פסקי דין על עיריית רמת גן | פסקי דין על אורי חן | פסקי דין על משרד עורכי דין |

5299/05 ברמ     02/11/2006




ברמ 5299/05 עיריית רמת גן נ' אורי חן, משרד עורכי דין





בבית המשפט העליון
בר"ם 5299/05
כבוד הנשיאה ד' ביניש

בפני
:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ד' חשין
עיריית רמת גן

המבקשת:

נ ג ד
אורי חן
, משרד עורכי דין

המשיבה:

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב בתיק עמ"נ 133/04 שניתן ביום 3.5.05 על ידי כבוד השופט נ' ישעיה

ט"ז באב תשס"ו (12.7.06)
תאריך הישיבה:

עו"ד ש' אורן

בשם המבקשת:
עו"ד א' חן ועו"ד ר' איילין

בשם המשיבה:

פסק דין

השופט ד' חשין
:


1. לפנינו בקשת רשות ערעור של עירית רמת גן (להלן - המערערת) על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (השופט ניסים ישעיה). בפסק הדין התקבל הערעור המינהלי שהגישה אורי חן
, משרד עורכי דין
(להלן - המשיבה), על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית, שדחתה את הערר שהגישה המשיבה על החלטת המערערת לחייבה בארנונה כללית בגין שלושה מקומות חניה שרכשה בחניון שב"בית גיבור ספורט" (להלן - בית גיבור או הבניין) ברמת גן, שבו מצויים משרדיה. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

שלושת מקומות החניה מצויים בקומה התחתונה (קומת המרתף) של החניון התת קרקעי שבבית גיבור. בקומת חניה זו ממוקמים מקומות חניה פרטיים השייכים למשרדים השונים שבבניין. מפלסי החניה שמעל לקומה זו משרתים תמורת תשלום את הציבור הרחב. בית משפט קמא קבע כי אין חיבור פיזי בין השניים, שהכניסות אליהם והיציאות מהם נפרדות. עם רישום הבית כבית משותף, יוצמדו שלושת מקומות החניה למשרדה של המשיבה ויירשמו על שמה. החל ממועד אכלוסו של הבניין בשנת 2000 חויבה המשיבה בתשלום ארנונה בגין החזקותיה במשרד ובמשטחי החניה. את שלושת משטחי החניה של המשיבה סיווגה המערערת כ"חניונים". על פי סעיף י.1 לצו הארנונה הכללית של המערערת לשנת 2000 (להלן - צו הארנונה או הצו), "חניונים" הם: "חניונים סגורים ופתוחים (כולל חניונים במגרשים ריקים וחניונים ללא תשלום)". יצוין, כי שיעור החיוב בארנונה בגין "חניונים" הוא הנמוך ביותר בצו ועומד על 16.35 ש"ח למ"ר. החיוב בגין משרדיה של המשיבה גבוה ממנו פי כמה וכמה.

