פסקי דין על רונית זיימן | פסקי דין על גד קומרן

9225/01 עא     13/12/2006




עא 9225/01 רונית זיימן נ' גד קומרן





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 9225/01

בפני
:
כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק


כבוד השופטת א' פרוקצ'יה


כבוד השופט א' גרוניס


המערערת:
רונית זיימן



נ ג ד

המשיב:
גד קומרן



ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 69/97 מיום 1.10.01 שניתן על-ידי כבוד השופטת ד' פלפל





בשם המערערת:
עו"ד יורם חכם



בשם המשיב:
עו"ד זיו עירוני ועו"ד פאני זהבי




פסק-דין

השופטת א' פרוקצ'יה
:


1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת פלפל). הערעור מעלה סוגיות הקשורות במהות חובותיו של נאמן כלפי נהנה על-פי דיני הנאמנות.

עובדות ורקע
2. המערערת לקחה הלוואות ונתנה ערבויות בסדרי גודל ניכרים כדי לסייע לבן זוגה לשעבר, יהודה שחר, להקים עסק, שלימים נכשל. שחר הסתבך בהתחייבויות שונות הקשורות לעסקו, וכתוצאה מכך בסוף שנת 1988 פנו נושים שונים למערערת בנשייה לפרעון חובם, והיא נקלעה לתסבוכת פיננסית קשה. שחר התנער מחובותיו ויחסי השניים התערערו.

ביום 19.1.89 נפטרה אם המערערת והותירה לה בצוואתה נכסים שונים במקרקעין ובכספים.

המשיב היה מקורב להורי המערערת, וביקר את המערערת לאחר פטירת האם. לבקשת המערערת, ונוכח בעיותיה הכלכליות, הסכים המשיב לפעול עבורה כנאמן, לצורך טיפול בענייניה.

ביום 17.4.89 נחתם במשרד עו"ד יורם מושקט הסכם נאמנות בין המערערת למשיב. בהסכם זה התחייב המשיב לשמש נאמן לכספיה ולחשבונותיה של המערערת, ולנהלם במסגרת הנאמנות לרווחתה, לתועלתה ועל-פי הוראותיה. עוד הוסכם כי כל אימת שהמערערת תבקש כספים מחשבון הנאמנות, היא תוכל לקבלם על-פי פנייה למשיב.

על-פי הסכם הנאמנות, כל כספי הירושה עברו לחשבון נאמנות על שם המשיב בבנק לאומי בגדרה, כשהמטרה העיקרית בכך הייתה לשלם דרכו את חובותיה של המערערת לנושיה. כן הופנתה המערערת על-ידי המשיב לעו"ד מושקט כדי שיטפל בתביעות השונות שהוגשו נגדה על-ידי הנושים.

במהלך הזמן, תביעות הנושים התעצמו, והוחל בהליכי הוצאה לפועל כנגד המערערת. בסוף שנת 1993 החל בנק לאומי למשכנתאות (להלן - בנק לאומי) בהליכי מימוש דירתה של המערערת לפרעון חובה, ולבסוף היא נמכרה ומלוא תמורתה הועבר לבנק.

בקיץ 1993 פנתה המערערת לבנק בו נוהל חשבון הנאמנות וגילתה כי החשבון מצוי ביתרת חוב של 45,000 ש"ח. כן גלתה כי קופת הגמל "עוצמה" שעמדה לזכותה נפתחה מזה זמן - דבר שהפתיע אותה, לטענתה, לאור בקשתה המפורשת שלא לעשות שימוש בקופת הגמל במסגרת הנאמנות, נוכח בקשת אמה המנוחה שהיא תשמש למימון לימודי הילדים. בעקבות גילוי זה, פנתה המערערת באמצעות אחותה למשיב וביקשה לסיים את הנאמנות ולקבל את הכספים השייכים לה. לאחר מכן הוחלפו מכתבים בין הצדדים בעניין סיום הנאמנות.

ביום 28.4.94 הגיש המשיב תובענה לבית המשפט המחוזי (ה.פ. 694/94) בה ביקש לשחררו מתפקידו כנאמן, ולשלם לו את שכרו והוצאותיו. ביום 19.6.94 ניתן

פסק דין
בתביעה זו, לפיו שוחרר המשיב מתפקידו כנאמן, והוא חוייב להעביר למערערת את יתרת הכספים בחשבון הנאמנות, לרבות תכניות חסכון, בניכוי שכרו בסך 8,424 ש"ח.

המערערת מצידה הגישה תביעה כנגד המשיב בעילה של הפרת הסכם הנאמנות. טענתה היא כי המשיב הפר את חובותיו כנאמן בכך שלא פעל לטובתה ולרווחתה, והסב לה נזקים רכושיים כבדים. פסק הדין בתביעה זו הוא נשוא הערעור שבפני
נו.

עיקרי פסק הדין נשוא הערעור:
3. בית המשפט נזקק לשלוש שאלות לצורך הכרעתו: משמעות הסכם הנאמנות; שאלת הפרתו של המשיב את כתב הנאמנות; וגובה הנזק.

אשר למשמעות הסכם הנאמנות: בית המשפט בחן את נוסחו של ההסכם, והסיק ממנו כי הצדדים יצרו מעין "אנדרוגינוס" משפטי, כלשונו, המהווה שילוב של יחסי נאמנות ושליחות. מניתוח הוראות חוק הנאמנות, תשל"ט-1979 הסיק בית המשפט כי אין מדובר בנאמנות טהורה, מאחר שהסכם הנאמנות הכפיף את הנאמן להוראות הנהנית, ומאפיין זה אינו טיפוסי ליחסי נאמנות כי אם ליחסי שליחות. לפיכך סבר בית המשפט כי יש לבחון נאמנות זו "במשקפיים מותאמות", כלשונו. מערכת היחסים בנאמנות הייתה בנויה מצד אחד על אמון המערערת במשיב ובפעולותיו, ומצד שני, ביקשה המערערת לשמור על שליטה במתרחש בנאמנות, ולכפוף את הנאמן להנחיותיה. המשיב מצידו השתדל לעשות כמיטב יכולתו במילוי תפקידו, אך היה מנוע מלהשיג את התוצאות האופטימליות בניהול הנאמנות לאור כפיפותו להוראות המערערת.

הפרת הסכם הנאמנות: המערערת טענה כי המשיב הפר את חובותיו כנאמן במספר עניינים:
1) קופת הגמל.
2) אופן תשלום החובות.
3) הלוואה לערן פישר.
4) תשלום החוב לבנק לאומי.
5) מחדל בניהול חשבונות ואי מסירת דיווח שוטף לנהנית.

בית המשפט התייחס לכל אחד מהעניינים בנפרד ופסק:

קופת הגמל: לטענת המערערת, בהסכם הנאמנות הוסמך המשיב לפעול בכספי הירושה מלבד בקופת הגמל "עוצמה", וסייג זה נכתב במפורש על גבי כתב ההוראות לבנק. לדבריה, סייג מפורש זה נמחק על-ידי המשיב מאוחר יותר שלא כדין, ובפועל נעשה שימוש בקופת הגמל במסגרת נכסי הנאמנות (נספח ג' לת/4; עדות המערערת בעמ' 40, 42 לפרוטוקול). המשיב טען לעומתה כי במעמד החתימה של הטופס בבנק הסביר מנהל הבנק לצדדים כי ההפרדה בצוואת האם בין קופת הגמל לבין פירותיה היא מלאכותית, שכן עם מות האם, קופת הגמל הופכת כסף נזיל בר-עיקול. לאור זאת, ביקשה המערערת מהבנק לשנות את כתב ההוראות כך שכל הכספים יעברו לחשבון הנאמנות, לרבות קופת הגמל, והסייג בעניין זה נמחק בידיעתה ובהסכמתה. בית המשפט קבע כי המערערת עצמה הביאה לביטול הסייג בעניין קופת הגמל, ועל דעתה הועברו גם כספים אלה למסגרת הנאמנות. טענתה בעניין זה נדחתה.

תשלום החובות: בעקבות עריכת הסכם הנאמנות ביקש המשיב כי תיערך רשימת חובות של המערערת (נספח ד לנ/3). טוען המשיב כי רשימה זו לא שיקפה את המצב במציאות, וכי לאורך תקופת הנאמנות הגיעו אליו מסמכים ונתונים בעניין חובות נוספים של המערערת, שלא נכללו ברשימה ועליהם לא ידע קודם לכן. המערערת אישרה דברים אלה (פרוטוקול עמ' 37). בית המשפט קבע כי העובדה שלנאמן לא היה מידע מלא על מצבת החובות של המערערת, יצרה מכשלה בפעולתו שנגרמה ממחדליה של המערערת. העדר נתונים כאמור הביא למצב שחובות רבים לא נפרעו, וגררו ריבית מצטברת שהכבידה ביותר על פעולת הנאמן. יתר על כן, המערערת לא הסכימה לפרוע את החובות בטענה כי היא אינה אחראית לכך אלא החייב האמיתי, שהוא, לדבריה, בן זוגה לשעבר, שחר. הנאמן נקלע, איפוא, למצב מורכב שבו, מצד אחד היה אחראי לרווחת המערערת במסגרת הנאמנות, ומצד שני ידיו היו כבולות בניהול הנאמנות עקב אי-הסכמתה לפרוע את החובות, שהלכו ותפחו. מדו"ח שנשלח בסיום תפקידו (נספח ה' לנ/3) ומחליפת המכתבים בין המשיב לבין בנק טפחות, הסיק בית המשפט כי הנאמן פעל לטובת המערערת ככל יכולתו, ועשה ככל הניתן כדי לפרוע את חובותיה בדרך היעילה ביותר (ת/7).

