פסקי דין על יורם מרציאנו | פסקי דין על הוצאת עיתון הארץ | פסקי דין על מר דויד לנדאו | פסקי דין על מר רוגל אלפר ואח' |

8115/06 א     06/12/2006




א 8115/06 יורם מרציאנו נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, מר דויד לנדאו, מר רוגל אלפר ואח'




בעניין:
יורם מרציאנו
ע"י ב"כ עו"ד עו"ד יניב ושות'

התובע

נ ג ד
1. הוצאת עיתון הארץ בע"מ

2. מר דויד לנדאו

3. מר רוגל אלפר
4. מר אמיר זוהר
5. הארץ online
6/ nr phyr vhracrd
7. the marker onkine
8. מר גיא רולניק
9. מר איתן אבריאל
11. גב' אוולין דהן ת.ז. 062245832
ע"י ב"כ עוה"ד ליבליך
, מוזר ושות'

הנתבעים
החלטה

לפני בקשה להפוך את סדר הבאת הראיות בתביעה שנושאה לשון הרע.

טענות המבקש
1. המבקש טוען כי הנתבעים מציינים בכתב ההגנה כדלקמן:

”יודגש על אתר: אין ולא היה למי מהנתבעים שום רצון לפגוע בתובע. הפרסום נעשה בתום לב, תוך אמונה שלמה באמיתות תוכנו" (סע' 10 לכתב ההגנה).
"בדברים שנאמרו על ידי הנתבעת 11, אין לשון הרע, וגם אם ייקבע שיש הרי שהנתבעת 11 תטען כי דבריה מוגנים על פי ההגנות הקבועות בחוק אישור לשון הרע" (סעיף 24 לכתב ההגנה).

לפיכך, לטענת המבקש, יש בדברים אלה משום "הודאה והדחה" שתוצאתה היפוך סדר הבאת הראיות (ר' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, 868).

לטעמו, במיוחד נכונים הדברים בדיני לשון הרע, וסומך הוא את ידיו על דברי המחבר א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997:

"...אולם כאשר הנתבע מעלה בכתב הגנתו טענה של הודאה והדחה – היינו: כאשר הוא מודה בכל הטענות המקימות את עילת התביעה ומתגונן בטענה כלשהי – עובר נטל הבאת הראיות אל הנתבע והוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות.
אם בית המשפט מפצל את הדיון ודן תחילה בעניין החבות, עשוי נטל הבאת הראיות בשלב ההכרעה בשאלת החבות לעבור לנתבע. במקרים רבים מודים נתבעים במשפטי לשון הרע בכך שפרסמו את הפרסום המיוחס להם ובכך הוא מהווה לשון הרע, והם מבקשים לפטור אותם מאחריות רק בטענה שעומדות להם הגנות הקבועות בחוק".

כן מפנה המבקש לתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984.

טענות המשיבים
2. המשיבים טוענים כי אין מקום להיפוך סדר הבאת הראיות, באשר "המוציא מחברו עליו הראיה".

בצירוף הפרסום לכתב התביעה, המבקש (התובע) עדיין לא הוכיח כי עומדת לו עילה ביחס לפרסום המצוטט על ידו, במלואו, להבדיל מהדגשת מילים מסוימות כפי שמחייב הדין. המבקש לא הוכיח לגבי כל אחד מהביטויים המצוטטים בכתב התביעה כי נעשה פרסום של לשון הרע, או מדוע משתמע מהפרסום לשון הרע כלשהו, כאמור בכתב התביעה. המבקש לא הוכיח עובדות נוספות, שהוכחשו בכתב ההגנה ע"י המשיבים. מסעיף 19 לחוק איסור לשון הרע ניתן ללמוד כי על התובע לפתוח בהבאת הראיות. בנוסף, הנטל להראות כי הנתבעים נהגו שלא בתום לב (לפי סעיף 16 לחוק) אף הוא חל על המבקש.

כל טענותיו של המבקש מתמצות בכך שהנתבעים לא הכחישו את הפרסום שצורף לכתב התביעה. ואולם כבר נקבע כי אין בכך כדי להשליך על עניין סדר הבאת הראיות.

דיון:
3. אכן, הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, וברגיל על התובע לפתוח בהבאת ראיותיו (תקנות סדר הדין; ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פ"ד מד(3) 640, 654).

חוק לשון הרע תשכ"ה-1965, אינו סוטה לעניין סדרי הדין מן התקנות אלא שקובע הוא בסעיף 16 בו שכותרתו הינה "נטל ההוכחה", חזקות, כדלקמן:

"(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה; ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר, וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות.

