פסקי דין על מאיר שטרית

313/95 פ     08/04/1998




פ 313/95 מדינת ישראל נ' מאיר שטרית




(פ"מ נח (1) 30)

בבית המשפט המחוזי בירושלים

תיק פלילי 313/95
השופטת: כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור
המאשימה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד נורית בלובשטיין
, סגנית בכירה א לפרקליט מחוז ירושלים
נ ג ד
הנאשם: מאיר שטרית

ע"י ב"כ עו"ד יעקב וינרוט
הנאשם הועמד לדין בגין עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ועבירות מירמה והפרת אמונים על פי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
הכרעת דין
האשמות המיוחסות לנאשם ותמצית תשובתו להן

1. הנאשם כיהן כגזבר ההסתדרות העולמית והסוכנות היהודית החל ממאי 1988 עד אוקטובר 1992. לטענת התביעה, עבר הנאשם בתקופת כהונתו כגזבר עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין), וכן עבירות מירמה והפרת אמונים, על פי סעיף 284 לחוק העונשין.

הנאשם הוא "עובד ציבור" כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק העונשין.

2. על פי המתואר בחלק הכללי של כתב האישום, סמוך לתחילת כהונתו כגזבר, קיבל הנאשם לידיו כרטיס אשראי של חברת אמריקן אקספרס (להלן – כרטיס האמקס) לצורך תשלום הוצאותיו בעת שהותו בתפקיד בחוץ לארץ. הנאשם ידע כי עליו לדווח על הוצאותיו כשהוא בתפקיד בחוץ לארץ, וכי אין נוהל כתוב באשר לאופן השימוש בכרטיס האשראי המוסדי. עוד ידע הנאשם כפי שהביא מנהל הכספים של הסוכנות, צבי ברק (להלן – ברק) לידיעתו, כי למרות ייעודו של הכרטיס למימון הוצאות בתפקיד, יש המשתמשים בכרטיס זה גם לצרכים פרטיים, ואולם, שימוש כזה מחייב דיווח נפרד ומפורט אודות ההוצאות הפרטיות והשבתן לסוכנות.

התביעה גורסת, כי על תפקידו, מעמדו, אחריותו וסמכויותיו, הייתה מוטלת על הנאשם החובה לאסור את השימוש בכרטיס האשראי המוסדי לצרכים פרטיים והוא לא עשה כן. עוד טוענת התביעה, כי הנאשם עצמו השתמש בכרטיס האשראי המוסדי לצרכים פרטיים בלא שדיווח על כל הוצאותיו הפרטיות.

בשל מעמדו הבכיר בסוכנות, ועל בסיס האמון שניתן בו על ידי הסוכנות ועל ידי הכפופים לו בסוכנות, נשאה הסוכנות במימון כל הוצאותיו של הנאשם בכרטיס האמקס, לרבות בהוצאות הפרטיות, מתוך אמונה שכל החשבונות שהגיעו לסוכנות היו בגין הוצאותיו בתפקיד של הנאשם.

3. באישום הראשון מואשם הנאשם כי הציג מצג כוזב שהוא נוסע לנסיעה בתפקיד לארצות הברית והודיע כי אשתו תצטרף אליו במסגרת "הסדר חברי הנהלה". על פי הסדר זה, רשאי חבר הנהלה הנוסע לשליחות בתפקיד לצרף אליו, אחת לשלוש שנים, את רעייתו, ובמקרה כזה עלות הטיסה עבורה ממומנת על ידי הסוכנות.

לטענת התביעה, באותה נסיעה לארצות הברית לא נסע הנאשם במסגרת מילוי תפקידו, אלא במסגרת חופשה יחד עם אשתו ושני ילדיו. במהלך חופשה זו השתמש הנאשם בכרטיס האמקס לכיסוי הוצאות משפחתו בבתי מלון, במסעדות, לצורך שכירת רכב, ולתשלום עבור כרטיסי תיאטרון, ולא דיווח כי אותן הוצאות היו הוצאות פרטיות. התוצאה הייתה שהסוכנות נשאה בהוצאות אלה. במעשיו אלה, לטענת התביעה, קיבל הנאשם מהסוכנות את מימון כרטיסי הטיסה לו ולאשתו במחלקת עסקים ושאר הוצאות החופשה בסך 13,707 דולר, על סמך מצגיו הכוזבים, במירמה ובנסיבות מחמירות. הנסיבות המחמירות המיוחסות לנאשם הן בניצול לרעה של מעמדו ושל סמכויותיו בהיותו ממונה על המערכת הכספית, גובה הסכומים בהם מדובר, והפגיעה בתדמית הסוכנות ובכיריה בעיני הציבור.

גירסת התביעה בהקשר זה היא, כי במעשיו כאמור, עשה הנאשם במילוי תפקידו כעובר ציבור וכמנהל בתאגיד מעשה מירמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור ובסוכנות.

4. באישום השני טוענת התביעה, כי במהלך כהונתו כגזבר רכש הנאשם באמצעות כרטיס האשראי המוסדי שלושים ותשע רכישות פרטיות, שכללו בין היתר, מוצרי עור, קוסמטיקה, מחשבים וציוד נלווה, מוצרי אלקטרוניקה, קומפקט דיסק ותקליטים בסכום כולל של 6,131 דולר ארצות הברית.

לטענת התביעה, הציג הנאשם מצג כוזב כאילו מדובר בהוצאות בתפקיד, כאשר נמנע מלדווח על כך שמדובר ברכישות פרטיות. על פי הטענה, ניצל הנאשם את העובדה שבהיעדר דיווח לגבי רכישות אלה, תתבסס הסוכנות על המצג העולה מעצם השימוש בכרטיס האמקס כמכשיר לתשלום הוצאות בתפקיד, תניח כי המדובר בהוצאות כאלה, ותשלמן. בפועל, הסוכנות אכן מימנה את רכישותיו הפרטיות האמורות של הנאשם ולא דרשה ממנו את החזר הכספים שהוצאו בגינן.

במעשים אלה, כמתואר בפרט האישום השני ובחלק הכללי של כתב האישום, קיבל הנאשם במירמה, בנסיבות מחמירות, סך של 6,131 דולר, ועשה במילוי תפקידו כעובד ציבור וכמנהל בתאגיד מעשי מירמה והפרת אמונים הפוגעים בציבור ובסוכנות. הנסיבות המחמירות באישום השני זהות לאלה המתוארות באישום הראשון.

בנספח לאישום השני מתוארות שלושים ותשע רכישות שבוצעו על ידי הנאשם, אשר לגירסת התביעה היו רכישות פרטיות. בשל אי דיווח הנאשם עליהן ככאלה, נשאה הסוכנות בהן, ללא שחייבה בגינן את הנאשם.

5. בתגובתו בכתב לכתב האישום, כפר הנאשם בעובדות שתוארו בו, למעט אלה בהן הודה במפורש. הנאשם טען כי דאג להעביר דוח אש"ל לאחר כל נסיעה לחוץ לארץ במסגרת הסוכנות. לטענתו קיבל לידיו את כרטיס האמקס אולם לא רק לצורך תשלום הוצאות בתפקיד. הובהר לו, לדבריו, על ידי צבי ברק, מנהל הכספים, כי הוא רשאי להשתמש בכרטיס האמקס גם למימון הוצאות פרטיות, וכי במקרה כזה יש לדווח על הוצאות פרטיות אלה. הנאשם כפר בכך שהיה עליו, מכוח תפקידו, לאסור את השימוש בכרטיס האמקס לצרכים פרטיים. הוא הודה בשימוש בכרטיס האמקס מפעם לפעם גם לצרכים פרטיים, אך לטענתו, דיווח בנפרד על כל שימוש בכרטיס לצרכים פרטיים.

אשר לאישום הראשון, טען הנאשם כי מסלול נסיעתו כלל גם נסיעה לצורכי עבודה וכי לא הציג כל מצג כוזב כי הוא נוסע רק לצורכי עבודה. הנאשם הודה בכך, שלאחר שובו ארצה העביר דוח אש"ל לאגף השליחים בקשר לנסיעה זו. כן הודה כי השתמש בכרטיס האשראי בסכום לו טוענת התביעה בסך 4,399 דולר.

6. על פי סיכומי ההגנה, גירסתה של ההגנה היא כלהלן:

אשר לאישום הראשון – באביב 1991 נקלע הנאשם למצוקה קשה. בתו חלתה בסרטן ועברה שבעת מדורי גהינום (לאחר מכן ב-31.5.1993, למרב הצער נפטרה). הרופאים גזרו על הנאשם להמשיך בשיגרת חיים רגילה כלפי חוץ על מנת שבתו הקטינה תחיה "בעולם מדומה" בלא שתהיה מודעת למצבה הקשה. כמו כן, הודיעו לו הרופאים, כי בתום טיפולים כימותרפיים קשים שעברה, מן הראוי שתחליף אווירה ותיסע לחוץ לארץ. באותה תקופה, יולי 1991, היה אמור הנאשם לקיים פגישות עבודה בארצות הברית לקראת כינוס חבר הנאמנים של הסוכנות, אשר צפוי היה להתכנס באוקטובר 1991. בכינוס זה אמורה הייתה להתקבל החלטה על אופן הקמת רשות חינוך. הנאשם התייעץ עם ברק, באופן שעוד יפורט להלן, והעמיד בפני
ו את מצוקותיו. מדברי ברק הבין כי הוא רשאי לצאת לנסיעה בה גם יעבוד וגם יהיה בחופשה, וזאת על חשבון הסוכנות. על יסוד דבריו אלה של ברק, הוא נסע לארצות הברית בלי להרהר ובלי להעביר בתודעתו בקרה כלשהי על תוכנו של אישור זה של ברק. הוא היה מצוי אז במצב של "חלל תודעתי" ביחס לדברים אלה, ולכן לא התקיים אצלו מצב של מחשבה פלילית.

"חלל תודעתי", לגירסת ההגנה: "הוא מצב בו אדם אינו ער לקיומם של האלמנטים המרכיבים את העבירה, בין אם המדובר באלמנטים התנהגותיים ובין אם המדובר באלמנטים נסיבתיים".

טענת ההגנה בהקשר זה היא, כי לא הייתה לנאשם כל מודעות לכך שיש פסול כלשהו במעשיו במהלך נסיעתו עם משפחתו לארצות הברית.

הגנה חלופית של ההגנה בפרט אישום זה היא טעות במצב דברים קיים.

אשר לאישום השני, טען הנאשם כי דיווח על כל רכישותיו הפרטיות. ההוצאות המופיעות בנספח לכתב האישום הן, ככל הנראה – אם לא דיווח עליהן אחרת – רכישות בתפקיד. הנאשם רשאי היה, לטענתו, לרכוש במסגרת תפקידו פריטים שישמשו אותו לצורכי עבודתו ותפקידו. פריטים אלה כללו הן מתנות אותן נתן לאחרים במסגרת תפקידו והן פריטים לשימוש שלו במסגרת תפקידו.

ב-13 מקרים מבין אלה המפורטים בנספח לכתב האישום נרשמה על גבי השובר מהות ההוצאה. ב-14 מקרים נוספים לא נשתמר העתק מהשובר המקורי ולכן לא ניתן לקבוע כי נאשם לא רשם על גבי השובר את מהות ההוצאה. עוד טוען הנאשם, שהיו מקרים בהם מסר למזכירתו שוברים בהם דיווח על רכישות פרטיות, אולם בשל נסיבות שעוד יפורטו, לא הועברו שוברים אלה ליעדם.

7. פרטי ההגנה שפרטתי כאן הם כמובן בתמצית בלבד. הם אינם מתיימרים להקיף את מלוא טענות ההגנה המשתרעות על פני 400 עמודי הסיכומים בכתב (בנוסף לאלה שבעל פה). במהלך התייחסותי למסכת הראיות ולמסקנות המשפטיות, אתייחס הן לטענות התביעה והן לטענות ההגנה ביתר פרוט.
כללי: עובדות רקע

8. המעשים המיוחסים לנאשם בוצעו בפרקי זמן בהם שהה הנאשם בחוץ לארץ. על מנת להבין את הנהלים החלים על שליחים של הסוכנות היהודית היוצאים לחוץ לארץ לנסיעות קצרות טווח, מבחינת משך זמן הנסיעה, מן הראוי לסקור בקצרה את מהות הגופים במסגרתם של הנאשם, את דרך ניהולם, מהן ההוראות הרלוונטיות החלות על נסיעות כאמור, את תפקוד האגף שהיה ממונה על מערך השליחויות ואת דרכי העבודה בו.

מהות הגופים במסגרתם פעל הנאשם

9. מעמדם של הגופים בהם מדובר הוסדר בחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, תשי"ג-1952 (להלן – החוק).

על פי סעיף 2א לחוק:

"הסוכנות היהודית לארץ ישראל היא התאגדות מרצון עצמאית, מורכבת מן ההסתדרות הציונית העולמית ומארגונים וגופים אחרים...".

כל אחד מהגופים דלעיל הוא אישיות משפטית עצמאית הרשאית להתקשר בחוזים, לרכוש נכסים ולהיות צד בכל משא ומתן משפטי (סעיף 11 לחוק). שני הגופים שוקדים על העלייה ומנצחים על מפעלי קליטה והתיישבות במדינה (סעיף 3 לחוק). מדינת ישראל
מכירה בהם כסוכנויות מוסמכות, שיוסיפו לפעול לפיתוח הארץ ויישובה, לקליטת עולים מהתפוצות ולתיאום פעולותיהם בישראל של מוסדות וארגונים יהודיים הפועלים בתחומים אלה.

פרטי מעמדם של כל אחד מהגופים, תפקידם, וצורת שיתוף הפעולה שלהם עם הממשלה הוסדרו באמנה עליה חתמו כל אחד מהגופים עם ממשלת ישראל (י"פ 2565, תשל"ט עמ' 2171). להלן תכוננה ההסתדרות הציונית העולמית - "ההסתדרות הציונית" והסוכנות היהודית לארץ ישראל – "הסוכנות".

הסוכנות מאגדת בתוכה את ההסתדרות הציונית, את המגבית המאוחדת לישראל ואת קרן היסוד, כאשר מקור המימון העיקרי למימון פעילות המוסדות הוא כספי תרומות ומענקים המתקבלים מקהילות ויחידים בעולם. הגוף הרחב ביותר בסוכנות הוא העצרת, מתחתיו קיים חבר הנאמנים, כאשר מתוך חבר הנאמנים נבחרת הנהלת הסוכנות. מכוח אמנה שנחתמה בשעתו בין הארגונים היהודיים המאוגדים בסוכנות, 50% מהגופים בסוכנות הם נציגי התנועה הציונית העולמית של ההסתדרות הציונית ו-50% הם נציגי המגביות.

יושב ראש ההנהלה של הסוכנות מכהן הן כיושב ראש של ההסתדרות הציונית והן כיושב ראש של הסוכנות. בתקופה הרלוונטית שימש כיושב ראש ההנהלה מר שמחה דיניץ (להלן – דיניץ). השני לו בהיררכיה הוא הגזבר אשר תפקד כגזבר בשני הגופים. בתקופה הרלוונטית שימש הנאשם כגזבר.

10. אין הגדרת תפקיד לגזבר וגם לא הובאה לפני ראיה מה הוא תחום עיסוקו של הגזבר. הנאשם העיד לפני כי הגזבר אחראי על כל המערכת הכספית של הסוכנות, עליו להגיש תקציבים עבור כל גופי הסוכנות וההסתדרות הציונית ולקבוע את המדיניות התקציבית. הוא מנהל משא ומתן עם אנשי המגביות בעולם לעניין היקף הכספים המוזרמים לישראל. חלק מתפקידו של הגזבר הוא להשפיע על אנשי המגביות להעביר יותר כספים לישראל. אך במסגרת תפקידו אין הוא עוסק בניהול או בביקורת של חשבונות.

הנאשם נתן מספר דוגמאות לעניינים שבתחום עיסוקו. בקשר לכך הזכיר את התנגדותו להקים אולפנים לעברית בקיבוצים, וכן את פעולותיו לאיחוד רשויות החינוך בהסתדרות הציונית ובסוכנות לרשות חינוך אחת, דבר שיביא לחסכון בעלויות. הנאשם סיפר גם בהקשר זה על התערבותו בעניין הטסת העולים מברית המועצות, על מנת להפחית בעלות הטיסות ועל התערבותו במכירת חברות השייכות לסוכנות כדי שהתמורה עבור חברות אלה תהיה מירבית.

ניתן לומר אפוא, שגזבר הסוכנות הוא מעין "שר אוצר", שתפקידו קביעת מדיניות כללית ועיסוק בתקציבים, ולא היה זה מתפקידו לעסוק בניהול היומיומי של המערכת הכספית.

הסוכנות וההסתדרות הציונית פועלות כשני גופים נפרדים, אשר לכל אחד מהם מערכת חשבונות נפרדת. בראש מערכת הכספים של הסוכנות עמד ברק אשר מילא בחלק מהתקופה הרלוונטית את תפקיד מנהל הכספים גם בהסתדרות הציונית (בין יוני 1988 למרס 1989). לאחר מכן, שימש מר דובי ברגמן כמנהל הכספים בהסתדרות הציונית.

11. במחלקה לכספים של ההסתדרות הציונית קיים אגף שליחים, אשר תפקידו הוא עיסוק בכל האספקטים הכספיים והתקציביים של שליחויות מטעם הסוכנות. אגף השליחים משמש גם כזרוע הכספית של הסוכנות, שאין לה אגף שליחים משלה. אגף השליחים בנוי משלושה מדורים: מדור שליחות לתקופה ארוכה, המטפל בכל הקשור לשליחים היוצאים לתקופה ממושכת מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות. במדור זה מטופלות משכורותיהם של אותם שליחים וכן שאר ההוצאות הקשורות בשהות השליח בחוץ לארץ, כמו שכר דירה וכד'. המדור השני הוא מדור שליחות לתקופה קצרה. מדור זה מטפל בשליחים מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היוצאים לחוץ לארץ לפרק זמן שבו יום אחד עד חודש-חודשיים. המדור השלישי הוא מדור "השיגור". מדור השיגור הוא מעין "סוכנות נסיעות" המטפלת בסידורי הטיסה והנסיעה של השליחים, בין אם מדובר בשליחות לתקופה קצרה ובין אם המדובר בשליחות לתקופה ארוכה. הטיפול הוא ברכישת כרטיסי טיסה, בהבטחת ביטוח רפואי וכן במתן מקדמות על חשבון האש"ל המגיע לשליח. אחד מתפקידיו של מדור השיגור הוא מציאת פתרונות זולים ויעילים מבחינת המוסד לנסיעות השליחים לחוץ לארץ.

דרך טיפולו של אגף השליחים בשליחויות קצרות טווח, דהיינו, נסיעות קצרות של אנשי הסוכנות וההסתדרות הציונית, מהווה אחד הנושאים המרכזיים במשפט זה.

החל מאוקטובר 1990, עמד בראש אגף השליחים העד אורי אילש (להלן – אילש). קדם לו בתפקיד יהודה בן דור.

מדור שליחות קצרה באגף שליחים, מטפל בכל הקשור להיבטים הכספיים-תקציביים של נסיעות בשליחות קצרה, ובהתחשבנות מול השליח ומול תקציב המחלקה. בחלק מהתקופה הרלוונטית עסק העד נדב שוקרון (להלן – שוקרון) בהתחשבנויות עם השליחים בנסיעות קצרות טווח. קדם לו בתפקיד ניסים אלימלך. בעוד שוקרון העיד לפני בפירוט ובאריכות על דרך הטיפול בחשבונות ובדוחות שהגישו חברי ההנהלה, ניסים אלימלך לא העיד כלל.

על דרך תפקודו ודרכי פעולתו של אגף השליחים והמדור להנהלת חשבונות שטיפל בשליחויות קצרות טווח, עוד אעמוד להלן בהרחבה.

נוהל נסיעות ואש"ל

12. בסוכנות ובהסתדרות הציונית היה קיים נוהל תשלום ואישורים לנסיעות חברי הנהלה לחוץ לארץ. נוהל זה (להלן – נוהל נסיעות ואש"ל – ת/4) גובש בוועדה ההנהלתית לשליחות חברי הנהלה. נוהל זה קבע כמה ימים בשנה יכול חבר הנהלה לנסוע לחוץ לארץ בתפקיד, מי מאשר את נסיעות חברי ההנהלה, וכמה ימים יכולה להימשך נסיעה אחת. כמו כן קבע אותו נוהל באיזה מחלקה במטוס תהיה טיסת חבר הנהלה לאירופה ולארצות הברית, מהו סוג המלון (מבחינת הדרגה) בו מותר לחבר הנהלה לשהות, מהי קצובת הביגוד השנתית לחברי הנהלה, מתי רשאי אשת חבר הנהלה להצטרף אליו כאשר נסיעתה ממומנת על ידי הסוכנות, וכן את הנוהל בדבר תשלום מקדמות על חשבון אש"ל בארץ, צורת קבלת כספים על חשבון אש"ל בחוץ לארץ, וכד'. בנוהל נקבעה גם צורת הדיווח על ההוצאות כאשר חוזר בדבר ההנהלה מנסיעה.

על פי ת/4, עם שובו של השליח ארצה, בתוך 15 ימים, עליו להגיש דוח אש"ל על גבי טופס מיוחד המונפק על ידי אגף השליחים ולצרף אליו את כל האסמכתאות לרבות העתק חשבון המלון וכד'. לצורך מעקב אחר מקדמות האש"ל, היה על אגף השליחים לצייד כל שליח בפנקס אש"ל, שדוגמתו הוצגה בפני
(ת/33). על פי האמור בפנקס האש"ל, הסכומים אשר מקבל שליח כמקדמות הן בארץ והן בחוץ לארץ רשומים באגף השליחים לחובתו של השליח עד להגשת חשבון על ידיו עם שובו ארצה.

13. ייאמר כבר כאן, כי חרף הוראות הנוהל ת/4 ועוברת היותו "אורים ותמים" לדברי שוקרון, היו עניינים בהם לא נהגו בסוכנות על פיו. כך, למשל, לא צוידו חברי ההנהלה בפנקס אש"ל עם יציאתם לחוץ לארץ, חרף ההנחיה החד משמעית שהייתה בעניין. משה נתיב, מנכ"ל הסוכנות, לא קיבל אף לא פעם אחת מתוך ארבעים נסיעותיו, פנקס אש"ל. לדבריו, אף לא ראה חבר הנהלה, בניגוד לשליחים רגילים, שהיה בידו פנקס אש"ל. ברק, מתוך כמאה ושתים עשרה נסיעות לחוץ לארץ, לקח שלוש פעמים בלבד פנקס אש"ל. הנאשם לא קיבל פנקס אש"ל אף לא פעם אחת.

יצוין, כי מדור החשבונות של אגף השליחים ידע אם השליח קיבל פנקס אש"ל אם לאו. פנקס כזה היה צריך להיות מצורף לדוח האש"ל או להיות מוחזר אליו עם כל הפרטים שבו. ואולם, תשומת לבו של מנהל האגף לא הופנתה לאי קיום אותה הוראה.

בסוכנות לא הייתה הקפדה גם על שהיית חברי ההנהלה בבתי מלון שווי ערך ל-4 כוכבים וסמכו, למעשה, על הגזברויות המקומיות בעניין בתי המלון בהם שהו חברי ההנהלה. כן לא הקפידו על הגשת דוחות אש"ל במועד, ולא ביצעו את ההוראה לפיה עד להגשת דוח האש"ל, נזקפים הסכומים שקיבל השליח כמקדמה לחובתו.

כמו כן, היה קיים נוהג להחזיר לשליחים הוצאות בגין "טיפים", הגם שאלה אמורים היו להיכלל בדוח האש"ל.

ייאמר גם, כי מעבר לאותם נהלים כתובים נהנו היושב ראש והגזבר מפריבילגיות מיוחדות. כך, נסיעות שנסעו לחוץ לארץ במסגרת תפקידם נעשו ללא אישור פורמאלי, והם הסתפקו בכך שהודיעו איש לרעהו על הנסיעה. בני זוגם שהיו יכולים להצטרף אליהם על פי הסדר חברי הנהלה, בנסיעות בתפקיד, טסו במחלקת עסקים ולא במחלקת תיירות כמקובל. הם גם היו רשאים לשהות בבית מלון בסוויטה ולא בחדר רגיל. נהגים אלה לא היו חדשים. כך נהגו במשך שנים קודם לכניסתו של הנאשם לתפקידו כגזבר.

כרטיסי אשראי מוסדיים

14. חברי ההנהלה הבכירים בסוכנות ובהסתדרות הציונית החזיקו בכרטיסי אשראי מוסדיים והשתמשו בהם. הכרטיס היה מוצא על שם המשתמש בו והמוסד שילם את החיובים הנעשים בו.

כרטיסי אשראי משני סוגים שימשו את בכירי הסוכנות: כרטיס מסוג דיינרס קלאב (להלן – כרטיס הדיינרס) שהיה מיועד לשימוש בארץ, וכרטיס אשראי מסוג אמריקן אקספרס (כרטיס האמקס) שהיה מיועד לשימוש בחוץ לארץ. לא הוכח מיהם כל הבכירים שהחזיקו בכרטיס דיינרס. לנאשם היה כרטיס כזה לשימושו וגם לברק היה כרטיס כזה.

חברי ההנהלה שהחזיקו בכרטיס האמקס היו ישב ראש ההנהלה – שמחה דיניץ; הגזבר – הנאשם; מנהל מחלקת הכספים בסוכנות – צבי ברק; מנהל מחלקת בהסתדרות הציונית - דובי ברגמן ומנכ"ל הסוכנות – משה נתיב (להלן- נתיב).

לא הוצג לפני הנוהל מכוחו ניתנו כרטיסי אשראי מוסדיים – דהיינו כרטיס האמקס וכרטיס הדיינרס. מסתבר, שגם לא היה נוהל בכתב בדבר דרך הדיווח על השימוש בכרטיס האשראי המוסדי.

15. היה שוני בין צורת הטיפול המוסדית בכרטיס הדיינרס לבין צורת הטיפול המוסדית בכרטיס האמקס.

לגבי כרטיס הדיינרס, אחת לחודש הגיע לידי גזברות הסוכנות החיוב החודשי בגין השימוש בכרטיס. הגזברות הייתה מעבירה את ריכוז החיוב לידי המשתמש, אשר מצדו היה חותם עליו ומחזירו לאגף הכספים של הסוכנות. ברק היה עובר על דף ריכוז החיובים החתום על ידי המשתמש ומאשר אותו לתשלום. לאחר אישור זה ועל פיו, בוצע התשלום על ידי הסוכנות. אמנם, לא היה נוהל שהסדיר את דרך הדיווח על השימוש בכרטיס הדיינרס, אולם ברק הבין את תפקידו, כמי שצריך, בין היתר, לעבור בדקדקנות על ריכוזי החיובים של כרטיס הדיינרס ולבדוק האם מדובר בהוצאות בתפקיד, לפי דבריו:

"... ישנו בנהלים שכל ההוצאות האישיות של מנהל מנכ"לים וחברי הנהלה צריכים להיות מאושרים ע"י מנכ"ל הכספים" (עמ' 788 לפרוטוקול).

וכן:

"מנהל מחלקת הכספים צריך לאשר את כל ההוצאות האישיות דיינרס ולא דיינרס, של כל חברי ההנהלה למנכ"לים" (עמ' 585 לפרוטוקול).

על פי עדותו של ברק, הוא לא נתקל בשימוש לצורך פרטי שנעשה על ידי מחזיק כרטיס הדיינרס. אולם בחקירתו הנגדית הוצגו לפניו מספר מקרים בהם נעשה על ידי הנאשם שימוש בכרטיס הדיינרס לצרכים פרטיים, תוך שהוא מדווח אודות שימוש כזה. כמו כן, העיד ברק בעצמו על הוצאה שהוציא הנאשם בכרטיס הדיינרס, הוצאה שברק סבר כי היא פרטית, באותו מקרה פנה לנאשם בבקשה שישלם תמורת הוצאה זו, והנאשם אכן שילם את תמורתה.

הוכח גם שהנאשם השתמש בכרטיס הדיינרס לרכישות בחנויות ספרים. אין חולק שברק לא הפנה תשומת לב הנאשם שאין להשתמש בכרטיס הדיינרס לצרכים פרטיים.

הזכרתי את השימוש שעשה הנאשם בכרטיס הדיינרס ואת צורת בדיקת ההוצאות שנעשו בכרטיס זה, בשל החשיבות שיכולה להיות לכך לעניין השאלה מה יכול היה הנאשם להניח לגבי בדיקת ההוצאות שנעשו על ידיו בכרטיס האמקס, ולגבי הילך נפשו של הנאשם בעת שהוציא הוצאות כאלה.
כרטיס האמקס

16. כרטיס האמקס הוצא בארצות הברית, וגם החיובים שנעשו בו שולמו שם. הדוח על החיובים בכרטיס האמקס שונה מהדוח על שימוש בכרטיס אשראי אותו אנו רגילים לראות בישראל. השוני הוא, מבחינה זו, שריכוז החיובים החודשי, המגיע למשתמש, כולל גם את העתק השוברים על פיהם חויב המשתמש. על ידי כך ניתן לראות היכן הוצאה ההוצאה נשוא החיוב, המועד שהוצאה, בית העסק בו נעשתה הרכישה, ובמקרים מסוימים, גם את פרטי המוצרים שנרכשו.

ריכוז החיובים בדבר שימוש בכרטיס האמקס, יחד עם העתק משוברי הרכישה, הגיע לגזברות הסוכנות בניו-יורק ששילמה את החיובים. לאחר מכן הועבר על ידה הריכוז להנהלת החשבונות של הסוכנות בארץ, שם הייתה נעשית פעולה חשבונאית של חיוב ההסתדרות הציונית בסכום הכולל של החיוב. לאחר מכן הועברו דפי הריכוז ביחד עם העתקי השוברים להנהלת החשבונות של אגף השליחים בליווי "טופס 07", המהווה פקודת יומן המקשרת בין הוצאות הסוכנות והוצאות ההסתדרות הציונית.