הלוואה לערן פישר: המשיב נתן הלוואה למכר, ערן פישר, לאחר שהבנק סירב לתת לזה האחרון הלוואה. ההלוואה הוחזרה לנאמנות עם ריבית. בית המשפט מתח ביקורת על פעולה זו של המשיב שהיוותה, לטעמו, "השקעה לא סולידית", אך הגיע למסקנה כי שלב הסיכון של כספי הנאמנות חלף, הסיכון לא התממש, והאינטרסים הכספיים של המערערת לא נפגעו עקב פעולה זו; לכן דחה את הטענה בעניין זה.

צמיחת החוב לבנק לאומי: טענה המערערת כי המשיב לא שילם את חובה לבנק לאומי ולכן החוב צמח והטיל עליה הכבדה כספית נוספת. בית המשפט קבע כי הראיות מצביעות על כך שהמערערת סירבה לשלם את החוב לבנק. היא התגוננה כנגד תביעת הבנק לפרעון החוב בטענה שלא קיבלה הלוואה, ואינה חייבת לבנק כספים. בנסיבות אלה, אילו שילם המשיב לבנק את חובה של המערערת, היה פועל נגד קו הפעולה שהיא עצמה נקטה בו בהליך המשפטי עם הבנק. לכן, כל עוד התנהל הליך משפטי זה, היה המשיב מנוע מלשלם את חובה של המערערת לבנק. גם לאחר סיום אותו הליך בו חוייבה המערערת לפרוע את החוב סירבה לשלמו. לאור סירובה לפרוע את החוב, נדחו טענות המערערת כנגד המשיב בדבר נזק שנגרם לה עקב צמיחת החוב לבנק לאומי.

אי מסירת דו"ח לנהנית על פעילות הנאמן: נטען, כי המשיב לא קיים כלפי הנהנית את חובות הדיווח החלות עליו כנאמן. בית המשפט קבע כי אכן הופרו חובות דיווח של הנאמן, אולם לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הדיווח כאמור לבין קיומו של נזק ממשי שנגרם למערערת עקב כך, ולכן אין להפרה זו משמעות אופרטיבית. בסיכומו של דבר, פסק בית המשפט כי לא הוכח שהמשיב הפר את חובותיו כנאמן, ודרישת המערערת לפיצויים התייתרה.

הערעור
טענות המערערת:
4. טוענת המערערת, ראשית, כי טעה בית המשפט בכך שהניח כי המשיב היה כפוף במסגרת אחריותו כנאמן להוראותיה. לדבריה, חובתו כנאמן הינה לנהוג בשקידה ובאמונה כאדם סביר הפועל בענייני הנאמנות, וחובה זו גוברת גם על תנאי הסכם הנאמנות, ובמקרה זה על התנאי הקובע כי על הנאמן לפעול על-פי הוראותיה. במקרה שנוצרת סתירה בין הוראות הנהנה לנאמן לבין טובת הנאמנות והחובה המוטלת על הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה בנושא הנאמנות, עליו לדבוק בטובת הנאמנות בלבד, ולהתעלם מהוראות הנהנה. כך צריך היה הנאמן לפעול במקרה זה. מטרת הנאמנות הייתה לנצל את כספי הירושה של המערערת בדרך האופטימלית לשם השגת הסדרי פרעון חובות נוחים עם הנושים, ולכן היה על הנאמן להחזיר את החוב לבנק לאומי גם אם המערערת התנגדה לכך, או למיצער, לשכנע אותה כי התנגדותה סופה שתסב לה נזק. על-פי הטענה, הנאמן לא עשה כל זאת, ובכך מעל בתפקידו. אילו שילם כבר בתחילת הנאמנות את כל כספי החובות, הייתה המערערת נותרת עם יתרה של חסכונות קופת הגמל, ועם דירה שלא היה צורך לממשה לפרעון חובות. התנהגות המשיב גרמה לכך שהיא נותרה בחוסר כל. מילוי ראוי של חובות הנאמן חייב אותו, למיצער, להתרות במערערת על הסכנה שבהשהיית פרעון החובות. אם הייתה מתעלמת מאזהרה זו, היה עליו להתפטר מתפקידו. במחדלו לנהוג כך, הפר את חובתו כנאמן, ועליו לפצות את המערערת על כך.

טענה נוספת בפי המערערת היא כי לא רק שהמשיב לא עשה שימוש בכספי הנאמנות למטרות לשמן התמנה כנאמן, אלא הוא עשה בכספים כבתוך שלו, העבירם לחשבונו הפרטי, ורק לאחר שהדבר התגלה טען כי הילווה אותם לחבר כנגד ריבית בגין ההשקעה. הוא העמיד בכך את כספי המערערת בסיכון לאובדנם המוחלט.

כן נטען, כי המשיב לא הגיש למערערת ולו דו"ח אחד, על מצב הנאמנות. גם לאחר שהיא ובאי-כוחה דרשו ממנו דו"ח על פעולותיו, הוא לא נענה. רק ביום 16.2.94 היא קיבלה ממנו, לראשונה, דו"ח על פעולותיו, בעוד שהיה עליו להגיש דיווח כזה לפחות אחת לשנה. לטענת המערערת, חובת הדיווח החלה על נאמן היא יותר מאשר פעולה טכנית של מתן דין וחשבון. היא מבססת את יחסי האמון בין הנאמן לנהנה, ומרתיעה מפני שימוש לרעה בנכסי הנאמנות. הפרת חובה זו במקרה זה חמורה במיוחד מאחר שהועברו כספי נאמנות לחשבונו האישי של המשיב, והדבר נחשף רק לאחר דרישת דיווח על הפעילות הכספית שביצע בכספי הנאמנות.

עוד טוענת המערערת כי יש לראות את חובתו של הנאמן כשומר שכר על-פי הוראות סעיף 12(א) לחוק הנאמנות, ולפיכך אחריותו עומדת ברמה גבוהה ביותר. המשיב לא פעל להגשמת מטרת הנאמנות - קרי: חילוצה של המערערת מחובותיה בדרך היעילה ביותר, אלא עשה שימושים ספקולטיביים בנכסיה תוך הפרת חובת הנאמנות כלפיה. הוא אחראי לפצותה על נזקים אלה לא רק בדרך של כיסוי נזקיה הישירים אלא גם על רווחים שנמנעו ממנה.

טענות המשיב:
5. טוען המשיב כי הערעור ברובו נסב על טענות העומדות בסתירה לממצאים עובדתיים שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. אין לקבל טיעונים אלה ויש לדבוק, על-פי השיטה הנוהגת, בממצאי פסק הדין קמא. נקודת המוצא העובדתית הינה כי המערערת נתנה הוראות למשיב שלא לפרוע את חובותיה, כי לא ראתה עצמה חייבת בחובות שנצמחו ממעשי בן זוגה שנטש אותה. אין מקום לפתוח דיון מחודש בממצאי עובדות שנקבעו לאחר שמיעת ראיות והתרשמות מן העדים.

כן נטען, כי לא הוכחה טענת המערערת לפיה די היה בכספי הירושה כדי לשלם את כל החובות. מה שהוכח הוא כי מצבת החובות הכוללת של המערערת לא נתבררה מעולם, ומדי פעם נתגלו חובות חדשים. בנסיבות אלה, ממילא נוצר קושי בקיום מטרת הנאמנות, ואילו אכן היו כספי הירושה מספיקים לכיסוי כל החובות, לא היה צורך במינוי נאמן שידאג לכך.