(ב) היה הפרסום בעתון המופיע בתדירות פחותה מאחת לשבוע, יפורסמו התיקון או ההכחשה, לפי דרישת הנפגע, גם בעתון יומי.
ואילו סעיף 18 קובע, כדברי ב"כ המשיבים, מאפשר הבאת ראיות סותרות לראיות הנתבע להוכחת אחת ההגנות הניתנות לו בחוק."
המשיבים מביאים חיזוק לאמור מספרו של גטלי:
gately on libel & slander seventh ed.p.61(להלן: (gatley.

"the general burden of proof is the plaintiff that it is for him to show […] that the words convey a defamatory imputation".

(כן ראו בר"ע 1097/97 פרימן נ' נתן (לא פורסם) (כב' השופט י' גריל) (26.3.97).

4. האם ניתן לומר שהאמור בכתב ההגנה, כמצוטט לעיל, די בו כדי להעביר הנטל?
נראה כי התשובה לכך שלילית, באשר הנתבעים מודים בפרסום בעצמו, אולם לא בעובדה שהוא מהווה לשון הרע, ומשכך, התקיים יסוד אחד בלבד. (ראו בר"ע 671/83 דורקום מחשבים בע"מ נ' רוט, פ"ד לט(4), 654).

המשיבים טוענים כי אין בכתב התביעה פירוט של המילים המהוות לשון הרע, ולפיכך אין מדובר ב"הודאה והדחה".
אכן על התובע לפרט את המילים המדויקות המהוות את לשון הרע (gatley, שם, 1068).
כן נקבע, כפי שמציינים המשיבים, כי לא ניתן "לזרוק" על נתבע קטע שלם או ידיעה שלמה, ולאלצו להתגונן בפני
הם.

בעניין ddsa ltd. v.times newspapers,[1972] 3 aii er 417 קבע השופט lord denning בעמ' 419 כדלקמן:
"in the second place, the pleading is defective because it throws - and i use that word deliberately - on the defendant a long article without picking out the parts said to be defamatory. some of the article is not defamatory of anyone at all. […] yet other parts may be defamatory of the plaintiffs. to throw an article of that kind at the defendants and indeed at the court - without picking out the particular passages, is highly embarrassing".

הלכה זו אומצה בע"א 594/66, אהרוני נ' פויכטונגר, פ"ד כא(1), 160. בית המשפט קבע כי:
בתביעה על הוצאת דיבה, תנאי הכרחי הוא שפרשת התביעה תכיל פירוט המילים בהן השתמש הנתבע" (שם, 163).
דברים ברוח זו נאמרו אף על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בת.א. (י-ם) 1390/96 (המ' 3195/97) אייל זמיר נ' רשת שוקן, תק-מח 98(2) 1981, בציינה:

"המשיבים חולקים על קיום יריבות בינם לבין המבקש (ראה סעיף 6 לכתב ההגנה), ועל המבקש יהיה הנטל להוכיח את קיומה של עילה כלפי כל אחד מהם. אין צורך לבחון את יתר מרכיבי העילה, ודי באלה הנזכרים כאן כדי להשאר בגדרו של סדר הבאת הראיות המקובל. המבקש יפתח, איפוא, בהבאת ראיותיו."

5. כך למשל, בסעיף 42 לכתב ההגנה מכחישים הנתבעים כי הציטוט המיוחס לגב' אוולין דהן, שאינה "כלי תקשרת" אלא אדם פרטי, אינו מיוחס לתובע, ודי בכך, כדי שהתובע יביא ראיותיו לראשונה.
כב' השופט א' ריבלין ברע"א 8348/99 פנינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ ואח'
תק-על 2000(1), 46, דחה ערעור של תובעת בתביעת לשון הרע, על החלטה שקבעה כי אין להפוך את סדר הבאת הראיות. בציינו:
"עיון בכתב ההגנה מלמד כי אין בו, על פי לשונו, משום הודאה בכל העובדות וכלולות בו הכחשות המתייחסות לפריטים מסויימים בכתב התביעה ובמיוחד לעניין זהות המפרסם ושולחיו. יתכן שהכחשות אלה ניתנות להפרכה בנקל והעובדה שהן נכללו בכתב ההגנה עשויה להיות מובאת בחשבון פסיקת ההוצאות, אלא שבכך אין כדי לשנות מן העובדה שאין בכתב ההגנה משום הודייה בכל העובדות המקימות את עילת התביעה. ומכל מקום, אם אכן ניתן להסיר את אותן הכחשות מעל פני המחלוקת בנקל, לא יהיה בעובדה שהתובעת תפתח בהבאת הראיות, כשלעצמה כדי לשנות מהתוצאה שנטל העברת הראיות יועבר, בשלב זה או אחר, אל המשיבים."

המשיבים טוענים כי המבקש טוען בכתב התביעה כי תוכן הכתבה נשוא התביעה, לפחות בחלקו, כולל בחובו רמיזות שונות אשר מהוות לשון הרע על המבקש במשתמע, או במרומז.

