פסקי דין על ד"ר יוסי לוין | פסקי דין על אילנה לוין | פסקי דין על עו"ד אלינור ליבוביץ |
3833/93 עא 24/05/1994
עא 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין, עו"ד אלינור ליבוביץ
(פ"ד מח(2), 866)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית -משפט לערעורים אזרחיים
ערעור אזרחי מס' 3833/93
השופטים: כבוד המשנה לנשיא א' ברק
,
כבוד השופט י' זמיר
,
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
המערער: ד"ר יוסי לוין
ע"י ב"כ עו"ד ב' דון-יחיא
נגד
המשיבות: 1. אילנה לוין
ע"י ב"כ עו"ד י' חצרוני
2. עו"ד אלינור ליבוביץ
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט א' גורן) מיום 31.4.93 בה"פ 68/93.
פסק-דין
השופט י' זמיר
: העובדות
1. המערער והמשיבה 1 (להלן - המשיבה) היו נשואים במשך שמונה שנים, ונולדו להם שלושה ילדים, עד שהחליטו להתגרש, כשהמשיבה בהיריון. הם ערכו לצורך זה חוזה, ובו הסדירו עניינים שונים בקשר לגירושין. בין היתר הסדיר החוזה את עניין המזונות שישולמו על-ידי המערער לאחר מתן הגט.
לבקשתם נתן בית המשפט לחוזה זה תוקף של פסק-דין (להלן - חוזה הגירושין). סעיף 11 לחוזה הגירושין קבע לאמור:
"עד מתן הגט ימשיך הבעל לשאת בכל הוצאות החזקת הבית והמזונות בהתאם לחוזה שיערך בין הבעל והאשה ויופקד בידי עו"ד ליבוביץ אלינור מייצגת את שני בני הזוג ואשר יוחזר לבעל ביום קבלת הגט, החוזה יהיה חסר תוקף משפטי ויהווה קניינו בלבד של הבעל ביום מתן הגט. הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית משפט".
בהתאם לאמור בסעיף זה, נערך בין המערער לבין המשיבה חוזה, ובו הוסדר תשלום המזונות על-ידי המערער עד למתן הגט (להלן - חוזה המזונות). החוזה הופקד, כמוסכם, בידיה הנאמנות של עו"ד אלינור ליבוביץ
.
בפועל, היחסים בין בני הזוג השתבשו עוד יותר מכפי שהיו עד חתימת חוזה הגירושין. הליכי הגירושין נתמשכו, כאשר הצדדים מאשימים זה את זה, אם בעיכוב ההליכים ואם בעניינים אחרים. בסופו של דבר התגרשו הצדדים קרוב לשנתיים לאחר שנערך חוזה הגירושין. מאז הגירושין משתלמים דמי המזונות, ככל הנראה, כסדרם. מכל מקום, המחלוקת בין הצדדים סובבת על חוזה המזונות לתקופה שעד מתן הגט.
2. כיוון שהליכי הגירושין נתמשכו זמן רב, והמערער טען כי המשיבה אשמה בעיכוב, הפסיק המערער לשלם למשיבה את המזונות לפי חוזה המזונות.
כיוון שכך, הגישה המשיבה תביעה למזונות בבית הדין הרבני. אך עוד הליכים אלה באבם, מחקה המשיבה את התביעה בבית הדין הרבני והגישה המרצה בבית המשפט המחוזי, והכול לפני מתן הגט. בהמרצה זאת ביקשה המשיבה, בין היתר, שבית המשפט יצווה על עו"ד אלינור ליבוביץ
למסור למשיבה את חוזה המזונות "לצורך אכיפת ביצועו". בית המשפט המחוזי נענה לבקשה, וציווה על עו"ד ליבוביץ "להתייצב בפני
ראש ההוצאה לפועל במועד שנקבע על מנת להראות לו את הסעיפים בחוזה הרלוונטיים לחישוב חובו של המשיב (הלוא הוא המערער בבית-משפט זה - י' ז') וכן להשאיר בחזקתו את החוזה כולו או מקצתו אם ידרוש זאת יושב ראש ההוצאה לפועל".
תוך ציות לצו זה נמסר חוזה המזונות ליושב-ראש ההוצאה לפועל. או אז נתברר כי בחוזה המזונות התחייב המערער לשלם למשיבה מזונות (עד ליום מתן הגט) בסכום גבוה יותר מן הסכום שנקבע בחוזה הגירושין (מיד לאחר מתן הגט), ונוסף לכך לשלם לה את כל הוצאות הבית, עד תקרה מסוימת. בסעיף 6 של חוזה זה נאמר כך:
"חוזה זה יופקד בידי עו"ד ליבוביץ אלינור המייצגת את שני בני הזוג, ויוחזר לבעל ביום קבלת הגט. החוזה יהיה חסר תוקף משפטי ויהווה קניינו בלבד של הבעל ביום מתן הגט, הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית משפט".
משנחשף חוזה המזונות, נפתחה הדרך לפני המשיבה לתבוע מזונות לתקופה שעד מתן הגט בהתאם להוזה זה. אולם, בין לבין, פנה המערער והגיש ערעור לבית-משפט זה, ובו ביקש לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים
3. ברור שאי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ולהעטות מחדש מעטה של סודיות על חוזה המזונות. החוזה נתגלה והוצג לפנינו על-ידי המערער עצמו. אם כך, מה תכליתו של ערעור זה? שאם פסק הדין של בית המשפט קמא יעמוד על כנו, תהיה המשיבה רשאית לתבוע את מזונותיה לתקופה שעד מתן הגט לפי חוזה המזונות. ואילו המערער טוען כי המשיבה מנועה מלהסתמך על חוזה המזונות, בשל מהות החוזה, לצורך החישוב של חוב המזונות, אם הדין עמו, תיאלץ המשיבה לתבוע את מזונותיה בעבור התקופה שעד מתן הגט בלי להסתמך על חוזה המזונות, אולם האם הדין עמו?