עוד נטען כי צדק בית המשפט קמא בגישתו לפיה הסכם הנאמנות היה כפוף במפורש להוראות המערערת, והדבר ברור על-פי נוסחו ואומד דעת הצדדים. הנאמן היה כפוף להוראות המערערת וכך פעל, להוציא בעניין ההלוואה לפישר, באשר אליה פעל באופן עצמאי. מקרה זה הינו חריג המלמד על הכלל. אילו היה המשיב-הנאמן מתעלם מהוראות המערערת ביחס לכיסוי החובות, היה מפר בכך את הסכם הנאמנות. ואפילו ייאמר כי היה עליו להתעלם מהוראות אלה ולפעול על דעת עצמו והוא לא עשה כן, הרי שדרך פעולתו שנתנה משקל לעמדת הנהנית, נופלת בגדר טעות בתום לב של נאמן, שפעל ללא זדון וללא רשלנות, ולפיכך הוא פטור מאחריות גם בהיבט זה. אשר לקופת הגמל "עוצמה", נטען כי יש לאמץ את קביעות פסק הדין קמא לפיהן המערערת היא האחראית למחיקת הסייג בכתב ההוראות הנוגע לקופת הגמל. אשר להלוואה לפישר - הקובע לעניין זה הוא מבחן התוצאה, ומאחר שלא נגרם כל נזק בעניין זה, לא עומדת למערערת עילת פיצוי בנקודה זו. אשר לחובות הדיווח - הנאמן מסר פרטים בעל פה למערערת באופן שוטף ולכן התייתרה מסירת דו"ח כתוב על-ידו. רק באוגוסט 1993 הוא נתבקש לראשונה לתת דו"ח בכתב, ודו"ח כזה נמסר לאחר מספר חודשים. המערערת קיבלה בלא טענה את דרך פעולתו של המשיב לאורך שנים, לא באה בהשגות, ולא ביקשה להסירו מתפקידו, ובכך נתנה הכשר לדרך פעולתו, השולל את טיעוניה בדיעבד. ככלל, טוען המשיב, המערערת לא הוכיחה את תביעתה ולכן בדין היא נדחתה, ואין מקום לערעור.

הכרעה
6. הליך זה מעלה שאלות הנוגעות לטיב ולהיקף אחריותו של נאמן לניהול נכסי הנאמנות, הנקשרות לשתי סוגיות עיקריות: האחת - מה דינה של נאמנות, ומה היקף אחריותו של נאמן, מקום שהסכם הנאמנות בין תנאיו מותיר לנהנה כח להורות לנאמן כיצד לפעול. שאלה זו נושאת חשיבות מיוחדת מקום שהוראות הנהנה, שהנאמן רואה עצמו כפוף להן, פוגעות בנכסי הנאמנות ומסבות נזק לנהנה; השניה - מה דינו של נאמן שמפר חובות המוטלות עליו על-פי דיני הנאמנות, בלא שהוכח עקב כך נזק ספציפי לנכסי הנאמנות ולנהנה. האם קיימת תרופה כנגד נאמן מקום שהפר חובה בלא שהוכח נזק מיוחד בצידה?

בפתח הדיון, הרי הערה מקדימה אחת: בית המשפט המחוזי, כערכאה דיונית, קבע ממצאי עובדה שונים לאחר שמיעת עדים ובחינת ראיות נוספות שהוגשו לפניו. מושכלות יסוד הם כי ערכאת ערעור לא תחרוג מקביעות אלה אלא בהתקיים תנאים מיוחדים לכך, מקום שאירעה סטייה בולטת בקביעת המימצאים מחומר ראיות שהובא, או שקביעות העובדה אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. אין זה המקרה שלפנינו. לפיכך אניח כי התשתית העובדתית שנקבעה בערכאה קמא היא המחייבת בענייננו. השאלה הנותרת היא, איפוא, האם הניתוח המשפטי והמסקנות המשפטיות שהסיק בית המשפט קמא מהתשתית העובדתית שקבע תואמים את הדין.

מהותה של הנאמנות וזיקתה להיקף אחריותו של הנאמן
7. לחובת המערערת עמדו חובות בסדרי גודל משמעותיים לנושים שונים, ובתוכם בנק לאומי. היא נקלעה למצוקה פיננסית, ולאור זאת ביקשה מהמשיב כי יטפל בענייניה הפיננסיים ויעשה לגיבוש הסדרים עם הנושים. לשם כך נחתם ביניהם הסדר נאמנות שעל פרטיו נעמוד בהמשך. לאורך מספר שנים לאחר היווצרות הנאמנות, חובות מסוימים של המערערת לא נפרעו, ובהם החוב לבנק לאומי. על-פי קביעות פסק הדין, המערערת סירבה לפרוע את החובות, בראש וראשונה, מהטעם שחשבה כי עיקר האחריות לכך רובצת על בן זוגה לשעבר, אשר בעטיו נצברו חובות אלה. אשר לחוב לבנק לאומי טענה כי אינה חבה כלל לבנק, ובהליך משפטי שניהלה עמו כפרה באחריותה כלפיו. עמדתה לא נתקבלה, ובסופו של הליך משפטי ארוך, חוייבה לשלם את החוב הפסוק. משלא שילמה את החוב, מומשה דירתה בידי הבנק, ותמורתה הועברה לידיו. אין חולק, כי אילו שולם החוב במועד מוקדם יותר, היה נחסך סכום כסף נכבד שנצבר לחוב לאור התמשכות הזמן. השאלה היא אם המשיב הפר חובה כנאמן בכך שאיפשר המתנה כה ארוכה בפרעון החוב שבינתיים תפח, תוך שאימץ את קו הפעולה של המערערת שכפרה בחוב, וניהלה הליכים ממושכים עם הבנק, וציית להוראותיה המפורשות והמשתמעות שלא לפרוע חוב זה.

מהות הסדר הנאמנות בין הצדדים
ביום 17.4.89 נחתם בין הצדדים מסמך בזו הלשון:

"נאמנות
אני הח"מ גד קומרן
... מאשר בזה כי אני משמש כנאמן לכספיה וחשבונותיה של הגב' רונית זיימן
, וכי כל החשבונות שפתחתי בנאמנות בבל"ל סניף גדרה הינם בנאמנות עבורה, וכי אפעל לרווחתה ולתועלתה ועל פי הוראותיה".

נוסחו של כתב הנאמנות מכיל שני יסודות: האחד - יצירת נאמנות, תוך התחייבות לפעול לתועלתה ולרווחתה של הנהנית. השני - התחייבות לפעול על-פי הוראותיה. שילוב זה של יצירת נאמנות מחד, וכפיפות להוראות הנהנה מאידך, מעלה שתי שאלות: האם ההסדר בין הצדדים על-פי טיבו, להבדיל מכותרתו, הוא אכן הסדר הכפוף לדיני הנאמנות שבו לנאמן כח פעולה עצמאי שאינו נתון לשליטת הנהנה, או שמא מדובר בהסדר הכפוף לדיני השליחות, המכפיף את המשיב בתורת שלוח להוראותיה של המערערת, והופך אותו לעושה דברה. אם מדובר בהסדר נאמנות, שאלה נוספת היא האם היסוד השני בהסכם הנאמנות - ההתחייבות לפעול על-פי הוראות הנהנית - הינו תנאי המחייב את הנאמן כחלק מהסכם הנאמנות, או שמא חובותיו כנאמן מכח הדין גוברות על הוראה הסכמית זו. לשאלה זו נפקות מיוחדת מקום שהוראות הנהנה לנאמן אינן מתיישבות עם טובתה ויעילותה של הנאמנות, ועם תועלתו של הנהנה. במצב זה איזו חובה גוברת - חובתו של הנאמן מכח הסכם הנאמנות לקיים את הוראות הנהנה, או חובתו מכח דיני הנאמנות לפעול באופן עצמאי לטובת הנאמנות ולקדם את תועלתו של הנהנה?

קו הגבול בין נאמנות לשליחות


8. צורות משפטיות שונות במשפט הפרטי המסדירות פעולת אדם למען זולתו כגון שליחות, נאמנות ושמירה, אוצלות על אופי והיקף אחריותו של הפועל, ועל התרופות הניתנות על הפרת אחריות זו. הדפוס המשפטי החל על פעולת אדם למען זולתו עשוי להתגבש על בסיס הסדר מוסכם בין הצדדים. השליחות מוקנית, אמנם, בפעולה חד צדדית בהרשאה מאת השולח לשלוח (סעיף 3 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965) אולם ברוב המקרים כח הייצוג מעוגן בחוזה בין השולח לשלוח (א' ברק
חוק השליחות (תשנ"ו, כרך א) 527). השמירה על-פי חוק השומרים, תשכ"ז-1967 עשויה להיווצר מכח חוזה, אם כי אין הכרח בדבר (ש' רנר חוק השומרים תשכ"ז-1967 (1998) 42; ע"א 130/80 ביטון נ' "חלמיש" חברה עירונית לשיקום הדיור בתל אביב-יפו, פד"י לו(2) 706, 710). הנאמנות על-פי חוק הנאמנות נוצרת, בין היתר, על-פי חוזה עם הנאמן (סעיף 2 לחוק הנאמנות). כל אחד ממוסדות משפטיים אלה מתאפיין בכללי אחריות משלו, הנגזרים מאופיו ומתכליותיו.


עשוי להיות כי הסכם בין צדדים המקנה לאחד כח משפטי לבצע פעולות משפטיות לטובת האחר, ישלב בתוכו מאפיינים שונים ממוסדות משפטיים שונים. כך, עשוי להיות כי הסדר בין הצדדים יבסס יחס משפטי שאינו נאמנות טהורה או שליחות טהורה, אלא שילוב ביניהם. בנסיבות אלה עולה שאלת סיווג - לאיזו קטיגוריה משפטית יש לסווג את ההסדר המוסכם, ומהם הדינים המעצבים את אחריות בעל התפקיד.

