב בתיפקודו חסר הדופי של שבתאי עובר לביצוע העבירה על –ידו, מחלת אשתו, ונסיון ההתאבדות שביצעה לאחר האירוע בה היה מעורב בעלה.

11. לא ניתן לדעתי להקיש מגזר הדין בעניינו של שבתאי גזירה שווה לתיק דנן, וזאת מהטעמים הבאים:

א. שבתאי הואשם בכתב האישום המקורי בביצוע עבירה של נסיון לרצח, אך במסגרת הסדר טיעון הומרה הוראת החיקוק לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה – עבירה על סעיף 329(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977.
ב. שבתאי הודה, בעבירה שיוחסה לו במסגרת הסדר טיעון, ובית המשפט התחשב בין השאר בהודאתו, שחסכה העדתם של הנאשם וזיוה.
ג. ביהמ"ש התחשב בגילו של שבתאי, שהתקרב לשנות ה- 70, במצבו הבריאותי, ובהיעדר עבר פלילי.
ד. ביהמ"ש התחשב גם באיבוד העשתונות שעבר עליו עקב קריסת התא המשפחתי, וגירושיו של בנו בעטיו של הנאשם שקשר קשרים עם זיוה, וכן כשלון מאמצי שבתאי ובנו באכיפת צו ההרחקה שהוציא בית הדין הרבני כנגד הנאשם, שאסר עליו להכנס לדירה בה התגוררו זיוה וילדיה הקטינים המשותפים לה ולמתלונן.
ה. לא ניתן להחיל בענייננו את כלל אחידות הענישה, שכן אין עסקינן בשני שותפים לביצוע עבירה בצוותא, שאחד מהם נדון לענישה מחמירה, ואין זיקה ישירה בין ענישת שבתאי לענישתו של הנאשם.
זאת ועוד, גם אם הוטל על שבתאי עונש מפליג בקולתו - אין מתקנים עוול בעוול, על מנת שלא יגרם נזק לאינטרס הציבורי .
ו. לא זו אף זאת ,הנאשם בתיק דנן (שלא כמו שבתאי בהליך שהתנהל נגדו) לא הודה, ולא נטל אחריות לביצוע המעשים.
אף במכתבו לבית המשפט הנושא כותרת: "מילה אחרונה של הנאשם" הוא אינו מביע חרטה, אלא מביע דעתו כי הוא מקופח לעומת אחרים שאינם עצורים עד תום ההליכים כמוהו. המכתב אף נושא פנייה לבית המשפט שישתמש באמת מידה של רחמים, אך ללא הודאה ו/או הבעת חרטה, כאמור, מצד הנאשם.
ז. לשבתאי לא היה עבר פלילי, ואילו לנאשם יש הרשעה קודמת מאוקטובר 99 בגין ביצוע עבירה של מעשה מגונה בגינה נדון לעונש מאסר לתקופה בת 6 חודשים לריצוי עבודות שירות , בצד מאסר על תנאי.
ח. הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בביצוע עבירה שהיא מן החמורות בקודקס הפלילי, שהעונש הקבוע בצידה הוא 20 שנות מאסר.

12. לקולת העונש יש לציין, כי הנאשם החל לסבול באוגוסט 2003 מהתקפי חרדה, ופנה ביוזמתו לבית חולים אברבנאל, שם החל לקבל טיפול תרופתי במסגרת אישפוז יום , ולדבריו: "הטיפול באברבנאל איזן אותי, החזיר אותי" (עמ' 259 שורות 11-12).
מהתיעוד הרפואי מתאריך 18.12.03. אף עולה, כי הנאשם ציין שקיים שיפור משמעותי במצבו, נעלמו התקפי החרדה, והוא מאד מרוצה מיכולותיו לשוב ולתפקד עצמאית.
יחד עם זאת, הנאשם המשיך כנראה לקבל תרופות, כמפורט בחקירתו במשטרה .
לאור כל האמור לעיל, ורק בשל מצבו הנפשי של הנאשם – אין מקום למיצוי הדין בתיק דנן.
13. כפי שציין אב"ד, הפסיקה שהוצעה ע"י הסניגור אינה מתאימה לעניינו באשר התייחסה לעבירה על סעיף 329(א) לחוק העונשין או לעבירות אלימות.

