פסקי דין על עו"ד בניהו לאבל ורו"ח אליעזר שפלר בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת שמיר תעשיות מזון בע"מ | פסקי דין על מס הכנסה | פסקי דין על מס ערך מוסף | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי ואח' |

1032/06 פשר     19/12/2006




פשר 1032/06 עו"ד בניהו לאבל ורו"ח אליעזר שפלר בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת שמיר תעשיות מזון בע"מ נ' מס הכנסה, מס ערך מוסף, המוסד לביטוח לאומי ואח'




המבקשים:
עו"ד בניהו לאבל ורו"ח אליעזר שפלר
בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת שמיר תעשיות מזון בע"מ
-- נ ג ד --
המשיבים:
1. מס הכנסה

2. מס ערך מוסף

3. המוסד לביטוח לאומי

4. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יונתן סונדרס
5. תנובה בע"מ
ע"י ב"כ עדי קפלן
ושות', עורכי דין

6. עמירם גאי, יעקב גינזבורג, טאו תשואות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רם אפרתי
7. כונס הנכסים הרשמי
ע"י ב"כ עו"ד אורי ולרשטיין
החלטה

מונחת בפני
בקשתם של נאמני חברת שמיר תעשיות מזון בע"מ לאשר את הסדר הנושים שגיבשו לחברה, אשר כולל בעיקרו את רכש החברה על-ידי מציע, בתנאים שנקבעו בהסדר, כפי שהובא לאישורן של אספות הנושים. המכשול העיקרי העומד בפני
אישור ההסדר הינו התנגדותם של הבנק הבינלאומי הראשון לשיראל בע"מ (להלן: הבנק), ושל חברת תנובה בע"מ (להלן: תנובה), אשר מהווים לכאורה "גוש חוסם" העולה על רבע מסך מצבת הנשיה.
המחלוקת המרכזית פרי בקשה זו, הינה השאלה האם יכול בית המשפט להתגבר על ההתנגדויות ולאשר את ההסדר חרף העובדה כי שיעור התומכים בו מסך מצבת הנשיה נופל מסך שבעים וחמישה האחוזים הקבועים בסעיף 350 לחוק החברות. במסגרת זו, עולה לדיון הן הסמכות העקרונית לבצע מהלך שיפוטי שכזה, והן השאלה האם ראוי ונכון להפעילה בנסיבות המקרה דנן.
כמו כן, עולות מספר סוגיות נוספות שהעלו הצדדים; בעיקר אמורים הדברים בשאלת מעמדו של הבנק בכספי ההסדר - האם עסקינן בנושה מובטח אם לאו, עניין שעיקרו בשאלה, האם נתפסו דמי מכר השלד הבורסאי של החברה במסגרת השיעבוד הצף; כמו כן, עולה השאלה, האם קיפח ההסדר באורח בלתי חוקי את זכויותיהם של הבנק ושל תנובה, כאשר לכאורה אילץ אותם "לוותר" על זכויות כלפי החברה בלא הסכמתם. כחלק מן האמור לעיל מתעוררת אף שאלה בדבר מהותו המשפטית של הסכם אופציה שעומד לתנובה במניות החברה: האם מוסמכים היו הנאמנים להתנער מן האופציה, בין אם במסגרת ויתור על נכס מכביד ובין אם במסגרת אישור אספת הנושים, וכמו כן - האם נפל בהתנהלותם משגה דיוני, כאשר שאלת האופציה לא עלתה במפורש, לכאורה, במהלך הדיונים הרלוונטיים בהסדר.

לאחר שהתקבלו תגובותיהם של כל הצדדים, ולאחר שנערך דיון בבקשה, ניתנת החלטתי זו.