ההסדר החוזי שבפני
נו בו הוסמך המשיב לפעול במסגרת נאמנות בנכסיה של המערערת, משלב בתוכו יסודות של נאמנות ושליחות כאחד. המשיב קיבל על עצמו לשמש נאמן לכספיה וחשבונותיה של המערערת ולפעול לרווחתה ולתועלתה; בצד הוראה חוזית זו, נתווסף התנאי החוזי לפיו על הנאמן לפעול על-פי הוראותיה של הנהנית. תנאי זה אינו אופייני לנאמנות, המנתקת בדרך כלל את פעולתו של הנאמן ממעורבותו של הנהנה. היא משתלבת בתפיסה של יחסי שליחות. יש לבחון, איפוא, מהו ההסדר המשפטי החל על הצדדים, ומאיזה מקור יש לשאוב את הכללים בדבר אחריותו של המשיב.

הנאמנות


9. מוסד הנאמנות מבטא "זיקה לנכס, שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת" (סעיף 1 לחוק הנאמנות). הנאמנות היא חובה המוטלת על אדם שניתנה לו שליטה בנכס, כדי שיפעיל אותה להשגת מטרה מסוימת. זוהי הקניית שליטה לנאמן בנכס של אדם שתכליתה היא כי יפעל בנכס לטובת מי שזכאי ליהנות ממנו (ע"א 4396/90 רוזנמן נ' קריגר, פד"י מו(3) 254; ש' כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (מהדורה רביעית, 2004) 5). נאמנות עשויה לקום מכח חוזה. כאשר החוזה יוצר זיקת נאמנות כאמור בסעיף 1 לחוק הנאמנות, נוצרת נאמנות על-פי חוזה שתנאיה מחייבים את הצדדים כל עוד הם עולים בקנה אחד עם הדין (כרם, שם, בעמ' 178). הנאמן חייב לפעול לטובת הנהנה. סעיף 10 לחוק הנאמנות קובע את מסגרת החובות והסמכויות החלים על הנאמן, המתועלים כולם לשמירה על נכסי הנאמנות, ניהולם ופיתוחם לצורך השגת מטרות הנאמנות.

זו לשון סעיף 10:

"חובות וסמכויות
א) נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידו.

ב) במילוי תפקידיו, חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות.

ג) נאמן של כמה נאמנויות לא יפעל בפעולה שביניהן.

ד) נאמן אינו רשאי לאצול מתפקידיו לזולתו; אין בכך כדי למנוע העסקת אדם כדרוש למטרות הנאמנות".


חובתו של נאמן מופנית כלפי נכסי הנאמנות, ועליו לנהוג באמונה ושקידה בניהול הנאמנות, על-פי אמות מידה של אדם סביר. סעיף 11 לחוק הנאמנות יוצר זיקה בין חובות הנאמן מכח חוק הנאמנות לבין תנאי הנאמנות, ובכלל זה תנאי הנאמנות על-פי ההסכם בין הצדדים. בגדרה של הוראה זו נקבע, בין היתר, כי הוראות סעיפים 10(א), (ג) ו-(ד) יחולו על הנאמן בכפוף לתנאי הנאמנות. מוצא מגדר הוראה זו האמור בס"ק (ב) לסעיף 10, המחייב את הנאמן לנהוג באמונה ושקידה כאדם סביר בנסיבות הרלבנטיות. נובע מכך, כי דין הנאמנות רואה בתנאי זה תנאי קוגנטי שאינו כפוף להתנאה שונה בין הצדדים. החובה לנהל את הנאמנות באמונה, שקידה וסבירות היא חובה עצמאית, שלא ניתן להתנות עליה, גם אם תנאי הנאמנות קובעים אחרת. עמד על כך בית המשפט (השופט גולדברג) בבג"צ 750/84 יגאל כהן נ' ראש עירית רחובות (לא פורסם):
"לא בכדי הושמט סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 מרשימת הסעיפים שבסעיף 11 לחוק שהוראותיהם כפופות לתנאי הנאמנות. ללמדך, כי סעיף 10(ב) עומד לעולם, ולפיו "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". מצוות סעיף זה לנאמן כי ישווה לנגד עיניו את טובת הנאמנות בלבד, שאם מוכתבת לו דרכו, ואין הוא פועל על פי מצפונו ושיקול דעתו - לא באמונה הוא עושה... בכל מקרה עליו לעמוד בחובתו "לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם, ולפעול להשגת מטרות הנאמנות..." כאמור בסעיף 10(א) לחוק, לפי שיקול דעתו הוא, ובלי תלות בדעת אחרים".


עולה מכך, כי בנאמנות, חובת הנאמן לנהוג בשקידה ראויה בענייני הנאמנות גוברת על הוראה בחוזה הנאמנות, הכופפת אותו להוראות הנהנה, ככל שהוראות אלה אינן מתיישבות עם טובת הנאמנות. תניה חוזית זו מחייבת את הנאמן ככל שהיא מתיישבת עם טובת הנאמנות. מקום שהיא סותרת אותה, על הנאמן להתעלם מהוראות הנהנה ולפעול על-פי מיטב שיקול דעתו בדאגה להשגת מטרות הנאמנות.

השליחות


10. השליחות היא "ייפוי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי" (סעיף 1 לחוק השליחות). השליחות מוקנית בהרשאה, והיא הקובעת את גדרה. מקום שאדם קיבל עליו להיות שלוח, חייב הוא לנהוג כלפי השולח בנאמנות, ולפעול בהתאם להוראותיו (סעיף 8 לחוק השליחות). על-פי דין השליחות, פעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה את השולח, ו"שלוחו של אדם כמותו"; ההרשאה היא התוחמת את טיבה והיקפה של השליחות, והשלוח כפוף להוראותיו של השולח בביצוע שליחותו. השליחות מושתתת על זיקה מלאה בין השולח לשלוח, ושליטת השולח בקביעת היקף השליחות, תוכנה, משך זמנה וכל פרט מפרטיה. מכאן גם כפיפותו המלאה של השלוח להוראות השולח.

עמד על כך השופט ברק בע"א 841/76 בן אריה נ' סברה, פד"י לג(1) 85, 87 -88 באומרו:
"חובתו הבסיסית של השלוח - בצד חובת האמון - היא בציות להוראות השולח. השליחות נועדה לשרת את האינטרסים של השולח, והשולח הוא השופט המתאים לקביעה מה טוב בעבורו. על כן, אל לו לשלוח לבצע פעולה משפטית שהשולח אינו רוצה בביצועה, גם אם לדעת השלוח, ביצוע פעולה זו תביא תועלת לשולח... חוק השליחות לא קבע לעקרון הציות כל סייג. עם זאת סביר הוא להניח - על פי עקרונות כלליים - כי חובת הציות אינה חלה במקום שההוראה של השולח היא בלתי חוקית. בדומה, אין חובת הציות חלה במקום שתוצאותיה הן הפרת כללי אתיקה המחייבים את השלוח... אפילו אינה מוטלת על השלוח החובה לציית להוראה בלתי סבירה, אין דין זה חל במקום שחוסר הסבירות מתבטא אך ורק בניהול כושל של ענייני השולח. באשר לאופן ניהול ענייניו של השולח, השולח הוא האדון לעצמו. כאמור, אין השלוח רשאי לסרב לביצוע הוראות רק משום שהן בלתי סבירות מבחינת השמירה על ענייני השולח. זאת ועוד: אפילו אינה מוטלת על השלוח החובה לציית להוראת השולח, הרי משמעות הדבר היא, כי אם השלוח לא ביצע את שהורה לו השולח לבצע, אין השלוח מתחייב כלפי השולח. אין משמעות הדבר, כי מוטלת על השלוח החובה כלפי השולח שלא לציית. אם השלוח מעדיף בכל זאת לציית להוראות השולח, אין השולח יכול לבוא בטענות כלפי השלוח" (הדגשות לא במקור).

נאמנות ושליחות – אבחנה


11. האבחנה בין שליחות לנאמנות אינה תמיד קלה. יש ביניהן נקודות דמיון והשקה רבות. ישנם גם הבדלים. ישנו דמיון בין שלוח לבין נאמן. שניהם פועלים עבור אדם אחר ולשניהם כח להשפיע על מעמדו של האחר שאת ענייניו הם מנהלים. על שניהם מוטלת חובת נאמנות במילוי תפקידם. התרופות במקרה של הפרה דומות. עם זאת, יש הבדל מהותי ביניהם:

"ביסוד האבחנה עומד עקרון הייצוג. השלוח מייצג את השולח; הנאמן אינו מייצג את הנהנה. לנאמן לא ניתן כח ייצוג. פעולתו המשפטית של הנאמן משפיעה על זכויות הנהנה, אך השפעה זו אינה מבוססת על העיקרון כי הנאמן פועל בשמו של הנהנה. הנאמן פועל בשם עצמו בנכסים שבהם הוא מחזיק כנאמן (ברק, לעיל, בע' 414-15); (ההדגשות לא במקור)).