במחלקת החשבונות של אגף השליחים הפרידו בין ריכוזי כל המשתמשים השונים, כאשר כל ריכוז של משתמש, בלוויית העתקי השוברים אמור היה להיכנס לתיקו של אותו משתמש. ריכוז החיובים והעתקי השוברים המתייחסים לכל משתמש לא הועברו למשתמש עצמו. אגף השליחים היה האגף היחיד בסוכנות, שעובדיו ראו את החיובים שנעשו בכרטיס האמקס וטיפלו בו.

17. אין חולק, שלא היה כל נוהל דיווח באשר לשימוש בכרטיס האמקס. עם זאת, אין מחלוקת על כך, שברק אמר לכל אחד ממחזיקי כרטיס האמקס כי ניתן לעשות בו שימוש לצרכים פרטיים, בתנאי שהדבר ידווח.

כל אחד ממחזיקי כרטיס האמקס דיווח על השימוש בו בצורה שונה. ברק דיווח על גבי טופס שהוא עצמו יצר ובדיווח כלל את כל ההוצאות, הן ההוצאות הפרטיות והן אלה שבתפקיד. את המקור שלח לגזברות ניו יורק ואת ההעתק לאגף השליחים. נתיב לא השתמש בכרטיס האמקס לצרכים פרטיים, ודיווח על ההוצאות שעשה בו בדוח האש"ל תוך צירוף הקבלות. אין לפני ראיה על צורת הדיווח שנעשתה על ידי דוברי ברגמן. גם לא הובאו לפני ראיות על אופן הדיווח על ידי דיניץ, אם כי נאמר לי שיוחס לו שהוא לא דיווח על כך כלל, ועניינו נדון בתיק אחר.

הדיווח של הנאשם על הוצאותיו בכרטיס האמקס לא נעשה בדרך קבועה ועקבית. עוד אתייחס להלן לדיווחי הנאשם על הוצאותיו בכרטיס האמקס. אומר כאן רק, כי בנסיעתו הראשונה לאחר קבלת הכרטיס, דיווח הנאשם על הוצאותיו לנתיב אשר מילא אותה עת תפקיד בגזברות ניו יורק, בתקופה שלאחר מכן, דיווח בעיקר על הוצאותיו הפרטיות, אם כי היו מקרים שדיווח על כל הוצאותיו בכרטיס האמקס. הדיווח על הוצאותיו הפרטיות נעשה על ידי הנאשם באמצעות משלוח הקבלות לגזברות ניו-יורק או באמצעות רישום המילה "פרטי" או רישום האות "פ" על גבי השובר, אותו קיבל בעת התשלום. כאמור, עוד אתייחס בהרחבה לדיווחיו של הנאשם.

יש לציין עובדה נוספת והיא, שעד מחצית 1991 לא ידע ראש אגף השליחים, אילש, על עובדת קיומו של כרטיס האמקס בידי בכירי ההנהלה. זאת, כתוצאה מכך, שעם כניסתו לעבודה לא נעשתה לו חפיפה מסודרת. אילש מספר בעדותו (עמ' 1-360 לפרוטוקול) כי במחצית הראשונה של 1991 בא אליו שוקרון וסיפר לו על כך שאצל דיניץ יש הוצאות בכרטיס האמקס אשר מהותן לא ידועה לו. בעקבות דיווח זה של שוקרון, פנה אילש לברגמן והשניים פנו לשיטרית, וסיפרו לו על תוכן השיחה עם שוקרון. השתלשלות העניין הייתה כדלהלן, כמצוטט מעדותו של אילש:

"... ואז הביא לידיעתי נדב שוקרון שהיה חדש, הוא נכנס לתפקיד, שיש בעיה עם שמחה דיניץ שלא מגיש בכלל דו"חות, לא דו"חות אש"ל וגם יש הוצאות מסויימות שנקראות אמריקן אקספרס שגם בגינן אין שום דיווח. אחרי שבררנו יחד עם מנכ"ל המחלקה, עם דובי ברגמן את הנושא, הסתבר שיש פה חוסר דיווח כבר, שנמשך שנים, לגבי כל סוגי ההוצאות, לרבות אמריקן אקספרס, ולמעשה כל ההוצאות שהיה לשמחה דיניץ חוייבו כהוצאות בתפקיד בתקציב והוא לא חוייב באופן אישי בשום דבר, מכיוון שהוא לא ערך דו"ח הוא לא הגיש שום דבר. אז הדבר הזה דווח על ידי ועל ידי דובי ברגמן למאיר שטרית
בפגישה שהיתה לנו, וביקשנו לדעת מה לעשות.

ש. מה סיפרתם לנאשם?

ת. את מה שכרגע אני אמרתי, שגילינו את העניין הזה, שהוא לא מגיש דו"חות כבר שנים ושכל ההוצאות כפי שהם בלי התחשבנות בלי שום דבר מחויבות בתקציב, והוא נדהם, זאת אומרת מאיר נדהם, הוא לא ידע מזה, ואז לעניין עצמו הוא אמר תנסו לטפל בזה והוא אמר שגם הוא ינסה לתת טיפול בזה ברמה שלו, אבל הוא אמר תדרשו, תדרשו דו"חות.

ש. האם דיברתם איתו על העניין של האמריקן אקספרס?

ת. שיש הוצאות באמריקן אקספרס שאין לגביהם שום דיווח, שיכול להיות גם הוצאות פרטיות ואנחנו לא יודעים מכיוון שאין בכלל דיווח, לא של אמריקן אקספרס לא של שום דבר אחר" (עמ' 320 לפרוטוקול).

18. מכלל הראיות שהובאו לפני מתברר, כי עובדת קיום כרטיס האמקס בידי בכירי הסוכנות לא הייתה ידועה אלא למתי מעט בסוכנות ובהסתדרות הציונית. גם אנשי אגף הביקורת לא ציינו עובדה זו בדוחות הביקורת שהוגשו החל משנת 1987. רק בדוח הביקורת האחרון, במאי 1992, התייחסה המבקרת לעובדת קיום הכרטיס, ובעקבות המלצותיה ניתנה הנחיה על ידי יושב ראש ההנהלה שלא להשתמש עוד בכרטיסי האשראי להוצאות פרטיות.
הטיפול בהוצאות השליח באגף השליחים

19. אמרתי לעיל, כי אגף השליחים בהסתדרות הציונית היה אמור לטפל בדוחות האש"ל ובהתחשבנויות עם חברי ההנהלה. אין לפני ראיה על צורת הטיפול בדוחות האש"ל של חברי הנהלה באגף השליחים בתקופה שקדמה לאילש ולשוקרון, דהיינו, עד סוף 1990 – תחילת 1991, שכן מנהל אגף השליחים שקדם לאילש, יהודה בן דוד ומנהל החשבונות שקדם בתפקיד לשוקרון, ניסים אלימלך, לא העידו. גם לא הובאה לפני כל ראיה כיצד נהג גזבר הסוכנות אשר קדם בתפקיד לנאשם.

כאשר החל אילש את תפקידו באגף השליחים, באוקטובר 1990, התברר לו כי קיים פיגור רב בטיפול בדוחות האש"ל, ניסים אלימלך, מנהל החשבונות, שהיה צריך לבצע את הטיפול בדוחות האש"ל, לא ביצע את העבודה שהיה אמור לבצע. כפי שהעיד אילש:

"הייתי אומר שבתחום הזה של השליחויות הקצרות, בגלל העקב אכילס הזה שנקרא ניסים אלימלך היה בעיה רצינית כיוון שהצטברו פיגורים. כשיש פיגורים אתה גם לא חי את החומר השוטף" (עמ' 365 לפרוטוקול).

העד משה נתיב העיד בעניין זה כי:

"אגף השליחים פיגר לפעמים שנה-שנה וחצי בהתחשבנויות. זה לצערי הרב, ואף פעם לא ידעת אם אתה חייב או שאתה צריך לקבל כסף, רק בשנה האחרונה כשהייתי בסוכנות היהודית אז נעשה יותר סדר. ואחרי חודש, השנה האחרונה זה היה ב-95-96..." (עמ' 98 לפרוטוקול).

ואכן הוצגו לפני מסמכים המתייחסים לנתיב מהם עולה, כי קרה שהתחשבנויות נעשו עמו בתום 18 חודשים מיום נסיעתו הראשונה.

20. כאשר החל נדב שוקרון בעבודתו באגף השליחים במחלקה שטיפלה בשליחויות קצרות טווח, בנובמבר 1990, מצא שני ארגזים מלאי מסמכים שהצטברו במשך כשנתיים. בתוך אותם ארגזים היו גם מסמכים הנוגעים לנאשם. שוקרון החל לעשות סדר כרונולוגי במסמכים, בין היתר גם כאלה הנוגעים לנאשם, והחל לשחזר עבורו תיק אישי, לפי עדותו, כאשר הגיע למחלקה לא היו תיקים אלא ריכוז מסוים של חומר והוא התבקש על ידי מנהל האגף לערוך סדר ולעשות ארגון של הניירות לתיקים מרכזיים.

לאור העובדה, שהנהלת החשבונות באגף השליחים קיבלה אינפורמציה בנוגע להוצאות השליח מכמה מקורות (אליהם עוד אתייחס להלן), ערך שוקרון "דפי עזר" בכתב ידו, בהם רשם את כל האינפורמציה הנוגעת לנאשם, בגנה יש לערוך עמו התחשבנות. דפי העזר הוצגו כראיה ושוקרון הסביר את מהותם:

"דפי עזר מכילים בתוכם את האינפורמציה שמגיעה, הן באמצעות דו"חות האש"ל שהוא מגיש לאגף השליחים, הוצאות אישיות שמגיעות באמצעות גזברויות חו"ל, מקדמות אש"ל, שניתנו לו בגזברויות חו"ל והן בארץ, כמו כן הוצאות אישיות שהוגשו על ידי השליח או באמצעות חו"ל במקרה הספציפי שהגיעו אלינו באמצעות גזברות חו"ל בנושא של אמריקן אקספרס, למעשה כל ההוצאות, כמו כן אם הייתה איזה שהיא הוצאה פרטית בתוך בית מלון וכו', כל הוצאה פרטית שמגיעה לשליח מגיעה מכל המגזרים השונים, וזה מגיע לדף הזה.

מדובר פה על ניתוב של הוצאות אישיות שמגיעות באמצעות גזברות ניו-יורק, באמצעות דפי מחשב מסוימים, שמגיעים אל הנהלת חשבונות הראשית של ההסתדרות הציונית" (עמ' 852-853 לפרוטוקול).

המקורות על פיהם נערכו דפי העזר הוצגו אף הם ושוקרון העיד על צורת עבודתו.

ההוצאות הכלליות של השליחים, הכוללות את כרטיס הטיסה, מס נסיעות (בתקופה שחל), ביטוח רפואי, אש"ל נסיעות וכדומה, נכנסו לדפי התקציב של המחלקה (ת/136).

בנוסף לדפי התקציב הכלליים, היו דפים שהונפקו במחשב אשר שיקפו אותן הוצאות בגינן יש להתחשבן עם השליח. דפים אלה נקראו "חו"ז ממוחשב" (להלן – חו"ז- נ/31) ומהם ניתן היה ללמוד על מקדמת אש"ל אשר קיבל השליח, או כל הוצאה אחרת שהוצאה על ידיו ואשר בגינה יש להתחשבן עמו לזכות או לחובה.

עוד יש להוסיף, כי בגזברות ניו-יורק נוהל חשבון כללי של כל ההוצאות שהוצאו בחוץ לארץ ודפים אלה נשלחו להנהלת החשבונות הראשית בארץ. עובדת הגזברות בשם לאה טורנהיים הפרידה בין הנושאים השונים אשר דווחו על ידי גזברות ניו-יורק והעבירה אותם לאגפים הרלוונטיים. דפים אלה אשר נקראו "דפי טורנהיים" אמורים היו לשקף את כל ההוצאות שהוציא השליח בחוץ לארץ. "דפי טורנהיים" הוגשו כראיה (ת/43 ות/44) ושוקרון אף נחקר עליהם. ניתן לומר, כי ההתמצאות באותם דפים היא קשה ביותר, גם לאחר ששוקרון הסביר כיצד הם ערוכים.

יצוין עוד, כי לא כל הפריטים הרלוונטיים לנאשם מבחינת הוצאות שהוציא או התחשבנות שערך בחוץ לארץ עם גזברות ניו-יורק מצויים באותם "דפי טורנהיים". שוקרון הסביר (בעמ' 901-902 לפרוטוקול) כי אותם מוצגים שהם "דפי טורנהיים", אשר הוצגו כראיה, הם דפים ספציפיים, שהועברו ישירות לאגף השליחים. אם בגזברות ניו-יורק החליטו, מסיבה כל שהיא, להכניס את ההוצאות לסעיפים שאינם קשורים באגף השליחים, או שנפלה טעות אצלם, הדפים האלה לא צולמו עבור אגף השליחים. וכפי שהוא אומר:

"דפי טורנהיים שצולמו הם דפים ספציפיים שהועברו ישירות לאגף השליחים וזה הטיפול המומחיות של אגף השליחים בנושאים של נסיעות לחו"ל. עכשיו היו כמה הוצאות שמנסיבות אי אלו שאני לא יכול לדעת מדוע בגזברות ניו-יורק החליטו להכניס אותם לסעיפים שונים שהם אולי לא קשורים בטיפול של אגף השליחים או נפלה טעות. הדפים האלה לא צולמו עבור בית המשפט לכן גם לא נמצאו הסכומים האלה.

על מנת לבדוק את הסכומים האלה צריך את הדפים הנוספים שלא צולמו ואז לבדוק היכן בוצעה הפעולה. מי הרפרנט שביצע את הפעולה פה בארץ ואז אנחנו נוכל לדעת היכן ההוצאה הזו חוייבה" (עמ' 901 לפרוטוקול).

ובהמשך אומר שוקרון:

"דפי טורנהיים אינם מושלמים... יש סעיפים תקציביים אחרים...".

ובתשובה לשאלה היכן ניתן לאתר אותם, נאמר:

"בהנהלת החשבונות הראשית אצל הגברת טורנהיים על מנת להשלים את התמונה ולדעת מי חויב והיכן חוייב נצטרך לבקש מהגברת טורנהיים שתבדוק את החשבון הנגדי שחוייב ואז אנחנו נדע בדיוק מה בוצע עם אותה הוצאה".
בדיקה נוספת כזו לא נעשתה, כך שאין אפשרות לקבוע בוודאות כי כל הפריטים הנוגדים לנאשם נמצאים לפניי.

לאחר שראיתי את כל חומר הגלם על פיו היה על שוקרון לעבד את הנתונים במתייחסים לשליחים, ברור כי ללא עריכת דפי עזר, כפי שנהג שוקרון, ההתמצאות בחשבון כל שליח היא כמעט בלתי אפשרית ואינני יודעת כיצד יכולים היו לחייב ולזכות את השליחים קודם לעבודתו של שוקרון.

נראה, לאור כל האמור לעיל, ומתוך הנחה שהיה צריך ללקט את האינפורמציה הרלוונטית לגבי כל השליחים וחברי ההנהלה רטרואקטיבית, כי המדובר בעבודה רבה ושחזור חומר רב, על מנת להגיע למצב עדכני של חשבונות השליחים וחברי הנהלה. על פי חומר הראיות שלפניי, איני יכולה לקבוע מתי הגיע אגף השליחים למצב עדכני של חשבונות השליחים.

מכל המקורות שהזכרתי ומהחומר שלא תויק, שוחזר תיקו האישי של הנאשם. תיק זה אורגן בשנת 1991 ושוחזר רטרואקטיבית עבור התקופה החל ממאי 1988, מועד תחילת תפקידו של הנאשם.

21. מתוך הראיות שהובאו לפניי, לא ניתן לקבוע מימצאים מי מבכירי הסוכנות וההסתדרות הציונית, למעט ראש אגף השליחים ומנהל החשבונות, ידעו אודות הפיגור בטיפול בדיווחים ואי הסדר ששרר במדור. איני יכולה גם לקבוע מאיזה מועד היה פיגור בטיפול בדיווחים. מדוחות אגף הביקורת לשנים 1987 ו-1992 שהוגשו לי (המסמכים ת/5; נ/27; נ/30) נראה, כי עד לכתיבת הדוח בשנת 1992 לא ידעו אנשי אגף הביקורת על האיחור בטיפול בדיווחים. המסמכים נ/27, נ/27, נ/30 של אגף הביקורת המתייחסים לתקופה שלפני 1992 אינם מאזכרים כלל את העובדה שיש איחור רב בטיפול בהם.

רק בשנת 1992 הוגש דוח "בדיקת מעקב", הדן במימצאים שנמצאו ב-1991. כך למשל נאמר באותו דוח כי:

"... בעוד שמספר המקרים שבהם שליחים חזרו ולא הגישו דו"ח אש"ל על פי ההוראות הצטמצם מאד אפילו ברמות הבכירות, לא תמיד ערכה הגזברות חשבון סופי לשליח סמוך אחרי הגשת הדו"ח..." (ההדגשה שלי – מ' ש' א').

במאי 1992 הועברו למנכ"ל המחלקה לכספים דוגמאות של ליקויים בהליכי ההתחשבנות, ונאמר בהם:

"... מן הראוי שהאגף יקדיש תשומת לב לעניין [ההתחשבנות – מ' ש' א'] ולא ישהה את סגירת ההתחשבנות...".
דברי הביקורת שנכתבו הם בלשון המעטה בלבד, בהתחשב באי הסדר ששרר במחלקת החשבונות באגף השליחים. מכל מקום, אנשי מחלקת החשבונות של אגף השליחים וראש האגף לא הביאו אף פעם את המצב במלוא חומרתו, כפי שהתגלה לפניי, לידיעת הגזבר או מנהל הכספים על מנת שאלה יפעלו נחרצות להסדרת הטיפול בדיווחים.

וישאל הקורא, שמא התחשבנות כזו היא פעולה מסובכת ויש צורך לשבת לילות כימים על מנת לבצעה ומכאן הפיגור? מהראיות שלפני למדתי לדעת, כי פעולת ההתחשבנות אינה מסובכת כלל ועיקר. יש לקחת את דוח האש"ל שמגיש השליח בצירוף המסמכים המעידים על אישור נסיעתו, לסכם את מספר הימים בגינם מגיעים לשליח דמי אש"ל ולהכפיל ימים אלה בסכום המוקצב בכל מקרה (הסכום משתנה לפי יעד הנסיעה). יש לבדוק את ההוצאות בגינן זכאי השליח להחזר ולסכמן. את סה"כ הסכום המגיע לשליח בטבלת הזכות יש לקזז מול המקדמה שקיבל על חשבון, אם קיבל, ולראות האם נותרה יתרה לזכותו או לחובתו. את היתרה, אם היא לזכותו, יש לשלם לו. אם היתרה לחובתו, יש להגיש חשבון לשליח ולדאוג שישלמו. לא מצאתי כל סיבה שתצדיק מדוע לא יכול כל שליח לקבל חשבון כזה בתום כל נסיעה שלו. אכן, ערה אני לפיגור שהיה בטיפול בדוחות אש"ל עד היכנסו של שוקרון ותחילת עבודתו בארגון החומר, ואולם לא הייתה כל סיבה שלא יערך דוח פרטני לגבי הנסיעות מכאן ואילך, במקביל לעבודת השלמה רטרואקטיבית.

טיפול אגף השליחים בהוצאות הנאשם

22. עניינו של הנאשם, מבחינת הנהלת החשבונות, היה שונה במקצת מעניינו של שליח רגיל. השוני היה בכך, שברשות הנאשם היה כרטיס האמקס. מכאן, שעל הנהלת החשבונות היה לבצע התחשבנות גם לגבי ההוצאות שהוצאו בכרטיס זה. להלן עוד אתייחס לצורת הדיווח של הנאשם על הוצאותיו בכרטיס זה. אסתפק כאן בכך שאומר, כי במרבית המקרים דיווח הנאשם על הוצאותיו הפרטיות לגזברות ניו-יורק, שהעבירה את הדיווחים (אם כי כנראה באיחור מה) להנהלת החשבונות. מכל מקום, אין ספק כי כל התשלומים שביצע הנאשם באמצעות כרטיס האמקס הגיעו למחלקת החשבונות בלווית העתקי השוברים. גם אם הנאשם לא דיווח באמצעות דוח האש"ל על השימושים בכרטיס האמקס, היו אלה גלויים ופתוחים לפני הנהלת החשבונות, שכן העתקי השוברים המעידים על התשלומים השונים היו מגיעים מחברת האשראי יחד עם החיובים בכרטיס אל הנהלת החשבונות. וגם אם אלה הגיעו באיחור מה, לא הייתה כל מניעה מצד הנהלת החשבונות להעביר את צילום החיובים לידי המשתמש על מנת לברר איתו את מהות ההוצאות, ועד לבירור, לחייב את חשבונו האישי בסכום ההוצאות.

לכאורה, כך היו צריכים לנהוג גם על פי הנוהל האומר שעד לקבלת דיווח, נזקפים התשלומים שמקבל השליח לחובתו.

התיק האישי של הנאשם

23. כאן המקום לסקור את הצורה בה היה ערוך תיקו האישי של הנאשם באגף השליחים כפי שהוגש לי. הגם שברור לי שתיק זה עבר ידיים רבות – החל מחוקרי המשטרה, דרך הפרקליטות והסנגוריה, ההנחה היא שהתיק שהונח לפני הוא באותה מתכונת שהייתה באגף השליחים. המדובר בתיק קרטון סגור בגומייה בו המסמכים לא תויקו אלא פשוט הונחו. נמצאה בתיק "שקית ניילון", אותה הזכירו הצדדים רבות במהלך החקירות. בשקית זו נמצאו, בין היתר, מסמכים שונים, ללא כל סדר או הסבר כיצד הגיעו לשם וכן חבילות שוברים: חבילת שוברים בתפקיד, שהוציא הנאשם בכרטיס האשראי הפרטי שלו (על הוצאות אלה לא קיבל הנאשם החזר); חבילת שוברים של הוצאות בתפקיד, שהוציא הנאשם בעת שהיה באוסטרליה וחבילת שוברים, שהכילו הוצאות פרטיות, שהוציא הנאשם בכרטיס האמקס. הוצאות אלה סוכמו עוד קודם לכניסת שוקרון לתפקידו על ידי מנהלת חשבונות בשם מלכה סתת. הסיכום לא היה נכון מבחינה חשבונית (הנאשם חויב בסכום גבוה יותר מכפי שהיה צריך להיות מחויב). פרטי הוצאות אלה נזקפו מאוחר יותר, על ידי שוקרון, לחובת הנאשם בחשבונו. כן נמצאו בתיק האישי דוחות האש"ל שהגיש הנאשם, פרטי חיובים שונים על נסיעותיו, גזירות של החיובים בכרטיס האמקס וצילומי שוברים שהוכנסו פנימה וכן העתקי מכתבים.

אומר כבר כאן, שאינני מוכנה לקבוע בוודאות שכל החומר הנוגע לנאשם נמצא באותו תיק אישי. לא ניתן לקבוע זאת, לאור צורת התיק וצורת הכנסת מסמכים לתוכו, בלא כל תיוק מסודר. ברור, למשל, שהעתקי ריכוזי כרטיס האמקס לפני שנת 1990 לא הוכנסו לתיק זה.

24. ניתן לסכם אפוא סיכום ביניים ולומר, כי עקב פיגור בעבודת הנהלת החשבונות באגף השליחים היו מסמכים רבים מונחים בלא טיפול במשך תקופה ממושכת. גם כאשר שליח דיווח כהלכה על כל ההוצאות שהיו לו, נערכה עמו התחשבנות רק באיחור רב. עוד ניתן לומר, ביחס לחברי ההנהלה שהחזיקו בכרטיס האמקס, כי בהנהלת החשבונות לא הייתה כל בדיקה של החיובים שנעשו על ידי המשתמשים בכרטיס, והחיובים גם לא הועברו לעיונם. עובדי מדור החשבונות הסתפקו בגזירת החלק הרלוונטי של דפי החיובים אשר התקבלו מחברות האשראי והכניסוהו לתיק של השליח אליו התייחס אותו חלק. כמו כן, הכניסו לתיק את העתקי השוברים שהגיעו מחברת האשראי. גם פעולה זו לא בוצעה בזמן אמת אלא מאוחר יותר. פרט להכנסת אותה גזירה של החיוב לתיק האישי לא נעשה בה דבר ופרטי החיובים לא נבדקו על ידי איש.

25. עד כאן עסקתי בעובדות רקע אשר תהיה להן חשיבות להבנת המחלוקות בין הצדדים.

אעבור עתה לדון בשני פרטי האישום. אדון תחילה באישום השני, שכן מסקנות ומימצאים לגבי ישפכו אור על חלק מהדיון בפרט האישום הראשון.

במהלך הדיון בפרט האישום השני אדון במחלוקות העובדתיות אשר בין הצדדים ואקבע את עמדתי במחלוקות אלה. כן אבהיר מספר עניינים נוספים החשובים להכרעת הדין. לאחר מכן, אתייחס פרטנית לאותם פרטי הוצאות אשר נזכרים בנספח לכתב האישום, ואקבע את מסקנתי ביחס לאשמת הנאשם בפרט האישום השני.

קודם שאעשה כן, מתבקשת הערה כללית, אשר כוחה יפה לשני פרטי האישום: טענות באי כוח הצדדים כוללות ארגומנטים רבים וטענות רבות. במסגרת הכרעת הדין לא יוזכרו כולם. אך בקביעת העובדות והמסקנות אליהן אגיע, היו כל אלה לנגד עיניי, גם אם לא באה התייחסות מפורשת אליהם.

האישום השני – הכרעה במספר מחלוקות בין הצדדים

המכתב ת/36

26. קיימת מחלוקת בין הצדדים, אם מכתב שברק כתב בינואר 1989 נשלח על ידיו והגיע לידיעתו של הנאשם. התביעה מייחסת חשיבות רבה לאמור במכתב. לטענתה, לאור הכתוב בו, היה על הנאשם לדעת כי עליו לצרף עותק מהשוברים המעידים על ההוצאות בכרטיס האמקס לדוח האש"ל.

ברק העיד בעניין משלוח המכתב וסיפר, כי בסוף שנת 1988 תחילת 1989, כאשר בראש אגף השליחים עמד יהודה בן דוד, שוחח עמו מר בן דוד על בעיות בדיווח בקשר להוצאות שנעשו בכרטיס האמקס על ידי דיניץ ועל ידי הגזבר-הנאשם. יהודה בן דוד סיפר לברק, שהגזבר והיושב ראש אינם מדווחים – לא דוחות אש"ל ולא על השימושים בכרטיס האמקס. בעקבות אותה שיחה עם בן דוד, כתב ברק לדבריו, ביום 22.1.89, מכתב אישי בכתב ידו ליושב ראש ולנאשם (ת/36 והמקור ת/127) בנוסח זה:

"נמסר לי ע"י אגף השליחים כי לא הוגשו דוחות אש"ל עבור נסיעותיך האחרונות לחו"ל, וכן כי השימוש בכרטיס האשראי (e.x.) שברשותך לא דווח להם במקביל.

אודה לך באם למען הסדר הטוב, תצרף עותק מקבלות כרטיס האשראי לדו"ח האש"ל שמוגש לאגף השליחים, על מנת שנוכל לעשות חשבון סופי כמקובל".

את המכתבים שלח בדואר פנימי למכותבים וכן שלח העתק לאגף השליחים, כאשר לדבריו:

"... זה היה מאוד לא נעים לכתוב מכתב כזה, אם את שואלת, אבל למנהל מחלקת כספים כנראה יש גם דברים לא נעימים לעשות..." (עמ' 588 לפרוטוקול).

לדברי ברק, לא הגיב הנאשם כלל לאותו מכתב וברק לא יזם שיחה עם הנאשם בהקשר למכתב. הסיבה שלא שוחח עם הנאשם הייתה דבריו של דובי ברגמן, אשר אמר לו, זמן לא רב לאחר מכן, שהנאשם מדווח והכל בסדר.

יהודה בן דוד לא העיד כלל, וגם הודעתו במשטרה לא הוגשה.

לגירסת הנאשם, הוא לא ראה כלל מכתב זה.

על פי מכלול הראיות שהובאו לפניי, נהג הנאשם לסמן כל מכתב לאחר שקרא אותו, ולא נמצא העתק ממכתב כזה עם סימון של הנאשם. גם מזכירתו של הנאשם באותה עת, העדה עדינה כהן, העידה שלא ראתה מכתב זה, ואם הייתה מקבלת אותו הייתה מעבירה את המכתב לעיונו של הנאשם. דברי הנאשם שלא ראה את המכתב מהימנים עלי ואני קובעת כי לא קיבל את המכתב לעיונו.

כל פרשת אותו מכתב שנמצא בתיקו האישי נראית תמוהה. ראשית, על פי הראיות שהובאו, שרר אי סדר מוחלט באגף השליחים בכל הקשור לדוחות אש"ל. אם כך, כיצד ידע יהודה בן דוד שאין דוחות של הנאשם? שנית, הנאשם הגיש דוחות אש"ל במועד. דוחות אלה נמצאו בתיקו המשוחזר. הנאשם הגיש דוחות אש"ל החל מנסיעתו הראשונה בתפקיד, ולכן לא ברור מה הסיבה שהייתה לבן דוד לומר לברק שהנאשם אינו מדווח.

הראיתי לעיל, בציטוטים מפיו של ברק, שתפקידו כלל גם את בדיקת ההוצאות האישיות של חברי ההנהלה. לא ברור מה שונות, לעניין זה, ההוצאות בכרטיס הדיינרס, אותן בדק בדקדקנות, מההוצאות בכרטיס האמקס. לא הובא בפני
כל הסבר לשוני זה. ברק לא נשאל על ידי איש מהצדדים מדוע לא בדק גם את ההוצאות בכרטיס האמקס, והדבר נותר ללא מענה.