ב"פתח דבר" של כתב התביעה (עמ' 2), נאמר:
"אך בכך לא היה די, עד שנטען במסגרת הכתבה או עולה ממנה במפורש או במשתמע, כי התובע מעורב בפרשיית רצח, ובמעשים פליליים חמורים נוספים".

וכן בסעיף 15 לכתב התביעה:
"הכתבה כולה - בהקשרה הרחב ובפרט - בלשונה ובנוסחה כמו גם ברמזיה העבים, מהווה פרסום והפצה זדוניים של דברי בלע...".

(כן ראו סעיפים 22, 24, 28, 42, 49 לכתב התביעה).
הדברים הללו, לדברי המשיבים, הם פרי פרשנות והסקת מסקנות של המבקש בלבד, והם הוכחשו באופן מפורש בכתב ההגנה.

6. כאשר המבקש טוען כי לשון הרע עולה מן הפרסום במשתמע (innuendo), ולא במפורש, חייב הוא להוכיח במפורש, מדוע משתמע הפרסום כלשון הרע עליו (ראו ספרו של א. שנהר "דיני לשון הרע", עמ' 421).

לטענת המבקש, כל שעליו להוכיח בלשון הרע, על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל הנתבעים, הוא את "הפרסום". סעיף 23 לחוק מאפשר הוכחת פרסום שנעשה ברבים ע"י הגשת עותק של העיתון כראיה לכאורה שאכן נעשה פרסום. ואולם, אין בסעיף זה כדי להפוך את סדר הבאת הראיות הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא לחסוך מהמבקש את הצורך להוכיח שאכן נעשה פרסום.

לפיכך, אין להסיק מכך שסעיף 23 מעביר את נטל הראיה על המשיבים, וזאת משום שכאמור, על המבקש להוכיח יסודות נוספים כדי שיצליח בתביעתו.
כפי שקבע בת.א. 7842/92 אוחנה נ' ידיעות אחרונות, לא פורסם), (כב' השופט ע' קמא) 14.7.93), כדלקמן:
"סעיף 23 לחוק האמור, אינו קובע אלא קיומה של ראיה לכאורה שאכן נעשה פרסום בעיתון או בדבר הדפוס - על ידי עצם הגשת עותק העיתון כאמור. הסעיף האמור אינו קובע היפוך סדר הבאת הראיות הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, שלפיה התובע פותח ומביא ראיותיו תחילה." (שם, פסקה 2).

אשר לסעיף 16 לחוק, כמצוטט לעיל, הרי שלשון הסעיף מלמדת כי אמנם הנטל הכללי להוכחת הגנת תום הלב רובץ על שכמו של הנתבע, ואולם לאור חזקת תום הלב העומדת לנתבע, נטל ההוכחה כי נתבע בהגנת לשון הרע לא האמין באמיתות הפרסום ו/או לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום הוא אמת, נטל זה רובץ על שכמו של התובע.

7. גם כאשר הפרסומים אינם מוכחשים, גם בהנחה כי יש בפרסומים משום לשון הרע, עדיין בנושא האמונה באמיתות הפרסום, הנטל הוא על התובע, הוא "המוציא מחברו" בעניין זה, ולו בשל כך אין להפוך את סדר הבאת הראיות.
משהעלה המבקש בכתב תביעתו טענות עובדתיות פוזיטיביות לעניין "חוסר תום הלב של הנתבעים" (ראה סעיפים 25, 30-33, 39-41, 45, 51, 58 לכתב התביעה) ולאור הנספחים ב'-ד' וח'-יב' לכתב התביעה, הנטל להוכחתם, הוא על המבקש.
הנטל להראות כי הנתבעים לא האמינו באמיתות הפרסום או לא נקטו באמצעים, חל על התובע. זאת ועוד, אם לא מעלה התובע טענה זו בכתב תביעתו, אין הוא יכול להוכיחה. בת.א. (י-ם) 455/94 המר' 495/95 חברת הכשרת הישוב בע"מ נ' רשת שוקן בע"מ ואח'
, (לא פורסם) (5.6.95), מציין כב' השופט י' עדיאל, כי:

"נושא זה רלבנטי למשל לטענת האמונה באמיתות הפרסום. כזכור טענו הנתבעים כי הם היו משוכנעים באמיתות האמור בכתבה. לאמיתו של דבר, יכולים היו הנתבעים שלא להיזקק לעניין זה מלכתחילה בכתבי טענותיהם שכן נטל ההוכחה כי הנתבעים לא האמינו באמיתות הפרסום, טענה שנועדה לשלול את חזקת תום הלב מקום שקמה חזקה כזו מכח סעיפים 15ו 16(א) לחוק לשון הרע, מוטל על התובע.
ואולם, אם לא העלה התובע את הטענה בכתב תביעתו, ממילא לא יוכל להוכיחה. במקרה כזה, אין הנתבע נזקק להעלאת הטענה בכתב הגנתו, שהרי בהעדר טיעון על כך מצדו של התובע, אין הנתבע צריך לחשוש מסתירת חזקת תום הלב (אם הצליח להוכיחה), ועל כן אין הוא זקוק להבאת ראיות כדי לקדם את פני הרעה, שמא ייעשה עלי די התובע ניסיון לסתירת החזקה במהלך הבאת ראיותיו...
מכאן, שבמקרה כזה, כאשר מדובר בנושא שנטל ההוכחה לגביו חל על התובעים ומשלא טענו התובעים לענין זה בכתב התביעה, יכולים היו הנתבעים מלכתחילה שלא להיזקק לענין זה בכתב הגנתם". (שם, 19).
8. משהשתית התובע את תביעתו אף בעילת רשלנות, הרי שעליו להוכיח את רשלנותם של הנתבעים, אא"כ יחול הכלל של 'הדבר מדבר בעדו', או כי נגרם לתובע נזק ראייתי, טענות שלא הועלו בסיכומיו.
חזר על ההלכה בדבר סדר הבאת הראיות כב' השופט ע' שחם בת.א. 11600/04 (שלום - י-ם) אהרן דומב נ' ידיעות אחרונות, תק-על 2006(1), 16958 באלה המילים:

"עם זאת, לא נעלם מעיני, בכתב ההגנה נטען עוד, ביחס לפרסומים השונים, כי אין הם בבחינת לשון הרע (ראו, למשל, סעיפים 16-14 לכתב ההגנה). בכך הפכה עצם השאלה האם הפרסומים אודות התובע הם בבחינת לשון הרע לשאלה במחלוקת, אשר על התובע רוב נטל השיכנוע לגביה. המדובר מעצם טיבה בשאלה פרשנית של הפרסומים ומובנם, המוכרעת על פי מבחן האדם הסביר (ראו ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, נח(3) 558). ככלל, לעניין זה אין צורך בהבאת ראיות (ראו למשל ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, מו(5) 555). חרף זאת, עמדת הפסיקה בבתי המשפט המחוזיים, כפי שהובאה בפני
י, היא כי במצב האמור על התובע להביא תחילה את ראיותיו (ראו בר"ע 1079/97 (חיפה) פריימן נ' נתן)."

9. זכותו של נתבע להתגונן מפני תביעה, ושינוי בסדר הבאת הראיות ייעשה רק במקרים מיוחדים שהתובע ישכנע כי יש טעם של ממש להורות כך.

בבר"ע (י-ם) 158/04 עזריאל אברמוביץ בע"מ נ' גליקסמן שיווק ביצים בע"מ, תק-מח 2004(2), 1452, מציין כב' השופט צ' זילברטל, כדלקמן:
"הטלת החובה לפתוח בהבאת הראיות על התובע (בהעדר הודאה מצד הנתבע בכל הטענות שבכתב התביעה), נובעת מחובתו של התובע לעמוד בנטל להוכחת העובדות השנויות במחלוקת, כמי ש"מוציא מחברו" (י' קדמי, על הראיות, תשס"ד, עמ', 1543). לפיכך, שינוי סדר הבאת הראיות עלול לפגוע בנתבע, שעליו להציג ראיות בטרם היה סיפק בידיו לעמוד על אופיין וטיבן של ראיות התובע, שעליו נטל ההוכחה. שינוי כזה מחייב טעם של ממש. במקרה דנן, משלא עומדת עוד הקביעה כי מדובר ב"הודאה והדחה" ההחלטה על היפוך סדר הבאת הראיות אינה מנומקת בכל נימוק שהוא, מנוגדת להוראה מפורשת בתקנות וסותרת עקרונות יסוד." (שם, פסקה 8).

לאור כל האמור, אין מקום לשנות את סדר הבאת הראיות.
הדיון יתקיים על דרך הגשת תצהירים כעדות ראשית, באופן שהתובע יגיש תצהיריו בתוך 30 יום מהיום, ואילו הנתבעים יגישו את תצהיריהם תוך 30 יום מיום קבלת תצהירי התובע.

נקבע לקדם משפט ליום 8.1.07 בשעה 08:30.

ניתנה היום, ט"ו בכסלו תשס"ז (6 בדצמבר 2006), בהעדר הצדדים.

_______________
יוסף שפירא
- שופט

3

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 8115/06
בפני
:
כב' השופט יוסף שפירא
06/12/2006








א בית משפט מחוזי 8115/06 יורם מרציאנו נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ, מר דויד לנדאו, מר רוגל אלפר ואח' (פורסם ב-ֽ 06/12/2006)