1. הסוגיות אשר הכרעתן נדרשת בנסיבות המקרה עניינן אישור הסדר נושים, וליתר דיוק - המגבלות החלות על כוחם של בעלי התפקיד ואסיפת הנושים בכל הנוגע בטיפול בזכויות, תביעות וטענות של נושים כאלו ואחרים כנגד החברה. אין ספק, כי המחוקק הקנה בידי אספת הנושים ובידי הנאמנים סמכויות לא מעטות לפגוע בזכויות, וזאת למען מטרת העל של העברת הסדר שהינו "הרע במיעוטו", וצמצום יכולתם של נושים בודדים לנקוט בהתנהגות הנראית לכאורה כסחטנית או נגועה בנוקשות חסרת טעם שעשויה להביא להכשלת מאמצי ההבראה.
עם זאת, אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי הסמכות והאפשרות של פגיעה בזכויותיו של נושה הינה לעולם מוגבלת, ועל בית המשפט להקפיד ולנהוג ריסון עצמי בפרשנותה, ולשמור על הדברים במסגרת הגבולות שהתווה הדין, בהתאם לאיזוני האינטרסים העומדים בבסיס מוסד הקפאת ההליכים.
2. ה"פגיעה" המרכזית אותה מתיר הדין, הינה עצם היכולת המוקנית לרוב המהווה 75% ממצבת הנשיה להסכים להסדר, ולכפות אותו בדרך זו על מיעוט הנושים המתנגדים. אפשרות זו הינה לב-ליבו של מוסד הסדר הנושים, ובה נעוצה אחת התועלות המרכזיות ההופכות אותו לשונה ממשא ומתן על פשרה גרידא בין צדדים מסוכסכים, בהם יכול כל צד לוותר אך על אשר שייך לו, ולא על זכויותיהם של אחרים.
יוצא, כי הנאמן בהקפאת הליכים יכול אף יכול לנסות ולהעביר הסדר, אשר פוגע כביכול בזכויות נושים, כל עוד אספת הנושים נותנת את הסכמתה ברוב הדרוש; לעניין זה יוער, כי כאשר הנושים נבדלים זה מזה באינטרסים ובמעמד העקרוני שלהם (כגון: נושים מובטחים, נושים בדין קדימה ונושים רגילים), הרי שלכל אחד מהסוגים נערכת אספה משל עצמו, ופגיעה במעמדו של סוג תתאפשר אך ורק אם ניתן האישור ברוב המתאים באספת אותו הסוג. כך למשל התאפשר, בנסיבות מסויימות, להפקיע אף את תוקפן של ערבויות אישיות שמחזיקים חלק מהנושים כלפי בעלי המניות של החברה, אם וכאשר הוחשבו בעלי הערבויות האישיות כסוג נשיה בפני
עצמו, ונתקבלה הסכמה של 75% ומעלה ממצבת הנשיה של אותם בעלי ערבויות אישיות.

3. המסקנה הנובעת מכאן היא, כי מן ה"הן", ניתן להסיק אף את ה"לאו":

האיסור הבסיסי החל על הנאמן ואספת הנושים, הינו לפגוע בעקרון השיוויון - כך למשל, להחליט כי נושים שונים במסגרת אותה קבוצת נשיה יקבלו שיעור דיבידינד שונה - אלא אם ניתנה לכך הסכמתם המפורשת של כל הנושים הנפגעים מהמהלך.
באופן דומה, אין אספת הנושים יכולה או מוסמכת להחליט, כי נושה מסויים לאו נושה הוא, או כי ניתן להפחית באורח שרירותי את תביעת החוב שלו; אך ברור הוא, כי מהלך כזה יכול על-נקלה לזכות ל"רוב מוחץ" בקרב הנושים, אשר ירוויחו מצמצום תביעת חוב מתחרה – כאשר הנושה היחיד אשר עשוי להתנגד, הינו הנושה שנפגע מאותן קביעות.

מהלך כזה הינו הפרה חד-משמעית של עקרון השיוויון, ובדרך-כלל, די יהיה בו כדי לפסול את החלטת אספת הנושים או את סעיפי ההסדר אשר מכילים קביעה שכזו. אם סבור הנאמן, למשל, כי תביעת חוב פלונית הינה "מנופחת", ויש לכמת אותה על סך נמוך בהרבה, הרי שהדרך הנכונה לטפל בכך הינה באמצעות הכלי של הכרעה בתביעת החוב, או במקרים מסויימים – פניה בבקשה למתן הוראות לבית המשפט של חדלות פרעון, אשר מוסמך להכריע במחלוקות הנוגעות למצבת הנשיה או למחלוקות על נכסים בין החברה לבין צדדי ג'. בכל הנוגע לאספת הנושים, הרי שרשאי הנאמן לציין את המחלוקת וההשפעה שתהא להכרעתה על שיעור הדיבידנד הצפוי, תוך שהוא מציין את דעתו לגבי המצב המשפטי, הסיכויים והסיכונים שהדבר צופן. כך או כך, הרי בכל הנוגע למצבת נשייתו של פלוני או למעמדו בסולם דיני הקדימה, אין כל יכולת לאלצו לוותר מראש על טענותיו ב"החלטת רוב", על כל המשתמע מכך.

