פסקי דין על אהוד אולמרט

329/96 פ     28/09/1997




פ 329/96 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט




(פ"מ תשנ"ז(1) 1)

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

תיק פלילי 329/96
השופט: כבוד השופט ע' מודריק
התובעת: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ט' נג'רי
, ב"כ עו"ד א' רובניק



נ ג ד
הנאשם: אהוד אולמרט

ע"י ב"כ עו"ד י' ארנון
, ב"כ עו"ד ד' אברבנאל
, ב"כ עו"ד מ' ישראל

הנאשם הועמד לדין בגין עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, הכנה והרשאה לאחר להכין ולקיים פנקסי חשבונות כוזבים, שימוש במרמה עורמה תחבולה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע העבירות הנ"ל ומסירת הצהרה כוזבת ביודעין.
פסק- דין
הנאשם שמשפטו מתברר לפניי, משמש כבר שנים ארוכות כפרנס על הציבור. הוא מכהן כעת כראש עיריית ירושלים ושמו נודע בכל רחבי המדינה ובתפוצות העם היהודי. על פי תפקידו הוא מוכר ומתהלך בין שועים ומנהיגים, ברחבי תבל רבה.

ציר כתב האישום הוא עבירות מרמה הסובבות פרק קצר של הפעילות הציבורית-מפלגתית של הנאשם. ייחוס עבירות מרמה לראש עיריית ירושלים –ירושלים זו שעיר האמת, קורא לה (זכריה, ח, ד) – הוא כשלהבת הניצתת בארזים. בשל כך, שורת הצדק, במשפט דנן, תובעת חובה כפולה. יש להעמיד את עניינו של הנאשם במבחן דל העם והמורם מעם גם יחד. מחד גיסא, דין אחד לנאשם ולאחרון באלפי ישראל. אין לו זכויות לפנים משורת הדין מכוח מעמדו ("מבחן בוזגלו"). מאידך גיסא לא יהדר איש על פניו. אין ליקוב בו לבר משורת הדין, בשם מבחן שוויון מלאכותי (אחד הפירושים לביטוי: "אל תעש עצמן כעורכי הדיינין" (אבות, א, ח) גורס: "אל תעש עצמך – אם אתה דיין – כסניגור לצד אחד. 'כיצד? אל תאמר: היאך אזכה את העני? היאך אזכה את העשיר? שכן נאמר (דברים, א, יז) "לא תכירו פנים במשפט" (אבות דרבני נתן י, ב)" (פרקי אבות מפורשים בידי אליעזר הלוי (הוצ' "סיני" תשכ"ו) יג).

איך משכנים את שני המבחנים בכפיפה אחת ואיך מראים את הדבר קבל הציבור כולו? אמרתי, אתגבר כארי לדון ב"חומר" שלפניי במנותק מן הדמות שמאחור. כך יוכרע דינו כאחד האדם, לא יתר ולא חסר. אך הדבר אינו אפשרי. המשפט הוא משפטו של נאשם, בשר ודם. צלמו ודמותו הם חלק מן העניין הנדון, אם לא מלואו. לא הררי המסמכים המתפיחים קלסרים עבי קרס וממלאים לעייפה ארגזים של קרטון; כי אם "הנפשות הפועלות" – הנאשם, וגם אחרים שמהימנות דברם שוקלת כאן – מבקשות חותם כשרות ומהימנות מידי בית המשפט. כבכל משפט פלילי, מונח גם כאן גורל אישי, אנושי על כף המאזניים. הדבר אינו יכול להימחק מן התודעה, אף על פי שברור כשמש שאין להחטיא (תרתי משמע) את האמת בשל הנפקות האישית של המשפט.

על כן, כמדומה לי, הדרך שעלי לילך בה היא שלאחר הצגת בסיסי העובדות ונקודות המחלוקת בענייני עובדה ומשפט, תפרש יריעת שיקולי הכרעת הדין במלוא היקפה על מנת ליצור שקיפות מוחלטת של חוות הדעת עד שזו תהא מסתברת לעין כל (הפניה לפרוטוקול הדיון או למוצגים תהיה בגוף הטקסט. אזכורי דין ופסיקה יהיו בהערות שוליים. בשל מעבר להקלדת הפרוטוקול להקלטה אין ספרור רציף של העמודים מראשית ועד אחרית. לכן יאוזכר תאריך הישיבה לצד העמוד שאליו מתייחסת ההפניה לפרוטוקול).
מבוא

עיקרי האישום

כתב האישום עוסק בעוללות מערכת הבחירות של סיעת הליכוד לכנסת ה-12 (להלן – מערכת הבחירות). הוא מקיף שתי פרשיות המהוות מסכת דברים אחת.

עיקר האישום הראשון הוא בטענה כפולה: א. בחודש אוגוסט 1988, היינו בתקופת מערכת הבחירות, קשר הנאשם (להלן – אולמרט או הנאשם) קשר פלילי עם ה"ה מנחם ("מנטה") עצמון (להלן – עצמון), מרדכי יהל (להלן – יהל) ויונה פלד (להלן – פלד). תוכנו של הקשר היה הסכמה: לאסוף תרומות לליכוד מתאגידים, בניגוד להוראות חוק מימון מפלגות, תשל"ג-1973 (להלן – חוק מימון מפלגות); להשתמש בחברה פרטית בשם ב.מ.י. שחר תקשורת בע"מ (להלן – ב.מ.י.) כאמצעי לאיסוף תרומות מתאגידים על מנת להעלים את הדבר ממערכת ניהול החשבונות של הליכוד ולסייע, בדרכי מרמה, לתורמים להתחמק מתשלום מס; לשלם, באמצעות ב.מ.י., מכספי התרומות הללו, לספקים ונותני שירותים ולרמות, בכל אלה, את מבקר המדינה כדי שימסור דו"ח חיובי לשם קבלת כספי מימון בחירות, מאוצר המדינה; ב. התכנית הפלילית הוצאה מן הכוח אל הפועל. אולמרט נטל חלק בהגשמתה על ידי שהינחה את פלד לפנות לנציגי תאגידים, לבקש מהם לתרום לליכוד כנגד חשבונית של חברת פרסום, כביכול, עבור "שירותי פרסום" שתאפשר רישום ההוצאה בעסקם והחזר מס תשומות. אולמרט ידע שפלד פעל בהתאם להנחיה האמורה. בין החודשים ספטמבר ואוקטובר 1988 תרמו תאגידים לליכוד סכום של 932,787 ₪. בתרומות אלה נהגו בהתאם לתכנית הפלילית.

עיקר האישום השני סב על כך שבמועד כלשהו, בין ראשית פברואר לראשית אפריל 1989, חתם אולמרט על הצהרה שנמסרה למבקרת המדינה ולפיה חשבונות הליכוד, מתקופת מערכת הבחירות, הנמסרים למבקרת, תוך ציון מקורות ההכנסה, משקפים, למיטב ידיעתו, את כל הכנסת הליכוד והוצאותיו. לעת חתימתו על ההצהרה, ידע אולמרט, כי ההצהרה כוזבת, כיוון שהדו"ח אינו כולל את התרומות מתאגידים שהופקדו בקופת ב.מ.י. ואת ההוצאות ששולמו מקופה זו. על פי הדיווח הכוזב, הגישה מבקרת המדינה דו"ח חיובי, על הליכוד, ליו"ר הכנסת וסיעת הליכוד זוכתה מקופת אוצר המדינה בסכום של למעלה משני מיליון ₪ ככספי מימון מפלגות.

על יסוד פרשיות האישום המתוארות מיוחסות לאולמרט עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, הכנה והרשאה לאחר להכין ולקיים פנקסי חשבונות כוזבים, שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע העבירות הנ"ל ומסירת הצהרה כוזבת ביודעין.

תשובת הנאשם לכתב האישום

אולמרט אישר, בתגובתו לאישום, כי במערכת הבחירות גויסו תרומות מתאגידים, בניגוד להוראות חוק מימון מפלגות; התרומות הופקדו בחשבונות ב.מ.י.; ניתנו עבורם חשבוניות מס ששיקפו, באורח כוזב, תקבול עבור "שירותי פרסום"; לא היה להם ביטוי בספרי החשבונות של הליכוד אף על פי שתרומות אלה שימשו, בפועל, למימון הוצאות שונות של הליכוד, במערכת הבחירות. התרומות הללו ומערכת הנהלת החשבונות הכרוכה בהם, לא נכללו בדו"ח שהוגש לפי הדין למבקרת המדינה.

בד בבד עם זה, מיקד אולמרט את כפירתו המוחלטת באישומים, בטענה, כי לא היה מעורב, בקשירת קשר פלילי; לא הנחה את פלד, או את מאן דהוא אחר, לגייס תרומות שלא כדין; לא הייתה לו כל ידיעה על איסוף תרומות מתאגידים וממילא גם לא ידע דבר על אודות דרכי גיוס התרומות, רישומן, חשבוניות המס שהוצאו ונמסרו כנגדן, ואף לא נודע לו, אז, שמץ דבר על אודות דרכי השימוש בתרומות. כל ידיעה המצויה בידו לעת הזאת, היא מאוחרת מן התקופה הרלוונטית ונתקבלה בדיעבד, מכלי שני ושלישי, על פי החקירה והדרישה שהייתה בעניין.

מהיעדר הידיעה נגזרת גם השקפתו של הנאשם ביחס לאישום השני. מכיוון שלאולמרט לא הייתה כל ידיעה על אודות פעולה לא חוקית הכרוכה באיסוף תרומות לליכוד, ממילא לא יכול היה לידע דבר על רישום כוזב או דיווח בלתי נאמן למבקרת המדינה. אכן, בפועל, היה הדיווח למבקרת המדינה חסר ושקרי, אולם כיוון שהצהרתו של אולמרט בדו"ח הרלוונטי הייתה בתום לב מתוך אמונה שהדו"ח מבטא מערכת ניהול חשבונות אמיתית, נקייה מהטעיה, העלמה או כזב, אין הוא נתפס על הכזב שבדו"ח.

גדר המחלוקת בקליפת אגוז

השוואת תשובת הנאשם אל האישום מאפשרת תחימת גדרי המחלוקת בקיצור נמרץ. בכל הנוגע לאישום הראשון מתמצית המחלוקת בשלוש שאלות:

א) האם נקשר קשר פלילי בין אולמרט לאחרים לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום;

ב) האם אולמרט הנחה את פלד, או סייע במישרין או בעקיפין, לממש את המזימה הפלילית;

ג) האם, לכל הפחות, נודע לאולמרט, בעת הרלוונטית, דבר על אודות הקשר הפלילי או מימושו.

ולעניין האישום השני מסתברת שאלת מחלוקת אחת:

האם, בחתימתו של אולמרט על הצהרה נלווית לדו"ח למבקרת המדינה התגבש היסוד הנפשי של "רישום כוזב".

הנפשות והגופים הפועלים

הבחירות הכלליות לכנסת ה-12 התקיימו ביום 1.11.88. בחודשים שקדמו לכך התנהלה מערכת הבחירות. לשם ניהול מערכת הבחירות הקים הליכוד מטה בחירות שבראשו הועמד השר משה ארנס. המטה כלל מספר אגפים ובהם: אגף הארגון, אגף ההסברה, אגף הכספים וכיוצ"ב. מאחר שמרכיבי הליכוד העיקריים (תנועת החרות והמפלגה הליברלית) טרם נטמעו, אז, אלה באלה, נקבע מנגנון שלפיו הועמדו בראש כל אחד מאגפי המטה, שניים: נציג חרות ונציג הליברלים.

לראשות אגף הכספים מונו אולמרט – מטעם תנועת החרות ועצמון – מטעם הליברלים (להלן אקרא להם לפי התואר הפופולרי שניתן להם בעת ניהול מערכת הבחירות – הגזברים). אגף הכספים פעל באמצעות שני מנגנוני פעולה: "העמותה לניצחון הליכוד בבחירות 1988" (להלן – ניצחון הליכוד) כמנגנון ארגוני ומערכת כוח האדם של הגזברות.

"ניצחון הליכוד"

עמותה זו הוקמה כשלושה חודשים לפני הבחירות. היא נועדה לשמש "כלי מנהלי, מבצעי וכספי" שבאמצעותו ניתן לקבל את כספי מימון המפלגות, לאסוף כספים ממקורות שונים, להתקשר עם ספקים ונותני שירותים ולשלם את הוצאות הבחירות. תקנון "ניצחון הליכוד" קבע כי העמותה תפעל בהתאם להוראות וכללי הדין הנוגעים למערכת הבחירות. הלכה למעשה נועדה מערכת הנהלת החשבונות של "ניצחון הליכוד" לשקף את מלוא הפעילות הכספית של הליכוד, במערכת הבחירות. מייסדי העמותה, חברי הוועד שלה ומורשי החתימה היו שישה אנשים; שלושה נציגי חרות (אולמרט, דוד טהורי ואשר קדוש) ושלושה נציגי הליברלים (עצמון, פלד ופנחס גולדשטיין). נקבע כי חתימת שניים ממורשי החתימה – אחד מנציגי חרות ואחד מנציגי הליברליים – תחייב את העמותה.

מערכת הגזברות

מערכת זו כללה את ראשי אגף הכספים, מורשי החתימה, קונטרולרים (פעילים שהוצבו כמפקחים לאשר בחתימתם הוצאות שונות) ואת מנהל החשבונות ואנשי צוותו. על פי החוק (סעיף 6 לחוק מימון מפלגות), נדרשת סיעה המתמודדת בבחירות לכנסת, להודיע ליו"ר הכנסת את שמותיהם של שניים עד שמונה נציגים שיהיו מוסמכים לפעול בשם הסיעה. הוראת הדין קובעת כי לפחות אחד הנציגים יהיה חבר כנסת ולפחות נציג נוסף צריך שיהיה "בקי במשק הכספים של הסיעה". בהתאמה לדרישת החוק, הודיעה סיעת הליכוד, ליו"ר הכנסת, לפתח מערכת הבחירות, כי נציגיה יהיו אולמרט ועצמון; אולמרט מקיים את הדרישה של חבר כנסת ועצמון מקיים את דרישת הבקיאות במשק הכספים של הסיעה. עצמון חתם על הצהרה בעניין הבקיאות האמורה (ת/241ג).

הגזברים עמדו בראש מערכת הגזברות. מעמדם העקרוני היה שווה. עיקר תפקידם היה לגבש את מסגרת תקציב מערכת הבחירות (לאישור התקציב הייתה דרושה החלטת מטה הבחירות), לגייס משאבים (באשראי, בתרומות בארץ ובחו"ל) ולקיים פיקוח כולל על דרכי ביצוע התקציב. חרף ההקפדה על כפל נושאי תפקיד בכל תחום, נוצרו, באורח בלתי פורמלי, לכל אחד מן הגזברים תחום או תחומי פעילות אישית. הדבר התגבש באורח טבעי והושפע מן העובדה שעצמון הוא איש עסקים, בקיא בענייני פיננסים ואילו אולמרט הוא פעיל פוליטי בעל מעמד בכיר. דיוק בתחומי התפקיד והאחריות של כל אחד מן הגזברים הוא בעל חשיבות קרדינלית לשם הכרעת הדין. על כן אין הוא צריך לכאן ושעתו תבוא.

אולמרט

איש תנועת החרות משחר נעוריו, בנו של מרדכי אולמרט פעיל בית"ר שנמנה עם חברי הכנסת הראשונים של תנועת החרות. על פי רקע צמיחתו, תכונותיו והכשרתו כעורך דין, טיפס אולמרט במהירות במעלות העסקנות הפוליטית. לקראת מערכת הבחירות כבר היה מאחוריו רקע עשיר של פעילות בכנסת ובמוסדות תנועתו. הוא העיד – ולא הייתה ראיה לסתור – כי בראשית 1988 נכנע למאמצי שכנוע מצד ראש הממשלה, דאז, יצחק שמיר והשר, דאז, משה ארנס ליטול על עצמו משימה של גיוס כספים בחו"ל, עבור הליכוד. הדבר היה גם מתוך תצפית לעבר מערכת הבחירות אשר לפתח. המשימה הזאת חייבה את אולמרט לנסיעות מרובות ותכופות לחו"ל. היא גם הובילה לכך שכאשר ניתנה הדעת למינוי גזבר מטעם חרות עבור מערכת הבחירות, ראה משה ארנס לפנות אל אולמרט. הלה, שראה בפעילות הסברתית דווקא את עיקר התועלת היחסית שניתן להפיק ממנו, נאות לדבר, בתנאים שבהם עוד ידובר.

עצמון

רואה חשבון על פי הכשרתו ואיש עסקים עתיר פעלים בארץ ובחו"ל. ניסיונו רב לו בניהול חברות וגופים עסקיים. הוא פעיל פוליטי ותיק ובעל מעמד בפלג הליברלי אך לא כיהן בכנסת. כאמור, מינויו כגזבר היה מטעם הליברליים ועל בסיס "בקיאות במשק הכספים של (סיעת הליכוד)". בקיאותו נבעה גם מן הניסיון שצבר כגזבר הליכוד בשתי מערכות בחירות קודמות. על רקע יריבויות אישיות בין מנהיגי הפלג הליברלי, נודעה לעצמון עוצמה ועמדת כוח מיוחדת.

פלד

אחד ממורשי החתימה שהיה פעיל במערכת הגזברות. הוא איש ארגון ואדמיניסטרציה, שימש כמנהל כללי ודירקטור במספר חברות עסקיות וכן כמנהל ודירקטור בגופים ממשלתיים וציבוריים. חלק לא מבוטל של פעילות פלד כשכיר במערכות הללו, על פני תקופת זמן של כעשר שנים, הייתה בכפיפות לעצמון שהיה "בעל הבית" (או מן הבעלים) ולמעשה המעסיק שלו. בין פלד לעצמון שררו יחסי חברות ולפי שפלד היה פעיל במסגרת "הליברלים", הביאו עצמון לשמש עמו במערכת הגזברות.

יהל

שימש כחשב וכמנהל מערכת החשבונות של סיעת הליכוד. הוא לא היה עסקן פוליטי, אלא איש מקצוע מיומן, בקיא ורגיל בניהול מערכת חשבונית וכספית, בכלל ובמערכת הנהלת חשבונות הנוגעת לבחירות, בפרט. יהל שימש, בליכוד, בתפקיד הזה במספר מערכות בחירות קודמות (החל משנת 1969). זיקתו אל הליכוד הייתה מצד הפלג הליברלי. הואיל ועצמון נתוודע לפעילותו, לכושרו ולסגולותיו במערכות הבחירות של 1981 ו-1984, ראה להציע לו את התפקיד לקראת מערכת הבחירות הנוכחית. מדובר בתפקיד נושא תמורה כספית. עצמון ניהל לבדו את המו"מ עם יהל לשם סיכום תנאי העסקתו. הדברים גובשו, בשלהי יוני 1988, לכלל הסכם ת/138). ההסכם נחתם בין עצמון אישית לבין יהל (טרם ייסוד "ניצחון הליכוד") כשהראשון מבטיח את קיום מחויבות הליכוד והשני מבטיח קיום מחויבות כלפי הליכוד. לאולמרט, לא היה יד ורגל בשכירת שירותיו של יהל. להפך, לפחות ליהל היה חשש שאולמרט עשוי להתנגד למינויו. על כל פנים יהל, כפי שהעיד על עצמו, חש בנוח עם עצמון וסבר שביכולתו "בקלות לגמור אתו עניינים" (עמ' 9). בלי להידרש, בשלב זה, לפרטי מעמדו של יהל ובעיקר לסוגיית כפיפותו ודרכי פעולתו, ניתן כבר כעת לומר שתחת ידו עברה כל הפעילות הכספית של הליכוד במערכת הבחירות; הוא פיתח את מערכת הנהלת החשבונות וניהל את צוות העובדים שביצע אותה; הוא היה הבעלים של מערך המחשבים והתוכנה ששימשו את הנהלת החשבונות ובגדר אחריותו היה לבצע תשלומים לספקים, להכין את השיקים הרלוונטיים, לקיים את הרישום בספרי החשבונות, להכין את הדיווח לצורכי מס ולצורכי ביקורת. יהל, יותר מכל אחד אחר, שלט ברזי המתרחש בסוגיות איסוף מקורות מימון, תזרים המזומנים ופרטי הוצאת כספי הליכוד.

עצמון, פלד ויהל – כולם גורמי מפתח בפרשת הדברים המתבררת כאן – כבר נדרשו למשפט בהקשר לאותה פרשה ואף הורשעו בדין (ת"פ 477/91 של בית המשפט המחוזי בתל אביב). אין די בתיאור הכללי הנוגע להם. יהיה צורך להוסיף ולברר את מערכת היחסים הבין אישית, האינטראקציה התפקודית ויחסי הכפיפות ששררו בין שלושת אלה ובינם לבין אולמרט (פלד ויהל רצו להימנע ממסירת עדות לפני (או לעכבה לזמן ארוך) בשל כך שערעור בעניינם תלוי ועומד בפני
בית המשפט העליון. הם הביעו חשש שמא לעדותם תהיה השפעה על האינטרס שיש להם בערעור. דחיתי את הבקשה מפני שלא מצאתי לה בסיס בדין. ממילא התובעת הצהירה שלא תעשה שימוש בעדויות שניתנו מפי עדים אלה, בהליך הערעורי. אלא שבסיכומיה לפני ראתה התביעה לייחס לערעור התלוי ועומד, השפעה על מהימנות העדים הללו. אינו דין שייעשה כן).

ב.מ.י.

באוגוסט 1988 הקימו יהל ואשתו ברוריה את החברה הפרטית "ב.מ.י. שחר תקשורת בע"מ" ונרשמו כמנהליה. לפי תזכיר ההתאגדות נועדה החברה לעסקי פרסום ומחשבים (הוקמה גם חברה נוספת בשם "הילת המפרסם בע"מ" אך היא אינה רלוונטית לכתב האישום). הלכה למעשה הייתה ב.מ.י. לכלי לאיסוף כספים מתאגידים באופן שנחזה להיות תמורה להצעת פרסום התאגיד באמצעות מודעה ב"עיתון ארץ ישראל" או פרסום אחר בהפקת הליכוד. במהותם היו אלה תרומות לליכוד (אם כי חלק מן התורמים – ואפילו חלק הארי – הסמיכו את הסכמתם לתרום ליתרונות העשויים לנבוע, עבורם, מן ה"תרומה – עסקה"). אין מחלוקת שיהל, אשר ניהל את ב.מ.י., השתמש בכספים שהתקבלו להוצאות שונות של הליכוד במערכת הבחירות, אך רישומי הפעולות שערך בב.מ.י. לא נכללו בספרי החשבונות של "ניצחון הליכוד" ובדיווח למבקרת המדינה.

לא למותר לציין, כי יהל העיד שהיה לו אינטרס כספי בפעילות של ב.מ.י. דהיינו, יהל ציפה לבצע "תנועה סיבובית" בכספי התרומות מן התורם דרך ב.מ.י. אל יעד הפרסום וממנו לקופת הליכוד ולגרוף עמלה אישית עבור זה (עמ' 33-33 לפרוטוקול 9.4.97).

האישום הראשון – "עוצו עצה ותופר" (ישעיהו, ח, י.)

שלוש שאלות משמשות כציר ההכרעה באישום הראשון: היווצרות קשר פלילי; חלקו של אולמרט במימוש הקשר; מודעותו של אולמרט לתכנית הפלילית או לביצועה למעשה. כסבור אני שכיוון שזיקת הראיות היא אל השאלות הללו כמקשה אחת, אין הברור מצריך את בידודן. על כן תהליך הבחינה יהיה בשלושה שלבים: א. הצגה מפורטת של טענת הקשר וביצועו; ב. הצגת עיקרי הראיה מזה ומזה; ג. הכרעה של עובדה ומשפט.

טענת הקשר וביצועו, בפירוט

מן המפורסמות שאינן צריכה ראיה הוא שסיעה המתמודדת בבחירות לכנסת – במיוחד סיעה גדולה כמו סיעת הליכוד – זקוקה למשאבים מרובים כדי למלא אחר צורכי מערכת הבחירות. ולא אירע, כמדומה, לעולמים, בניסיון הפרלמנטרי שלנו, שסיעה הייתה יכולה להסתפק במקורות הכספיים העצמיים שלה. על כן מבקשות הסיעות, כאז כן עתה, מסילות אל לבותיהם של תומכים עתירי ממון ונדיבים, בארץ ובתפוצות, כדי להניעם לתרום לקופת המערכת התובענית. לא קשה לראות שבחופש התרמה ותרומה בלתי מרוסנים טמונות סכנות מוחשיות לאי התלות של המערכת הנבחרת ולניקיון הכפיים של הנבחרים. לפיכך, ניתנו הדברים בסד ההסדרים של חוק מימון מפלגות, על ההשלכות העונשיות, הממוניות והאדמיניסטרטיביות הכלולים בו. בין היתר, נכלל בחוק איסור חד משמעי, (שטעמיו מובנים) לקבלת תרומות מתאגידים.