פסק הדין של בית משפט קמא

2. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה וקבע כי שלושת משטחי החניה של המשיבה אינם "חניון", כמשמעותו בצו הארנונה. לשיטתו, "משנקבע סיווג מיוחד לחניונים בצו הארנונה, ברור כי בסיווג זה לא ניתן לכלול מקומות חניה יחידים או בודדים כברי חיוב נפרדים לתשלום ארנונה, בין שהם ממוקמים בחצר של בית דירות, או משרדים (מתחת או מעל פני הקרקע) ובין אם השימוש בחניון בו הם ממוקמים, הוא תמורת תשלום או בחינם" (שם, פיסקה 4). טעמו לכך הוא, שהצו מתייחס לחניון כיחידה אחת לתשלום ארנונה ואיננו מתייחס לחניות הבודדות שבו; ואילו היתה זו כוונתה של המערערת לחייב גם סוג נוסף של חניונים, מן הסתם היתה נותנת לכך ביטוי מפורש בצו, כפי שעשתה בקבעה סיווג מיוחד לחניוני אוטובוסים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי "סיווג זה, כפי שהוגדר בצו, אף אינו יכול לכלול מקומות חניה הצמודים ל'דירה', או ליחידה קניינית נפרדת בבית משותף, לפי פרק ו' לחוק המקרקעין" (שם, שם). טעם נוסף למסקנתו מצא בית המשפט בתכלית קביעתו של סיווג ספציפי לנכסים המשמשים לחניונים, והיא, להוזיל את הארנונה לעסקים אלה במטרה לעודד פתיחת חניונים ציבוריים אשר יקלו על מצוקת החניה, תכלית שאינה מתקיימת בשלושת משטחי החניה דידן, שנועדו לשימושם הבלעדי של בעליהם. חיזוק למסקנתו מצא בית המשפט גם בהגדרתו המילונית של "חניון" ובלשון המדוברת, לפיהם, כך בית המשפט, חניון הוא מקום לחניית "מספר ניכר של כלי רכב" ולא לחניית כלי רכב בודד ולשימוש בלעדי של בעליו.

משהגיע למסקנה כי אין מדובר ב"חניון" אלא במקומות חניה פרטיים ויחידיים, דחה בית המשפט גם את בקשתה החלופית של המערערת לחייב את המשיבה על פי התעריף הגבוה יותר של "משרדים", על ידי צירוף שטחי החנייה שלה לשטח המשרד. זאת לאור קביעתו של בית המשפט, כי חל במקרה זה סעיף א.ו.1 לצו, הפוטר שטחים מסויימים בבניין מתשלום ארנונה, לרבות "כל שטח החצר שאינו מקורה ושטח חצר פרטית המקורה ומשמש לחניית מכוניות פרטיות בלבד". בית המשפט אומר בפסק דינו כי לא יעלה על הדעת לבטל את הפטור המוענק בצו לחניות בבתים משותפים ולחניות פרטיות ויחידיות רק בשל כך שהן ממוקמות בחניון. בית המשפט גם לא קיבל את עמדת המערערת לפיה חל הפטור רק על מקומות חניה בבנייני מגורים, בקבעו כי הפטור שניתן לשטחים מסוימים של הבית המשותף, ניתן לשטחי חניה בין אם הם ממוקמים בבנייני מגורים ובין אם הם ממוקמים בבנייני משרדים. כך על פי לשונו של הסעיף וכך על פי תכליתו.

סיווג מקומות החניה של המערערת

3. המערערת והמשיבה הירבו בטענות בעניין סיווגם של משטחי החניה של המשיבה. עיקריות שבהן יפורטו ויידונו להלן.

עיקרי טענות הצדדים

4. המערערת טוענת, כי חיוב מקומות החניה של המשיבה בארנונה מתחייב מלשונו של הצו, ובעיקר מההגדרה הרחבה של "חניונים" שבסעיף י.1 לצו, הכוללת גם חניונים שאינם בתשלום. מכל מקום, לטענתה, ניתן לראות גם בתשלום החד פעמי, ששילמה המשיבה עבור משטחי החניה, חניה בתשלום. גם הגדרתו המילונית של "חניון", שאיננה כוללת דרישה לחניית מספר "ניכר" של כלי רכב, חלה אפוא על חניותיה של המשיבה. אשר להגדרת "חניון" שבתקנה 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן - תקנות ההסדרים): "'חניון' - בין מקורה ובין שאינו מקורה ואשר החניה בו נעשית תמורת תשלום", טוענת היא, כי הגדרה זו, כמוה כהגדרות האחרות שבתקנות ההסדרים, נועדה אך לצורך קביעת סכומי הארנונה המזעריים והמירביים. לטענתה, על פי תקנות 5(13) ו-6(13) בצירוף עם תקנה 1, ניתן לחייב בארנונה את משטחי החניה של המשיבה מכוח "נכסים אחרים", שהם נכסים שלא פורטו בתקנה 5(1) עד (12).