ברק הרגיש אמנם אחריות כל שהיא לעניין, ולדבריו, ברר, זמן מה לאחר אותה שיחה עם דובי ברגמן, ונאמר לו שהנאשם מדווח בסדר. אולם דובי ברגמן לא היה ראש אגף השליחים אלא מנהל הכספים של ההסתדרות הציונית. הידע המיידי אם הדיווחים נעשים כהלכה אם לאו, בוודאי לא היה בידו וברק ידע זאת. ברק נשאל בעדותו בעניין דיניץ מדוע כתב אותו מכתב. הסבריו בעניין זה לא היו ברורים.

על כל התמיהות הללו לא קיבלתי מענה מניח את הדעת. מכל מקום קביעתי היא, כאמור, שאותו מכתב, ת/36-ת/127, לא הגיע לידיעת הנאשם וברק אף לא שוחח עמו בעניין זה לאחר מכן.

מאחר שכך, הנאשם לא ידע כי עליו לצרף העתק מהשוברים שבידו לדוח האש"ל שהגיש, והמשיך לנהוג כפי שנהג בלא שתשומת לבו הופנתה לצורך לצרף העתקי שוברים לדוח האש"ל שהגיש.

דיווח הנאשם על הוצאותיו הפרטיות בכרטיס האמקס

27. מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לאופן בו היה על הנאשם לדווח על הוצאותיו בכרטיס האמקס.

התביעה גורסת, שגם אם לא היה נוהל כתוב לגבי הדיווח אודות השימוש בכרטיס האמקס, היה נוהג של צורת דיווח בקרב מחזיקי הכרטיס. ברק ונתיב דיווחו על הוצאותיהם בכרטיס האמקס במצורף לדוח האש"ל שהגישו. הם ציינו את מהות ההוצאה, ובמרבית המקרים צרפו את העתקי השוברים שבידם. דוח האש"ל בצירוף הדיווח על ההוצאות בכרטיס האמקס הועבר על ידם לאגף השליחים.

הנאשם, כך טוענת התביעה, ידע היטב מהי צורת הדיווח הנכונה, שכן בתחילת עבודתו דיווח על הוצאותיו בכרטיס האמקס, הן על הוצאות פרטיות והן על הוצאות בתפקיד. אם לאחר מכן החליט הנאשם, שאין צורך לדווח בנפרד על ההוצאות בתפקיד אלא רק על ההוצאות הפרטיות, עשה זאת על דעת עצמו, ובניגוד לכל נוהל תקין. לטענת התביעה, הנאשם לא דיווח בצורה נאותה על הוצאותיו, הן ההוצאות הפרטיות והן אלה שבתפקיד. על ההוצאות בתפקיד לא דיווח כלל, ועל ההוצאות הפרטיות דיווח לגזברות ניו-יורק, שלא הייתה כלל כתובת לדיווחים מעין אלה. גם כאשר רשם הנאשם על גבי שובר הרכישה של חברת האשראי את מהות ההוצאה כהוצאה פרטית, לא היה זה דיווח נאות.

28. לטענת ההגנה, לא זו בלבד שלא היה נוהל בעל פה או בכתב על דרך הדיווח אודות השימוש בכרטיס האמקס, אלא שגם לא היה נוהג אחיד ומקובל בדבר צורת הדיווח. כל אחד מהמשתמשים בחר לדווח בצורה שונה ואגף השליחים היה ער לכך. ההנחיות היחידות שניתנו לנאשם, כך טוענת ההגנה, הן שיש לדווח על ההוצאות הפרטיות לגזברות ניו יורק. אכן, תחילה סבר הנאשם שעליו לדווח על כל הוצאותיו, כולל הוצאות שהיו בתפקיד. אולם בשלב כלשהו נאמר לו על ידי ברק שאין צורך לדווח על ההוצאות שבתפקיד, אלא רק על אלה הפרטיות. על סמך דברים אלה, החל לדווח לגזברות ניו יורק רק על ההוצאות הפרטיות.

29. על פי הראיות שבאו לפניי, כל אחד ממחזיקי כרטיס האמקס בחר לדווח בצורה שונה. העיד על כך אילש באמרו:

"למעשה דובר על חמישה שהיה להם את הכרטיס, אחד לא השתמש בו בכלל, זה היה דובי ברגמן, והשאר מי שהשתמש, והוא היה מגיש בצירוף לדו"ח את ההתחשבנות שלו, וכל אחד היה לו קטע שהוא היה מיוחד בו בסגנון ההתחשבנות..." (עמ' 316 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"היה סוג דיווח כמו שצביקה ברק כאן מדווח, שזה מנכ"ל המחלקה לכספים של הסוכנות, שהוא היה מדווח גם על ההוצאות בתפקיד, וגם על ההוצאות הפרטיות, הוא היה מדווח עליהם, וגם כן לא היה כל פעם, לפעמים הוא היה רק מדווח על הפרטי, ולא כל פעם, היה לפעמים שהוא לא, אבל לרוב הוא היה בין היחידים שהיה גם מציין את התפקיד.

משה נתיב היה מדווח, היה לו גם פחות הוצאות פרטיות את הדיווחים שלו הם פחות או יותר על ההוצאות בתפקיד, והיה שמחה דיניץ שלא דיווח בכלל, זאת אומרת לא היה כל דיווח, והיה מאיר שטרית
שהיה מדווח, כמו שצריך, זאת אומרת הוא היה מדווח, לא על התפקיד הוא לא היה מדווח, אבל אם היה צריך לדווח על הוצאה פרטית הוא היה מדווח עליה כהוצאה פרטית. לגבי הוצאות בתפקיד אני לא זוכר שהוא היה מדווח שזה בתפקיד, אלא זה היה ברור מאליו שאותן הוצאות הן הוצאות בתפקיד אם לא דווח עליהם אחרת" (עמ' 316-317 לפרוטוקול).

גם לגבי המסמכים ש"צריך" היה לצרף כאשר מדובר בדיווח על ההוצאה בכרטיס האשראי השיב אילש:

"תראי, את אומרת עוד פעם צריך, מבחינת צריך הנוהל לא היה, מה שהיה בפועל זה שאותם אלה שהשתמשו היו כאלה שנהגו כמו רק לצרף את הפתקים שלהם, לא תמיד היו פתקים, גם אי אפשר להגיד שזה היה כולל, כל הזמן, אבל היה מן ניסיון, מה שהיה לצרף, גם נתיב היה מצרף מה שהיה לו, לרוב אנחנו גם קיבלנו את החיובים מהגזברות שלנו בניו יורק" (עמ' 317 לפרוטוקול).

נראה אפוא, שגם על פי דברי אילש, לא הייתה התעלמות מהדיווחים שהתקבלו מגזברות ניו יורק בעניין החיובים בכרטיס האשראי.

ניתן אפוא לקבוע, שלא היה נוהל ולא היה נוהג אחיד ומקובל, באשר לדיווחים על ההוצאות בכרטיס האמקס. כל אחד מהמשתמשים מצא את דרכו שלו לדווח על הוצאותיו.

אין גם לומר, שדרך רישום ההוצאה על השובר לא הייתה מקובלת, נהפוך הוא. מעיון בהעתקי השוברים שהגיעו לאגף השליחים מחברת האשראי, ברור לי, שבמרבית המקרים נהגו המשתמשים בכרטיס האשראי לרשום על גבי השובר את מהות ההוצאה, בעיקר אם המדובר בהוצאה פרטית. מצאתי צורה כזו של רישום אף בדיווחיו של שמעוון רביד שקדם לברק בתפקיד כמנהל אגף הכספים. המשתמשים נהגו בדרך זו, כנראה, כדי להזכיר לעצמם באמצעות העתק השובר שנשאר בידם – מהן ההוצאות שהוצאו על ידם בכרטיס האשראי. ברור שכאשר נרשם רישום כל שהוא על גבי השובר, רישום כזה היה מצוי גם באגף השליחים, שכן חברת האשראי, אמריקן אקספרס, שלחה את החיובים יחד עם העתקי השוברים. גם מצאתי, כי היו מקרים בהם שוקרון התייחס לאותם רישומים על גבי השוברים לצורך חיוב או זיכוי חשבון הנאשם (עמ' 985 לפרוטוקול).

30. מדיווחיו של הנאשם ניתן לראות, כי במרבית המקרים, לא דיווח על הוצאותיו בכרטיס האמקס על גבי דוח האש"ל. בנסיעתו הראשונה בתפקיד לאחר מינויו כגזבר, שלח את השוברים לגזברות ניו יורק. אחת מההוצאות בכרטיס האמקס באותה נסיעה, הייתה רכישת ציוד משרדי (פריט 1 בנספח). איש לא אמר לו שיש לשלוח דיווח זה למען אחר מאשר גזברות ניו יורק. בנסיעתו הבאה לניו יורק ולמרוקו. באוגוסט 1988, דיווח על גבי דוח אש"ל אודות הוצאותיו הפרטיות וצירף את השוברים שבידו. על ההוצאות בתפקיד לא דיווח בנפרד. בספטמבר 1989 דיווח הנאשם על גבי דוח האש"ל על חלק מהוצאותיו בתפקיד. באפריל 1990 היה הנאשם באוסטרליה בשליחות שהסוכנות לא שילמה עבורה. הוא השתמש בנסיעה זו בכרטיס האמקס לתשלום הוצאות פרטיות והוצאות בתפקיד, והשוברים בגין הוצאות אלה נמצאו בתיקו האישי ב"שקית הניילון". בנסיעה זו רשם פרטים על גבי השוברים שהראו את ההוצאות שהיו לו בתפקיד ואת מהותה של כל הוצאה. לאחר מכן, התבצע הדיווח על ההוצאות הפרטיות לגזברות בארצות הברית. תחילה עמד בראשה העד נתיב, ולאחר מכן משה מנור, שקודם לתפקידו בארצות הברית, שימש בארץ כיועץ לנאשם. מנור, אשר קיבל את דיווחיו של הנאשם, לא הפנה תשומת לב הנאשם לכך שאין לדווח אליו אלא ישירות לאגף השליחים. בתקופה זו, אגב, נבדקו חשבונותיו של הנאשם באגף השליחים לפי בקשתו. גם אנשי אגף השליחים, אשר קיבלו את דיווחי הנאשם על הוצאותיו הפרטיות מגזברות ניו יורק ובדקו את החשבונות, לא הפנו תשומת לב הנאשם לכך שהדיווחים צריכים להישלח לאגף השליחים ולא לכל מען אחר.

31. למעשה, חילוקי הדעות בין התביעה לסנגוריה, בשאלה זו של מתן ההנחיות לגבי צורת הדיווח על הוצאות באמצעות כרטיס האמקס, הם בשניים. ראשית, בשאלה לאן נאמר לנאשם לשלוח את הדיווח בדבר ההוצאות בדבר כרטיס האמקס. שנית, בשאלה האם אמר ברק לנאשם, בשלב כלשהו – כפי שטוען הנאשם – שאין צורך לשלוח דיווחים על ההוצאות בתפקיד וכי די בדיווח אודות ההוצאות הפרטיות. בעדותו לפניי הכחיש ברק שאמר לנאשם לשלוח את הדיווחים לגזברות ניו יורק. כן הכחיש שאמר לנאשם שאין צורך לדווח על ההוצאות בתפקיד.

בחילוקי דעות אלה, אני מעדיפה את גירסתו של הנאשם. לא הייתה כל סיבה שהנאשם ישלח את הדיווחים שלו לגזברות ניו יורק, אם לא נאמר לו שכך יש לעשות. עובדה היא, שאת הדוח הראשון שערך שלח לשם. אכן, קרה בהמשך, שהנאשם דיווח על גבי דוח האש"ל. ואולם לאחר מכן, באופן עקבי, שלח את הדוחות לגזברות בניו יורק וסביר בעיניי, שלא היה עושה כן, אלמלא היה נאמר לו שכך עליו לנהוג.

גם בעניין אי דיווח מפורט אודות ההוצאות בתפקיד, מהימנים עליי דברי הנאשם. אמנם ברק דיווח על כל ההוצאות, הן אלה שבתפקיד והן אלה הפרטיות. אך אין ללמוד מעובדה זו בהכרח, שכך הינחה גם את הנאשם לנהוג. מעמדו של ברק היה נמוך בהיררכיה מתפקיד של הנאשם, ועל כן ייתכן שאת מה שדרש מעצמו, לא ביקש מהנאשם. סביר בעיניי, שנראה היה לברק, וכך אמר לנאשם, שאין צורך בדיווח של הנאשם על הוצאותיו בתפקיד. כאמור ברק היה זה שאמר כי ניתן לבצע הוצאות פרטיות, בתנאי שידווחו על כך, והוא אמר זאת לכל המשתמשים בכרטיס. העובדה שטרח לומר לכל אחד מהמשתמשים שניתן לעשות בכרטיס שימוש גם לצרכים פרטיים בתנאי שהדבר ידווח, מחזקת את המסקנה, שעניין הדיווח על הוצאות פרטיות, הוא העניין החשוב ביותר מבחינתו. סביר על כן, שעמד בדבריו רק על חובת דיווח זו (על ההוצאות הפרטיות).

מסקנתי היא, לאור האמור לעיל, שאכן נאמר לנאשם, בשלב כלשהו, כי הוא יכול שלא לדווח על ההוצאות בתפקיד, וכי את הדיווחים על הוצאותיו הפרטיות יש לשלוח לגזברות ניו יורק.

32. אחת מטענות התביעה בנוגע לצורת דיווח הנאשם היא, כי העובדים באגף השליחים לא היו יכולים לעשות את מלאכת ההפרדה בין הוצאות פרטיות לבין הוצאות בתפקיד. הם גם לא היו יכולים לבדוק את מהות ההוצאות בתפקיד על פי הכתוב על השוברים, בשל העבודה הרבה שהייתה מוטלת עליהם. טענה זו הועלתה כדי לשכנע, שהנאשם כאילו ידע שלא ניתן להפריד בין הוצאותיו בתפקיד לבין הוצאותיו הפרטיות. ואולם מתברר, שכאשר עלה הצורך, לדעת שוקרון, לבדוק את מכלול ההוצאות שהוצאו בכרטיס האמקס ולהפריד בין הוצאות בתפקיד לבין הוצאות פרטיות, הצליח לעשות זאת.

מהודעתו של שוקרון במשטרה בקשר לתיק דיניץ (נ/64) מתברר, כי שוקרון עצמו הכין עבור דיניץ דוח של חשבוניות שלא ידע אם הן בגין הוצאות בתפקיד או בגין הוצאות פרטיות. רשימה זו הועברה על ידי שוקרון ללשכתו של דיניץ בבקשה לברר האם מדובר בהוצאות פרטיות או הוצאות בתפקיד. מכאן ניתן להסיק, שלא הייתה כל בעיה לקחת גם את השוברים המתייחסים לנאשם ולברר עמו את מהות ההוצאות, מה גם, שהנאשם רשם על גבי שוברים רבים האם מדובר בהוצאה פרטית, אם לאו. מכל מקום, ברור שניתן היה לברר בלא כל קושי האם הוצאה כלשהי נעשתה במסגרת התפקיד.

33. אין ספק, שאם העבודה באגף השליחים, של מיון החומר וחיוב חשבונו של הנאשם כנדרש, הייתה נעשית בעיתה, לא הייתה כל בעיה לשחזר מהן ההוצאות הפרטיות בגינן יש להתחשבן עם הנאשם. באגף השליחים רוכזה כל האינפורמציה הרלוונטית לצורך עריכת ריכוז ההוצאות. לשם הוגשו דוחות האש"ל שהגיש השליח, וריכוזי החיובים של חברת האשראי שהגיעו בצירוף השוברים. אנשי אגף השליחים אף דאגו לתייק בתיקו האישי של כל שליח את חלק החיובים הנוגע לו. אלא שלמרבה הצער, פרט לתיק לא נעשה דבר בריכוזי החיובים הנ"ל, גם לאחר תחילת עבודתו של שוקרון בהנהלת החשבונות. ראוי להדגיש בעניין זה, שבמהלך כל תקופת כהונתו כגזבר לא נשאל הנאשם על ידי אנשי אגף השליחים ולו שאלה אחת על מהות הוצאותיו.

34. על חוסר הסדר ששרר בסוכנות בכל הנוגע לדיווחי הנאשם ולביצוע ההתחשבנות עמו, ניתן ללמוד מכמה עובדות נוספות.

מעדותו של מנור לפניי ומהודעותיו במשטרה (ת/35) מתברר, כי היו מקרים בהם נמסרו, על ידי הנאשם, שוברים של כרטיסי אשראי המעידים על הוצאות פרטיות תוך בקשה מצדו לחייבו בהוצאות אלה. לעיתים נשלחו שוברים אלה על ידי מזכירתו של הנאשם, זהבה ביטון ולעיתים על ידי הנאשם עצמו. מנור, מצדו, מצא דרך לחייב את הנאשם בהוצאות אלה על ידי כך שרשם הוראה כאילו שולמה לנאשם מקדמת האש"ל. הוראה זו הועברה לאגף השליחים וזה מצדו חייב את הנאשם בהוצאות הפרטיות. מאחר ולא היו מקרים רבים כאלה, לא תויקו המסמכים המעידים על חיובים אלה בקלסר נפרד. גזברות ניו יורק אכן לא הייתה ערוכה להתחשבנות מעין זו, אולם איש לא גילה זאת לנאשם.

כאשר התבקש מנור על ידי המשטרה לאתר חומר השייך לנאשם התברר, שבמחשב גזברות ניו יורק נמצאו נתונים החל מאפריל 1991 בלבד. שאר המסמכים הועברו למחסני ההסתדרות הציונית שנמצאו במקום אחר (ת/35א). מנור הודיע לחוקרי המשטרה, כי אין באפשרותו לחפש באותו מחסן, והציע כי ישלח שוטר לחפש חומר כזה, אולם בפועל לא נעשה חיפוש במחסני ההסתדרות הציונית. אזכיר גם את שאמרתי לעיל בדבר חסר אפשרי ב"דפי טורנהיים". הוברר, כי היו מקרים בהם חרף דיווחו של הנאשם אודות הוצאה פרטית, הוא לא חויב בגינה והדבר התגלה רק בעת החקירה (ת/42, ת/37 לב.9). כדוגמה לכך יש לציין, שבתיקו האישי של הנאשם נמצא רישום לפיו הנאשם החזיר לגזברות ניו יורק סכום של 161$ במזומן, אך סכום זה של החזר לא נכלל בדפי העזר והנאשם לא זוכה בגינו.

35. מהודעתה של ג'אנה קופלר (אשר הוגשה בהסכמה), מנהלת החשבונות בסוכנות היהודית, עולה, כי אף בארצות הברית היה לנאשם כרטיס חו"ז בו נרשמו החיובים והזיכויים על פי מה שבוצע בפועל, ואולם לאגף השליחים בארץ לא הגיע כל מסמך כזה.

בקשות הנאשם לבדיקת חשבונותיו בסוכנות

36. עניין מרכזי נוסף אותו יש להזכיר, נוגע לבדיקת חשבונותיו של הנאשם בסוכנות. הנאשם ביקש מספר פעמים בדיקה כזו.

(א) בקשתו הראשונה של הנאשם לבדק את חשבונו הייתה לקראת סוף שנת 1990. לדברי הנאשם, המהימנים עליי, פנה להנהלת החשבונות בבקשה לבדוק את חשבונותיו. כשנוכח שאין הוא מקבל דבר מהנהלת החשבונות, פנה לרובי ברגמן, מנכ"ל הכספים בהסתדרות הציונית, ושאלו מדוע אינו מקבל כל התחשבנות. דובי ברגמן אמר לנאשם שהייתה הנחיה שלא לבדוק את חשבונותיהם של הגזבר והיושב ראש, ואנשיו הופתעו מהבקשה לבדוק חשבונות אלה. הנאשם השיב לו, באומרו שההנחיה לא מעניינת אותו, והוא מבקש בדיקת חשבונו (עמ' 1527 לפרוטוקול). בעקבות בקשה זו התבקש שוקרון לבדוק את חשבונו של הנאשם ולברר האם הוא חייב כספים. שוקרון אכן ערך בקשר לכך מאזן ביניים (ת/24).

בא כוח התביעה סוברת, כי בקשת הנאשם לבדוק את חשבונו באה רק לאחר אותה שיחה שקיימו עמו אילש וברגמן, שיחה שהוזכרה בפיסקה 17 לעיל, שנושאה היה חוסר דיווח במשך שנים על ידי דיניץ על הוצאותיו הפרטיות בכרטיס האמקס. רק בעקבות שיחה זו, כשנוכח לדעת שקיימת אפשרות כי החשבונות ייבדקו, ביקש הנאשם שחשבונו ייבדק.

גירסת הנאשם היא, לעומת זאת, כי לאור בקשתו שלו לבדוק את החשבונות, החלו לבדוק גם את חשבונותיו של דיניץ.

איני יכולה לקבוע כי בדיקת חשבונותיו של דיניץ החלה לאחר בקשת הנאשם שיבדקו את חשבונו. אולם הנני סבורה, שאותה בקשה של הנאשם לבדיקת חשבונו לקראת סוף 1990, נבעה מרצונו הכן והאמיתי לערוך התחשבנות עם הסוכנות, והייתה ללא כל קשר לאותה שיחה עם אילש וברגמן, אשר התרחשה באמצע שנת 1991.

מסקנתי זו מבוססת על מספר עובדות שאתייחס אליהן בקצרה.

לפי עדותו של שוקרון, הוא סיים להכין את חשבון הביניים ת/24 לפני המועד של 11.1.1991, מועד בו שולם על ידי הנאשם סכום של 3,773 דולר בגין החזר תשלום עבור נסיעות בני משפחתו לאנגליה ולטורקיה. אכן ברור מת/24, שהוא נערך לפני אותו תשלום, שכן היתרה לחובתו של הנאשם בת/24 אינה לוקחת בחשבון את התשלום הנ"ל. מכאן שאת ת/24 ערך שוקרון בעקבות בקשת הנאשם, והואיל וזה כאמור נערך לפני 11.1.1991, ברור שפניית הנאשם לעריכת החשבון הייתה בסוף 1990, כחצי שנה לפני קיום השיחה שעליה העיד אילש.

שוקרון העיד, כי נודע לו לראשונה על קיום כרטיס האמקס באמצע שנת 1991 ואז פנה לאילש. מכאן, שאותה שיחה שקיים הנאשם עם אילש וברגמן לא התקיימה לפני מועד זה, דהיינו מחצית 1991. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, כי שיחת הנאשם עם אילש וברגמן הייתה אחרי שהנאשם ביקש, מספר חודשים קודם לכן, שחשבונו ייבדק.

אכן נשאלת השאלה כיצד לא ידע שוקרון על קיום כרטיס האמקס, לפני מחצית 1991 שכן ת/24 כולל חיובים בגין הוצאות פרטיות, ואולם שוקרון הסביר:

"אני בשלב מסוים בערך במחצית 91 יוני יולי מאי משהו כזה הועבר אלי בפעם הראשונה התוודעתי לכרטיס הזה. עד הפעם הראשונה הזו לא ידעתי על הכרטיס הזה [ההדגשה שלי – מ' ש' א'] ולא נכנסתי לעובי הקורה. וגם אם ראיתי בדו"חות אולי לא חישבתי, לא ייחסתי לה חשיבות עד שקיבלתי בפעם הראשונה לבצע טיפול ואז טיפלתי במספר דו"חות ספציפיים לחודש או חודשיים משהו כזה בהם נתקלתי אז במקרה בסיפור של מר דיניץ היות והפניתי בזמנו אליו בקשה" (עמ' 944 לפרוטוקול).

אילש עצמו לא זכר את המועד בו ביקש הנאשם את בדיקת חשבונותיו, שכן אמר במפורש בעדותו כי אינו יודע האם באותה פגישה עם הנאשם בה דובר בעניינו של דיניץ, או בפגישה אחרת, ביקש הנאשם את בדיקת חשבונותיו. כדבריו בעדותו על אותה פגישה:

"... אני לא יודע אם זה היה בפגישה הזו או בפגישה אחרת, הוא אמר תראה אני מקווה שאצלי הכל בסדר, תבדקו שאין שום בעיה, ואז נערכה הבדיקה על ידי נדב" (עמ' 320-321 לפרוטוקול).

ברור, אם כן, שעל זכרונו של אילש בעניין זה לא ניתן לסמוך, וחרף טענת התביעה על כך שת/24 נערך בעקבות השיחה על ההוצאות, אילש לא אמר דברים אלה, ואין להסיק מדבריו כי הבדיקה הראשונה של חשבון הנאשם הייתה אחרי שידע שיש בעיה עם בדיקת חשבונות דיניץ.

(ב) פעם נוספת שהנאשם ביקש את בדיקת חשבונו הייתה עם שובו מהנסיעה נשוא האישום הראשון, נסיעה אשר התקיימה באוגוסט 1991. בשל היות העניין קשור באישום הראשון אדון בבקשה זו לבדיקת החשבון בנפרד, עת אדון באותו אישום.

(ג) לאחר מכן, ביקש הנאשם בדיקת חשבון סמוך לסוף 1991. שוקרון העיד על כך. בעקבות בקשה זו, נבדקו חשבונותיו ונכתב אליו ביום 31.2.1992 מכתב שנמצא בתיקו האישי בנוסח כדלהלן:

"הריני להודיעך כי ישנה יתרת חובה בסך 1,182.80 ₪. יתרה זו היא ליום 31.12.91 לאחר עריכת דו"ח נסיעתך לארה"ב + אנגליה בין התאריכים -17.2.91-12.

ביתרה כלול זיכוי בגין ביגוד לשנת 91/92.

אודה לך אם תעביר סכום זה באמצעות המחאה לפקודת ההסת"ד אל אגף השליחים".

הנאשם לא זכר כלל שביקש התחשבנות זו.

(ד) הפעם האחרונה בה ביקש הנאשם את בדיקת החשבון, הייתה לקראת סיום כהונתו כגזבר. בהזדמנות זו, אכן נעשתה בדיקה והנאשם ביקש משוקרון שימסור לו טלפונית את פירוט יתרת החוב שלו ויבוא לבית החולים בו שהה ליד מיטת בתו כדי לקבל תשלום. ואכן, באותה הזדמנות נמסר על ידי הנאשם שיק לכיסוי אותה יתרה והוא קיבל אישור על סילוק כל חובותיו לסוכנות.

ראוי להדגיש את שכבר נאמר: אגף השליחים מיוזמתו לא טרח לתת לנאשם דוח כספי של יתרת חובה-זכות, והבדיקות נעשו רק על פי בקשתו של הנאשם.

הבנתו של הנאשם את מהות בדיקות החשבון שלו בסוכנות

37. הנאשם הסביר, הן בעדותו בבית המשפט והן בחקירתו במשטרה, כי כאשר הוא מבקש בדיקה של חשבונו בסוכנות ההנחה שלו היא שהבדיקה כוללת את כל העניינים. ראוי לצטט חלק מדבריו, מהם ניתן להסיק על הילך נפשו ועל מודעותו בעניין זה. אלה דבריו באחת מהודעותיו במשטרה:

"נקודת ההנחה שלי הייתה כאשר ביקשתי את הבדיקה, שהם בודקים את הכל. אני לא ביקשתי בדיקה רק לאלף או לבית או לגימל. אני הנחתי מבחינתי שכאשר קיבלתי את החשבון ושילמתי אני בסדר עם האלוהים ועם האדם" (ת/34א עמ' 5).

בתשובה לשאלת בא כוח התביעה האם בירר בגזברות ניו-יורק מי מטפל בענייניו והאם שאל אותו עובד האם הוא עוברים על חשבונותיו, השיב הנאשם:

"ת. אם אתה היית מנכ"ל הכספים בהסתדרות הציונית ואני הייתי פונה אליך ומבקש ממך 'בבקשה תבדקי את החשבון שלי אחורה אם אני חייב משהו' – את לא היית טורחת לבדוק עם ניו יורק, להגיד 'תבדקו פריט פריט?' את לא היית עוברת פריט פריט?' את לא היית עוברת פריט פריט, אם משהו לא היה ברור לך, לא היית שואלת אותי? אני הייתי ידוע כאדם לא שומר דיסטנס מהעובדים. כל אחד יכול היה להיכנס אלי, בכיר או זוטר או שליח, מתי שרצו. הדלת שלי היתה פתוחה לכולם. אני לא יצרתי כל אימה כלפי גזבר הסוכנות. כל אחד יכול לגשת אלי לשאול מה שהם רצו, לא היה דיסטנס כזה גדול, לא שמרתי אף פעם דיסטנס בתפקיד. לכן לא היתה שום סיבה למישהו, אם משהו לא היה ברור, לא לשאול אותי" (עמ' 1980 לפרוטוקול).

בהמשך דבריו, בהתייחסו לכך שלא ידע כיצד נבדקים החשבונות אמר:

"ת. אמת, אני לא ידעתי איך בודקים את החשבון ואיך מתחשבים, אבל, אני סמכתי על המערכת לחלוטין שבאמת בודקת כל דבר מתחשבנת, מחייבת אותי על מה שאני צריך, ואם משהו לא ברור לה, אני חושב שחובתם היתה לשאול אותי, איך אני יכול להעלות על הדעת שמישהו בודק משהו לא בסדר, איך אני יכולתי להניח, לא היה לי שום דבר לענות למסקנה תשמעו בדקתם פה וזה היה לא בסדר, לא היה לי שום שלב שבו יכולתי לדעת שאולי מערכת במשהו לא מעודכנת, לא מוכרת שאולי לא בודקים פריט א' ופריט ב', ההנחה שלי הנה רבותי תבדקו, בודקים, מגישים לי חשבונות, אני משלם אותם בלי לשאול שאלות, איך אני יכול לדעת שמשהו לא בסדר?

ש. וכמו שלא ידעת שהקבלות מלון מגזברות מגיעות, ולא ידעת איך התיק נראה,

ת. לא ידעתי" (עמ' 2153 לפרוטוקול).