לפתח הזה חטאת רובץ. לכאורה, עקיפת האיסור עשויה להניב תרומות רבות, שכן התורם באמצעות תאגיד שבשליטתו זכאי לכבוד הראוי לתורם ואילו חסר הממון (המופחת) נגרם לתאגיד. נמצא התורם נהנה משני העולמות.

התביעה טוענת שאולמרט וחבריו לגזברות עצמון ופלד, ביחד עם איש הביצוע יהל, נפלו בפח הפיתוי היוקש. משהושמו בעול האחריות הכספית של מערכת הבחירות, טכסו עצה וזממו להניע בעלי שליטה בתאגידים לתרום למערכת הבחירות של הליכוד מכספי התאגיד. הם נסכמו להציע לתורמים הפוטנציאליים לקבל חשבונית של ב.מ.י. שתציג את התרומה כתשלום עבור שירותי פרסום ובכך יוכלו התורמים לקזז את התרומה מן ההכנסה החייבת במס של התאגיד ואף לקבל החזר מע"מ בגין תשומות. התכנית הפלילית כללה גם את הרעיון להפקיד את כספי התרומה מתאגידים בחשבון ב.מ.י. ולהשתמש בהם להוצאות שונות של מערכת הבחירות. הכוונה הייתה להימנע מן הצורך לרשום את התקבולים בספרי "ניצחון הליכוד" ולהסתירם מעין רואים (מביקורת מבקרת המדינה). הקושרים זממו להפיק, על ידי זריית טפל בעיני מבקרת המדינה, דו"ח חיובי שהוא תנאי לקבלת כספי התמיכה הממשלתית, על פי חוק מימון מפלגות.

המזימה הפלילית יצאה מן הכוח אל הפועל. פלד, מצד ביצוע ההתרמה ויהל, מצד ניהול מערך הרישומים, חשבוניות ודיווחים, ממשו את הקשר עד תום. פלד היה מופקד על זימונם של בעלי הממון למפגש הנעה (מוטיבציה) עם מי מראשי הליכוד (שרים או חברי כנסת בכירים), במלון קרלטון בתל אביב. במפגש כזה נהגו להחליף דברים כלליים על אודות חשיבות ניצחון הליכוד בבחירות. מיד לאחר הדיון הפוליטי הערטילאי הוזמן התורם הפוטנציאלי לחדר סמוך לשם שיחה קונקרטית עם פלד שבה הוצגה "השיטה" וסוכמו פרטי העברת התרומה מן התאגיד. ההמחאה המתקבלת הייתה עושה דרכה לתחומו של יהל, אשר מימש את תכנית ההסתרה של מקור התרומה, על ידי הטמעתה במערכת החשבונות של ב.מ.י., המציא חשבונית לתאגיד התורם וניצל את הכספים שהצטברו לתשלום לנותני שירותים לליכוד.

חלקו של אולמרט במימוש הקשר היה כפול ומשולש. ראשית, ביחד עם עצמון, היה עליו להנחות את פעולתם של פלד ויהל ולהדריכם בדבר שיטת ההערמה (פיקציה). הוא פעל על פי מחויבות זו בשיחה שקיים באוגוסט 1988 עם פלד ובה ביקש ממנו לעזור בגיוס תרומות למערכת הבחירות של הליכוד והדריכו בפרטי שיטת ההתרמה שנועדה לעקוף את מגבלות הדין. שנית, אף זה שכם אחד עם עצמון, ניתנה ליהל הנחיה לפעול באמצעות ב.מ.י. או שניתן לו חופש לעשות באמצעות המכשיר הזה ככל העולה על רוחו מבלי שהגזברים קיימו פיקוח על דרכיו. ושלישית, באורח חילופי, אולמרט עצם עיניו מלראות את המתרחש בגזברות, בכל הנוגע למערכת ההתרמה הבלתי-חוקית וניצול כספיה. מחדליו ובוודאי מעשיו עולים כדי "ביצוע בצוותא" של מזימת הקושרים.

ראיות מכאן ומכאן

בנקודת המוצא של המשפט מצויה הסכמה דיונית, בשמו של אולמרט (הפרוטוקול משקף, בהקשר זה, "הודאה בעובדות" מפי הנאשם. אולם ברור, לנוכח גרסתו הכללית של הנאשם, שאין זו "הודאה" אלא הסכמה לגבי עובדה שהנאשם אדיש לעניין אמיתותה האובייקטיבית. לא ראיתי ב"הסכמה הדיונית" כל פגם לצורך הכרעת דין זו אני מניח את קיומן האובייקטיבי של העובדות הללו.) האומרת כי פעולות ההתרמה הבלתי-חוקיות ופעולות הרישום והדיווח הכרוכות בהן אכן בוצעו למעשה, בידי פלד ויהל. מנגד, עצם היווצרות הקשר (גם ללא זיקת שותפות או ידיעה של אולמרט) אינו כלול בהסכמה הדיונית. שני הצדדים הניחו את העובדות המוסכמות בתשתית מערכת ראיותיהם.

בניסיונה להרים את נטל השכנוע השתיתה התביעה את ראיותיה על עוגנים פוזיטיביים מעטים וכשלעצמם, דלים. אך, לשיטת התביעה, מסתייעות נקודות העיגון באינדיקציות נסיבתיות נגד הנאשם, בשלילת מהימנות גרסתו ובהטלת דופי בעדים אחרים. הנאשם סמך הגנתו על עדותו שלו כציר מרכזי, על היעדר הכוון מרשיע – ישיר או נסיבתי – של ממש נגדו בראיות, על פקפוק במהימנות כמה מעדי התביעה ועל תנא דמסייע בדמות שני עדי הגנה בודדים.

הנה כי כן, נתערבו המחנות אלה באלה. לעתים מי שנקרא לקלל התאמץ לברך ומי שבירך אומרים לו טול קורה מבין עיניך (זה הדופי שהתביעה מצאה בעדיה. כאילו היא חשה נרדפת בידיהם הטילה בכולם, לא רק בשותפי הקשר, בלי הבחנה, תיוג (סטיגמה) של דוברי שקר או מעלימי אמת. הכול מתוך הנחה ששיוך פוליטי – מפלגתי מסוים או זיקה לאינטרסים כלכליים הם מרשם בדוק לחוסר מהימנות ותחליף לצורך להראות בראיות כי עלה רגל על לשונו של עד, עד ששוללים את אמינותו. הרי אם, חס ושלום, יתרחש דבר אוון במחנה הפרקליטים ומאן דבוא מהם יידרש לדין, לא יעלה על דעת מחשבת איש שחבריו יתנדבו להיות עדי שקר רק מפני שהוא יצא מקרבם. אם זו יושרת הפרקליטים, והיא מקובלת, מדוע יגלה כבוד (בלי ראיות) מזולתם?). עתה עלי להכניס ראשי בגוב העדויות ולהכריע בשאלות מהימנות על מנת שאפשר יהיה לקבוע ממצאי עובדה. אציין דבר באשר לשיטת הבירור והבחינה. לא ראיתי לפני דרך שתועיל לקצר את הדיון ותמנע חזרה על דברים וראיות, כפלי כפול, זולת הצגת עיקרי העדות של כל אחד מן העדים המרכזיים, התייחסות הצדדים לעדות והכרעה מידית בדבר מהימנותה ומשמעויותיה. ברי שבסיום הסקירה הזאת יהיה מקום בחון אם יש השלכה הדדית לעדויות ואם יש להן השפעה מצטברת.

בבחינת כל עדות יהיה צורך ליתן את הדעת ולסווג אותה בהתאם לתחומי המחלוקת שאליהם היא מתייחסת.

עדות יהל – ב.מ.י., יוזמה וביצוע

דיון

בתפקידו כחשב מערכת הבחירות של הליכוד היה יהל מופקד על מערכת החשבונות והעניינים הכספיים. הוא העסיק תחתיו צוות שלם של עובדים וכשלעצמו שהה ב"מצודה" (היא "מצודת זאב (ז'בוטינסקי)" בתל אביב – בית תנועת החרות ומטה הליכוד), כ-16 שעות ביממה, משך המערכה כולה. אין ספק שהייתה לו בקיאות מיוחדת במערכת החשבונות והנהלתה ובמתרחש בענייני הכספים. מערכת הכספים "גלגלה" סכומי עתק וכשלעצמה הייתה מורכבת למדי ונאלצה לפעול בתנאי לחץ (לחץ זמן, לחץ של ספקים ונותני שירותים התובעים את שכרם, לחץ של אנשי המטות השונים להזרמת אמצעים). איש אינו חולק על כך שהתפקיד, הניסיון עתיר המערכות והשליטה במתרחש הקנו ליהל עוצמה מרובה, עמדת כוח וחופש פעולה ניכר [הוא העיד על עצמו כי אילו חפץ בכך יכול היה ליטול מן הקופה מיליון שקלים מבלי שאיש יבחין בדבר (עמ' 71, 78 לפרוטוקול 9.4.97) וככל הנראה לא היה זה ביטוי "ציורי" בלבד].

יהל הורשע בדין (בת"פ 477/91 הנ"ל). אלא שראוי להקדים ולציין שהוא סכר את פיו ולשונו במהלך המשפט ובחקירה שקדמה למשפט. לראשונה, נשמעה גרסת דברים מפיו רק בעדותו במשפט דנן.

עיקר העדות של יהל הוא בארבעה אלה:

א. הוא הקים את ב.מ.י. והפעיל אותה כמנגנון שדרכו עברו התרומות שנאספו מתאגידים ושבאמצעותו בוצעו תשלומים שונים מבלי שאלה ישתקפו במערכת החשבונאית של "ניצחון הליכוד", אותה ניהל ובדו"ח למבקרת המדינה שאותו ערך (עמ' 12, 17 לפרוטוקול הנ"ל).

ב. פעולותיו היו, בעיקרן, פעולות של איש מקצוע טכני. ההנחיה העקרונית והמעשית (היינו קביעת מדיניות הפעולה שלו) ניתנו לו על ידי איתן לבני ז"ל, מי ששימש אז כגזבר הקבוע של חרות וניהל את ענייניה הכספיים בשגרת פעילותה. לבני, שאמור היה להיוותר על משמרתו וקופת התנועה בידו, גם לאחר ששאון המערכה יידום – גילה מעורבות רבה והיה האיש הקובע למעשה גם לעת מערכת הבחירות (עמ' 13, 16, 27 לפרוטוקול 9.4.97). שיטת הפעולה באמצעות ב.מ.י. היא "פטנט" ישן שימיו כימי מערכות בחירות. אולם, ייזום הדברים בבחירות 1988 היה של לבני ז"ל.

ג. בעניינים הנדונים (היינו, פעילות ב.מ.י. והפועל היוצא הימנה) לא הייתה לאולמרט כל זיקה אל יהל; לא זיקת הנחיה, לא זיקת אישור ולא זיקת דיווח. יהל לא יכול היה לומר מהי מידת הידיעה של אולמרט על אודות פעילות ב.מ.י.

ד. פעילות החשב לא הייתה מבודדת לחלוטין מפעילות אולמרט ומנותקת מאחריותו של האחרון כגזבר. יהל ביקש מידי הגזברים חתימות ואישורי הוצאת כספים ככל שהדברים נגעו למערכת חשבונות "ניצחון הליכוד". הוא ציית לדרישות של אולמרט להגדלת הזרמה תקציבית לגורם זה או אחר ונתן מענה לכל שאלה שהגזברים הציגו לו (עמ' 20, 21 לפרוטוקול הנ"ל).

המעיין בדברים הללו, יווכח על נקלה, כי אין הם כורכים את אולמרט במעשי העבירה המיוחסים לו. להיפך, אילו נבחנה אשמתו על פי דברי יהל בלבד היה בהם כדי להסיר מעליו את עיקרי החשד הפלילי. על כן כיוונה התביעה מאמציה להראות כי עדות זו אינה מהימנה וכי מבין שיטיה מבצבצת אפשרות מסתברת שאולמרט כגזבר היה אחראי לפעילות הבלתי חוקית של יהל.

אפשר לזהות במערך טיעוני התביעה את המרכיבים הבאים: א. יהל עוין את תביעה; ב. יהל הוא "איש טכני"; ג. יהל כפוף לגזברים; ד. ב.מ.י. אינה סוד; ה. מסקנה משולבת.

יהל עוין את התביעה – טענת העוינות מבוססת על הנסיבות ומוכחת על פי אורח ההתבטאות של יהל בבית -המשפט. התביעה גורסת, כי יהל אוצר בחובו כעס רב כלפיה (וכלפי התובעות גב' נג'ארי וגב' רובינק, באופן מיוחד) מפני שהוא הועמד לדין, הורשע ועליו לשאת בעונש. עד הנה נוח היה לו בשתיקתו והנה אילצוהו הגבירות הנכבדות, אשר על התביעה, לפתוח חרצובות לשונו, על פי חובתו של עד שזכות השתיקה שלו מוגבלת ביותר. אם לא די בכך, נכפה עליו הדיבור שעה שערעורו וערעור נגדו תלויים ועומדים; והוא, אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו; אם ירצה להשליך את משא האחריות ממנו והלאה הוא עלול להפליל את אדוניו אולמרט ועצמון ואם יותיר את המשא על כתפיו בלבד הוא עלול להחמיר את מצבו בערעור.

ביטוי לכעסו נתן יהל בכמה מן האמירות שהשמיע בעדותו (עמ' 15, 17, 45, 58 לפרוטוקול 9.4.97). הסניגוריה לא הכבירה מילים בסוגיית העוינות. כמדומה שלדידה אין נפקא מנה ל"יחס הנפשי" של יהל כלפי התביעה. העיקר הוא שבהיעדר שמץ ראיה, מפי יהל, המסבכת את אולמרט בפעילות הבלתי חוקית – לא ניתן ליצור אחריות פלילית מאין.

יהל "איש טכני" – התביעה הצביעה על מספר התבטאויות של עדים שמהן ניתן להסיק כי תפקידו של יהל כראש מערכת החשבות היה טכני-מקצועי, ללא כוח השפעה מרכזי על תהליכים, על שיטת פעולה ובעיקר על קביעת מדיניות הכספים של מטה הבחירות. יהל עצמו מסר תיאור תפקיד התואם את ההגדרה הנ"ל (עמ' 12, 13, לפרוטוקול 9.4.97); עצמון העיד דברים דומים (הודעתו נ/2, עמ' 34, 35 לפרוטוקול 8.4.97); כן אמר גם אשר קדוש – שהיה מנהל מטה הבחירות – בהודעתו ת/283, ת/299) והדבר משתמע גם מעדותו של אולמרט (עמ' 347, 379 לפרוטוקול 20.5.97).

אכן עצמון ואולמרט העידו גם דברים אחרים. הם אמרו כי יהל היה אחד האנשים החזקים במצודה, בכל כוח השפעה על הגזברים, איש ריכוזי וסמכותי המוציא והמביא ששלט בכל המערכת. אלא שהתביעה משוכנעת כי אמירות אחרונות אלה שקריות, תכליתן לגמד את חלקם של הגזברים ולהטיל את האחריות על כפיפים אנשי דרג שני (ניחא שהתביעה מייחסת אמירת שקר לה"ה עצמון ואולמרט. הם באמת אינטרסנטים מן המעלה הראשונה במשפט זה ומחשבת "התאמת" עדותם לצורכיהם אינה מחשבה זרה. אולם מה ראתה התביעה להטיח בקדוש – שבאחת מתשובותיו לשאלות הסניגור אמר שיהל ועצמון עסקו באותם תפקידים – שהתבטאות זו היא "אמירה כבושה ושקרית ונאמרה אך ורק לסייע לנאשם ולא במטרה לחשוף את האמת בבית המשפט"? המעיין בפרוטוקול העדות (עמ' 51 לפרוטוקול 6.4.97) יבין את הנקרא לאמור שקדוש אישר כי יהל ועצמון, שלא כנאשם, עסקו, בבחירות קודמות, בתפקידים זהים לתפקידיהם במערכת הבחירות נושא הדיון. הא ותו לאו. אסור שידו של תובע תהא קלה לקבוע את שקריותו של עד ולהטביע קלון במניעיו, מבלי לדוק פורתא במידת הביסוס שיש לדבר).

אפשר אם כן לקבוע בביטחון רב שיהל לא אהד את העובדה שנאלץ להעיד על כורחו וכנראה גם אין לו סימפטיה יתרה אל התביעה ואל עניינה במשפט זה. בכך, כמובן, אין די כדי להסיק שכל דיברו – שקר ובוודאי שאין להקיש, מנתון זה בלבד, את מעורבותו של הנאשם בעבירות הנדונות.

בעיני פשוט וברור הוא שעל פי הגדרת תפקידו אמור היה יהל להיות ראש מערכת טכנית-ביצועית כאשר האחריות הראשית על ענייני הכספים רובצת לפתח הגזברים. אולם לא מן הנמנע בעיני שמכוח נסיבות שונות עשוי בעל תפקיד, לכאורה טכני לתפוס עמדה בעלת כוח, השפעה ועוצמה ויכולת תמרון בין מקבלי ההחלטות הממונים עליו, שהיא הרבה מערב להגדרת תפקידו הפורמלי (השווה " yes minister" ומקבילותיו בחיי המעשה). שוכנעתי כי הנסיבות ששררו במטה הבחירות היוו קרקע צמיחה נוחה לצבירת כוח בידי יהל ואפשרו לו לתמרן מהלכיו לרצונו בין האישים שהתרוצצו (כך!) שם. יתר על כן, יש רגליים לסברה שיהל, בכל הקשור ל-ב.מ.י. ופעילותה, נקט יוזמה בשל האינטרס האישי שלו בדבר (ראה להלן).

יהל כפוף לגזברים – כפיפותו העקרונית של יהל לגזברים אינה שנויה במחלוקת. ללא ספק היה לדבר גם ביטוי מעשי. בוודאי שפעולות שונות במסגרת ניצחון הליכוד הצריכו קבלת החלטה בידי גזבר או אישור או חתימה של מורשה חתימה. יהל לא חלק על כך (עמ' 16, 31, 41 לפרוטוקול 9.4.97), גם לא הנאשם ויודעי דבר אחרים. אולם מעיינינו בפעילות הסובבת את ב.מ.י. יהל הצביע, בהקשר זה, על גורם נוסף – לבני, הגזבר הקבוע של חרות –כמי שהיה אחראי המעשי עליו והאיש שעל פיו נשק דבר בענייני ב.מ.י. מכאן ביקש יהל לשכנע כי בעניינים הללו לא הונחה כלל על ידי אולמרט (ואף לא על ידי עצמון).

לבני ז"ל נפטר בינתיים לבית עולמו. בדרך כלל מרגלא בפינו לומר "אחרי מות, קדושים אמור", ואילו כאן ראה לו יהל לטוב להרחיק עדות ואחריות עד שוכן מעונה שאי אפשר לגלות עפר מעיניו.

גם הנאשם וסניגוריו בעקבותיו, התייחסו בספקנות לניסיון הזה. הם ציינו כי מטבע תפקידו, רקעו כמפקד באצ"ל ושורשיו הפוליטיים ריכז לבני בידו עמדת כוח כך שיכול שיש ממש מסוים בדברי יהל אולם ראיה, חוץ מעדותו שנכבשה בלבבו עד הנה, אין. ובנקודה הזאת אי אפשר לסמוך ממצא על מוצא פי יהל בלבד.

מקובלת עלי השקפת הסניגורים. כמותם, אני סבור, שכלל אין צורך בקביעת ממצא של עובדה בדבר. אחד שיהל פעל בכפיפות ובציות מוחלט להוראותיו של איתן לבני המנוח ואחד שללבני לא הייתה כל נגיעה לענייני הכספים של מערכת הבחירות בכלל וב.מ.י., בפרט – אין הדבר שולל את כפיפותו של יהל לגזברים ואין עמו מענה קונקרטי לשאלה האם אולמרט הנחה את יהל בכל הכרוך בפעילות ב.מ.י. או אם הייתה לאולמרט מודעות לפעילות זו.
בכל זאת כלולות בעדותו של יהל שתי נקודות העשויות להיות בעלות משמעות. הנקודה האחת מתייחסת להיכרות המוקדמת שבין יהל לעצמון. שניהם תיארו את הקשר האישי הטוב שהיה ביניהם ואשר נוצר על רקע העובדה שעצמון ויהל שימשו בתפקידי גזבר וחשב גם במערכות הבחירות של 1981 ו-1984. הם שיתפו פעולה וכפי שיהל העיד: "הייתה לנו שפה משותפת יכולנו בקלות לגמור אתו עניינים" (עמ' 9 לפרוטוקול 8.4.97). עצמון היה האיש שהזמין את יהל למלא את תפקיד החשב במערכת הבחירות והוא אף ניהל, אישית, את המשא ומתן על תנאי העסקתו וחתם עמו על הסכם. ראוי לציין את נקודת ההשקפה של עצמון על ההתקשרות הזאת לאמור: "יהל הציע את שירותיו כסוכן לצורך העניין והסכמתי לכך" (נ/3).
הנקודה השנייה, היא בעלת זיקה מסוימת אל הראשונה. יהל גילה את אוזנינו כי היה לו אינטרס אישי בפעולת ב.מ.י. הוא הקים אותה מתוך ציפייה שתשמש לו כמקור פרנס בין היתר, ראה לנגד עיניו את האפשרות לזכות בעמלת תווך בגין שיווק מודעות פרסום של התורמים באמצעות ב.מ.י. לדבריו הדבר הוסכם (עמ' 32, 33 לפרוטוקול 9.4.97 והשווה דברי עצמון, לעיל, כי יהל הציע עצמו כסוכן ועצמון הסכים לכך). יש לכך גם ביטוי חד משמעי בדברים שהשמיע פלד באוזני חוקריו, בשעה שערך עם מי מהם שיחה לא פורמלית, שהוקלטה בלי ידיעתו ובה הבהיר את נסיבות הקמת ב.מ.י. כך אמר:

"אני אומר לך – תקים חברה, או אתה מתנדב. אתה אומר – אני רוצה להקים חברה בשביל שיהיה לי פרנסה ואני הגזבר הראשי. אתה עכשיו יהל. ואתה אומר לי – תשמע לא תהיה לי הכנסה, אני רוצה להקים חברה. אני לוקח על עצמי, ואתה בא אלי, ואומר לי – שמע... תשמע אני רוצה להקים חברה. אני אומר לך – תקים. להערכתי זה גם ככה היה. עכשיו הוא זה יונה ואני אומר לך – לך תעזור לו...".

החוקר ביקש הבהרה ללשון סגי נהור ופלד הסביר מי הם "בעלי התפקידים":

"אני מנחם עצמון. אני הגזבר. אתה יהל. הוא זה יונה (פלד) אתה מתנדב כי אתה עושה את החשבון שלך. אתה עושה חשבון של 10% ואתה בא אלי ואומר לי – תראה אני רוצה להקים את החברה, שזה לא יהיה ינקלה, זה יהיה אני, אתה, אני אומר לך – בסדר. עכשיו הוא זה יונה והוא... אני אומר לך – לך תעזור לו... (ת/330 עמ' 98, 99)".

הסניגוריה הציבה את הנתונים במשוואה: "אני" = עצמון; "אתה" = יהל; "הוא" = פלד וערכה צפנת פענח:

עצמון אומר ליהל תקים חברה, אז יהל מתנדב. יהל אומר – אני רוצה להקים חברה בשביל שיהיה לי פרנסה. יהל אומר לעצמון – תשמע לא תהיה לי הכנסה, אני רוצה להקים חברה. אני לוקח על עצמי. יהל בא לעצמון, אומר לעצמון – שמע... תשמע... אני יהל רוצה להקים חברה. תן לי את האפשרות להקים חברה. עצמון אומר ליהל – תקים. להערכתי זה גם ככה היה. עכשיו עצמון אומר ליונה פלד – לך תעזור ליהל. יהל מתנדב כי יהל עושה את החשבון שלו. יהל עושה חשבון של 10%, ויהל בא לעצמון ואומר לעצמון – תראה אני רוצה להקים את החברה שזה לא יהיה ינקלה, זה יהיה אני יהל. עצמון אומר ליהל – בסדר. עצמון אומר לפלד – לך תעזור ליהל.