ראו גם ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פד"י מח(1) 808, ו-fridman בספרו the law of agency, 7th ed., 1996, p. 23-26


בצד קווי הדמיון בין השליחות לנאמנות, קיימים קווי שוני בסיסיים שלא תמיד קל לאתרם. בעוד השליחות עשויה להתפרש על כל פעולה משפטית שניתן לבצעה כלפי צד שלישי, עניינה של הנאמנות מתרכז בזיקה לנכס, חזקה בו, ופעולה בו לטובת הנהנה או למטרה אחרת. מאפיין האבחנה המובהק בין שליחות לנאמנות הוא בהיקף כוחו של הפועל למען ענייניו של הזולת: בעוד שבשליחות, היקף כוחו של השלוח מותנה בהיקף ההרשאה מידי השולח ובהוראותיו, הרי בנאמנות, הגם שהיא מתוחמת למטרות מסוימות, כוחו של הנאמן לפעול בתחומן אינו מוגבל, ועליו לקדם את טובת הנאמנות בדרך המועילה ביותר (פרשת וואלס, שם). בשליחות, השלוח הוא נציגו של השולח, ובנאמנות, הנאמן אינו נציגו של הנהנה. בעוד השלוח מוגבל בפעולתו בתחומי הרשאתו, ופועל על-פי הוראות השולח, הנאמן עצמאי בפעולתו, ומוטלת עליו חובה עצמאית לנהוג באמונה, שקידה וסבירות במילוי תפקידו - חובה הגוברת אף על תנאי סותר בתנאי חוזה הנאמנות. שלא כבשליחות, בנאמנות אין לנהנה זכות להתערב בדרך ניהול הנכס. כדברי בית המשפט בפרשת וואלס לעיל, בעמ' 814:

"הכלל הוא כי לנהנה אין זכות או כח להתערב בדרך הניהול של הנכס. הוא רשאי לייעץ לנאמן ולהפנות את תשומת לבו להזדמנויות עיסקיות ולדרכי פעולה אפשריות, אך אין לו שליטה או חלק בקבלת ההחלטות ובביצוען... הנאמן הוא דמות עצמאית ובעלת שיקול דעת באשר לדרכי ניהול הנכס, ויש לו חופש פעולה בדרכים שהוא בוחר בהן לעשות זאת. אכן, אילו נקבעו בתנאי הנאמנות הגבלות על דרך הניהול - אזי היו אלה מחייבות אותו, אך אין זה המצב לפנינו".

ראוי להבין את הסיפא בדברים אלה כמכוון להגבלות שאינן עומדות בסתירה לחובות הנאמן על-פי דין הנאמנות.

סיווג ההסכם בין הצדדים - נאמנות או שליחות?


12. בחינת היקף אחריותו של המשיב לניהול ענייניה הכספיים של המערערת מצריך את סיווג מעמדו על-פי ההסכם בין הצדדים. מצד אחד, ההסכם נושא מאפיינים מובהקים של נאמנות. מצד שני, כפיפות המשיב להוראות המערערת על-פי ההסכם הוא מאפיין מתחום דיני השליחות. עולה שאלת סיווג ההסדר החוזי לצורך בחינת אופי אחריותו והיקף חובותיו של בעל התפקיד. במקרה זה חשיבות הסיווג משפיעה על השאלה האם חלה על המשיב חובה לפעול לפרעון מוקדם של חובה של המערערת לבנק לאומי, חרף כפירתה בחוב והוראותיה שלא לפרוע אותו, כדי להקטין את נזקיה. אם לפנינו יחסי שליחות, כי אז הוראות השולחת מחייבות את השלוח. אם לפנינו נאמנות, כי אז חייב הנאמן לפעול בשקידה בנכסי הנאמנות חרף הוראות סותרות של הנהנית, העומדות בניגוד לטובת הנאמנות. ההסדר החוזי טעון, איפוא, פרשנות על-פי אומד דעת הצדדים; בהתחקות אחר אומד דעת הצדדים יש לתת את הדעת למעגל הפנימי, שעניינו בחינת "גוף הטקסט", והמעגל החיצוני שעניינו - בחינת הנסיבות החיצוניות האוצלות על משמעות הטקסט ומאירות את המטרות, היעדים, והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פד"י מט(2) 265, 311; ע"א 6726/98 אריאב נ' כהן, תק-על (2000)2, 363).
בחינת אומד דעת הצדדים מצביעה על כך שמירב הזיקות בהסדר החוזי בין הצדדים מכוונות ליצירת הסדר נאמנות ביניהם. מהותו של ההסדר, טיבו, ודרך התייחסות הצדדים אליו היא המצביעה על הסיווג הראוי. מתקיימים בהסדר זה עיקרי המאפיינים של מוסד הנאמנות: מינוי בעל תפקיד על-ידי הבעלים של נכס, יצירה זיקה ישירה בין בעל התפקיד לבין הנכס, קיומה של חובה לפעול בנכס לטובת הנהנית לצורך השגת תכלית פרעון חובותיה בדרך היעילה ביותר. מרכז הכובד של ההסדר הוא בהעברת השליטה בנכסי המערערת לידי המשיב, וחובתו של זה לפעול בהם בשקידה, באמונה ובסבירות לצורך סילוק חובותיה בדרך הראויה ביותר. השימוש במונח "נאמנות" בכותרת להסדר החוזי, וכינויו של המשיב "נאמן" בהסדר, בליוויית האמירה בנוסח ההסדר כי החשבונות שפתח המשיב הם "בנאמנות", כל אלה מצביעים על כך שהצדדים השקיפו על הקשר ביניהם כקשר של נאמנות. עיקרי מאפייניה של נאמנות כמתואר בסעיף 1 לחוק הנאמנות מתקיימים כאן.

התנאי בהסדר הנאמנות בין הצדדים המדבר בחובתו של המשיב כנאמן לפעול "על פי הוראותיה" של המערערת, הוא נטע זר להסדר הנאמנות שנוצרה. עם זאת, אין בקיומו של תנאי זה, כשלעצמו, כדי להפוך את הקשר המשפטי שנוצר לקשר של שליחות. תנאי זה עצמו טעון פרשנות תכליתית על-פי אומד דעת הצדדים, לצורך התחקות אחר משמעותו ומשקלו בהקשר הנסיבות הכולל.


הנסיבות שהביאו ליצירת קשר הנאמנות מצביעות על כך שהמערערת ביקשה להיעזר באדם בעל בקיאות ויכולת בתחום העסקים כדי שיסייע לה לצאת מתסבוכת כספית קשה אליה נקלעה. יצירת הנאמנות על רקע זה מצביעה על כוונתה לתת לנאמן יד חופשית בניהול כספיה לצורך פרעון החובות. עם זאת, המערערת ביקשה לשמור על מעורבותה בניהול הנאמנות, ועל כוחה להורות לנאמן כיצד לפעול. הוראות אלה אינן מתייחסות למטרות הנאמנות שנותרו בלא שינוי, אלא לדרכי ביצוע הנאמנות לצורך השגת יעדיה. אומד דעת הצדדים מצביע על כך שכפיפות הנאמן להוראות הנהנית נועדה להשיג תכלית לפיה הנאמן, בפעולתו בענייני הנאמנות, יתייחס לעמדתה ככל שהיא עשויה להיות רלבנטית לקידום תועלת הנאמנות. ככל שהוראות אלה מתיישבות עם טובת הנאמנות, יש לתת להן משקל ולהתחשב בהן. מקום שהן סותרות את טובת הנאמנות ואינן מקדמות את מטרותיה, הנאמן אינו כפוף להן, וחובתו מכח הדין גוברת לפעול באורח עצמאי, באמונה ובשקידה, כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות. וכך, מעורבות נהנה בפעולות הנאמן, שעוגנה בין תנאי הנאמנות, תקפה כל עוד היא מתיישבת עם טובת הנאמנות. ככל שנוצרת סתירה בין השניים, גוברת חובת הנאמן מכח הדין לקדם את מטרות הנאמנות (השוו כרם לעיל, בעמ' 814; ע"א 5717/95 וינשטיין נ' פוקס, פד"י נד(5) 792). בהקשר זה עשויה לעלות שאלה מהי טובת הנאמנות בנקודת זמן מסוימת והאם הוראות הנהנה לנאמן היו לטובת הנאמנות או לרעתה. שאלה זו עשויה להיות מורכבת, ויש לבחון אותה בשים לב למועד הרלבנטי ולנסיבות אותה עת, ולא בראייה לאחר מעשה.