דבריו של הנאשם, כי סמך על המערכת הבודקת וסבר שכל חשבונותיו נבדקים "אחד לאחד", מהימנים עליי. הדברים נאמרו בכנות ומשקפים את הילך מחשבתו. מה גם שברור היה לו, שההוצאות בכרטיס הדיינרס נבדקות על ידי ברק בקפדנות. איזו סיבה הייתה לו לסבור, שכאשר הוא מבקש במפורש בדיקה, לא יבדקו את כלל חשבונותיו? בהקשר זה ולעניין ההתחשבנות עם הסוכנות, ראוי לציין שבאו לפניי ראיות, וכך גם התרשמתי, שהנאשם לא הקפיד לקבל את כל המגיע לו. כך, למשל, במרבית המקרים אין בנמצא בדוחות האש"ל שהגיש בקשה להחזר בגין "מוניות" ו"טיפים", כפי שניתן למצוא למשל בדוחות האש"ל של נתיב. עוד ניתן לומר, שכאשר פנו לנאשם ואמרו לו כי עליו לשלם חוב, שילמו מיד, מבלי ל"פשפש" בחשבונות ומבלי לבדוק את פרטי החיוב. מהראיות שהובאו לפניי הוכח, כי היו מקרים בהם הנאשם חויב בטעות, או שחשבונו לא זוכה בסכומים לא מבוטלים. לכך יש להוסיף, כי בידי מזכירתו היה פנקס שיקים חתום למקרה וצריך היה לשלם תשלום כלשהו, והוא סמך עליה בעניין זה. כדבריה של עדינה כהן, שהייתה מזכירתו:

"... הוא נתן המון אמון. כמו למשל היה לי את הפנקס צ'קים שלו חתום ויכולתי פשוט לתת כשאני חושבת איזשהי המחאה. אז כשאחת המזכירות התחתנה פשוט הוצאתי המחאה ובלי לבקש את זה ממנו, זה היה נראה לי, זאת אומרת לא היית נכנסת למאיר שטרית
בכל מיני דברים, תמיד יכולתי לעשות דברים על דעת עצמי..." (בעמ' 2362 לפרוטוקול).

דברים אלה מעידים על הילך נפשו של הנאשם. הוא נתן אמון מלא במערכת הכללית ובסובבים אותו וקיבל את ההתחשבנות שנערכה עבורו ללא ערעור וללא בדיקה.

38. ניתן להביא דוגמה לכך בעניין חשבון נסיעת בני משפחתו של הנאשם לאנגליה. על פי המסמך ת/162, נשלח ביום 20.12.1988 מכתב מאדם בשם לבקוביץ מאגף השליחים, בדבר חוב הנאשם בסך 1,960 ₪ בגין נסיעת בני משפחתו לאנגליה. על פי דברי העדה עדינה כהן, היא לא העבירה מכתב זה לידיעת הנאשם, שכן כאשר קיבלה אותו, לא הבינה מדוע הסוכנות שילמה את חשבון הנסיעה, לאחר שהיא עשתה את הזמנת הנסיעה דרך משרד נסיעות, והתכוונה לשלם להם ישירות באמצעות שיק של הנאשם. כאשר עדינה קיבלה את מכתבו של לבקוביץ, ניגשה אליו, ושילמה לו ישירות את החשבון בהמחאה מפנקס השיקים של הנאשם, אותו הפקיד בידה. לבקוביץ הסביר לה, שכאשר הסוכנות משלמת את החשבון, היא גם מקבלת הנחה, ולכן החשבון שולם כך. עדינה כהן לא סיפרה על כך לנאשם, שכן סברה שכאשר נמסרה בידה פנקס שיקים חתום, לא היה מקום שתשאל את הנאשם שאלות מיותרות.

עוד יש לציין בהקשר זה, כי תשלום זה הוא דוגמא נוספת לחוסר הסדר בהנהלת החשבונות של הסוכנות שכן חרף אותו תשלום שנעשה על ידי עדינה, פנה אליה לבקוביץ שוב בעניין התשלום, בגינו נשאר הנאשם מחויב בחשבונות הסוכנות. אחרי שהזכירה לו, שכבר שילמה עבור חוב זה בעבר, התנצל בפני
ה. מכל מקום, הסכום נכלל ביתרה לחובת הנאשם וייתכן שהנאשם שילם עבור הכרטיסים בשנית.

39. חילוקי דעות נוספים בין התביעה להגנה היו בשאלה, האם הנאשם ידע, שהעתקי השוברים המעידים על פרטי ההוצאות מגיעים לידיעת הסוכנות, ואז סביר היה שיאמין כי שיטת דיווח, באמצעות רישום מהות ההוצאה ואופייה, על השובר מאפשרת ביקורת. לטענת התביעה, הנאשם לא ידע כי באגף השליחים מצויים העתקי השוברים ומכאן שהניח כי פרטי אותן הוצאות שביצע, עליהם לא דיווח כהוצאה פרטית, לא יגיעו לידיעת הסוכנות ולא ייבדקו. התביעה סומכת טענה זו על כך שהנאשם אמר, כי ידע שהעתקי השוברים מגיעים לסוכנות מתוך קריאת ההסכם של חברת האשראי ת/132, והנה בהסכם אין אזכור לכך.

בעניין זה מהימנים עליי דברי הנאשם, שידע כי העתקי השוברים מגיעים לבעל הכרטיס יחד עם החיובים.

הנאשם לא אמר כי ידע עובדה זו דווקא מההסכם, אלא מחוזר שהיה מצורף לכרטיס האשראי כאשר קיבל אותו.

אני קובעת, כי הנאשם ידע, שהעתקי השוברים מגיעים ביחד עם ריכוז החיובים לגזברות, שם נפרעים החיובים לחברת האשראי.

40. אחת הראיות המרכזיות עליה סומכת התביעה את האישום השני, היא אותם דפי עזר שערך שוקרון, בדרך שהוסברה על ידי לעיל. ואולם, בחקירה בבית המשפט התברר, כי מאותם דפי עזר לא ניתן להסיק שכל הנתונים הרלוונטיים אכן נרשמו בהם.

כך לדוגמה, כאשר שילם הנאשם יתרת חוב של נסיעה לארצות הברית, הנסיעה נשוא האישום הראשון, יתרת החובה שעמדה בדפי העזר לא נמחקה על ידי שוקרון, אם כי אין ספק שהסכום שולם. נמצאה לכך הקבלה המעידה על התשלום (ת/26). לא ברור אם הנאשם חויב פעמיים בסכום של 4,170 ₪ אותו נותר חייב, וחקירה ארוכה הסכומים, בהפסקה שניתנה לצורך כך, ואולם לאחר ההפסקה התגלה לפתע נתון נוסף, לפיו עמדה לכאורה לחובת הנאשם יתרה של 6,143 ₪, שלא ברור היה מהיכן צצה, שכן העד, הצדדים ואנוכי עברנו פריט פריט על כל הסכומים.

עובדה נוספת שיש לציין היא, שלא נמצאה בתיק האישי של הנאשם, או במקום אחר באגף השליחים, האסמכתא לפיה שולמו יתרות החובה של הנאשם במהלך שנת 1991, והכוונה היא לאסמכתא 913/5376. מספר אסמכתא זה מופיע על גבי דפי העזר כראיה לכך ששולם תשלום על ידי הנאשם, על חשבון חובו לסוכנות, במהלך שנת 1991. העובדה שהאסמכתא עצמה לא נמצאה, מהווה ראיה לכך שלא ניתן לסמוך שכל הנתונים הרלוונטיים להתחשבנות עם הנאשם נמצאו.

האישום השני – פרטי ההוצאות על פי הנספח לכתב האישום

41. הנספח לכתב האישום מכיל 39 רכישות שרכש הנאשם באמצעות כרטיס האמקס ואשר ניתן לחלקן לכמה קטגוריות:

(א) ציוד משרדי, תוכנות למחשב, ספרות מקצועית הקשורה למחשב;

(ב) יומנים ממוחשבים;

(ג) מכשיר קומפקט דיקס לרכב;

(ד) הוצאות שהוציא הנאשם בתפקיד, שהוסברו על ידיו בעדותו, לרבות רכישות, כאשר נרשם על שובר הרכישה "פ" או "פרטי" ולא דווחו בנפרד על ידי הנאשם, הרכישות שהנאשם לא זכר את מהותן ואין ראיה על דיווח אודותיהן.

על רקע העובדות, כפי שנקבעו בפיסקאות הקודמות, אתייחס בהמשך דבריי לקטגוריות הנ"ל אחת לאחת. כזכור, לגבי פריטים אלה נטען כלפי הנאשם שהם מהווים הוצאות פרטיות וכי הוא רכשם על חשבון הסוכנות במירמה.

דיון בכל אחת מהקטגוריות יצריך קביעת עובדות הנוגעות למעשיו, להתנהגותו של הנאשם ולמצב ידיעתו בעניינים שונים. אך חלק מן העובדות שנויות במחלוקת בין הנאשם לבין עדים אחרים. יש, על כן, חשיבות למידת האמון שניתן לתת בעדותו של הנאשם, ובעדויות העדים האחרים. כבר כאן רואה אני צורך להעיר, כי התרשמתי מהנאשם שהוא דובר אמת. עדותו הייתה מלווה, בקטעים מסוימים, בהתרגשות וניתן היה להתרשם מכנותו, ועד כמה כל מחשבה וכוונה להוציא כספים שאינם מגיעים לו מהסוכנות זרה לו. אכן, כפי שיובהר עוד להלן, אסמוך על עיקרי דבריו של הנאשם.

א. ציוד משרדי, תוכנות למחשב וספרות הקשורה למחשב.
(פריטים 1, 2, 11, 15, 15, 17, 22, 27, 30 ו-36)

42. התביעה גורסת, שעל פי הכללים והנהלים הקיימים בסוכנות, לא היה רשאי הנאשם לרכוש ציוד משרדי בעצמו. בסעיף 2 לתקנון הרכישות של הסוכנות (ת/15) נקבע:

"בכפוף להוראות התקנון, התקשרות הסוכנות היהודית בחוזה לרכישת טובין תהיה באמצעות חצ"א (חטיבת ציוד ואספקה), להוציא הנושאים המפורטים בנספח א' לתקנון".

סעיף 22 לתקנון קובע:

"היה ההיקף הכספי של הרכישה בכרטיס טיפול אחד, נמוך מ-2,000 ₪, רשאית תצ"א לרכוש את הפריט או הפריטים המבוקשים מספק שיקבע מנהל תצ"א, או באחת הדרכים המנויות להלן...".

בהמשך מנויות אפשרות רכישה בדרך של קבלת הצעות משלושה ספקים והבאת ההצעות לאישור. כאשר מדובר ברכישה בסכום גבוה יותר, יש לקבל הצעות מחמישה ספקים.

נספח א לתקנון דן ברכישה מ"דמי מחזור" (קופה קטנה – מ' ש' א'). באשר לדמי מחזור, קיימים כללים והסדרים מיוחדים עם סניף המחלקה לכספים, המשלם את חשבונות אותה יחידה. ניתן לרכוש רכישות מדמי מחזור בסכום קבוע שנקבע מפעם לפעם, כאשר אין לאותן רכישות הסדר אחר כמו חוזה מסגרת.

43. טענת ההגנה בהקשר זה היא, כי הנאשם היה רשאי במסגרת תפקידו לקבל כל ציוד שסבר שהוא זקוק לו, ואף קיבל ציוד כזה. ואולם, כשנוצר הצורך בלשכתו לציוד משרדי שלא סופק בדרך הרגילה, איפשרה מחלקת הכספים ליחידה לרכוש ציוד באמצעות דמי מחזור.

כפי שהוכח, הנאשם לא הקפיד לנהוג על פי התקנון הנ"ל. כאשר נתקל, בעת שהותו בחוץ לארץ, בציוד משרדי שהיה נחוץ לו, רכשו באמצעות כרטיס האמקס. במספר מקרים רשם על גבי השובר את מהות ההוצאה. מאחר ויכול היה לקבל כל ציוד שיזמין, לא ראה פגם בכך שהוא רוכש את הציוד באמצעות כרטיס האמקס, אשר נועד להוצאות בתפקיד. כך נהג גם לגבי תוכנות למחשב וספרות למחשב. על פי הראיות, לו היה רושם לעצמו את הפריט המבוקש ומזמינו עם חזרתו ארצה, אין ספק שאותו פריט היה נרכש עבורו. ביודעו זאת, וכדי שאותם פריטים יגיעו לידיו ללא דיחוי, רכש אותם עבור יחידתו, לשימושו, בכרטיס באמקס.

את התנהגותו של הנאשם בהקשר זה יש להבין גם על רקע אי ידיעתו על דבר קיומו של תקנון הרכישות ת/15 ואי ידיעתו את ההוראות הקבועות בו. הוא אף לא הופנה על ידי אחרים לתקנון זה.

44. בעניין רכישת ציוד, העידה לפני רבקה פרבר, מנהלת אגף כוח אדם במחלקת הכספים של הסוכנות. אותו אגף אחראי גם לתקציב המנהלי של המחלקה ועניין רכישת ציוד ללשכת הגזבר נכלל באחריותה של הגב' פרבר. לפי עדותה, היא טיפלה בבקשות לרכישת ציוד שהגיעו מלשכת הגזבר. לדבריה, היא החלק התקציבי בעל חשיבות, הן בשל הצורך להימנע מחריגה מהתקציב והן כדי שידעו מהי מסגרת התקציב לשנה הבאה. עוד אישרה רבקה פרבר שעובד אינו רשאי לרכוש ציוד משרדי בעצמו, והרכישה אמורה לעבור דרך מחלקת הכספים. עם זאת, למרות ההסדרים הקיימים, אישרה רבקה פרבר, כי היו מקרים בהם נעשתה רכישת ציוד משרדי, או אף תוכנה למחשב, על ידי לשכת הגזבר והיא אישרה את הרכישה בדיעבד. הגב' פרבר לא הודיעה ללשכת הגזבר כי דרך כזו של רכישה אינה תקינה, והאישור בדיעבד ניתן כדבר שבשגרה.

עדינה כהן, אשר הייתה מזכירתו של הנאשם, עם תחילת עבודתו בסוכנות, העידה כי נתקלה בקושי בירוקרטי לארגן ציוד משרדי. מטעם זה רכשה עבור לשכת הגזבר פעמים רבות ציוד משרדי באופן עצמאי. את חשבוניות הרכישה היו מעבירים לגב' פרבר אשר אישרה אותן.

גם ברק העיד, שיש מקרים בהם קונים ציוד משרדי שלא באמצעות היחידה המרכזית, ונתן בקשר לכך דוגמא של יומן כיס ודפים ליומן כיס מיוחד מסוג "7 סטאר", אותם רכש באחת הפעמים בעת שהותו בחוץ לארץ. את אותה רכישה שעשה בחוץ לארץ עשה במזומן וביקש מהסוכנות החזר בעבורה.

בטופס דמי המחזור הייתה עמודה נפרדת לציוד משרדי, ועל פי הראיות שבאו לפניי, ניתן היה לרכוש ציוד מיוחד באמצעות אותם דמי מחזור – דהיינו באמצעות "קופה קטנה".

עוד ראוי לציין, כי בנסיעתו הראשונה של הנאשם לארצות הברית, במאי 1988, עוד לפני קבלתו את כרטיס האמקס, רכש במזומן שתי רכישות של ציוד משרדי בעלות כוללת של 83 דולר. על רכישות אלה דיווח הנאשם במסגרת דוח האש"ל כהוצאה בתפקיד, והוא קיבל בגינן החזר מאגף השליחים. איש לא העיר לו על כך, שאין לרכוש ציוד משרדי באופן שהוא רכש אותו. אגף השליחים גם לא סבר שיש להעביר את פרטי ההוצאה לתקציב אחר, של ציוד משרדי, ולא עשה כל פעולה חשבונאית אחרת באותן קבלות של רכישת ציוד משרדי, למעט זיכויו של הנאשם בסכומים אותם הוציא.

יש להזכיר עוד, שהנאשם רכש באמצעות כרטיס הדיינרס ספרות מקצועית, ציוד משרדי ומתנות, ונזכור, כי על ההוצאות בכרטיס הדיינרס עבר ברק בקפדנות והוא לא מצא לנכון להעיר לנאשם דבר בקשר לרכישות אלה.

45. על חלק מהשוברים המתייחסים לפרטי הציוד המשרדי, התוכנות והספרות למחשב רשם הנאשם את הפריטים שנרכשו. הנאשם רשם על גבי השובר נשוא פריט 1 בכתב האישום "ציוד משרדי". על גבי השובר נשוא פריט 11 רשם "זיכרון למחשבים של שמחה ושלי". על גבי השובר נשוא פריט 14 רשם "מתרגם למחשב". על גבי השובר נשוא פריט 15 רשם "ספרות". על גבי השוברים נשוא פריטים 27 ו-30 רשום דבר בלתי ניתן לפענוח ועל גבי השובר נשוא פריט 36 רשם "כרטיס למחשב".

דברי הנאשם, שכל הפריטים הנ"ל מהווים ציוד משרדי או תוכנה למחשב או ספרות מקצועית למחשב, להם היה זקוק במסגרת מילוי תפקידו, וכי רכש אותם לצורך שימוש בהם במסגרת עבודתו כגזבר, מקובלים עליי. יצוין עוד, כי בפני
אנשי אגף השליחים היו העתקי השוברים עליהם רשם הנאשם את פרטי הוצאותיו, באותם המקרים בהם נמצא הרישום על גבי השובר. איש לא פנה אל הנאשם ולא שאלו דבר בקשר לרישום, ואיש מהעובדים באגף השליחים לא פנה למנהל האגף בשאלה כיצד להתייחס לאותם רישומים. איש גם לא פנה לנאשם באמירה כלשהי בדבר הוצאות אלה שהוציא, גם כאשר נערכה בדיקה של השוברים.

46. טענה נוספת של התובעת בקשר לקטגוריה זו של הוצאות היא, כי לאחר סיום עבודתו של הנאשם בסוכנות, לא נשאר בלשכתו דבר מהפריטים אותם רכש. לא נשארו תוכנות למחשב, לא ספרות מקצועית ואף לא ציוד משרדי. מכאן היא מבקשת להסיק שהמדובר ברכישות פרטיות של הנאשם. התובעת מבקשת להסתמך בעניין זה על הודעתו של חנן בן יהודה, שכיהן כגזבר הסוכנות לאחר הנאשם. חנן בן יהודה אמר בהודעתו במשטרה (ת/65א), שנמסרה בנובמבר 1994 (למעלה משנתיים לאחר סיום תפקידו של הנאשם), כי למיטב זכרונו, לא נשאר דבר למעט ניירת ולא זכור לו שנשארה בספרות על מחשב או ציוד מחשבים. הוגש גם נזכר של רפ"ק גת, לפיו לא מצא בנובמבר 1994, ספרות הנוגעת למחשב או ציוד הנוגע למחשב.

הנאשם העיד בעניין זה, כי סמוך למועד היבחרו לכנסת בבחירות שהתקיימו ביולי 1992, חזר לתפקד כחבר כנסת, אולם, בשל היעדר הסכמה על הגזבר החדש, לא נבחר גזבר, והוא המשיך בתפקידו, אף שאותה עת ישב יותר במשרד בתל אביב ולא בלשכתו בירושלים. לדבריו, השאיר בחדרו ארונות בהם הייתה, בין היתר, גם ספרות למחשב, אולם הוא מניח, כי לקראת בואו של הגזבר החדש נהגו כפי שנהגו עם בואו, ו"פרקו" את כל המשרד והוציאו כל מה שהיה שם.

47. נראה לי, כי אין לסמוך על הודעת חנן בן יהודה, שנגבתה ב-1994, בדבר היעדר ספרות מחשב, בלשכת הנאשם. נושא זה של ספרות מחשב לא העסיק את הגזבר החדש, כפי שניתן להתרשם מהודעותיו. אין לשלול את דברי הנאשם, שהשאיר את הספרות בחדרו והציוד היה מותקן במחשב המקינטוש שהועמד לשימושו.

ציוד משרדי אחר הוא מטבעו ציוד מתכלה ולא היה יכול להימצא במשרד לאחר שנתיים.

48. הגעתי למסקנה, שרכישת הציוד המשרדי שרכש הנאשם באמצעות כרטיס האמקס וחיוב הסוכנות בעלותו של ציוד זה אינם מהווים, בנסיבות המקרה, לא קבלת דבר במירמה על ידי הנאשם ולא מעשה של מירמה או הפרת אמונים.

אין בכוונתי לומר, שצורה כזו של רכישת ציוד משרדי על ידי הנאשם מהווה נוהל תקין. בכל מקום עבודה ציבורי המעסיק עובדים קיים מנגנון באמצעותו מסופק לעובד הציוד המשרדי, או כל ציוד אחר, בו הוא צריך להשתמש לצורך עבודתו. אין זו דרך ראויה, שכל עובד יחליט מהם אותם פריטים להם הוא זקוק, וירכוש אותם על פי שיקול דעתו.

במקרה דנן, הנסיבות המיוחדות, התקנון בדבר רכישת ציוד לא הובא לידיעת הנאשם. הוא רכש ציוד משרדי בראשית דרכו, מכספו, וקיבל החזר בגין הוצאה זו. איש לא פנה אליו לאחר מכן בהערה שאין זה מן הראוי שירכוש כך ציוד משרדי. לאחר מכן היו מקרים בהם ציין הנאשם על גבי שובר הרכישה, כי המדובר בציוד משרדי או תוכנה למחשב, וגם אז לא נשאל דבר אודות רכישות אלה. מכאן יכול היה להבין, כי רכישות אלה מקובלות על הגורמים השונים בסוכנות.

באותה תקופה, השימוש במחשב לא היה נפוץ, והנאשם סבר, בתום לב, כי מן הראוי שיקנה בעצמו אותם פריטים הקשורים במחשב להם זקוק היה במסגרת עבודתו, שכן הייתה לו הבנה מיוחדת בנושא המחשבים. הנאשם חשש, כי בשל חוסר התמצאות בתוכנות או בספרות הנוגעים למחשב על ידי אחרים, כדאי שהוא עצמו יבחר וירכוש את הדרוש לו, אשר לציוד המשרדי, רכש הנאשם פריטים שעוד לא היו בשימוש באותה תקופה בארץ, וסבר כי פריטים אלה ייעלו את העבודה.

פעולותיו של הנאשם נעשו בתום לב ומתוך מטרה לקדם את עבודת משרדו. ברור מכלל הנסיבות, כפי שפורטו לעיל, שהרכישות הנ"ל לא היו פרטיות אלא עבור הסוכנות, כדי שישמשו את הנאשם לצורכי עבודתו. בהיות רכישות אלה רכישות של פריטים לצורכי עבודתו, אכן לא נרשם על שוברי כרטיס האמקס שהמדובר ברכישה פרטית, והנאשם התכוון שהסוכנות תחויב בהן.
ב. יומן ממוחשב
(פריטים 8 ו-18 בנספח)

49. לדברי הנאשם, הוא רכש במהלך עבודתו, לצורך שימוש במסגרת העבודה, שני יומנים ממוחשבים.

את היומן הראשון קנה, לדבריו, כנראה בחנות bloomingdale's (פריט 8 בנספח). יומן ממוחשב זה היה מהראשונים שיצאו לשוק, וככזה היה לו זיכרון קטן והוא "נסתם" עד מהרה. הנאשם השאירו בביתו, ובפריצה לביתו שהתרחשה במהלך שנת 1992, נגנב היומן יחד עם פריטים נוספים.

את היומן השני רכש עבורו מנור. המדובר בבקשה שביקש הנאשם ממנור, לרכוש עבורו שלושה יומנים ממוחשבים. שניים היו מיועדים למתנות לרופאים שטיפלו בבתו והנאשם ביקש לחייבו בהוצאה זו. היומן השלישי היה מיועד לשימושו והנאשם ביקש לחייב את חשבון הסוכנות בהוצאה זו. מנור אכן ביצע את בקשת הנאשם ורכש את היומנים באמצעות כרטיס האמקס שהיה ברשותו, והורה לסוכנות לחייב את חשבונו של הנאשם בשני היומנים שנרכשו כמתנה. בשל טעות בהנהלת החשבונות, חויב חשבונו של הנאשם בכל שלושת היומנים, ולכן לא יוחסה לנאשם עבירה בגין רכישה זו.

לטענת התביעה רכש הנאשם יומן ממוחשב שלישי. לטענתה ביום 11.5.1990 רכש הנאשם בחנות firenze electronics יומן ממוחשב ושילם תמורתו באמצעות כרטיס האמקס סך של 470$ (פריט בנספח 18). התביעה מסתמכת על דברי הנאשם בחקירתו הראשית (עמ' 601 לפרוטוקול) ועל רישום המילה "מחשב" על גבי השובר נשוא רכישה זו. הנאשם גם סימן במשטרה שהמדובר במחשב (מעטפה ט').

גירסת המאשימה היא, אפוא, כי הנאשם רכש שלושה יומנים ממוחשבים. הכוונה היא לפריט 8, פריט 18 והיומן שרכש עבורו מנור.

משהוצגה לנאשם, בחקירתו הנגדית, האפשרות שרכש שלושה יומנים ממוחשבים, הכחיש זאת והסביר כי ייתכן ולא דייק ברישומו על גבי השובר נשוא פריט 18 בנספח לכתב האישום. הרכישה המוצאת ביטויה בפריט זה הייתה רכישה של ציוד הקשור למחשב – אביזר או תכנה, ולא המחשב עצמו.

דברי הנאשם לפיהם רכש שני יומנים ממוחשבים ולא שלושה מהימנים עליי. אני מקבלת את דבריו, שייתכן ונרשם על גבי השובר נשוא פריט 18 "מחשב", בין אם עקב טעות ובין משום שהיה זה ציוד הקשור במחשב (תוכנה או ציוד עזר). הנאשם סיפר כבר בחקירתו במשטרה על רכישת שני יומנים ממוחשבים. מזכירתו של הנאשם, עדינה, שהעידה על שימוש הנאשם באותו יומן ממוחשב, אמרה, שאינה זוכרת שהחליף בתקופתה (אוגוסט 1988 – אוגוסט 1990) יומן ממוחשב. בעדותה יש משום סיוע מסוים לגירסת הנאשם.

50. לתביעה טענות נוספות בנוגע לרכישת היומנים הממוחשבים. אחת הטענות היא, שהנאשם לא היה רשאי לרכוש יומן ממוחשב על דעת עצמו, שלא באמצעות הסוכנות, גם אם רכש יומן כזה, היה צריך לדווח דיווח מפורט ולהודיע על הימצאות היומן ברשותו, על מנת שייכלל ברשימת מלאי הציוד של הסוכנות והיה מבוטח. כאשר "נסתם" הזיכרון של היומן הראשון היה על הנאשם להביאו לסוכנות ולהודיע על כך, על מנת שיוכלו לטפל בעניין ולהביא את היומן הממוחשב למצב תקין.

עוד טוענת התביעה, שגם ביומן הממוחשב השני, ראה הנאשם רכוש פרטי. על היומן נמצאה מדבקה שהדביק הנאשם עם שמו כחבר כנסת ומדבקה של לוח לשנת 1993/4, ומכאן שהתכוון להמשיך ולהשתמש בו, ולא היה בדעתו להחזירו לסוכנות. התביעה גם הראתה, שחרף טענות הנאשם שהיומן התקלקל, הרי היה ניתן לתקנו בהוצאה לא גדולה.

הנאשם הסביר, כי כבר ביוני 1992 היה חבר כנסת ואת עבודתו בסוכנות סיים באוקטובר 1992, היה חבר כנסת ואת עבודתו בסוכנות סיים באוקטובר 1992, ומכאן שאין פסול במדבקה שהדביק עליו עם שמו כחבר כנסת. הואיל או עיקר זמנו בילה אז בכנסת, הגיוני היה שיציין זאת על היומן למקרה שהיומן יאבד לו והמוצא הישר יבקש להחזירו. עוד הסביר הנאשם, כי בין יוני לאוקטובר 1992, התקלקל המחשב והוא השאירו בביתו וקנה לעמיו בכספו הפרטי מחשב חדש ומשוכלל.

הנאשם העיד, שראה באותו יומן ממוחשב כלי עבודה כמו עט או עפרון. רבקה פרבר העידה כי אם הנאשם היה מבקש שירכשו לו יומן ממוחשב כזה היו מאשרים לו, הן מראש והן בדיעבד. גם ברק סבר שאם היה הנאשם מבקש שירכשו עבורו יומן ממוחשב, סביר בעיניו שהיו רוכשים לו יומן כזה ולא ראה בכך "איזה דבר" מיוחד.

51. לדעתי, אין לייחס לנאשם ביצוע עבירה ברכישת היומן הממוחשב על חשבון הסוכנות לצורכי עבודתו. המדובר ביומן המשמש לעבודה יומיומית הן לצורך קביעת לוח פגישות, והן כספר טלפונים וכתובות. הנאשם הסביר שבאותו יומן ממוחשב יש גם תוכנות עזר כמו תוכנת תרגום, ויש בכך עזרה רבה לאדם הנוסע לחוץ לארץ במסגרת תפקידו ומשתמש בשפות שונות. כפי שאמרתי לעיל, בהתייחסי לציוד המשרדי בכלל, מן הראוי היה שהנאשם יבצע את רכישותיו באמצעות הסוכנות, ואולם גם אם לא עשה כן, אין לראות במעשיו מירמה או הפרת אמונים. הוא אמנם עשה "קיצור דרך" ברכישת היומן הממוחשב בכרטיס האמקס, אך הוא רכש יומן משרדי אשר זכאי היה לקבלו מהסוכנות ועל חשבונה, מבלי שהסתיר או שהייתה לו כוונה להסתיר את מעשיו. אכן, רצוי היה שהנאשם יחזיר את אותו יומן ממוחשב בתום עבודתו בסוכנות גם אם התקלקל, ואולם אין לייחס לו באי החזרת היומן בתום לב, כוונה פלילית.