הדברים הללו, נאמרו, כאמור, בשיחה חופשית, קודם המשפט, מבלי שאיש מן המעורבים יודע מה אמר רעהו לחוקרים. יש לשלב אותם עם: (1) האישור שנתן יהל לכך שהיה לו אינטרס מסחרי אישי ב-ב.מ.י.; (2) האמירה של עצמון שיהל ביקש להיות "סוכן" והוא הסכים לכך; (3) דברי יהל – שנתאשרו, במידת מה על ידי עצמון, בדבר ההיכרות המיוחדת בינו לבין עצמון ויכולתם "לגמור דברים (ביניהם) בקלות"; (4) שילובו של פלד במשימת סיוע ליהל ("לך תעזור לו"); (5) שמו של אולמרט אינו מוזכר באופן ישיר, במערך ה"אני, אתה, הוא" המהווה את "תסריט" ההקמה של ב.מ.י., אלא רק בשולי הדברים (ראה להלן, עדות פלד); (6) העובדה שבפועל הוקמה ב.מ.י., בראשית מערכת הבחירות, על ידי יהל באופן אישי ונוהלה על ידו וכי בפועל החלק המעשי של תהליך איסוף תרומות מתאגידים התבצע על ידי פלד שהעביר את התרומות ליהל ("עזרה").

משמעות הדברים היא שככל שיהל היה כפוף לגזברים ומילא תפקיד "טכני" בלבד, הייתה לו קרקע פוריה לגילוי יוזמת פעולה משלו. קיימת סבירות גבוהה שהוא ניצל את הקשר הטוב והשפה המשותפת שהייתה לו עם עצמון ונקט יוזמה להקמת ב.מ.י. ולתפעולה בדרך המתוארת בכתב האישום על מנת להצמיח לעצמו – על דעת עצמון ובעזרת פלד – הכנסה אישית. האפשרות הריאלית הזאת מתיישבת – ואף מקבלת חיזוק – עם העובדה שפלד אסף תרומות גם מתאגידים שבעלי השליטה בהם לא נשאלו כלל אם הם מוכנים להרים תרומה אישית, או שהיו אדישים לשיטת ההתרמה ואפילו כאלה שלא יכלו ליהנות מיתרונות של תרומה באמצעות תאגיד (למשל התרמתו של ד"ר ראובן הכט ז"ל מ"קרן הכט" אינה יכולה להיטיב עם הקרן שהיא כ"ר; צבי תדמור מ"רטפון" שהנחה את חשב חברתו לחייב את חשבונו האישי בתרומה ולא את חשבון החברה; יעקב שחר מ"וולוו" שאמנם התפתה להשתמש בחשבונית אך אמר כי מראש היה נכון להרים אותו סכום כתרומה אישית או דניאל ברקוביץ מ"יפאנאוטו" שלא ביקש חשבונית כלל ועיקר). נקיטה בדרך הזאת, במקום בדרך החוקית, עם האנשים הללו, מעידה, לכאורה, שלמישהו היה עניין אישי דווקא בדרך זו של התרמה. סביר מאוד שבעל העניין האישי היה יהל וכי פלד, כמצוות עצמון, סייע בידו.

ב.מ.י. לא הייתה סוד – מדברי יהל, כך ביארה התביעה, מתבקש כי עניין ב.מ.י. היה בגדר סוד גלוי. אכן, במובן מסוים, היה קיומה של ב.מ.י. ידוע ואולי אפילו לרבים. מסמכי ההתאגדות שלה ותהליך הרישום נעשו, כנראה, בידי עורך דין הברמן, היועץ המשפטי של הליכוד. ודאי שפלד ידע על קיום החברה (ראה את ניתוח עדותו להלן) וכבר ראינו שיש סבירות שעצמון לפחות בא בסוד רעיון ההקמה. שיקים של ב.מ.י. נמסרו לספקים ונותני שירותים. לעתים היו התקשרויות חוזיות עם נותני שירות שנעשו באמצעות ב.מ.י. חלק מן השיקים או מסמכי ההתקשרות הללו הועברו לנמענים על ידי אנשי אגף המטה שנזקק לשירות. אלא שכמו לספקים, כך גם לאנשי אגפי המטה השונים, לא אמר הביטוי ב.מ.י. דבר. הם לא ידעו מהם האורגנים שבאמצעותם הליכוד פועל ומה משמעותם (למשל עדות יוסי ריעני מנהל אגף ההסברה עמ' 98-99). התורמים השונים, ערכו שיקים של תרומה לפקודת ב.מ.י. וקיבלו חשבוניות של ב.מ.י., מנגד. אך רובם ככולם פעלו באמצעות פקידי הנהלת החשבונות שלהם והתיבה "ב.מ.י." כלל לא הגיעה לתודעתם. ואם הגיעה, לא אמרה להם מאומה או שסברו שהדבר מקובל.

השאלה הרלוונטית לענייננו היא, האם אפשר שבמערכת הזאת – שבה נעים שיקים, מסמכי התקשרות, חשבוניות וכספים של ב.מ.י. בין אנשים רבים, שמן הסתם חלקם היה בקשר ישיר עם הגזברות והגזברים – ייעלם דבר קיומה של החברה וטיב פעילותה מעיני הגזבר אולמרט?

התביעה גורסת שאולמרט היה "הבוס הישיר של יהל במערכת הבחירות". היא טוענת שדווקא בשל החשדנות של אולמרט כלפי יהל (מחמת השיוך הפוליטי של יהל ל"ליברלים" ומפני שאולמרט לא הכיר אותו ממערכות בחירות קודמות) אין זה מתקבל על הדעת שיהל פעל מאחורי גבו של אולמרט תוך העלמת העובדות הימנו. יהל גם חשש לשמו הטוב ועל כן אמר:

"אני לא צריך שאדון אולמרט יגיד אחר כך, דחפת לכיסך, השם שלי עדיין יקר לי בשביל שהוא יבוא ויגיד משכת לכיסך" (עמ' 41 לפרוטוקול 9.4.97).

אניח עתה שאלה זו ללא מענה לפי שטרם נפרשה התשתית העובדתית-ראייתית הצריכה לכך, במלוא יריעתה. אציין רק את זאת שהציטטה שלעיל, מדברי יהל, אינה נוגעת לפעילות ב.מ.י. היא מתייחסת לפעילות מסוימת בכספי "ניצחון הליכוד", שהצריכה העברת שיק לפקודת יהל ופריטתו למזומן לשם ביצוע תשלומים מיוחדים. ללא ספק עצם ההחלטה לפעול בדרך זו הייתה צריכה לפול בדרג בכיר מיהל, אפשר בשיתוף אולמרט. על כל פנים ולא היה מקום להסתיר אותה מאולמרט שהייתה לו נגישות יומיומית לחשבונות "ניצחון הליכוד".

המסקנה אותה אני נכון להסיק כעת היא שאין ראיה לכך שאולמרט בא בסוד הקמת ב.מ.י. או גיבוש מטרותיה. להיפך הדעת נותנת, מן העדויות, כי הדבר נעשה בלא ידיעתו.

מסקנה משולבת – המסקנה המתבקשת – לדעת התביעה – היא שיהל מילא, במערכת הבחירות, תפקיד טכני-ביצועי, ללא זכות חתימה או אישור, ללא מעמד קובע בקבלת החלטות, מי שביצע את הוראות הממונים עליו ורק אותן. מעמדו, תפקידו ושמו הטוב היו חשובים לו והוא רצה לשמר אותם בעיני גורמים הקובעים בליכוד. על כן לא ייתכן שפעל שלא בהנחיית הגזברים או לכל הפחות בידיעתם. "עינינו הרואות שלמרות מעצרו (של יהל) ולמרות פתיחת ההליכים נגדו החליטו אולמרט והמפלגה לגמול לו על נאמנותו הבלתי מעורערת והמשיכו להעסיקו במערכת הבחירות בשנת 92" (ההדגשה שלי) (לא הייתי מתייחס להערה המצוטטת – שאין לה משמעות ראייתית לעניין הנדון – אלמלא הקלות שבה היא נאמרה, חרף קשיותה. אכן זו עובדה – ואותה אמנם "עינינו הרואות" – שיהל המשיך לפעול בחבות הליכוד (בהגדרת תפקיד נחותה יותר) גם בבחירות 92. אולי באמת הוחלט להעסיקו כדמי לא יחרץ. אך מניין שלאולמרט היו ידע ורגל בדבר? איזו "החלטת מפלגה" קבעה את העסקתו? ומה הזיקה בין אולמרט והמפלגה לעניין אותה החלטה (ראש המטה בבחירות 92 היה השר משה נסים והזגברים היו ח"כ (כתוארו אז) יהושע מצא, עצמון וגדעון סיטרמן. מה ידוע לתביעה על טעמי ההעסקה שהתגבשו אצל אלה? האם השר נסים – בעבר שר המשפטים – נתן יד להעסקת יהל מטעמים כאלה?). ואל יהא הדבר קל בעיני איש. הכוון אצבע מאשימה כלפי אולמרט (כמו גם כלפי "המפלגה" וך הכפשת אנשים רבים מבלי לזהותם בשמם) בדבר העסקת אדם כתגמול עבור סיוע נאמן ועיוור שהוא נתן למעשים פליליים או כדמי לא יחרץ – הוא אישום בשחיתות המידות מן המעלה הראשונה. האמנם זה הדרך לכלול אישום כזה, בסיכומים, ללא חקירה ודרישה וללא ייחוס עבירה כזאת בכתב האישום?).
עדות יהל – סיכום ומסקנות עד כאן

משבאתי לכאן אסכם את הממצאים האפשריים, בשלב זה, על פי עדות יהל והראיות הסובבות אותה.

בעיקרון נועד ליהל, במערכת הבחירות, תפקיד טכני-מקצועי, שעיקרו לשמש כלי ביצוע של מדיניות המטה בענייני כספים. היה עליו לפעול בכפיפות לגזברים, שהם מקבלי ההחלטות באגף הכספים. למעשה, במערכת שהקיפה פעילות כספית גדולה מאוד (ראוי לציין: "ניצחון הליכוד" "גלגלה" 24 מיליון שקל ואילו ב.מ.י. אספה והוציאה פחות ממיליון שקל), ובתנאים, שעוד ידובר בהם, כש"חלוקת הקשב" של הגזברים מתפרשת על פני תחומים שונים – רכש יהל, בתפקידו, ובניסיונו העודף, מעמד חזק וחופש פעולה גדול מאוד. היה לו אינטרס אישי בניצול חופש הפעולה ועמדת הכוח שריכז בידו כדי להשיג גם רווח אישי לעצמו (בד בבד עם רצונו הכן לסייע לליכוד במערכתו).

בתנאים ובנסיבות האלה, לא מן הנמנע כלל ועיקר שיהל היה היוזם של ב.מ.י. והוגה רעיון הפעלתה. בוודאי שב.מ.י. לא פעלה ולא יכלה לפעול בתוך ריק (ואקום) כאשר איש בדרגים השונים, לרבות בדרגים הממונים, לא ידע על קיומה. לא רק לידיעת אחרים נצרך יהל אלא אף לשיתוף פעולה מצדם.

מיהו הדרג הממונה שהיה שותף לרעיון ההקמה וההפעלה? האם היה זה איתן לבני המנוח (בצירוף גורמים אחרים כמו פלד שידע הרבה, אם לא הכול ואנשי האגפים השונים שידעו מעט או לא כלום) כפי עדותו של יהל? או שמא עצמון (בשיתוף פלד והאחרים, כאמור) כפי שמשתמע באורח סביר מחומר הראיות ומן הנסיבות? ההכרעה בדבר אינה נחוצה.

מסקנה נחרצת בעיני היא, שמעדות יהל לא נובעת, במישרין או בעקיפין, כל ראיה למעורבותו של אולמרט בייזום הקמת ב.מ.י., בתפעולה או בגיבוש קונספצית הפעולה של הגוף הזה במגמה לעקוף דין ולנהוג בדרכי מרמה. ההופך בעדות יהל וגם זה הבוחן אותה עם קב של חומטין יגלה כי היא שוללת את מעורבות אולמרט בעסקה הפלילית המתוארת בכתב האישום. שלילת דברים זו היא בעלת סבירות גבוהה על פי הנסיבות המשתלבות אשר נסקרו לעיל.

הנה כי כן, המסקנות שאותן אפשר להסיק מעדות יהל נתחמות בשאלת ייזום ורקיחת התכנית הפלילית והנחיית ביצועה למעשה. העדות אינה נותנת מענה לשאלת מודעותו של אולמרט להתרחשויות עצמן, היינו לפעילות ב.מ.י., למעשה. התביעה לא הצילה מפי יהל אישור ידיעה כזאת. היא מבקשת, אם כן, להשתית אותה על הנחת "לא יעלה על הדעת". לא יעלה על הדעת, שנושא תפקיד גזבר, לא יידע דבר על פעילות המתנהלת בדלת האמות שלו; או בהיפוך פוזיטיבי, דעת לנבון נקל, כי אולמרט כגזבר ידוע ידע את כל המתרחש בחצריו.

אכן, דעת לנבון תיקל, כאשר תהיה מלוא התמונה (תבונה) לנגד העין ובמיוחד הנסיבות הנוגעות לתחום ההתעסקות המוגדר של אולמרט.

עדות עצמון – אחריות ומודעות

דיון

אזכיר בקצרה שעצמון עמד, ביחד עם אולמרט, בראשות אגף הכספים; היינו הוא שימש כגזבר משותף, מטעם הפלג הליברלי. הוא רואה חשבון על פי הכשרתו וניהל חברות ועסקים בארץ ובחו"ל בהיקף פעילות גדול. מינויו כגזבר היה על רקע ניסיונו בתפקיד זהה במערכות בחירות קודמות ומשום בקיאותו בענייני כספים אף הוגדר כאחד משני הנציגים הפורמליים של הסיעה. עצמון הועמד לדין בת"פ 477/91 והורשע (פרטי ההרשעה שלו (כמו גם של יתר הנאשמים בפרשה וכן נסיבות הזיכוי של נאשם נוסף) אינם ידועים לי. פסק הדין שם לא הוגש לעיוני מפני שאין לו כוח ראייתי. עם זה קיבלתי חלקים מן הפרוטוקול כחלק ממערך השאלות שהצדדים הציגו לעדים השונים וכן (בהסכמה) את סיכומי התביעה). גם בעניין שלו תלוי ועומד ערעור בפני
בית המשפט העליון. אולם עצמון לא השיג על הזמנתו לעדות במשפט דידן.

כבעל מעמד בכיר בגזברות וכמי שעשה בה, לפי תיאורו, לילות כימים, הייתה לעצמון, בוודאי, היכרות אינטימית עם ההתרחשויות במערכת זו. על כן ניתן היה, לכאורה, לשמוע מפיו עדות מכלי ראשון על הפעילות סובבת ב.מ.י. (ייזום, גיבוש רעיון ההפעלה, איסוף התרומות, דרכי השימוש בהן וכיו"ב). אולם עצמון הכחיש כל מעורבות בפעילות ב.מ.י. או ידיעה על מטרותיה ודרכי פעולתה. הוא גם טען להיעדר מעורבות, זיקה או ידיעה מצדו על דרכי איסוף תרומות במערכת הבחירות. על כן, חרף אורכה היחסי, עדות עצמון היא, בעיקרה עדות שלילית (נגטיבית).

על פי טבעה של עדות זו, ומשום שניסיון הצדדים להיבנות הימנה הוא, בעיקר, על דרך ההיסק – אינני רואה טעם בהצגה נפרדת של עיקרי העדות. כמדומה שלא יחסר דבר משמעותי אם תוצג העדות על דרך התייחסות הצדדים אליה, כאשר – כמו בעניין יהל – השקפת התביעה תשמש כציר מרכזי.

בעמדת התביעה ובהערכתה את עדותו של עצמון אני מזהה את הרכיבים הבאים: (1) קשיות לב ועורף כלפי התביעה – אהדה ופחד כלפי הנאשם; (2) תפעול הגזברות: היחס אולמרט-עצמון; (3) הגזבר אשר על התרומות; (4) בין גרסת עצמון לגרסת הנאשם; (5) בדיקה על ידי עורך דין נאמן.
קשיות לב ועורף כלפי התביעה – אהדה ופחד כלפי הנאשם

מעיקרה מבקשת התביעה להתבונן בחשדנות מרובה בעדותו של עצמון ולפי שיש בה – כמכלול ומקשה אחת – "הקשרים לא נכונים... (ו) שקרים של ממש", מן הראוי לפלג אותה ולייחס משקל ראייתי רק לחלקי הדיבור כנגד הנאשם. התביעה מונה מספר טעמים לדבר.

ראשית, מאחר שעצמון התבקש לדין והורשע, הריהו נוקט ביחס קשה לתביעה שלא זו בלבד שהמיטה עליו את האישום וההרשעה אלא אף גם זו שהיא ערערה על קולת עונשו.

שנית, עצמון הוא פעיל ליכוד בכיר ואף על פי שהוא נמנה עם אנשי פלג יריב (יריבות פנים מפלגתית), אין הוא יכול לגרום לחשיפת מלוא האמת בדבר חלקו של הנאשם בפרשה.

שלישית, עצמון פוחד מעוצמתו של אולמרט ומן ההשלכה העשויה להיות כלפיו, להפללת הנאשם.

רביעית, עצמון גילה אהדה כלפי הנאשם; לא אהדת אהוד (אולמרט) אלא אהבת מרדכי (עצמון) יצרה בינו ובין אולמרט "מאזן" שמצא פתרון משכך אימה במין "הסכם ג'נטלמני" של המנעות מהפללה ישירה, אהדדי. התביעה מסיקה את קיומו של הסכם כזה מברירת התשובות הקפדנית, וניסוחן המדוד והזהיר במענה לשאלותיה; מן המאמץ שהשקיע על מנת לקמץ בתשובות לשאלות קונקרטיות שמענה להן עלול להפליל את אולמרט ומן העובדה שהסניגוריה ראתה לחקור את עצמון ב"כפפות של משי" ושלא כמנהגה עם עדים אחרים, החליטה לא "להציק" לו על מנת שיוכל לאחוז בגרסה שאינה מפלילה את הנאשם ובו בעת לא יניח ידו מן הגרסה המנקה אותו מכל אחריות פלילית.

הסניגוריה מסכימה, למעשה, שמן הראוי להתייחס לעדותו של עצמון בזהירות, אולם לדידה יש לכוון את מידת הזהירות והחשדנות כלפי חלקי העדות שיש בהם נימה (ניואנס) כלשהי נגד הנאשם. שהרי הדעת נותנת שלעת החקירה והמשפט בעקבותיה, עשה עצמון כל אשר לאל ידו להסיר חשד ממנו. באופן טבעי, הדרך הפשוטה לגול את החשד מעמו היא להצביע על שותפו להנהגת הגזברות. אולם עצמון לא העז פנים לשקר, לקרוא ליום לילה וללילה יום. הוא בוודאי גם יודע שנקיטת גישה שקרית מקסימלית עלולה להיות לו לרועץ כאשר היא תתנפץ אל מול עדותם של יודעי דבר אחרים (החל בה"ה יהל ופלד וכלה בעדויות של אנשי מטה אחרים). כל שיכול היה לעשות הוא לכיון את חוקריו ברמיזה לעבר אולמרט (וגם זו רמיזה שספק יש לה משמעות כפי שהתביעה נותנת בה).

במיוחד התקוממה הסניגוריה (הפעם בלשון יחיד שהוא, כנראה, דברו של ראש הסניגורים, עורך דין ארנון) על טענת ה"הסכם הג'נטלמני". שכן הסכם כזה, גם אם אינו מצריך מהלך התקשרות פורמלי, כמוהו כשיתוף פעולה לשיבוש מהלכי משפט ולעיוות הדין. התביעה, בעזות מצח, ייחסה לעורך דין ארנון מעורבות – על ידי החלטה שנקבעה מראש לחקור את עצמון ב"כפפות משי" – בהליך המשבש הזה. הוא תובע את עלבונו.

תפעול הגזברות – היחס: אולמרט-עצמון

התביעה גורסת, כי מעדות עצמון מתבקש שהייתה אמנם חלוקת סמכויות מסוימת ומעשית בין הגזברים אך בדרך כלל – ובמיוחד בעניינים מהותיים – הייתה שותפות טיפול וידיעה ביניהם. התזה הזאת נלמדת מהפרטים הבאים:

מקובלנו – וכך גם העיד עצמון – ש"לא היה ליכוד, היו ליברלים והיה חרות ומערכת הבחירות נעשתה על בסיס פריטטי ועל מנת שלא יקופח צד אחד או שני..." (עמ' 9 לפרוטוקול 8.4.97). בדרך זו נבנה גם אגף הכספים באופן פריטטי; היו בו שני גזברים שווי מעמד וסמכויות וכמה בעלי זכות חתימה, במספר שווה לכל פלג.

היחסים האישיים בין אולמרט לעצמון, לפחות בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות, ("תקופה די ארוכה") היו מתוחים (עמ' 23 לפרוטוקול 8.4.97). בנסיבות כאלה, יש להניח, איש מהם לא ייתן חרות פעולה מוחלטת לזולתו. הם, מן הסתם, פקחו עין זה על זה. אם אמנם כך, לא ייתכן שפעילות כלשהי של האחד – לרבות פעילות התרמה מתאגידים ופעילות ב.מ.י. – נעלמה מעיני השני.

ראיה לשוויון המעמד מצויה בסוגיית אישור תקציב מערכת הבחירות. עצמון העיד כי הוא ואולמרט, בעצה אחת, גיבשו את מסגרת התקציב על מנת שתאושר בידי מטה הבחירות. ו"הגזברות" (ביטוי שבעיני התובעות פירושו: אולמרט ועצמון) אישרה מדי פעם "קווטות חדשות" בהתאם "ל- availability של הכספים" (עמ' 37 לפרוטוקול 8.4.97).

אכן התביעה מסכימה עם דברי עצמון שבחיי היום-יום נוצרה "חלוקת עבודה" בין עצמון לאולמרט. כך עסק עצמון, לפי עדותו, בענייני הסניפים והשגת מקורות אשראי מן הבנקים. אולמרט, התמקד בנושאים אחרים וביניהם טיפול בהתקשרות עם שני ספקים מן החשובים ואולי החשובים ביותר – "דחף" ו"סרטי רול". אלא שהתביעה מוסיפה משלה ומסיקה כי חלוקה זו לא מנעה את אולמרט מלקיים "קשר עין" משגיח על העניינים בהם טיפל עצמון, על מנת להגן על האינטרסים של חרות.

הסניגוריה מוצאת פנים אחרות לחלוטין בדברי עצמון.

מבחינה פורמלית, אכן, הועמדו בראש כל אגף נציגים של שני הפלגים. אולם, במציאות – במיוחד במציאות ששררה בגזברות – שיקף התואר "גזבר" מעמד ופוזיציה בלבד ואילו מבחינת תכני פעילות נוצרה חלוקה. כל אחד משני הגזברים עסק בסוגיות עליהן הופקד או שאותן נטל לטיפולו. על כן אי אפשר לדמות מצב של שני גזברים ההולכים "יד ביד" ופועלים במשותף, או תוך יידוע הדדי. ובלשונו של עצמון:

עם כל התחושה של מטה וגזברות, מספר הישיבות שהיו לנו פורמליות ביחד, אני חושב שהיה שולי... כל הדברים נעשו בהחטף, במילה פה במילה שם. חלק גדול מהדברים בכלל לא עשינו יחד. הוא עשה את שלו, אני עשיתי את שלי... (היו) דברים שאני בכלל לא שאלתי אותו והיו דברים שהוא בכלל לא שאל אותי... מהות העניינים הייתה שלא היה זמן לאף אחד רגע והמערכת כולה עבדה בלחץ אימתני (עמ' 82 לפרוטוקול 8.4.97).

לא היה מצב שהתקיימו שיחות או שהייתה לנו אפשרות לשבת באופן חופשי על כוס קפה ולשאול את מר אולמרט, תגיד לי מה עשית היום, או מה התכניות שלך לעשות בעוד שבועיים... הפגישות היו אקראיות בחילופי מילים (עמ' 23 פרוטוקול 8.4.97).