מן הכלל אל הפרט - אחריותו של המשיב
13. אין מחלוקת כי חלק מחובותיה של המערערת לא נפרעו בסמוך לאחר יצירת הנאמנות, ואף במשך שנים לאחר מכן. ההמתנה הארוכה הביאה לתפיחתם של החובות לסכומים גדולים מאד. כן ברי הדבר, כי אילו נפרעו החובות במועד קרוב יותר, היה מצבה הכספי של המערערת משתפר בהרבה. כך למשל, סכום החוב לבנק לאומי היה 55,000 ש"ח (קרן) נכון ליום 20.7.88. היתרה (קרן + ריבית) ליום 17.4.94 עמדה על 217,918 ש"ח (על-פי חוות דעת המומחה בר זכאי מיום 28.4.98). כן עולה כי המערערת הורתה למשיב, בין מפורשות ובין בהתנהגות, שלא לפרוע את חובותיה. הוראה זו נבעה מעמדתה כי חובותיה נבעו מפעולותיו של בן זוגה לשעבר, וכי הנושים פנו אליה לפרעון החובות במקום להיפרע משחר, שהיה האחראי העיקרי להסתבכויותיה הכספיות. כדברי בית המשפט קמא "תגובתה הייתה שהיא לא תשלם, וזו הייתה רוח הדברים שהנחתה את הנאמן... הנתבע... השתדל לעשות את מיטבו לפי שיקול דעתו, ומצד שני, לא יכול היה להגיע לתוצאות הטובות ביותר עקב היותו "כפוף" על-פי כתב הנאמנות להוראות התובעת". וכך מתאר בית המשפט את המצב שנוצר:
"נוצר מצב כלאיים. הנתבע כפוף להוראותיה של התובעת, הוא יודע שהיא לא רוצה לשלם חובות מסויימים באשר היא סבורה שהם נובעים מחיוביו של חברה לשעבר לחיים. בד בבד, התובעת עצמה לא יכולה לתפקד כראוי, אם בגלל הריונה, אם בגלל הדכאון שתקף אותה לאחר הלידה, ואם בגלל מצבה הנפשי הכללי. במצב כזה, נראה שהנתבע לקח על עצמו את מלוא הטיפול, ביצע החלטות מגוונות, אשר לדעתו הן נכונות תוך שהוא מתייחס לרצון התובעת".

14. בענייננו, שאלה היא האם בנסיבות בהן המערערת סירבה לשלם את החוב לבנק לאומי, ניהלה עמו הליכים משפטיים, והורתה במפורש ובמשתמע למשיב שלא לפרוע את החוב, ניתן לומר כי הוא הפר את חובתו כלפי הנאמנות באי-תשלום מוקדם של החוב, שהיקפו הלך ותפח עם הזמן. בנסיבות המיוחדות של עניין זה נראה לי כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה, וזאת מהטעמים הבאים:

15. ראשית, מבחינת סבירותה האובייקטיבית של פעולת הנאמן לטובת הנאמנות, הדברים צריכים להישקל על פי המועד בו ננקט קו הפעולה, ולא במחשבה לאחר מעשה. בנסיבות עניין זה, סירובה של המערערת לשלם את החובות במשך תקופה ארוכה נבע מן האמונה כי חובות אלה צריכים להיפרע בידי אחרים, ובעיקר שחר. היא ניהלה מערכת משפטית נגד הבנק, והייתה מיוצגת בידי עורך-דין, אשר, יש להניח, כי ייעץ לה לפעול בדרך זו. המשיב, שאינו משפטן, היה רשאי להניח כי, משעצם החבות לבנק עומדת למבחן שיפוטי, לא יהא זה נכון וראוי לשלם את החובות בטרם תינתן הכרעה שיפוטית בעניין, ומטבע הדברים אין לצפות ממנו כי יעריך אל-נכון את הסיכויים והסיכונים שבתוצאות ההליך המשפטי מבחינת המערערת. רק ביום 12.3.92 ניתנה החלטת בית משפט השלום בתל-אביב (המרצה 20068/91) אשר דחתה את בקשת המערערת לרשות להגן בתביעתו של הבנק לתשלום החוב.

וכך אומר המשיב בתצהירו (סעיף 37):

"לאור העובדה כי רונית שכרה את שירותיו של עו"ד מושקט אשר יהיה זה אשר ינהל את המסכת המשפטית בכל הקשור להסתבכויותיה המשפטיות, עיקר מעורבותי הייתה, אם בכלל, בסוף הטיפול שלו, כאשר יורו לי, אם בכלל, לשלם את החוב הזה או אחר. כך, לעיתים, נוהלו על ידו מערכות משפטיות לאורך זמן, ובסופם, כאשר הגנתה של רונית נדחתה, תפחו החובות באופן משמעותי, ורק לאחר שלב זה נדרשה, אם בכלל, מעורבותי".

משהנהנית בנאמנות עצמה כפרה לאורך זמן בחובה לבנק, וניהלה לגביו הליכים משפטיים, לא חרג הנאמן בנסיבות אלה מחובתו כלפי הנאמנות כאשר המתין לתוצאות הליכים אלה, גם אם נמשכו זמן רב. בתצהירו (סעיף 13) אומר עו"ד מושקט שטיפל בענייניה המשפטיים של המערערת כי:

"לעיתים פניתי לגד (הוא המשיב) על מנת שיפרע בהתאם להוראותיה של רונית חוב זה או אחר לאחר סיום הטיפול על ידי. למיטב ידיעתי, גד פרע חובות אלה כפי שנתבקש. לעיתים, נוהל על ידי ועל ידי גד מו"מ עם נושה לעניין חוב אשר טרם התגבש לתביעה משפטית על מנת לפורעו".

ובסעיף 14 לתצהיר הוא אומר:

"לעיתים טיפלתי בתיקים בעצמי ללא כל מעורבות מצד גד, כאשר עמדתה של רונית הייתה שלא חלה עליה כל חובה לפרוע את חובותיה שנגרמו בעטיו של צד ג'. כך לעיתים נוהל על ידי מו"מ שלם ללא כל מעורבות של גד".

נוכח כפירתה של המערערת לאורך זמן בחובתה לפרוע את החוב, ולאור קיום הליכים משפטיים בעניינו בשיתוף עורך-דין שהיה מופקד על מהלכיה במשפט, אין לומר כי הימנעות המשיב מלפרוע חובות שהיו נתונים במחלוקת משפטית כזו גובלת בהפרת חובתו כנאמן. שיקול דעתו בהמתנה לסיום ההליכים המשפטיים לא סטה ממתחם הסבירות שבתחומו פועל הנאמן, אף שבדיעבד הביא הדבר לניפוחם של החובות ולהכבדה כספית נוספת על המערערת.

16. שנית, אפילו ניתן היה להסיק מנסיבות העניין כי סירובה של המערערת לשלם את חובותיה הינו חסר כל סיכוי משפטי, וכי עמדתה - אף שנסתייעה בלווי של עורך דין - נוגדת במובהק את טובתה, גם אז היתה תביעתה כנגד הנאמן בעניין זה נדונה לכישלון, וזאת על פי דיני תום הלב המעוגנים בדיני החוזים, והמתפרשים על פני התנהגות הצדדים בכל שלבי הקשר החוזי ביניהם – השלב הטרום חוזי, ושלב קיום החוזה (ברק, שיקול דעת שיפוטי 1987, עמ' 467).


תחולתו העניינית של עקרון תום הלב רחבה, ומתפרשת על פני קיום חיובים הנובעים מחוזה, וכן על שימוש בזכויות הנובעות מחוזה (ע"א 765/90 סב"ם שיטות בנייה מתוחכמות נ' רוקח, פד,י מו(4) 20, 24, 26; ע"א 6276/95 מגדלי באק נ' חוזה, פד"י נ(1) 562, 568; ע"א 2981/92 כהן נ' צמד, פד"י נ(2) 869, 877) (שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, 2005, עמ' 96) עיקרו של עקרון תום הלב בחובת יושר, והגינות. מבחנו של עקרון תום הלב הוא, ביסודו אובייקטיבי, ומתבסס על אמות מידה כלליות, מהן יש להסיק מהי התנהגות ראויה שיש לצפות לה מצד לחוזה (בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י לה(1) 828, 835; אולם שזורים בעקרון תום הלב גם יסודות סובייקטיביים מסוימים הקשורים בטיב העסקה, ואופי הצדדים ומערכת היחסים ביניהם (ע"א 207/79 רביב נ' בית וולס, פד"י לז(1) 533, 544) (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פד"י נה(1) 199).

חובת תום הלב בהפעלת זכות חוזית חלה גם על תובענה המוגשת למימושה, וטענות הנטענות במסגרתה.