לעומת זאת, ההלכה הפסוקה מצביעה על ענישה חמורה מזו שנקבעה ע"י אב"ד:
בת.פ. (ב"ש) 905/00 מדינת ישראל
נ. דימיטרי אקסלרוד דינים מחוזי ל"ב(7) 876, נאשם שהורשע בביצוע נסיון לרצח בכך שדקר את המתלוננת על רקע אהבה נכזבת, וסבל לפי חוות דעת פסיכיאטרית מהפרעת אישיות, נדון ל- 12.5 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, ותשלום פיצוי למתלוננת בסכום של 60,000 ₪.

בת.פ.ח (י-ם) 4067/01 מ"י נ. אבתסאם עיסאוי תק-מח 2002(2) 233, הורשעה נאשמת שדקרה יהודי על רקע אידיאולוגי, ועל אף היותה מטופלת בעבר בטיפול פסיכיאטרי, והבעת חרטה מצידה שהוגדרה ע"י שירות המבחן כחרטה כנה ורצון להתנצל בפני
הנפגע, וכן עדויות בעלה על הקושי בגידול ילדיהם, היא נדונה ל- 15 שנות מאסר.

בת.פ. (חיפה) 294/03 מדינת ישראל
דינים מחוזי כרך ל"ד(4) 51, הורשעה נאשמת בנסיון לרצוח את בעלה ע"י הזרקת תרופה המשפיעה על פעולת הלב. על אף שהבעל-קרבן העבירה עצמו ביקש את רחמי ביהמ"ש בנוסף לבקשת בתה הצעירה, היא נדונה ל- 12 שנות מאסר בפועל ו- 3 שנים על תנאי.

בע.פ. 1382/99 + 1486/99 דוד בלחניס נ. מ"י תק-על 99 (3) 1777, נאשם שהורשע בנסיון רצח עורך-דינו (באמצעות הצתתו) סבל מהפרעה נפשית חמורה, ונסיבותיו האישיות היו קשות, נדון ע"י ביהמ"ש המחוזי ל- 12 שנות מאסר, וביהמ"ש העליון החמיר העונש ל- 15 שנות מאסר.
לאור כל המקובץ לעיל, ולו קולי ישמע, אני מציעה לחברי להרכב להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל בן 12 שנים, וכן עונש של מאסר על תנאי לתקופה בת שנתיים ימים ותשלום פיצוי למתלונן כפי שנקבע ע"י אב"ד.
________________
י. אמסטרדם, שופטת

כב' השופטת רות לבהר שרון

1. קראתי בעיון את חוות הדעת של שני חברי המלומדים להרכב, שפרטו בהרחבה את כל נסיבות המקרה, ולא אחזור על הדברים. במחלוקת שבין חברי לגבי משך תקופת המאסר בפועל אותה יש להטיל על הנאשם מצטרפת אני לדעתו של אב"ד, חברי כב' השופט א' טל
, ואפרט נימוקי.

2. מעשיו של הנאשם הם מן החמורים, כאשר בדם קר תכנן לרצוח את המתלונן, בתקווה שאיש לא יצליח לפענח את הרצח, או להציל את המתלונן. הנאשם תכנן אליבי מתוחכם, ועשה הכל במטרה לטשטש את עקבותיו, אך זוהה על ידי המתלונן, והותיר עקבות שהביאו לזיהויו ולהרשעתו.
אין ספק שמדובר במעשים חמורים ביותר, שהעונש הראוי להם הוא עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, ועל כך אין מחלוקת בין חברי.

3. המחלוקת שבין חברי מתמקדת בשאלה מה המשקל שיש ליתן לרקע למעשים, ובאיזו מידה יש להתחשב בעונש שקיבל אביו של המתלונן – שבתאי, שניסה כ-10 שנים קודם לכן להתנקש בחייהם של הנאשם ושל זיוה, אשתו הנוכחית, ופצע אותם קשה.