המערערת מוסיפה וטוענת, כי חיוב משטחי החניה של המשיבה מתחייב גם על פי תכלית החקיקה - הבטחת הכנסות לרשות המקומית. ההכנסות המתוכננות מחניונים, טוענת המערערת, כוללות הכנסות מ"חניונים בתשלום" ומ"חניונים ללא תשלום", לרבות מחניות פרטיות המצויות בחניונים בבניינים שאינם משמשים למגורים.

לחלופין, טוענת המערערת, כי מדובר במצב של היעדר סיווג, שבו יש לסווג את משטחי החניה כ"חניונים" באמצעות "הסיווג הדומה ביותר", על פי סעיף 2 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), התשס"ג-2002 (להלן - חוק ההסדרים).

עוד טוענת היא, כי אם לא תתקבל טענתה כי משטחי החניה של המשיבה הם "חניון", הרי שיש לחייבם כ"משרדים", על פי הכלל ש"הטפל הולך אחרי העיקר". עם זאת, בדיון בפני
נו הודיעה המערערת, כי אם ייקבע כי יש לסווג את מקומות החניה של המשיבה על פי סיווג "משרדים", או אז אין בכוונתה לגבות ארנונה בשיעור העולה על זה הקבוע לחניונים וכי מטרתה היא למנוע תביעות השבה נגדה.

ולבסוף, בהתייחסה לטענות בדבר פגיעה בהוראת ההקפאה שבתקנה 4 לתקנות ההסדרים, טוענת המערערת, כי הוראות ההקפאה אינן חלות במקרה זה, שבו חויבו משטחי החניה לראשונה בשנת 2000, כך שאין מדובר בשינוי סיווג.

לעומתה טוענת המשיבה, כי הגדרת "חניונים" שבסעיף י.1 לצו כפופה להגדרת "חניון" שבתקנה 1 לתקנות ההסדרים. הכוונה היא שרק חניון בתשלום יחויב בארנונה, ו"תשלום" כוונתו לתשלום עבור פרק זמן קצוב של חניה, ולא לרכישת מקום חנייה כבמקרה דידן. לטענתה, ההגדרות השונות של "חניון" ופרשנותן, מעלות מרכיב של זמניות, הקשור בהיעדר בעלות במקום החניה, מזה, ושימוש על ידי מספר גדול של משתמשים מתחלפים, מזה. הסמכות להטיל ארנונה גם על "נכסים אחרים" איננה משנה, לטענתה, את העובדה שמשטחי החנייה אינם "חניון".

המשיבה מוסיפה וטוענת, כי חיוב מכוח "נכסים אחרים" לא בא לרוקן מתוכן את הוראת ההקפאה שבתקנה 4 לתקנות ההסדרים, האוסרת על שינוי סיווג באופן המשפיע על גובה הארנונה, אלא אם כן השתנה השימוש בנכס. לטענתה, בסווגה את משטחי החניה הפרטיים שבבעלותה כ"חניונים" פעלה המערערת בניגוד להוראת ההקפאה.

עוד טוענת היא, כי לא מתקיימת במקרה זה תכלית החקיקה, שהיא ליתן תמריצים לחניות בתשלום שתסייענה בפתרון מצוקת החניה בערים. לטענתה, תרומתה שלה לפתרון הבעייה, ככל שהיא קיימת בכלל, איננה זו אליה התכוון המחוקק בקבעו תעריף מוזל לחניונים. אשר לטענת המערערת בדבר הבטחת ההכנסות לרשות, עונה המשיבה, כי אין מקום להביא בחשבון ציפיות מגביה שאיננה חוקית, גם משום שמשטחי החנייה הפרטיים שלה פטורים מתשלום ארנונה.