4. המערער מעלה שתי טענות עיקריות. ראשית, הוא טוען נגד ההליך לפני בית המשפט קמא. טענה זו מתבססת על כך שהדיון לפני בית המשפט קמא היה קצר ביותר, ללא ראיות או סיכומים, ופסק הדין ניתן לאחר טיעוני פתיחה קצרים. לפיכך הוא מבקש, כסעד חלופי, כי בית-משפט זה יחזיר את התיק לבית המשפט קמא, כדי שיחזור וידון בתיק, ובין היתר ישמע עדים באשר להפרת חוזה הגירושין. אולם השאלה של הפרת חוזה הגירושין לא נדונה ולא הוכרעה על-ידי בית המשפט קמא, ולפיכך גם אין היא עניין לערעור לפני בית-משפט זה, לפני בית-משפט זה עומדת שאלה אחת ויחידה: האם טעה בית המשפט קמא כאשר ציווה לחשוף את חוזה המזונות לצורך חישוב המזונות שהמערער חייב למשיבה? לצורך הכרעה בשאלה זאת אין אנחנו רואים מקום להחזיר את התיק לבית המשפט קמא, זוהי בעיקרה שאלה משפטית, ובית-משפט זה, לאחר ששמע את טענות הצדדים בשאלה זאת, יכול להכריע בה לגוף העניין.
5. לגוף העניין טוען בא-כוח המערער כי טעה בית המשפט קמא כאשר התעלם מן ההסכם המפורש שבין הצדדים, שלפיו חוזה המזונות חסר תוקף משפטי, אין להשתמש בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו בבית משפט, והוא ייעשה קניינו של המערער ביום מתן הגט.
בא-כוח המשיבה טוען, כמובן, ההפך. הוא מסכים כי עם מתן הגט צריך חוזה המזונות להיעשות קניין הבעל, ומאז יהיה חסר תוקף משפטי, אולם, לטענתו, עד מתן הגט יש לחוזה תוקף משפטי. כמו כן, אף אם נאסר על הצדדים להשתמש בחוזה זה לצרכים אחרים, עדיין ניתן להשתמש בו, לטענתו, לצורך אכיפת ההתחייבות שבחוזה זה.
ההכרעה במחלוקת שבין הצדדים תלויה בפירוש שיינתן לסעיף 11 בחוזה הגירושין, והוא גם הפירוש שיינתן לסעיף 6 בחוזה המזונות, שהרי שני הסעיפים מנוסחים באותה לשון. מהו, אם כן, הפירוש הנכון של סעיף זה?
הפירוש של סעיף 11 לחוזה הגירושין נדרש בשתי שאלות. השאלה הראשונה: האם חוזה המזונות, שאליו מפנה סעיף 11, הינו מסמך חסר תוקף משפטי או שהוא חוזה בעל תוקף משפטי? אם חוזה המזונות חסר תוקף משפטי, פשיטא שאי-אפשר לבסס עליו תביעה למזונות. אם, לעומת זאת, חוזה המזונות הינו חוזה בעל תוקף משפטי, או אז מתעוררת השאלה השנייה: האם רשאית המשיבה להציגו בבית המשפט כבסיס לתביעת מזונות?
המעמד המשפטי של חוזה המזונות
6. צריכה אמת להיאמר שסעיף 11 בחוזה הגירושין מנוכה רע כל כך שלא יכולה לצמוח ממנו פרשנות טובה, אין בכך משום ביקורת או טרוניה כלפי מי שניסח את הסעיף. לא פעם, כשמנסחים הסכם בעת מחלוקת, נאלצים הנסחים ללכת בדרך של פשרה, האילוצים בדרך זאת עשויים לחייב לשון סתומה, או לשון רב משמעית, ולפעמים אף לשון סותרת, כדי שכל צד יוכל לדבוק בגירסתו, אפילו קיימת סתירה בין הגירסאות, וכך יוכלו שני הצדדים לחתום על ההסכם. אך, במקרה כזה, אם ההסכם מגיע לערכאות, שוב אי-אפשר להשאיר את הגירסאות הסותרות זו בצד זו, כאשר כל צד דבק בגירסתו, אלא בית המשפט צריך להכריע בין הגירסאות.
כך גם במקרה שלפנינו. שני הצדדים מסכימים כי יש לפרש את סעיף 11 מתוך החוזה ולפי לשון הסעיף, דא עקא, שכל צד תוקע את יתדותיו בחלק אחר, או במובן שונה, של לשון הסעיף, והלשון יש בה כדי לתת תימוכין גם לזה וגם לזה. כך הדבר משום שלשון הסעיף אומרת דבר והיפוכו, וכי מה משמעות האמירה ש"החוזה יהיה חסר תוקף משפטי"? אם חוזה הוא, יש לו תוקף משפטי, ואם הוא חסר תוקף משפטי, יכול להיות שהוא הסכם של ידידות, שמקובל לקרוא לו הסכם ג'נטלמני, אך אין הוא חוזה.
לפיכך צריך להקדים ולקבוע אם חוזה המזונות הוא חוזה שיש לו תוקף משפטי או שהוא הסכם ג'נטלמני שאין לו תוקף משפטי.
7. השאלה אם מסמך מסוים הינו חוזה או הסכם ג'נטלמני תלויה, בראש ובראשונה, בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים, המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. אם, לעומת ואת, לא הייתה גמירת-דעת של הצדדים ליצור חיובים משפטיים כאלה, אין זה חוזה אלא הסכם ג'נטלמני, ואין דיני החוזים חלים עליו. ראה ד' פרידמן ו-נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 322, 326; ג' שלו, דיני חוזים (דין, תש"ן) 90.
כוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מכל הנסיבות השייכות לעניין, עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים. נניח שהצדדים עורכים הסכם למכירת נכס או לאספקת טובין, ובו הם קובעים בפירוט את ההתחייבויות של כל צד, לרבות מחירים ומועדים, ואף זכות לפיצויים וסעדים משפטיים אחרים, במקרה של הפרת התחייבות. במקרה כזה ברור לעין כי הצדדים התכוונו ליצור ביניהם חוזה בעל תוקף משפטי. נוסיף ונניח עכשיו שהצדדים יכתירו הסכם זה בכותרת של זיכרון-דברים או מסמך הבנה או הסכם ג'נטלמני או ביטוי דומה, האם בשל כותרת כזאת יהפוך החוזה עורו? הכותרת כשלעצמה אין בה כדי לגבור על כוונת הצדדים, אם הכוונה ברורה, ולשלול את התוקף המשפטי מן ההסכם. אכן, הכותרת שניתנה על-ידי הצדדים להסכם היא, כמובן, אחד הנתונים שיש בהם כדי להצביע על כוונת הצדדים. אך אין בה כשלעצמה כדי להכריע את הכף. לפיכך, אם הסכם יישא כותרת של הסכם ג'נטלמני, אך נתונים אחרים ילמדו בבירור שהכותרת אינה משקפת את כוונת הצדדים, אפשר שייקבע כי ההסכם, בניגוד לכותרת, הינו בעל תוקף משפטי.
