פסקי דין על לוי אברהם | פסקי דין על אשר (לוי) יפית | פסקי דין על קרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד בע"מ

1619/06 עב     02/11/2006




עב 1619/06 לוי אברהם , אשר (לוי) יפית נ' קרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד בע"מ




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה - חיפה
עב 001619/06


בפני
:
כב' השופטת אביטל רימון-קפלן


02/11/2006

נציגי ציבור: קידר משה ושלמה שפיר

בעניין:
1. לוי אברהם

2. אשר (לוי) יפית

ע"י ב"כ עו"ד טל אבריאל



התובעים

נ ג ד


קרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אבנר בן חיון


הנתבעת

פסק דין
בתיק זה, ניתן על ידינו ביום 30.10.06, בהסכמת הצדדים,

פסק דין
חלקי בתביעת התובעים כנגד הנתבעת, המורה לנתבעת להעביר לידי התובעים את הכספים המופקדים אצלה על שם המנוח - יעקב לוי ז"ל (להלן – המנוח), בתוך 30 יום.
גדר המחלוקת שנותרה בין הצדדים בתיק זה עניינה בעתירת התובעים לחיוב הנתבעת בהוצאות המשפט ובכלל זה זה שכ"ט התובעים בתביעה זו, ועתירת הנתבעת לחיוב התובעים בהוצאות הישיבה מיום 30.10.06.

הרקע לתביעה

1. הנתבעת הינה קרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד (להלן הקרן או הנתבעת).

2. המנוח היה בחייו עובד המדינה במשרדי מס רכוש, ובתור שכזה הועברו כספים על ידי מעבידו ונוכו ממנה לחשבון המנוח בקרן.

3. התובעים 2-1 (להלן – התובעים), הם שני ילדיו הבגירים של המנוח ושל אלמנתו, אמם, תבדל"א.

4. על פי בקשת ההצטרפות לקרן שהגיש ביום 7.5.80 צוינו שמות התובעים כמוטבים בחשבון לאחר פטירתו של החבר, בחלקים שווים.

5. ביום ביום 21.7.05 נפטר המנוח.

6. ביום 6.11.05 הודיע הנתבעת לתובעים כי הנם המוטבים על פי טופס ההצטרפות שהותיר המנוח, והם התבקשו לסור לבנק יהב לקבל את הכספים ולהביא עמם לשם כך תעודת פטירה של המנוח, צילום ת.ז., צילום המחאה ולמלא טופס לקבלת הכספים (ראה: נספח א' לכתב התביעה).

התובעים פעלו על פי ההוראות הנ"ל, וביום 2.3.06 הגישו בקשה לקבלת כספי המנוח בקרן .

7. ביום 5.2.06 פנה אל הקרן אחיו של המנוח, מר יוסף שטח בצירוף צוואה של המנוח מיום 23.6.05, בה הועבר כל רכושו של המנוח מכל מן וסוג שהוא, אליו.

כעולה מן הצוואה (ראה: נספח א' לכתב ההגנה), ציווה המנוח:
"הנני מצווה את כל רכושי ממין וסוג כלשהו שישאר לאחר מותי, בין במטלטלין ובין בנכסי דלא ניידי ממין וסוג כלשהו, בין בכסף במזומנים ובין בניירות ערך, בין במטבע ישראלי ובין במטבע זר, בין בפקדונות בבנק ובין בכל מוסד אחר, בין רכוש המצוי ברשותי ובין רכוש המופקד בידי אדם או גוף כלשהו, בין רכוש המצוי בארץ ובין רכוש המצוי בחו"ל, ובכלל כל רכושי כיום או שיהא לי בעתיד לבוא מכל עילה חוקית שהיא, לאחי יוסף שטח ת.ז. 30542823" (ראה: סעיף 2 לצוואה).

בסעיף 4 לצוואה נאמר:
"היה ואחי יוסף שטח הנ"ל ילך לעולמו לפני חו"ח, כי אז יעבור החלק המצווה לו ולילדיו שלו בחלקים שווים"

ובסעיף 5 לצוואה נאמר:
היורשים המנויים לעיל הם הנהנים הבלעדיים עפ"י צוואתי זו ואין זולתם".

עוד צוין על ידי מר שטח, (וכן על ידי התובעים עצמם בהמשך), כי נושא הצוואה תלוי ועומד בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
אי לכך דרש מר שטח, כי הקרן לא תשחרר את כספי הקרן לידי התובעים עד להכרעה בעניין זה.

