פסקי דין על צחי הנגבי | פסקי דין על שמואל הרשקוביץ |

4063/06 פ     21/11/2006




פ 4063/06 מדינת ישראל נ' צחי הנגבי, שמואל הרשקוביץ





בתי המשפט
44
פ 004063/06
בית משפט השלום ירושלים
21/11/2006
תאריך:
כב' השופט יואל צור
- סגן הנשיא
לפני:
מדינת ישראל

באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י עו"הד נעמה דברת סלוטקין
וארז פדן
ואח' המאשימה
נ ג ד

1. צחי הנגבי

ע"י עו"ד ויינרוט
2. שמואל הרשקוביץ

ע"י עו"ד לנדשטיין
הנאשמים
ה ח ל ט ה

1. החלטה זו מתייחסת לטענות מקדמיות שהעלו באי כוח הנאשמים בע"פ ובכתב.

2. כתב האישום כולל שני אישומים:

אישום 1 מתייחס לשני הנאשמים ומייחס לשניהם עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמו כן מייחס אישום 1 לנאשם 1 עבירה של שוחד בחירות (שחיתות ואיום) עבירה לפי סעיף 10(א)(1)(א) לחוק בחירות לגופים ציבוריים, תשי"ד-1954 בצירוף סעיף 17 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1922 ועבירה נוספת של ניסיון להשפיע על בעל זכות הצבעה , עבירה לפי סעיף 28(3) לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992 .

אישום 2 מתייחס לנאשם 1 בלבד ומייחס לנאשם זה עבירות של עדות שקר ושבועת שקר, עבירות לפי סעיפים 237 ו-239 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. כתב האישום מייחס לנאשם 1 כי בעת ששימש כשר לאיכות הסביבה, פעל באופן מתוכנן ושיטתי, בעצמו ובאמצעות אחרים ובראשם נאשם 2 (ששימש בתקופה הרלוונטית תחילה כיועץ בכיר של נאשם 1 ולאחר מכן כמנכ"ל משרדו) והביא למינויים של חברי מרכז הליכוד ומקורביהם למשרות ולתפקידים רבים במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו, תוך פגיעה באפשרות של הציבור הרחב להתחרות על משרות ותפקידים אלה ולעיתים מבלי להקפיד על כישוריהם והתאמתם לתפקיד1[1]. עוד מייחס כתב האישום לנאשם 1, שבמהלך כהונתו הוא פעל לקידום מינויים של עשרות חברי מרכז ומקורביהם, מרביתם למשרות ולתפקידים זוטרים במשרד הנ"ל ובגופים החיצוניים הקשורים למשרד, כל זאת במטרה לזכות באהדתם ובתמיכתם הפוליטית של חברי המרכז וכדי לחזק את כוחו הפוליטי במרכז, כל זאת כאשר נאשם 2 פועל כאיש אמונו לסייע בידו לכך2[2]. המשך כתב האישום מזכיר מודעה שכותרתה "חשיפה: השר צחי הנגבי
-שיא לאומי במינוי חברי ליכוד". נטען בכתב האישום, שנאשם 1 חיבר את המודעה ופרסם אותה בעיתון המופץ בקרב חברי מרכז הליכוד. בהקשר למודעה זו נטען בכתב האישום, שלאחר פרסום המודעה, במסגרת דיון בעתירה שהוגשה ליו"ר וועדת הבחירות לכנסת ה-16 למניעת המשך פרסומה, הגיש נאשם 1 תצהיר כוזב ומסר עדות שקר בפני
הוועדה, במטרה להסתיר את הקשר שלו ליצירת המודעה ולפרסומה.

טענתו המקדמית של ב"כ נאשם 1

4. לב"כ נאשם 1 טענה מקדמית אחת, שלמעשה נסמכת על סעיף 149 (3) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן- החסד"פ), שיש פגמים בסעיפים 5, 6, 7, 12, 13, 29, 36, 37, 39, 40 ו-41 לאישום 1, בכך שסעיפים אלו אינם מפורטים בנושאים שונים.