אם כך לגבי הכותרת של מסמך, כך גם, באופן עקרוני, לגבי הוראה במסמך. נניח כי
הוראה במסמך, הנושא כותרת של חוזה, אומרת שאין תוקף משפטי לאותו מסמך או שההתחייבויות באותו מסמך הן התחייבויות של כבוד ולא חיובים משפטיים, או שהיא נוקטת לשון דומה. אף-על-פי-כן, אם ברור מתוך יתר ההוראות של המסמך, כמו גם מנסיבות אחרות הכרוכות בעריכת המסמך, שהצדדים התכוונו ליצור חוזה בעל תוקף משפטי, תגבר הכוונה על אותה הוראה. שוב, הוראה כזאת תהיה נתון חשוב, שיש לקחתו בחשבון שעה שבאים לקבוע את מעמד המסמך, אך, כמו בכותרת, אין היא בהכרח נתון יחיד ומכריע. ההכרעה לעניין מעמדו של המסמך תלויה במכלול הנסיבות השייכות לעניין זה. ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 380.
8. בדרך כלל אין קושי לזהות חוזה או, להבדיל, הסכם ג'נטלמני, לפי הנסיבות שבהן הוא נוצר, הנושא שבו הוא דן, הצורה שהוא לובש או הלשון שהוא משתמש בה, אך יש, כמובן, מקרי גבול, ובהם ניתן, לכאורה, להעביר התחייבות בדחיפה קלה לצד זה של הגבול או לצד האחר של הגבול. במקרים כאלה, אם הנסיבות והלשון אינם מובילים למסקנה ברורה באשר לכוונת הצדדים, אפשר שלא יהיה מנוס מלהוסיף גם שיקולים של מדיניות שיפוטית, בהתחשב במהות ההתחייבות.
9. האם סעיף 11 לחוזה הגירושין הוא דוגמה למקרה גבול כזה? יש שיקולים התומכים בסיווג ההתחייבות שנקבעה בסעיף זה כחוזה, ויש גם שיקולים התומכים בסיווג ההתחייבות כהסכם ג'נטלמני, התלבטתי בשאלה כיצד ראוי, בסופו של דבר, לסווג התחייבות זו. לבסוף הגעתי לכלל מסקנה שראוי לראות בחוזה המזונות חוזה, כלומר הסכם בעל תוקף משפטי, ולא הסכם ג'נטלמני. מסקנה זאת מתבססת על לשון החוזה ככל שניתן ללמוד ממנה על כוונת הצדדים, ועל שיקולים של מדיניות שיפוטית. להלן עיקר הטעמים התומכים במסקנה זאת.
א. סעיף 11 לחוזה הגירושין, שהוא לכל הדעות חוזה בעל תוקף משפטי, מטיל חיוב על "הבעל לשאת בכל הוצאות החזקת הבית והמזונות בהתאם לחוזה שיערך בין הבעל והאשה" עד מתן הגט, התחייבות זאת, שהמערער נטל על עצמו, מאבדת כל משמעות אם אמנם החוזה שנערך בין הבעל לבין האישה, באשר למזונות עד מתן הגט, אין לו שום תוקף משפטי, הבעל נטל על עצמו בסעיף 11 התחייבות ברורה, ואין זה הגיוני, או רצוי, לפרש סעיף זה באופן המרוקן את ההתחייבות שנקבעה באותו סעיף עצמו מכל תוקף. וכי כיצד תוכל המשיבה לתבוע את המערער שיעמוד בהתחייבותו לפי חוזה הגירושין אם לא תוכל כלל להסתמך על חוזה המזונות? אם המערער התכוון ליטול על עצמו, בידו האחת, התחייבות כלפי המשיבה, ובו בזמן לדחות מעל עצמו, בידו השנייה, אותה התחייבות, הרי זו כוונה שאינה מתיישבת עם החובה לנהוג בתום-לב. מן הראוי לפרש חוזה, ככל שלשון החוזה מאפשרת, באופן שיתיישב עם החובה לנהוג בתום-לב. בהתאם לכך, מן הראוי לפרש ולומר כי חוזה המזונות, שאליו מפנה סעיף 1 נ לחוזה הגירושין, הוא אכן חוזה בעל תוקף משפטי.
ב. סעיף 11 לחוזה הגירושין, שעה שהוא מפנה לחוזה המזונות, נוקט לשון של "חוזה". אין הוא אומר כי הבעל ישלם מזונות בהתאם ל"הסכם" או בהתאם ל"הבנה" בין הבעל לבין האישה. וזאת יש לזכור, שחוזה הגירושין, כפי שהוא נראה על פניו, נוסח על-ידי עורך-דין. והוא נוסח בזהירות ובדקדקנות. בנסיבות כאלה יש משמעות לכך שהצדדים השתמשו במונח "חוזה", שגם בלשון העם מקובל להשתמש בו כדי לתאר מסמך משפטי, ולא הסכם ג'נטלמני.
ג. חוזה המזונות עצמו מנוסח כחוזה משפטי לכל דבר. ניכר בו היטב שאף הוא נוסח בידי עורך-דין בזהירות ובדקדקנות, לא כהצהרת כוונות, אלא כדי לבטא באופן מדויק את ההתחייבות של המערער. הוא נערך, כפי שנאמר במבוא לחוזה, "הואיל וברצון הצדדים להסדיר את נושא תשלום המזונות והוצאות הבית עד למתן הגט". סעיפים שונים בחוזה מצביעים על כך שהכוונה הייתה ליצור התחייבויות משפטיות. כך, לדוגמה, הסעיף האחרון בחוזה, אשר הוסף בכתב-יד, אומר:
"צד אשר ימנע ו/או יעכב הליכי מתן הגט ישלם למשנהו פיצוי של 4,000 ש"ח צמודים למדד עבור כל דחיית מועד לא מוצדקת ו/או דרישה לשלום בית, ולמעט אי הופעה בשל מחלה קשה".