מסגרת התקציב אמנם גובשה בעבודה משותפת של שני הגזברים ואכן היה צורך, מדי עת לאשר הגדלת מכסות תקציב לאגפים השונים, אך הדבר לא נעשה תמיד בדיון משותף של שני הגזברים. היו כל מיני דרכים, מפה ליד, לאשר את תוספות התקציב ובכל פעם נטלו חלק בכך אנשים שונים (עמ' 38 לפרוטוקול 8.4.97). על כל פנים – כך אישר עצמון – בחלק גדול של המקרים, אישור תוספות התקציב נעשה על ידו בלבד.

עצמון העיד שהוא עסק בעבודה יומיומית של הגזברות בעבודה לוחצת ומטורפת. הוא זה שהתעמת עם נציגי למעלה ממאה הסניפים ועם אין סוף ספקים "שעשו סקנדלים" בתביעת כספם (עמ' 14, 84 לפרוטוקול 8.4.97). מעורבותו בפעילות המעשית של הגזברות מתבארת גם על פי ידיעתו את שיטת ניהול המערכת החשבונאית, פירושם של קודים מספריים של הוראות תשלום וכיו"ב. אולמרט, לעומת זאת, התמקד ביחסי ציבור ובצדדים פוליטיים של עבודת הגזברות (עמ' 84 לפרוטוקול 8.4.97) וכן במסגרת הכספית של ההתקשרות עם הספקים הגדולים ("דחף" ו"רול").

הסניגוריה הצביעה על כך שעצמון אישר שחתימתו מצויה במקומות מספר ב"קלסר הכחול", הוא הקלסר שנתפס מידי יהל ואשר כלל רישומים חשבונאיים שונים ובהם גם תרומות התאגידים שהופקדו בב.מ.י. והפעולות שבוצעו בכספים אלה (עמ' 65 לפרוטוקול 8.4.97 וכן הודעות עצמון נ/4, נ/5). נוסף לכך הוא אישר כי יהל התייעץ עמו בכל הקשור לעבודת הגזברות (הודעה נ/2).

הגזבר אשר על התרומות

עדות עצמון מרחיקה אותו מכל עיסוק בתרומות ומקרבת את אולמרט לדבר. לגבי עצמו אמר עצמון כי לא עסק בנושא זה כלל ועיקר:

"אני לא עסקתי, לא מניה ולא מקצתיה, לא דיווחו לי ולא אמרו לי, לא שאלו אותי, אני גם לא שאלתי" (עמ' 23 פרוטוקול 8.4.97 וגם עמ' 14, 18 שם).

הוא הוסיף, כי לא ראה בתרומות נושא בעל חשיבות עניינית, שכן בכל המערכות הקודמות הניב איסוף התרומות סכומים מבוטלים. התוצאה לא הצדיקה משאבי הזמן וכוח האדם שהושקעו בכך.

מי אם כן עסק בתרומות? התביעה מסכימה שאין בדברי עצמון תשובה חד משמעית. אך מבין השיטין – ובלי הפללה ישירה – מבצבצת אצבע מכוונת כלפי אולמרט. ראשית, הוא אמר, היסטורית נושא התרומות היה בידי חרות. הייתה כלולה בכך יוקרה מרובה והדבר היה כרוך בנסיעות לחו"ל. ממילא נמשכו לכך אנשי הפלג הדומיננטי יותר, אנשי חרות (עמ' 15 לפרוטוקול 8.4.97). שנית, ביחס למערכת הבחירות הקונקרטית דומה לעצמון שהנושא היה בתחום אחריותו של אולמרט. כך הוא התבטא בדבר:

לגבי הנושא הזה של תרומות... מי שהיה אמון על העניין זה היה חרות ובעניין הזה, מי שהיה, מבחינתי, ממונה על העניין זה היה השר אולמרט... (עמ' 23 לפרוטוקול 8.4.97 ההדגשה – שלי).

אני לא יודע (למי פלד דיווח על היקף התרומות) אני מעריך שהוא דיווח או לאולמרט או ללבני. אני לא יודע, אני לא הייתי נוכח ואני לא יכול להגיד מה הוא דיווח ולמי... כל נושא התרומות היה בידי, נקרא לזה, חתימות א' שזה היה חרות וכמו שאת שמעת קודם מי שטיפל בעניין הזה היה איתן לבני ואהוד אולמרט
. איך חולקה העבודה בין מי למי ואין למי, מי עשה מה – אני לא יודע (עמ' 28 לפרוטוקול 8.4.97 ההדגשות – שלי).

הסניגוריה מבקשת להתבונן בעדות עצמון, בעניין התרומות, על פי ארבע נקודות עיון: (1) היעדר ידיעה אישית; (2) אינטרס של הרחקת עדות; (3) איסוף תרומות בחו"ל, הסברה בארץ; (4) קשר לב.מ.י.

היעדר ידיעה אישית – התביעה אישרה שבדברי עצמון אין הפללה ישירה של הנאשם. ואכן, המתבונן בביטויים המודגשים של קטעי העדות ימצא, כי אין לעצמון ידיעה על מעורבות כלשהי של אולמרט באיסוף תרומות בארץ בכלל ומתאגידים בפרט. לכל היותר, הוא הציע הערכה וגם זו משקפת מידה של אחריות כללית או התעסקות בכללית בתחום התרומות, בלי כל אינדיקציה קונקרטית לאיסוף הבלתי חוקי או לעסקות ב.מ.י. (עצמון אישר את נקודת ההשקפה הזאת. ראה עמ' 81, 82 לפרוטוקול 8.4.97).

אפילו תאמר, שלאולמרט הייתה איזו אחריות כללית בעניין תרומות, אין היא כורכת אותו, בהכרח, בעניין ההתרמה הבלתי-חוקית (בוודאי היתה לאולמרט ידיעה על כך שמתנהלת התרמה. הוא היה, לפחות פעם אחת, בפגישה במלון קרלטון. הוא גם העיד שמדי פעם דיווח לו פלד "איך הולך" בעניין איסוף תרומות אך מכאן לא ניתן להסיק שהידיעה הקיפה את שיטת ההתרמה מתאגידים וכל פעולה שבוצעה לאחריה).

אינטרס של הרחקת עדות – עצמון הורשע במשפט שנערך לו בשל הפרשה דנן. ערעורו וערעור נגדו, עדיין תלויים ועומדים. במשפטו, ניסה להרחיק עצמו ככל הניתן מכל זיקה וקשר למהלכים הבלתי-חוקיים. אולמרט, לא היה בסביבה כדי לסתור. הנפת אצבע מאשימה – ולו אשמה מרומזת – היא אמצעי נוח ובדוק להסרת חשד מהנאשם (שם). לעת הזאת כבר "נלכד" עצמון בגרסת הדברים שהשמיע במשפטו ואין הוא רשאי לסטות מהם ימינה ושמאלה.

איסוף תרומות בחו"ל, ענייני הסברה בישראל – טענתו המרכזית של אולמרט הייתה כי תחומי פעילותו במערכת הבחירות התמקדו, הלכה למעשה, בשניים: איסוף תרומות בחו"ל ופעילות במטה ההסברה בישראל (בעיקר חוגי בית, תשדירי בחירות בטלוויזיה). טענה זו מוצאת אישור בדברי עצמון. הוא העיד כי ה"ה ארנס ואולמרט עשו מאמץ גדול לגיוס תרומות בחו"ל וכי המאמץ נחל הצלחה חסרת תקדים. הליכוד, היינו ה"ה הנ"ל, הצליחו לגייס שלושה מיליון דולר (כמעט מחצית! מסגרת התקציב הראשונה). אולמרט חולל פלאים בתחום זה (עמ' 18, 19, 83, 84, 87 לפרוטוקול 8.4.97).

בתחום הסברת פנים, כחבר מטה ההסברה, נוצלו כישוריו של אולמרט למרב. עצמון העיד שאולמרט הופיע בתשדירי הפרסומת והשתתף בהופעות שונות. האגף עבד מסביב לשעון והצריך קבלת החלטות רבות וחשובות. אנשי פורום ההסברה (ה"ה משה נסים, רוני מילוא, אהוד אולמרט
, דן מרידור, בני בגין), התכנסו כל ערב בכפר המכביה, להכנת התשדירים, צפייה בהם וניתוחם לאחר הקרנה (עמ' 13, 41 לפרוטוקול 8.4.97).

עצמון, לעומת זה, פעל רק בגזברות ועיסוקו שם, כאמור, הדירו מכל עיסוק אחר, ימים ולילות.

קשר לב.מ.י. – בעדות עצמון – עדותו במובן רחב הכולל הודעות בחקירה, עדות במשפטו ועדות במשפט דנן – לא יימצא זכר למעורבות אולמרט בפעילות ב.מ.י., או אפילו ידיעה על אודותיה. הוא הכחיש כי קשר אי פעם קשר עם הנאשם לפעול באמצעות ב.מ.י., לאסוף תרומות מתאגידים או לבצע מעשי עבירה כדי להתגבר על איסורי הדין הרלוונטיים לבחירות (עמ' 87, 88 לפרוטוקול 8.4.97).

בו בעת, בעדותו – במובן צר של הודעות בחקירה (שאושרו, מפיו, בבית המשפט, כהודעות אמת) – הוא קושר את עצמו לידיעה ברורה על אודות קיום ב.מ.י. וידיעה טובה על מהות פעולותיה. חלק ניכר של הדברים אציג ככתבם ולשונם.

בחקירה שנערכה לעצמון, ביום 15.6.89, במשרדי מס הכנסה (נ/2) הוא נשאל על אודות היכרותו עם ב.מ.י. והילת המפרסם. תשובתו הייתה ש"המנהלים הפורמליים" של החברות הללו הם מרדכי ויהל. הרי לך – כך טוענת הסניגוריה – תשובה אינסטינקטיבית, המעידה, ראשית, על כך שקיומן של החברות הללו לא נעלם מעיני עצמון; ושנית, הוא אפילו ידע שיהל היה מנהל פורמלי; הווה אומר, מאן דהוא ניהל את החברה באמצעותו. אין ספק שהכוונה לפעילות הליכוד, באמצעות ב.מ.י. ועצמון חשף בכך את מודעותו לדבר.

לשאלה נוספת, באותה חקירה, אשר אזכרה את תרומות התאגידים, השיב עצמון שהוא אינו בקי בהנהלת החשבונות של ב.מ.י. אולם הוא לא הפנה את השואל לאולמרט כמי שכביכול אחראי על איסוף תרומות.

בחקירה נוספת, ביום 23.6.89, במשרדי מע"מ, נדרש עצמון שוב לעניין ב.מ.י. (נ/3). הוא נשאל, אימתי נודע לו על החברות של יהל ועל תכליתן בשירות הליכוד. הוא השיב, כי יהל מסר לו על חברותיו בסוף אוגוסט 1988 ואגב כך, אמר לו, שהחברות יכולות לשמש "כסוכן לפרסום מודעות בעתיד לעיתון של הליכוד". אז שאל אותו החוקר:

"האם נכון שיהל מרדכי אמר לך שהכוונה האמיתית של החברות הנ"ל הייתה לצורך גיוס תרומות לקופת הליכוד מחברות ועמותות שונות שאינן יכולות לתרום לגוף פוליטי בהתאם לחוק מימון מפלגות?".

עצמון השיב (אדלג על שאלות הביניים ואצטט תשובה מצורפת):

"היו פניות מצד אנשים בליכוד לאנשים במגזר העסקי לתרום לליכוד לבחירות לכנסת. אותם אנשים שהשיבו בחיוב פנו אליהם לתרום והבקשה של אותם אנשים הייתה לקבל פרסום בגין התרומה כפי שמקובל בהרבה גופים פוליטיים ולא פוליטיים...
בהתחלה שאנשים בליכוד פנו אל תורמים פוטנציאליים דובר שאותם תורמים יתרמו אישית. כשבאו לגבות את הכסף, אותו תורם שהיה אמור לשלם את הכסף, כלומר לתת את התרומה, ביקש להעביר את התשלום כנגד חשבונית מס. כידוע הליכוד אינו עוסק מורשה ואינו יכול להוציא חשבונית מס, ואז הוצאו חשבוניות מס של החברות של יהל, ב.מ.י. בע"מ והילת המפרסם...
.. עד היום לא ניתן פרסום בגין אותן התרומות...
לא הייתי מעורב בפעילות החברות הנ"ל ולא היה לי כל קשר להנהלת החשבונות של החברות הללו ולפיכך לא ידעתי מה נרשם בחשבוניות. כל הידוע לי הוא מדברים שנמסרו לי בעל פה ובגדול והעדפתי לדעת מה שפחות".

החוקר שאל, האם עצמון כגזבר הליכוד הורה ליהל לפעול בדרך זו של גיוס תרומות. הוא השיב, כי לא הורה על הקמת החברות הללו ולא עסק בגיוס תרומות כספים. הלכה למעשה, כך ציין, "אף אחד לא נתן לו הוראה כזאת כפי שציינתי קודם, יהל הציע את שירותיו כסוכן לצורך העניין והסכמתי לכך" (ייאמר, כי עורך דין ארנון חזר על שאלות החוקר ותשובות העד, בחוקרו את עצמון חקירה נגדית. עצמון אישר שאלה היו תשובותיו).

בעדותו לפני ביקש עצמון להבהיר כי האינפורמציה על אודות ב.מ.י. ופעילותה נודעה לו בפרק הזמן הקצר שבין "התפוצצות הפרשה" לבין חקירתו במס"ה ובמע"מ (עמ' 110 לפרוטוקול 8.4.97). לכך העירה הסניגוריה, כי הקורא את הודעותיו של עצמון אינו יכול להתרשם כי הוא מסר מידע שהתקבל אצלו ימים אחדים קודם לכן. להיפך, אי אפשר, למשל, לייחס את ההסכמה שנתן עצמון לפעולת יהל כ"סוכן" לידיעה מאוחרת כשם שאי אפשר לייחס לעתיד את הידיעה מן העבר לפיה יהל דיווח על חברותיו לעצמון באוגוסט 1988, והוא הדין בביטוי "העדפתי לדעת מה שפחות" ודאי שהעדיף כך, בעבר, ב"זמן אמיתי" ולא לאחר "התפוצצות הפרשה".
בין גרסת עצמון לגרסת אולמרט

בדרך כלל, גם התביעה מסכימה כי עצמון אינו עד הדובר אמת בלבבו. יש שהוא הזיד לשקר (בעניין חלקו שלו במסכת העבריינית) ויש שנמנע מחשיפת מלוא האמת (בעניין חלקו של אולמרט במסכת העבריינית). אך גם לעצמון יש "קווים אדומים", כלשון התביעה. אחד מהם (עניין בדיקה של עורך דין נאמן) יתברר בפסקה הבאה. השני נוגע לאזהרה של מר ברקת מי שהיה אז מנהל המכס ומע"מ.

ברקת העיד (ת/242), כי לפני הבחירות לרשויות המקומיות שהתקיימו בראשית 1989, התקבלו אצל גורמי המודיעין של המכס ידיעות על כוונת מטות המפלגות השונות לקנות שירותים תוך עקיפת חוקי מע"מ ומס"ה. המידע לא היה מספיק קונקרטי, אך מר ברקת החליט להתקשר אל בכירי המפלגות ולהעמידם על הפליליות של הדבר. אמר ועשה. בין היתר, התקשר לאולמרט כאחד מבכירי הליכוד. הוא אמר לו, כמו לבכירי מפלגות אחרות, כי "בכוונתי להקים... חוליה מיוחדת שיערכו ביקורות בכל אחת מהמפלגות שהוזכרו, סמוך לאחר הבחירות של הרשויות המקומיות כדי לאמת טיבן של ידיעות מודיעיניות שהתקבלו אצלנו". מר ברקת, סיפר, כי כל הבכירים שאליהם פנה, הודו לו על הפניית תשומת הלב, הבטיחו לנקוט בכל הצעדים הדרושים והביעו ביטחונם כי הביקורת שתיעשה לא תגלה אצלם דבר לא תקין.

אולמרט, העיד, כי לאחר פנייתו של ברקת, שוחח, מייד, טלפונית עם עצמון, וגילה לו את פרטי דברו של ברקת. עצמון, השיב, שאין מה לדאוג ובעצם כל העניין, מבחינת הליכוד, הוא הבל ורעות רוח.

עצמון נחקר, בידי גב' נג'ארי, על אודות השיחה הזאת. הוא השיב בשלילה לשאלה האם אולמרט שוחח עמו אי פעם על פניית ברקת, ובמענה לשאלה, האם אולמרט הסב את תשומת לבו "לדברים האלה" (אני מניח שכוונת השואלת הייתה לפרובלמטיקה של חשבוניות פיקטיביות) אמר עצמון: "לא. אנחנו לא עסקנו בקניית שירותים שלא במסגרת החשבונית" (עמ' 62 לפרוטוקול 8.4.97).

אמנם, בחקירה הנגדית, שינה, העד, מעט את טעמו וביחס לשאלה האם אולמרט שוחח עמו, אמר:

"לא. אני גם לא יודע למה הוא היה צריך לדבר אתי. הוא היה צריך, אם כבר, הוא היה יכול לדבר באותה מידה גם עם יהל. אבל אני לא מוציא מכלל אפשרות שהוא אמר. אני לא... אני לא זוכר" (שם, עמ' 81).

התביעה טוענת, כי הכחשת הפניה של אולמרט אל עצמון היא אמיתית ומשקפת את המציאות. האמירה, כי אפשר שהשיחה בכל זאת קוימה, נעשתה "בחצי פה" כדי לעמוד במסגרת "ההסכם הג'נטלמני", שלפיו ימנעו עצמון ואולמרט מהפללה הדדית והתשובה המתחמקת בחקירה הנגדית תרצה את ההגנה, מצד אחד, אך לא יהיה בה אישור לקיום השיחה, מצד שני.

הסניגוריה מבקשת, בנקודה זו להעדיף את דברי הנאשם, משני טעמים עיקריים. הטעם האחד, הוא שבין ברי לשמא, ברי עדיף. דהיינו, אולמרט איתן בדברו, כי השיחה קוימה, עצמון אינו נחרץ בהכחשתו אותה. להיפך, הוא אינו שולל את אפשרות קיומה. ייתכן שהדברים נשתכחו הימנו בנסיבות שהזמן גרמן. הטעם השני, הוא ממין ההיגיון. הדעת אינה נותנת שאולמרט – אשר גם מי שגורס כי הוא נכשל בעבירות מרמה, אינו מטיל ספק בפיקחותו – האזין לברקת ולא פעל בעניין זה דבר. הרי ברקת הודיע שיקים חוליות בדיקה. מי חכם ולא יידע שיש לטכס עצה כנגד הדבר? אכן, הבדיקה תהיה בעניין מערכת הבחירות המוניציפלית, אך אם לא תוקדם תרופה למכה ויתגלו מעשי עבירה כאלה בתחום הבחירות הללו, מיד תתעורר שאלה שמא מקור החטאת בבחירות לכנסת. ודוק, אפשר היה להקדים תרופה למכה. ראשית, אפשר היה לגבש החלטה שבבחירות המוניציפליות אין חוזרים עוד על "השיטה". אם לא יתגלה בהן חשד, לא יעלה חשד לאחור אל הבחירות לכנסת. שנית. אפשר היה "להכשיר את הטרף" על ידי ביצוע פרסום עבור התורמים השונים ובכך להסיר את הפיקציה מן החשבוניות שנועדו להסוות תרומה בפרסום כביכול. יתר על כן, אולמרט, כמי שעיניו בראשו וגם הוזהר כדבעי, לא היה מהין לחתום על החלק (בלנקו) על טופס הדיווח למבקר המדינה בעניין הבחירות המוניציפליות (מסתבר, כי גם לצורך מערכת בחירות זו שימשו עצמון ואולמרט כגזברים. גם שם היה צורך בדיווח למבקר המדינה על תקינות המערכת החשבונאית וגם שם נקטו עצמון ואולמרט באותה שיטה של חתימה על טופס הדיווח לפני שהדו"ח נערך. אלא, שבמשך מערכת בחירות זו כבר שימש אולמרט כשר בממשלת ישראל והלכה למעשה לא עסק כלל בענייני הבחירות. על כן לא יוחס לו אישום הנוגע למערכת בחירות זו).

הביקורת של עורך דין נאמן

ביוני 1989, הגיע מידע למשרד מבקר המדינה, על אודות קבלת תרומות מתאגידים, על ידי הליכוד, במערכת הבחירות. גם המשטרה ורשויות חקירה אחרות החלו להכנס בעובי הקורה. על כן, החליטה סיעת הליכוד, למנות את עורך דין פרופ' יעקב נאמן, כגורם חיצוני שיערוך עבורה בדיקה פנימית של הפרשה. פניית הליכוד אל עורך דין נאמן, נחתמה בידי משה ארנס, אז יו"ר מזכירות התנועה. הבקשה, ציינה, את תחומי החשד, את התפרסותו על פני מערכת הבחירות לכנסת ולרשויות וביטאה צורך לבדיקה דחופה נוכח הרצון למסור למבקר המדינה "דוח מפורט ומהימן בעניין" (נ/16).

פניית הליכוד, נתקבלה במשרד עורך דין נאמן, ביום 8.8.89. בו ביום, התקשר עורך דין נאמן לאולמרט שהפנה אותו לעצמון (ראה משפט הפתיחה של נ/17 ועדות נאמן, עמ' 607 לפרוטוקול 5.6.97). מיד לאחר מכן, עדיין ביום קבלת הפניה, התקשר נאמן לעצמון, למקום שהותו בארצות הברית וקיים אתו שיחה שארכה 15 דקות לערך. עיקרי השיחה תועדו על ידי נאמן ברישום שערך עורך דין נאמן, מיד עם סיום השיחה, על פני טופס סיכום דברים שמשרד הרצוג, פוקס, נאמן ושות' הועיד לכגון דא (נ/17).

משפט המפתח שנכלל באותו רישום הוא מאמר פי עצמון כדלקמן:

"אין טעם לפנות לאהוד לקבלת פרטים. למנטה אין עכשיו כל הפרטים הנמצאים אצל יהל. אהוד התרכז בנושא הבחירות. בנושא הכספי טיפל מנטה ישירות עם יהל. אהוד עסק בגדול ולא היה פנוי לנושא הכספי למעשה".

ביום 14.8.89, שלח עורך דין נאמן, מכתב אל ארנס (נ/1), שבו דיווח על ההערכות שביצע לקיום הבדיקה. הוא ציין, כי הופנה, על ידי עצמון, אל מר יונה פלד "אשר עסק כפי שנמסר באיסוף הכספים מן התאגידים האמורים".

נאמן העיד לפני וחרץ דברו, כי הרישום נ/17 משקף עובדתית את אשר אמר לו עצמון בשיחת הטלפון הנדונה ["לא מסקנה, אלא הדברים שעצמון אמר לי, שרשמתי אותם סמוך לאחר השיחה. הם לא מסקנות. אלה עובדות. זה לא הסקת מסקנות מאיזשהו דבר. אני מיד לאחר השיחה, מתוך הנקודות שהיו בפני
עשיתי תרשומת של השיחה כפי שאני נוהג לעשות בדרך כלל" (עמ' 605-604 לפרוטוקול 5.6.97)].

לעדות נאמן, עשויות להיות שתי השלכות. האחת, ישירה, היינו, אמירה מפורשת, מפי עצמון שאולמרט אינו קשור בפרשת איסוף התרומות הבלתי חוקית. בהקשר זה, טענה התביעה, היא שמדובר בעדת שמיעה שאין לה ערך ראייתי וכן כי הדברים שכתב נאמן הם אינטרפרטציה לא מדויקת לדברים שאמר לו עצמון וכי הם מנותקים מפרטי שיחות נוספות שקוימו עם עצמון.

ההשלכה השנייה, עקיפה, והיא הרלוונטית לפרק הדיון הזה. דברי נאמן עשויים לסתור את דברי עצמון בבית המשפט ולפיהם איסוף התרומות היה בידי אנשי חרות ומבחינתו אולמרט היה האחראי לכך. אם אמנם תוכן הרישום של נאמן הוא גרסת דברים של עצמון הסותרת גרסה אחרת שלו, כי אז משליך הדבר על מהימנות דברי עצמון.

עצמון העיד בעניין שיחתו עם נאמן, בשני מהלכים נפרדים. בשלב הראשון, במסגרת חקירתו הנגדית, בידי עורך דין ארנון נשאל וענה כך:

"ש. לאחר שהוא (נאמן) קיבל את המנוי מרנס האם אתה יכול לזכור תוכך שיחה שהוא שוחח אתך לארצות הברית. התאריך של המכתב הזה הוא 8 לאוגוסט, בסביבות ראשית, מחצית ראשונה של חודש אוגוסט. האם אתה זוכר שיחה כזאת ומה היה תוכנה?
ת. אני לא זוכר.
ש. לא אלה לא יכול לזכור? טוב".