טענותיו המקדמיות של ב"כ נאשם 2

5. טענותיו המקדמיות של ב"כ נאשם 2 הן כדלהלן:

א. א.כתב האישום אינו מגלה עבירה בכל הקשור לעבירה של "הפרת אמונים".
ב. ב. כתב האישום אינו עולה בקנה אחד עם עקרון החוקיות.
ג. ג. טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית.
ד. ד. פגיעה בזכות למשפט הוגן בשל אי מתן זכות שימוע.

נפתח בדיון באשר לטענותיו של ב"כ נאשם 2 ולאחר מכן נדון בטענות ב"כ נאשם 1.

עיינו עיין היטב בכתבי הטענות המפורטים ורחבי ההיקף שהגישו לנו ב"כ נאשם 2 ובאנו לכלל מסקנה, כי המשותף לשלוש הטענות הראשונות הוא, שכרוכות ומשולבות בהן טענות של עובדה. מטעם זה, בהקשר הנוכחי, אין מדובר בטענות שמבחינת טיבן ומהותן הן בגדר "טענות מקדמיות", אלא בטענות אשר הדיון וההכרעה בהן, יכולים להיעשות רק לאחר שהצדדים יביאו את ראיותיהם. נבאר בקצרה את עמדתנו;

יסודות העבירה של "הפרת אמונים" והאם המיוחס בכתב האישום יש בו לכאורה משום עבירה של "הפרת אמונים"?

6. סעיף 284 לחוק העונשין קובע כדלהלן:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים".
העבירה של "הפרת אמונים" נדונה לפני ולפנים בדנ"פ 1397/03 מ"י נ' שבס3[3] . בפס"ד זה נקבעו 3 ערכים המוגנים ע"י הסעיף: אמון הציבור בעובד הציבור, טוהר המידות של עובד הציבור ואינטרס הציבור עליו מופקד עובד הציבור. כל אחד מהערכים הנ"ל עומד בפני
עצמו, והמאשימה אינה נדרשת להראות שכל שלושת הערכים הנ"ל נפגעו. די להראות שמעשיו של עובד הציבור פגעו באחד או יותר מהערכים המוגנים פגיעה מהותית. כדי לקבוע אם היתה פגיעה מהותית יש להתחשב, בין היתר, בעוצמת ניגוד העניינים, מידת הסטייה מהשורה, מעמדו של עובד הציבור בהיררכיה הציבורית ובהשפעת פעולותיו על עובדי המדינה והציבור. כמו כן נבדק היסוד של מניע מושחת אשר אינו תנאי הכרחי לקיומה של עבירת "הפרת אמונים", אך אם מניע כזה קיים, הרי שהוא רלוונטי למידת הפגיעה באינטרס המוגן4[4]. באשר ליסוד הנפשי נדרשת מודעות לכל הרכיבים העובדתיים של העבירה5[5]. בפס"ד שבס הנ"ל אומץ הכלל שאין מקום לכלול את הדרישה שעובד הציבור היה מודע לכך שיש בהתנהגות משום "הפרת אמונים". די במודעות ליסודות העובדתיים פיזיים המבססים את מעשה הפרת האמונים. אין הנאשם צריך להיות מודע למשמעות הנורמטיבית שלהם ולאמות המידה הנורמטיביות הנגזרת מהתנהגותו.

7. עמדת הפסיקה היא ש"מינוי פוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית, כלפי הציבור"6[6]. כדי שתיוחס לנאשם עבירה של "הפרת אמונים" אין חובה להראות שהפעולה נעשתה בניגוד לחיקוק כלשהו. בפרשת שבס הביע ביהמ"ש העליון דעתו ש"תהא זו תוצאה בלתי ראויה אם השימוש בהכללות אלה, עד כמה שהוא פוגע בזכויות אדם חוקתיות, יהא בלתי חוקתי7[7]".