ד. לכאורה, די בטעמים אלה כדי לפסוק שחוזה המזונות הינו חוזה לכל דבר. אולם, מן הצד השני, סעיף 11 לחוזה הגירושין כולל שתי התבטאויות שיש בהן כדי לתמוך בטענה שחוזה המזונות אינו חוזה, אלא רק הסכם ג'נטלמני: הסעיף אומר כי "החוזה יהיה חסר תוקף משפטי ויהווה קניינו בלבד של הבעל ביום מתן הגט"; והוא מוסיף ואומר כי "הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית משפט". האם ניתן ליישב התבטאויות אלה עם טענה כי חוזה המזונות הינו חוזה בעל תוקף משפטי? בא-כוח המשיבה ענה בחיוב. כאמור, הוא טען לפנינו כי החוזה "יהיה חסר תוקף משפטי" ביום מתן הגט. משמע, עד יום מתן הגט יש לו תוקף משפטי. הוא הוסיף וטען כי אמנם התחייבו הצדדים שלא להשתמש בחוזה לכל מטרה חיצונית, אך התחייבות זאת אינה חלה על שימוש בחוזה רק לצורך אכיפת החוזה עצמו.
אין ספק שזהו פירוש דחוק. אך לעתים יש לאמץ פירוש דחוק להוראה שבחוזה, אם קיימת סתירה פנימית, ואין ליישב את הסתירה אלא באמצעות פירוש דחוק. והרי בא-כוח המערער אף הוא אינו יכול להציע אלא פירוש דחוק, כדי להסביר כיצד זה "חוזה" אינו חוזה, ומה המשמעות המעשית של התחייבות המערער לשלם מזונות בהתאם לחוזה המזונות, אם אין אפשרות להציג את חוזה המזונות לפני בית המשפט, בין שני הפירושים הדחוקים, של בא-כוח המשיבה מזה ושל בא-כוח המערער מזה, נראה לי, על יסוד הטעמים שהבאתי לעיל, כי יש להעדיף את הפירוש האומר כי חוזה המזונות הוא חוזה בעל תוקף משפטי.
יתרה מזאת. אני מוכן להניח, לצורך הבירור, כי הפירוש הדחוק המוצע על-ידי בא-כוח המשיבה אינו פירוש קביל וכי, משום כך, הסתירה הפנימית שבסעיף 11 להוזה הגירושין נותרת בעינה. בהתאם, יש מקום לומר כי סעיף זה מציג לפנינו בררה קשה, דהיינו, לומר כי הוראות מסוימות בסעיף צריכות להתבטל, בשל הסתירה הפנימית, מפני הוראות אחרות באותו סעיף. אם כך, אילו הן ההוראות הצריכות להתבטל: ההוראות התומכות בגירסה שחוזה המזונות הינו חוזה, או ההוראות התומכות בגירסה שחוזה המזונות אינו אלא הסכם ג'נטלמני? לדעתי, אם זו הבררה, יש להכריע בה לא רק על יסוד פרשנות לשונית, אלא גם על יסוד שיקולים של מדיניות שיפוטית.
ה. מהי, אם כך, המדיניות השיפוטית הראויה לצורך הפרשנות של סעיף 11 לחוזה הגירושין? בית המשפט קמא השיב לשאלה זאת. וכך נאמר לעניין זה בפסק הדין שלו:
"בהתחשב במדיניות השיפוטית שלפיה יש לדאוג לתשלום מזונות אשה וילדים, נראה לי שלא ניתן לכבד ולאכוף חיסויו של החוזה שבין הצדדים כל עוד לא הוכח לערכאה שיפוטית כלשהיא כי אכן מילא המשיב את חיוביו על פי סעיף 11 להסכם".
בכך, לדעתי, צדק בית המשפט קמא. יש להעדיף פירוש הנותן ממש להתחייבות ברורה שהמערער נטל על עצמו בסעיף 11, המתיישב עם חובת תום הלב הכרוכה בהתחייבות זאת, המיטיב לא רק עם המשיבה אלא גם עם ילדי הזוג, והמשאיר את הדרך פתוחה לפני הצדדים לסכסוך לבוא אל בית המשפט, עם כל הראיות הנדרשות, כדי שבית המשפט יוכל לעשות משפט צדק.
גם אם קיימת נטייה, בנסיבות מסוימות, לראות הסכם שנערך בין בני משפחה, החיים יחד בשלום, כהסכם ג'נטלמני, אין מקום לנטייה כזאת כאשר ההסכם נערך בין בני-זוג הנמצאים בהליכי גירושין, לצורך הסדרת זכויות משפטיות, והוא מנוסח כחוזה לכל דבר, ראה, לדוגמה, g.h. treitel, an outline of the law of contract (london, 4th ed., 1989) 54.
לסיכום, לשונו של סעיף 11 לחוזה הגירושין, האומרת כי חוזה המזונות יהיה "חסר תוקף משפטי", אין בכוחה לעמוד כנגד כל השיקולים האלה. ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 380 - 381. לפיכך הגעתי למסקנה כי חוזה המזונות, הנזכר בסעיף 11 לחוזה הגירושין, הוא חוזה בעל תוקף משפטי, ובתור שכזה הוא משלים את ההתחייבות שהמערער נטל על עצמו, בסעיף 11, לשלם מזונות עד מתן הגט.
הצגת החוזה לפני בית המשפט
10. המסקנה שחוזה המזונות הוא חוזה בעל תוקף משפטי עדיין אינה נותנת תשובה למלוא השאלה שהתעוררה לפנינו. השאלה שנותרה עדיין ללא פתרון היא, אם צדק בית המשפט קמא כאשר ציווה על עו"ד אלינור ליבוביץ
, שהחזיקה בחוזה המזונות בנאמנות, להציג את החוזה לפני יושב-ראש ההוצאה לפועל "לחישוב חובו של המשיב", שהרי ניתן לטעון כי חוזה המזונות, גם אם הוא בעל תוקף משפטי, אסור להציג אותו לפני בית המשפט, טענה זאת, המועלית על-ידי בא-כוח המערער, מסתמכת על אותה פיסקה בסעיף 11 לחוזה הגירושין, הקובעת כי "הצדדים לא ישתמשו בו (כלומר, בחוזה המזונות - י' ז') לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית המשפט". לכאורה, ההצגה של חוזה המזונות, לפי בקשת המשיבה, לפני יושב-ראש ההוצאה לפועל, לצורך חישוב חוב המזונות של המערער, סותרת הוראה זאת. אם כך, טוען בא-כוח המערער, טעה בית המשפט קמא כאשר איפשר למשיבה להפר התחייבות שלה, במקום לאכוף אותה,
כנגד טענה זאת ניתן להציע תשובה משולשת. ראשית, ניתן לומר כי סעיף 11, לפי פירושו הנכון, אינו מונע את ההצגה של חוזה המזונות בבית המשפט לצורך ביסוס תביעה למזונות, שנית, ניתן לומר כי סעיף 11 סותר את תקנת הציבור, ולפיכך הוא בטל, ושלישית, ניתן לומר כי אפילו אם סעיף 11 שריר וקיים, אין מקום לאכוף אותו באופן שימנע הצגה של חוזה המזונות בבית המשפט. אבדוק תשובות אלה אחת לאחת.