ג. קומפקט דיסק לרכב
(פריט 31 לנספח)

52. במאי 1991, במהלך נסיעה בתפקיד לארצות הברית, רכש הנאשם בחנות unique electronics מכשיר קומפקט דיסק בסכום של 520$ באמצעות כרטיס האמקס. על גבי שובר הרכישה רשם הנאשם את מהות ההוצאה ".d.c למכונית". אותו קומפקט דיסק היה ברכש שעה שהרכב נגנב. לטענת התביעה, הציג הנאשם מצג כוזב כאילו מדובר בהוצאה בתפקיד שעה שלמעשה הייתה זו מתנה לבתו שחלתה בסמוך למועד זה. טענה נוספת של התביעה היא, כי הנאשם לא היה רשאי לרכוש מכשיר קומפקט דיסק למכוניתו, ללא אישור וללא דיווח.

את טענתה לעניין היות מכשיר זה מתנה לבתו, סומכת התביעה בעיקר על עדות נהגו של הנאשם, רוני אליאסי (להלן – הנהג). בהודעות שמסר הנהג במשטרה (ת/22א ו-ב) סיפר, שהיה במכונית מכשיר קומפקס דיסק אשר ניתן היה לחברו לטייפ של המכונית, וכי המכשיר היה מונח במגירה מתחת לכסא הנהג. לדבריו בהודעה, ראה לראשונה את מכשיר הקומפקט דיסק בתקופה בה חלתה בתו של הנאשם, והמכשיר היה בשימושה, כאשר הייתה משאירה אותו לפעמים במכונית. כמו כן אמר הנהג בהודעתו במשטרה, כי למכשיר הקומפקט דיסק שהיה במכונית לא היה בסיס עליו הוא נשען וכאשר הנאשם הקשיב לו בנסיעה, המכשיר היה במגירת הכפפות.

לטענת ההגנה, אין בסמיכות המועדים בין מחלת הבת ורכישת מכשיר הקומפקט דיסק כדי להוות ראיה שהמכשיר נרכש עבור הילדה. הנאשם העיד כי הסוכנות רכשה עבורו מכונית מהודרת מסוג פיג'ו 605 בה היה מותקן מכשיר קומפקט דיסק. בעקבות ביקורת ציבורית הוחלט למכור את מכונית הפיג'ו ולרכוש במקומה מכונית פחות מפוארת ואכן נרכשה עבור הנאשם מכונית מסוג מיצובישי, אותה קיבל הנאשם בחודש מרץ 1991. בנסיעתו הבאה לארצות הברית, הנאשם רכש את מכשיר הקומפקט דיסק.

עוד טוענת ההגנה, בהתייחס לדבריו של הנהג בהודעותיו למשטרה, כי לבת היה מכשיר נוסף שהוצג אף בבית המשפט בפני
הנהג, והנהג אישר כי ייתכן שהתבלבל בעת שמסר את הודעותיו במשטרה ולא זכר שהיה מכשיר נוסף לשימוש הבת.

איני יכולה להוציא מכלל אפשרות, שהנהג אכן לא זכר בבירור באיזה מכשיר קומפקט דיסק מדובר, ושדיבר על המכשיר שהיה בשימוש הבת. התרשמתי מהעד, שלא יכול היה לכבוש את דמעותיו שעה שדיבר על הבת, שמחלתה ומותה היו טראומטיים עבורו, והוא זכר יותר את פעולותיה שלה מאשר את אותו מכשיר הקומפקט דיסק. אכן, לפי הראיות נקנה המכשיר לאחר שהבת חלתה, וייתכן שמשום כך, והואיל וראה בידיה מכשיר קומפקט דיסק כל שהוא, קשר את מכשיר הקומפקט דיסק שהיה במכונית אל הבת.

53. בחקירה הנגדית נשאל הנהג אודות הקומפקט דיסק וכיצד היה מחובר לרכב. ההגנה הציגה לפני הנהג תיאור בדמוי "סטנד ומעמד", "שפיץ משולש קטן כזה" והנהג אישר את התיאור וזאת למרות שבהודעתו במשטרה השיב כי לא היה בסיס עליו נשען מכשיר הקומפקט דיסק שהיה במכונית. בחקירתו הראשית הסביר הנאשם, שהיה מעין מעמד שהיו שמים על מדף האוטו והיו לו מדבקות שחיברו אותו למדף ומהצד השני היה מעין גלגל שיניים עליו היה מתלבש המכשיר. זאת למניעת זעזועים בעת הנסיעה. בפני
הנאשם הוצג על ידי הסנגוריה המייצב (ת/166ב) והוא אישר כי מייצב זה זהה למייצב שהיה במכוניתו. התביעה זימנה לעדות הזמה את רפי אבוטבול, מומחה בהתקנת מערכות סטריאו במכוניות. לעניין תיאור המייצב העיד רפי אבוטבול, כי אותו חלק שקראו לו "מייצב", ת/166ב, אינו "מייצב" אלא הוא חלק המתחבר למצת הרכב אליו ניתן לחבר גם מכשיר מסוג קומפקט דיסק. בא כוח התביעה מבקשת להסיק מעדות זו כי בעוד שהנאשם דיבר על "מייצב" שהיה במכונית והביא את ת/166ב כראיה, אין המדובר במייצב, ועל כן אותו מכשיר הקומפקט דיסק שהיה לטענת הנאשם ברכב, לא עמד על מייצב. מכאן מבקשת בא כוח התביעה להסיק מסקנות בדבר חוסר מהימנות הנאשם, וכן כי המכשיר לא היה קומפקט דיסק של המכונית, אלא קומפקט דיסק שנקנה עבור הבת.

לא ראיתי לנכון להסיק מסקנה כל שהיא מעדותו של רפי אבוטבול. איני יכולה לשלול שאכן היה מתקן ארעי שאיפשר את הנחת מכשיר הקומפקט דיסק על גבי המדף לצורך האזנה למוסיקה, גם אם הנהג העיד שלא היה כזה. הבנתי מעדותו של הנאשם, שלא היה מדובר במתקן קבוע, ולכן ייתכן שהנהג לא זכר כיצד שמעו מוסיקה באותו מכשיר קומפקט.

אכן, ת/166 ב, שהנאשם אמר שהוא המעמד-סטנד, לא היה מעמד, אלא משהו שאיפשר את חיבור מכשיר הקומפקט דיסק לרכב, שכן ת/166ב מהווה חיבור למצת. ואולם, לא ראיתי לנכון להסיק מכך כי הנאשם אינו דובר אמת. נראה לי, שחל בלבול במושגים והנאשם זכר אותו חלק שחובר למצת, כמה שאיפשר את העמדת הקומפקט דיסק על גבי המדף. מכל מקום, הנאשם העיד, שהיה מתקן ארעי עליו עמד מכשיר הקומפקט בעת שהאזין לו במהלך הנסיעה, וכאמור אין לשלול זאת.

שקלתי את כל הראיות שהובאו לפניי בעניין מכשיר הקומפקט דיסק והגעתי למסקנה שאין לשלול כי מכשיר הקומפקט דיסק נרכש לצורך האזנה בעת נסיעת הנאשם ברכב הסוכנות ולא לצורכי בתו המנוחה, אשר השתכנעתי שהיו לה מספר מכשירי דיסק מסוג שונה, שנרכשו שלא בכספי הסוכנות.

54. כאמור לעיל, לטענת התביעה, הנאשם לא היה רשאי לרכוש באמצעות כרטיס האמקס מכשיר קומפקט דיסק למכונית. לעניין רכישת ציוד נלווה לרכבים של הסוכנות הייתה וועדה מיוחדת, "ועדת השלושה" בה היו חברים נתיב, ברק ויעקב אדלר (להלן – אלדר). לגירסת התביעה, ועדה זו הייתה אמורה לאשר התקנת מכשיר קומפקט דיסק למכונית. ואולם, הוכח לפניי שעניין התקנת קומפקט דיסק ברכב לא היה כלל מעניינה של ועדת השלושה. תפקידה של ועדה זו היה לאשר כמות קילומטרים מותרים לעובד בנסיעה ברכב הסוכנות וכן לאשר את סוג הרכש שיירכש עבורו. כאשר החלה "מכת הפלאפונים", אכן דנה הוועדה גם בשאלה מי זכאי לפלאפון. אולם לא היה מקום להבאת עניין רכישת מכשיר הקומפקט דיסק לפני ועדת השלושה, שכן לא היה זה מתפקידה.

הנאשם העיד, כאמור, כי ברכב המהודר שרכשה עבורו הסוכנות היה מכשיר קומפקט דיסק, שהותקן לפי בקשתו. הרכב, בו היה מכשיר קומפקט דיסק, נמכר, בשל היותו מהודר ומנקר עיניים ולא בשל איבזורו. הנאשם הבין שהוא זכאי לכך שבמכוניתו יהיה מכשיר קומפקט דיסק, ועל כן רשאי היה לרכוש אביזר זה עבור המכונית הפחות מהודרת של הסוכנות שנרכשה לצורכי שימושו. הוא עשה כן בתום לב וציין מפורשות על גבי שובר הרכישה שמדובר ב".d.c לרכב".

הנאשם לא הסתיר רכישה זו. היא הייתה גלויה על גבי העתק השובר שהיה באגף השליחים.

סיכומם של דברים בעניין הקומפקס דיסק: זה נרכש עבור מכונית הסוכנות ולא עבור בתו של הנאשם. לא הייתה לנאשם כל כוונה להעלים רכישה זו, אשר נעשתה על ידו בתום לב עבור הסוכנות ומכספה. תום הלב בא לידי ביטוי בכך כי הנאשם ידע והבין על רקע העבר שהוא זכאי לקומפקט דיסק במכונית שהעמידה לרשותו הסוכנות. לפיכך, נסיבות רכישת הקומפקט דיסק אינן מצדיקות הרשעת הנאשם בעבירות בהן הוא מואשם בכתב האישום.

ד. הוצאות אותן הסביר הנאשם או שיש רישום לגביהן על השובר
(פריטים 3, 5, 6, 7, 13, 21, 22)

55. ביום 10.8.1988 הוציא הנאשם סך של 107$ עבור רכישת שני כרטיסי תיאטרון (פריט 3).

לדברי הנאשם קרה שהזמין, במסגרת תפקידו, את אורחיו (או מארחיו) לתיאטרון. היה זה סמוך לתחילת עבודתו. הנאשם העיד, בין היתר, כי חלק מיצירת האווירה הבלתי פורמאלית עם מנהיגי הקהילה תרם לתמיכתם של אלה בעמדותיו, ולכן נפגש עמם גם במקומות בילוי כמו קונצרטים והצגות (עמ' 1540 לפרוטוקול). סביר לכן, שבמסגרת תפקידו הזמין מישהו מאותם מנהיגים לתיאטרון, ואין לראות בכך הוצאה פרטית שהנאשם היה חייב לדווח עליה.

56. ביום 15.9.1988 ביצע הנאשם בחנות exposition national במרוקו, קניה בסכום של 146$ (פריט 5). לגירסת הנאשם, קנה באותה חנות תיק עבודה, לאחר שראה כי ברק נהג באותו אופן. לדברי הנאשם שאל את ברק אם מותר לרכוש תיק כזה בתפקיד, וברק השיב לו שכן.

ברק נחקר בעניין רכישתו באותה חנות. אין ספק שברק דיווח על אותה רכישה כעל תיקי עבודה והוא לא שילם מכספו עבורה (ת/135ג). ואולם, בחקירתו הנגדית (עמ' 582 לפרוטוקול) אמר כי הוא חושב שקנה אלבומים באותה חנות. תיק עבודה הוא לא אלבום, ולא נמצא הסבר למה ידווח על "תיק עבודה" כשמדובר באלבום. אינני מוכנה לקבל את גירסת ברק כי קנה אלבומים של המזרח התיכון בחנות במרוקו. אני מעדיפה בעניין זה את גירסת הנאשם לפיה, לאחר ששאל את ברק האם ניתן לרכוש תיק כזה כהוצאה בתפקיד, אושר הדבר על ידי ברק.

57. בפריט 6 לנספח קיימת הוצאה בסך 259$, בחנות cyrils wardrobe.

הנאשם הסביר הוצאה זו. לדבריו, הגיע ביום שישי בערב לפתיחת הוועידה הציונית בדרום אפריקה, שנועדה למוצאי שבת. הנאשם הגיע לדרום אפריקה מניו-יורק דרך לונדון, כדי להספיק להגיע לפני כניסת השבת, ומזוודותיו אבדו במעבר בין הטיסות. הוא היה אחד מאורחי הכבוד של אותה ועידה, ונדרש להתלבש בהתאם. בהיעדר מזוודותיו לא היה לו לבוש הולם ולכן נאלץ לצאת עם אחד מאנשי הקהילה לרכוש חליפה. הנאשם, לדבריו, ראה בכך הוצאה בתפקיד הנובעת משליחותו, ולכן לא היה חייב לדווח עליה.

גם בעניין זה מהימנים בעיניי דברי הנאשם. אכן, תפקידו של הנאשם הוא תפקיד ייצוגי ובוודאי היה זקוק לחליפה כאשר היה אורח כבוד בוועידה.

המדובר בחליפה שלא היה קונה בנסיבות אחרות ורכשה רק לצורך אותו אירוע, ואלמלא זאת לא היה קונה את החליפה. איני יכולה לשלול כי ניתן היה לראות ברכישת חליפה זו הוצאה מיוחדת שהנאשם נאלץ להוציאה לצורך תפקידו, ואין לראות בה עבירה.

58. פריטים 7 ו-21 מהווים רכישות בחנות la piacette בג'נבה. אין ספק שעל גבי השובר שנמצא באגף השליחים רשום "קניה פרטית".

אכן, גם אם הנאשם לא דיווח בנפרד על הוצאות אלה כפרטיות, ברור לכל הטורח להסתכל בשובר שהמדובר בקניה פרטית. הנאשם דיווח, אפוא, על הוצאה זו כהוצאה פרטית אשר יש לחייב אותו בגינה, מבלי שהייתה לו כוונה שהסוכנות תישא בהוצאה. בהקשר זה, יצויין, כפי שקבעתי לעיל, כי ייתכן שדיווחים על הוצאות פרטיות מתקופתה של עדינה לא הועברו. נראה לי כי אין לשלול שדיווחים על הוצאות אלה נמסרו לעדינה לצורך העברת הדיווח ולא הועברו על ידה הלאה.

59. פריט 24 לנספח מתייחס להוצאה במסעדת playboy באיסטנבול בסך 90.96$. לטענת התביעה, מאחר ובאותה נסיעה לאיסטנבול היה הנאשם עם משפחתו, הרי שמדובר בארוחה פרטית שאכל הנאשם עם בני משפחתו.

הנאשם העיד, כי זו מסעדה מוכרת וידועה, בה אירח אנשים מהקהילה היהודית בתורכיה. איני מוכנה לשלול את דברי הנאשם בעניין זה, מה עוד שמהודעתו עולה כי באותה נסיעה היו בני משפחתו בחופשה בעוד עבורו הייתה זאת נסיעת עבודה, ומכאן שאין לראות בהוצאה זו הוצאה פרטית.

60. פריט 13 לנספח מתייחס להוצאה בסך 96.56$ שהוציא הנאשם באוסטרליה בחנות בשם tinseltown australia. אין חולק, שעל שובר הרכישה הייתה כתובה האות "פ", שנמחקה בעט. כאשר הובא תיקו האישי של הנאשם לפני חוקרי המשטרה, היה השובר הנ"ל בתוך קבוצת השוברים משודכת בסיכה ואליה היה צמוד פתק "רכישות בתפקיד". לטענת התביעה, הנאשם אמנם סימן תחילה על גבי השובר כי המדובר ברכישה פרטית, אולם משדיווח לסוכנות, החליט לדווח עליה כעל רכישה בתפקיד וצירף אותה לחבילת השוברים של הוצאות בתפקיד. לגירסת המאשימה, רשם הנאשם על גבי השובר שהמדובר בדולר אוסטרלי, ובהזדמנות זו החליט שזו תהיה הוצאה בתפקיד, מחק את האות "פ" והכניס את השובר לחבילת ההוצאות בתפקיד.

משהוצג העתק השובר לנאשם, הכחיש כי הוא זה שביצע את המחיקה של האות "פ". לדבריו, גם לא זכר שהוא זה ששידך את המסמכים ביחד.

לאור אי הסדר אשר שרר בתיקו של הנאשם, כפי שתואר לעיל, איש לא ידע לומר כיצד הגיעו חבילות ההוצאות הפרטיות ואלה שבתפקיד לאותו תיק. דברי הנאשם שהוא, כנראה, לא היה זה שהתעסק עם "שידוך" המסמכים או הפרדתם, וכי הוא לא מחק את האות "פ" מקובלים עליי, ואין ראיה לסתור אותם.

אין לדעת מי התעסק באותן קבלות שהגיעו לאגף השליחים, ולכן אין לשלול את העובדה שאותו השובר היה מלכתחילה בקבוצת ההוצאות הפרטיות עליהן היה רישום שהן פרטיות. ברור לי שאם הייתה זו הוצאה פרטית של הנאשם, לא היה בכוונתו להסתירה, אלא הוא חפץ להתחשבן בגינה, כפי שעשה ביחס לשאר ההוצאות הפרטיות באוסטרליה.

הגעתי למסקנה שאין לייחס לנאשם עבירה בגין שובר זה, שאין לדעת מה היו גלגוליו ומי טיפל בו.

61. פריטים 34 ו-37: פריט 34 מהווה רכישה פרטית של הנאשם בחנות .v.m.h בלונדון. הרכישה דווחה על ידי זהבה, שהייתה מזכירתו של הנאשם לאחר עדינה כהן, ואולם בשל טעות של מנור, הנאשם לא חויב בה, והדבר התגלה רק בעקבות חקירת המשטרה. אשר על כן, אין לייחס לנאשם עבירה בגין פריט זה.

פריט 37 – גם על פריט זה דיווח הנאשם כהוצאה פרטית לגזברות ניו-יורק, ואין לייחס לנאשם עבירה בגינו.

ה. הוצאות שהנאשם לא זכרן
(פריטים 4, 9, 10, 16, 19, 20, 23, 25, 26, 28, 29, 32, 33, 34, 35, 38, 39)

62. הנאשם לא ידע לשחזר רכישותיו בפריטים אלה, מחמת השנים הרבות שעברו מיום רכישתן. לפי עדותו, יכולים היו פריטים אלה להיות אחד מאלה: מתנה שרכש במסגרת תפקידו עבור אחד התורמים אצלם התארח; הוצאה אחרת בתפקיד, אשר לא היה יכול לזכור את מהותה; הוצאות פרטיות עליהן דיווח אך הדיווח לא הגיע ליעדו כי הקבלות עליהן אבדו ועל כן לא חויב בהן; הוצאות פרטיות אשר הוא עצמו איבד את הקבלה עבורן.

63. ראשית, לעניין האפשרות שמדובר במתנות; לגירסת התביעה, לא ייתכן שהמדובר במתנות שרכש הנאשם עבור מי ממארחיו. לדברי בא כוח התביעה, אין זה סביר שאדם הבא מהארץ לאירוע כלשהו הנערך בחוץ לארץ, יביא מתנה מחנות סמוכה. הנאשם לא הצליח לזכור בפרטים אף לא מתנה אחת אשר רכש כאמור, וכל שזכר הוא כד גדול, שקנה עבור נשיא אורוגוואי, אשר נשבר והיה צורך לתקנו. ואולם כד זה נקנה בארץ ורק תוקן בחוץ לארץ. התביעה מבקשת להסיק מסוג החנויות בהן נעשו הרכישות, עליהן אמר הנאשם שהן יכולות להיות מתנות, כי לא ייתכן שבחנויות כאלה קונים מתנות. המדובר למשל בחנות בשם athletic style (פריט 29 בנספח) שם ביצע הנאשם רכישה בסך 63.86 דולר, כאשר לפי הודעתה במשטרה של איריס סלומון שעבדה בגזברות ניו-יורק, המדובר בחנות המוכרת בגדי ספורט, חליפות טרינינג, חולצות טריקו, גרביים וכד'. או חנות בשם canel בפריס (פריט 26), שם לפי דברי החוקרת ליאורה בן פורת, שהייתה במקום בתקופת החקירה, מוכרים בגדי ילדים.

לדעת בא כוח התביעה, אין מביאים בושם במתנה, והכוונה לפריט 10 בנספח, הדן בקניה ממחלקת הפרפומריה של חנות הרודס בלונדון, שם רכש הנאשם רכישה בסך 63.55$.

בא כוח התביעה מבקשת להסתמך בנושא זה של מתנות על עדויות ברק ובן יהודה. ברק העיד, שלשליחים שכיהנו במזרח אירופה נהג להביא סיגריות ומשקאות או אלבומים. הגזבר הנוכחי, חנן בן יהודה, מסר בהודעתו ת65/ג, כי רוכשים מתנות בהיגיון והרכישה היא בקשר למשהו שקשור לעם היהודי, וכי רכישת מתנה לאדם הגר בחוץ לארץ מחנות הנמצאת באותה ארץ אינה הגיונית. לפיכך, אין זה סביר שהנאשם רכש מתנות, לאנשים אתם נפגש בחוץ לארץ, מחנויות הנמצאות באותה מדינה.

מזכירותיו של הנאשם ידעו לספר על מתנות שקנה הנאשם בישראל, כמו קלטת או פריט שנקנה במוזיאון, כפריטים המהווים מתנות אופייניות לאנשים הגרים בחוץ לארץ אשר מביאים להם מתנה ייצוגית.

64. גירסתו של הנאשם, לעומת זאת, היא, כי היה זה סביר שיביא במתנה אביזר כלשהו, גם כזה שנקנה בחוץ לארץ, לאדם הגר בחוץ לארץ. על פי מהות היחסים שהיו לו עם תורמים או בכירים בקהילה היהודית, יכול היה להביא להם גם מתנה שנקנתה באותה מדינה, כשמטרת המתנה ואופייה הינם ביטוי של תשומת לב.

65. שנית, לעניין האפשרות שמדובר בדיווחים שאבדו: בהקשר לחלק מהדיווחים העלתה הסנגוריה אפשרות, לפיה בתקופת עבודתה של עדינה דיווח הנאשם על הוצאותיו הפרטיות אך דיווחיו לא הגיעו ליעדם. עדינה כהן, מזכירתו של הנאשם, העידה, כי בפרק זמן מסוים בתקופת עבודתה, מסר לה הנאשם דיווחים על הוצאות פרטיות שהיו לו, ואולם היא לא ידעה מה לעשות בהוצאות אלה. היא שאלה עובדת באגף כוח אדם, בשם שוש סלומון, מה לעשות עם הדיווחים, וזו אמרה לה שתשאיר אותם בקלסר עד שיגיע ריכוז החיובים. ריכוז כזה לא הגיע. בשל נסיבות מסוימות עזבה עדינה את עבודתה בכעס, ולכן גם לא עשתה חפיפה מתאימה עם הבאה אחריה, זהבה, שלא ידעה דבר על אודות אותו קלסר. לטענת הסנגוריה, יש מספר רכישות השייכות לתקופה זו (פריטים 4, 9, 10, 16). מכאן ייתכן שדיווח על הוצאות אלה כרכישה פרטית, ועקב אי ידיעתה של עדינה מה לעשות בשוברים, אלה לא הגיעו ליעדם, ובשל כך לא חויב בהם הנאשם.

על אף טענות התביעה כנגד גירסתה של עדינה כהן, מקובלת עליי גירסה זו. נראית לי טענתה, כי הנאשם מסר לה דיווחים על הוצאות פרטיות בכרטיס האמקס ודיווחים אלה נשארו אצלה ללא טיפול, עקב אי ידיעתה מה לעשות בהם. אכן ערה אני לדברי שוש סלומון, על פיהם לא ייתכן שאמרה לעדינה להשאיר אצלה את הדיווחים, שכן היא לא טיפלה בכל העניינים האלה של הוצאות חוץ לארץ. אולם נראה לי, שבעניין זה יש לסמוך יותר על דבריה של עדינה. המדובר בשאלות ששאלה, לדבריה כאשר לא ידעה מה לעשות בעניין מסוים. עדינה ראתה עצמה, וכך גם תפקדה, כמזכירה הפותרת בעצמה את כל הבעיות, ולא מערבת את ה"בוס" שלה בעניינים שנראים לה שוליים לגביו. לכן סביר בעיניי, שהיא תזכור את חוסר ידיעתה ואת מחדליה כאמור, בעוד שספק בעיניי אם שוש סלומון זכרה דווקא אותה פנייה של עדינה ואת תשובתה המדויקת אליה.

66. נמצאו גם ראיות לכך, שהדיווחים על ההוצאות הפרטיות של הנאשם, בתקופתה של עדינה, לא הועברו בצורה מסודרת. כך, למשל, נמצאה בתיקו האישי של הנאשם חבילת שוברים של רכישות שביצע באוסטרליה, הן רכישות פרטיות והן רכישות בתפקיד. לשוברים אלה לא היה מצורף כל מכתב לוואי ולא ברור כיצד הגיעו שוברים אלה לתיק האישי של הנאשם. כמו כן, מתקופה זו קיימים גם שני שוברים המעידים על קניה פרטית בחנות la placette בג'נבה (אליהם התייחסתי לעיל). קיימת רכישה נוספת באותה חנות, כאשר על השובר לא רשם הנאשם כל רישום (פריט 9). אין דוח אש"ל המתייחס לנסיעה זו, ומכאן שייתכן שאותו שובר עליו אין כל רישום מבטא גם הוא רכישה פרטית, איני יכולה לשלול, ולו מחמת הספק, את העובדה ששלושה שוברים אלה נמסרו לעדינה לצורך דיווח על הוצאות פרטיות, ואלה נשארו באותו קלסר ללא טיפול, מבלי שהנאשם היה מודע לכך.

67. באשר לטענת הנאשם, לפיה היו מרים בהם קנה מתנות לאנשים בקהילה אליהם היה מוזמן בתוקף תפקידו, הנני סבורה שאין לשלול את דבריו שאכן כך עשה. התביעה אמנם הצביעה על נוהגו של ברק להביא מתנות סמליות לשליחים במזרח אירופה, מתנות כמו סיגריות, משקאות או שוקולד, וכך גם נהג נתיב במספר מקרים. אולם אין להקיש מנוהגו של אדם אחד לנוהגו של אדם אחר. איש איש וסגנונו. אין גם להשוות בין מעמדו של הנאשם למעמדם של ברק ונתיב. ייתכן שלמזרח אירופה נהגו להביא סיגריות, משקאות ושוקולד, אם גם יש לזכור שמדובר במתנות בסכומים נכבדים של מאות דולרים שהוציא ברק במהלך תקופה של פחות משנתיים.

סביר בעיניי, שלא כל הזמנות הנאשם על ידי אנשים בחוץ לארץ היו מתכוננות מראש. מכאן, שאין לשלול את העובדה, שנאלץ להביא מתנות אותן היה עליו לרכוש בחוץ לארץ. אכן, הנאשם לא זכר מהן אותן מתנות ולא יכול היה לתת לי דוגמאות למתנות כאלה. אולם המדובר בפרק זמן של מספר שנים שחלף מאז ההוצאה, ובמהלך תקופה זו עברו על הנאשם אירועים קשים של מחלת בתו ומותה. בנסיבות אלה, איני מוכנה לקבוע, ולו מחמת הספק, שהיעדר זכרונו בעניין מתנות שקנה יהיה בעוכריו.

68. התביעה מסתמכת על סימונים שסימן הנאשם במשטרה על גבי פריטים מסוימים, שהם מהווים רכישות פרטיות. הנאשם טוען בעדותו לפניי, כי לא כך הבין את בקשת המשטרה. לדבריו, התבקש לסמן את ההוצאות הנראות לו כפרטיות, וכך גם אמר לחוקרי המשטרה.

אכן, בהודעתו של הנאשם ת/34א, מיד לאחר שהתבקש לסמן, אומר הנאשם:

"אני סימנתי במרקר צהוב את הרכישות שנראות לי כפרטיות ובסימן שאלה את מה שלא ברור לי".

ובחקירתו השלישית במשטרה ת/34ג אמר הנאשם שלא סימן מה היו הרכישות הפרטיות שלו, אלא מה נראה בעיניו כפרטי.

דברי הנאשם, שסימוניו באו להראות מה ההוצאות שנראו לו כפרטיות בעת החקירה, כשלמעשה לא זכר את מרבית ההוצאות, סבירים ומהימנים בעיניי. לפיכך, אין "לתפוס" את הנאשם על הסימונים שסימן כראיה עליה ניתן לבסס מסקנה מרשיעה.

69. יש להזכיר עוד, את המסמך נ/84 המתייחס, בין היתר, לפריטים 28, 29, 32 ו-33 בנספח.

רפ"ק ליאורה בן פורת ורפ"ק דוד גת ניהלו את החקירה בעניינו של הנאשם. על פי עדותה של רפ"ק בן פורת, כשחקרו את התיק בעניין שמחה דיניץ, קיבלו לידיהם את דפי ריכוז החיובים של אמריקן אקספרס של כל המשתמשים בכרטיס, ביניהם של הנאשם. כאשר עברו על הרשימה ראו הוצאות שנראו להם כהוצאות פרטיות, וגם נאמר להם באגף השליחים שהנאשם הוציא הוצאות פרטיות. רפ"ק בן פורת העבירה רשימה לשוקרון כדי שיבדוק האם "הדברים האלה שולמו, או לא שולמו, מה זה בעצם" (דברי רפ"ק בן פורת, עמ' 1392 לפרוטוקול). המדובר במסמך נ/84. הרשימה הוגשה לשוקרון לצורך בדיקה וכאשר הוגשה, הייתה ערוכה בכתב ידה של החוקרת, ונרשמו בה תאריכים ומספרי פריטים, שמות חנויות וסכומי הרכישות.