המערערת בהתנהגותה ובהוראותיה המפורשות, הנחתה את המשיב שלא לשלם את חובותיה לבנק במשך שנים ארוכות. היא ניהלה הליכים משפטיים עם הבנק להוכחת טענתה כי היא אינה חבה חוב כלשהו. היא ציפתה בהתנהגותה זו כי המשיב לא יפרע את חובותיה בניגוד לעמדתה זו. המשיב כיבד הוראות אלה של המערערת, ולא פעל בניגוד להן, אף שדרך פעולה זו בסופו של יום לא היתה לתועלת הנאמנות. בנסיבות אלה, טענת המערערת כי המשיב הסב נזק לנאמנות בכך שפעל על-פי הוראותיה וכיבד את רצונה הן בבחינת עמידה על זכות חוזית שלא בתום לב. חובת תום הלב וכללי ההגינות אינם מתיישבים עם קבלת טענת נהנה על נזק שנגרם לו מפעולה או מחדל של נאמן שהתרחשו בעקבות הוראות שהוא עצמו הורה את הנאמן. לאור האמור, אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא לפיה, בנסיבות המיוחדות של עניין זה, אין להטיל על המשיב אחריות כלפי המערערת בגין תפיחתם של חובותיה עקב המתנה ארוכה עד לפרעונם. האחריות לכך רובצת על שכמה של המערערת, לאור ההוראות שנתנה ודרך הפעולה בה נקטה.

קופת הגמל
17. בערעורה, חוזרת המערערת על טיעוניה בבית משפט קמא לפיהן כתב ההוראות לבנק בעניין הסדר הנאמנות הוציא במפורש את קופת הגמל מתחומו, ואילו הסייג בעניין זה נמחק שלא כדין מכתב ההוראות, והנאמן הפר את חובתו בכך שפעל בקופת הגמל כחלק מנכסי נאמנות, אף שהסדר הנאמנות במקורו שלל זאת.

טיעונים אלה מופנים כולם כנגד ממצאי עובדה שנקבעו בבית המשפט המחוזי, המעוגנים בראיות שהובאו בפני
ו. בית המשפט קבע כי לא הורם נטל ההוכחה הרובץ על המערערת לפיו אדם אחר, זולת היא עצמה, הוא שמחק מכתב ההוראות את הסייג בדבר קופת הגמל, וכי המשיב אחראי בהפרת חובתו כנאמן עקב כך. אין מקום להתערב בקבועה זו של בית המשפט, וטענת ערעור זו דינה להידחות.

ההלוואה לערן פישר ואי-הגשת דו"חות תקופתיים
18. בשני עניינים הפר הנאמן את חובותיו על-פי הסדר הנאמנות: האחד - מתן הלוואה מכספי הנאמנות למכר של הנאמן, ערן פישר, לצרכיו הפרטיים, והשני - מחדל מתמשך על פני מספר שנים במסירת דינים וחשבונות שוטפים לנהנית על פעילות הנאמנות ומצבה הכספי. עם זאת, יובהר כבר עתה, כי על-פי ממצאי בית המשפט קמא לא נגרם בפועל נזק כספי ספציפי לנאמנות, ומכל מקום המערערת לא הצביעה על נזק כזה.

אשר להלוואה לפישר - על-פי ממצאי פסק הדין, המשיב נתן לערן פישר הלוואה מכספי הנאמנות לאחר שהבנק סירב לתת לפישר אשראי. ההלוואות לפישר הוחזרו עם ריבית, ולא נגרם הפסד כספי כלשהו לנאמנות. בית המשפט הסיק ממצב דברים זה כי, אף שהתנהגות המשיב היוותה הפרה של חובותיו כלפי הנאמנות, והיא ראויה לביקורת מבחינת הסיכון שהטיל על כספי הנאמנות והשימוש בהם למטרה זרה, ובין היתר, ביחס לאדם שהבנק סירב לתת לו אשראי, הרי משהסיכון כיום הוא נחלת העבר, ולא התממש, אין עילה לפיצוי כנגד המשיב.

אשר לאי מסירת דו"חות שוטפים, בית המשפט קמא קבע כי הנאמן הפר את חובותיו בכך שלא דיווח בכל שנה לנהנית על מצב הנאמנות ונכסיה. עם זאת, נקבע כי לא הוכחו נזקים ספציפיים כתוצאה מאי-הדיווח, ולכן אין למחדל זה משמעות אופרטיבית מבחינת גיבוש נזקים בני פיצוי לנהנית.

חיוב נאמן בפיצוי עונשי בגין הפרת חובה בלא הוכחת נזק
19. הנאמן, אכן, הפר את חובותיו בניהול הנאמנות בכך שהילווה מכספי הנאמנות לצד שלישי שלא במסגרת קידום מטרות הנאמנות ושלא על-פי תכליתה. ההלוואה ניתנה לאדם שהבנק סירב לתת לו אשראי, והדבר מצביע על לקיחת סיכון בלתי סביר בכספי הנאמנות, שעלול היה להסתיים בנזק כספי משמעותי לנהנית. במתן ההלוואה הפר המשיב את חובתו לשמור על נכסי הנאמנות, ולנהלם להשגת מטרות הנאמנות, ובעשותו כן לא פעל בשקידה ובאמונה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות, כנדרש על-פי סעיף 10 לחוק הנאמנות.


אשר לחובת ניהול חשבונות ודיווח החלה על נאמן, קובע סעיף 7 לחוק הנאמנות:

"חשבונות ודיווח
(א) הנאמן חייב לנהל חשבונות בכל ענייני הנאמנות.
(ב) הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על ענייני הנאמנות אחת לשנה, ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה".

אין מחלוקת, כי הדיווח בכתב הראשון שהמשיב נתן למערערת על פעולות הנאמן חל ביום 16.2.94 אף שהנאמנות נוצרה עוד ביום 17.4.89. בכך הפר הנאמן הפרה ישירה את חובת הדיווח המוטלת עליו בחוק. להפרה זו משמעות כבדת משקל מבחינת יכולתו של הנהנה לעקוב בצורה הולמת אחר התנהלות הנאמנות ומצבת נכסיה וחובותיה. היא שוללת מהנהנה יכולת להעמיד במבחן ביקורת שוטף את פעולת הנאמן בנכסיו, ונוטלת אמצעי הרתעה אפקטיבי כלפי הנאמן מפני ביצוע פעולות החורגות ממסגרת הנאמנות. עולה השאלה, האם מקום שנאמן הפר חובה כלפי הנאמנות אך לא הוכח נזק ממשי בגין הפרה כזו, עדיין ניתן לחייבו בפיצוי לדוגמא, בתורת נזק כללי שנגרם לנאמנות ולנהנה.


20. נקודת המוצא בעניין זה היא כי "נאמן אחראי לנזק שנגרם לנכסי הנאמנות או לנהנים עקב הפרת חובתו כנאמן" (סעיף 12(א) לחוק הנאמנות). אותה הוראה מחילה את הוראות חוק השומרים על אחריות נאמן לאובדנם ולנזקם של נכסי הנאמנות. סעיף 5 לחוק השומרים קובע כי אם היה השומר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, כי אז זכאי בעל הנכס לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה. מהוראות אלה עולה, לכאורה, כי חובת הפיצוי בהפרת חובת נאמנות קשורה קשר בל יינתק לקיומו של נזק מיוחד, ובלא הוכחת נזק כזה לא קמה חובת פיצוי. עם זאת, עומדת השאלה האם ניתן להטיל פיצויים "עונשיים" או "פיצויים לדוגמא" בהליך אזרחי בו הוכחה הפרת חובה על-ידי בעל תפקיד, גם אם לא הוכח נזק מיוחד עקב הפרה זו. שאלה זו ישימה במיוחד למצבים בהם מדובר בהפרת חובה על-ידי בעל תפקיד החב חובת אמון מיוחדת בביצוע תפקידו. שאלה זו עודנה פתוחה במשפט בישראל. שיטות משפט שונות מכירות בסעד של פיצויים עונשיים (punitive damages) בתחום הנזיקין, המהווים פיצויים שעל מזיק לשלם לניזוק בסכום שאינו משקף נזק ממשי שנגרם עקב הפרת אחריות המעוול. פיצוים אלה נועדו "להעניש את המזיק על התנהגותו המזיקה ובכך לבטא סלידה ממנה" (י' אנגלרד, א' ברק
, מ' חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 579). הפיצויים העונשיים אינם נשענים על בסיס תרופתי אלא "הרציונל מאחוריהם הוא עונשי והרתעתי" (kuddus v. chief constable of lecestershire constabulary (2001) 3 aller 193; i. englard, the philosophy of tort law (1993) 146). הטעם העומד מאחורי הפיצוי העונשי נעוץ בצורך בהרתעה יעילה במצבים מיוחדים שבהם פיצוי על נזק ממשי קשה להוכחה או אינו משיג תכלית זו.


21. לפיצוי העונשי כמושג במשפט האזרחי נילווה מטען מורכב של שיקולים נוגדים. החסרונות מתמקדים בעיקר בחשש מפני החדרה לעולם האזרחי יסודות מתחום הענישה הפלילית; החשש מ"כפל" ענישה למזיק, ומ"כפל" הטבה לניזוק (mcgregor, on damages, 16th ed., p. 287). מנגד, היתרונות הגלומים בפיצוי העונשי מתמקדים בחשיבות ההרתעה וההענשה מקום שהתנהגות המזיק חמורה במיוחד, או פוגעת בזכויות חוקתיות. המסר ההרתעתי והחינוכי שבפיצוי העונשי חשוב במיוחד במצבים קיצוניים של פגיעה בפרט, שנודעת להם גם השלכה ציבורית רחבה (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פד"י נח(4) 486).