11. ראשית, נוכח הסתירה הפנימית שבסעיף 11, אפשר אולי לתת פירוש מצמצם להתחייבות הצדדים שלא לעשות שימוש בחוזה המזונות, ובכלל זה התחייבות לא להציג אותו בבית המשפט. פירוש כזה אומר כי הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה המזונות לצרכים חיצוניים, אך אינם מנועים מלהציג את החוזה לפני בית המשפט לצורך מימוש ההתחייבות שנקבעה באותו חוזה. זהו, כאמור, הפירוש המוצע על-ידי בא-כוח המשיבה, לפי פירוש זה, לא הפרה המשיבה את התחייבותה לפי סעיף 11, ולא הייתה מניעה להציג את החוזה לפני בית המשפט, כפי שנעשה. אולם פירוש זה, אף אם הוא אפשרי, אינו יוצא מגדר ספק. אני מעדיף להשאיר אותו בצריך עיון. לפיכך אניח, לצורך הדיון, כי בא-כוח המערער צודק בפירוש שהוא נותן לסעיף 11, כלומר, שסעיף זה אוסר על המשיבה להציג את חוזה המזונות לפני בית המשפט אפילו לצורך מימוש ההתחייבות שנקבעה באותו חוזה.
אולם, אם זהו הפירוש הנכון של סעיף 11, מתעוררת השאלה אם אין הסעיף סותר את תקנת הציבור.
תקנת הציבור
12. סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973, קובע כי חוזה הסותר את תקנת הציבור בטל. ומהי תקנת הציבור? בין היתר, תקנת הציבור היא שיישמרו אושיות היסוד של הסדר החברתי ועקרונות היסוד של שיטת המשפט. בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים ואח', פ"ד מז (1) 749, בעמ' 778. האם נובע מכאן כי הוראה שנקבעה בהסכם, ולפיה אין להציג את ההסכם לפני בית המשפט או להשתמש בו בדרך אחרת, סותרת את תקנת הציבור?
התשובה תלויה במהות ההסכם, בנוסח ההוראה וביתר נסיבות העניין. יש הבדל בין חוזה משפטי לבין הסכם ג'נטלמני, באופן עקרוני, בית המשפט אינו מסתייג מהסכם שנועד להיות רק הסכם ג'נטלמני, להבדיל מחוזה משפטי, ומשום כך אין לבסס עליו תביעה למזונות לפני בית המשפט. במקרה כזה לא היה פסול בסעיף דוגמת סעיף 11: ממילא ברור שאין להציג הסכם ג'נטלמני לפני בית המשפט כבסיס לתביעה.
אולם, כאמור, חוזה המזונות אינו הסכם ג'נטלמני, אלא חוזה של ממש, שהעניק זכויות והטיל חובות אהדדי, מכאן השאלה אם ניתן לערוך חוזה כזה ובה בעת לחסום את דרכו של החוזה אל בית המשפט, אכן, אפשר גם אפשר לקבוע בחוזה הוראה בדבר בוררות לפי חוק הבוררות, תשכ"ח- 1968, או הוראה דומה בדבר בירור סכסוכים בין הצדדים לחוזה, כגון התדיינות לפני בית-דין פנימי של עמותה. בית המשפט נוטה לתת תוקף מלא להוראה כזאת בשל שני טעמים עיקריים: ראשית, הוראה כזאת עדיין מאפשרת להתבסס על החוזה לצורך הכרעה במחלוקת העולה מן החוזה, אף אם מחוץ לאולם בית המשפט. שנית, כל הכרעה במחלוקת מחוץ לאולם בית המשפט עדיין נתונה לביקורת על-ידי בית המשפט, בתנאים ובהיקף ראויים, כפי שנקבע בחוק הבוררות או בהלכה הפסוקה. לפיכך, לו נקבעה בחוזה הגירושין הוראה כי סכסוך הנובע מחוזה המזונות יובא להכרעה לפני בורר, היה בית המשפט מכבד הוראה זאת. אולם לא זו ההוראה שנקבעה בחוזה הגירושין. יתרה מכך. בית המשפט קמא הציע למערער, כפי שנאמר בפסק הדין, למסור את הסכסוך בין הצדדים להכרעה בבוררות על-ידי עו"ד אלינור ליבוביץ
, שבידיה הנאמנות הפקידו את חוזה המזונות, אך המערער סירב להצעה.
13. כיוון שכך, שומה עלינו עכשיו לבדוק את התוקף והמשמעות של אותה הוראה בסעיף 11 לחוזה הגירושין, הקובעת כי לא ייעשה שימוש בחוזה המזונות, לרבות על דרך של הצגתו בבית המשפט.
תקנת הציבור דורשת שהדרך אל בית המשפט תהיה פתוחה, כדי שבית המשפט יוכל לדון ולהכריע בסכסוכים משפטיים למיניהם. מכאן צומחת חזקה פרשנית, שהמחוקק לא התכוון לשלול או לצמצם את הסמכות של בית המשפט או לפטור רשות מינהלית מפני הביקורת של בית המשפט. ראה א' ברק
, פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה (נבו, תשנ"ג) 532- 536. בהתאם לכך ניתן אף לבטל תוקפן של תקנות החוסמות את הדרך אל בית המשפט לצורך התדיינות, בין מינהלית ובין אזרחית, אם אין הן מסתמכות על לשון מפורשת וחד-משמעית של החוק. ובדומה לכך לגבי חוזים; אין זה מתיישב עם תקנת הציבור שחוזה יעניק זכות ובו בזמן ימנע את מימוש הזכות: אין זה סביר או רצוי שאדם לא יהיה רשאי לאכוף את זכותו בערכאה של משפט, והזכות תישאר בידו ככלי אין חפץ בו, או שיראה עצמו נאלץ לפנות לדרכים נלוזות לשם מימוש הזכות.