4. חלק ניכר מן המחלוקות העומדות בפני
, נובעות משאלות הנוגעות לישומו של עקרון זה, ואילו חלק אחר נוגע לסוגיה - האם ועד כמה יכול בית המשפט, באורח חריג, לאשר הסדר נושים שנתמך בידי רוב הנושים ומעל 50% מערך הנשיה, אולם לא עלה בידו להגיע אל "הסך הקריטי" של 75%; הנאמנים טוענים, כי התשובה לכך היא חיובית, ואילו תנובה וכונס הנכסים הרשמי טוענים היפוכו של דבר. לראיה, מצביע כונס הנכסים הרשמי אף על ההבדל בין שתיקתו של המחוקק בעניין זה בחוק החברות המאוחר, לעומת הכנסתה של אפשרות מפורשת כזו לחקיקה המוקדמת בפקודת פשיטת הרגל.

אעיר, כי קיים הבדל עקרוני בין שני המתנגדים:

בכל הנוגע לתנובה, אין חולק על היותה נושה רגיל, שאינו מהווה לכשעצמו "גוש חוסם" של 25%. תנובה מתנגדת בחריפות לעצם אישור ההסדר, וזאת ממגוון נימוקים התוקפים את הן את הסכם הרכש והן את תניות ההסדר.

כמו כן, נטושה בין הנאמנים לתנובה מחלוקת נוספת בעניין האופציות שברשותה לרכישת מניות, אשר נטען (ולא נסתר) כי יתכן מאד ויש בהותרת האופציה על כנה, לכשעצמה, בכדי לסכל את ההסדר.

הבנק הבינלאומי חלוק עם הנאמנים בשאלה, האם הינו נושה רגיל או נושה מובטח. כאשר כונס הנכסים הרשמי מעיר, כי כך או כך, הוא מצוי במעמד שיקשה על הנאמנים להתגבר עליו (בין אם כ-100% מקבוצת הנושים המובטחים, או נושה רגיל היוצר "גוש חוסם" ביחד עם תנובה). בשונה מתנובה, אין הבנק מתנגד לעצם הרכש, אלא אך ורק לתניות מסויימות בהסדר אשר לטענתו יש בהן קיפוח חמור ובלתי חוקי של זכויותיו. עם זאת, אין הבנק מתנגד לאישור ביצוע המכר, בתנאי שלא יהיה בכך בכדי להכריע בדבר המחלוקת הפנימיות לגבי חלוקת הסכום, ואלו יוכרעו בהמשך.

על בסיס זה, מוטל עלי להכריע גורלו של הסדר הנושים, כפי שהונח בפני
.

הכרעה בנסיבות המקרה

5. תחילה, מן הראוי להכריע במעמדו של הבנק הבינלאומי והשפעת התנגדותו על ההסדר.

בכל האמור בטענתו של הבנק לנשיה מובטחת, הרי שספק גדול בעיני אם יש בה ממש.
זאת מדוע? עניין לנו בכספים אשר מקורם אחד: מכר השלד הבורסאי של החברה. הבנק עצמו מודה בכתבי טענותיו, כי "נכס" זה, בהיותו קשור למניות החברה ולא לנכסים שהחזיקה הישות המשפטית, לא נכלל בשעבוד הצף שחל על נכסי החברה. אלא מאי? לטענת הבנק, מרגע שממומש השלד ומומר לכסף המצוי בקופת החברה עבור חלוקה לנושים, הרי שהוא הופך ל"נכס כספי של החברה", וככזה חל עליו השעבוד.