מאוחר יותר, בפרשת ההגנה, העיד עורך דין נאמן. הוא היה עד אחרון ולאחר עדותו נקבע המהלך הדיוני של הסיכומים. אלא שבעקבות פרסום בעיתונים של דברי נאמן על אודות שיחתו עם עצמון, נזעק זה ובא אצל התביעה בבקשה להחזירו לדוכן העדים על מנת שיוכל לומר את גרסתו. התרתי את הדבר.

מששב עצמון לדוכן העדים, נשאל על ידי גב' נג'ארי, אם אמנם אמר לנאמן, בשיחה הטלפונית ההיא, כי אולמרט לא עסק בנושא הזה של התרומות. הוא השיב:

"אני לא חושב שבמהלך השיחה שלי עם נאמן עלה עניין נושא התרומות ומי עסק בתרומות. השיחה הייתה כללית וקצרה לא דנו בעניין. אני לא חושב שזה עלה בכלל השיחה שלנו. זה לא מופיע בכלל בתרשומת. מעבר לזה, לא סביר שאמרתי לו דבר כזה כי זה לא היה נכון" (עמ' 2 לפרוטוקול 6.7.97).

וביחס להערת הרישום כי עצמון אמר שמעשית הוא עסק בתחום התרומות ואילו אולמרט "עסק בגדול ולא התעסק בנושא הכספי" הגיב עצמון:

"מה מה זה. אם עסקתי בתרומות תשובתי היא לא. אם בענייני גזברות אחרים – כן... במהלך השיחה שלי עם עורך דין נאמן התרכזה בשני נושאים. האחד תרומות והשני נושא הוצאות... לא יודע איך הוא קורא לזה הנושא הכספי הוא כותב אהוד התרכז בנושא הבחירות שזה גם הוצאות וגם הכנסות. זו הגדרה מאוד מרחפת. לגבי הנושא הכספי, מה שקרה בפועל שבבחירות המוניציפליות כשאולמרט היה שר, מעורבותו בעניינים שוטפים הייתה קטנה יותר מטבע הדברים ועיסוקו ויכול להיות שפירש את זה בצורה כזו" (שם, עמ' 4).

עצמון הביע דעתו, שייתכן שנאמן פירש את דבריו באופן לא נכון. קורה לעתים שצד לשיחה אינו מבין כראוי את דברי משנהו. על כל פנים, אף על פי שאין הוא זוכר, לאחר תשע שנים, אם אמר או לא אמר את שנאמן ייחס לו – אין זה סביר שאמר דברים אלה. אולמרט הוא מקור אינפורמציה לצורך הבדיקה, בדיוק כמו עצמון. הא ראיה שבמכתבו לארנס, אומר נאמן, שבדעתו לשוחח עם עצמון ואולמרט. אם אמנם אמר לנאמן שאולמרט אינו קשור לדברים מדוע החליט נאמן לשוחח עם אולמרט.

התביעה גורסת, כי עדות ההזמה של עצמון נכונה, כי הדברים שכתב נאמן ברישום אינם משקפים במדויק את אשר אמר לו עצמון וכי אילו הוצגו לעצמון, בשלב עדותו הראשון, פרטי הרישום, היה מגיב מיד כפי שהגיב מאוחר יותר.

יתר על כן. לא זו בלבד שהרישום הוא עדות מפי השמועה (שמועה שמקורה עצמון והוא, בעדות ההזמה, העמיד דברים על דיוקם), אלא שככל הנראה היו מספר שיחות עם עצמון וההגנה בחרה להביא רק אחת מהן. אילו הוצגה התמונה המלאה, חזקה שהייתה מסתברת עמדת עצמון בדבר מעורבות אולמרט בתרומות.

הסניגוריה, מצדה, הדגישה את המהימנות הגבוהה שיש לייחס לרישום, כיוון שאין לחשוד בנאמן שהוא היטה דברים בלי סיבה, בשלב היולי של בדיקתו, כשלא יכול היה עדיין לידע דבר ובוודאי לא יכול היה לצפות את ההתפתחות העתידית במישור הפלילי. אין ספק, שהרישום משקף נאמנה את דברי עצמון ובכך חשיבותו משום שזו תגובתו האינסטינקטיבית ("מן המותן"), עוד טרם היה מורא חקירה ומשפט על ראשו. זה ועוד. אין להשוות – במונחים של משקל ואמינות – את התגובה המאוחרת של עצמון, שאין לה עיגון בזיכרונו. הוא אינו מוציא מכלל אפשרות שאמר את שיוחס לו. הוא רק טוען, כי ההתבטאות המיוחסת לו, אינה סבירה, כמו בעניין ברקת נוצר מצב של ודאי מול ספק (או לא סביר). בעימות הזה יד הראשון גוברת.

עוד טענה הסניגוריה כי אפשר לקבל את רישומו של נאמן כ"אמרת חוץ של עד" שעדותו בבית המשפט סותרת אותה (סעיף 10 א לפקודת הראיות, תשל"א-1971).
עדות עצמון – סיכום ומסקנות עד כאן

אסכם את השקפתי על עדות עצמון בהתאמה לראשי העניין ששימשו להצגת עמדת הצדדים.

היחס: עצמון-תביעה-נאשם – עצמון הוא בעל זיקה מובהקת לנושא המשפט ובעל עניין בתוצאותיו. אין ראיה שהוא גמר אומר בלבבו להתייצב על דוכן העדים ולהעיד שקר בשם האינטרס האישי שלו. אולם בבדיקת עדותו עלי לשוות לנגד עיני אפשרות שבלי צדיה, ממבט המשקיף מרחק תשע שנים לאחור על ההתרחשויות, נוצרו בגרסתו שינויים מותאמים להצדקה עצמית או להסרת נטל אחריות מסוים מכתפיו.

הדרך שאני רואה לפני לסנן מכשלה כזאת, היא להשוות את דברי עצמון לעדויות אחרות ולהעבירה במבחני היגיון הנוטלים בחשבון הן נתונים נסיבתיים והן את הגיונם הפנימי של התהליכים השונים.

עניין אחד אני דוחה מיד; את טענת "ההסכם הג'נטלמני" בין עצמון לאולמרט ובמיוחד את השלכתו הנרמזת אל באי כוח הנאשם. נדמה לי, שהתביעה מחויבת בריסון עצמי ניכר כשהיא יורה מיני האשמות חמורות לכל עבר.

טיבו של הבירור השיפוטי הוא שבמהלכו עשויות להתברר עובדות המגלות, לכאורה, מעשי עבירה, פרט לאלה הכלולים בכתב האישום. לעתים מעשים אלה מתייחסים לגורמים חיצוניים ואפילו לעורכי הדין הטוענים בשם הנאשם. במיוחד עשויים להסתבר מיני חשד לשיבוש מהלכי משפט. אין לומר שבשעה שחשדות כאלה נחשפים מחויבת התביעה באלם פה. היא רשאית, ואף חייבת, להצביע על העובדות הללו במלוא ענותה (ואף לנקוט בצעדים נגד החשודים).

אולם לא הרי עובדות (ולו עובדות לכאורה), המסתברות אגב משפט, כהרי מחשבה ערטילאית (ספקולציה) שעיגונה היחיד הוא באיזו היפותזה (אפילו היפותזה אפשרית). כבר הערתי, פעם ופעמיים, בשולי העמודים על אודות התופעה של האשמה ספקולטיבית שהתביעה ייחסה לעדיה. כאן, חומרת הטענה גדולה הרבה יותר וכגודל חומרתה כן אי הנוחות הנגרמת מדרך זו של הטחת אשם ללא ראיה.

צא וראה. התביעה לא הועילה להציג אפילו ראשית ראיה לעניין הסכמה בין עצמון ואולמרט לריכוך או לעידון עדות על מנת להמנע מהפללה הדדית. אילו הייתה התביעה אומרת שההבנה נוצרה בלי אומר ודברים, כל אחד מהשניים שקל את מהלכיו והגיע למסקנה חד צדדית שייטב לו אם יימנע מהפללת רעו – ניחא, הייתי אומר שזו ירייה באפלה, אך לפחות ייחוס קשירת קשר פלילי חמור, סתמי, אין בה.

הראיה היחידה שהתביעה מצאה לתמוך בה את הטענה בדבר "הסכם ג'נטלמני", היא זו, שעורך דין ארנון, ראה לחקור את עצמון ב"כפפות של משי", בהבדל מן הדרך שבה חקר עדים אחרים. ואפילו – שומו שמים – נמנע מלשאול אותו בתחומים רבים כל שאלה. הטיעון-נימוק הזה נפלא ממני. לא ראיתי את ההבחנה הזאת בסגנון החקירה הנגדית. לא הייתה הרמת קול על איש, לא צעקה, לא נאצה, לא דבר עלבון, לא נטמן פח בלתי הוגן ולא הותש איש בשאלות סרק. בוודאי לא היה סגנון החקירה אחיד לכל העדים. העדויות הבסיסיות של העדים הם בנות גוונים שונים. מותר לסניגור לבחור דרך חקירה ספציפית לכל עד שבכוחה להגשים את מטרת החקירה הנגדית. מנין צצה, אם כן, טענת ההפליה של עצמון בחקירה?

קיצורו של דבר, אינני מעלה על הדעת לקבוע אשמתו של אדם על פי הנחות ערטילאיות חסרות כל עוגן ראייתי.

תפעול הגזברות – מעדות עצמון נובע בעליל כי למרות העובדה שבראש הגזברות הועמדו שני פעילי מפלגה בכירים שמעמדם התיאורטי שווה, לא היו אלה זוג תאומים סיאמיים שעשו כל פעולה בצוותא חדא או העמידו איש את רעהו על כל מהלך, מראש או בדיעבד. ודאי היו החלטות שהצריכו דיון משותף של שני הגזברים (כגון גיבוש הצעת התקציב הראשונה). אולם מתבקש מן העדות כי הגזברות רחשה, כל יום, מבוקר עד לילה, ככוורת והצריכה חלוקת כוחות בין הפועלים בה.

עצמון, העיד על עצמו, שהוא התרכז בענייני הכספים (השגת אשראי) ובעניינים פנימיים (ענייני סניפים וספקים רגילים). אולמרט התרכז בענייני תרומות מחו"ל ובענייני אגף ההסברה. זיקה מקשרת בפעולתו בין אגף ההסברה לבין הגזברות הייתה עניין ההתקשרות עם "דחף" ו"סרטי הול". בעניין נותני שירות עיקריים אלה הייתה דירקטיבה של ראש הממשלה (יצחק שמיר) להעסיק אותם דווקא. על כן ראה אולמרט לעסוק בכך, הן מצד היוקרה שבבר והן מצד ההבנה שהוא יידע למלא את רצון שמיר אך גם ישיג הסכם טוב עבור הליכוד.

אין לי כל סיבה לפקפק בחלק עדות זה של עצמון. לא זו בלבד שהוא מתאשר על פי הגיונו הפנימי, אלא אף גם זו שחומר הראיה כולל עדויות רבות המאשרות את חלוקת הפעילות, אולי חלוקה לא פורמלית אך בהחלט מעשית ותקפה, בין הגזברים (ה"חלוקה" הזאת אין פירושה שאולמרט היה "משוחרר" מפעולות שגרתיות של גזבר ובעל זכות חתימה. חתימותיו הרבות על הוראות תשלום (כולן מקופת "ניצחון הליכוד" שעל כשרותה אין עוררין) מעידות על כך שהוא עשה גם ימים ושעות בעבודה בגזברות).

האם מתבקש מעדות זו שאולמרט נקשר לפעילות ב.מ.י.? מסקנתי החד משמעית היא שלילית. אין בעדות דבר המורה על זיקה כלשהי של הנאשם לב.מ.י. ולפעילותה. אנסה לבאר.

עצמון הכחיש בכל תוקף קיומה של מזימה – או, אם תרצה לכנותה תכנית – פלילית, שעיקרה הסכמה בין ארבעה קושרים (או אפילו מקצתם) לנקוט בשיטת איסוף תרומות עוקפת חוק. כמובן, לעתים, ניתן להסיק קיומו של קשר פלילי מן העובדות הכרוכות בביצוע העבירות מטרת הקשר. כך, אם פלוני ואלמוני פועלים יחדיו לשם שוד, אפשר להסיק כי הם זממו את הדבר מראש; או, כבענייננו, אם פלוני, אלמוני ופלמוני עושים פעולות מרמה שונות שתכליתן לעקוף איסורים הקבועים בחוק מימון מפלגות, אפשר להסיק כי הם טוו את הרעיון והתוו את התכנית, במשותף, מראש. מעין "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו". אולם בעדות עצמון (וכבר הגעתי למסקנה דומה בעניין עדות יהל) לא תמצא דבר המורה כי אולמרט כלול בין פלוני, אלמוני ופלמוני הנ"ל שאפשר להצביע על פעולה מוחשית של מי מהם לקידום מטרת הקשר.

כל אימת שהתביעה נתקלת בקושי להוכיח בראיה ישירה או מכוח המציאות את שותפותו של אולמרט בקשר הפלילי, היא פונה לערוך טיעון משני, לאמור, שאולמרט היה מודע לפעילות הבלתי-חוקית המתנהלת בגזברות. לא כאן המקום לבחון את השאלה מה משמעותה של מודעות לעניין אחריות פלילית והאם מודעות כמוה כהצטרפות לקשר. עלי להתמקד, כעת, בשאלה העובדתית של מודעותו של אולמרט.

טענת התביעה היא, כי המודעות של אולמרט מתבקשת מן התיאור שמסר עצמון על ההתרחשויות בגזברות בכלל ועל מעמדם ותפקידם של שני הגזברים בפרט. אינני מקבל את המסקנה הזאת.

אני נכון להניח, שאף על פי איננו עוסקים במיזם פרטי שבו עין בעל הבית צופיה על כל פרט, גם בגוף ציבורי כגון סיעת הליכוד קשה לנהל פעילות כגון זו של ב.מ.י., במחתרת, "מתחת לאפו" של בעל הבית, שהוא, בענייננו, הגזבר. דברי יהל, עצמון ופלד מראים בבירור, כי יוזמת ההקמה והתפעול של ב.מ.י., מיהל באה. אולם הוא לא היה יכול, בשום פנים ואופן לממש את תכניתו מבלי ליידע את הגורמים שאליהם הוא כפוף. האם זה אומר שיידוע אולמרט הכרחי? ככל שאני מתרשם מן העדויות עד כה, אין הכרח כזה כלל ועיקר. אם עצמון, פלד ומסתמא גם לבני המנוח היו בסוד העניין, שיתופו של אולמרט אינו מחויב המציאות.

למשמע ולמקרא עדותו והודעותיו של עצמון, נראית זיקתו לפעילות ב.מ.י. בבהירות רבה. לא אטול על עצמי לקבוע האם עצמון נטל חלק או אפילו התעניין במהלכי ההתרמה (בכלל זה "התרמת" תאגידים). אפשר, באמת, שהוא לא ראה חשיבות לדבר והניחו בידי אחרים. אולם פיו ענה בו כי הוא הסמיך את יהל לפעול כ"סוכן" וכי ידוע ידע היטב מהי ב.מ.י. ומה טיב פעולתה (גם בלי שעסק, או היה בקי בהנהלת החשבונות שלה).

עדות פלד טרם נבחנה בהכרעת דין זו. אך כבר הראיתי לעיל את "משחק התפקידים" שהשיח פלד לחוקריו, לפי תומו. תיאורו מתיישב ותואם, ככפפה ליד, את דברי עצמון. לפיכך אני רואה, כממצא בטוח למדי, לקבוע שאם הייתה נחוצה ליהל "מטרייה", היינו חסות גזבר כדי לקנן בתוכה – הייתה לו חסותו –מודעותו של עצמון. זה, ביחד עם שיתוף הפעולה של פלד בתחום איסוף התרומות, הספיק כדי ליתן ליהל כר פעולה נוח. יידוע אולמרט אינו הכרחי. יתר על כן, יידוע עלול להיות, לפחות ליהל, לרועץ. יהל אינו איש חרות, מעמדו בעיני אולמרט לא היה כל כך ברור לו. להיפך, לדבריו, אולמרט התנגד להעסקתו. מתקבל על הדעת שיהל רצה, ככל הניתן למנוע מידע, בתחום הפעילות האישי שלו, מאולמרט. התביעה, אומרת, שיהל חשש לתפקידו ולפרסנתו ובוודאי לא רצה להסתכן באובדן מקור פרנסתו בשל גילוי אקראי של מעשיו על ידי אולמרט. לכן, מן הסתם, העמידו על מעשיו. הטענה הגיונית אך בהינתן הדעת לכך שיהל – אשר, כאמור, היה איש חזק בזכות עצמו – פעל בשיתוף פעולה עם פלד שהיה קשור בעצמון ועם עצמון, לא נראה לי כי הוא חסר דבר במטרייה הסוככת את פעולתו.

עתה, משאני משווה לנגד עיני את הפעילות התובענית, חסרת סייגי זמן ונעדרת שיטה ומשטר שאולמרט נאלץ לקיים (כפי שעצמון אישר) בתחומי ההסברה, פעילות בחו"ל, התקשרויות עם ספקי ענק ופעולות אחרות מעת לעת – אני מגיע למסקנה – מסקנת ביניים מן העדות של עצמון כשהיא לבדה או משתלבת בעדות יהל שכבר נבחנה – שלא מן הנמנע שפעילות ב.מ.י. (שהיקפה בסכום הכללי ובמספר הפעולות הנומינלי קטן מאוד) נעלמה ממנו באופן מוחלט.

תרומות בכלל ומתאגידים בפרט – מזווית המבט המבודדת של עדות עצמון לא ניתן לקבוע, כי אולמרט היה מעורב באיסוף התרומות השיטתי מתאגידים. דברי עצמון בעניין זה הם, כלשונו, בגדר הערכה, ניחוש אינטליגנטי הלומד מניסיון מערכות קודמות. בכולן הציבה חרות עצמה בראש העוסקים בתרומות. לא נראתה סיבה שהפעם יהיה הדבר שונה.

אינני רואה צורך לקבוע שעצמון מסר הערכה שקרית מכל סיבה שהיא. אכן, לכאורה, הערכה זו סותרת את התבטאותו באוזני יעקב נאמן אולם להלן אביע דעתי, כי ניתן ליישב בין הדברים. יש, אם כן, אפשרות שעצמון הביע בתום לב הערכה או סברה שהואיל והוא עצמו לא עסק בתרומות בכלל, והואיל ובאורח מסורתי חרות החזיקה במוסדות איסוף התרומות – הרי שהעניין נפל לידיו של הגזבר השני. הא ראיה שאולמרט עצמו אישר – והכול יודעים שכך היה – שהוא הרבה לעסוק בהתרמה בחו"ל. הרי לך עיסוק בתרומות.

אלא שבמונחי דיות ראייתית ומשקל ראייתי מותירה אותנו עדות עצמון עם הערכה בלבד. הערכה זו מכוונת אל אולמרט אבל אינה מוכיחה דבר. יתר על כן. ההערכה אינה סותרת את האפשרות שאולמרט התרכז בעיקר בהתרמות חו"ל ומודעותו לתחום ההתרמות בארץ הייתה קטנה מאוד. כבר אמרנו שלא הוכחה ולא נתבארה כל דרך של "חלוקה שיטתית" של תחומי אחריות בגזברות. חלוקה כזאת "נוצרה", כאילו מאליה. מי יכול לשלול, על פי נתוני הראיה שנפרשו עד הנה, את זאת שאולמרט החליט לעסוק בענייני חו"ל, בעניינים נוספים אך לא ראה צורך לעסוק באיסוף תרומות פנימי כל עיקר? הן איש אינו חולק, כי איסוף התרומות בישראל לווה בידי פלד. הוא היה המוציא והמביא המעשי בפעולות ההתרמה בישראל. מדוע לא ייאמר שפלד חדר בעד החלל שהותיר אולמרט בהתמקדו בענייני איסוף תרומות בחו"ל.

ברקת ונאמן – אין לומר שבעניין האזהרה שהזהיר ברקת את בכירי המפלגות השונות, מתקיימת בהכרח "התנגשות חזיתית" בין עצמון לאולמרט. עצמון לא שלל לחלוטין את האפשרות שהייתה שיחה עמו בנדון. במאזן ההסתברות הכף נוטה נטייה של ממש, בכיוון קיום שיחה בין אולמרט לעצמון. אין זה כך רק מפני שאולמרט "זוכר בוודאות" את השיחה ועצמון אינו שולל אך אינו זוכר. מאזן ההסתברות הוא בכיוון אולמרט מפני שבנסיבות של אזהרה כאמור רק אוויל ילבט שפתו ולא ימהר לטכס עצה כיצד למנוע רעה גדולה מעמו ומעם אחרים. אווילות כזאת אין מייחסים לאולמרט. אמנם אפשר לשאול – וכך שאלתי בזמן בירור המשפט – אם האזהרה של ברקת הייתה כל כך נוקבת והיא הועברה מאולמרט לעצמון, ללא כחל וללא סרק, כיצד הווה עצמון לא עשה מאומה בנדון. הן גם עליו אי אפשר לומר שהוא כסיל גמור. עורך דין ארנון השיב כי לעצמון תשובות משלו לדבר ואין זה מחובת ההגנה לבאר את דרך התנהגותו של עצמון. אין ספק שארנון צודק, אולם בכל זאת תמיהה היא והיא נותרת בלתי מבוארת.

עוד דקה ועוד רגע נראה כי עצמון נטה לפתח "חללים בזיכרון" באשר לשיחות שקוימו עמו טלפונית, שנים לאחור. לכן אם נאמן אומר שקיים עמו שיחה בעלת תוכן מסוים ועצמון אינו זכור אך תיעוד השיחה הוא עובדה, הדבר משליך בכיוון של "בגידת זיכרון" גם בעניין ברקת.

ולעניין נאמן. לפנינו תיעוד משמר זיכרון שעורכו, עורך דין נאמן, בוטח במהימנותו, לעומת דברי הכחשה של עצמון שאינם מבוססים על זיכרון אלא רק על סבירות. לכאורה, תיעוד מ"זמן אמת", עדיף על זיכרון חסר. הא ראיה שכאשר נשאל עצמון, בחקירה הנגדית בשלב עדותו הראשון, על אודות שיחה טלפונית שקיים עם נאמן, השיב כי אינו זוכר דבר (לרבות את עצם קיום השיחה). לכן, הסניגוריה מבקשת, שלא לייחס משקל לזיכרון המתעורר של עצמון שהונע על ידי פרסום בעיתונים של עיקרי עדות נאמן.

לא הייתי בא חשבון עם עצמון בשל כך שזכר אותה שיחה נשתכח הימנו. עורך דין ארנון ביצע מהלך חקירתי טקטי שבעגת פרקליטים אפשר היה לכנותו "תרגיל". הוא שאל על אותו שיחת טלפון שנערכה בתאריך מסוים, אך לא אמר – ולו מילה אחת – בעניין תוכנה. אין תימה שעצמון לא זכר דבר. אילו היו "מרעננים" את זיכרונו, על ידי הצגת פרטים מן השיחה, אפשר שהיה נזכר (כפי שאירע כאשר קרא בעיתון פרטים על אודות אותה שיחה).

מנגד אינני מוצא כל ממש בטענת התביעה שהסניגוריה דקדקה במסמכים וברישומים אשר ברשות עורך דין נאמן, או סיננה אותם כך שהוצג רק רישום אחד אשר אינו מציג תמונה שלמה. אינני יודע כיצד הגיעו פרקליטי אולמרט אל "מסמך נאמן". קרוב לוודאי שתשומת לבם הופנתה לפסקה במכתבו של נאמן אל השר ארנס (נ/1) ולפיה ערך נאמן לעצמון "תחקיר ראשוני" טלפוני. משהסתבר שנאמן לא יוזמן כעד תביעה, מן הסתם החליטו לבדוק את פשר ה"תחקיר" וכך הגיעו אל המסמך. עורך דין נאמן העיד כי לא מצא בתיקו רישומים נוספים המהווים תיעוד שיחות עם עצמון, אך לא הוציא מכלל אפשרות שעורך דין אחר ממשרדו, שסייע בידו בבדיקה קיים שיחות נוספות כאלה (אכן אפשר שהיו שיחות נוספות עם עצמון שנערכו ממשרדו של נאמן. עצמון, העיד, כי נאמן "הטריד אותי הרבה". מכתבו של נאמן לשר ארנס (נ/1) אומר, בין היתר, "הופנינו על ידי עצמון אל מר יונה פלד...". אין אזכור להפניה הזאת ברישום נ/17. מסתמא הדבר היה בשיחה נוספת. אלא שייתכן שהשיחות הנוספות לא נערכו על ידי נאמן אישית ולכן לא נמצא להן תיעוד. אין גם סיבה לחשוב שתוכן השיחה או שיחות הללו סותר את השיחה שתועדה ברישום). אינני רואה סיבה לחשוד כי הסתיר דבר. התביעה לא ביקשה ממנו לשוב ולבדוק במשרדו אם יש תיעוד נוסף. היא גם לא ביקשה להזמין את עורך הדין שנאמן נקב בשמו כדי לראות אם הוא יכול לשפוך אור נוסף על דברי עצמון. התביעה, אם כן, אינה יכולה להלין אלא על עצמה, בעניין זה.