גישה חופשית ויעילה אל בית המשפט היא זכות יסוד, אף אם עדיין אינה כתובה עלי חוק יסוד, ובית המשפט אמור להגן עליה כמו על זכויות יסוד אחרות. מכאן נובעת המדיניות הראויה כלפי הוראה חוזית המתיימרת לחסום את הדרך אל בית המשפט או להניח מכשולים של ממש על דרך זאת. ראשית, יש מקום לחזקה שהצדדים לחוזה לא התכוונו למנוע תביעה על-פי החוזה בבית המשפט, בהתאם לכך, בית המשפט יהיה נוטה לפרש הוראה כזאת באופן שיסלק את המחסום או המכשול מעל הדרך אל בית המשפט. שנית, אם פירוש כזה אינו אפשרי בנסיבות המקרה, עשוי בית המשפט לפסוק כי ההוראה סותרת את תקנת הציבור, לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), ולפיכך היא בטלה.
בע"א 350/54, 393 אילני נ' הסוכנות היהודית לא"י ו-ערעור נגדי, פ"ד י 1693, נדון חוזה עבודה שנערך בין הסוכנות היהודית לבין הסתדרות הפקידים. בחוזה זה נכלל סעיף שקבע כי שום עובד לא יוכל להגיש תביעה לבית המשפט בקשר לפיטוריו אלא באמצעות הוועד המרכזי של הסתדרות הפקידים או בהסכמתו בכתב. על סעיף זה אמר השופט ברנזון, בעמ' 1696, כי הוא "פסול ובטל מעיקרו בהיותו מנוגד לטובת הציבור". וכך הסביר זאת, בעמ' 1697:
"העקרון בדבר שמירה על סמכותם של בתי-המשפט של המדינה מפני שלילה ופגיעה על-ידי הסכם בין צדדים נשמר במלואו בכל הזמנים ובכל התנאים. דוקא בזמן האחרון, שבו רבו כנראה הנסיונות בעיקר מצד גורמים מקצועיים ומסחריים לקצץ בעקרון, חזרו בתי-המשפט באנגליה בכמה הזדמנויות שבאו לידם ונתנו לו תוקף מלא".
ראה גם פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 378- 379. וראה j. chitty, on contracts .(london, 62 ed., 1989), vol. i , at 708
אכן, מדיניות שיפוטית כזאת מקובלת גם על בתי המשפט במדינות אחרות, יפים כאן הדברים שנאמרו לעניין הדין החל בארצות-הברית. ואלה הדברים:
"it should be noted that when the subject matter of an agreement is of a kind that is customarily dealt with in enforceable contracts, and the parties have in fact acted under the agreement, a court is likely to look with some distaste at provisions that seem to exclude all legal sanction and remedy. cases are not wanting in which such provisions have been so interpreted as to destroy their effectiveness, with the result that the legal relations of the parties are the same as those as those created by ordinary contracts": a. l. corbin, on contracts (st.paul, revised edition, by j. m. perillo, 1993) vol. 1, at 190.
14. אם כך, האם סעיף 11 לחוזה הגירושין, הקובע כי אין להציג את חוזה המזונות בבית המשפט, סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל? אני נוטה לתשובה חיובית, אך עדיין מקנן בי הספק. מקובל עלינו שאנחנו נזהרים מאוד עד שאנחנו באים לבטל חוזה - ולפטור צד מהתחייבות שנטל על עצמו - משום שהחוזה סותר את תקנת הציבור. ראה שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 377 ואילך. אכן, לא היה מקום לספק, לו התיימר החוזה, בלשון ברורה, לחסום את הדרך אל בית המשפט. אך סעיף 11 אינו נוקט לשון כזאת. הוא אינו אומר שהמשיבה אינה רשאית לתבוע בבית המשפט את מזונותיה, הוא אומר רק זאת, שהמשיבה מנועה, בתביעה כזאת, להסתמך על החוזה. האם די בכך כדי לפסוק שסעיף 11 בטל מעיקרו? איני רואה הכרח להכריע בשאלה זאת. לפיכך אני מעדיף להניח, לצורך הדיון, כי סעיף 11 שריר וקיים, כפי שהמערער טוען.
אכיפת החוזה
15. בהנחה שסעיף 11 אינו בטל מעיקרא כפי שהמערער טוען, ייתכן כי המשיבה הפרה את החוזה בעצם הבקשה שהפנתה אל בית המשפט לחשוף את החוזה. אם כך, פתוחה לפני המערער הדרך לתבוע את המשיבה לפיצויים על הנזק שנגרם לו, אם נגרם, כתוצאה מן ההפרה. עם זאת, כאמור, בתביעה מעין זאת עשויה המשיבה לטעון כי לא הפרה את התחייבותה, לפי הפירוש שהיא נותנת להתחייבות, או כי התחייבותה סותרת את תקנת הציבור ובטלה, ולפיכך אי-אפשר לבסס עליה עילת תביעה. ראה פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, בעמ' 379.
אולם, האם נובע מכך שבידי המערער לתבוע גם את אכיפת ההתחייבות, כלומר, למנוע באמצעות בית המשפט את הפרת החוזה על-ידי המשיבה? השאלה אינה פשוטה, מצד אחד, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 (להלן - חוק התרופות), קובע בסעיף 3 את הכלל הרחב לאמור: "הנפגע זכאי לאכיפת חוזה...", "האכיפה", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זה, כוללת צו עשה וצו לא-תעשה. מכאן, לכאורה, שהמערער היה זכאי לאכוף על המשיבה, באמצעות צו לא-תעשה, את ההתחייבות שלא להציג את הוזה המזונות לפני בית המשפט. עם זאת, סעיף 3 מוסיף וקובע בנשימה אחת גם חריגים לכלל הרחב. אחד מהם קבוע בסעיף 3(4) כדלהלן: "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות הענין". מה נתפס על-ידי חייג זה? אין ספק שהוא נועד לחול על כל מישור היחסים שבין הצדדים לחוזה, במישור זה, נסיבות שהיו קיימות בעת כריתת החוזה כמו גם נסיבות שהתרחשו לאחר כריתת החוזה, בין שהיו צפויות ובין שלא היו צפויות, עשויות לגרום לכך שהאכיפה תהיה בלתי צודקת. לדוגמה, בכלל נסיבות אלה אפשר להתחשב בשיהוי מצד הנפגע. ראה ע"א 48/81 ר' פומרנץ ואח' נ' ק.ד.ש. בנין והשקעות בע"מ ואח', פ"ד לח (2) 813, בעמ' 819. ראה גם א' ידין, "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, מהדורה 2, תשל"ט) 59-60.