דין הטענה להדחות, וזאת מכוחה של כל אחת מהסיבות דלעיל:

א. מרגע בו נכנסת הישות המשפטית לפירוק (או להליך קולקטיבי אחר של חדלות פרעון, כגון הקפאת הליכים), הרי שהשעבוד הצף מתגבש באורח אוטומטי על הנכסים עליהם "רבץ" במועד הקובע. התגבשות זו הינה חלק בלתי נפרד מיצירת "מצבת התביעות" של הנושים לפי סולם דיני הקדימה. לא ניתן, אם כן, להחיות באורח מלאכותי את "הענן" פרי השעבוד הצף בכדי לאפשר לו לתפוס נכסים שלא היו במצבת נכסי החברה ביום הקובע, אלא הגיעו לקופה אך ורק במסגרת הליכי ההסדר (לעניין זה, ראה בין היתר עניין פש"ר 1837/04 בש"א 6654/05 גרין-אפל נ' בנק הפועלים. המאוזכר בכתבי הטענות).

ב. דומה, כי בטענות הבנק נתערבבו היוצרות בין נכסי החברה, קרי - נכסים שהיו בבעלותה של הישות המשפטית טרם קריסתה, לבין נכסי ההסדר - קרי, נכסים המצויים בקופת הנאמנים ומיועדים לחלוקה לנושים. אכן, בדרך-כלל מרבית נכסי ההסדר הינם נכסי החברה, בין אם נמצאו בקופתה ביום מתן צו הקפאת ההליכים, ובין אם הוחזרו לשם בידי הנאמנים מאוחר יותר (למשל: חובות לקוחות שנגבו, עשויים להיות נכסים שחל עליהם שעבוד אף אם נגבו לאחר צו הקפאת ההליכים).
אלא מאי? קופת הנאמנים עשויה להחיל אף נכסים נוספים, שלא היו מעולם "נכסי החברה", ולא באו ממקור שהינו משועבד. כך, למשל, עשויה הקופה להחיל במקרים מסויימים תרומה שהעלו בעלי המניות מכיסם הפרטי, לשם הצלחת ההסדר או במסגרת פשרה שמטרתה למנוע את תביעתם לפי סעיף 373 ו-374. אך ברור הוא, כי כספים אלו מעולם לא היו "כספי החברה", חרף כניסתם אל תוך מסגרת "כספי ההסדר". אין צורך להכביר מילים, כי לבעל שעבוד צף על נכסי החברה אין מעמד של נושה מובטח כלפי כספים אלו.
בנסיבות המקרה, חל דין דומה גם על דמי מכר השלד הבורסאי: בהיות השלד הבורסאי, כך לפי הודאת הבנק עצמו, מצוי מחוץ לשעבוד הצף, הרי שאין מכירתו לאחר מתן צו ההקפאה משנה מצב זה.
לסיכומה של נקודה זו: שעבוד צף על נכסי החברה אינו יכול לשעבד מראש ובאורח גורף את קופת הנאמנים בהקפאת הליכים (אשר מחזיקים בכספים בנאמנות עבור הנושים) בלא אבחנה בקשר למקור הכספים שנכנסו לשם. כוחו יפה להקנות נשיה מובטחת אך ורק על כספים שמקורם בנכסי החברה אשר נפלו תחת כנפי השעבוד הצף, ואף מסיבה זו דין טענת הבנק להדחות.

6. המסקנה המתבקשת, אם כן, הינה כי הבנק הינו נושה רגיל בנסיבות העניין, ואי לכך הוא יוצר, ביחד עם תנובה "גוש חוסם" העולה על הסך הקריטי של רבע ממצבת הנשיה, באורח אשר חוסם לכאורה את האפשרות לאשר הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות.

עתה, עולה השאלה האם מסוגלים הנאמנים להתגבר על המחסום הקשה שהונח בפני
הם.