8. הקרן הודיעה לתובעים על פנייתו של מר שטח הנ"ל וכי בנסיבות אלו, לא תעביר אליהם בשלב זה את הכספים.

בתגובה לכך, שלחו התובעים באמצעות עו"ד מטעמם מכתב אל הקרן מיום 13.3.06 בו טענו כי מכח סעיף 147 לחוק הירושה, וההלכה הפסוקה הם זכאים לכספים (ראה: נספח ב' לכתב התביעה).

9. בתשובה למכתב זה הודיעה הקרן במכתבה מיום 3.4.2006 (ראה: נספח ג' לכתב התביעה), כי:
"לאור הדרישות הסותרות של המוטבים מחד ושל היורש המופיע בצוואה מאידך, ולאור המידע שהומצא – לפיו הוגשה התנגדות לקיום הצוואה – אנו ממתינים לקבלת הבהרה מוסכמת מכל הצדדים או לקבלת צו שיפוטי שיבהיר את הזכויות של הצדדים בכספים".

10. ביום 18.5.06 הוגשה תביעה זו של התובעים, למתן צו עשה אשר יורה לקרן להעביר לאלתר וללא כל דיחוי את הכספים שנצברו על שם המנוח בקרן, לדיד התובעים.

11. לטענת התובעים, עפ"י הדין היה על הקרן להעביר להם מידית את הספים וללא כל רלבנטיות לאמור בצוואה המנוח, ולחילופין גם בהתחשב באמור בצוואת המנוח, וללא קשר לשאלה אם צוואת המנוח אושרה כבר אם לאו.

לטענתם, לנהנה עפ"י צוואת המנוח אין כל זכות ודרישה ומעמד בקשר לכספי המנוח שנצברו בקרן, ומכאן כי הנתבעת לא היתה רשאית כלל לעכב את חלוקת הכספים בהתאם להוראת המוטבים.

לטענתם, זו המסקנה המתבקשת בבירור מהוראות סעיף 147 לחוק הירושה, בשילוב עם תקנונה של הנתבעת, ובהתאם לפסיקה הרבה והחד משמעית בנדון.
12. התובעים צירפו לכתב התביעה (ראה: נספח ד' לכתב התביעה) את העתק "עיקרי תקנונה" של הנתבעת כפי שהוצא מאתר האינטרנט של הסתדרות עובדי המדינה בישראל.
שם, תחת הכותרת פטירת עמית הקרן נכתב:
"א. נפטר עמית הקרן, ישולמו כל הכספים שהצטברו לזכותו של המנוח הן מן הניכויים שלו והן מהפרשות המעסיק, כולל רווחים, לנהנים כפי שקבע בהוראה מיוחדת בגיליון ההצטרפות לקרן, ובהיעדר הוראה כזו עפ"י צוואה או עפ"י צו-ירושה כדין.
ב. ההוראה לבנק על ביצוע התשלום לשאירים תינתן על – ידי הנהלת הקרן לאחר פניית השאירים בכתב בצירוף תצלום תעודת פטירה".

13. לטענת התובעים בהתאם לאמור בתקנון הקרן, ההולם את הוראות הדין בנדון – הוראת המוטבים כפי שקבע אותה המנוח גוברת על הוראת צוואה או צו ירושה להן יש/נפקות בהעדר הוראת מוטבים.

למעלה מן הצורך לדבריהם, טענו התובעים כי אף צוואת המנוח שטרם אושרה ושלגביה מתנהל הליך של התנגדות מצד התובעים ביהמ"ש לעניני משפחה, אינה כוללת כל התייחסות מפורשת לנתבעת ו/או לכספי הקרן שאצל הנתבעת, וממילא אין כל התייחסות בגוף הצוואה לשינוי המוטבים בקרן, וממילא הצוואה הגיעה לידיעת הנתתעת רק לאחר פטירת המנוח.

משכך לטענתם, לא היתה לנתבעת כל סיבה שהיא אף לא לכאורה, עפ"י הדין, לעכב את חלוקת הכספים שבקרן למוטבים, דהיינו לתובעים, ואין כל צידוק ולו לכאורה להחלטתה המנוגדת לחוק, והמנוגדת לתקנון שלה עצמה, להמתין בנדון להכרעה שיפוטית ביחס לצוואה.