בנסיבות האמורות, מהו משקלו של הרישום שערך עורך דין נאמן? נראה לי שאף שאין לו משקל מכריע ניתן להסיק ממנו מסקנות מסוימות.

עורך דין נאמן – נאמן, בעיני, על דברו, כי מצד אחד אין הוא זוכר היום את פרטי שיחתו אז, עם עצמון ומצד שני הרישום שערך משקף נאמנה את שאוזניו שמעו ובינתו קלטה, באותה שיחה. גם סברת עצמון כי אי אפשר שאמר, אז, לנאמן שאין מקום לדבר עם אולמרט נראית לי נכונה. זו, אמנם, סברה בלבד אך הגיונה כה חרוץ עד שבאמת לא מתקבל על הדעת שעצמון "הוציא את אולמרט מן התמונה" כליל, משל היה מדובר באדם שלא הייתה לו כל זיקה לגזברות. להיפך, במכתבו של נאמן אל ארנס (שנערך מספר ימים לאחר שיחת הטלפון עם עצמון) ציין נאמן כי: "... הננו מבקשים להפגש עם השר א' אולמרט ומר מ' עצמון שהיו נציגי סיעת הליכוד לעניין חוק מימון מפלגות, לשיחה בעניין" (נ/1). קשה להלום כתיבת פסקה כזאת מיד לאחר שמסתבר לנאמן שאולמרט כביכול אינו קשור לנשוא כל עיקר.

אני סבור שניתן ליישב בין המרכיבים השונים של המתואר לעיל. אציג שוב את קטע הרישום הרלוונטי, הפעם אתן בו דגשים משלי באופן שיאפשר להבין אותו כיאות:

"אהוד ביקש שאתקשר למנטה בחו"ל לקבל מידע לתחילת העבודה ולמי לפנות...
שאלת ריכוז וקבלת חומר – מנטה בדעה שכל החומר אצל יהל. יש לפנות גם להברמן...
אין טעם לפנות לאהוד לקבלת פרטים. למנטה אין עכשיו כל הפרטים הנמצאים אצל יהל. אהוד התרכז בנושא הבחירות. בנושא הכסף טיפל מנטה ישירות עם יהל. אהוד עסק בגדול ולא היה פנוי לנושא הכסף למעשה.
ייתן הוראה ליהל לשתף עמנו פעולה ולמסור את כל החומר..." (נ/17).

הפתיח מבאר, כי ראש לפניות של נאמן היה שיח כלשהו עם אולמרט וכי המטרה הייתה "לקבל מידע לתחילת העבודה ולמי לפנות". הווה אומר, נאמן ביקש לקבל לרשותו מיד את גרעין החומר "הקשה", את המסמכים, ספרי החשבונות, העתקי התקשרות וכיו"ב ולקבל הסבר מרמת האדם הפעיל בשטח. לא היה לו עניין או צורך, בשלב ההוא, בדיון עם מקבלי ההחלטות או "האחראים המיניסטריאליים". דוק וראה. נאמן הגדיר, במכתבו לארנס, את תחומי בדיקתו והם כולם מתחום העובדות, ברמת ניהול המערכת הכספית: האם נתקבלו תרומות אסורות; האם נעשו הוצאות ללא רישום כדין; האם היו ליקויים והשמטות בדו"ח למבקר המדינה.

בפני
יתו לעצמון, ביקש נאמן לדעת מי יוכל למסור לו את המידע הרלוונטי. ואכן הוא תיעד ברישומו את נושא פנייתו: "שאלת ריכוז וקבלת החומר". לשון אחר, מיהו הגורם הטכני שיוכל לספק לבודק את הנתונים וגם הסבר להם על פי הצורך.

התשובה המתקבלת מתיישבת עם הפניה: "אין טעם לפנות לאהוד לקבלת פרטים..." לאמור, הפרטים מצויים אצל יהל שפעל בכפיפות (מעשית) לעצמון ולא תחת פיקוח מעשי של אולמרט.

אף גם זאת. למקרא מכתבו של נאמן לארנס, אני מתחזק בהשקפתי שנאמן ביקש שיפנו אותו אל "הפועלים", היינו המבצעים למעשה. נאמן אומר שם כי: "כמו כן הופנינו על ידי מר עצמון אל מר יונה פלד אשר עסק, כפי שנמסר, באיסוף הכספים מן התאגידים..." (נ/1). פלד הוא זרוע מקבילה ליהל. עיסוקו בצד האיסוף בעוד יהל עסק בתפעול ב.מ.י. מבחינתו של עורך דין נאמן כבודק שניהם מצויים באותו מישור פעולה שבו הוא התעניין.

הנה כי כן, הפירוש שמנסה הסניגוריה ליתן לתוכן הרישום כאילו עצמון אמר לעורך דין נאמן שאין טעם כל עיקר לפנות לאולמרט בסוגיה הנדונה, אינו מדויק. אולמרט, איננו הכתובת לקבלת פרטים ברמה הטכנית-ביצועית. לכן, לצורך זה, אין טעם לפנות אליו. אילו נשאל עצמון בעניין פנייה לאולמרט לשם שיחה ברמה עקרונית, ברמה שמעל לדרג הביצועי מעשי, ברמה של מקבל ההחלטה, בוודאי שעצמון, לשיטתו, לא היה פוסל פנייה כזאת. אלא שעצמון לא נשאל בעניין זה. ייתכן שהצורך בשיחה עם אולמרט ברמת הברור העקרונית היה נהיר לנאמן מאליו. הוא אף ציין את דבר כוונתו לקיים שיחה עם אולמרט במכתבו לשר ארנס.

כיוצא בזה גם הפירוש שעצמון והתביעה המחרה-מחזיקה אחריו, נותנים בדבריו אותו רישום, אינו מדויק כלל. סברתם היא כאילו מדובר בהבנה לקויה של דברי עצמון או בתמצות "מרחף" ומוטעה של דבריו. אכן, עצמון התקומם, ולשיטתו בצדק, כנגד הניסיון לייחס לו אמירה השוללת כל זיקה של אולמרט לנושא התרומות. אולם אם אמנם נשאל לגבי הגורם הטכני שממנו ניתן לקבל מידע בדבר, אך טבעי שהפנה ליהל והסביר שאולמרט לא עסק בפרטים אלא בסוגיות ברמה הגבוהה (הייתי מתייחס באופן דומה למה שנראה בעיני כתפיסה מוטעית של הדברים בסיכומי התביעה בת"פ 477/91: "... במכתבו של עורך דין נאמן (לשר ארנס) נאמן מציין מפורשות כי הופנה על ידי עצמון ליונה פלד אשר עסק באיסוף תרומות מהתאגידים. אם עצמון לא עסק בנושא אלא אולמרט, מדוע לא הפנה עצמון את עורך דין יעקב נאמן לאולמרט". בעיני, לפי טיב שאולותיו, לא היה מקום להפנות את נאמן לאולמרט, אלא, באמת, ליהל ולפלד).

בכל זאת ניתן להסיק מן הרישום אינדיקציה חשובה. הרישום אומר שמבחינת הפרטים, היינו מבחינת ניהול המערכת הכספית, הנהלת החשבונות, דו"חות של הכנסה והוצאה, תכנון ההוצאות וביצוע התשלומים – לא הייתה לאולמרט יד בדבר. עצמון, לעומת זאת, כך לפי הרישום, קיים מידה זו או אחרת של פיקוח וזיקה אל המערכת הטכנית-מקצועית.

דברים אחרונים אלה מתיישבים להפליא עם מערכות הנתונים והראיות בהם דנתי עד כה. אפשר לראות בהם את הסיכום התמציתי של עדות עצמון והשלכותיה. המסקנה המתבקשת מניתוח עדות זו היא, שאין בה ראיה לזיקה מעשית כלשהי של אולמרט אל מערכות הביצוע של איסוף התרומות האסור והשימוש בהן; אף לא ראיה לידיעתו את המתרחש. ממילא גם אין בה ראיה, ישירה או עקיפה לקשירת קשר בין אולמרט לעצמון ואחרים. דווקא גבי עצמון יש ראיות לכאורה, מפיו ומפי אחרים, כי היה מקורב לרמת הביצוע וגם אם לא נטל בו חלק מעשי, הדברים היו על דעתו והוא לא כיהה בעושים (אינני מעיר דברים בעניין עצמון כממצא חרוץ. שכן אין מדובר במשפטו הוא. הדברים נבחנים על ידי בפריזמה של שאלת אחריות הנאשם, לא אחריותו של עצמון. בכל זאת, לדידי, יש משמעות לממצאים הלכאוריים הנוגעים לעצמון והוא מפני שבכוחם לתרץ את תמיהת התביעה כיצד אירע שפעילות בלתי חוקית אינטנסיבית התנהלה בתחום הגזברות ודרג הגזברים אינו מודע לה).

עדות פלד – קשר פלילי, הנחיית הביצוע, מודעות

תביעה וסניגוריה – התייחסות כללית

פלד הוא העד היחיד שפלגי התבטאות שלו, במשפט זה או במקומות אחרים עשויים, לכאורה, לסבך את הנאשם באורח ישיר במסכת העבירות המגלמת את האישום הראשון.

על פי רקעו האישי פלד, הוא אדם בעל ניסיון ניהולי ועסקי. הוא ניהל והיה חבר דירקטוריון בכמה חברות במגזר העסקי הפרטי וכן ניהל גופים ציבוריים. במשך כעשר שנים היה כפוף לעצמון בפעולתו בחברות שלעצמון הייתה שליטה בהן. הוא פעל גם במסגרת המפלגה הליברלית ולפיכך – בשל מארג הכשרים הזה – הביאו עצמון אל גזברות מערכת הבחירות לשמש בה בתפקיד פעיל. פורמלית, הוא נקבע כאחד משלושת מורשי החתימה, מטעם הליברלים, בפעילות "ניצחון הליכוד" (רשימה ב').

פלד הועמד לדין והורשע בת"פ 477/91. גם לעניינו תלוי ועומד, עתה, ערעור לפני בית המשפט העליון. הצדדים מסכימים – ונראה שגם פלד אינו חולק – שהוא היה מעורב ובעל תפקיד עיקרי בפעולת איסוף התרומות בארץ. מוסכם, כי השיטה העקרונית הייתה שפלד הזמין את התורמים הפוטנציאליים למלון קרלטון בתל אביב, שם הופגשו עם מי מבכירי הליכוד ל"שיחת מוטיבציה" ובהמשך נהג פלד לשוחח ביחידות עם התורם על מנת להסביר לו שיוכל להרים תרומה מכספי התאגיד שבשליטתו ולקבל כנגדה חשבונית של חברת פרסום.

הערתי לעיל, בדבר "פלגי התבטאות" של פלד, ולא בכדי. פלד, השמיע אמרות בנסיבות שונות. הוא נחקר, לראשונה, במשרדי מס ההכנסה, ביום 25.6.89 ובמשטרה, ביום 26.12.89. אחר כך, ביום 6.2.94, העיד, במשפטו ולבסוף ביום 15.4.97, הוא התייצב על דוכן העדים, כעד מטעם התביעה במשפט דנן. בכל השלבים האלה, באו מפי פלד, אמירות סותרות וגרסאות שכבשן בלבבו שנים ארוכות. על כן, נחשב הוא בעיני התביעה כמי שפרש, בפני
בית המשפט, "את מסכת שקריו... בבוטות במצח נחושה". התביעה גורסת כי הדברים נעשו בכוונת מכוון. הוא "הציב לעצמו מטרה ברורה אחת והיא לנפץ כל שביב מהימנות מדבריו ולנסות לגרום לבית המשפט לייחס משקל אפס לעדותו". הוא קיווה, כך משוכנעת התביעה, שבמהלך דברים שכל כולו היפכא מסתברא (או: "הפוך על הפוך" בעגה הרווחת) יעלה בידו על ידי הפללת הנאשם בעדות רצופת שקרים, דווקא לחלץ אותו מכל אשמה. משום כך ביקשה התביעה לנקוט עם פלד "פלגינן דיבורא" (נימוק הלכתי שלפיו מחולק דברו של עד; חלק אחד נאמן ומקובל וחלק שני נדחה כבלתי-מהימן. בדיון ההלכתי נמצאו השקפות שונות ביחס למנגנון העיוני המגולם בביטוי וביחס למשמעותו (ראה: תלמוד בבלי, יבמות כה ע"ב, תוספות, עיונים מאת הרב עדיין שטיינזלץ וההפניות הנזכרות שם) אך לענייננו די בכך שפסיקה מושרשת היא שניתן לקבל מקצת דברי עד ולדחות את יתרתם (למשל: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (4) 169, בעמ' 230-231)) ולאמץ כממצאי עובדה רק את החלקים בעדות הנתמכים בראיות אובייקטיביות אחרות.

אף הסניגוריה סבורה שפלד הוא עד שקר. לטענתה, הוא הפיח כזבים בכל מהלכי עדותו; בשתי הודעותיו בחקירה, בעדותו במשפטו ובעדותו לפני. כדי כך רחקו דבריו מן האמת עד שהתביעה ביקשה, במשפטו, שלא לסמוך עליהם כלל ועיקר. במיוחד העירה התביעה, שם, כנגד מהימנות דברי פלד ביחס לחלקו של הנאשם בפרשה. הסניגוריה, טוענת, שכשם ששם לא ראתה התביעה הצדקה לפלג את עדותו של פלד לקטנים נאמנים ולקטנים נדחים, אף כעת אין מקום לעשות כן ויש לדחות את העדות כולה, על כרעה וקרביה.
הודעה בחקירת מס"ה (ת/323)

פלד, נקרא לחקירה במחלקת החקירות של מס ההכנסה (לעיל ולהלן – מס"ה) ביום 25.6.89, היינו, כאשר חקירת הפרשה הייתה בראשיתה, ימים אחדים לאחר מעצרו של יהל. הוא נחקר "תחת אזהרה" ומסר גרסה שהתביעה טוענת, כי רובה ככולה אמת. האמת, לדידה, גלומה בשלושה קטעים מן ההודעה:

הקטע הראשון, הוא ביאור תפקידו של פלד במסגרת גיוס תרומות לליכוד:

"... שימשתי כעוזר לנושא גיוס כספים. להלן הטכניקה. פניתי לאנשים שונים וביקשתי מהם, מדויק יותר נתבקשתי לפנות לאנשים שונים על ידי מנחם עצמון ואהוד אולמרט
. אמרתי לאישים הללו לאחר שיחות הכרה שהיו להם עם שרים שונים במלון קרלטון בתל אביב שיקבלו שירותי פרסום ותמורת זו יקבלו חשבונית. היה ברור שהמחיר עבור הפרסום גבוה יותר ממחיר השוק ובאיזשהו מקום מבטא תרומה. את סך הכול הסכומים שהם התחייבו לשלם העברתי ליהל מדרכי הוא הוציא חשבונית מספר פעמים נשלחתי לקחת את הכסף על ידי יהל...
ש. האם השרים ידעו שהתורמים יקבלו חשבוניות?
ת. כן".

נראה, מן הקטע הזה, כי לפלד היה תפקיד ביצועי במערך גיוס התרומות. הוא הציע לתורמים להרים תרומה במסווה של מכירת שטחי פרסום בביטאון כלשהו. פנייתו אל אותם אנשים הייתה לפי בקשת הגזברים עצמון ואולמרט. אף על פי שדיון בלשון הקטע מורה, כי הגזברים הנחו את פלד לפנות לאנשים שונים, היינו, הורו אותו לעסוק בגיוס התרומות ואין הוא אומר שהגזברים הדריכוהו בדבר תוכן הפנייה, טוענת, התביעה כי ההדרכה שקיבל פלד מן הגזברים הייתה להציע את רעיון הפרסום.

הקטע השני, דן באופן הפעולה של "השרים" במלון קרלטון ובפעולתו של פלד בעקבותיהם. מפגש אופייני בין שר לתורם היה נפתח בשיחה על דא והא, אחר נהג השר לעורר את בן שיחו להיחלץ לעזר הליכוד כדי להבטיח את שלטונו ולפיכך: "נשמח אם תעזור להגעתנו לשלטון על ידי שתקבל שירות בסך של... את הפרטים הטכניים תתאם עם יונה. אחר כך האיש בא אלי לחדר השני והייתי מסביר לו את הטכניקה".

הקטע השלישי, נוגע לייזום הקמת ב.מ.י. והפעלתה. התבאר לפלד שהחברה נקראה על שם בנו של יהל במגמה "להפעיל(ה) בהמשך כחברת פרסום אמיתית... הבנתי שהחברה זו משמשת כסוכן של הליכוד תמורת עמלה ולא נכנסתי לפרטים מעבר לזה".

התביעה מפרשת, בסיכומיה שהפרטים הללו ראויים לאמון, משום שהם נאמרו בנקודת זמן קרובה להתרחשויות, כך שזיכרון הדברים היה חרוט במוח העד, אין הם מונעים על ידי השפעות ושיקולים זרים שטבעם שהם מתגבשים עם התפתחות החקירה הפלילית; וכן שפרטי העדות נתמכים "על ידי ראיות רבות בתיק שהוגשו בהסכמה"; היינו, שהתורמים קיבלו חשבוניות מס פיקטיביות כנגד פרסום שלא ניתן מעולם; טכניקת איסוף התרומות מתוארת בעדותו של יהל באורח זהה לעדות פלד והנאשם, מצדו, אישר את הפרטים הללו, להוציא את זיקתו לדבר.

הסניגוריה, מונה ארבע אמירות שקריות הכלולות בהודעה זו. בהן יש כדי להשמיט את הקרקע מתחת לפני האמינות הנטענת של ההודעה.

האמירה הראשונה: "השרים ידעו". פלד, אמר, פעם ופעמיים, בהודעתו, כי שרי הליכוד – אלה שקיימו מפגשים עם תורמים במלון קרלטון בתל אביב – ידעו את שיטת התרמת התאגידים. הוא אף ציין, שידיעת השרים הקיפה את קיומה של חברה בשם שחר תקשורת בע"מ (היא ב.מ.י.). פלד לא ציין, בהודעה זו, את שמות השרים שבאו בסוד העניין. אולם בחומר הראיות כלולה אינדיקציה לידיעתם האפשרית של שלושה שרים ארנס, שריר ופת.

השר ארנס, שהיה יו"ר מטה הבחירות, לא הוזמן להעיד. גם לא הוצגה הודעה מפיו בחקירה. התביעה הציגה שיק על סך 100,000 ₪, לפקודת שחר תקשורת בע"מ, שנמסר לארנס על ידי הכט המנוח [ת/188 (ד)]. היא העידה את הקבלן דייקסל – הבעלים של חברת "גזית ושחם" – ואגב כך, הוגשה הודעה, שנגבתה מפיו במס"ה שבה אמר, בין היתר, "נתבקשתי על ידי אנשים מהליכוד, בפגישה שנערכה במלון קרלטון בתל אביב בנוכחות השר ארנס ועוד לפרסם באמצעות חברת ב.מ.י...." ולאחר שנודע לו שמתקיימת חקירה בדבר: "פניתי לרו"ח גלייברמן אהרון ואמרתי לו שבעקבות הפניה של השרים ארנס ואולמרט, שלפי בקשת השרים נתנו לפרסם באמצעות החברה ששמה מתפרסם בעיתון..." (ההדגשות – שלי). נוסף לכך, ציינה התביעה, כי העד יאיר המבורגר, מבעלי חברות הביטוח "הראל" ו"השילוח", העיד, כי השר ארנס, אשר עמו נפגש במלון קרלטון, הפנה אותו לאדם שהוצג לפני כאחראי על נושא ההתרמה והפרסום כדי שידריך אותו בדרך הסיוע למפלגה (עמ' 82-83 לפרוטוקול 11.4.97).

הסניגוריה, טוענת כי הימנעות מהזמנת ארנס לעדות איננה מאפשרת להסיק את ידיעתו על פי אמירות מכלי שני ושלישי שארנס לא עומת עמן (כאמור, גם לא הוגשה הודעתו בחקירה. ספק רב בעיני אם בכלל קיימת הודעה כזאת (שכן אם הייתה הודעה היה אחד הצדדים מבקש להציגה). אם אמנם כך, אני תמה – אם יש לידיעתו של ארנס השלכה על ידיעתו של אולמרט, מדוע לא נתבקש ארנס למסור את גרסתו בשלב החקירה?) וכי נטל הבאת הראיה רובצת על שכם התביעה לפי שהיא מבקשת להוכיח באמצעות ידיעת ארנס את ידיעתו של אולמרט.

פרט לכך, הטענה היא, שמן הראיות הללו אין ללמוד דבר לעניין מודעות השר ארנס לשיטת ההתרמה.

השיק מעיד רק על העובדה שהוא נמסר לארנס אך אין לדעת מה הייתה ידיעתו על אודות המוטב בשיק. זו דוגמה מובהקת למשמעות של היעדר גרסת ארנס.

דייקסל הבהיר, בעדותו בבית המשפט, כי השר ארנס לא אמר לו דבר בעניין כסף או פרסום. רעיון הפרסום הועלה על ידו, עצמו, או על ידי נוכחים אחרים ואפשר (אין הוא זוכר את הפרטים), שדובר אתו על כך בחדר אחר (עמ' 108-109 לפרוטוקול 9.4.97). על כל פנים אולמרט מעולם לא פנה אליו בעניין זה (שם).

המבורגר, תמך בעדותו, את מהלך הדברים שאין על אודותיו מחלוקת ולפיו לאחר שיחה עם השר הופנה התורם לאדם נוסף שהבהיר לו את שיטת ההתרמה. אי אפשר לטעון ברצינות, כי המבורגר ידע – שנים לאחר אותו מפגש – לדייק בתיאור הצגת אותו אדם על תוארו ותפקידו, בידי השר. עובדה, שבהודעתו אמר, שפלוני המתרים הוצג, על ידי ארנס, כ"אחראי על המערכת הפיננסית של הליכוד...". אחריות על פרסום לא נכללה בהצגתו (עמ' 83 לפרוטוקול 11.4.97).

גם השר שריר לא הוזמן להעיד. במקום זה הוגשה, בהסכמה הודעתו בחקירה (ת/254). בהודעה זו, שריר הכחיש, חזור ושנה כל ידיעה על אודות ב.מ.י. או ידיעה בדבר דרכי איסוף תרומות לליכוד. הוא מסר אותה גרסת דברים גם כעד במשפט בת"פ 477/91 (ת/244).

אלא שהתביעה גורסת, כי שריר לא העיד אמת בהודעתו, הנסתרת על ידי דברי העד ערי סטימצקי. והרי "מר אברהם שריר הינו עורך דין אשר בתקופה הרלוונטית שימש כשר המשפטים, מטעם סיעת הליכוד. די בעובדה זו כדי להסביר את הסתירה שבין דבריו לדברי ערי סטימצקי" (ניסיונו של נחקר להרחיק עצמו מכל קשר לפעילות הנחשדת כעבירה, הוא מהלך שכיח, אולם התביעה אינה אומרת את זאת, לגבי שריר. היא אינה אומרת, ששריר, אמר דברו כדי להסיר חשד המופנה כלפיו. במקום זה, היא רומזת להקשר פוליטי שבעטיו שריר מסר דברים, שלטענתה אינם אמת. הערתי לעניין גישה זו כבר בענייני עדים אחרים. על כל פנים, שורת ההגינות הייתה מחייבת, כי עד שנאמרים דברים כה חמורים, המטביעים בשריר תיוג של שחיתות מידות, יוזמן שריר להעיד במשפט, להעמיד את גרסתו לחקירת שתי וערב ולהתעמת עם דברי סטימצקי. אחרי הכול גם איש ליכוד הוא אדם, ועקרונות ההגנה על כבוד האדם חלים ביחס אליו. בכלל זה זכותו שדברו ישמע וששופט יחליט אם אמת בפיו ואם לאו. כמובן, המשפט הזה אינו משפטו של שריר והתביעה אינה מחויבת לשמש לו כאסקופה להוליך דרכה את קולו. אולם במה דברים אמורים? בנסיבות שבהן היא אינה מבקשת להציג את הודעתו ולראותה כראיה שאין בה אמת).