22. הפסיקה האנגלית מתלבטת מזה שנים בתחימת קו הגבול הראוי בהחלת הפיצוי העונשי בנזיקין(rookes v. barnard (1964) ac 1129; cassel v. broome (1972) ac 1972; mcgregor, p. 302). הנטייה בפסיקה באנגליה היא לצמצם את החלת פיצויי העונשין (ab v. south west water services ltd (1993) q.b. 507). עם זאת, באנגליה, בדו"ח ה-law commission (lc 247), משנת 1997, שדנה בנושא aggravated, exemplary and restitutionary damages, נכללה המלצה להרחיב את רשימת העילות בגינן ניתן לפסוק פיצויי עונשין, כך שתכלולנה את כל העוולות האזרחיות בנזיקין תוך הגבלת הפיצויים למקרים בהם מעשה המעוול נעשה בכוונה, תוך התעלמות בוטה מזכויות הניזוק.

23. בקנדה, אוסטרליה וניו-זילנד הגישה היא כי אין להגביל את העילות בהן ניתן לפסוק פיצוי עונשי. בתי המשפט האוסטרליים מתחו ביקורת על ההגבלות שהוטלו על פיצויי עונשין באנגליה (למשל (uren v. fairfax & sons ltd, 117 clr 118 (1966)) , והמגמה שם היא להרחיב את ההכרה בפיצויים העונשיים.


24. בישראל, הכירו בתי המשפט באפשרות לחייב בפיצויים עונשיים בנזיקין (ע"א 216/54 שניידר נ' גליק, פד"י ט 1331, 1335; ע"א 670/79 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169, 205; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225, 237; ע"א 277/55 רבינוביץ נ' סלע, פד"י יב(2) 1261, 1277). אולם בפועל, בתי המשפט אינם מרבים לעשות שימוש באמצעי הפיצויים העונשיים (ע"א 3654/97 קרטין נ' עתרת נירות ערך (2000) בע"מ, פד"י נג(3) 385, 406). הצעת חוק לתיקון פקודת הנזיקין לצורך עיגון הסדר פיצויים עונשיים נדחתה (הצעת חוק פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (תיקון - פיצויים עונשיים), התשס"ב-2001). גם במקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים, הם יוחדו למקרים נדירים הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד, שנילווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי.

25. שאלת החלת אמצעי הפיצויים לדוגמא בתחום הפרת חובות בעלי תפקיד החבים חובת אמון מיוחדת טרם נדונה בישראל. בדו"ח הוועדה המשפטית האנגלית שהוזכר לעיל נכללת המלצה מפורשת על-פיה ראוי לכלול עילה של הפרת נאמנות בגדר העילות לפיצויים לדוגמא (שם, עמ' 107, 110, המלצה 19a). הוועדה מציינת:

"indeed, we can see good reason for allowing punitive damages to be recovered against, for example, the dishonest trustee who acts in breach of his fiduciary duty or the person who dishonestly abuses another's confidence" (p. 111).


אין להוציא מכלל אפשרות כי, בבוא העת ובמקרה מתאים, עשוי בית המשפט בישראל לשקול אפשרות להטיל פיצויים לדוגמא גם בגין הפרת חובת אמון בידי בעל תפקיד החב חובה מיוחדת במילוי תפקידו, וזאת גם מקום שהנפגע מהפרה כזו לא הצליח להוכיח נזק מיוחד בגינה. יש להניח, כי גם אם ביום מן הימים ייעשה שימוש באמצעי זה בהקשר זה, הוא ייוחד למקרים קיצוניים של הפרה חמורה ואשם כבד. נסיבות מקרה זה אינן מתיישבות עם מצב קיצוני כזה.

26. על יסוד כל האמור, דין הערעור להידחות.

בנסיבות העניין, אציע שלא ליתן צו להוצאות.

ש ו פ ט ת


השופט א' גרוניס
:

ההסדר המשפטי שנעשה בין המערערת לבין המשיב הינו שעטנז, שיש בו הן מרכיבים של נאמנות והן של שליחות. בנסיבות העניין הנני בדעה כי אין צורך לסווג את ההסדר שביניהם, האם בא הוא בגדר נאמנות או בגדר שליחות. ברי, כי המשיב פעל בעניינים מסוימים על פי הוראותיה של המערערת. די בנתון עובדתי זה על מנת שייקבע כי לא מוטלת אחריות על המשיב בגין אותן פעולות שנעשו על פי ההוראות. הרי אילו פעל המשיב בניגוד להוראות, היה בוודאי נטען כלפיו כי לא פעל כדין. אשר לנושא העקרוני של פיצוי עונשי: איני רואה צורך להתייחס לנושא, שכן העובדות שנתבררו אינן מצדיקות, בכל מקרה, השתת פיצוי כזה.

אני מסכים כי דין הערעור להידחות, כמוצע על ידי חברתי השופטת א' פרוקצ'יה
.

ש ו פ ט


הנשיא (בדימ') א' ברק
:

1. מסכים אני לפסק דינה של חברתי, לפיו דין הערעור להידחות. כמוה אף אני סבור כי אף אם הפר המשיב את חובותיו כלפי המערערת, אין המערערת זכאית לפיצוי על כך. זאת, משום שזכות כזו אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. כחברתי, אף אני מבקש להשאיר בצריך עיון את השאלה אם היה מקום – לו סברנו כי זכותה של המערערת כנגד המשיב הופרה – לפיצויים עונשים. חברתי עמדה על השיקולים השונים לכך, ואני מצטרף לעמדתה שלה.

2. חברתי השופטת א' פרוקצ'יה
קובעת, כי החוזה שבין המערערת למשיב יצר נאמנות כמשמעותה בחוק הנאמנות, התשל"ט-1979. על רקע זה היא מעוררת את השאלה מה היחס בין יחסי נאמנות אלה לבין יחסי השליחות שנוצרו בין הצדדים מכוחו של חוזה זה עצמו. האם חובתו של שלוח "לפעול בהתאם להוראותיו" של השולח (סעיף 8 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965) עולה בקנה אחד עם חובתו של נאמן "לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות" (סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות). כמו חברי, השופט א' גרוניס
, אף אני מבקש להשאיר שאלה זו בצריך עיון. משהגענו למסקנה כי אף אם הופרה חובת המשיב כלפי המערערת, אין הוא זכאי לפיצוי, הופכת השאלה בה דנה חברתי לבלתי אקטואלית. חרף זאת, הייתי מוכן, כמו חברתי, להכרעה בה אילו סברתי כי יחסיה של המערערת עם המשיב הם יחסי נאמנות שחוק הנאמנות חל עליהם. כשלעצמי, איני בטוח בכך כלל ועיקר. ואלה עיקרי טעמי.

3. על פי השקפתי, חוק הנאמנות חל במקום שהזיקה של הנאמן לנכס היא זיקה קניינית. הנאמן הוא הבעלים שבדין בנכס. לנהנה זכות שביושר. לא כל מקרה בו יש בין הצדדים יחסי אמון, היחסים ביניהם הם יחסי נאמנות שחוק הנאמנות חל עליהם. גם שלוח חייב לנהוג כלפי השולח "בנאמנות" (סעיף 8 לחוק השליחות), אך חוק הנאמנות לא חל ביחסים אלה בשלמותו. גם השימוש בלשון "נאמנות" בחוזה שבין הצדדים, אינה יוצרת בהכרח נאמנות קניינית שחוק הנאמנות דן בה. הכל תלוי בפרשנותו של החוזה.

4. ניתוח התשתית העובדתית שלפנינו אינו מוביל באופן חד-משמעי למסקנה כי המשיב הפך להיות הבעלים של הנכסים עליהם חל ההסכם ביניהם. שאלה זו לא נבחנה בערכאה הדיונית, ואיני סבור כי התמונה בעניין זה התבהרה באופן שניתן לקבוע ממצאים בעניין זה. כשלעצמי, נראה לי כי ניתן לראות את היחסים בין הצדדים גם כיחסי שליחות, שאין בהם נאמנות קניינית כלל. לאור חוסר הבהירות בשאלה זו, ולאור העדרה של תשתית עובדתית על פיה יפורש ההסכם בין הצדדים, הנני מבקש להשאיר שאלה זו פתוחה.

ה נ ש י א (בדימ')

לפיכך, התוצאה היא כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.

ניתן היום, כ"ב בכסלו תשס"ז (13.12.06).

ה נ ש י א (בדימ') ש ו פ ט ת ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01092250_r06.doc יט
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 9225/01 רונית זיימן נ' גד קומרן, [ פ"ד: סב 1 260 ] (פורסם ב-ֽ 13/12/2006)