14. בכתב ההגנה מטעם הקרן, הבהירה הקרן כי בהיותה קופת גמל, אשר מוטלת עליה חובת זהירות מוגברת וחובת נאמנות כלפי עמיתיה, לא היה באפשרותה במקרה זה לנוכח הספק בדבר הזכאות לכספים להענות לדרישת התובעים.
לדבריה בנסיבות העניין מוטל עליה לנהוג במשנה זהירות ולהמתין להכרעה שיפוטית או לשחרר את הכספים רק לאחר הסכמה מצד הצדדים הרלבנטיים למחלוקת.

15. עוד הוסיפה הקרן בכתב הגנתה, כי עיקרי תקנונה כפי שצוטטו על ידי התובעים, אכן נלקחו מאתר האינטרנט של הסתדרות עובדי המדינה, שאינו האתר הרשמי של הקרן.

תקנון הקרן עצמו, בנוסחו המלא, מתפרסם, כנדרש על- פי הוראות אגף שוק ההון, באתר האינטרנט של הקרן (htt://www.derugahid-krn.co.il).

הקרן צירפה לכתב הגנתה (ראה: נספח ג' לכתב ההגנה) את תקנון הקרן בנוסחו המעודכן כפי שאושר ע"י אגף שוק ההון וכפי שמתפרסם באתר האינטרנט של הקרן, אשר סעיף כ"ד שבו, העוסק בפטירת חבר הקרן, קובע:

"נפטר עמית בקרן, יועברו כל הכספים הצטברו לזכותו של המנוח הן מהפרשותיו הוא והן מהפרשות המעסיק, כולל רווחים, לשאיריו כהגדרתם בחוק שירות המדינה (גמלאות) (נספח משולב), תש"ל – 1970 או עפ"י צו ירושה כדין או עפ"י ההוראה שקבע העמית בגליון ההצטרפות לקרן"

16. זאת ועוד, לטענת הקרן לעניין הפסיקה שאזכר ב"כ התובעים במכתבו אליה, קיימות דעות חלוקות בפסיקה ובספרות המשפטית כמבואר להלן.

כך, לטענת הקרן, סעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), מורה כדלקמן:
"בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם – על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה – רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו".

סעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, דן במעמדם של נכסים "מחוץ לעיזבון" וקובע כי – בהעדר התנאה נוגדת – הכספים המשתלמים למוטב בהסדרי פטירה אינם בכלל העיזבון ודיני הירושה אינם חלים עליהם.

יחד עם זאת, סעיף 36 (ב) לחוק החוזים, דן בהיבט שונה של הסדרי הפטירה ומאפשר לבטל זכותו של מוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר [ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה), עמ' 602].

המטרה העיקרית העומדת בבסיס הוראה זו היא העדפת האינטרס של הנושה לעשות ברכושו כרצונו. כאשר מדובר בצוואה מתווסף לכך כלל חשוב נוסף והוא כיבוד חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה [תא (י-ם) 437/95 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ,

פסק דין
מיום 28.8.02].

ודוק, סעיף 36 (ב) אינו דורש את הסכמת החייב לביטול זכות המוטב או החלפתו באחר ומדובר במעשה חד – צדדי של הנושה.

לדבריה, אין באמור בתקנון הקרן, כדי לגרוע מסעיף 36 (ב) לחוק החוזים, ומן העובדה, כי על הקרן מוטלת חובת זהירות וחובת נאמנות כלפי עמיתיה, כך שבמקרה של ספק, אשר עולה כבמקרה הנדון בענייננו, על הקרן לנהוג במשנה זהירות ולהמתין להכרעה שיפוטית או לשחרר את הכספים רק לאחר הסכמה מד הצדדים הרלבנטיים למחלוקת.

לטענתה, העובדה שצוואת המנוח הגיעה לידיעתה רק לאחר פטירת המנוח, אינה משנה את העיקרון העומד בבסיסו של סעיף 36 (ב) לחוק החוזים.
כבר נזכר בפסיקה, כי יש לתת לסעיף את הפירוש המביא לידי ביטוי נכון את רצונו של המנוח וכי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח [תא (י-ם) 437/95 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים אגודה שיתופית בע"מ,

פסק דין
מיום 28.8.02; השופט אנגלרד בע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד(5) 493, 505; ע"א 236/84 עזבון יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מה(5) 13, 23; ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי (תשס"ה), עמ' 604].