ואחרון, בהתייחסה לאפשרות סיווג משטחי החניה שלה כ"משרדים", טוענת המשיבה כי אין להחיל עליהם תעריף "משרד", משום שאינם מהווים חלק ממשרדה ואינם משמשים את לקוחותיה אלא את עובדיה בלבד. לטענתה, משטחי החניה שלה הם "שטח חצר פרטית המקורה המשמש לחניית מכוניות פרטיות", שעל פי מבחן השימוש לא ניתן לחייבם כ"משרדים".

אלה הן אפוא טענותיהם העיקריות של הצדדים.

דיון
5. אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל את טענות המערערת לפיהן יש לסווג את שלושת משטחי החניה של המשיבה כ"חניונים".


נקודת המוצא בפרשנותו של חוק מס, ככל חוק אחר, תימצא בלשונו. קביעת המשמעות המשפטית של חוק המס, מבין מגוון המשמעויות הלשוניות שלו, תיעשה על פי התכלית המונחת ביסוד חקיקתו (ראו: ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד ל"ט (2) 70, בעמ' 75; להלן - עניין חצור; רע"א 11490/03 פקיד שומה ירושלים נ' מרדכי ועקנין, ניתן ביום 19.12.05, בפיסקה 13).


הבטחת הכנסה לאוצר הרשות הציבורית היא התכלית שביסוד חקיקת מס, אך אין היא התכלית היחידה. לצידה של תכלית זו באים חוקי המס להגשים גם מטרות חברתיות (א' ברק, "פרשנות דיני המסים" משפטים כח (תשנ"ז) 425, בעמ' 434). כך, בקבען סיווג מיוחד לחניונים, מבקשות הרשויות המקומיות, שבתחומיהן קיימת מצוקת חניה, לעודד הקמתם של חניונים אשר יקלו על מצוקה זו.

6. טרם אדרש לשאלת סיווגם של משטחי החניה, ראיתי לומר כי אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה מדובר במקרה דידן בשינוי סיווג בניגוד להוראת ההקפאה שבתקנה 4 לתקנות ההסדרים. משטחי החניה של המשיבה סווגו לראשונה כ"חניון" בעקבות אכלוסו של הבניין במהלך שנת 2000. ברם, לא די בכך כדי לקבוע כי סיווגם ככאלה איננו נוגד את הוראות ההקפאה. לשם כך צריך שיהיה תואם סיווגם של נכסים אחרים מאותו סוג, כפי שסווגו בשנה הקודמת (ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה, פ"ד נז(2), 481). המערערת ציינה כי נהגה עד כה לחייב משטחי חניה, כמו אלה של המשיבה, כ"חניון". לפיכך, אין בפני
נו שינוי סיווג אסור.

7. אפילו אניח, לצורך העניין שבפני
נו, כי פרשנותו המילולית של המושג "חניון" בצו ובתקנות ההסדרים מאפשרת החלתו על משטחי החניה של המשיבה, כטענת המערערת, הרי שאין די בכך כדי לקבל את טענתה כי יש לסווג את משטחי החניה הללו כ"חניונים". אבאר.