בגין מעשים אלו הוגש נגד שבתאי כתב אישום (בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב בתפ"ח 3088/97), בו יוחסה לו עבירה של נסיון לרצח, אך במסגרת הסדר טיעון הומרה הוראת החיקוק לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה – עבירה על סעיף 329 לחוק העונשין תשל"ז – 1977.
שבתאי הודה, הורשע ונדון ל42 חודשי מאסר בפועל, מאסר ע"ת וחיוב בפיצוי בסכום של 50,00 ₪ (שהוכפל בביהמ"ש העליון).

4. אני חולקת על דעתה של חברתי, כב' השופטת י' אמסטרדם
, לפיה לא ניתן להקיש מגזר הדין בעניינו של שבתאי גזרה שווה לתיק דנן, וכי לא ניתן להחיל בענייננו את כלל אחידות הענישה.

5. מבלי ליתן לגיטימציה או להקל ראש במעשה החמור שבוצע על ידי הנאשם, אין אפשרות לנתק אותו מהרקע והמניע לו. אומנם לא מדובר בעבירות שבוצעו בצוותא אך מדובר באותה פרשה, ואין אפשרות לנתק בין שני המקרים. לא ניתן להתעלם מכך שמעשיו של שבתאי באו על רקע הגירושין של זיוה מהמתלונן, נבעו מהכעס שלו על הנאשם ועל זיוה שבגדה בבנו, והתגרשה ממנו, ואשר מתוך כעס וטינה הביאוהו לנסות לרצוח את הנאשם ואת זיוה באמצעות מספר יריות אקדח. לא ניתן לנתק את הקשר בין מעשים אלו לבין רגש הנקמה והכעס של הנאשם על כך שהדין לא מוצה עם אביו של המתלונן, מה שגרם לנאשם לנסות ולנקום במתלונן, ולנסות לרצוח אותו.

לכך התווסף הכעס של הנאשם שנבע מהסכסוך הרכושי בין המתלונן לבין זיוה, כאשר המתלונן וזיוה המשיכו לגור בדירה המשותפת של המתלונן ושל זיוה במשך כ-10 שנים, ובסמוך לארוע נשוא כתב האישום חתמו הצדדים על הסכם פשרה לפיו הנאשם וזיוה ישלמו למתלונן סך של 80,000$.
מסכימה אני עם חברתי, השופטת י' אמסטרדם
, כי לא מן הנמנע שהצורך לשלם למתלונן את חלקו בדירה, הגם שהנאשם אישר זאת בהסכם, שימש קטליזטור לארוע נשוא כתב האישום.

6. אני סבורה שבעת הטלת העונש, במקרה זה, יש להביא בחשבון שיקולים של אחידות בענישה. אין הדבר אומר כי יש להטיל על הנאשם עונש זהה לעונש שהוטל על אביו של המתלונן, אך יש ליתן לכך משקל משמעותי.

כשם שגם כאשר עסקינן בשותפים לביצוע אותה עבירה מחובתו של ביהמ"ש לבחון את הדומה והשונה, ולאבחן בין הנאשמים, בהתאם לגילם, לעברם ולחלקם בביצוע העבירה – כך גם במקרה זה. יש לבדוק האם יש מקום לבחון את הדומה והשונה בין שני המקרים.
(לעניין זה ראה ע"פ 11294/03 פואקה נ' מדינת ישראל
תק-על 2006(2), 221, סעיף 7 לפסה"ד, וכן ע"פ 6672/03 קמינסקי נ' מדינת ישראל
פ"די נח (2), 441).

7. רב הדומה על השונה בין המקרה שבפני
נו למקרה נשוא ת.פ. 3088/97 הנ"ל, בשני המקרים הואשמו הנאשמים בנסיון לרצח, על רקע גירושיו של המתלונן מזיוה, שנישאה לאחר מכן לנאשם. בשני המקרים, למרבה המזל, הנסיון לא צלח והקורבנות השתקמו וחזרו לתפקוד מלא.
בשני המקרים היתה כוונה לרצוח את הקורבן, אם כי במקרה שבפני
נו מדובר בנסיון רצח מתוכנן מראש לפרטיו, והכנת אליבי, בתקוה שאיש לא יכול לעלות על עקבותיו של הנאשם.
בשני המקרים מדובר באנשים נורמטיביים שתפקדו באופן תקין לאורך השנים, והיו אנשי משפחה למופת.