בלא להאריך בדברים יתר על המידה, קיים צדק בטענותיה של תנובה (אליהם הצטרף גם כונס הנכסים הרשמי) בדבר ההבדל המהותי בין סעיף 350 לחוק החברות לבין הסעיפים המקבילים העוסקים בהסדר במהלך פשיטת רגל של יחיד. דומה כי לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המחוקק נמנע מלאמץ את החריגים שמצויים בהוראת הדין המוקדמת של פקודת פשיטת הרגל, ואי לכך עניין לנו לכאורה בהסדר שלילי: בהעדר 75% תומכים ממצבת הנשיה, לא ניתן לאשר הסדר נושים.
בעניין זה, אין צורך לחזור במסגרת זו על דברים שנדונו באריכות בפסקי-דין קודמים ובספרות המשפטית, בדבר נטיית בית המשפט לכבד את שיקולי הכדאיות של נושים המחליטים לתמוך או להתנגד להסדר מוצע באספת הנושים. ראוי אף לחזור ולהזכיר, כי בהתבוננות ex-ante על תופעת הקפאת ההליכים, הרי שראוי להמנע מלהעביר למנהלים ובעלי מניות בחברות את התחושה, כי היה ויביאו את החברה לחדלות פרעון ולהקפאת הליכים, הרי שהנושים יקבלו מניה וביה כל הסדר שיוצע, נמוך ככל שיהיה - אך ורק בשל האיום כי "אחרת לא יראו מאומה" – ואם איין, ימהר בית המשפט ויהפוך את החלטתם.
דין כזה, לא זאת בלבד שהוא מייתר למעשה את האיזונים והבלמים שבדיני הקפאת ההליכים, אלא שהוא מעביר מסר בלתי ראוי למנהלי חברות, ופוגע בהכוונת ההתנהגות הרצויה, לפיה על מנהלי חברה לעשות כל דבר שביכולתם בכדי להמנע מראש ממצב של חדלות פרעון, ולא לסמוך על כך כי היה ויכשלו, עשוי בית המשפט להציל אותם כ"מובן מאליו" ובכל מקרה, בשל המנטרה (חשובה ככל שתהיה) של "הצלת החברה". למצער, במידה והמאמצים לא נשאו פרי והחברה הגיעה להקפאת הליכים, הרי שהכוונת התנהגות נאותה צריכה לכוון את בעלי השליטה לעשות כל מאמץ לסייע ליצירת הסדר נושים שימקסם ככל האפשר את הדיבידנד הצפוי לנושים הרגילים, להבדיל מהסתמכות על כך כי גם אם יציעו הסדר שתמורתו זעומה יאלצו הנושים לקבלו.

המסקנה, מכוחו של כל אחד מהטעמים שנמנו לעיל (קל וחומר נוכח משקלם המצטבר) הוא כי לא ניתן לאשר הסדר שאחוזי התמיכה בו נפלו מ-75% ממצבת הנשיה. ניתן יהיה לחרוג מכלל זה אך ורק במקרים חריגים וקיצוניים. החריג הרלוונטי לענייננו הינו מצב בו התנגדותו של אחד הנושים נראית על-פניה כהתנגדות סרק, שאין מאחוריה כל אינטרס לגיטימי: כך למשל, עשויה התנגדות להחשב ככזו, אם מוכח כי מטרת הנושה אינה אלא לגרום נזק (בין אם בשל נקמנות או שיקול זר אחר), בלא כל הצדקה אמיתית ככל שאמורים הדברים בתועלת שיפיק הנושה מאישורו או אי אישורו של ההסדר. במקרים כאלו, בו מוכח חוסר תום-לב מובהק, יתכן וניתן לקבוע כי הפעלת זכות באורח כזו בטלה, מכח היקש מסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). אין צורך להכביר מילים על כך, כי מצבים כאלו הינם נדירים וחריגים ביותר, ודורשים רמה גבוהה של הוכחה מצד הנאמנים.
זאת ועוד; מן הראוי להמנע מלהתבלבל בין מקרים שכאלו, לבין מקרים אחרים ונפוצים יותר, בהם נושה פועל אומנם בנוקשות וב"אנוכיות" מסויימת, אולם זאת כחלק משיקול לגיטימי של כדאיות כלכלית. מן הראוי לשוב ולהדגיש, כי בית המשפט אינו נוטה להתערב ולהחליף את שיקול דעתו הכלכלי של הנושה, גם אם סבור הוא כי הנושה שוגה בחישוביו: ההתערבות שמורה למצבים בהם מוכח, כי אין כל שיקול ענייני ולגיטימי כלל מאחורי התנהגותו של הנושה.