8. שאלת סיווגם של מקומות חניה המצויים בבניין שאיננו משמש למגורים נדונה ברע"א 10643/02 חבס נ' עירית הרצליה (ניתן ביום 14.5.06). שם נדונה ולא הוכרעה שאלת סיווגם של 109 מקומות חניה המצויים במרתף בניין, שמרביתם הושכרו בשכירות חודשית לדיירי הבניין. השאלה היתה, האם יש לסווג את מקומות החניה האלה כ"חניונים" או כ"שטח שירות" ההולך אחר השטח העיקרי - "מבני תעשיה". השופטת ארבל היתה בדעה כי יש לסווג את מקומות החניה כ"חניון", הגם שהוא איננו פתוח לציבור, משום שהוא עומד בתכלית החקיקתית של סיוע לפתרון מצוקת החניה באיזור. לדבריה, מאה השוכרים אינם תופשים מאה מקומות חניה בחניונים הסמוכים, הפתוחים לציבור הרחב, וגם יש להניח שהם מנצלים את מקומות החניה ששכרו, בהעניקם רשות חניה לאחרים. לעומתה סבר המישנה לנשיא מ' חשין, כי מקומות חניה אלה אינם מהווים "חניון-של-ארנונה", שנועד להקל על מצוקת החניה, בשמשו את הציבור לחניה זמנית ומתחלפת. זאת, משום שבעוד מאה מקומות חניה אלה שווים מאה מקומות חניה ואף לא אחד יותר, מאה מקומות חניה ב"חניון-של-ארנונה" שווים מאות מקומות חניה. לדבריו, "לו מכר הקבלן לדיירי הבית את מקומות החניה, לא היה איש מעלה בדעתו לטעון כי מקומות החניה מהווים חניון" (שם, בפיסקה 3; ההדגשה במקור). השופטת נאור לא ראתה צורך להחליט בשאלת הסיווג, לאור קביעתה כי המשיבה שינתה סיווג בניגוד לדיני ההקפאה. סופו של דבר הערעור התקבל (אציין, כי ביום 8.10.2006 דחתה הנשיאה ביניש עתירה לקיים דיון נוסף בעניין דנ"א 4488/06).

בפסק הדין בע"א 8838/02 אבי גולדהמר ושות' נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 20.9.06; להלן - עניין גולדהמר), נדון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת"א (חיפה) 776/00 גולדהמר נ' עירית חיפה), מפי השופט ביין, שקבע כי שטחי החניה שרכשו המערערים והמצויים במרתף הבניין שבו נמצאים עסקיהם, יסווגו כ"מרתף" ולא כ"חניון בתשלום". כך משום שיש להבחין בין מקומות החניה של המערערים לבין "חניון בתשלום": בעוד שבחניון בתשלום קיימת על פי רוב תחלופה מתמדת של משתמשים, והוא מסייע בכך בצורה משמעותית לפתרון מצוקת החניה, לא כן חניה פרטית, המשמשת את בעליה ומספר מצומצם של אנשים נוספים. בפסק הדין בערעור קבעה השופטת נאור, בדעת רוב, כי מקומות החניה של המערערים אינם מהווים "חניון". השופטת נאור מיקדה את הדיון בשאלה, אם מקום החניה של המערערים הוא חניה ב"תשלום". לדבריה, אם אין הוא "בתשלום", הרי שלכל הדעות אין מדובר בחניון. השופטת נאור קבעה כי רכישת מקום חניה איננה מהווה חניה בתשלום, משום שמשנרכשה הבעלות ממילא השימוש השוטף על ידי הבעלים אינו כרוך עוד בתשלום. השופטת חיות, הצטרפה לדעתה בקבעה כי אין מדובר ב"חניון" כהגדרתו בתקנות ההסדרים. לעומתן סברה השופטת ארבל, כי יש לסווג את שטחי החניה הנדונים כ"חניון" בהתאם לתקנות ההסדרים, משום שהגדרתו שם, המוציאה אך חניון שאינו בתשלום, לא שוללת כל צורת תשלום אחרת. לדבריה, ההכרעה בשאלת הסיווג צריכה להיעשות על פי הפרשנות התכליתית. מאחר שהתכלית במקרה זה היא עידוד יצירת פתרונות למצוקת החניה הקיימת בעיקר בערים הגדולות, הרי שגם כאשר היא מתקיימת באופן פחות מובהק, כמו במקרה שנדון שם, אין בכך כדי לשלול את החלתה של הגדרת "חניון" שבתקנות ההסדרים.

9. במקרה שבפני
נו מדובר, כאמור, במקומות חניה שנרכשו על ידי המשיבה ויוצמדו למשרדה עם הרישום. לפיכך, על פי דעת הרוב בעניין גולדהמר, מקומות החניה של המשיבה אינם "חניון".