8. מבלי להאריך בהנמקה נאמר, כי אנו סבורים, שהמיוחס בכתב האישום לנאשם 2 ,כפי שפורט לעיל, יש בו לכאורה משום עבירה של "הפרת אמונים" על פי אמות המידה שנקבעו בעניין שבס. כל זאת בכפוף לכך, שהמיוחס לנאשמים יוכח מעבר לספק סביר. ב"כ נאשם 2 בתגובתו המשלימה בכתב לטענות המאשימה טען, שנאשם 2 לא עמד בניגוד עניינים, שכן הוא מילא אחר הוראות השר בשעה שהעביר את קורות החיים של המועמדים השונים לגורמים המקצועיים המופקדים מתוקף אחריותם וסמכותם לאישור קליטת עובד לאחר ששקלו את מועמדותו (למנכ"ל דאז, גורן, ולסמנכ"ל המכהן גם היום בתפקיד זה הורוביץ). מנגד, דוחה המאשימה את טענות נאשם 2 כי היה, כלשונה, רק בגדר "דוור". אך ברור הוא, כי טענות אלה ואחרות תצטרכנה להתברר ועל כן אין מדובר ב"טענה מקדמית". בכל מקרה הנטען בכתב האישום מגלה, אם יוכח, עבירה של "הפרת אמונים" על פי אמת המידה שנקבעה בעניין שבס. לפיכך, דוחים אנו בשלב זה את הטענה של ב"כ נאשם 2 שלפיה כתב האישום אינו מגלה עבירה של "הפרת אמונים" בכל הקשור לנאשם 2.

לעניין הטענה שיש בעבירה של מרמה ו"הפרת אמונים" בבחינת נורמה רטרואקטיבית הנוגדת את עקרון החוקיות

9. 9. הלכת שבס הבהירה את המסגרת המשפטית של עבירת הפרת האמונים. כפי שהובהר שם אין מדובר ברשימה סגורה של התנהגויות. היסוד העובדתי של העבירה יכול להשתנות ממקרה למקרה, ואין בכך כדי ליצור נורמה רטרואקטיבית. המסקנה כי מעשיו של הנאשם 2 מהווים עבירה של הפרת אמונים, בהתאם לפרשנות יסודות העבירה לפי דנ"פ שבס, אינה מהווה החלה רטרואקטיבית של הדין.

10. העבירה של מרמה ו"הפרת אמונים" דומה לעבירה של "התנהגות שאינה הולמת" במובן זה ששתי העבירות אינן מוגדרות ואין להגדיר אותן מעצם מהותן. בעניין העבירה של "התנהגות שאינה הולמת" נאמר בער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים ככר ספרא8[8] כדלהלן:

"אי-אפשר, ואף אין זה רצוי, לקבוע הגדרה מדויקת וממצה לעבירה של התנהגות שאינה הולמת, בין אם מדובר בעובדי רשויות מקומיות ובין אם מדובר בעובדים אחרים או בעלי מקצוע מסוים. התנהגות שאינה הולמת היא מושג בעל רקמה פתוחה, וכך הוא צריך להישאר, כדי שניתן יהיה להתאים אותו לנסיבות שונות ולזמנים משתנים. הגוף שהופקד לשמור על ההתנהגות ההולמת במקצוע מסוים או בארגון מסוים, אמור לקבוע את אמות המידה הראויות להתנהגות חברים באותו מקצוע או ארגון בהדרגה, ממקרה למקרה".
11. גם באשר לעבירה של "התנהגות שאינה הולמת" התעוררה שאלה דומה לענייננו והיא האם אין בכך כדי לפגוע בכלל שלפיו זכותו של הנאשם לדעת מבעוד מועד את גבולות המותר והאסור. בעניין זה דן ביהמ"ש העליון בבג"צ 7074/93 סויסא נ' היועמ"ש9[9] וקבע כך:

"אמות המידה הכלליות בדבר "התנהגות שאינה הולמת", והתנהגות שיש בה "כדי לפגוע בתדמית" מתמלאות תוכן מעת לעת. הן מקבלות קונקרטיזציה ממקרה למקרה. עם זאת, אין בפסק הדין הספציפי משום יצירתה של נורמה רטרוספקטיבית. האיסור הכללי עומד מראש. כל עובד ציבור עומד ומוזהר בפני
התנהגות אסורה. אמות המידה להתנהגות זו קבועות מראש. עובד הציבור מופנה אל תפישות יסוד וערכי יסוד ידועים ומקובלים, המשקפים את ערכיה של החברה בה הוא חי, ואת ייחודו של השירות בו הוא פועל".