יתרה מכך, לטענתה אף מלשונו של הסעיף עולה כי קיימת הבחנה לעניין המועד, בין הודעה "רגילה" לבין צוואה. בעוד שביחס להודעה "רגילה" נאמר – "רשאי הנושה בהודעה לחייב...", הרי ביחס לצוואה נכתב "... או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב".
לטענתה, מסקנה זו אף מתבקשת מעצם בחירת המחוקק לפרט את שתי הדרכים, שיש שוני ביניהן וכן מן התכלית העומדת ביסודה של צוואה, דהיינו – הודעה על תוכנה של צוואה בחייו של המצווה פוגעת בטיבו וטבעו של הסדר הצוואה שהוא במהותו הסדר המבקש לשמור על חשאיות ופרטיות במהלך חייו של המצווה וכל כולו נועד להיות גלוי לאחר המוות.

17. אי לכך, והואיל והוגשו אליה בקשות סותרות לקבלת כספי המנוח (בקשת התובעים למשיכת הכספים מחד והצוואה מאידך), וזאת טרם שחרור הכספים ותוך שיודעה מפורשות כי הצוואה נתונה במחלוקת ונדונה בערכאות, לא היה באפשרותה של הקרן לשחרר את הכספים לתובעים כנדרש על ידם.

לדבריה, טענות התובעים כי לא הייתה לנתבעת כל סיבה לעכב את חלוקת הכספים, אינן נכונות. פעולתה של הקרן עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ובהתאם לחובת הזהירות והנאמנות המוטלת עליה, היה זה מחובתה להמתין בטרם תשחרר את כספי המנוח, לאור הצוואה שהובאה לידיעתה, לרבות דרישתו החד – משמעית של מר שטח (היורש עפ"י הצוואה) שלא לשחרר את הכספים והבהרתו כי הסוגיה מצויה בהליכים משפטיים.

18. מכל מקום, לטענת הקרן, לא נגרם לתובעים כל נזק מעיכוב חלוקת הכספים. כספי המנוח מצויים עדיין בקרן ולא שוחררו לאף גורם אחר. יתרה מכך, הכספים ממשיכים לצבור רווחים בהתאם לתשואות הקרן בתקופה הרלבנטית (אשר יצורפו לכספי הקרן במועד שחרורם לזכאי/ם להם).

כך לשם ההמחשה, יתרת כספי המנוח בקרן, נכון ליום 11.7.2006 עומדת על סך של 50,930 ₪, בעוד יתרה קודמת ליום 31.12.2005 הייתה בסך 49,956 ₪.

19. ודוק, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישה הקרן בקשה לטען ביניים בתיק זה (בש"א 2685/06), אליה צורפו התובעים ומר שטח הנ"ל כטוענים.
בבקשה זו הבהירה הקרן כי היא פועלת לטובת עמיתיה ומוטלת עליה חובת זהירות וחובת נאמנות כלפיהם. הקרן פועלת על בסיס הוצאות בלבד וללא כוונת רווח.

הקרן הבהירה כי היא אינה תובעת שום טובת הנאה בנושא התביעות השנויות במחלוקת ואינה בקנוניה עם אחד הצדדים, אלא שלנוכח הבקשות המכחישות זו את זו לקבלת כספי המנוח [מחד, בקשת התובעים – הנהנים על – פי טופס ההצטרפות ומאידך, בקשת הטוען – אחי המנוח לפי הצוואה, אשר עשויה להיות לה משמעות בענייננו לאור סעיף 36 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, המאפשר לבטל את זכותו של מוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר], וזאת טרם שחרור הכספים ותוך שיודעה מפורשות כי הצוואה נתונה במחלוקת ונדונה בערכאות - מגישה היא בקשה זו לסעד בדרך של טען – ביניים בצירוף לכתב ההגנה, על מנת שבית הדין יכריע ויורה לה לתביעתו של מי מהצדדים (התובעים או המבקש) עליה להיענות.

20. הדיון המוקדם בתביעה ובבקשה לטען ביניים נקבע ליום 30.10.06, לאחר שניתנה הזדמנות לתובעים ולמר שטח להגיש תצהירים תשובה לטען הביניים.

התובעים ומר שטח הגישו ביום 3.10.06 תצהירים מטעמם.

במסגרת תצהירו טען המר שטח, כי על פי ייעוץ משפטי שקיבל ולמיטב הבנתו הנו זכאי לכספי המנוח שבקרן בהיותו הנהנה מכח הצוואה.
מר שטח אישר כי אמנם הוגשה על ידו בקשה לקיום צוואת המנוח אך כנגדה הוגשה התנגדות של התובעים ואמם, כך שהבקשה תלויה ועומדת נכון למועד זה בפני
הרשם לענייני ירושה בחיפה.