דא עקא, אומרת הסניגוריה, שעיון בדברי סטימצקי – מבעלי רשת חנויות הספרים סטימצקי – מגלה שהוא אינו סותר את דברי שריר כלל ובמיוחד עיקר. סטימצקי, בעדותו לפני וכן בהזדמנויות קודמות (בהודעתו בחקירה ובעדותו בת"פ 477/91), תיאר את שיטת ההתרמה והתייחס אל שיחתו עם שריר כשיחה שנסבה על עניינים פוליטיים ועל חשיבות ניצחון הליכוד בבחירות. נושאי התרומה ודרכיה הובהרו לו על ידי פלד, שנכח בשיחה, וניצל פרק זמן שבו נקרא שריר לשיחת טלפון כדי לומר לו את הדברים (עמ' 8 לפרוטוקול 15.4.97). אכן, בהודעתו, כלולה פסקה האומרת שבמפגש ההוא, אמר סטימצי לשריר שהוא נוהג לתרום לליכוד כל העת על ידי פרסום מודעות בירחון "ארץ ישראל" או "הירדן" וכי הוא מקבל חשבוניות מס מן הירחונים הללו.

בבית המשפט, העיד סטימצקי, שהוא אינו זוכר התבטאות זו אך הוא מניח שההודעה משקפת את דבריו. ניחא, אלא שבהזדמנויות אחרות, אמר סטימצקי, כי ענייני הפרסום שלו בשיחתו עם פלד ועל כל פנים בשום מקום לא אמר ששריר העלה, או הציע את עניין הפרסום או הציג מצג ממנו מתבקש שהוא יודע על פעילות ב.מ.י.

פת, דווקא הוזמן להעיד. גם הוא, כשריר, הכחיש כל ידיעה על אודות שיטת ההתרמה וטען כי לא היה מודע כלל לקיומה של ב.מ.י. גם הוא הטעים, כי בשיחותיו עם תורמים עמד על עניינים כלליים ופוליטיים ולא נגע כלל בפרטים הטכניים של דרכי ההתרמה. בכך טיפל פלד, שלא בנוכחותו (עמ' 109, 111, 114 לפרוטוקול 23.4.97). הדברים הללו עולים בקנה אחד עם הודעתו בחקירה (ת/333).

פת עומת עם דבריו של אברהם בכרי – מנכ"ל חברת רב בריח – ועם דברי צבי תדמור, מבעלי "רטפון". שניהם תורמים שהופגשו עם פת לשיחת הנעה לתרומה. הוא כפר בהשמעת כל דיבור, ישיר או עקיף, באוזני האנשים הללו ואשר ממנו אפשר להסיק כי ידע דבר מה אודות הטכניקה של איסוף התרומות.

בכרי לא העיד. אולם, בהסכמת הצדדים, הוגש פרוטוקול עדותו בתיק 477/91 (ת/201). באותה עדות, ציין מר בכרי, מצד אחד, כי השר פת, שוחח עמו עקרונית על הצרכים הכספיים של הליכוד ופלד, לאחר כשבועיים, הדריך אותו בעניין שיטת ההתרמה. מצד שני, בחקירה נגדית, בידי סניגורו של פלד, אמר בכרי (לאחר שהוצגו לו דברים שאמר בחקירת מס"ה ביום 11.1.90), שייתכן שעניין פרסום כתרומה עלה באופן כללי בשיחתו עם פת וכי כאשר שאל את פת אם תרומה כזאת תחשב כחוקית, נאמר לו, שהדבר יוסדר באמצעות חברת פרסום. במקום אחר, בחקירתו הנגדית, הסתייג בכרי, פעם ופעמיים, מדבריו, טען כי פת לא אמר לו דבר בעניין פרסום אלא הוא הבין בעצמו כי התרומה קשורה בפרסום (עמ' 87, 89, 91, 92 של ת/201).

תדמור העיד. הוא הטעים, כי שיחתו עם פת נסבה על המצב הכספי של הליכוד ולא היה בה כל הבהרה בעניין טכניקה של תרומה או קשירתה לנושא פרסום (עמ' 29, 30 לפרוטוקול 6.4.97). יתר על כן, גם אף אחד אחר לא הציע לו את האפשרות של "תרומה כנגד חשבונית" (עמ' 33, 35, שם).

דברים כגון אלה העיד תדמור גם בת"פ 477/91 (שם, בעמ' 32, 34).

התובעת הצביעה בפני
תדמור על דברים שאמר בהודעתו בחקירת מס"ה ביום 25.2.90 ולפיהם שמע מפת שיבוא נציג חברת פרסום לבצע את ההתרמה (שם, עמ' 30). תדמור, השיב, כי נרשמו מפיו דברים לא מדויקים. עיקר מעיינו בחקירה היה להדגיש כי התכוון להרים תרומה אישית לליכוד ולפיכך לא דקדק בפרטים אחרים וייתכן שבחוסר תשומת לב אישר, לשאלת החוקר, פרט לא מדויק.

בהמשך לעדויות הללו, הצביעה הסניגוריה, על כך שאיש מן התורמים האחרים לא טען, בכל שלב שהוא, כי שר כלשהו הציע לו פרסום או חשבונית כנגד תרומה או נקב בשם ב.מ.י. או בשיטת פעולתה [למשל: שחר, שנפגש עם השר שרון (עמ' 64, 65 לפרוטוקול 7.4.97); חממה, שנפגש עם השר קורפו (ת/336)].

נוסף לכך, הוצבע על הסתייגותו הנחרצת של פלד, בעדותו לפני, מדברים אלה שבהודעתו ["כבוד השופט, האמת היא, האמת היא לא מה (ש)רשום שם (בהודעה) האמת היא כל מה שאמרתי בבית המשפט" (עמ' 63 פרוטוקול 15.4.97) וכן שם, עמ' 78].

לסיכום סוגיית ידיעת השרים. התביעה מבקשת לסמוך על דברי פלד בהודעתו מפני שהכחשת השרים (לשעבר) שריר ופת את שפלד ייחס להם, אינה נאמנה. מנגדה מתייצבות עדויות שלושה תורמים (סטימצקי, בכרי ותדמור) שאמרותיהם בחקירה סותרות את ההכחשה של השרים. ההסתייגות של התורמים הללו מאמרותיהם אינה נאמנה, הם נתפסים על דברם, בחקירה, שהיה נקי מהטייה. תורמים נוספים (דייקסל והמבורגר), השמיעו בחקירתם אמרות המסבכות את השר (לשעבר) ארנס בידיעה הנדונה ודין הסתייגויותיהם בבית המשפט מן האמרות הללו כדין הסתייגות יתר התורמים.

הסניגוריה אומרת, כי ייחוס ידיעה לשרים הוא הבל ורעות רוח. לא זו בלבד שהשרים הכחישו ידיעה כזאת ואין סיבה לדחות את הכחשתם (הכחשת שריר לא הועמדה למבחנו של בית המשפט ואילו ארנס אפילו לא נחקר (שני הצדדים מסכימים, כי הימנעות מהעדת עד שעדותו עשויה להאיר עניין פועלת לחובת הצד שנמנע מהזמנת העד לעדות (י' קדמי על הראיות (תשנ"א חלק שני), בעמ' 917-925). אולם, כל צד משליך אל זולתו את דין החובה הזה. בהקשר זה להבחנה בין חובת התביעה לחובת ההגנה ראה: ע"פ 277/81 הלוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (2) 369, בעמ' 386-387)), אלא שגם עדויות התורמים תומכות בהכחשת השרים וקטעי אמרותיהם בחקירת מס"ה לוקים בחוסר דיוק או בניסיון להסיר נטל חשד מכתפיהם (שיתוף השרים באחריות הופל את התורם ליעד משני וחסר ערך בחקירה, שניתן לוותר לו על חטאו או להמירו בתשלום כופר. המציאות תוכיח). חלק מאותן אמרות של התורמים אינן מבציעות בהכרח על מודעות השרים.

יתר על כן, מדובר במספר מצומצם של תורמים האומרים מעט דברים (כאמור פרובלמטיים כשלעצמם) כלפי שני שרים. יתר התורמים אינם מסביכים את השרים. על כן ברי שהביטוי "השרים ידעו" אינו נכון ואף שקרי. אין בו גם היגיון מינימלי. לא מתקבל על הדעת שהשרים, במספר גורף, שותפו במזימת הקשר. לכל היותר "דלף" משהו, מפי פלד, לפת (שהיה "פטרונו" בליברלים).

האמירה השנייה: "כאשר הוכנסתי לפעילות ב.מ.י. הייתה קיימת"; אמירה השלישית: "אני חתמתי כאשר אולמרט לא היה אותה עת": - ב.מ.י. נוסדה כעשרה ימים לאחר שפלד התמנה לחבר ועד "ניצחון הליכוד". על כן, יש יסוד לחשוב שהוא לא דייק באומרו שהוא הצטרף לפעילות אחרי הקמתה (ובכך להרחיק עצמו מידיעה על תחומי ושיטות פעולתה). כמו כן, בוודאי אין זה נכון שפלד היה חליפו של אולמרט לצורכי חתימה. הוא היה מורשה חתימה מצד הליברלים.

אולם אינני רואה מקום להרחיב אמרים על אודות שני אי-הדיוקים הללו שאין להם משמעות מרובה.

אמירה רביעית: "נתבקשתי לפנות לאנשים שונים על ידי מנחם עצמון ואהוד אולמרט
" – במשפט, הכחיש פלד את האמירה הזאת וייחד את ההנחיה שניתנה לו לשמו של עצמון. הוא אמר, כי לאחר שנחקר כשמונה שעות, אפשר שנוקש בלשונו. התורם שמואל דנקנר, מן השותפים באגד החברות המשפחתי, מסר בהודעתו (שנתקבלה בהסכמה) שפלד התקשר אליו והציג עצמו כעוזר של עצמון. אין זה מתקבל על הדעת שאילו פעל פלד בשם אולמרט (שהיה בכיר יותר מעצמון במערך המפלגתי ובעל פרסום ציבורי רב יותר) לא היה נוקב בכך.

יתר על כן, בהודעה דנן, אין זכר למפגש כלשהו בין אולמרט לפלד (מפגש ש"יראה אור" כחמש שנים יותר מאוחר בשלב משפטו של פלד) שבו הדריך הראשון את פעולתו של האחרון. מכאן המוזרות והתלישות של האמרה הקונקרטית הזאת.
הודעה מיום 26.12.97 (ת/330)

פלד נחקר בידי המשטרה ביום 26.12.89, היינו, כחצי שנה לאחר חקירתו במס"ה. בהבדל מן החקירה הקודמת, לא הייתה זו חקירה "תחת אזהרה". בכל זאת, התביעה סבורה, כי עם חלוף הזמן ומכיוון שהדי החקירה הגיעו אליו, הפך פלד לזהיר יותר. על כן אין, לדעתה, להתייחס לעדותו במידת הביטחון אותה ניתן לייחס להודעה הראשונה. למעשה, התביעה מציעה ליטול מהודעה זו רק את הקטעים שבהם נדמה פלד בעיניה כמי ש"דבק בגרסתו".

אלה הפרטים המאומצים והנדחים בידי התביעה (פרט נדחה – בהדפסה מודגשת).

הסבר על קיום ב.מ.י., נסיבות הקמתה, תפעולה בידי יהל, טכניקת פעולתה ומטרת פעולתה.

הפרטים נודעו לפלד מפי יהל וייתכן גם מפי עצמון אף כי אין הוא יכול להכניס ידו ברותחין לעניין זה.

שאלת החוקיות של פעולת ב.מ.י., באספקטים של מסוי (ולא של חוק מימון מפלגות) נבדקה על ידי אנשי מקצוע ו"אין ספק שכולם... זאת אומרת אה... בדקו את הנושא כולם ידעו עליו (במענה לשאלה מי זה "כולם") כל מי שמעורב בגזברות (לשאלה קונקרטית האם עצמון ידע) בוודאי". ידיעתו של עצמון הקיפה את מטרת פעילות ב.מ.י.

תכלית ההפעלה של ב.מ.י. הייתה להשיג מודעות לפרסום בביטאוני הליכוד. ההימנעות מביצוע הפרסום היא שערורייתית ורובצת לפתחו של יהל.

שיטת ההתרמה במלון קרלטון כשהשרים מציעים פרסום.

פלד קיים שיחות כלליות בלבד עם עצמון ואולמרט בעניין ההתרמה לליכוד, "לא נכנסנו לפרטים, הם לא כיוונו את הפעילות שלי. לא כיוונו את מהלכי ולא קיבלו דווח באופן שוטף".

פלד מתקשה להשיב לשאלת החוקר, כיצד הווה שגויסו כספים, לכאורה, עבור פרסום ולמעשה לא השתמשו בהם למטרה זו. הוא ביקש מן החוקר לסייע לו בתשובה וגרס כי כך נהגו במערכות בחירות מאז ומעולם. כמובן, אלה פעולות בלתי חוקיות ועל כן אין מדברים על כך והוא מתקשה להשיב.

הדגמת היווצרות התכנית הפלילית. ההדגמה פותרת בביטוי "אנחנו ארבעה...", היא ממשיכה בתיאור חלקם של שלושה: "הגזבר הראשי" שהוא מאשר התכנית, יהל המבקש את רשות הפעולה והסיוע כדי לזכות בפרנסה ופלד המתבקש לסייע. התיאור מסתיים בפני
ה אל החוקר: "תגיד לי אתה, תפתור לי את הפלונטר... אף אחד לא אמר מילה מיותרת, אף אחד לא יודע או כן יודע... או מה יודע... להגיד לך שהוא לא יודע על התרומות? הוא יודע על התרומות (לשאלת החוקר מי זה הוא) מנחם עצמון ואולמרט וראש הממשלה וארנס וכולם". בהמשך, כאשר שב פלד ותיאר את "משחק התפקידים" וחזר ונקב בשם עצמון כמאשר תכניתו של יהל ושאיש אינו רשאי לדבר יותר מדי, הוא נשאל על ידי החוקר למי כוונתו ותשובתו: "אני, עצמון או אהוד אולמרט
, זה לא משנה זה אותו דבר לצורך האספקט הזה".

לשאלה, מי הטיל עליו באופן ישיר לעסוק בגיוס התרומות, השיב פלד, כי אינו זוכר ואינו רוצה לסבך איש, סתם. אולם אמר, שבכל מקרה, הן עצמון והן אולמרט, ידעו על הפעולות במלון קרלטון.

התביעה סבורה שזהירותו של פלד, בשלב החקירה הזה, הדריכה אותו לחשוב כל עת מתן העדות "כיצד לחלץ את עצמו ואת האחרים מהאחריות הפלילית לפרשה". לפיכך, כחוט השני, עובר לאורך עדות זו ניסיון לנתק בין פעולות גיוס כספים (שבהן פלד מאשר את מעורבותו האישית וטוען לידיעה של עצמון, אולמרט, ארנס, ראש הממשלה והשרים) לבין דרכי השימוש בכסף הנדמות בעיניו כדרכי מרמה (ואותן הוא מייחס ליהל וטוען כי אינו יודע דבר על מעורבות אחרים בכך). התזה הזאת נתקלת בקושי מסוים אל מול הסתייגותו של פלד מן האפשרות שמעשיו (היינו, פעילות האיסוף שהוא אחראי לה) הודרכו בידי מי מן הגזברים או כי הוא מסר להם דיווח שוטף על פעולותיו. משהתביעה אומרת זאת היא אף משיבה אמריה לה; הגזברים אכן "נמנעו מקבלת מידע ונמנעו מביצוע פעולות הקושרות אותם לאופרציה בקרלטון, זאת כיוון שתפקידם של הגזברים היה, בין היתר, לחתום על הצהרה למבקרת המדינה והיה עליהם להסוות את ידיעתם כדי שתמסר, ולו למראית עין, הצהרת 'אמת' למבקרת...".

אם כן, איך אפשר להסביר את העובדה שבהמשך דבריו תיאר פלד את פעילות ב.מ.י. ונסיבות הקמתה וב"משחק התפקידים" כלל בפירוש את עצמון ובאמירות אגב גם את אולמרט? התביעה סבורה שפלד אמר זאת לאחר שדימה עלה בידו "לנתק" בין גיוס הכספים ודרכי ניצולם. תוך כך הוא גם "תופס את עצמו" אולי מתוך הבחנה ש"נסחף" יותר מדי ושב וטוען כי אינו זוכר מי הטיל עליו את המשימה בה עסק.

ברמה העקרונית, הסניגוריה, כמו התביעה, משוכנעת גם כן שפלד מסר הודעה רצופת אמירות שקריות, מתחמקות, חצאי אמיתות ודברי שווא. אולם בבחינת הפרטים אין תמימות דעים כזאת בין הצדדים.

ואלה הפרטים שהסניגוריה מכוונת הערותיה כלפיהם.

בעדותו, בבית משפט זה, אישר פלד, כי חלקים בהודעה הנדונים אינם נכונים. כך, למשל, קטע ההודעה העוסק בידיעה של ראש הממשלה על אודות התרומות, ודאי אינו נכון כיוון שפלד לא שוחח מעודו עם ראש הממשלה, גם לא עם ארנס, שרון, קורפו ובעצם גם לא עם אולמרט או עצמון (עמ' 243, 244 פרוטוקול 16.4.97). האמרות שלו שכרכו את ראש הממשלה ואת "כל השרים" במודעות לפרשת התרומות, הן בגדר אבסורד מוחלט. לא זו בלבד שאין לכך ראיות וישנן ראיות לסתור, אלא אף גם זו שלא ייתכן שבמזימה פלילית מורכבת וקשה ישותפו הכול, במין מתכון בדוק לחשיפת מעשי העבירה ומקורותיהם. על כן, מבקשת הסניגוריה להניח, כי כריכת ראש הממשלה ושאר השרים במסכת הפלילית לא נועדה אלא "לגמד" את מעמדו של פלד במסכת הזאת ולכוון את זרקורי החשד אל דרגים בכירים.

ההודעה רצופה סתירות פנימיות: "כולם יודעים", לא יודעים; הגזברים הנחו את הפעילות, לא הנחו אותה; משחק התפקידים" אינו כולל את אולמרט, כולל את אולמרט (בכל תיאור מפורט של התפקידים, שפלד ערך כמה פעמים, "הוצב" עצמון בעמדת המאשר ו"נותן החסות" לפעילות ב.מ.י. הוא גם האיש שמנחה את פלד לסייע ליהל וממילא, בכך, מתווה את פעולת ההתרמה. אלא שחלק מן התיאורים מסתיימים בכך שלפתע "נזרק" גם שמו של אולמרט באופן הנראה לעתים כאילו מחוץ להקשר).

עם זה, יש בהודעה מספר פרטים התואמים להפליא את הודעות עצמון ועל כן הכרח שהם נכונים. למשל, עניין הקמת ב.מ.י., הרעיון שהנביט יהל לשמש כסוכן עבור הליכוד וההרשאה שעצמון נתן לכך. ויש בהודעה פרטים המשתלבים באמרות אחרות של פלד או בראיות אחרות. הוא ערך הבחנה בין מעמדו של אולמרט כ"פוליטיקאי בדרג הממשלה" לבין עצמון שעסק בניהול בדרג הגבוה; לצד האמירות על דווחים כלליים ולא מפורטים שניתנו לגזברים הזכיר פלד כי לעצמון ניתן דווח יותר מפורט (בכלל זה שסך התרומות הגיע למיליון ₪). הדברים מתיישבים עם תיאורי ההבחנה בין תחומי האחריות של הגזברים.

כללו של דבר, אין ההודעה ראויה לאמון ועל כל פנים אין בה ביטחון מספיק להשתית עליה ממצא של עובדה מרשיעה.

מעבר לכך, אין בהודעה הזאת ואין בקודמתה שניתנה במס"ה, רמז לפגישה כלשהי שהתקיימה בין פלד לאולמרט ושבה כביכול הסביר האחרון לראשון על רגל אחת את עניינה של שיטת ההתרמה הפלילית ואת תפקידו של פלד בה. הדברים הללו נכבשו בלבבו של פלד עד שהתייצב על דוכן העדים במשפטו הוא.
עדות בת"פ 477/91 (ת/334)

עיקרי הדברים

ביום 6.2.94, נתבקש פלד לעדות במשפטו הוא. בשלב ההוא נאמרו על ידו דברים שהם עיקר ה"חידוש" שאפשר לתביעה, שמונה שנים לאחר ההתרחשויות, להעמיד את אולמרט לדין במשפט הזה. אלה עיקרי הדברים.

פלד הוכנס לתפקידו כחבר הגזברות ומורשה חתימה באמצעות שלוש פגישות שקוימו, כנראה, ב"מצודה".

התיאור של הפגישה הראשונה, מפי פלד, מתייחס ל"אווירה של ערב מלחמה". הוא הוזמן לבית ז'בוטינסקי כמה שבועות לפני הבחירות ונפגש שם עם עצמון, אולמרט ויהל. עצמון הציג אותו בפני
שני האחרים ובסיכום נקבע ש"(פלד) (י)עזור לעצמון להיות מורשה חתימה של הליכוד באותם זמנים שהוא יהיה בחו"ל או שיהיה עומס גדול מדי שאני אחתום על הצ'קים". כמו כן, לפי שהנושא כולו היה זר לו, נמסרה הדרכה כללית בדבר שיטת העבודה בגזברות ודרכי הבקרה עליה.

המפגש השני, התקיים בפער זמן לא ידוע מן המפגש הראשון. הוא נערך בין פלד לאולמרט בלבד וזה תאורו:

"אחר כך התקיימה פגישה נוספת שאהוד ביקש ממני לעזור לנושא גיוס התרומות לליכוד והוא הסביר לי שהמערכת הזאת הייתה קיימת כבר בשתי מערכות בחירות קודמות. נתן לי הסבר כללי, הוא אמר לי, תשמע, השרים ייפגשו עם תורמים פוטנציאליים שהם אנשי משק וכלכלה והם יבקשו מהם תרומות אישיות. אותם אנשים שלא ירצו לתרום באופן אישי יציעו להם השרים מסלול נוסף לעזרה לליכוד, באמצעות פרסום שיינתן באחד מעיתוני הליכוד. הזכירו לי את 'הירדן' ו'ארץ ישראל'. אני מדגיש, אהוד אמר לי שהפרסום לא יינתן בתקופת הבחירות ולא במערכת הבחירות. הוא אמר לי תשמע, שאלתי מה אני צריך לעשות, הוא אמר לי אתה תצטרך לכל אותם אנשים שיהיה להם שאלות לגבי התהליך לקשר בין שני שרים ליברליים, גדעון פת ושריר שהם שר המשפטים ושר המדע, להעביר את האינפורמציה שתצטבר אצלם ליהל שיתן לך אינפורמציה נוספת אחר כך" (שם, עמ' 837).

לאחר הפגישה הראשונית שבה הוקנה לפלד מעמד של מורשה חתימה והפגישה השנייה שבה מסר לו אולמרט הסבר על "מערכת גיוס התרומות" וביקש את עזרתו, קוים מפגש נוסף, הפעם עם עצמון שנתן לפלד "רשימה של תורמים פוטנציאליים שאליהם אפשר לנסות (לפנות)" (שם, עמ' 838).
השקפת התביעה

בסיכומיה לפני, הביעה התביעה השקפתה שגרסה זו של פלד עולה בקנה אחד עם אמרתו בחקירת מס"ה (ת/323), אשר כבר הוצגה לעיל, כמסגרת לתיאור ההתרחשויות, שהתביעה רואה אותה כמהימנה. עיגון לגרסת הדברים האחרונה מוצאת התביעה בביטוי "נתבקשתי לפנות לאישים שונים על ידי מנחם עצמון ואהוד אולמרט
" הכלול באותה אמרה. והא דאין בביטוי האמור פירוט של שלושת המפגשים על תוכנם, אף התביעה סבורה שהחוקרים לא היו ערים אז לכך שפירוט כזה יהיה יום אחד "לב לבה של המחלוקת" ועל כן לא דרשו לאותם פרטים.
העדות בת"פ 477/91 – השקפת הסניגוריה

השקפת ההגנה היא שאין לעדותו של פלד במשפטו הוא כל נפקות ראייתית נגד הנאשם, מארבעת הטעמים הבאים: (1) גרסה כבושה, נסתרת וסותרת; (2) עדות כבושה – סיבורו של הסבר והסבר סביר; (3) גרסה שאינה ראויה לאמון; (4) מניעות.
גרסה כבושה, נסתרת וסותרת

לאחר עיון חוזר בהודעותיו של פלד בשלבי החקירה השונים, יקשה לחלוק על ציון העובדה שגרסת פלד, במשפטו, המייחסת לאולמרט מעורבות פעילה במימוש הקשר הפלילי, אינה נזכרת שם. היא, על כן, עשויה להיחשב כ"עדות כבושה".