ברם, אפילו היה נקבע כי רכישת משטחי החניה של המערערת מהווה, כשיטתה של השופטת ארבל, "תשלום" לצורך ה"בתשלום" שבהגדרת חניון בתקנות ההסדרים, עדיין אין הם "חניון של ארנונה", כהגדרת המישנה לנשיא מ' חשין וכעמדתו בעניין חבס, שם דובר כזכור בשכירות ולא בבעלות. כל כך, משום שאופן השימוש בהם איננו עונה על מטרת חקיקתו של הסיווג המיוחד לחניונים - להקל על מצוקת החניה. לטענת המשיבה, משטחי החניה משמשים את עובדיה בלבד וכשאינם משתמשים בהם עומדים הם בשיממונם. משטחי החניה של המשיבה אינם תורמים אפוא לפתרון מצוקת החניה בעיר, ומכל מקום, לא באופן אליו כיוונה החקיקה בקבעה סיווג מיוחד לחניונים בתעריף מוזל במיוחד. לפיכך, אין מקום לסווגם כ"חניונים". אפשר אפוא שחניה תהיה "בתשלום" ועדיין לא תיחשב כחניון הזכאי לתעריף המוזל של ארנונה, משום שאופן השימוש בה - והוא העיקר - איננו מצדיק זאת.

בהקשר זה ראיתי להוסיף, כי מצטרף אני להמלצתה של השופטת ארבל, ליצור מדרג של חניות על פי מידת תרומתן לפתרון מצוקת החניה.

10. אם משטחי החניה של המשיבה אינם "חניון" - מה הם? כאמור, המערערת טוענת, לחלופין, כי מדובר בהיעדר סיווג, וכי במצב כזה יש לסווג את משטחי החניה כ"חניונים", על פי ה"סיווג הדומה ביותר", כהוראת סעיף 2 לחוק ההסדרים. אלא שאין מדובר במקרה דידן בהיעדר סיווג. כעולה מדברי המערערת עצמה בפני
נו, כמו גם בפני
בית משפט קמא, המערערת עצמה סבורה ובצדק כי האלטרנטיבה לסיווג משטחי החניה של המשיבה כ"חניונים" היא סיווגם כ"משרדים".

11. בדברים אחרונים אלה יש גם ליתן תשובה לטענת המשיבה לפיה אין משטחי החניה שלה מהווים "משרדים", כי אם "שטח חצר פרטית המקורה ומשמש לחניית מכוניות פרטיות בלבד", כפי שהוגדר אחד השטחים הפטורים מתשלום ארנונה בסעיף א.ו.1 לצו. ואולם, הפטור שבסעיף א.ו.1 איננו יוצר סיווגים, אלא פוטר מתשלום ארנונה שטחים בנכסים לאחר שסווגו. קודם לבחינת תחולתו של הפטור על שטחים מסויימים, יש אפוא לסווג את הנכס אליו הן משתייכים.

אפילו אלך לשיטת המשיבה, לא תהיה התוצאה אחרת. במקרה כזה (לאחר שקבעתי כי אין מדובר בחניון), השאלה תהיה האם שטחי החניה מהווים יחידה נפרדת ועצמאית, שאיננה תלויה בשטח העיקרי (משרד), או שהם הם שטח טפל הנלווה לשטח העיקרי.


על פי פסיקתו של בית משפט זה, כאשר מדובר ב"מתקן רב-תכליתי" בעל שימושים מגוונים, שניתן להפריד בין מתקניו השונים, יסווג כל חלק בנפרד לפי השימוש שנעשה בו ועל פי תכליתו. לעומת זאת, כאשר הפעילויות המבוצעות בחלקים השונים משולבות זו בזו ותכליתן אחת, אין מקום לפצל את הסיווג (ראו עניין גולדהמר, בפיסקה 14 לפסק דינה של השופטת ארבל ובפיסקה 5 לפסק דינה של השופטת נאור). אשר לסמיכות בין החלקים השונים, דעתי היא כי לא הסמיכות הפיזית היא שמכריעה את הכף, אלא הסמיכות המהותית (ראו בפיסקה 5 לפסק דינה של השופטת נאור).