במסגרת תצהיריהם חזרו התובעים על טענותיהם בכתב התביעה ואף חזרו על טענותיהם בכתב התשובה שהגישו לכתב ההגנה, לפיהן התקנון שצורף על ידי הקרן, הינו תקנות ההתאגדות ולא התקנון המחייב .

יתרה מכך, התובעים אף הפנו לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 3807/90 פישר נ' "תמר", קופת תגמולים מרכזית ליד בנק דיסקונט ואח', פ"ד מז(5) 104, 110-109 ו- ע"א 5027/90, 5408 מילשטיין נ' אקוה ואח'; כהן ואח' נ' אקוה ואח', פ"ד מז(3) 560, ממנה עולה, כי בכל מקרה, הצוואה צריכה לכלול הוראה מפורשת לשינוי המוטב, ועל ההודעה להמסר לפני מותו של החייב.

לטענתם, בנסיבות המקרה שבפני
נו, אין הוראה מפורשת בצוואה כנדרש בפסיקה ואין חולק כי ההודעה נמסרה לאחר מותו של המצווה.

21. ביום 23.10.06 הגישו התובעים הודעה לבית הדין, אליה צירפו הסדר פשרה שנחתם בינהם לבין מר שטח באמצעות באי כוחם בו נאמר כי הצדדים הנ"ל הגיעו להסדר לסיום הליך טען הביניים בתיק זה, ולפיו מר שטח מסכים שהסכום שנצבר אצל הקרן בגין המנוח יועבר מיידית לתובעים בחלקים שווים.

עוד נקבע, כי ביחסים בין מר שטח ובין התובעים כל צד ישא בהוצאותיו.

אי לכך, התבקש בית הדין לאשר את ההסדר בין הצדדים הנ"ל ולהורות למבקשת לפעול בהתאם להעביר את הסכומים לתובעים.

בהודעת התובעים צוין, כי אין בהסדר פשרה זה כדי לסיים את הדיון בתיק העיקרי, שכן התובעים עותרים לחיובה של הנתבעת בתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עורך דינם.

22. אי לכך התקיים הדיון בפני
נו ביום 30.10.06.
בפתח הדיון ובהסכמת הנתבעת ניתן על ידינו פסק הדין החלקי כאמור לעיל.
ובהמשכו, ניתנה לצדדים האפשרות לסכם טענותיהם בפני
נו בעניין החיוב בהוצאות.

במסגרת טענותיהם בפני
נו, הפנו הצדדים בין היתר להוראות הדין ופסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 3807/90 פישר לעיל, ובע"א 5027/90, 5408 מילשטיין הנ"ל.
הנתבעת מצידה הפנתה ל-ע"א 233/98 שושנה כץ – קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים ואח' פ"ד נד(5), 493, מז(3) 560, שהוא

פסק דין
מאוחר לפסקי הדין הנ"ל, ממנו עולה לטענתה, כי בכל מקרה ובניגוד לסברת התובעים ההלכה אינה חד משמעית בסוגייה זו, כעולה מדבריו של כב' הש' אנגלרד בסעיף 23 לפסק הדין, לפיהם נפסק:
"לגופה של השאלה, אעיר כי בבית משפט זה נחלקו הדעות. יש הגורסים כי כל הודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח ראה: ע"א 477/79 עזבון בכר שלום נ' בכר (טרם פורסם); דעת הרוב בפרשת פישר בע' 111-109; דעת הרוב בע"א 5027/90, 5408 מילשטיין נ' אקוה ואח'; כהן ואח' נ' אקוה ואח', פ"ד מז(3) 560, 568-566; ד' שורץ "שינוי המוטב בקופת גמל ובביטוח חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז (תשנ"ג1992-) 345, 373-371; ויש הגורסים כי הדרישה להודעה בחיים אינה חלה על החלפת מוטב הבאה מכוחה של צוואה. ראה: ע"א 236/84 יפה נ' קלצ'קין, פ"ד מה(5) 13; דעת המיעוט בפרשת פישר, בע' 113; דעת המיעוט בפרשת מילשטיין, בע' 570-569; ג' שלו לעיל, בע' 450. לא אכחש כי דעתי נוטה לאלה הגורסים כי במקרה של צוואה, אין צורך כי ההודעה עליה תינתן לקרן בחייו של המנוח. אך, מאחר שלבעלי הדין טרם הייתה הזדמנות לטעון לעניין זה, מן הראוי כי הסוגיה תתברר לעומקה בבית המשפט המחוזי, אם יתעורר הצורך להכריע בה".