דברים אלה נכונים גם לעבירה של "מרמה והפרת אמונים".

12. ב"כ נאשם 2 העלה בטיעוניו בכתב את השאלה הבאה: "האם נאשם 2 עבר את קו הגבול בהיותו עובד ציבור. האם מדובר בסטייה חמורה של עובד הציבור מחובת הנאמנות המוטלת עליו, או לחילופין האם נאשם 2 ידע בפועל כי מעשיו אסורים, היכן נקבע לו (בהוראת נוהל/תקשי"ר וכדומה) כעובד מדינה בלשכת השר, איסור להעביר קורות חיים לדרגים המקצועיים, ובכל זאת לא נרתע מביצוע המנוגד לאיסור שכזה שלא נאסר במפורש?"10[10] התשובה על שאלה זו אשר, כאמור, כרוכות ומשולבות בה טענות של עובדה, יכולה להינתן רק בסיומו של המשפט לאחר שמיעת ההוכחות.

לעניין הטענה ל"אכיפה בררנית"

13. הטענה של "אכיפה בררנית" הובאה במסגרת טענת "הגנה מן הצדק" שהעלה נאשם 2. ואולם, גם אם מבחינת טיבה, טענה זו הינה, אמנם, בגדר "טענה מקדמית", הרי שהפסיקה קובעת, כי דינה של טענת "הגנה מן הצדק" להתברר במהלך שמיעת הראיות. עם זאת, הטענה על פי טיבה מחייבת הנחת תשתית עובדתית. במצב זה, יש מקום להשהיית ההכרעה בטענה עד תום שלב הראיות11[11] . בהקשר זה ייאמר כי יש להוכיח כי הרשות המאשימה הבחינה, לעניין העמדה לדין, על יסוד מטרה פסולה, שיקול זר או שרירות גרידא.12[12] במקרים נדירים ביותר מוסמך בית המשפט לבטל כתב אישום. למשל, אם שוכנע כי ההחלטה להאשים את פלוני ולא להאשים את אלמוני חורגת בבירור ממתחם הסבירות. כך או כך, טענה זו ניתן יהיה לשוב ולבחנה לאחר שלב הראיות במשפט. ככל שמדובר במקרה הנדון בפני
נו, די אם נציין, כי בכתבי הטענות שהגישו לנו ב"כ נאשם 2, הובאה בפני
נו שורה של ראיות במטרה לשכנע אותנו, כי ביחס לנאשם 2 נקטה המאשימה באמת מידה שונה מזו שנהגה כלפי אחרים בדרך כלל וכלפי אנשים נוספים, שהיו מעורבים בפרשה זו. מנגד, הבהירה המאשימה את האופן בו היא משקיפה על התופעה של "מינויים פוליטיים", והיא מסבירה מדוע החליט היועץ המשפטי לממשלה "להעלות מדרגה בטיפול בתופעה"13[13], אך ברור הוא, כי עניינים אלה, יצטרכו להתברר במהלך המשפט עצמו.