במקרה שבפני
נו טענה המשיבה, כאמור, כי משטחי החניה שלה משרתים את עובדיה, ובעת שאלה אינם משתמשים בהם לא נעשה בהם כל שימוש. כלומר, כל תכליתם של משטחי החניה האלה היא לשמש אך את המשרד ורק את עובדיו, ומלבד תכלית מוגבלת זו אין להם כל תכלית אחרת. למשטחי החניה של המשיבה אין אפוא כל קיום עצמאי, כפי שטענה אף המשיבה עצמה בערר שהגישה: "כיוון שהחניות משמשות אותה בלבד, ללא תמורה כספית, הרי שאין להן קיום עצמאי, והן חלק בלתי נפרד ממשרדה" (סעיף 5.11 לערר; ההדגשה שלי - ד' ח').

כללו של דבר: סיווגם הנכון של משטחי החניה של המשיבה הוא כ"משרדים", ולא כ"חניונים" או כל סיווג אחר.

הפטור

עיקרי טענות הצדדים
12. המערערת טוענת, כי בית המשפט שגה בפרשנות הפטור וביישומו. לטענתה, בית המשפט התעלם מהתנאי שבפטור לפיו השטח המשמש לחניה צריך שיהיה "חצר", שעל פי סעיף 269 לפקודת העיריות היא חלק מהקרקע ולא חלק מהבניין, ולפיכך חניון תת קרקעי איננו "חצר". והעיקר, לטענתה, הפטור שבסעיף א.ו.1 מתייחס אך לבנייני מגורים, כפי שעולה מנוסחו של הצו ומלשון הסעיף.

מנגד טוענת המשיבה, כי הטענה שהפטור יועד לבנייני מגורים בלבד אין לה על מה להסתמך: כותרתו של הסעיף ונוסחו מלמדים שלא נעשתה הבחנה בין בניין למגורים לבין בניין שאינו למגורים, הבחנה שנעשתה במקרים אחרים בצו; המערערת פנתה במאי 2005 לבקש אישור חריג לשינוי הגדרות ולהעלאה חריגה של הארנונה באופן שסעיף הפטור יתייחס למגורים בלבד; במסגרת השלמת הליכי רישום הבניין כבית משותף תוצמדנה החניות הפרטיות למשרד, ולפיכך, היא זכאית לפטור הניתן לחניות פרטיות. אשר להגדרת "חצר", טוענת המשיבה, כי הגדרת "בניין" שבפקודת העיריות מעידה, בניגוד לטענת המערערת, על הפרשנות הרחבה שיש ליתן ל"חצר".

דיון


13. פטור ממס בא להגשים תכלית חברתית מסויימת. פרשנותו, כמו פרשנות כל חקיקת מס וכל חקיקה אחרת, פותחת בלשונו ונעשית לאור תכלית חקיקתו.

הפטור, כניסוחו בצו ועל רקע הצו כולו, יכול לחול גם על משטחי החניה של המשיבה. עיון בצו מעלה כי במקרים אחרים הבחינה המערערת בין בנייני מגורים לבין בניינים שאינם למגורים. כך, סעיף א(ג) שעניינו "שטח יציע" חל רק בבניין שאיננו למגורים, וכך גם הסעיף שאחריו, שעניינו ב"שטח משותף". הסעיף הבא, העוסק ב"שטח מרתף", מתייחס ל"יחידת מגורים". סעיף הפטור, לעומת זאת, לא הגביל עצמו לבנייני מגורים בלבד. גם בהנחה ש"חצר" שבסעיף 269 לפקודת העיריות היא חלק מהקרקע, הרי שלא חייבת להיות לה כאן המשמעות שיש לה שם, כשהיא משמשת יחד עם מרכיבים אחרים לתיאור "כל מבנה שבתחום העיריה או חלק ממנו" המהווה "בניין". בנוסף, הודעת המשיבה ממאי 2005 (נספח ז לתגובת המשיבה) מעלה כי המשיבה סברה שהסעיף טעון הבהרה.