התובעים מצדם, חזרו על טענתם כי התוצאה המשפטית במקרה זה, הנה כה ברורה וחד ערכית, עד שלגופם של דברים, הגיעו להסכמה עם מר שטח, מיד לאחר הגשת התביעה.
ברם, לשיטתם, נוכח התנהלותה של הנתבעת נגרם להם חסרון כיס בדמות אגרת בית משפט בה התחייבו בשל הגשת התביעה ושכר טירחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ כעולה מהעתק החשבונית שהגישו, אשר על הנתבעת לשאת בו.

דיון והכרעה

23. במסגרת הפרק הדן ברקע לתביעה, הארכנו בתיאור טענותיהם המשפטיות של הצדדים, ברם יש לזכור כי עניינה של הכרעה זו שבפני
נו, אינו בשאלה מה התוצאה המתחייבת לגופם של דברים בנסיבות המקרה שבפני
נו לאור ההלכה הפסוקה והדין החל, שכן לעניין זה, הגיעו התובעים להסדר פשרה, עם מר שטח, לפיו כספי המנוח בקרן יועברו לתובעים, כאשר הוסכם בין הצדדים הנ"ל שבמסגרת יחסיהם הנ"ל, כל צד ישא בהוצאותיו.

השאלה שמונחת לפתחנו היא הלכה למעשה, האם התנהלותה של הקרן כמבואר לעיל היתה כה בלתי סבירה, והאם עמדתה המשפטית עמדה בסתירה כה חד משמעותית לדין החל על נסיבות המקרה המסויימות שבפני
נו, עד שיש לחייבה בהוצאות התובעים בגין הגשת תביעה זו.
כל זאת, שעה שבמשור היחסים עם צד ג', שהוא הגורם המניע להגשת תביעה זו והגשת הליך טען הביניים, ואשר כעולה מתצהיר עדותו הראשית בהליך טען הביניים, טען כי יש לו זכויות בכספים - הגיעו התובעים להסכמה לפיה כל צד ישא בהוצאותיו.
24. בנושא החיוב בהוצאות, קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב- 1991 שכותרתה "הכלל בדבר הוצאות", לאמור:
"בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון".

כעולה מנוסח התקנה, עניין ההוצאות מסור לשיקול דעתו של בית הדין, ובשונה מתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, אף אין כל הוראה בעניין סכום מינימאלי של שכר טרחת עו"ד שיש לפסוק.

למעשה, ההלכה בבית הדין לעבודה היא ש"שכר הטירחה שמשלם לקוח לפרקליטו הינו עניינו האישי, ואין בית משפט, לרבות בית הדין לעבודה, חייב להתחשב בו שעה שהוא שם את הוצאות המשפט" [ראה: דב"ע נב/42-3 המועצה האזורית עמק חפר - עופר ישראלי, פד"ע כד 125].

25. כאמור, אין נדרשת הכרעתנו בטענות הצדדים לגופן, אך לעניין זה יש לזכור, כי כל הכרעה שיפוטית באשר היא מבוססת על העובדות הספציפיות של המקרה הנדון ועל פי יישומה של ההלכה על אותן עובדות ספציפיות, בכפוף לאבחנות הרלוונטיות לאותו מקרה מסוים.
בעניינו איפוא, לא די להפנות להלכה בעניין מסוים, אלא יש לבחון את העובדות הספציפיות של המקרה הנדון ויישומה עליו.

בענייננו, די לנו במחלוקת בין הצדדים לעניין ההוראה המחייבת בתקנון, פרשנות הוראות הצוואה ועמדותיהם המשפטיות הסותרות בכל הנוגע ליישומה של ההלכה על ענייננו, ובכלל זה עמדתה המשפטית של הנתבעת בעניין הספק שהובע בפסיקה לעניין הלכה קודמת, כדי להגיע למסקנה, שבניגוד לסברת התובעים, נראה כי על פניו, קיימת מחלוקת משפטית ועובדתית בין הצדדים, ולמזער קיים ספק לשיטת הנתבעת באשר לזכאותם של התובעים לכספים.

26. אלא שבכך לא סגי, שכן יש לזכור, כי בענייננו גדר המחלוקת לגופה, אינו בין התובעים לבין הנתבעת, אלא בין התובעים לבין מר שטח.
המבוקש על ידי התובעים מאת הנתבעת, הוא למעשה לשים עצמה שופט ובורר בין זכויותיהם של התובעים לבין זכותו של מר שטח, ולפסוק בנדון.