לעניין הטענה שעניינה אי מתן זכות שימוע ופגיעה בהליך הוגן

14. 14. נאשם 2 טען, שהמאשימה לא אפשרה לו שימוע לפני הגשת כתב האישום וכי "ביצעה מחטף" כאשר הגישה את כתב האישום. הוא הסביר כי לא הצליח לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו ע"י המאשימה לצורך ביצוע השימוע, כיוון שנתקל בקשיים בהסדרת הייצוג במשפט, ונוכח ההיקף הגדול מאד של חומר החקירה המצוי בתיק. יצויין כי מתגובת המאשימה בכתב לטענות ב"כ נאשם 2 עולה שנאשם 2 הגיש ביום 10.9.06 עתירה לבג"צ כנגד המאשימה בה כבר העלה את הטענות האמורות. הנאשם 2 עתר גם בבקשה לצו ביניים אשר ימנע מהמאשימה להגיש את כתב האישום נגדו. בקשה זו נדחתה. המאשימה הבהירה שאיפשרה לנאשם שימוע והודיעה לו על כך בהזדמנות הראשונה. בד בבד עם ההודעה על החלטה להגיש נגדו כתב אישום (11.4.06), נמסר לבא כוחו הקודם כי ההחלטה כפופה לאפשרותו לשימוע. זאת על אף שפורמאלית, היות ומדובר בעבירה שהיא עוון, על פי סעיף 60א' לחסד"פ אין לנאשם זכות מוקנית לשימוע. המאשימה לא מנעה מהנאשם את השימוע אלא הגבילה אותו בפרק הזמן העומד לרשותו ( עד ליום 15.9.06 כמועד אחרון לשימוע). המאשימה העמידה לרשותו של הנאשם 2 לא פחות מ- 5 חודשים לצורך קיום השימוע, בדיוק אותה תקופה שהוקצבה לנאשם 1, למרות שכנגד הנאשם 1 כללה טיוטת כתב האישום -אישום נוסף. הנאשם 2 לא טען כי תקופה של 5 חודשים אינה סבירה להתכונן לשימוע. טענתו היתה שיש למנות את התקופה רק מהשלב שבו החליף את ייצוגו המשפטי. אנו סבורים, כי נסיבות העניין מצביעות על כך שהמאשימה נהגה בנאשם 2 באופן ראוי, כאשר אפשרה לו לקיים שימוע גם לאחר חלוף המועד האחרון שנקבע.

15. 15. מעבר לאמור לעיל, המאשימה הודיעה בתגובתה כפי שהודיעה לנאשם 2 בכתב שתאפשר לו פגישה עם פרקליט המחוז ובפני
ו ניתן יהיה להעלות כל טענה הקשורה לתיק זה14[14]. בנסיבות העניין, הטענה נשוא פרק זה נדחית בזה, אך נאשם 2 יוכל לנצל את הזמן של עד תחילת הדיונים בתיק זה לבקש ולקיים פגישה עם פרקליט מחוז י-ם בעניין תיק זה.

לעניין ניסוחו הרחב של כתב האישום/טענות נאשם 1

16. הכלל לעניין ניסוח כתב אישום הוא זה שנקבע בזמנו ע"י כב' הנשיא שמגר ברע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מ"י15[15] כהאי לישנא:

כמובן, שניתן להוסיף ולפרט בכתב האישום עוד כהנה וכהנה ולהביא בו תיאור הכולל את כל שרשרת האירועים, כמפורט בעדויות, על כל דקדוקיה ותגיה. אולם, המקובל הוא, שכתב האישום מביא את תיאור העובדות המהוות את העבירה (ראה סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982), ועל כן, מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה כפי שהוגדרה בחוק."

17. 17. ניתוח כתב האישום מראה שהוא כולל תיאור מפורט של עקרון ושיטת פעולה ופירוט של רשימת המקרים בהם פעלו הנאשמים על פי עקרון והשיטה שתוארו. עפ"י הנטען בכתב האישום, דרכי הפעולה כללו פעולות שבכתב ופעולות בע"פ אשר בוצעו לאורך תקופה ממושכת. מטענות המאשימה עולה כי היא אינה מתכוונת להוכיח, את המסכת המלאה של פעולות הנאשמים לגבי כל מינוי ומינוי. היא מתכוונת להביא במסגרת ההוכחות אינדיקציות לפעולותיהם של הנאשמים בנושא המינויים, כדי להגיע למסקנה המרשיעה לגבי כל המינויים שבכתב האישום16[16]. כפי שהצהירה המאשימה בתגובתה, במקרים רבים החקירה לא הצליחה לפענח לפרטי פרטים את כל השתלשלות הפעולות והאירועים שקדמו למינויו של פלוני והראיות לכך שהמדובר במינוי פוליטי הן נסיבתיות17[17].