לדברי רפ"ק גת, הוא היה מתקשר מדי פעם לשוקרון כדי לברר האם הרשימה מוכנה. בסופו של דבר, אמר שוקרון לרפ"ק גת שהכל שולם. כעבור כחודשיים, בהיותו בסוכנות בעניין אחר, ניגש רפ"ק גת לשוקרון וביקש לעבור עמו על הרשימה. רפ"ק גת בחר פריטים באופן אקראי וביקש משוקרון שיראה לו כיצד שולמו. התברר לרפ"ק גת, לפי דבריו שלשוקרון לא היו הסברים למילה "שולם", לא היו לו מסמכים, ושוקרון עצמו מחק את המילה "שולם", תוך אמירת סליחה. לאחר שעברו על מספר פריטים, אמר רפ"ק גת לשוקרון שהוא משאיר את הרשימה אצלו שוב והם יבואו בהזדמנות אחרת, ובינתיים שיכין "שיעורי בית" (דברי רפ"ק גת בעמ' 1421 לפרוטוקול). לאחר מספר שבועות, שוב הגיעו רפ"ק גת ורפ"ק בן פורת לשוקרון וישבו על כל פריט, ורשמו הערות בצד השמאלי.

שוקרון אישר שאכן קיבל רשימה כזו, וכי רשם את המילה "שולם" לאור הרישומים השונים שהיו לו באגף השליחים. היו פריטים שלגביהם לא הייתה לו כל אסמכתא והוא לא רשם לידם דבר. לפי העולה מגירסתו, החוקרת רפ"ק בן פורת היא אשר מחקה את המילים "שולם" שנרשמו על ידו ורשמה "לא הוחזר".

לצער כולם, לא נרשם זיכרון דברים אודות ישיבה כזו. רפ"ק בן פורת הסבירה, שבאותו שלב עדיין לא חשבו שיהיה תיק, ולכן לא רשמו זיכרון דברים.

שוקרון לא זכר מדוע נמחקה המילה "שולם" ונכתב "לא הוחזר". רפ"ק בן פורת לא זכרה מי מחקה את המילה "שולם". רפ"ק גת זכר, לדבריו, ששוקרון עצמו מחק את המילה "שולם".

במהלך חקירתו של העד שוקרון, התעוררו חילוקי דעות בין התביעה לסנגוריה מה פירוש המילה "שולם" שנכתבה על ידי שוקרון ליד חלק מהפריטים. התביעה הסבירה, כי הכוונה היא, שבגין אותו פריט שולם הסכום על ידי הסוכנות. ההגנה סברה, כי כאשר כתוב "שולם" הכוונה שיש אינדיקציה לכך שהנאשם החזיר כסף בגין אותו פריט.

ברור לי, שאין לקבל את טענת התביעה שהמילה "שולם" מעידה על תשלום על ידי הסוכנות. כל הפריטים המופיעים ברשימה שולמו באמצעות כרטיס האמקס, דהיינו שהסוכנות שילמה עבורם. המילה "שולם" נרשמה במקום שקיימת אינדיקציה לכך שהנאשם שילם לסוכנות בגין הוצאה זו, או דיווח עליה כהוצאה בתפקיד. החוקרים עברו עם שוקרון על הפריטים ורפ"ק בן פורת רשמה בצד שמאל הערות לגבי כל פריט. ברור לי, לאור העדויות, שהחוקרים עברו עם שוקרון על כל אחד מהפריטים. בסופו של דבר נותרו 6 פריטים שהמילה "שולם" שנרשמה בצדם לא נמחקה. אלה אותם פריטים שנמצא לגביהם שאין הנאשם חייב בגינם. המדובר בפריטים 28, 29, 32 ו-33 וכן שני פריטים המהווים חלק מהאישום הראשון, אליו אתייחס בהמשך.

אין לשלול אפוא, שהייתה אסמכתא כל שהיא להחזר בגין פריטים אלה, אסמכתא שעל יסודה נרשמו המילים "שולם", ולאחר מכן לא נמצאה.

האישום השני - מסקנות

70. סקרתי לעיל את פרטי ההוצאות השונים הנוגעים לפרט האישום השני. יש לזכור, כי טענת התביעה היא, שהוצאות אלה, אף שהיו הוצאות פרטיות לצרכיו האישיים של הנאשם, הוצאו על ידי הנאשם שלא כדין בכרטיס האמקס, מבלי שציין שהמדובר בהוצאות פרטיות.

כתוצאה מכך, לטענת התביעה, מימן הנאשם הוצאות פרטיות שלו על חשבון הסוכנות. זאת, אף שידע שעליו לדווח על כל ההוצאות שלו בכרטיס האמקס ולציין אילו מהן מהוות הוצאות במסגרת תפקידו, שאז על הסוכנות לשאת בהן, ואלו מהן הוצאות פרטיות, כך שניתן יהיה לחייבו בהן.

71. על פי האמור לעיל, הן בחלק הכללי הדן במחלוקות אשר בין הצדדים הנוגעות לפרט האישום השני, והן בחלק המתייחס לפרטי ההוצאות השונים הנזכרים בנספח לכתב האישום, לא הוכחו האשמות המיוחסות לנאשם.

לגבי חלק גדול של הפרטים הוברר, שההוצאות היו הוצאות לצורך ביצוע תפקידו של הנאשם ובמסגרתו, והנאשם היה זכאי לכיסוין על ידי הסוכנות. הוצאות אחרות, אשר לגביהן לא נמצאה דוקומנטציה אשר תסביר את טיבן ונסיבות הוצאתן, ניתן להסביר בדרך העולה בקנה אחד עם היותן הוצאות בתפקיד, או הוצאות עליהן דיווח כהוצאות פרטיות, דיווח שלא הגיע לתעודתו ועל כן לא חויב בהן הנאשם. כעולה מן האמור לעיל, הנאשם לא ניסה ליהנות מכספי הסוכנות לתועלתו הפרטית בכל שלושים ותעשה פרטי ההוצאות הנכללים בנספח לכתב האישום.

אם לחלק מההוצאות לא יכול היה הנאשם לתת הסבר, היה זה רק מכיוון שההסבר נתבקש לאחר תקופה של שנים, בנסיבות שקשה לבקש ממנו לזכור את הפרטים, פרטים שבוודאי היה יכול לתת להם הסבר, לו נשאל עליהם בסמוך לאחר הדיווח על ההוצאות שהגיע לידי הסוכנות. שמעתי את עדותו של הנאשם בכל הנוגע להוצאות אליהן מתייחס פרט האישום השני, כפי שמוצאים הדברים ביטוי בנאמר לעיל. התרשמותי הברורה היא שהנאשם לא ניסה, במסגרת שלושים ותשעה פרטי ההוצאות, לזכות בכספים שאינם מגיעים לו.

הנאשם פעל כפי שהונחה, וכפי שהבין את ההנחיות, לעניין הדיווח על ההוצאות. יותר מפעם אחת ביקש שיבררו וייוודאו את מצב חשבונות, מתוך כוונה לשלם כל סכום המגיע ממנו, אם הגיע. אין לי כל ספק שהיה נכון לשאת בכל סכום שהיה מגיע ממנו, לאחר בירור החשבון, מבלי שתהיה לו כל כוונה ליהנות מכספי הסוכנות למטרות פרטיות.

72. כל הפרשה של ההוצאות אליהן מתייחס פרט האישום השני, לא נולדה אלא משום שלא נערכה במשך שנים ביקורת חשבונות כנדרש במדור השליחים, עד שהגיעו דברים לידי כך שנמנעה האפשרות לברר במדויק חלק מפרטי ההוצאות. הנאשם לא ניהל מערכת חשבונות מקבילה לזו עליה דיווח, ועל פי נסיבות המקרה, וכעולה מעדותו, הוא אל ידע שעקב טעות לא חויב חשבונו בסכום כלשהו ושצריך היה לחייבו. יחסי ההתחשבות שלו עם הסוכנות היו כאלה, שבכל פעם שנערך עמו חשבון, נעשה הדבר על ידי כך שנמסרה לו היתרה לחובתו והוא היה משלמה מבלי שפרטי החשבון היו ידועים לו, או שהוא אי פעם בדק אותם. בהתחשבנות הראשונה נשאל שאלות וענה עליהם כפי שנדרש, ולכן יכול היה להבין שגם בהתחשבנויות הבאות חשבונותיו נבדקים לפרטיהם.

לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי, שהתנהגות הנאשם לא הייתה נגועה בכל כוונה להצגת דברים שלא כהווייתם, או בכוונה ליהנות מכספי הסוכנות לתועלתו הפרטית.

73. אכן, שורש הרעה הינו בנוהג ובנוהל אשר לא מצאו את ביטויים בכתובים, של מתן כרטיס אשראי לבכירים בסוכנות לצורך הוצאות בתפקיד, ומתן אפשרות לשימוש בו גם לצרכים פרטיים, בכפוף, כמובן, לדיווח המאפשר חיוב בגין ההוצאות הפרטיות. הנאשם נקלע אל מציאות זאת, ופעל כפי שהובר לו, כאשר על פי התנהגות כל הגורמים המעורבים בעניין חשבונותיו, יכול היה להבין שהוא פועל במסגרת המותר ובמסגרת מבקרת של חשבונותיו. במציאות זו פעל הנאשם, כפי שהראיתי לעיל, מבלי שדבק בו אי יושר, ואין להכתימו בכוונות שחיתות. במישור המינהלי ובמישור העקרוני של התנהגות רצויה של שליחי ציבור, הנהלים, כפי שהתגלו, אינם מניחים את הדעת. ייתכן שהיה מקום לצפות, שהנאשם, בתוקף תפקידו, יהיה בין אלה אשר יביאו לשינוי המצב. איני נדרשת בהליך זה לקבוע האם במישור המשמעתי דבק פסול בהתנהגות הנאשם. מכל מקום, לאור קביעתי כאמור, התנהגות הנאשם לא הגיעה לכדי התנהגות פלילית.

על כן, מסקנתי היא שיש לזכות את הנאשם מההאשמות המיוחסות לו בפרט האישום השני.

לעניין האלמנטים של היסוד הנפשי בעבירות קבלת דבר במירמה ומירמה והפרת אמונים, אדון עוד להלן בסוף הפרק המתייחס לפרט האישום הראשון.

האישום הראשון

מחלתה של מירי, בתו של הנאשם

74. קודם דיוני בפרט אישום זה, אני רואה צורך להתייחס בהרחבה לטרגדיה אישית, אשר עברה על הנאשם ומשפחתו, טרגדיה השופכת אור על עובדות ופרטים רבים הנוגעים לאישום זה.

בסוף אפריל 1991, באופן מפתיע, הובהלה בתו בת ה-12 של הנאשם, מירי, לבית החולים, עקב כאבי בטן עזים שתקפו אותה. בבדיקות שבוצעו, התברר, שיש צורך לנתחה מיידית לאור חשד של קיום גידול בבטנה. אשת הנאשם הייתה אותה עת בחוץ לארץ.

מירי נותחה בבטנה, ובמהלך הניתוח הקשה "התפוצץ" הגידול והיה צורך לנקות את כל חלל הבטן. התברר שהמדובר בגידול ממאיר ולאחר שחרורה מבית החולים, היה על מירי לעבור סדרה של טיפולים כימותרפיים. הטיפולים היו קשים. שערה של מירי נשר, היא סבלה מבחילות והקאות קשות עקב החומר הרעיל בו טופלה ונמצאה בלחץ ובמתח. הרופאים הורו לבני המשפחה להמשיך בשיגרת חיים רגילה, כדי לא לשדר למירי שמצבה הרפואי קשה. לקראת סוף הטיפולים הכימותרפיים, המליצו הרופאים לנאשם, עקב מצבה הדכאוני של מירי, לקחתה לחוץ לארץ כדי לשנות אווירה.

סיום הטיפולים היה לקראת סוף יולי-תחילת אוגוסט 1991.

מאחר והנאשם ידע על הצורך ביציאתו לארצות הברית לצורכי עבודה, כפי שיפורט להלן, סיפר על אילוציו בעניין העבודה והצורך לקחת איתו את בתו לחוץ לארץ, לברק. לשיחה זו עם ברק יש חשיבות ועוד אפרט בהמשך את מהלכה ואת תוצאותיה.

הנאשם ומשפחתו אכן יצאו לארצות הברית. בגין העובדה, שמצבה של מירי לא היה יציב באותה התקופה, תכנן הנאשם את הנסיעה כך, שהמשפחה תשהה תחילה באורלנדו, בחופשה בת 6 ימים, כל עוד מירי חשה בטוב ותוכל ליהנות מהחופשה. ואכן, כך היה.

לצער כולם, מששבה המשפחה מארצות הברית לארץ, חייבה מחלתה של מירי ניתוח נוסף בבית החולים הדסה, ירושלים, ובעקבותיו עוד ארבעה טיפולים כימותרפיים לפי הנחיית מומחה מבית החולים באינדיאנפוליס ארצות הברית.

לאחר סידרת טיפולים זו הייתה רמיסיה מסוימת במחלה, אולם זו חזרה ופרצה מחדש. הנאשם נסע עם מירי לאינדיאנפוליס, למרכז רפואי, שם עברה מירי טיפול בהשתלת מח עצם והייתה בבועה סטרילית במשך תקופה של 3 חודשים. הנאשם ואישתו שהו לידה לסירוגין.

בעקבות אותו טיפול השתפר מצבה של מירי, לתקופת מה, ואולם, לאחר מספר חודשים, התגלה גידול נוסף בכבד.

ביום 31.5.1993 נפטרה מירי.

ברי, שמחלתה הקשה של מירי והטיפולים הקשים שנאלצה לעבור, צערו וגרמו סבל נפשי רב להוריה – הנאשם ואישתו.

75. על רקע מחלתה של מירי, ביקשה ההגנה לקבל כראיה מטעמה, חוות דעת מומחה בפסיכיאטריה, פרופ' נתנאל לאור (נ/116) בשאלה:

"האם ישנן תופעות המאפיינות אנשים במצבים של לחץ ומצוקה כתוצאה ממחלה ממארת הפוקדת בן משפחה, כך שהתופעות הללו משבשות תהליכים של בקרה, קבלת החלטות, זכרון וכיו"ב" (נ/116 עמ' 1).

ההגנה מבקשת לקבל את חוות הדעת לצורך ביסוס הגנה של היעדר מחשבה פלילית מצד הנאשם, קיום של "חלל תודעתי", ולחילופין של טעות במצב דברים קיים. סנגורו של הנאשם הקדיש עמודים רבים בסיכומיו לקבילותה ולחשיבותה של חוות הדעת. התביעה התנגדה לקבלת חוות הדעת כראיה מהטעם, שניתן להגיש חוות דעת כזו אך ורק לצורך סעיף 34ח לחוק העונשין, שעניינו אי נשיאה באחריות פלילית בשל ליקוי בכושר השכלי, וכן משום, שאין מקום להגיש חוות דעת, אשר משמעותה המעשית היא העברת נטל קביעת הערכת העדויות מבית המשפט למומחה.

גם לגופה של חוות הדעת מבקשת התביעה שלא להסתמך עליה. התביעה סוברת, כי אין מקום להגשת קובץ מאמרים בשאלה מה יכולות להיות ההשפעות של אותו אירוע טראומטי, כשאין התייחסות בחוות הדעת למצבו של הנאשם על פי בדיקה שלו על ידי המומחה בזמן אמת.

לדעתי, אין להיזקק לחוות הדעת לעניין קבילותה ולעניין חשיבות תוכנה. הנני סבורה, כי אין אפשרות ליישמה לצורך הכרעת הדין וזאת מן הטעם, שהנאשם לא נבדק ולא נבחן בתקופה הרלוונטית, ולכן חוות הדעת אינה מתייחסת אליו באופן פרטני. בנסיבות אלה, חוות הדעת הינה תיאורטית ונמנע ממני ליתן לאמור בה משקל להכרעת הדין.

76. גם אם לא אסתמך על חוות הדעת מהטעם המבואר לעיל, אין בכוונתי להתעלם ממצוקתו של הנאשם עקב מחלת בתו, ומהאפשרות שהייתה לכך השלכה על התנהגותו בנסיבות המקרה. הנאשם תאר את מצבו לאחר שהתגלתה אותה מחלה.

"התחושה היתה של שאתה קרוע בעצם לגזרים ואתה לא יכול אפילו להצביע, או להראות שום סימן על כך. זה תקופה מאוד מאוד, זה כמו בועה בראש, תקופה מאוד מטושטשת..." (עמ' 1631-1632 לפרוטוקול).

משפט אחד בדבריו מבטא את תחושתו יותר מכל:

"ברור שברגע שראינו את הגידול בעצם באותו רגע התהפכו היוצרות... מבחינתי נחרב העולם..." (עמ' 1622 לפרוטוקול).

הנאשם תאר והדגיש בפני
כיצד היה עליו ועל אישתו להיראות כלפי בתו כממשיכים את שגרת החיים כרגיל, על מנת שהבת לא תחשוב, שהמחלה היא חסרת ריפוי ותאבד את רצונה להיאבק בה.

בתקופה זו, כאשר מרבית מעייניו היו נתונים לבתו, הוא הוריד מעליו נטלים ככל האפשר וטיפל אך ורק בעניינים שחייבו את התערבותו.

גם כאשר סיפר הנאשם בבית המשפט על פרק עצוב זה בחייו, לא הצליח שלא לפרוץ בבכי על דוכן העדים ודבריו נאמרו בשברון לב.

אכן, אין צורך בחוות דעת של פסיכיאטר, על מנת לדעת שמחלה קשה של ילד, ופטירתו לאחר מכן, מהווה טראומה קשה ביותר לכל המשפחה, ובמקרים רבים טראומה זו ממשיכה ללוות את בני המשפחה לאורך שנים. ברור לי, שאנשים החווים את סבל ילדם ההולך וכלה לנגד עיניהם מתקשים לחזור לאותה שיגרת חיים כמקודם, ומהלך חייהם, והחשיבות המיוחסת לעניינים חומריים כאלה או אחרים, משתנים. יחד עם זאת, ועם כל הצער ושברון הלב, אין אדם הופך את עורו כתוצאה מאירוע כזה. גם אם חשיבותם של עניינים רבים נחלשת לעומת הטרגדיה המתרחשת לנגד עיניו, אין האיסורים הופכים להיות מותרים.

בדוני בפרט האישום הראשון אביא בחשבון, מבחינת הילך נפשו של הנאשם, את הטרגדיה הקשה שעברה עליו ואת הצורך שלו לתמוך ולעודד את מירי במחלתה הקשה. אך דעתי היא, שאין לייחס לנאשם, כי בשל הטרגדיה שעברה עליו, נשלל ממנו, או נחלש אצלו הכושר להבחין בין מותר לאסור.
הנסיעה לארצות הברית – נסיעה בתפקיד או נסיעה למטרות חופשה

77. פרט האישום הראשון עוסק בנסיעה של הנאשם עם בני משפחתו לארצות הברית ב-16 באוגוסט 1991. לנסיעה הצטרפו אשתו, בתו החולה ובנו. במסגרת נסיעה זו היה הנאשם באורלנדו, במיאמי ובסביבותיה, במפלי הניאגרה ובניו יורק. כרטיסי הטיסה של הנאשם ואשתו שולמו על ידי הסוכנות. ילדי הנאשם נסעו על חשבון נקודות זכות שנצברו לזכותו של הנאשם בחברת התעופה "פאן אמריקה". במהלך הנסיעה השתמש הנאשם בכרטיס האמקס שברשותו לתשלום הוצאות בתי המלון, שכירת רכב וכן מספר ארוחות, טיול במפלי הניאגרה ושתי רכישות פרטיות.

עם שובו של הנאשם ארצה, מילא דוח אש"ל (ת/29, ת/135א) על פיו ביקש דמי אש"ל בגין כל תקופת שהותו בארצות הברית.

עמדת התביעה היא, שנסיעה זו הייתה כולה נסיעה בחופשה של הנאשם עם משפחתו. לטענתה, הציג הנאשם מצג כוזב, כי המדובר בנסיעה לצורכי עבודה, במטרה לקבל מהסוכנות במירמה את מימון הנסיעה ודמי האש"ל להם לא היה זכאי, שכן דמי אש"ל משולמים רק כאשר השליח נמצא בשליחות במסגרת תפקידו. התביעה טוענת כי הצגת הנאשם את הנסיעה, כולה או חלקה, כנסיעה בתפקיד אינה אמת. מכאן, מתבקשת המסקנה, לדעת התביעה, שכל הוצאות במסגרת נסיעה זו בסכום כולל של 13,707$, היו הוצאות פרטיות ולא היה מקום לחייב בהן את הסוכנות.

78. ההגנה טוענת, לעומת זאת, כי נסיעת הנשם הייתה נסיעה משולבת של עבודה וחופשה. היה עליו לנסוע לארצות הברית במסגרת תפקידו בסוכנות ולצורך קיום פגישות במסגרת זו, ובנסיעה זו שילב חופשה עם משפחתו. היה זה בתקופה שבתו המנוחה, בת ה-12, מירי, סיימה טיפולים כימותרפיים עקב מחלת הסרטן בה לקתה, והרופאים המליצו לפניו כי מוטב לילדה לשנות אווירה.

בעקבות שיחה שהתקיימה בינו לבין ברק, בה הציע לו ברק לנצל את זכותו לפי "הסדר חברי הנהלה", הבין הנאשם, שמותר לו לבצע נסיעה לצורכי עבודה, בה יהיה גם בחופש על חשבון הסוכנות. על סמך דברים אלה, החליט לצרף חופשה לעבודה ונטל עמו את בני משפחתו לארצות הברית. בעקבות אותה שיחה הבין הנאשם, שעומדת לו זכות לצרף את אשתו לנסיעה וכי כל ההוצאות שלו ושל אשתו במהלך הנסיעה תכוסינה על ידי הסוכנות, במסגרת נוהל חברי ההנהלה, עליו שמע מברק, מבלי שידע את תוכנו המדויק. עוד מציין הנאשם, כי מכיוון שהנוהל לא היה נהיר לו, הוא ביקש עם חזרתו מהנסיעה שייבדק עניין ההוצאות. מצב ידיעתו של הנאשם קודם הנסיעה ובמהלכה, ובקשתו לברר את עניין ההוצאות, מצביעים, לטענתו, על כך, שלא ידע שהוא פועל בניגוד להוראות. מכאן שלא עבר כל עבירה, ומכל מקום לא הייתה לו כל כוונה לקבל כספים שאינם מגיעים לו.

חילוקי הדעות בין המאשימה להגנה הם בשאלות רבות הנוגעות לנסיעה זו: האם הייתה זו נסיעה לצורכי חופשה בלבד, כטענת התביעה, כאשר הנאשם הסתיר את מהותה האמיתית של השהיה בחוץ לארץ, או שמא הייתה זו, כטענת הנאשם, נסיעה משולבת של עבודה וחופשה, עקב האילוצים בהם היה הנאשם נתון - צורכי העבודה והצורך בשינוי אווירה לבתו החולה; מה היה תוכן השיחה בינו לבין ברק אודות הנסיעה, ומה יכול היה להבין הנאשם מאותה שיחה, באשר למימון הוצאות בנסיעה זו, בה נטל עמו את אישתו וילדיו.

ההגנה אינה חולקת, כאמור, על העובדה, שבעת שהותו של הנאשם עם משפחתו בארצות הברית היה הנאשם גם בחופשה. חילוקי הדעות הם בשאלה האם אותה נסיעה הייתה מיועדת גם לענייני עבודה, וכן בשאלה מה הן המטלות שהיה על הנאשם לבצע - אם בכלל – במסגרת תפקידיו, שעה ששהה בארצות הברית; באילו ימים בוצעו אותן מטלות; ומהם המקומות בהם היה צריך לשהות לצורכי עבודתו.

79. הנאשם העיד, כי בעקבות מחלת בתו נדחו מספר פגישות שהיה עליו לבצע בארצות הברית. היה עליו להיות בניו-יורק, במיאמי וכן קבע עם משפחת פקטה בנורפולק, וירג'יניה לשהות עמם סוף שבוע בביתם. עיתוי הפגישה במיאמי היה חשוב, שכן הפגישה הייתה אמורה להתבצע לפני ישיבת חבר הנאמנים של הסוכנות באוקטובר. עניינה של הפגישה במיאמי היה הקמת רשות חינוך ושליטה ישראלית ברשות זו. בשל החשש לבריאות בתו, שמא לא תעמוד כל תלאות הדרך, החליט הנאשם שהשהות בארצות הברית תחל באורלנדו. המסלול שתוכנן היה טיסה לאורלנדו ושהות בת 6 ימים שם, נסיעה מאורלנדו למיאמי במכונית שכורה, שהות בת יומיים במיאמי, טיסה ממיאמי לנורפולק. על מנת לשהות שם בסוף השבוע, טיסה מנורפולק לבאפאלו לצורך סיור במפלי הניאגרה, טיסה מבאפאלו לניו-יורק ושהות של חמישה ימים שם, ולאחר מכן טיסה מניו-יורק לתל אביב. הנאשם הזמין באמצעות סוכנות הנסיעות "הסתור" כרטיסי טיסה לכל היעדים כאמור (ת/68). בפועל, לפי עדות הנאשם, בוטלה הפגישה עם משחת פקטה, ועל כן תוכניתו המקורית שונתה, במובן זה שבמקום לטוס לנורפולק ולשהות בה, שהה בסביבות מיאמי באותם ימים.

80. התביעה מבססת את טענתה, להיות הנאשם בחופשה במהלך כל שהותו בארצות הברית, על העובדות הבאות:

הנאשם עצמו ראה נסיעה זו כנסיעה לחופשה. הוא סיפר בהודעותיו במשטרה (ת/34א ו-ג) כי נסע לחופשה עם אשתו לארצות הברית על חשבון הסוכנות, בסוברו, כי הדבר מגיע לו לאור דברי ברק. וכך אמר הנאשם בהודעותיו:

"לשאלתך האם השתמשתי בכרטיס האמריקן אקספרס לצרכים פרטיים רק כאשר הייתי בנסיעות בתפקיד אני משיב שנסעתי פעם אחת לחופשה לארה"ב עם אשתי, כי לפי הנוהל בסוכנות, מותר לחבר הנהלה אחת ל-3 שנים לנסוע לחופשה לארה"ב עם אשתו על חשבון הסוכנות. זה כולל את כרטיס הטיסה, הלינה האוכל, אם אני שוכר רכב, גם את שכירות הרכב, לי אמר צבי ברק שמותר אחת ל-3 שנים לצאת לחופשה על חשבון הסוכנות, זהו הנסיעה שלי עם אשתי הייתה באוגוסט 91, אני חושב שבאוגוסט 91.

בנסיעה זו נסעתי עם אשתי ועם 2 ילדי, כאשר את הכרטיסים של הילדים אני שילמתי. בנסיעה זו היינו באורלנדו, במיאמי, בקיי ווסט ובבאפאלו ליד מפלי הניאגרה ובניו-יורק. כאשר הייתי בניו יורק אני עבדתי" (ת/34א עמ' 3-4).

וכן:

"ש. בהודעתך הראשונה במשטרה סיפרת לנו שהיית יחד עם אשתך וילדיך בנסיעת חופש בארה"ב. מתי הייתה נסיעה זו ולהיכן.

ת. זה היה בקיץ 91. טסנו מפה לניו-יורק ומשם לאורלנדו. לאורלנדו הגענו בטיסה. באורלנדו יש את דיסני וורלד. שם היינו כמה ימים, לא זכור לוח זמנים מדויק. משם נסענו למיאמי, שם היינו יום אחד, ושם פגשתי מישהו מהסוכנות. איש ציבור אמריקאי. אני ניצלתי את השהות שלי שם כדי להיפגש איתו.

הודעתי לו מראש שאני מגיע. הוא חבר בחבר הנאמנים של הסוכנות. הייתי צריך לעשות לובי לאיזה שהוא עניין בסוכנות. לאיזה החלה שהייתי צריך להעביר. במיאמי טסנו לניאגרה, למפלי ניאגרה. שם היינו, אני חושב לילה אחד. אבל אני לא בטוח, ומניאגרה, מהמפלים, טסנו ישר לניו יורק. בניו יורק עבדתי ממש, הייתי יום יום במשרדים. בניו יורק היינו כמה ימים, אני לא זוכר, בערך 3 ימים, או ארבעה, לא זוכר בדיוק..." (ת/34ג עמ' 5).

התביעה מבקשת גם להציע את התייחסותו של הנאשם לשהותו בתורכיה עם משפחתו, שעה שהוא היה בתפקיד ומשפחתו בחופשה, בניגוד לאותה נסיעה לארה"ב וכדבריו בת/34ג עמ' 6:

"ש. האם אתה היית גם עם משפחתך בתורכיה.

ת. אני משיב שכן, אבל זו לא היתה נסיעת חופש. הם הצטרפו אלי על חשבוני. בשבילם זו היתה נסיעת חופש, בשבילי זו הייתה נסיעת עבודה...".

התביעה גם סוברת שאותה פגישה במיאמי לא הייתה ולא נבראה. הנאשם לא הסכים למסור את שם האדם עמו נפגש, ואכן לא מסר את שמו במשטרה, הגם שהופנתה אליו בקשה מיוחדת בעניין (ת/113). אף בעת עדותו בבית המשפט לא מסר הנאשם את שמו של אותו אדם.

בא כוח התביעה טוענת, כי גם שהותו של הנאשם בניו-יורק לא הייתה במסגרת תפקידו אלא במסגרת חופשה בלבד. הראיה לכך, לסברתה, היא סתירה באמרותיו של הנאשם, שאמר במקום אחד, שעבד במשרד הסוכנות בניו-יורק (ת/34ג עמ' 5) ואילו בעדותו בבית המשפט אמר שפגש אנשים מחוץ למשרדים, בפגישות שחלקן היו מתכוננות מראש וחלקן לא מתכוננות, וגם שנפגש עם עובדי הגזברות. כן היא מסתמכת על דברי מנור. כשזה נשאל בחקירתו במשטרה על אותה נסיעה של הנאשם לארצות הברית, הוא העיד כי פגש את הנאשם ובני משפחתו במשרדים למשך "רבע שעה, חצי שעה". מנור גם אמר, כי לא זכורה לו סיבה מיוחדת בגינה היה על הנאשם להיות בניו-יורק באותה עת.