מנגד, לא ניתן לקבוע כי הפרשנות המילולית האחרת, לפיה הפטור אינו חל על מקומות החניה של המשיבה, היא בלתי אפשרית. לפיכך, השאלה הצריכה לפנים היא, מהי התכלית החקיקתית שביסוד הפטור, שאלה שהתשובה עליה היא שתכריע האם הפטור חל גם על משטחי חניה שאינם משמשים למגורים או רק על כאלה המשמשים למגורים. דא עקא, התכלית החקיקתית במקרה זה לא הובהרה. משעה שהמשיבה היא הטוענת כי הפטור חל גם על משטחי החניה שלה, היה עליה להצביע על התכלית החקיקתית המחייבת, לטענתה, פרשנות משפטית כזו. משלא עשתה כן, דעתי היא כי לא ניתן לקבוע כי הפרשנות המילולית המוצעת על ידה היא הפרשנות המשפטית המתחייבת במקרה זה. ויתור על גביית ארנונה ממשטחי החניה של המשיבה (וממילא ממשטחי חניה אחרים שמצבם כמצב משטחי החניה של המשיבה) צריך שישרת מטרה חברתית מסויימת. פטור חלקי מארנונה, כפי שניתן לראות בהסדר המיוחד שנקבע ל"חניונים", ניתן, כטענת המשיבה, במטרה להקל על מצוקת החניה, והוא לא חל על משטחי החניה שלה, כטענתה. לעומת זאת, המשיבה לא הסבירה, כאמור, מהי המטרה החברתית המפטירה את משטחי החניה שלה באופן מלא מתשלום ארנונה.

בנסיבות אלה לא ניתן לפטור את המשיבה מתשלום ארנונה בגין משטחי החניה שלה על פי הפטור שבסעיף א.ו.1.

14. המערערת טוענת כנגד סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שהשית עליה בית משפט קמא בסך של 30,000 ש"ח בתוספת מס ערך מוסף. לאחר ששקלתי את הדברים ולאור התוצאות אליהן הגענו בערעור זה, אציע לחבריי לבטל את ההוצאות שהוטלו בבית משפט קמא ולא לחייב בהוצאות בערכאה זו.

15. סיכומם של דברים הוא זה: סיווגם הנכון של משטחי החניה של המשיבה הוא כ"משרדים". הוראת הפטור שבסעיף א.ו.1 לצו הארנונה אינה חלה על משטחי החניה של המשיבה.

לאור תוצאות אלו, ראיתי להוסיף שניים אלה: ראשית, גם אם המערערת רשאית היתה מלכתחילה, כטענתה שנתקבלה עלי, לגבות בגין משטחי החנייה הפרטיים של המשיבה ארנונה בשיעור החל על משרדים (שהינו גבוה פי כמה מונים מזה החל על חניונים), הרי שלאור העובדה כי דרישה כזו לא הועלתה על ידי המערערת, אך מובן הוא כי המערערת לא תדרוש בגינם לשנים עברו ארנונה בשיעור העולה על זה שנקבע לחניונים. בנסיבות אלה, גם אין לומר כי תשלומי ארנונה, שגבתה העיריה בשנים עברו בגין משטחי חנייה פרטיים על בסיס סיווגם כחניונים, שולמו לה שלא כדין. שנית, ייתכן שיש מקום לשקול סיווגם מחדש של משטחי חנייה מהסוג שנדון בערעור זה.
ש ו פ ט

הנשיאה ד' ביניש
:
אני מסכימה. ה נ ש י א ה

השופט א' גרוניס
:
אני מסכים. ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין
.
ניתן היום, י"א בחשון תשס"ז (2.11.2006).
נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05052990_f02.doc עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il









ברמ בית המשפט העליון 5299/05 עיריית רמת גן נ' אורי חן, משרד עורכי דין (פורסם ב-ֽ 02/11/2006)