העובדה שבסופו של יום הושג הסדר פשרה בין התובעים לבין מר שטח, היא כשלעצמה אינה ראיה לכך שזכותם של התובעים היתה עדיפה בהכרח.

משהושג הסדר פשרה בין התובעים לבין מר שטח, וטוב שכך, אין זה מן הראוי כי נביע דעה בשאלת סיכוייו של מי מהשניים עדיפים על פני רעהו, ובאיזה מידה.
אף אין זה מענייננו לבחון בדיעבד, מה היו השיקולים שהנחו כל אחד מהצדדים הנ"ל, להגיע לאותו הסדר פשרה אליו הגיעו, ואין זה מענייננו לבחון בדיעבד מדוע הוסכם בין אותם צדדים שכל צד ישא בהוצאותיו.

27. מכל מקום, וככל שהדברים נוגעים לקרן עצמה, הרי שלעניין זה נפסק כי על גופים דוגמת הקרן, חלה חובת נאמנות וחובת זהירות מוגברת כלפי כלל חבריהם [ראה: ע"ע 1341/01 רחל רפפורט - מבטחים, מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לח 630 והאסמכתאות שם].

הקרן, אינה גוף שיפוטי שאמור להכריע בזכויות הצדדים, ולעניין זה, איננו רואים מתום בנסיבות אלו שבפני
נו, ובשים לב לחובת הזהירות המוטלת עליה, בצפייתה של הקרן כי בית הדין יורה לה למי מהטוענים לזכות, להעביר את הכספים.

28. הנה כי כן, ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, הליך זה (כולל טען הביניים שהוגש על ידי הקרן) לא נפתח בעטיה של הקרן, אלא בעטיו של הטוען הנוסף לזכות - היינו מר שטח, אשר גם במסגרת טען הביניים שבפני
נו הודיע כי לשיטתו הוא הגורם הזכאי לכספים (ראה: תצהירו מיום 3.10.06).

הקרן הבהירה במכתבה אל התובעים מיום 3.4.06 (ראה: נספח ג' לכתב התביעה), כי אם תוגש הבהרה מוסכמת מכל הצדדים או צו שיפוטי שיבהיר את הזכויות של הצדדים בכספים, היא תפעל על פיהם, ללמדך, שעובר להגשת תביעה זו, פתוחה היתה הדרך בפני
התובעים להגיע לאותו הסדר אליו הגיעו עם מר שטח לאחר הגשת התביעה על ידם ולאחר שהקרן הגישה את טען הביניים ונתחייבה בהוצאות בגין הגשתו, הגם שבהגינותה הבהירה כי היא אינה עותרת לחיוב מי מהטוענים בהוצאות ההליך.
למרבה הצער, הסכמה זו שבין התובעים לבין מר שטח הושגה רק לאחר הגשת התביעה, על ידי התובעים.

29. ואמנם חובת הזהירות המוטלת על הקרן, לא נעלמה מעיני ב"כ התובעים, אשר טען במסגרת סיכומיו בפני
נו, כי לנוכח חובת הזהירות המוטלת על הקרן והמצב המשפטי הנכון (לדידם של התובעים) בנסיבות המקרה שבפני
נו, שומה היה על הקרן להבהיר לטוען מר שטח, כי היא מתכוונת לשלם את הכספים למוטבים - התובעים, וכי באפשרותו להגיש בקשה לצו מניעה לבית הדין אשר יאסור עליה לעשות כן.

בטיעונו זה מניח ב"כ התובעים כי לא היה כל ספק ספיקא בדבר זכאות התובעים לכספים (טענה אותה דחינו כאמור), אלא שאף אלמלא כן, לא ברור לנו, במה היו הוצאותיהם המשפטיות של התובעים פוחתות אילו נדרשו להגיש תגובתם במסגרת הליך של סעד זמני, כפי הנטען על ידם, ביחס לתביעה זו, אותה הגישו בדרך רגילה, במועד שהיה נוח להם.
בשני המקרים, היו נדרשים הם להסתייע בשירותי עורך דין ולשלם את שכר טרחתו.

למעט חסכון באגרת בית משפט (בסך של 58) ש"ח, לא שוכנענו כי אף אילו פעלה הנתבעת בדרך כמוצע על ידי התובעים, היה בה כדי לחסוך מהם את הוצאותיהם.

לא למותר לציין, כי בנסיבות אלו, אף אילו הגישה הקרן את הבקשה לטען ביניים לפני הגשת התביעה העיקרית, לא היה בכך כדי לחסוך מהוצאות התובעים.