81. התביעה גם טוענת שהנאשם ניסה, כאילו, להסתיר את העובדה שנסיעתו הייתה, למעשה, כולה נסיעה לחופשה. בעניין זה היא מסתמכת על העובדות הבאות:

עובר לנסיעה הודיע הנאשם לדיניץ על צאתו לחוץ לארץ (ת/25). מזכירתו הודיעה לאגף השליחים, כי יציאתו של הנאשם היא בהתאם להסדר חברי הנהלה ואף ביקשה מקדמת אש"ל בסך 3,000$ (ת/96ח). מכאן, ברור היה שיציאתו לחוץ לארץ של הנאשם הייתה לצורך תפקיד, שכן הסדר חברי הנהלה חל אך ורק בעת נסיעה בתפקיד של חברי ההנהלה.

הנאשם עצמו טרח להזמין את כרטיסי הטיסה ואת בתי המלון, בניגוד למנהגו בדרך כלל, ובניגוד להוראה שלו עצמו מאוקטובר 1990, לפיה יש להזמין את כרטיסי הטיסה דרך אגף השליחים (ת/54).

איש מהמקורבים אליו, לרבות מזכירתו, לא ידעו שהוא נוסע לחופשה עם משפחתו.

82. אומר מיד, שדברי הנאשם אודות הצורך שלו לנסוע לארצות הברית במסגרת תפקידו באוגוסט 1991 מהימנים עליי.

הנאשם הסביר בחקירתו, כי הסיבה בגינה היה עליו להיות במיאמי, הייתה פגישה בקשר לעניינים הקשורים להקמת רשות חינוך שתהיה בשליטה תקציבית של ההסתדרות הציונית. אותה עת פעלה ועדה שמחצית חבריה היו אנשי הסוכנות והמחצית השנייה הייתה של אנשי ההסתדרות הציונית. שליטה תקציבית באותה רשות חינוך הייתה מבטיחה גישה ציונית, והדבר היה חשוב לנאשם. אותו אדם עמו נפגש היה אמור להצביע נגד האינטרסים אותם הוא ייצג בוועדה ולכן הבטיח לו הנאשם, שלא יגלה את שמו.

ואכן, לדברי הנאשם, פגישתו עם אותו אדם הוכתרה בהצלחה והשליטה התקציבית על רשות החינוך היא בידי ההסתדרות הציונית. עובדה זו, עליה העיד הנאשם, נתמכה גם בדברי העד בובי בראון, שסיפר כי הכין את הנאשם לקראת אותה פגישה, יש לציין, שעל פי דברי הנאשם, דובי ברגמן היה ראש אגף הכספים של ההסתדרות הציונית, ועניין השליטה התקציבית של ההסתדרות הציונית באותה רשות חינוך נגע גם לו, ולכן הנאשם שוחח עמו על כך לאחר הפגישה עם אותו אדם במיאמי.

רובי ברגמן לא הובא להעיד, לא על ידי התביעה ולא על ידי הסנגוריה, ולא הייתה כל הזמה לדברים אלה של הנאשם בעניין השיחה עמו.

הנאשם לא זכר בתחילת דבריו אם נפגש עם אותו אדם במיאמי פעם או פעמיים. הוא גם לא זכר בוודאות היכן נפגשו, האם במסעדה או במלון בו שהה הנאשם. התביעה ביקשה להסיק מעובדות אלה, שפגישה כזו לא התקיימה.

לא ראיתי לנכון להסיק מסקנה כזו, אף אם הנאשם לא זכר באיזה יום במהלך נסיעתו ערך את הפגישה במיאמי ואף אם לא זכר היכן התקיימה. הנאשם העיד, כי הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהיה במיאמי, השהות עצמה הייתה קצרה (3 ימים), ואין זה בלתי מתקבל על הדעת שלא יוכל להיזכר היכן התקיימה אותה פגישה.

התביעה התרעמה גם על כך, שנושא הפגישה עם אותו אדם עלה בפרוטרוט רק בחקירה החוזרת של הנאשם. לא נראה לי, שיש מקום לתרעומת זו. הנאשם נחקר חקירה נגדית מפורטת וארוכה, ואולם לא מצאתי בכל החקירה שאלה ישירה על נושא הפגישה. השאלות נגעו לזמן קיום אותה פגישה ולמקום התקיימותה. מאחר והנושא לא עלה במפורט בחקירה הנגדית, ראתה ההגנה לנכון להבהיר זאת בחקירה החוזרת.

אכן, מן הראוי היה, שהנאשם יגלה את שם האדם עמו נפגש במיאמי, גם אם נתן לו הבטחה מפורשת שלא יעשה כן. הנאשם היה יכול לבקש מהחוקרים שלא יגלו את שמו של אותו אדם. גם בחקירתו לפניי, יכול היה הנאשם לגלות את שמו, תוך בקשה שהשם ישאר חסוי, וניתן להניח, שלו הייתה בקשה כזו, ניתן היה להיעתר לה.

יחד עם זאת, וכאמור לעיל, דברי הנאשם ביחס לאותה פגישה והסבריו מהימנים עליי, ואני קובעת, כי במסגרת נסיעתו לארצות הברית תכנן הנאשם פגישה במיאמי, ופגישה זו הייתה במסגרת תפקידו.

83. מהימנים עליי גם דברי הנאשם, כי במסגרת נסיעתו הייתה לו עבודה לבצע בניו-יורק, וכי בפועל פעל במסגרת תפקידו בהיותו בניו-יורק. הנאשם נקב בשמות מספר אנשים עמם נפגש. גם אם מנור לא זכר סיבה מיוחדת בגינה היה על הנאשם להיות בניו-יורק, אין משמעות הדבר, שלא הייתה סיבה כזו. מטבע הדברים, קשה היה לנאשם לשחזר כעבור מספר שנים עניינים מיוחדים שהיו דווקא באוגוסט 1991.

לא התעלמתי מדבריו של הגזבר חנן בן יהודה, שהחל בתפקידו לאחר שהנאשם סיים את תפקידו, על מהות העבודה שעל גזבר לבצע ועל דרך ביצועה. עם זאת, חשוב להדגיש כי תפקידו של גזבר הסוכנות וההסתדרות הציונית הוא, בין היתר, קביעת מדיניות כללית וטיפול בתקציב. תפקידו אינו מתבטא בעבודה משרדית המוגדרת בשעות. צורת העבודה נתונה לשיקול דעתו של המבצע אותה, ולא הובאה לפני כל ראיה לפגם בשיקול דעתו של הנאשם בתפקודו כגזבר הסוכנות במקרה זה או אחר. הנאשם ידע מהן המטלות אותן עליו לבצע, ואף אם ביקר במשרדי הסוכנות לפרק זמן מצומצם, אין בכך כדי לשלול את העובדה ששהה בניו-יורק במסגרת תפקידו ולשם מילויו.

אני ערה לכך, כי מנור אמר בהודעתו במשטרה שבאותה נסיעה, פגש את הנאשם במשרדי הסוכנות רק לזמן קצר כאשר פגש במשרדו את ילדיו, ואולם, הנאשם היה פעמים רבות בניו-יורק, ואין זה סביר בעיני שמנור יזכור את נסיבות כל פגישותיו עמו וידע לספר בדיוק מתי שהה הנאשם במשרדים בניו-יורק.

84. התביעה ביקשה ללמוד על כך, שהנאשם שהה בניו-יורק במסגרת חופשה בלבד, גם מהמלון בו שהה עם משפחתו בהיותו בניו יורק. בהקשר זה הזכירה, כי הנאשם לא שהה במלון בו נהג לשהות בדרך כלל, וכי בניגוד לכל הפעמים הקודמות בהן שהה במלון "דרייק", שהה הפעם במלון הנקרא "אמבסי סוויט". היא גם הדגישה, כי התשלום עבור לילה במלון זה היה כפול מזה שגבו במלון "דרייק".

בעניין זה העיד הנאשם, כי החיובים שחייבו את שליחי הסוכנות במלון "דרייק" לא היו לרוחו, והוא חפץ להסדיר שהות במלון אחר, בו השהות תהיה זולה יותר. הנאשם שוחח בקשר לכך עם יוסי חוגרי, שעבד אותה עת ברשת "הייאט" כחשב מלון "הייאט" בירושלים, ואף הזמין מקום למלון "הייאט" למועדים הרלוונטיים. אלא שהוברר, כי לא היה מקום במלון "הייאט" בניו יורק, ועל כן התאכסן במלון "אמבסי סוויט", מלון אותו לא הכיר קודם, ולדבריו, מנור הוא שהזמין עבורו מקום שם. דברי הנאשם, שלא הכיר קודם את המלון, ושמנור הזמין בו מקום עבורו, מהימנים עליי. אכן, היה החיוב גבוה יותר, כנראה בשל היות המלון מלון דירות, אולם הוכח בפני
י, שעל פי המקובל בסוכנות, יושב ראש וגזבר הסוכנות רשאים היו לגור בסוויטה בעת שהותם בחוץ לארץ, ועל כן אין הדבר נראה חריג או לא תקין באופן קיצוני.

85. אכן, בהודעותיו במשטרה התייחס הנאשם לאותה נסיעה לארצות הברית כנסיעה לחופשה, ולא התעלמתי מדבריו אלה. אך יש לזכור, כי כאשר נחקר הנאשם במשטרה, הוא נחקר בקשר לשימוש בכרטיסי אשראי לצרכים פרטיים בלא שדיווח על כך. עניין הנסיעה לארצות הברית לא עמד כלל כאישום נגדו באותה חקירה, ועל כן לא הסביר בהודעתו שהנסיעה הייתה מיועדת להיות נסיעה בתפקיד. דבריו אודות החופשה נאמרו תוך הסבר כיצד ומתי השתמש בכרטיס האמקס לצרכים פרטיים, ומתוך רצון להראות שהיה יכול להשתמש בכרטיס אשראי מוסדי גם כאשר היה בחופשה, ועל כן הזכיר את "חלק החופשה" שבאותה נסיעה.
ימי הזכאות לדמי אש"ל והחזר הוצאות

86. משקבעתי כי נסיעתו של הנאשם הייתה במסגרת תפקידו, כאשר אין חולק שבמהלך תקופה זו שהה גם בחופשה, ניתן לקבוע מה הם הימים בהם עבד, ומה הם הימים בגינם היה זכאי לתשלום הוצאות. יש לזכור, כי לטענת התביעה, השתמש בנאשם בכרטיס האמקס שברשותו והוציא סך של 4,399$, זאת בנוסף להחזר אשר דרש בסך של 169$ בגין כרטיסי תיאטרון וארוחה, וכן בנוסף לעלות כרטיסי הטיסה לו ולאשתו. בסך הכל טוענת התביעה, כי הנאשם הוציא סך של 13,707 $ במירמה בנסיבות מחמירות ותוך הפרת אמונים.

ההוצאות אשר הוציא הנאשם בכרטיס האמקס במהלך נסיעה זו היו עבור שהות בבתי מלון באורלנדו, במיאמי, בקיי ווסט, במפלי הניאגרה ובניו יורק. סך כל ההוצאה עבור בתי המלון היא 3,061$. הנאשם הוציא סכום כולל של 598$ עבור שכירת רכב ודלק. כמו כן, השתמש הנאשם בכרטיס האמקס לתשלום עבור 8 ארוחות: ארוחה במיאמי, ארוחה במפלי הניאגרה, ארוחה בקיסימי (אורלנדו), ארוחה בבואנה ויסטה (ליד מיאמי), ארוחה בקיי וסט ושלוש ארוחות בניו יורק. הסכום הכולל של כל הארוחות הוא 417$.

הנאשם הוציא סך של 151$ בגין טיול במפלי הניאגרה, וכמו כן היו לו הוצאות בגין שתי רכישות בניו יורק ובמיאמי בסכום כולל של 168$.

קודם שאקבע בגין אילו ימים של שהות הנאשם בארצות הברית הוא זכאי לתשלום הוצאותיו על ידי הסוכנות, יש להסביר את המושג "ימי חלון".

87. חבר הנהלה הנוסע לחוץ לארץ במסגרת תפקידו, נאלץ לעיתים לשהות בחוץ לארץ בימי סוף שבוע או בחגים מקומיים, כאשר בימים אלה נמנע ממנו לעבוד. כמו כן, מדרך הטבע, קורה לפעמים, שבמהלך ימי שהותו בחוץ לארץ יש יום, או יותר, בהם אין לשליח פגישות, וימים אלה הם "ימי חלון". הנוהל שהיה מקובל בסוכנות הוא, כי ימים אלה, ימי סוף שבוע ו"ימי חלון" בין פגישות, נחשבו לימי שליחות לכל דבר ועניין. חבר ההנהלה קיבל בגין ימים אלה אש"ל והיה זכאי למימון הוצאות המלון שלו.

העד נתיב העיד על כך (עמ' 117 לפרוטוקול), ואף הובאה כדוגמא נסיעה שביצע אשר כללה שלושה ימי עבודה, אולם, בגינה קיבל שבעה ימי אש"ל. שוקרון אישר, כי חבר הנהלה שנקבעו לו שתי פגישות ברווח של ארבעה ימים ביניהן, יכול תיאורטית לחזור ארצה ולנסוע שוב, אולם בהישארו בחוץ לארץ במהלך ימים אלה, יהיה זכאי לקבל את הוצאותיו בהם.

גם הנאשם העיד על כך, בהסבירו שדברים אלה אכן קורים, וימי סוף שבוע או חגים, או "ימי חלון", נחשבו לימי שליחות.

88. בימים שבין 18 באוגוסט עד ה-22 באוגוסט היה הנאשם בחופשה באורלנדו עם משפחתו.

ביום 22 באוגוסט נסע הנאשם ברכב ששכר מאורלנדו למיאמי. נראה לי כי יש לקבוע יום זה כתחילת עבודתו של הנאשם בארצות הברית.

על פי התכנון המקורי, היה הנאשם אמור לטוס ב-23 באוגוסט אחה"צ לנורפולק למשפחת פקטה. המדובר ביום שישי של השבוע. הנאשם היה אמור לשהות אצל משפחת פקטה עד ה-25 באוגוסט. משבוטלה הפגישה עם משפחת פקטה, נשאר הנאשם עם משפחתו באזור מיאמי, ונסע לטיול לאזור הנקרא key west , שם גם לו עם משפחתו לילה אחד. הם חזרו למיאמי ב-24 באוגוסט.

נראה לי, כי יש לראות בכל אותם ימים ימי שליחות. מדובר בימי סוף שבוע אשר תוכננו מלכתחילה להיות ימי עבודה – פגישה עם משפחת פקטה. משבוטלה פגישה זו, כאשר מדובר בימי סוף שבוע, סביר לראות בימים אלה "ימי חלון" הנחשבים לימי שליחות.

ממיאמי טסו הנאשם ומשפחתו לבאפאלו לצורך טיול במפלי הניאגרה. קיימים חילוקי דעות בין התביעה לסנגוריה מה הם המועדים בהם טס הנאשם לבאפאלו ומשם לניו-יורק. על פי חומר הראיות, כאשר הגיע הנאשם לבאפאלו שכר מכונית, והיה על פי הרישום ב-25.8.1991. הוא החזירה למחרת, ביום 26.8.1991 בשדה התעופה בבאפאלו. מכאן ניתן להסיק שהנאשם ומשפחתו הגיעו ביום 25.8.1991 לבאפאלו, משם נסעו למפלי הניאגרה, שהו שם עד 26.8.1991, ואז נסעו לניו יורק. מאידך, על פי מועד הפירעון של חשבון המלון, נסעו לניו יורק ב-25.8.1991 (פירעון חשבון המלון נעשה בדרך כלל ביום העזיבה). התביעה מבקשת לטעון, כי שהות הנאשם ומשפחתו במפלי הניאגרה ביום 26.8.91, שהוא יום שני בשבוע, היא על חשבון ימי עבודה, שכן יום זה אינו נכלל בגדר ימי סוף שבוע הנחשבים לימי שליחות. יש לזכור, שלטענתה, גם בכל הימים שקדמו למועד זה הנאשם לא עבד.

הנסיעה ביום 26.8.91 הייתה מבוססת, כאמור, על פי התכנית המקורית, על כך שהנאשם היה אמור להיות אצל משפחת פקטה בנורפולק, פגישה שבוטלה בסופו של דבר. נראה לי שניתן לראות באותו יום שני, בו היו הנאשם ומשפחתו במפלי הניאגרה, "יום חלון", בגינו זכאי הנאשם להחזר הוצאותיו.

כפי שאמרתי לעיל, עבד הנאשם בעת שהותו בניו יורק, ומכאן שהיה זכאי להחזר הוצאותיו בימים אלה ולדמי אש"ל.

המסקנה המתבקשת לאור כל האמור לעיל היא, שיש לראות את הימים החל מ-22 באוגוסט ועד ה-30 באוגוסט כימי שליחות בגינם היה הנאשם זכאי לימי אש"ל ולהחזר הוצאות, ואת הימים מ-16 באוגוסט עד 22 בו כימי חופשה.
הוצאות להן היה זכאי הנאשם והוצאות להן לא היה זכאי

89. הזכרתי לעיל את "הסדר חברי הנהלה". הסדר זה קובע כדלהלן:

"בני הזוג של חברי הנהלה לא כולל מנכ"לים לנסיעות לחו"ל רשאים להצטרף לנסיעה לחו"ל פעם ב-3 שנים במחלקת תיירים בלי הגבלת מקום. גילום מס על ההוצאות הנ"ל יהיה כמקובל בממשלת ישראל לשרים.

הנסיעה תהיה במהלך השנה השלישית לכהונתו של חבר הנהלה".

לאור הסדר זה אבחן את ההוצאות שהוציא הנאשם.

הנאשם היה זכאי למימון הוצאות הטיסה שלו ושל אשתו למיאמי ניתן לצאת מהנחה, שמחיר טיסה למיאמי שווה למחיר נסיעה לאורלנדו. הנאשם ואשתו היו זכאים גם לטיסה ממיאמי לניו יורק ומניו יורק לתל אביב. דהיינו, הנאשם לא היה זכאי למימון טיסות הפנים ממיאמי לבאפאפלו ומבאפאלו לניו יורק.

אין חולק, ששהות הנאשם ומשפחתו באורלנדו הייתה לצרכי חופשה. מכאן שהנאשם לא היה זכאי לקבל את הוצאות המלון באורלנדו שהם כ-900$ וכן לא היה זכאי להוצאות שהוציא במסעדות שם, 70.24$ במסעדת "צ'רלי סטייק האוז" ו-73.95$ במסעדת מרקש. הנאשם גם לא היה זכאי למימון הוצאותיו במקום הקרוי medieval times בסך של 98$.

בהגיעו לאורלנדו שכר הנאשם מכונית למשך שהותו שם. במכונית זו גם נסע לאחר מכן למיאמי והשתמש בה גם שם. הנאשם החזיר את המכונית בשדה התעופה במיאמי. הנאשם שכר רכב לצרכי הטיול במפלי הניאגרה.

בעת שהותו במיאמי טייל הנאשם עם משפחתו ב key west -, ולשם נסע במכונית השכורה. גם אם ניתן להכיר בשהות בבית המלון בימם אלה כהוצאה בתפקיד, נראה לי כי לא היה מקום לראות בשכירת המכונית הוצאה כזו. הנאשם העיד, כי אם היה רוצה לשכור מכונית בכל אחד מהמקומות אליהם הגיע עקב שליחותו, היה יכול לעשות כן. אולם נראה לי, כי אלמלא היותו שם עם משפחתו, לא היה כל צורך בשכירת רכב.

אשר על כן, דמי שכירת הרכב בסכום כולל של 562$ לא הגיעו לו. כך גם לגבי צריכת הדלק בסך של 26$.

90. התביעה טענה, כי מחיר בתי המלון השונים היה גבוה בהשוואה למחירי בתי מלון בו היה הנאשם נוהג ללון שעה ששהה בניו יורק. התביעה אף טענה, כי מאחר והנאשם לא שיתף פעולה עם המשטרה לאחר פרסום בכלי התקשורת בדבר הכוונה להגיש נגדו כתב אישום, ולא המציא אישור המופנה לבתי המלון כי יעבירו למשטרה את החשבונות, בגין שהותו בהם, לא ניתן היה לברר, מנימוקים התלויים בו, את הסיבה לגובה הסכומים ששולמו לבתי המלון ואת פירוט החיובים שחלים על ידי בתי המלון.

עיינתי בזיכרונות הדברים הנוגעים לדבר. הפניה היחידה אל הנאשם, כי ימסור אישור, כאמור, המופנה אל בית המלון, נגעה למלון באורלנדו. לגבי שאר בתי המלון, הרי שעל פי זיכרון הדברים של החוקרת ליאורה בן פורת מיום 6.11.1994, הפניה לקבל את חשבונות בתי המלון הייתה לאילש ולא אל הנאשם, אשר על פי התרשומת הבטיח שחשבון המלון בניו יורק יישלח למשטרה, אם כי הדבר יארך זמן. בית המלון במיאמי טרם השיב באותו מועד ובית המלון במפלי הניאגרה פשט את הרגל (ת/108). לא מצאתי רישומים נוספים באותו עניין ואילש אף לא נחקר על כך.

המסקנה היא, כי אין לומר שבשל אי שיתוף פעולה של הנאשם לא הגיעו חשבונות בתי המלון. חשבון המלון באורלנדו אינו רלוונטי, אם כי נראה, שהסכום אינו גבוה ביחס למספר ימים בו שהו הנאשם ומשפחתו במלון (150$ ללילה).

אשר לטענת התביעה בדבר גובה הסכומים ששולמו עבור לינת הנאשם, לא נראה לי, כי ניתן להסיק מסקנה כל שהיא. לא הוכח לפניי מהו הסכום אותו גובה מלון בדרגת 4 כוכבים, וגם לא הוכחה דרגת בתי המלון בהם שהה הנאשם. התביעה אף טענה, כי לא ניתן לקבוע, לאור היעדר קבלות בתי המלון, אם החיוב היה בגין חדר אחד או שניים. הנאשם העיד, כי בכל המקרים לנו כולם בחדר אחד, שכן היה צריך להשגיח על מירי בחוליה, ודבריו בעניין זה מהימנים עליי.

אכן, התשלום עבור בית המלון בניו יורק היה גבוה יותר מהרגיל. אולם, כפי שכבר הזכרתי, על פי הנוהג, מותר היה לגזבר לשהות בסוויטה ולא בחדר רגיל, ואין להוציא מכלל אפשרות שבכך מדובר.

המסקנה המתבקשת היא, ששהות הנאשם בבתי המלון החל מ-222 באוגוסט עד ה-30 בו הייתה צריכה להיות מכוסה על ידי הסוכנות.

91. בעת שהותו של הנאשם במיאמי ובניו יורק היו לו הוצאות במסעדות בסכום של 185$. אכן, הנאשם היה במקומות אלה עם משפחתו, אולם אין להסיק מכאן שהארוחות היו דווקא עם משפחתו, ולא במסגרת תפקידו.

כבר אמרתי לעיל, שבמקומות אלה עבד הנאשם במסגרת תפקידו כגזבר ואין להוציא מכלל אפשרות, כדבריו של הנאשם, כי אירח את האדם עמו נפגש באותה מסעדה.

כאשר הגיע הנאשם לניו יורק ופגש את מנור, מסר לידיו קבלות בגינן ביקש החזר הוצאות. המדובר בקבלות בגין ארוחות ערב ומופע שנערכו ב - medieval timesבסכום של 98$, ובארוחה במסעדה בשם "טרופיקל גריל בר" במיאמי בסכום של 71$. אין כיום חולק, שהנאשם לא היה זכאי להחזר הוצאות בגין ארוחת הערב והמופע ב- medieval times. הנאשם לא יכול היה להסביר פשר הגשת הקבלות בגין אותו מופע על מנת שסכומן ישולם לו. בעדותו אישר, כי המדובר בהוצאות פרטיות מובהקות. הנאשם הסביר, כי כנראה הדבר נעשה בהיסח הדעת, וגם בעניין זה דבריו מהימנים עליי. ברור לי שהדבר נעשה בטעות, ובגין הגשת אותן קבלות וקבלת החזר בגינן אין לייחס לנאשם עבירה פלילית.

אשר לקבלה במסעדת "טרופיקל גריל בר" במיאמי, אותה הגיש למנור לצורך קבלת החזר (שכן הוא שילם בכרטיס האשראי הפרטי שלו): הנאשם לא זכר אם אכן נפגש עם אותו אדם במיאמי במסעדה זו, ואולם אין להוציא זאת מכלל אפשרות, ולו מחמת הספק, ואז זו תיחשב כהוצאה בתפקיד.

92. במהלך שהותו בארצות הברית באותה תקופה, ביצע הנאשם שתי רכישות בחנויות בסכום של 168$. רכישות אלה מופיעות בנ/84 בו דנתי בסעיף 69 לעיל, כאשר לידן מופיעה המילה "שולם". לאור קביעתי שם, שלא ניתן לשלול אפשרות כי היה רישום כל שהוא אודות החזר בגין הוצאות אלה, גם כאן נראה לי ראוי לקבוע, כי אין לשלול את האפשרות שהנאשם החזיר כסף בגין הוצאות אלה, כאשר הוא עצמו לא זכר זאת, ואולם שוקרון מצא אסמכתא לכך, אסמכתא שמאוחר יותר לא נמצאה.

93. העולה מהאמור לעיל הוא שהנאשם לא היה זכאי למימון הוצאות כדלהלן:

מלון באורלנדו בסך
900.16
$

שכירת רכב ודלק בסך
598
$

מסעדות
232.24
$

טיול במפלי הניאגרה
151.80
$

המופע במדיבל טיימס
98
$
סה"כ 1,980.20 $


עלות הטיסות הפנימיות ממיאמי לבפאלו ומבפאלו לניו יורק לא הוכחה. העד גד מוריץ העיד אמנם, כי מחיר כל הטיסות הפנימיות הוא כ-20% ממחיר הכרטיס לארצות הברית, אך בהיעדר ראיה ברורה בדבר ההפרש בעלות הטיסה בגין טיסת הנאשם ואשתו ממיאמי לבפאלו ומבפאלו לניו יורק לעומת טיסה ממיאמי לניו יורק שהייתה במסגרת עבודתו של הנאשם, לא אוכל לקבוע את סכום ההוצאה הנוספת, גם אם יש להניח שהנסיעה לבפאלו ייקרה את עלות הטיסות.

כמו כן, לא היה הנאשם זכאי ל-6 ימי אש"ל בסכום כולל של 510$. המדובר בימים בהם שהה בחופשה, באורלנדו, במסגרת דוח האש"ל אשר הוגש על ידו נכללו ימים אלה והוא קיבל אישור עבורם.

סך הכל המדובר בהוצאות מוכחות בסכום של 2,490.20$, העולה על סכום ההוצאות אשר לכיסויין על ידי הסוכנות היה הנאשם זכאי.

94. לאחר שקבעתי, כי הנאשם לא היה זכאי לסכום זה, אם כי נהנה ממנו, יש לקבוע האם בהוצאת אותם סכומים, אשר את תמורתם קיבל מהסוכנות, ניתן לייחס לנאשם עבירה פלילית של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות וכן את העבירה של מירמה והפרת אמונים.

אזכיר, שכאשר חזר הנאשם מאותה נסיעה הגיש דוח אש"ל, בו מופיעים כל ימי הנסיעה, החל מ-16 באוגוסט ועד 30 בו, כימי עבודה. כמו כן, לא דיווח הנאשם על הוצאות פרטיות, שהוצאו בכרטיס האמקס, אותן הוצאות אשר, כאמור, לא היה זכאי לכיסוין על ידי הסוכנת.

האם התכוון הנאשם, או היה מודע לקבלת כספים או להוצאתם במירמה?

95. קודם שאביא מסקנותיי אם הוכחו האשמות המיוחסות לנאשם, ראוי לחזור אל שיחת הנאשם עם ברק קודם נסיעתו לארצות הברית עם משפחתו, ואל מה שהבין הנאשם משיחה זו.

כאמור לעיל, עקב הצורך של הנאשם להיות בניו יורק ובמיאמי לצורכי עבודה בקיץ 1991 ולקיום פגישות, אשר נדחו למועד זה בשל מחלת בתו, ולאור המלצות הרופאים לקחת את הבת לחוץ לארץ, לשם שינוי אווירה, נפגש הנאשם עם ברק קודם נסיעתו לארצות הברית, והעלה לפניו את בעייתו.

על פגישה זו מעיד הנאשם בעדותו:

"אמרתי לו שתדע לך, אני צריך לנסוע לניו יורק בקיץ הזה וסיפרתי לו את הסיפור של הרופאים עם הבת. הוא הציע לי, הוא אמר תשמע, למה שלא תנצל את ההסדר חברי הנהלה, ותיסע בהסדר חברי הנהלה ותשלב בנסיעה הזאת גם את הילדים ואת אישתך.... והוא אמר לי בצורה מפורשת, אני לא ידעתי שיש הסדר חבר הנהלה, אף פעם לא קראתי את הנוהל הזה לעומק, לא ירדתי לפרטיו. צבי ברק היה האורים והתומים בסוכנות בעניינים של נהלים וידע בסוכנות..." (עמ' 1633 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"...עם ברק אני סיכמתי לפני הנסיעה הספציפית הזו, שאני אמור לנסוע לניו יורק ולמיאמי, לנורפלוק וסיפרתי לו שהרופאים אמרו שכדאי וצריך שאנחנו ניסע עם המשפחה ועם מירי לחופשה, ברק אמר לי תשמע, הוא הציע לי, תנצל את זה דרך חברי הנהלה, יש לך זכות אחת לשלוש שנים לנסוע עם המשפחה, תנצל את הסדר חברי הנהלה, בנסיעה הזאת תשלב את הנסיעה של המשפחה שלך, עם הנסיעה שאתה נוסע לעבודה, ואמרתי לו שאני מתכוון, הוא ידע לאן אני מתכוון לנסוע".