18. 18. משיוצקים אנו את האמור לעיל על המקרה שלפנינו, אנו מחליטים לגבי הסעיפים השונים שלגביהם טען ב"כ נאשם 1 לדחות את הטענות בדבר חוסר פירוט. מדובר בכתב אישום מפורט דיו באופן שאינו מחייב כל פירוט מעבר לזה הקיים. סעיף 5 שבאשר אליו פתח ב"כ נאשם 1 בטיעוניו הוא חלק ממכלול של כתב האישום שיש לקרוא בשלמותו. המאשימה פרטה בכתב האישום את דרך הפעולה של הנאשם 1 החל מכניסתו לתפקידו במשרד ואת ההנחיות שנתן. המאשימה תיארה את דרכי הפעולה של הנאשם 1 לקדם את מועמדיו. המאשימה פרטה כל אחד ואחד מהמינויים עליהם מדובר ושאליהם מתייחס התיאור של שיטות ודרכי הפעולה. המאשימה ציינה את המועדים הרלבנטיים - דהיינו מתי החלו את עבודתם ומתי סיימו וכן באיזו משרה. המאשימה ציינה בטבלה אם מדובר ביועץ חיצוני ("פרויקטור") הנבחר בהליך בועדת המכרזים כפי שפורט בסעיף 8 לכתב האישום. המאשימה סיכמה ותמצתה את דפוסי הפעולה המאפיינים את התנהגות הנאשמים. הפירוט הספציפי, של כל מקרה ומקרה בו ננקטו דרכי הפעולה המתוארות אינו חלק מיסודות העבירה, אינו נדרש כדי להבין את המיוחס לנאשמים ואינו פוגע ביכולתם להתגונן. כאמור, לטענת המאשימה, בחלק מהמקרים הדברים אף לא ניתנים לקביעה מדויקת. הפירוט המבוקש, מתייחס לאבחנות ודקויות שאינן בגדר 'עיקרי העובדות' המהוות את יסודות העבירה. כך למשל, דורש הנאשם 1 לדעת באלו מקרים טוענת המאשימה כי הדברים בוצעו ע"י הנאשם 1 ובאלו על ידי הנאשם 2. המאשימה טענה בכתב האישום כי בכל נושא המינויים פעל הנאשם 2 כ"ידו הארוכה" של הנאשם 1. לצורך הבנת המיוחס לנאשם 1 בכתב האישום, אין צורך, לגבי אחריות הנאשם 1, לפרט אם פעולה פלונית בוצעה על ידי הנאשם 1 עצמו או באמצעות הנאשם 2. פרט לכך, דורש נאשם 1 מהמאשימה לפרט לגבי כל אחד מהמקרים למי בדיוק מהדרג המקצועי נעשתה הפניה של נאשם 1 או הנאשם 2, מה היה נוסחה של הפניה או ההנחיה וכיוב'. מדובר בנתונים ספציפיים שאינם נדרשים במסגרת העובדות המקיימות את יסודות העבירה.

19. 19. ב"כ המאשימה בסעיף 16 לתגובתו בכתב לטענות המקדמיות של נאשם 1 הודיע שהמאשימה מסכימה לבקשת נאשם 1 ככל שהיא מתייחסת לסעיף 13 לאישום 1, לפרט את השמות של המועמדים אליהם מתייחס הסעיף. ב"כ המאשימה הודיע שיגיש את הרשימה בתוך 14 יום מהיום שהגיש סיכומיו. מועד זה חלף ואם המאשימה טרם העבירה להגנה את הרשימה, עליה לעשות כן בתוך 7 ימים מקבלת החלטה זו ולהעביר עותק מהרשימה לביהמ"ש.

20. 20. ב"כ נאשם 1 בתגובתו לטענות המאשימה העלה את השאלה "מפני מה בדיוק צריך ח"כ הנגבי להתגונן? האם הוא צריך להתגונן מאישום ולפיו הוא עצמו "מינה", "לחץ", "כפה", "התערב", "שיבש" וכיו"ב? כלומר, האם הוא צריך להתגונן מאישום המייחס לו מעורבות ישירה ואקטיבית, במינויים השונים? או שמא מדובר באישום המייחס לו אחריות כללית לנעשה במשרדו, ולמינויים שנעשו בשם לשכתו"? התשובה על שאלה זו מצויה בחלק הכללי של כתב האישום, (ראו סעיפים 5 ו-6 לחלק הכללי).
בסיכום

21. 21. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לדחות את כל הטענות המקדמיות של נאשמים 1 ו-2.