8. מאידך, ללא ספק יש לאבחן בין שני המקרים, כאשר במקרה הקודם הנאשם הודה במעשים שיוחסו לו, וחסך את הצורך בהעדת המתלוננים (הנאשם כאן ואשתו), דבר שללא ספק פעל לזכותו. אומנם הסעיף של נסיון לרצח, בו הואשם הנאשם שם בכתב האישום המקורי, הומר בעקבות הסדר הטיעון לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, שבה הודה והורשע הנאשם, אך עדין עובדות כתב האישום לא קלות באופן משמעותי מהעובדות במקרה זה.

9. במקרה נשוא ת.פ. 3088/97 התחשב לקולא בתפקודו חסר הדופי של הנאשם (אבי המתלונן), בהיותו איש משפחה מסור, בגילו, במצבו הבריאותי, ובטרגדיה המשפחתית שהביאה אותו לביצוע העבירה, כאשר בעקבות המקרה אשתו ניסתה להתאבד ואושפזה, ונתן משקל מכריע לכך שהנאשם וזיוה השתקמו והם מתפקדים חרף פציעתם הקשה.
גם במקרה שלפנינו ניתן לייחס לנאשם חלק מהנסיבות שנזקפו לקולת עונשו של אבי המתלונן; אומנם לנאשם הרשעה קודמת אחת אך היא אינה ממין העניין. גם תפקודו של הנאשם ללא דופי, הוא תרם רבות לביטחון המדינה ולחברה, גם הוא סובל מבעיות נפשיות שנגרמו בחלקן בשל הטראומה שחווה ממעשיו של אבי המתלונן. גם במקרה זה חזר המתלונן לתפקוד מלא ומצבו הבריאותי סביר, כפי שניתן היה להתרשם שעה שהעיד בפני
נו, ולענין זה נתן ביהמ"ש שדן בענינו של אבי המתלונן משקל מכריע.

10. לאור כל האמור לעיל, נכון אומנם שאין מקום לגזור גזירה שווה בין שני המקרים, וזאת בעיקר בשל העובדה שהנאשם כפר במעשים שיוחסו לו וניהל מסכת ראיות ממושכת, אך שוני שביניהם אינו מצדיק להטיל על הנאשם עונש של 12 שנות מאסר בפועל, כפי שמציעה חברתי השופטת י' אמסטרדם
, שעה שעל אבי המתלונן הוטלו על הנאשם 3.5 שנות מאסר בלבד.
עונש של 8 שנות מאסר בפועל, שמציע חברי, השופט א' טל
, הוא מאוזן, והינו, לדעתי, אף ברף העליון של הענישה, בנסיבות הענין.

לפיכך הנני מצטרפת לדעתו של האב"ד, חברי השופט א' טל
.
________________
ר. לבהר שרון, שופטת

סוף דבר
לאור כל האמור לעיל אנו מטילים על הנאשם, ברוב דיעות, 8 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו ושנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים משחרורו ממאסר עבירת אלימות כלפי גוף.
אנו מחייבים את הנאשם לשלם למתלונן, נתן בן שוהם, פיצוי בסכום של 100,000 ₪ שיופקד בקופת ביהמ"ש בחמישה תשלומים רצופים ושווים של 20,000 ₪ כל אחד החל מיום 1.12.06 ובכל ראשון לחודש עד לפרעונו המלא, ויועבר למתלונן עפ"י כתובת שתמסור ב"כ המאשימה.
לא יופקד אחד הסכומים במועדו יישא ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

הודעה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום ח' בחשון, תשס"ז (30 באוקטובר 2006) במעמד ב"כ הצדדים והנאשם.

א' טל
, שופט
אב"ד

י' אמסטרדם
, שופטת

ר' לבהר שרון
, שופטת
קלדנית: ליאת ב.








פח בית משפט מחוזי 1215/04 מדינת ישראל נ' יוסף בן אליהו דיין (פורסם ב-ֽ 30/10/2006)