7. בחינה של נסיבות המקרה הנוכחי מעלה, כי לא עלה בידי הנאמנים להוכיח את התקיימות החריג המצומצם, באופן שיאפשר לבית המשפט להתעלם מהתנגדותם של הבנק ושל תנובה.
בכל האמור בתנובה, הרי שאין ספק כי זו נוהגת בקשיחות ובאופן שאף עשוי לעורר תמיהה מסויימת לגבי התועלת שתפיק מעמדתה זו בסופו של יום. עם זאת, לא ניתן לומר כי התנגדותה של תנובה משוללת כל הגיון כלכלי באופן שניתן לומר עליו כי הוא מגיע, או מתקרב לכדי התנגדות סרק. בנסיבות המקרה, קובלת תנובה על העובדה, כי הדרך בה מטפל ההסדר בתביעות תלויות ועומדות (קרי, הסכסוך המשפטי התלוי ועומד בינה לבין החברה, בין היתר) מביא אותה למצב בו היא מנהלת סכסוך משפטי כאשר "ידיה כבולות": מחד גיסא, התביעה כנגדה תמשך כסדרה, ומאידך גיסא לא תוכל היא להמשיך בתביעה שכנגד, ולכל היותר יותר לה להעלות טענות קיזוז.
אכן, לכאורה עניין לנו בשיקול שנסב אודות תנובה בכובע אחר, של נתבע ומתדיין שכנגד, להבדיל מכובעה כנושה. אלא מאי? בנסיבות המקרה, קיים קשר הדוק בין שני הכובעים. תנובה רשאית לסבור, כי התועלת בהסדר המחלק דיבידנד נמוך אינה שקולה לפגיעה שהוא פוגע בעניינה, ואי לכך - הרי שעניין לנו בשיקול מובהק של כדאיות, המנחה את תנובה להתנגד - ואין כל הצדקה כי בית המשפט יתערב ויאיין התנגדות שכזו.

8. בשולי נקודה זו אעיר; להבדיל מצדקת טענותיה בסוגיית ההתנגדות להסדר, ספק גדול אם עמדת תנובה בסוגיית האופציות תואמת את הדין. אכן, מחזיקי אופציות הינם בגדר קבוצה שונה מבעלי מניות השליטה, ולכן ויתורם של האחרונים על המניות אינו מחייב בהכרח את תנובה.
אלא מאי? דומה, כי יש טעם רב בטענת הנאמנים כי להבדיל ממחזיקי מניות בפועל, הרי שתנובה אינה אוחזת אלא בזכות חוזית. אוסיף ואעיר, כי עניין לנו בזכות אובליגטורית אשר הולדתה בהתחייבות עבר.
מכאן מתבקשות, לכאורה, מספר מסקנות אשר אינן נוחות לתנובה:
א. מאחר ועסקינן בזכות חוזית, הרי שלכאורה היא עשויה ליפול במסגרת של "חוזים ללא רווח" המוכרים כאחד הסוגים האפשריים של נכס מכביד. במצב בו זכות חוזית שכזו מונעת את מכר החברה וגיבושו של הסדר נושים, הרי, לכאורה, בקשה להכריז עליה כנכס מכביד אינה משוללת יסוד. עם זאת, וככל בקשה לויתור על נכס מכביד, הרי שהיה על הנאמנים להגיש בקשה נפרדת ומנומקת בעניין זה טרם מעשה, ולא לנסות לערוך "ויתור אגב אורחא" במסגרת אישור הסדר הנושים.

ב. צודקים הנאמנים בטענתם, כי קיימות אף קיימות דרכים לכמת אופציה לכדי חיוב כספי, דבר שיתכן מאד והיה נעשה לו היתה האופציה מוכרזת כנכס מכביד. במצב זה, היה שווי האופציה מצטרף לתביעת החוב של תנובה.