22. 22. בטרם נסיים החלטה זו נציין כי ב"כ המאשימה בתגובתו בכתב לטענותיו של ב"כ נאשם 2 צירף לתגובתו דיסק המכיל את העתקי דו"חות מבקר המדינה. דיסק זה יוצא מתיק ביהמ"ש מפני שלפי סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, תשי"ח-1958 דו"חות מבקר המדינה אינם יכולים לשמש ראיה קבילה בהליך משפטי.

23. 23. התיק קבוע לדיון לפי סעיף 144 לחסד"פ ליום 18.2.07 שעה 09.30.

על המזכירות לשלוח עותק מההחלטה אל ב"כ הצדדים.
ניתן בהעדר הצדדים היום ל' בחשוון, התשס"ז 21.11.06

---------------- ------------------ -----------
יואל צור
, שופט אריה רומנוב
, שופט עודד שחם
, שופט
סגן הנשיא,אב"ד
1[1] ראו סעיף 5 למבוא והחלק הכללי בכתב האישום.
2[2] ראו סעיף 6 למבוא והחלק הכללי בכתב האישום.
3[3] דנ"פ 1397/03 מ"י נ' שבס, פ"ד נט(4) 385 (2004)
4[4] הפסיקה מלמדת שפקיד הציבור יכול להיות אשם במעילה באמון גם אם הונע ע"י מניע טהור- ראה למשל ע"פ 645/81 פניץ נ' מ"י, פ"ד לו(3) 67 (1982). קביעה זו מבוססת על הלכה קודמת שנקבעה בע"פ 20/53 צבי ניימן נ' היועמ"ש לממשלה, פ"ד ט(1) 845 (1955).
5[5] ראו למשל ע"פ 645/81 ה"ש 5 דלעיל בעמ' 70. ראה באותו כיוון מ' גור אריה ""הפרת אמונים" מצד עובדי ציבור ונבחריו- האם עבירה פלילית?" פלילים ח' 253, 265 וכן קרמניצר, "על העבירה של מרמה ו"הפרת אמונים" לפי סעיף 284 לחוק העונשין ועל המחשבה הפלילית" משפטים יג' 275, 284.
6[6] ראה בג"צ 154/98 הסתדרות העובדים הכללית נ' מ"י , פ"ד נב' (5) 11 (1998). ראה באותו כיוון י' זמיר, "מינויים פוליטיים" משפטים כ' 10. כך למשל, דעתו של פרופ' זמיר היא שמינוי פוליטי שנעשה בתמורה לטובת הנאה במישור המפלגתי או האישי עשוי להיות עבירה פלילית של "הפרת אמונים".
7[7] ראה דנ"פ 1397/03 ה"ש 4 דלעיל בעמ' 30.
8[8] ער"מ 1351/95 פינקלשטיין נ' התובע בבית הדין המקומי למשמעת של עובדי עיריית ירושלים ככר ספרא, פ"ד מט (5), 573, עמ' 579-580 (1996).
9[9] בג"צ 7074/93 סויסא נ' היועמ"ש, פ"ד מח (2), 748 ,עמ' 780-781 (1994).
10[10] ראו סעיף ב1 בעמ' 7 לטיעונים בכתב של ב"כ נאשם 2.
11[11] ראו ע"פ 02 / 4855 מדינת ישראל
נ' איתמר בורוביץ, פדאור 05 (6) 699, 2, בפסקה 21 (2005).
12[12] ראו ע"פ 02 / 4855 ה"ש 11 דלעיל בפסקה 26 לפסה"ד
13[13] ראו סעיף 27 לתגובת המאשימה לטענות ב"כ נאשם 2.
14[14] ראו סעיף 39(ו) לתשובת המאשימה לטענותיו של ב"כ נאשם 2.
15[15] רע"פ 4484/92 סיריה רפאל נ' מ"י, פ"ד מ"ו(5) 176, 182 (1992).
16[16] ראו סעיף 10 לתגובת המאשימה לטענות המקדמיות של נאשם 1.
17[17] ראו סעיף 11 לתגובת המאשימה לטענות המקדמיות של נאשם 1.








פ בית משפט שלום 4063/06 מדינת ישראל נ' צחי הנגבי, שמואל הרשקוביץ (פורסם ב-ֽ 21/11/2006)