האם ניתן לומר, בנסיבות המקרה שלפנינו, כי אכיפת ההתחייבות שבסעיף 11 לחוזה תהיה בלתי צודקת במישור היחסים שבין הצדדים לחוזה? ייתכן שהתשובה חיובית. פלוני מקבל על עצמו התחייבות חוזית כלפי פלונית, ואחר כך הוא נאחז בהתחייבות חוזית של פלונית כדי למנוע בעדה מלפעול למימוש התחייבותו באמצעות בית המשפט. האם מן הצדק הוא שבית המשפט ייתן ידו לכך ויאכוף את ההתחייבות של פלונית כך שבפועל פלוני יהיה פטור מן ההתחייבות כלפי פלונית? תמהני.
16. אולם אין אני מבקש לבסס את ההחלטה בשאלה זאת על מישור היחסים שבין הצדדים לחוזה, אלא על מישור אחר, הוא המישור של טובת הציבור. האם שיקולים של טובת הציבור נתפסים אף הם בגדר החריג שנקבע בסעיף 3(4) לחוק התרופות או שמא הצדק, בהקשר זה, מוגבל למישור היחסים שבין הצדדים לחוזה? לשאלה זאת ראה שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 535-538. השאלה נדונה על-ידי בית-משפט זה בע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840 (להלן - משפט אבנרי). כאן ביקש התובע ציווי לשעה שימנע בעד הנתבע פירסומו של ספר על יסוד הטענה שהפירסום יהווה לשון הרע, השופט ברק שקל את הזכות לציווי כנגד הזכות לפיצויים. הוא ציין את הבעייתיות הכרוכה בציווי:
"ציווי לפוגע לנהוג בדרך מסוימת עשוי לפגוע קשות בחופש האישי שלו ולהוות מעשה התעמרות כלפיו. הוא עשוי לפגוע באינטרס הציבורי. הוא עשוי להכביד על מערכת אכיפת החוק, מטעמים אלה, רוב השיטות המשפטיות, המכירות בזכותו של הנפגע לציווי, מכירות גם בסייגים המוטלים על זכות זו..." (שם, בעמ' 854).
כאשר בית המשפט שוקל אם לתת סעד של ציווי במקרה מסוים, הוא מתחשב, בין היתר, בערכים הבאים לידי התנגשות. וכך אמר בהקשר זה השופט ברק:
"השאלה הינה, מהו המשקל שיש ליתן, במאזן זה, למשקלם היחסי של הערכים המתחרים, בהקשר זה מתעוררת השאלה, אם רשאי בית המשפט להתחשב, בצד האינטרסים של הצדדים, גם באינטרס הציבורי בקיומם ובהגשמתם של אינטרסים אלה. בעניין זה הדעה המקובלת, הן באנגליה והן בארצות הברית, הינה, כי בית המשפט רשאי להתחשב במסגרת שיקוליו לציווי לשעה גם באינטרס הציבורי...
...
נראה לי, כי גם בישראל רשאי בית-משפט להתחשב באינטרס הציבורי לעניין מתן ציווי לשעה" (שם, בעמ' 855-856).
דברים אלה נאמרו לעניין ההתחשבות באינטרס הציבורי בבקשה לקבל ציווי לשעה סגרת תביעת נזיקין. אנו, להבדיל, דנים באפשרות לקבל ציווי לתמיד במסגרת תביעה חוזית. לא זו בלבד. כפי שציין בית המשפט במשפט אבנרי ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג (3) 840, בעמ' 854, הציווי בדיני הנזיקין הינו סעד משני, ואילו הציווי בדיני החוזים הינו, מכוח סעיף 3 לחוק התרופות, סעד ראשי או ראשוני, מכאן השאלה: האם מהבדל זה נובע כי בבקשה לאכיפה במסגרת תביעה חוזית אין בית המשפט רשאי לתת דעתו על שיקולים של טובת הציבור?
17. התשובה לשאלה אם בית המשפט רשאי לתת דעתו על שיקולים של טובת הציבור, שעה שהוא שוקל אם לצוות על אכיפת חוזה, נובעת מפרשנות החוק, לפי לשונו ולפי תכליתו גם יחד. סעיף 3(4) לחוק התרופות מסמיך את בית המשפט לשקול אם האכיפה "בלתי צודקת בנסיבות הענין", לפי לשונו, אין הסעיף מחייב תפיסה צרה של צדק, המוגבלת ליחסים שבין הצדדים לחוזה, להבדיל מתפיסה רחבה של הצדק, הכוללת גם שיקולים של טובת הציבור. כמו כן, לשון החוק אינה מחייבת היקף צר של נסיבות העניין, המשתרע רק על המצב וההתנהגות של הצדדים לחוזה. נסיבות העניין עשויות לכלול, לפי לשון הסעיף, גם נסיבות חיצוניות, ובכלל זה גם נסיבות הנוגעות לטובת הציבור, לשון הסעיף אינה מונעת בעד בית המשפט מלשאול אם אכיפת החוזה תהיה בלתי צודקת בהתחשב בהשפעה של האכיפה, בנסיבות העניין, על טובת הציבור, לרבות ערכי היסוד של החברה.
ודאי שכך הדבר לפי שיקולים של תכלית החוק. "כל שיטת משפט מבקשת לקיים את אינטרס הציבור, שיקול זה מהווה כוח מניע בהתפתחותו של המשפט המקובל, והוא שיקול מרכזי בפרשנות החקיקה". ראה ברק, בספרו הנ"ל, בעמ' 524. אינטרס הציבור כולל גם את ההגנה על ערכי היסוד של שיטת המשפט. כדברי השופט ברק, בבג"צ 693/91, בעמ' 763, "עקרונות היסוד של השיטה וזכויות היסוד של האדם קובעים את תכליתו של דבר החקיקה. חזקה היא, כי תכליתו של דבר חקיקה היא להגשים את עקרונותיה של השיטה ולקדם זכויות אדם בה". בהתאם לכך יש לפרש גם את סעיף 3(4) לחוק התרופות, אין להניח כי סעיף זה נתכוון למנוע בעד בית המשפט לשקול גם את טובת הציבור, לרבות ההשלכה של אכיפת החוזה על עקרונות היסוד של שיטת המשפט. אף אין להניח כי סעיף זה נתכוון לאלץ את בית המשפט לצוות על אכיפת החוזה, אם כך מחייבים שיקולים של צדק בין הצדדים, אף אם האכיפה עלולה לפגוע בטובת הציבור, כגון בנגישות אל בית המשפט. להפך, פירוש שישרת את תכלית החוק, הכוללת גם את האינטרס הציבורי, דורש שבית המשפט ייתן את דעתו, כל אימת שהוא שוקל אם לאכוף הוזה, גם לשיקולים של טובת הציבור. והרי שיקולים של טובת הציבור עשויים להוביל אפילו למסקנה כי החוזה סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל: סעיף 30 לחוק ההוזים (חלק כללי), האם אין בכוחם של שיקולים מעין אלה להוביל למסקנה כי אין זה ראוי לתת, בנסיבות העניין, סעד של אכיפה, אלא רק סעד של פיצויים? אמור מעתה, הצדק בסעיף 3(4) לחוק התרופות אינו רק צדק אישי, אלא הוא כולל גם צדק ציבורי.