הנאשם גם סיפר, כי שאל את ברק האם הוא יכול, בעת שיהיה במיאמי, לבצע שייט באיים. ולדבריו:

"... אני שאלתי את ברק, שאלתי אותו אם אני יכול בנסיעה הזאת המשולבת שאני עושה, והוא העיד על זה בבית המשפט. שאלתי אותו אם אני יכול באותה נסיעה, לשלב, לעשות קרוז (שיט). יש אוניות שנוסעות מאזור פלורידה ועושות קרוז שלושה ימים באיים, בונצואלה או משהו כזה, ושאלתי אותו אם אני יכול לעשות קרוז, חשבתי שזה יעשה טוב למירי להיות בים באניה וכן הלאה. הוא אמר לא אל תעשה את זה כי זה ינקר עיניים..." (ההדגשה שלי - מ' ש' א') (עמ' 1639 לפרוטוקול).

גירסת הנאשם היא, כי מדברים אלה שנאמרו לו על ידי ברק הבין, כי הוא יכול לצאת לחופשה במסגרת הסדר חברי הנהלה והסוכנות תישא בהוצאות.

וכך אמר הנאשם:

"... אני גם זוכר בשיחה הזאת, יצאתי ממנו בתחושה ברורה לגמרי שאין שום ספק, שמותר לי לעשות נסיעה כזאת על פי הנוהל ושהסוכנות תישא בכל הוצאות של הנסיעה על פי הנוהל הקיים לחברי הנהלה כולל מלונות לאישתי ולי בלי שום ספק" (עמ' 1637 לפרוטוקול).

"... מה אני יכול להבין מתשובה כזאת? [ששיט באיים לא כדאי לעשות כי זה מנקר עיניים – מ' ש' א'] אם זה באמת מנקר עיניים אם זה נסיעה פרטית, אני צריך לשאול את ברק אם לנסוע באוניה או לא לנסוע באוניה? הוא יודע שאני נוסע בנסיעה של חבר הנהלה, הוא הציע לי לעשות את ההסדר הזה, וכשהוא אמר שזה מנקר עיניים היה לי ברור לגמרי שאת זה אני לא יכול לעשות, אבל דבר אחד ודאי שאני יכול לעשות ושהוא ישא בהוצאות.

לכן לא היה לי בליבי שום ספק, שמה שעשיתי היה תקין וכשורה...".
(עמ' 1640 לפרוטוקול).

ובהמשך:

"... הגיוני בעיני שאם הסוכנות נושאת בהוצאות נסיעה שלי ושל אישתי שהיא תישא בהוצאות של בית מלון, ארוחות וכל הוצאות אחרות בתפקיד, נסיעות, אם זה מוניות, או שכירת רכב או כל דבר אחר וטיסות, זה היה הנוהל שקיבלו חברי הנהלה, אם אני מבין נכון...".

וכן:

"... הבונוס שקיבלי בנסיעה זו זה היכולת שלי לנסוע עם משפחתי לכמה ימי חופש, ככה אני הבנתי את... אחרת מה המשמעות של הסדר הזה...".
(עמ' 1787 לפרוטוקול).

עדותו של הנאשם על הבנה זו שלו את דברי ברק חזרה על עצמה במילים אלה ואחרות ואיני רואה צורך למובאות נוספות מהפרוטוקול.

96. בחקירתו הנגדית, נשאל ברק אודות שיחה זו עם הנאשם, ומה לדעתו יכול היה הנאשם להבין מדבריו.

התרשמתי מדברי ברק במהלך כל חקירתו, כי זכרונו ביחס לשיחה זו לא היה בהיר. יחד עם זאת, הגם שבתחילת דבריו לא זכר שהנאשם שוחח עמו אודות הצורך שלו לקחת את בתו החולה לחוץ לארץ לפי המלצת רופאיה, בסוף יום החקירה אמר, כי יכול להיות שהנאשם אמר, שהוא נוסע לשליחות ולוקח עמו את משפחתו. במהלך החקירה נזכר בפרטים נוספים מאותה שיחה. ברק הסכים לכך, כי אכן הוא היה זה שהעלה בפני
הנאשם את האפשרות לנצל את הסדר חברי הנהלה ואף נזכר שקיים שיחה עם הנאשם אודות אפשרות שייט באיים שכן הוא עצמו חזר ממיאמי.

ברק גם זכר, כי דובר על עבודה במיאמי ובניו יורק.

מתשובותיו של ברק ניתן להסיק, שהנאשם שוחח עמו על הצורך לקחת את משפחתו לחוץ לארץ לחופשה, ושכאשר הועלה צורך זה, באה הצעתו של ברק לנאשם לנצל את הסדר חברי הנהלה.

ברור גם, הן מדברי הנאשם על תוכן השיחה והן ממה שזכר ברק, שלא דובר במפורט על מהות הסדר חברי הנהלה ומה הוא כולל.

97. נראה לי, כי ממהלך השיחה, כפי שהעידו עליה הנאשם וברק, עולה, כי היה יסוד להבנתו של הנאשם את שהבין. ברק למעשה פתר לו את בעיית השילוב בין שני האילוצים: צורכי העבודה וחופשה עם משפחתו, לאור מחלתה הקשה של מירי ותום הטיפולים בה. הפתרון נמצא בכך, שהנאשם ייסע על פי הסדר חברי הנהלה, אשר יאפשר לו להיות בשליחות, במהלכה יוכל לשלב חופשה עם משפחתו. אמנם, הנאשם לא שאל שאלה ישירה באשר לאופן מימון הנסיעה. אולם, התרשמתי ברורות מדבריו במצוטט לעיל, כי הבין, שמשמעות ההסדר היא הטבה מיוחדת לחברי הנהלה, במסגרתה לבצע נסיעה המשלבת חופשה ועבודה, כאשר ההוצאות תמוממנה על ידי הסוכנות.

יש לציין, שכבר בחקירתו הראשונה של הנאשם במשטרה בנוגע לשימוש בכרטיס האמקס, אמר הנאשם, והוא אמר זאת מיוזמתו, ללא שנחקר אודות נסיעתו לארצות הברית עם משפחתו, את הדברים הבאים:

"... נסעתי פעם אחת לחופשה לארה"ב עם אשתי, כי לפי הנוהל בסוכנות מותר לחבר הנהלה אחת לשלוש שנים לנסוע לחופשה עם אשתו על חשבון הסוכנות. זה כולל כרטיסי טיסה, הלינה, האוכל, אם אני שוכר רכב, גם את שכירות הרכב, לי אמר צבי ברק שמותר אחת לשלוש שנים לצאת לחופשה על חשבון הסוכנות...".

בהמשך מפרט הנאשם את המקומות בהם שהה. דהיינו, הבנתו זו של הנאשם, שהוא רשאי לצאת לחופשה על חשבון הסוכנות, ליוותה אותו גם לאחר סיום עבודתו. גם כאשר נחקר במשטרה לאחר מכן, בשנת 1994, בקשר לשימוש בכרטיסי אשראי של הסוכנות, האמין בכנות, שנסיעה כזו הייתה חלק מהבונוס שהגיע לו כחבר הנהלה. אין ספק שלולא סבר שהדבר היה מותר לו, לא היה מעלה את נושא הנסיעה עם משפחתו לארצות הברית מיוזמתו, במהלך חקירתו על ידי המשטרה בנושא אחר.

אכן, אין להתעלם מהעובדה, שהמדובר בגזבר של גוף ציבורי, אשר היה אחראי על המערכת הכספית של הסוכנות וההסתדרות הציונית. אך הוכח בפני
, שהנאשם היה מצוי בתנאי השירות המגיעים לו ובעניי זה סמך על דברי ברק, הוותיק והמנוסה, אשר היווה לגביו "אורים ותומים", לגבי המותר והאסור במסגרת תנאי השירות.

ייתכן וראוי היה שיגלה יתר זהירות ואחריות, במובן זה שיברר ויחקור נוספות, כדי לדעת אל נכון את זכויותיו לאשורן. ניתן על כן, לזקוף לחובתו את העובדה, שלא גילה את אותה רגישות, אשר התחייבה ממעמדו כגזבר הסוכנות, להוצאת כספי ציבור. אך זהירות ורגישות אשר ניתן היה לצפות ממנו לחוד, ומצב ידיעתו ומה האמין בכנות לחוד. שהרי ההכרעה בשאלת אשמתו בעבירות המיוחסות לו צריכה להיות מושתתת על כוונתו ומצב מודעותו, אשר ליווהו במהלך התנהגותו ונגזרת מהם, ואלה לא מגיעים כדי היסוד הנפשי הנדרש בעבירות. ייתכן, וחוסר הזהירות, שניתן לזקוף לחובת הנאשם נבע מהנסיבות המיוחדות אליהן נקלע בשל מחלתה הקשה של בתו.

מששוחח עם ברק וזה הציע לו שייסע בהסדר חברי הנהלה, כשברק יודע על כוונתו לנסוע לארצות הברית עם משפחתו ובתו החולה, לא בדק עוד את משמעות הדברים וסבר, כי הסדר זה מאפשר לו לשהות בחופשה עם משפחתו על חשבון הסוכנות. הוא גם תכנן את שהותו, כך שתותאם למצב בריאותה של מירי ז"ל, בכך שהחל את השהות בחוץ לארץ בחופשה באורלנדו.

98. כזכור, אחת מטענות התביעה הייתה, שניתן ללמוד על כוונתו הפלילית של הנאשם מכך שהסתיר את נסיעתו עם משפחתו לחופשה מעיני אחרים, כדי ליצור את הרושם שכל נסיעתו אינה אלא נסיעה במסגרת תפקידו כגזבר.

לדעתי, אין לקבל טענה זו ולא מצאתי כי הנאשם הסתיר את נסיעתו. הנאשם סיפר לברק על כוונתו לקחת את משפחתו עמו ועל הסיבות לכך. הוא ידע היטב שחשבונית חברת
"הסתור" בגין הנסיעות (ת/53), ממנה עולה כי הוא טס לאורלנדו, מגיעה לאגף השליחים. כך גם פרטי הוצאותיו בכרטיס האשראי, בעת שהותו בניו יורק, אף הביא עמו את ילדיו ואשתו למשרד הסוכנות. אדם החפץ להסתיר את נסיעת משפחתו עמו, אינו נוהג כך.

99. לטענת התביעה, כאשר חזר הנאשם מנסיעתו לארצות הברית וביקש את בדיקת חשבונו, גילה בכך, לכאורה, שידע כי לא היה רשאי לנסוע כפי שנסע על חשבון הסוכנות. עוד טוענת התביעה, כי בקשתו לבדיקת החשבון לא הייתה כנה, שכן בדוח האש"ל אשר הגיש, לא פירט את עובדת היותו בחופשה בחלק הימים, ולא ציין את המקומות בהם שהה, ולא צירף את חשבונות בתי המלון, כפי שהיה עליו לעשות.

אכן בעניין בדיקת חשבונו, אמר הנאשם:

"בתקופה הזאת, כשחזרתי מארצות הברית, אני לא הייתי בטוח ולא הייתי ברור מה היו הנהלים הרלוונטיים, הפרופר, לגבי הסדר חברי הנהלה. לכן, כשחזרתי, הדבר הטבעי ביותר היה - פניתי להנהלת חשבונות ואמרתי להם בבקשה תבדקו את כל החשבונות אם אני חייב משהו בגין הנסיעה הזאת, יכול להיות שהיו הוצאות שאישתי היתה צריכה לשלם, או שאני צריך לשלם" (עמ' 1534 לפרוטוקול).

ולאחר מכן:

"... זו נסיעה מיוחדת שהיא שונה מכל הנסיעות שעשיתי עד אז, כי זו נסיעה שהיתה משולבת במסגרת הסדר חברי הנהלה, ואני לא הייתי בטוח מהן הזכויות של אישתי, מה מגיע לי, מה לא מגיע לאישתי? מה מותר? מה אסור? לכן הדבר הכי הגיוני בעיני היה, לפנות למנהל חשבונות ולבקש שיעשו בדיקה" (עמ' 1656 לפרוטוקול).

אין לראות באמירות אלה, בנסיבות המיוחדות בהן היה נתון הנאשם, כאילו הן מצביעות על כך שהנאשם ידע, כי לא היה רשאי להיות בחופשה על חשבון הסוכנות. הנסיעה הייתה אכן שונה מכל נסיעותיו האחרות, מבחינה זו שהוא לקח עמו את אישתו לפי הסדר חברי הנהלה, ולכן סביר שהוא ביקש כי חשבונו ייבדק, אף בלא חשד כי עצם השהות בחופשה נעשתה שלא על פי הנהלים.

ייתכן, שחלק מההוצאות שהוצאו במסגרת שהותו בארצות הברית העלו אצלו את המחשבה שאין על הסוכנות לשאת בהן. כך, למשל, הוצאות, אם כי בסכומים נמוכים, על ארוחות אותן הוציא בכרטיס האמקס, בנוסף לתשלומי אש"ל שקיבל והוצאות שהוציא עבור מופעים בהם היה עם משפחתו. מטעם זה, ביקש שחשבונו ייבדק, וכפי שעולה מדבריו, "חשד" שייתכן ולא כל התשלומים שהוציא זכאי הוא שישתלמו על ידי הסוכנות. מכאן, בקשתו עליה חזר וביקש, שיבדקו את חשבונותיו בקשר לנסיעה זו.

100. בעניין זה, אני מאמינה לנאשם כי התכוון לכך שחשבונו כולל כל הוצאותיו בארצות הברית, בכרטיס האמקס, ייבדק פריט פריט. הוא גם האמין שכך נעשה. הנאשם העיד על כך בהחזיקו את נ/98 שהוא תדפיס פרטי החיוב בכרטיס האמקס באומרו:

"... לכן כשכחזרתי וביקשתי שיעשו בדיקה ההנחה שלי היתה, מישהו לוקח את הטופס הזה, ביד, עובר פריט פריט..." (עמ' 1653 לפרוטוקול).

ובהמשך אמר הנאשם, וגם בעניין זה מהימנים עליי דבריו, כי אם מישהו היה שואל אותו על הוצאה כל שהיא, היה אומר, כי כל מה שבספק, יש לחייבו. צריך היה לראות את הנאשם ולהתרשם מעדותו כשאמר דברים אלה, כדי להשתכנע עד כמה הייתה רחוקה ממנו הכוונה ליהנות מכספים שאינם מגיעים לו.

101. לאחר שנבדק חשבונו של הנאשם, נאמר לו כי יש יתרה לחובתו בסך של 4,233.60 ₪. הוא שילם תשלום זה ללא אומר ודברים וסבר, כי בכך סיים לשלם את חשבונו בגין אותה נסיעה, כולל כל הוצאותיו בכרטיס האמקס. בדיעבד, מתברר כי סכום זה חושב כיתרת חובה בגין ימי אש"ל בלבד, לאחר שהנאשם קיבל מקדמת אש"ל בסך 3,000$. אך הנאשם לא ידע כיצד חושב הסכום, ואף לא בדק את החשבון ולא ביקש לברר כיצד נקבע סכום זה. בקבלה אשר קיבל בגין השיק שנתן היה כתוב רק "החזר ארצות הברית 16-30.8.91 החזר שטרית 8.91 – 4,233.60 ₪" (ת/26), ללא כל פירוט נוסף. במצב דברים זה, והואיל והנאשם מצידו לא ערך רישומים או חשבון של הוצאותיו, אין לדעתי לפקפק בכך, שהנאשם אכן סבר שנערך חשבון כל של הוצאותיו בנסיעה לארצות הברית וכי חויב בגין כל ההוצאות להן לא היה זכאי במסגרת אותה נסיעה.

על דעתו של הנאשם לא עלה כלל כי חשבונותיו בכללותם לא נבדקו. לנאשם אף היה ניסיון עבר מנסיעתו לתורכיה, אליה הצטרפו בני משפחתו, וממנו עלה שבמהלך עריכת ההתחשבנות הראשונה לאחר הנסיעה (ת/24), נשאל שאלות מסוימות אודותיה. על כן, יכול היה להניח, שגם הפעם, לו היו נדרשים הסברים כלשהם, היו פונים אליו.

וכפי שאמר:

"עשו בדיקה, הגישו לי חשבון. אם היה עולה על דעתי שמישהו מפספס בבדיקה משהו, אז הייתי עומד על זה שישבו איתי עם הדברים האלה ולעבור אחד אחד. אני לא העלתי על דעתי שמישהו יכול לפספס בעניין..."
(עמ' 1657 לפרוטוקול).

102. אין חולק, שבדוח האש"ל אשר הוגש על ידי הנאשם בקשר לנסיעה זו אין אזכור לכך שהיה בחופשה.

הנאשם הסביר, כי אי דיווחו על ימי החופשה בדו"ח האש"ל נבע מהבנתו שזוהי נסיעה מותרת לפי הנוהל וכדבריו:

"ת. כי ההנחה שלי היתה שזו נסיעה שמותרת לפי הנוהל. ולא צריך, אין בה אלמנט של חופש שצריך לשלם עליו משהו. ההנחה שלי היתה שלתקופה כזו, מה-16.8 עד ה-30.8 כולה נחשבת כנסיעת שליחות, כולה נחשבת על חשבון הסוכנות – ולא היה מקום שאני אחשוב: אולי פה זו נסיעת חופש ולכן אני צריך להודיע..." (בעמ' 2237 לפרוטוקול).

כך סבר הנאשם על רקע שיחתו עם ברק קודם נסיעתו, אותה הזכרתי לעיל. וכבר אמרתי, שאם היה מגלה הנאשם מידה הולמת של עירנות וזהירות, ראוי היה שלא יקבל את דברי ברק כפשוטם, וכפי שהבינם בפועל. אך כשעוסקים אנו במודעותו והבנתו של הנאשם את העובדות, הנני סבורה שהנאשם אכן הבין מדברי ברק את האמור בעדותו.

כאמור, עשה עלי הנאשם רושם מהימן, ובעיקרי הדברים אני סבורה כי ניתן לסמוך על עדותו. התרשמותי מהנאשם הייתה, שאין לייחס לו כוונה להוציא כספים שאינם מגיעים לו. אם פעל כפי שפעל, ובפועל הוברר שבחלק מהוצאותיו הפרטיות אכן נשאה הסוכנות – עשה כך בשל אי ידיעתו את הנהלים בכל הנוגע למה שמגיע לו כהטבות כגזבר הסוכנות, ובשל האמון שנתן באלה, שתפקידם היה לבדוק את חשבונותיו, שהם עושים את מלאכתם ביסודיות וכהלכה. אין זה סביר בעיניי, על פי התרשמותי מהנאשם, שהוא התכוון להוציא מהסוכנות או לקבל ממנה כספים אשר לא הגיעו לו.

היסוד הנפשי

103. בקביעת קיומה של כוונה פלילית הנדרשת, כאשר מדובר בעבירות מסוג הפרת אמונים או הוצאת דבר במירמה, מסתייע בית המשפט בכלל ראיות ונסיבות המקרה לרבות התנהגות הנאשם. מקרה רגיל הוא, שעל הילך נפשו של הנאשם, על כוונתו ועל מודעותו, ניתן ואפשר ללמוד רק מראיות נסיבתיות. כפי שנאמר בבג"ץ 2534/97, 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא (3) 1:

"הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות לבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש שבית המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום, ובית המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות. אולם בוודאי שלא ניתן לומר כי בהיעדרן של ראיות ישירות לא ניתן לבסס הרשעה בעבירה של הפרת אמונים".

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי הנאשם לא היה "קטנוני" בענייני כספים ולא תמיד עמד על זכויותיו הכספיות. הנאשם הוציא על טיפולים רפואיים בבתו המנוחה סכומי עתק של מאות אלפי דולרים. בעת שהותה של הילדה בבית החולים באינדיאנפוליס שהו הנאשם ואשתו ליד מיטתה, לסירוגין, ואם כי הנאשם עבד בתקופה זו באמצעות הפקסימיליה, ביקש דמי אש"ל רק בגין ארבעה ימים בהם נסע לכינוס בניו יורק. ייתכן מאד שלו עמד על זכויותיו, היה זכאי גם להשתתפות בהוצאותיו, לפחות בחלק מהזמן בו שהה ליד מיטת חוליה של בתו.

הנאשם לא נהג לבדוק את החשבונות שהוגשו לו, וכפי שהוכח בפני
י, היו כמה מקרים בהם חוייב שעה שלא היה צריך להיות מחוייב.

104. כדי להוכיח את עבירת המירמה המיוחסת לנשם, היה על התביעה להוכיח, שהנאשם טען טענה עובדתית, כאשר ידע שאינה אמת או שהאמין שאינה אמת. היה עליה להוכיח, שבעת שהגיש דיווח על הוצאותיו, או בעת שהוציא הוצאות פרטיות באמצעות כרטיס האמקס במסגרת נסיעתו עם משפחתו לארצות הברית, הציג מצג, על פיו הוצאו ההוצאות במסגרת תפקידו בעוד שידע שאלה הוצאות פרטיות, או שלא האמין שהמדובר בהוצאות שהוא זכאי לכיסוין במסגרת תפקידו. רק אם הוכחה מירמה כמובנה בסעיף 414 לחוק העונשין, תהווה קבלת אותם כספים, שלא הגיעו לו, קבלת דבר במירמה כמובנה בסעיף 415 לחוק העונשין.

על מנת להוכיח ת הכוונה שביסוד המירמה, די בהוכחת המצב של "עצימת עיניים" מצדו של נאשם. עצימת עיניים מוגדרת בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין כדלקמן:

"רואים אדם שחשד בדבר טיב התנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

המבחן הוא מבחנו הסובייקטיבי של הנאשם. להוכחת קיומו של חשד זה, ניתן להסתמך, ככלי עזר, על מבחן האדם הסביר, אך בסופו של עניין, מצב ידיעתו או חשדו של הנאשם הוא העיקר.

אם מתעורר חשד כזה, אין הנאשם רשאי להתעלם ממנו ולהימנע מבירור הנסיבות. הימנעות כזו, כשקיים חשד, כמוה כמודעות לאותן נסיבות או לטיבה של התנהגות.

סעיף 284 לחוק העונשין קובע:

"עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מירמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים".

כדי שתוכח העבירה של מירמה והפרת אמונים כמובנה בסעיף 284 לחוק העונשין, על התביעה היה להוכיח, במסגרת הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, קיומה של מודעות מצד הנאשם לטיב הפיסי של ההתנהגות, ובין היתר מודעות בפועל כי נעשה על ידיו מעשה מירמה או הפרת אמונים (ע"פ 884/80 מדינת ישראל
נ' גרוסמן, פ"ד לו (1) 406):

"אפילו נתקיימו כל היסודות העובדתיים, אין עובד הציבור אחראי בפלילים במסגרת סעיף 284 לחוק, אם לא נתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. בכך מתבלט הבדל חשוב בין המישור האזרחי או המנהלי מזה לבין המישור הפלילי מזה. אדם עשוי להפר אמון שניתן בו בתום לב, בין שפעל ברשלנות ובין שפעל ללא רשלנות. אותה התנהגות ייתכן שתהא פסולה מבחינה מנהלית או אזרחית, אך בכך בלבד אין כדי לגבש עבירה פלילית.

לשם קיומה של זו, דרושה מחשבה פלילית...".

ובהמשך, בהדגימו מקרה של פעולה בניגוד אינטרסים של עובד ציבור אשר תהיה פסולה במישור המינהלי אולם לא תהיה בה התנהגות פלילית, מביא השופט ברק (כתוארו אז) כאסמכתא את פסק הדין בעניין ע"פ 742/78, המ' 130/79 טל נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג (3) 449 באומרו:

"... הוא הדין, אם עובד הציבור מילא פרטים לא נכונים בחשבון הוצאות שהוא הגיש – מעשה המהווה הפרת אמונים – אך לא עשה כן מתוך מחשבה פלילית אלא מתוך 'חוסר תבונה ושיקול דעת...".

הצבת הגבול בין מקרה בו נתקיימה מחשבה פלילית לבין מקרה בו נהג אדם בחוסר תבונה ובחוסר שיקול דעת, או מתוך רשלנות, אינה קלה, והפסיקה חזרה והדגישה זאת. בצד האחד של הגבול נמצאים אותם מקרים שבהם טועה עובד הציבור בהבנת הנסיבות או בהערכתן, אך התנהגותו אינה חוצה את גבול הפלילים. מקרים אלה ראויים אמנם לביקורת ויש והם פוגעים בנורמות ציבוריות ראיות, אך אין הם מהווים עילה להרשעה בפלילים. מהצד האחר של הגבול שוכנים אותם מעשים אשר, בדרך כלל, דבק בהם אי יושר או שחיתות, והם המעשים אשר מהווים התנהגות פלילית.

חלק מפעולותיו ומהתנהגותו של הנאשם, כפי שתיארתי לעיל, אמנם ראוי לביקורת. ראוי היה, שהנאשם, בהיותו עובד ציבור, יגלה יתר זהירות ואחריות בשימוש בכרטיס האשראי המוסדי שניתן לו, ולא ישתמש בו לצרכים פרטיים, חרף הנוהג שהיה קיים בסוכנות. אולם, אין מעשיו שוכנים בצד המהווה עבירה פלילית.

105. על סמך כל המפורט לעיל, מסקנתי היא, שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה, לא לעניין העבירה של קבלת דבר במירמה ולא לעניין העבירה של מירמה והפרת אמונים, ושהנאשם לא חצה בהתנהגותו את גבול הפלילים.

עד שלב מסוים פעל הנאשם מתוך מודעות, שמותרות לו ההוצאות כפי שהוציאן במסגרת שהותו עם משפחתו בארצות הברית, כפי שיכול היה להבין משיחתו עם ברק.

שיחתו עם ברק נעשתה על רקע כוונתו לשלב את פעילותו במסגרת תפקידו כגזבר הסוכנות בנסיעה עם משפחתו לחופשה, ומכאן, שברק הוא שהעלה את האפשרות של אותו שילוב.

מצבו של הנאשם באותה שעה היה מיוחד בשל מחלת בתו, כפי שעמדתי על כך לעיל. ייתכן ושיקול דעתו לא עמד לו אותה עת להבין, שאין זה סביר, שהסוכנות תישא בהוצאות אותה נסיעה, כולל הוצאות הכרוכות בבילויים במהלך חופשתו. ייתכן וסבר, שהדבר נכלל במסגרת הטבה לה הוא זכאי בנסיבות המיוחדות של מחלת בתו. מכל מקום, התרשמותי הייתה, שבאותה עת לא עלה חשד בלבו, שאין הוא זכאי לכל ההוצאות אותן הוציא, חשד אשר יצדיק מצידו שאלת שאלות נוספות ובירור זכויותיו לאמיתו של דבר. אין ספק, שתרמו לכך הנסיבות המיוחדות בהן היה נתון אותה שעה. ואמנם, כעבור זמן, כשחזר ארצה, התעוררו בלבו ספקות שמא אין הוא זכאי לחלק מההוצאות, ומשלב זה פנה ודרש שיבדקו את חשבון הנסיעה, כשברור לו, שמתוך המסמכים הנוגעים לנסיעה, המצויים באגף השליחים, ניתן לברר את הדבר, ושבהוצאות להן לא היה זכאי, הוא יחויב.

כאן המקום להדגיש, שהנאשם ביקש מספר פעמים שחשבונו ייבדק, והיה זה בתקופה בה הנורמה של בדיקת חשבונות של גזבר הסוכנות ושל בכירים בה, לא הייתה נורמה מקובלת בסוכנות.

הנאשם אף בירר והובהר לו, שהחשבונות נבדקו, שכן נמסר לו כמה עליו לשלם. על פי מצב ידיעתו, נבדקו הן חשבונות האש"ל שהגיש וכן כל ההוצאות שהוציא בכרטיס האמקס. משהוגשה לו יתרת החשבון לחובתו לאור בדיקה זו, ומבלי שידע שיתרת חשבון זו אינה מייצגת את יתרת החשבון המלאה לחובתו, שילם אותה, כשהוא מאמין שלכל יתר ההוצאות הוא זכאי במסגרת תפקידו כגזבר הסוכנות. כפי שחזרתי והדגשתי, התרשמותי הברורה מהנאשם ומעדותו היא שלא הייתה לו כל כוונה ליטול מהסוכנות כספים שאינו זכאי להם.

על כן, מסקנתי היא שלא דבקה בנאשם התנהגות של אי יושר או שחיתות וכי לא התכוון ליטול כספים שאינם מגיעים לו מהסוכנות. עד שלב מסוים, לא היה ער לכך שחלק מההוצאות שהוציא על חשבון הסוכנות אינו מגיע לו, ומשלב שחזר ארצה והתעוררו אצלו ספקות בעניין זה, ביקש כאמור שחשבונותיו ייבדקו על מנת לשלם את כל המגיע ממנו.

בנסיבות אלה, אין לייחס לו עבירה של קבלת דבר במירמה ועבירה של מירמה והפרת אמונים.

106. על סמך האמור לעיל, יש לזכות את הנאשם גם מפרט האישום הראשון.

התוצאה שהנאשם מזוכה משני האישומים המיוחסים לו בכתב האישום.

בסיום דבריי, אני מבקשת להתנצל על הא

יחור במתן הכרעת דין זו. האיחור נבע הן מהיקף החומר וריבוי הפרטים, הן עקב העובדה, שהמסקנות שהתבקשו היו כרוכות בהתלבטות והן מעומס עבודה בעניינים רבים אחרים. עם הצדדים הסליחה.

עיקרי תוכנה של הכרעת הדין הוקראו בפומבי היום, י"ב בניסן תשנ"ח (8.4.1998), במעמד הנאשם, בא כוחו, ונציג התביעה והעתק נמסר לצדדים.









פ בית משפט מחוזי 313/95 מדינת ישראל נ' מאיר שטרית, [ פס"מ: נח 1 30 ] (פורסם ב-ֽ 08/04/1998)