ג. סוגיה נוספת נוגעת לתום-הלב ולאינטרס של עמידת תנובה על קיום בעין של זכויותיה לפי עסקת האופציה, זאת כאשר נראה על-פניו כי עמדתה זו מכשילה את מכר החברה ומביאה למצב בו תהיה האופציה (והמניות שעליה היא חלה) לחסרת כל ערך מניה וביה. קשה להשתחרר מהמחשבה כי עמידתה זו של תנובה על האופציה קשורה בקשר בל-ינתק להתנגדותה לעצם קיומו של ההסדר, ויתכן ונועדה להקשות עליו עוד יותר, אף אם תדחה יתרת טענותיה.
די אם אעיר, בעניין זה, כי בניגוד לעצם ההתנגדות להסדר ושיקולי הכדאיות שמאחוריה, הרי שבכל הנוגע לעמידה על קיום בפועל של האופציה עולה ספק גדול לגבי האינטרס הלגיטימי שמאחורי העמדה דנן.

לסיכומה של נקודה זו: על-פניו, ספק גדול אם צודקים תנובה וכונס הנכסים הרשמי בכל הנוגע להסכם האופציה, ודומה כי לו אושר ההסדר היה גם היה מקום להמירו בנשיה כספית. אלא, שלאור התוצאה אליה הגעתי בנסיבות המקרה, אין צורך להאריך בנקודה זו וניתן להותירה בצריך עיון.

9. בכל הנוגע להתנגדותו של הבנק, הרי שאף כאן לא מצאתי עילה להכריז על ההתנגדות כ"בלתי לגיטימית" - קרי, נגועה בחוסר תום-לב ובשיקולים זרים במידה כזו שמצדיקים התעלמות ממנה.
ראשית יוער, כי באי-כוחו של הבנק בחרו, בהגינותם, לצמצם את ההתנגדות אך ורק לאותם סעיפים הנראים להם כמקפחים במובהק ובמישרין את זכויות הבנק, ולהמנע מהתנגדות גורפת למהלך המכר כולו.
שנית, ולאור הדברים שנקבעו בראשית החלטתי זו: בנסיבות המקרה, לא ניתן לשלול את זכותו של הבנק להתנגד לסעיפים הנראים על-פניהם כמרעים את מצבו, ובעיקר לאלו אשר משתיקים אותו לכאורה מלהעלות טענות בדבר היקף נשייתו, או "מכמתים" אותה על דרך הצמצום, וזאת באופן אשר ספק אם היה לו מקום.
כפי שהוער בראשית החלטתי זו, הרי שכימות תביעתו של נושה צריכה להעשות במסגרת בדיקת תביעת חובו, ואין כל מקום לעסוק בכך במסגרת של "החלטות רוב". דין דומה חל גם על זכויות נטענות אחרות של נושים וצדדי ג' כנגד קופת החברה - הדרך לבררן הינה בהליך שיפוטי מתאים: בין אם במסגרת תביעת החוב, הגשת בקשה למתן הוראות לבית המשפט, או (במקרים מתאימים) הגשת בקשה להמשכם או פתיחתם של הליכים בערכאה אזרחית.
בשולי הדברים יוער, כי גם אם נאלצים הנאמנים לערוך כימות מהיר של תביעת חוב לצרכי הצבעה באספת הנושים, הרי שאין בכך כדי לקבוע קביעות סופיות בדבר גובה התביעה לצרכי דיבידנד, באשר הקביעה דנן תעשה בהליך המתאים בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד; במצב כזה, מוטלת על הנאמנים החובה להבהיר סוגיה זו לנושים, ולהסביר באורח ברור את השלכת המחלוקת העתידית דנן על שיעור הדיבידנד שיזכו לו.