בעניין זה, אין בית המשפט כפוף לרצונם של הצדדים להוזה, אפילו הסכימו הצדדים ביניהם, בלשון מפורשת, כי בנסיבות מסוימות תהיה האכיפה צודקת, אין בכך כדי למנוע בעד בית המשפט לקבוע כי האכיפה תהיה, באותן נסיבות, בלתי צודקת. ראה ע"א 76/81 בוקובזה נ' ד' שירי ואח', פ"ד לז (3) 622, בעמ' 627. בדומה לכך, אין בית המשפט מוגבל לאינטרסים של הצדדים לחוזה. אפילו האכיפה צודקת מבחינת האינטרסים של הצדדים, עדיין יכול בית המשפט להימנע מן האכיפה אם היא, לדעתו, בלתי צודקת מבחינת האינטרס הציבורי, ובכלל זה אם היא סותרת עקרון יסוד של שיטת המשפט.
אכן אף בשיטות משפט אחרות נוהג בית המשפט לשקול, בתביעה לאכיפת חוזה, גם שיקולים של טובת הציבור. כך הדין, לדוגמה, באנגליה. ראה 44 halsbury, the laws of england (london, 4 ed., by lord hailsham, 1983) 346. כך הדין בם בארצות-הברית. ראה corbin, supra, vol. 5a (1964) 95-96, 248-250. וכך אף הדין בקנדה. ראה g.h.l fridman, the law of contract in canada (toronto, 2nd. ed., 1986) 719.
18. ודוק: אין בכל האמור כדי להוריד את הסעד של אכיפת החוזה מן המדרגה של סעד ראשוני. הכלל הוא, לפי סעיף 3 לחוק התרופות, שבית המשפט מעניק לצד הנפגע מהפרת חוזה סעד של אכיפה; ההימנעות מן האכיפה לפי סעיף 3(4) לחוק זה, כאשר האכיפה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין, אינה אלא חריג. בכך נבדל הדין בישראל מן הדין באנגליה, בארצות-הברית ובקנדה, שאין בהן חוק המעניק זכות לאכיפת החוזה. בכך נבדל גם, במשפט ישראל, דין החוזים מדין הנזיקין. בנזיקין נדרש, בדרך כלל, טעם מיוחד כדי שבית המשפט לא יסתפק בסעד של פיצויים וייתן סעד של ציווי, ואילו בחוזים נדרש, בדרך כלל, טעם מיוחד כדי שבית המשפט יימנע מלתת סעד של ציווי. אכן, לא בנקל יקבע בית המשפט שקיים טעם מיוחד המונע אכיפת החוזה. אך, בסופו של דבר, מתן סעד של אכיפה מסור לשיקול הדעת של בית המשפט. בית המשפט יימנע מן האכיפה אם, לדעתו, טעם של צדק דורש זאת, וצדק לעניין זה אינו רק צדק אישי אלא גם צדק ציבורי.
19. מהי, אם כן, מצוות הצדק הציבורי במקרה שלפנינו? כאמור, בית המשפט עשוי לקבוע כי הוראה חוזית החוסמת את הדרך אל בית המשפט הינה סותרת את תקנת הציבור ולפיכך היא בטלה. ראה לעיל פיסקה 13. גם אם נאמר כי סעיף 11 לחוזה הגירושין אינו חוסם את הדרך אל בית המשפט, ולפיכך אין הוא בטל, מכל מקום הוא מציב מכשול גבוה על דרך זאת. אמנם המשיבה רשאית עדיין לתבוע את מזונותיה בבית המשפט, אך בחוזה המזונות הוענקה לה זכות למזונות בשיעור מסוים. כיצד תממש זכות זאת אם החוזה, המעניק את הזכות, היה כלא היה? באופן מהותי, הוראה האוסרת הצגת החוזה לפני בית המשפט קרובה להוראה הקובעת שאין לתבוע את הזכות לפני בית המשפט. משום כך, אפילו ינהג בית המשפט איפוק, ולא יכריז כי ההוראה שבסעיף 11 בטלה, אין זה ראוי שבית המשפט יאכוף אותה. לכל היותר רשאי המערער לתבוע פיצויים מן המשיבה על הפרת ההוראה. אולם תביעת פיצויים על-ידי המערער לחוד, ותביעת מזונות על-ידי המשיבה לחוד. כאשר המשיבה באה לפני בית המשפט כדי לתבוע את מזונותיה מן המערער, כפי שהתחייב בחוזה המזונות, והמערער מונע בעדה גישה אל החוזה, בא הצדק הציבורי ועומד לצדה כדי לסלק את המכשול מן הדרך.
וכך הדין בעניין זה גם באנגליה:
the rule that parties cannot effectively exclude the jurisdiction of the courts, has also been applied where a husband in matrimonial proceedings promises to pay his wife an allowance and she, in return, promises no to apply for maintenance. here the wife's promise is valid because her right to maintenance is 'a matter of public concern which she cannot barter away'. it follows that she can still apply to the court in spite of her promise not to do so. alternatively she can, if the agreement is in writing, sue the husband for the promised allowance" (treitel, supra, at 161).
20. צדק, אם כך, בית המשפט קמא, כאשר הורה לחשוף את חוזה המזונות, על-מנת שהמשיבה תוכל להשתמש בו בבית המשפט, למימוש ההתחייבות של המערער לתשלום מזונות.
אין בכך, כמובן, כדי לחסום כל טענה שיש למערער, אם יש לו, נגד מימוש ההתחייבות שבחוזה זה.
לכן אני מציע לדהות את הערעור ולחייב את המערער בתשלום הוצאות המשפט בסכום כולל של 8,000 ש"ח.
המשנה לנשיא א' ברק
: אני מסכים.
השופטת ט' שטרסברג-כהן
: אני מסכימה.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט זמיר.
ניתנה היום, י"ד בסיוון תשנ"ד (24.5.94).
עא בית המשפט העליון 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין, עו"ד אלינור ליבוביץ, [ פ"ד: מח 2 866 ] (פורסם ב-ֽ 24/05/1994)