מכל מקום, וככל שבטעון הנ"ל גלומה ההנחה, שאילו הפנתה הקרן את הטוען מר שטח להגיש הליך משפטי מיוזמתו, היה הוא מגיע להסכם פשרה עם התובעים עוד לפני הגשת ההליך ובכך היו נחסכות מהתובעים ההוצאות המשפטיות - הרי שלא ניתן לבסס הנחה מעין זו על סמך התוצאה הסופית אליה הגיעו הצדדים הנ"ל, ובכל מקרה איננו סבורים כי זהו תפקידה של הקרן לבחון שיקולים טקטיים (שכאמור לא הוכחו) של מי מהצדדים במסגרת טיפולה בדרישות סותרות לקבלת הכספים.
30. סיכומם של דברים, לאור השתלשלות העניינים כמבואר לעיל, בשים לב לקביעותינו כאמור לעיל, ובהינתן כי פסיקת הוצאות מסורה כל כולה לשיקול דעתו של בית הדין לא שוכנענו כי יש הצדקה במקרה זה, לחייב את הנתבעת בתשלום הוצאות התובעים.

31. באשר לעתירת הנתבעת לחיוב התובעים בהוצאות הישיבה מיום 30.10.06, אשר לשיטתה התקיימה לריק, בהינתן כי התובעים אינם זכאים להוצאות משפט ממנה, הרי שהתובעים הבהירו מבעוד מועד (ראה: הודעתם מיום 23.10.06) כי חרף הסכם הפשרה שהושג עם מר שטח, הם עומדים על המשך ההליך בתיק העיקרי לעניין חיוב הנתבעת בהוצאותיהם.

לא נטען על ידי ב"כ הנתבעת, כי בשלב כלשהו שלאחר קבלת ההודעה, הוא ניסה לבוא בדברים עם ב"כ התובעים על מנת לשכנעו להגיע להסכמה בעניין זה.

32. מכל מקום די לעיין בנימוקינו לעיל בסוגיית ההוצאות, כדי להשתכנע שאף בשאלת ההוצאות, כמו בשאלת הזכאות לגופה - לא ניתן לומר כי התוצאה אליה הגענו, היתה כה ברורה, וכה חד משמעית, עד שהיה על התובעים לצפות מראש כי לא יזכו בהוצאות, ודוק, נזכיר כי מלכתחילה, פסיקת הוצאות הינה עניין המסור כל כולו לשיקול דעתו של בית הדין.

יתרה מכך, לא נעלם מעינינו כי בבקשת הקרן לטען ביניים, היא לא עתרה לחיוב מי מהטוענים בהוצאותיה, ובלשונו של בא כוחה בסיכומיו בפני
נו:
"לקרן אין זום רווח או הנאה מהדרך שבה פעלה להיפך נגרמו לה הוצאות בעצמה, אבל על כך אני לא מלין כי זו המציאות בניהול הקרן" (ראה: בעמ' 4 לפרוטוקול ש': 25-24).

33. הנה כי כן, ועל אף התוצאה אליה הגענו בעתירת התובעים לפסיקת הוצאות, נראה לנו כי בנסיבות בהן לא נעשה אפילו נסיון מטעם ב"כ הקרן לפנות אל ב"כ התובעים עובר לישיבה מיום 30.10.06, אין הוא יכול להלין על ב"כ התובעים בשל הצורך בקיום הישיבה מיום 30.10.06, ואין זאת אלא שהתייצבות לישיבות מסוג זה בבית הדין, הינה חלק מן המציאות של ניהול קרן מסוג זה.

אי לכך, ועל אף התוצאה אליה הגענו בעתירת התובעים להוצאות, לא מצאנו בנסיבות העניין, מקום לחייב את התובעים בהוצאות הקרן בגין הישיבה מיום 30.10.06.

34. סוף דבר -

אשר על כן, בהמשך לפסק הדין החלקי מיום 30.10.06, ולאור כל המבואר לעיל, אנו מורים כי כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תסגור את התיק העיקרי שבנדון, ותמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.


ניתן היום י"א בחשון, תשס"ז (2 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.



נציג עובדים
קידר משה

נציג מעבידים
שלמה שפיר

אביטל רימון-קפלן

שופטת













עב בית דין אזורי לעבודה 1619/06 לוי אברהם , אשר (לוי) יפית נ' קרן השתלמות לעובדי המדינה בדירוג האחיד בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/11/2006)