בלא צורך להעמיק ולדון בהשלכות הסדר המבוסס על קביעות כאלו, הרי שלבנק קמה אף קמה הזכות להתנגד להן, באשר הדבר קשור במישרין לשמירה על האינטרסים הלגיטימיים שלו.
10. סוף דבר; בנסיבות המקרה, לא הצליח הסדר הנושים לזכות בסך ה-75% הנדרש לפי פקודת החברות, דבר המונע מבית המשפט את אישורו. כמו כן, לא הוכח קיומו של החריג המצומצם, המאפשר לבית המשפט להתעלם או לאיין את התנגדותו של נושה חסר תום-לב המונע על-ידי שיקולים זרים ובלתי לגיטימיים.
בנסיבות המקרה הנוכחי, שקלתי האם ניתן לאשר את ההסדר בכל זאת, ולו באורח חלקי - זאת, לאור העובדה כי הבנק אינו מתנגד לעצם עריכת המכר. לפי גישה זו, ניתן היה לאשר את ביצוע העסקה עצמה (באשר תנובה לבדה אינה מגיעה לכדי 25% ממצבת הנשיה), בעוד סעיפי המחלוקת עם הבנק נותרים להכרעה בשלב מאוחר יותר, באשר השפעתם מצומצמת לכאורה אך ורק לסוגיה של דרך חלוקת הכספים בין הנושים (לעניין האפשרות לאישור הסדר כזה, ראה למשל פש"ר 1048/02 רו"ח שלמה זיו נ' מדרשת רופין).
אלא מאי? בסופו של דבר, לא בלב קל, הגעתי למסקנה כי נסיבות המקרה דנן שונות באורח מהותי מנסיבותיו של עניין רופין באורח המונע שימוש בפתרון זה. זאת מדוע? מעיון בכתבי הטענות, עולה לכאורה כי ההסדר שהועלה בפני
אספות הנושים, הוצג וזכה לאישור לאור העובדה כי נקב באחוזי דיבידנד המבוססים מעצם טיבם על ה"ויתור" שנדרש הבנק לעשות, באורח שספק אם היה לו מקום מלכתחילה.
בנסיבות העניין, לא הצלחתי להשתחרר מן החשש, כי אספת הנושים פעלה בהסתמך על מצג ומידע חלקי שעשוי להתברר כשגוי, כך שבסופו של יום עשויים הנושים לזכות בסכום נמוך בהרבה מן הסכום אותו אישרו והסכימו לקבל באספותיהם.

עניין לנו, אם כן, בפגם מהותי שנפל בהליך אישור ההסדר, ואשר ספק גדול בעיני אם ניתן להשלים איתו - אף אם הבנק עצמו אינו מתנגד למכר.

11. התוצאה הינה, כי דין הבקשה בנוסחה זה להדחות.
היה והנאמנים עודם סבורים כי ניתן לאשר הסדר נושים במהירות, ובכפוף להערות ולקביעות שבהחלטתי זו, עליהם לכנס מחדש ובמהירות אספות נושים, ולהציג בפני
הן את תמונת המצב לאשורה. רק כך ניתן יהיה לבדוק, האם מוכנים הנושים לאשר הסדר אשר יתכן מאד ויתן בידם סכום נמוך בהרבה מן הסכום שבבסיס הבקשה הנוכחית - סכום שאף הוא אינו מן הגבוהים, וזאת בלשון המעטה.

אין ספק, כי תוצאה זו הינה קשה לחברת סלטי שמיר, אלא שלאור דיני הקפאת ההליכים דומה כי אין מנוס מלקבלה. אכן, הקפאות הליכים והסדרי נושים צופנים בתוכם אף סיכויי כשלון לא מעטים, לצד הסיכוי להצליח ולהבריא את החברה. אין זה רצוי או אפשרי להגיע למצב בו יועבר כל הסדר נושים בכל מקרה, בלא להתחשב באורח מהותי בשיעור הדיבידנד המוצע או בפגמים שנפלו במהלך יצירתו ואישורו, באשר בטווח הארוך יהיו נזקיה של התנהלות כזו עולים בהרבה על התועלת שתביא בטווח הקצר.

12. לאור ובכפוף לכל האמור לעיל, דין הבקשה בנוסחה זה להדחות.
בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ"ח בכסלו, תשס"ז (19 בדצמבר 2006) בהעדר הצדדים.
אלשיך
ורדה, שופטת
סגנית נשיא
תפארת
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פשר 001032/06
בשא 16160/06
בפני
:
כב' השופטת אלשיך
ורדה - סגנית נשיא









פשר בית משפט מחוזי 1032/06 עו"ד בניהו לאבל ורו"ח אליעזר שפלר בתפקידם כמנהלים מיוחדים של חברת שמיר תעשיות מזון בע"מ נ' מס הכנסה, מס ערך מוסף, המוסד לביטוח לאומי ואח' (פורסם ב-ֽ 19/12/2006)