התביעה, ככל הנראה בניסיון לקדם פני טיעון כזה, טענה, מצדה, שיש לגרסה עיגון בהודעת פלד במס"ה, הנאמנה בעיניה. היא הצביעה, כאמור, על האמירה הבאה:

"שימשתי כעוזר לנושא גיוס כספים. להלן הטכניקה פניתי לאישים שונים וביקשתי מהם, מדויק יותר נתבקשתי לפנות לאנשים שונים על ידי מנחם עצמון ואהוד אולמרט
. אמרתי לאישים הללו, לאחר שיחות הכנה שהיו להם עם שרים שונים במלון קרלטון בתל אביב שיקבלו שירותי פרסום..." (ההדגשה שלי).

אזכור הבקשה ואזכור המבקשים הוא הרמז למה שייאמר שנים לאחר מכן; היינו, שהנאשם קיים מפגש עם פלד והנחה אותו כיצד לפעול בעניין גיוס תרומות.

הסניגוריה כלל לא הגיבה לטיעון הזה. אפשר שהדבר נעוץ בהשקפתה שגם ההודעה של פלד במס"ה אין לה ידיים ורגליים במציאות. אפשר שהדבר נובע מטענת הסניגוריה שהתביעה הצביעה, במשפטו של פלד, על גרסתו שם כ"עדות כבושה" והיא נתפסת על טענתה שם ומנועה מלטעון, כעת, אחרת. לכך אשוב ואדרש להלן.

עם זה, הסניגוריה ציינה, כי הגרסה הנדונה, מפי פלד, לא זו בלבד שהיא נסתרה עד אז מן העין או האוזן, אלא שהיא אף סותרת את אמרותיו הקודמות. באמרות הללו הצביע פלד דווקא על עצמון שהביא אותו אל הגזברות והנחה אותו להיות לעזר ליהל.
עדות כבושה- סיבורו של הסבר והסבר סביר

הלכה פסוקה היא שעדות כבושה, שאין הסבר מניח את הדעת לכבישתה, ערכה ומשקלה הם כקליפת השום (י' קדמי על הראיות (תשנ"א, חלק ראשון) בעמ' 261 והאסמכתות הנזכרות שם). במיוחד הדברים אמורים גבי עדות כבושה "נסתרת וסותרת".

פלד עשה ניסיון לתרץ את הפער – שהוא הודה בו (עמ' 46 לפרוטוקול 15.4.97, עמ' 126, 248 לפרוטוקול 16.4.97) – בין עדותו בבית המשפט לבין אמרותיו. הוא טען, כי בהודעותיו השונות, נטל על כתפיו את עיקר האחריות למה שהתרחש בגזברות, במגמה להסיר את החשד מגורמי המפלגה הבכירים ומן הגזברים הבכירים. הוא הבין שגורמים אלה הם יעד החקירה ועל כן סבר שאם ייטול על עצמו את האחריות לכל הפעולות ("לכסות על כולם"), יניחו להם (עמ' 26 לפרוטוקול 15.4.97, עמ' 122-121, 135, 249 פרוטוקול 16.4.97).

התירוץ הזה מעורר מיד שאלה כיצד נטל פלד על עצמו, במין אבירות ישועית, אחריות לא לו? תשובתו היא, שהחוקרים נטעו בו אמון שהוא "רק עד" וכי הדבר לא יגיע לבית המשפט. הוא קיווה שנטילת האחריות "תוריד" את החוקרים מן הנושא, שהרי מעייניהם אינם ב"דק רקק" כמותו אלא בגורמי המפלגה הבכירים (עמ' 26 לפרוטוקול 15.4.97, עמ' 186 לפרוטוקול 16.4.97).

אם כוונת חיפוי הייתה לנגד עיני פלד, כיצד הווה שבכל זאת, באותן חקירות, הוא כרך הן את הגזברים והן את "השרים" בידיעה על שהתרחש במסגרת איסוף התרומות מתאגידים (לרבות קיום ב.מ.י.)? תשובתו האחת היא שהוא לא יכול היה להסתיר עובדות שבבדיקה פשוטה הן עשויות להתברר ממילא; למשל עניין המפגשים שהשרים קיימו במלון קרלטון (עמ' 137 לפרוטוקול 16.4.97). אך זו תשובה לא משכנעת שכן הוא כרך אותם גם בעניינים שאינם ניתנים לגילוי בבדיקה פשוטה (למשל, תוכן השיחות של השרים עם התורמים או עניין ב.מ.י. ומטרותיה). על כן, נמסרה תשובה נוספת ולפיה פלד היה משוכנע בחוקיות מהלכי איסוף התרומות ולפי שאין בהם עבירה, אין גם חשש לגילוי זיקת השרים אליהן (עמ' 42, 83 לפרוטוקול 15.4.97, עמ' 122, 138 לפרוטוקול 16.4.97).

מידת השכנוע של פלד בחוקיות הפעולות האמורה נתונה, כשלעצמה, בספק רב. שכן פלד נחקר תחת אזהרה ומהות החשד הובהרה לו. אמנם בהתייחסותו לחקירות כרך את תשובותיו לחוקרים תחת קורת גג חקירתית אחת. אך הרי ברור שפלד נחקר באופן נפרד ובהפרשי זמן ניכרים, במס"ה ובמשטרה. מי פתי להאמין שבין הא לדא לא נתוודע פלד, בעצמו או בעזרת ייעוץ משפטי, למהותו של החשד ולחוקיות פעולות ההתרמה?

אולם אם נמשיך ללכת בנתיב שבו הוליך פלד את התירוץ לכבישת עדותו ונזכור את הנחת החוקיות שהניח, מתבקש להקשות איזה חיפוי הוא שיווה לנגד עיניו? הרי אם הכול חוקי אין כלל צורך בחיפוי. מדוע, אם כן, לא מסר, מעיקרה, לחוקרים, בכל זמן ובכל הזדמנות, גרסת אמת? המענה האפשרי היחיד הוא שבכל זאת היה מה להסתיר ופלד ידע היטב את טיבו. על כן החליט, לכסות על מי שכיסה וליטול אחריות על עצמו.

הנה כי כן, נוצר מעגל שוטה שבו אין ראשית ואין אחרית. כל קושיה מולידה תשובה מוקשית ההולכת לפנים ומוסגת לאחור וחוזר חלילה. במרכז המעגל, העד דנן והוא – כך הסכימו למעשה שני הצדדים – נפתל ועיקש ומפיח כזבים לכל עבר.

לשיטת הסניגוריה, ההסבר לכבישת העדות, לאו הסבר הוא. היא מציעה, מצדה, הסבר אחר, סביר על פניו. לפי דעתה, מלכתחילה, כבר בחקירות שנוהלו קודם המשפט, ביקש פלד, ראש וראשונה להציל את עורו. על כן, העיד, בחקירות אלה, כפי שהעיד ואף ראה לו לטוב לכרוך, במידה מסוימת של מעורבות או מודעות, את הגורמים הבכירים ממנו (לרבות עצמון, פטרונו). משהגיעה עת משפטו והוא ניצב בפני
הצורך להשליך את נטל האחריות ממנו והלאה, הוא עשה כן (מתוך תכנון מוקדם בחקירתו הראשית) ביחס לאולמרט, שלא נכח ולא היה צפוי (בוודאי לא מידית) ליתן דין בגין העברת אשם זו. הוא נמנע מייחוס אחריות לעצמון, שישב עמו על ספסל הנאשמים ואשר, לדידו, היה, הווה וגם אמור להיות מיטיבו.

הרי לך הוכחה שפלד שתה ממימי הבאר המיטיבים של עצמון וממילא לא יכול היה להרשות לעצמו לירוק פנימה. מסתבר שעצמון, באופן אישי, שילם את שכר הגנתו של פלד ואת הקנס שהושת עליו. לא היה קל לעורך דין ארנון להציל את העובדה הזאת מפי פלד (הדבר בולט בעמ' 288-277 לפרוטוקול 20.5.97), אך בסופו של דבר, בחקירה חוזרת על ידי גב' נג'ארי, הודה פלד בדבר (שם, 294). הגה בנפשך. פלד, ללא ספק, נטל חלק מסוים במהלכי התרמת תאגידים (אם לא יותר מכך). איזו הגנה יש לו זולת העברת משא היוזמה, התכנון והנחיית הביצוע אל כתפי הגזברים הבכירים ממנו. אולם, בעומדו על דוכן העדים, במשפטו, שעה שנזקק לסכומי כסף ניכרים כשכר טרחת סניגוריו, לא הייתה ברירה חופשית בידו לכרוך את טבעת האחריות סביב עצמון ואפילו לא סבב עצמון ואולמרט כאחד. הוא נאלץ לירות בליסטראות באולמרט שלטובתו לא נזקק אותה עת ולכל היותר השקיט את מצפונו בכך שקיווה שאולמרט לא ייאשם.

גרסה שאינה ראויה לאמון

גרסת פלד במשפטו אינה ראויה לאמון גם משום עצמה. פכים קטנים וגדולים יותר מעידים את תלישותה מקרקע ההתרחשות האמיתית. אלה הם.

פלד העיד, כי שילובו במערך הגזברות החל בפגישה בהשתתפות עצמון ואולמרט שבה הוצג יהל בפני
ו ואשר בה סוכם שהוא יהיה מורשה חתימה (ת/334). שתי העובדות הללו מופרכות.

פלד עצמו אישר ואיש לא חלק עליו כי יהל היה מוכר לו קודם לכן מפעילות במפלגה.

בלתי אפשרי שעניין סמכותו של פלד כמורשה חתימה סוכם במעמד שני הגזברים. מורשי החתימה נשלחו כנציגי הפלגים, חרות והליברלים. כל פלג קבע את נציגיו. אולמרט לא יכול היה לקבוע דבר עבור נציגי הליברלים. גם לא להיות שותף לכך. יתר על כן, בליברלים היו פלגים (בז'רגון המפלגות קוראים לכך "מחנות"). פלד התמנה כנציג "מחנה" השר פת. עצמון נמנה עם "מחנה" השר שריר. ואין המחנה האחד קובע דבר עבור האחר.

גרסת פלד כוללת תיאור של הנחיות שהנאשם נתן לו בדבר שיטת איסוף התרומות. אילו היה ממש כלשהו בתיאור, היינו, מן הסתם, מוצאים עיגון במציאות להנחיות הללו. אך המציאות טופחת על פניהן.

פלד הודרך להציע לתורמים, שלא יסכימו לתרום תרומה אישית, "מסלול פרסום". מסתבר, מעדויות תורמים רבים, כי האפשרות של תרומה אישית כלל לא הוצעה להם והיו תורמים שהיו נכונים לתרומה כזאת אך בפועל נקט פלד בשיטת החשבונית הפיקטיבית עמהם.

נמסר לו ש"השרים יציעו פרסום". השרים שהעידו הכחישו הצעה כזאת, מצדם, לתורמים.

אולמרט הדריך את פלד לשמש עזר לשרים שריר ופת בלבד. בפועל, מסתבר, פלד פעל לצדם של כל מי ששוחח עם תורמים בקרלטון ואף פנה לאחרים. אין כל ראיה על קיומו של "עוזר התרמה" אחר.

מתן "פרסום" כנגד "תרומת" התאגיד. לא זו בלבד שבפועל לא התבצע כל "פרסום" אלא שחלק ניכר מן התורמים העידו בחקירתם כי עניין פרסום כלל לא עמד על הפרק. פלד הציע חשבונית ולא פרסום.

ההנחיה הייתה שהשימוש בכספי התרומות לפרסום יהיה אחראי מערכת הבחירות. בפועל היה השימוש בהם, בזמן מערכת הבחירות. פלד ידע על כך ובעצמו השתמש בכספים (לתשלום עבור חדרי המלון שבו נערכו המפגשים או עבור אירוח שם).

מניעות

טענת המניעות הנטענת על ידי הסניגוריה היא, ככל הידוע לי, חדשנית למדי. זו טענת השתק המכוונת כלפי המדינה כמאשימה לנוכח עמדה נוגדת שהיא נקטה בת"פ 477/91.

הניגוד פשוט למדי. בסיכומיה בת"פ 477/91, התייחסה התביעה לעדות פלד באותו תיק (היא הגרסה הכבושה בה עסקינן כעת) וזו הייתה עמדתה:

"פלד אינו טוען במעמד הנ"ל (בחקירתו במשטרה) שפעל בגיוס כספים בהתאם לבקשתו של אולמרט כפי שטען את בבית המשפט... לדעת המאשימה בתמליל הנ"ל חיפה פלד על עצמון, פטרונו. כאשר גרסתו (של פלד) בבית המשפט, שפעל על פי בקשת אולמרט היא עדות כבושה שאין לה תימוכין בהודעותיו ובתמליל הקלטת..." (ת/345, עמ' 148).

הכא, במשפטנו זה, טוענת התביעה ש"דברי פלד בת"פ 477/91 מתיישבים עם דברי פלד בהודעתו הראשונה..." ו"ככל שהדברים נוגעים למעורבותו של הנאשם ולהנחיות שניתנו על ידי הנאשם גרסתו של פלד היא אחידה ואינה משתנה בכל הפעמים בהם ניתנה לו האפשרות לומר את דברו".

והשומע – יצחק.

עתה טוענת הסניגוריה, כי לנוכח זהות העניינים אין התביעה רשאית להיות דוברת בשני לשון. משאמרה פעם אחת כי עדותו של פלד במשפטו שלו היא עדות כבושה ושקרית, אין היא רשאית לטעון כעת שניתן לסמוך על אותם דברים ממש כדברי אמת וכדברים המשתלבים היטב בהודעותיו הקודמות.

אך הסניגוריה לא הסתפקה בהסמכת טענתה על אדני היגיון בלבד; מעין, כיצד הווה שחטאי העדות הכבושה של פלד היו כשני בעיני התביעה – אז, כשלג הלבינו – לעת הזאת. היא הוסיפה לכך טענת השתק טכני הנשענת על שלושה מרכיבים: (1) חובת התביעה לנהוג בתום לב ובהגינות; (2) תחולת עקרון תום הלב על הליכי משפט פלילי; (3) הגנה מן הצדק.

חובתו של תובע, המופיע בשם המדינה כמאשים, לנהוג, כלפי הנאשם, בתום לב ובהגינות. עמד על כך פרופ' קרמניצר:

"... לציבור יש עניין מובהק שמי שמייצג אותו יפעל בהגינות מוחלטת. להתנהגות פגומה של נציג הציבור יש משמעות של דוגמה משחיתה. היא פוגעת בפונקציה של ההליך הפלילי לאושש את אמון הציבור בסדר המשפטי, ואת אמון הציבור בנציגיו בכלל זה. לא זאת אף זאת, יש ערך חינוכי ממדרגה ראשונה לתפיסה לפיה גם מטרה כשרה אינה מכשירה את כל האמצעים וכי יש להשיג מטרה חוקית אך ורק באמצעים ראויים" (מ' קרמניצר "תפקידו של התובע במשפט הפלילי", פלילים ה (2) (תשנ"ז) 173, בעמ' 179-180 והשווה ב' אוקון, ע' שחם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי" המשפט ג (תשנ"ו) 265, בעמ' 279).
דומה שאיש לא יחלוק, מבחינה עקרונית, על חובת ההגינות המוטלת על תובע. אולם השאלה היא האם – מעבר לאמת המידה ההתנהגותית העקרונית – יש להפרת החובה גם השלכות קונקרטיות על ההליך הפלילי. אין צורך להרחיב אמרים על מידת ההשתרשות של עקרון תום הלב בתחומי המשפט הפרטי והציבורי (מנהלי וחוקתי). אין ספק שהתנהגות חסרת תום לב עשויה, בתחומים אלה, לגרום, בלשונו של השופט ברק (כתוארו אז), "לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל" (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה (3) 449, בעמ' 462). ואכן נשמעים גם קולות האומרים שלעניין הנידון ומבחינה מושגית, אין כל הבדל בין הליך במשפט הפרטי או הציבורי להליך הפלילי (ד' פלפל "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 והזיקה לדין הגרמני" הפרקליט לו (תשמ"ד) 53 , בעמ' 62; ד' ביין "לשאלת תחולת עקרון תום הלב בדיון הפלילי" פלילים ד (תשנ"ד) 101). בבג"ץ 6781/96 (עתירת הנאשם דנן למנוע את הגשת האישום נגדו) אמר השופט גולדברג כי "נראה כי תורת ההשתק איננה משוללת יסוד בתחום הדיון הפלילי" (בג"ץ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ (4) 793, בעמ' 811. השופט גולדברג מסתמך על פסק הדין בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ (2) 221, בעמ' 357-371).

הדרך האופרטיבית המוצעת על ידי הסניגוריה היא הסרת טיעון התביעה להסתמכות על פלד מעל הפרק, היינו, ממסגרת הכרעת הדין. הדבר אפשרי, לדעתה, על בסיס ההגנה החדשנית המתפתחת הידועה כ"הגנה מן הצדק". עיקרה של הגנה זו הוא בכך שכאשר מסתברת התנהגות בלתי נסבלת ושערורייתית של הרשות (התביעה) כלפי נאשם, רשאי בית המשפט להשתמש בסמכות טבועה ולמנוע את הרשעת הנאשם על ידי ביטול האישום נגדו (בג"ץ 6781/96 הנ"ל; ע"פ 2910/94 הנ"ל, שם). אם צדק מרחיק לכת כזה הוא בגדר האפשר, השתקת טיעון בודד – לא כל שכן.

עדות פלד במשפט דנן

בעדותו לפני, הציג פלד, בעיקרון, גרסה לפיה האמת מצויה בעדות שמסר במשפטו הוא. משנתבקש לחזור על "גרסת האמת" עשה כן בלי חמדה (לשון המעטה). בסופו של דבר, נשמעו מפיו, המרכיבים העיקריים שהיו כלולים באמירה שכונתה לעיל "הגרסה הכבושה", אמנם תוך "ריכוך" מסוים.

הואיל ועשויה להסתבר חשיבות מסוימת להבדל, בפרטים, שבין גרסת משפטו של פלד לבין גרסתו במשפט זה, אסתפק כעת באמירה כללית, שאינה בהכרח מדויקת. לאמור, שפלד חזר על כך, שלעת כניסתו לתפקידו בגזברות נוצר מפגש בינו לבין אולמרט שבו הדריכו האחרון לשמש כמסייע ביד השרים לעניין התרמה, לפנות לאישים שונים ולבקש את תרומתם האישית ומי שלא יהיה נכון לכך, יוצע לו "מסלול" של תרומה מן התאגיד שבשליטתו כנגד פרסום באחד מביטאוני הליכוד ("ארץ ישראל", "הירדן").
התייחסות התביעה

לפתח דבריה בעניין פלד, הביעה התביעה השקפה כי פלד הציב לעצמו, בעדותו, מטרה "לנפץ כל שביב מהימנות מדבריו, ולנסות לגרום לבית המשפט לייחס משקל אפס לעדותו". יתר על כן, היא הסכימה עם הסניגוריה שפלד "שיקר גם בפרטים שאין להם שום משמעות לאחריות או לאחריותם של אחרים" (ההדגשה – שלי). בהמשך, משתנה טעמה והיא גורסת כי "למרות החקירה (הנגדית) הקשה הארוכה והבוטה, לא חזר בו (פלד) מהדברים שמסר", "הסביר, בצורה מאוד בוטה אמנם, בדיוק את שאירע במערכת הבחירות בשנת 1988, במפלגת הליכוד" (ההדגשה – שלי) ובסופו של דבר היא מגיעה למסקנה שפלד שיקר רק בעניינים הנוגעים לו עצמו ולא בעניינים הנוגעים לנאשם.

ודוק. עמדת התביעה, היא, שפלד עמד כחומה בצורה גם אחרי ניסיונות להציע לו, עזרה כספית שהוא הבין אותה כ"דמי שתיקה" כיוון שחשד שהמציע (בני תבין, פעיל ליכוד שבעצמו הסתבך במעשי עבירה שהייתה להם, כנראה, זיקה כלשהי לפעילות עסקית שהוא ביצע עבור הליכוד) "עובד בשליחותו של מישהו" (עמ' 278 לפרוטוקול 20.5.97). הוא גמר אומר שלא יצליחו לשחד אותו, קיבל את ההצעה הכספית "כשהוא נחוש בדעתו למסור את דבריו ולהתעלם מן הסחורה שהיה עליו לספק, למעשה לא לספק, בגין המחווה".

בהקשר האחרון, מתייחסת התביעה להערתו של פלד כי "... נעשה לי עוול המערכת הייתה צריכה לעמוד מאחורי, האמת הייתה צריכה להיחשף, היא לא נחשפה. המערכת, סליחה שאני אומר, זה מערכת של 'חארות' של קומבינציות כשאתה נופל פנימה אתה לא יודע לצאת ואף אחד לא לוקח על עצמו אחריות" (עמ' 291-290 לפרוטוקול 20.5.97 – ההדגשה שלי). בשולי האמירה הזאת, מצאה התביעה לראוי להעיר כי:

"המערכת – אמנם משלמת את שכ"ט (של פלד) – עובדה כשלעצמה מצביעה על קשר ברור של המפלגה למעורבים בפרשה. מעבר לכך המערכת לא עושה. נהפוך הוא, כיאה למערכת המושתתת על ערכים רביזיוניסטיים, כי מי שנתפס – ישתוק, ישא באחריות בכבוד ויעשה הכול להצלת האחרים". ובהמשך – לאחר אזכור חשדו של פלד כי הצעת בני תבין לשלם עבורו את הקנס שהושת עליו במשפטו, היא פעולה "בשליחותו של מישהו" שנועדה להשפיע עליו – מעירה התביעה: "המאשימה בצר לה כותבת שורות אלה, שכן מדובר בהאשמות מורות, רק שלדאבונה זו האמת שנחשפה בבית משפט ומשקפת את המהלכים שנערכו מאחורי הקלעים בפרשה זו, ניסיונות להשפיע על עדים, וניסיונות להציגם כשקרנים באמצעות עדים אחרים. עובדה אחת עולה בבירור, ביחס פלד הניסיונות האמורים לא צלחו, אולי כיוון שפלד לא חונך על ברכי המפלגה" (ההדגשות שלי. נראה שמקור ההערות שבמשפטי ההדגשה הוא בעדותו של תבין. להלן אשוב ואתייחס לדבר).

עם זה, התביעה ציינה שני נושאים, מרכזיים לסברתה, שבהם נתפס פלד באמירת שקר. הנושא האחד, הוגדר כ"שני מסלולי גיוס תרומות". הנושא השני, הוא הצגת תפקידו כמסייע לשני שרים בלבד. אך הסניגוריה תסכים, כי דברי פלד בשתי נקודות אלה אינם משקפים את האמת, אך היא גורסת, כמובן, כי אלה פרטים בודדים מתוך מכלול עדותו השקרית, בעיניה.

סברתה של התביעה, היא שמסלול התרומות הכפול הוא המצאה של פלד במגמה "להציל את עורו". האופציה הכפולה היא שתחילה יוצע לתורמים, על ידי השרים המתרימים, להרים תרומה אישית. אם לא יחפצו בכך יוצע להם "מסלול פרסום". פלד, לפי הסברה הזאת, חשב שאין פליליות באופציות הללו. על כן המציא אותן. הוא לא העלה בדעתו את הוראות חוק מימון מפלגות ולא הבין שבנסיבות האמורות, תשלום עבור פרסום העולה כמה מונים על ערך הפרסום איננו אלא תרומה, והיא תרומה אסורה.

המציאות הייתה שכלל לא הוצע "מסלול פרסום" שכן אילו היה הדבר כך "הרי שמצטיירת תמונה בה השרים ונכבדי המפלגה, ביום, הפכו לעת ערב לסוכני פרסום במלון קרלטון".

אשר ל"עזרה לשני שרים בלבד". זה תיאור שפלד בדה כבר במשפטו. הדבר נבע מכך שהוא הבחין שרק העדים סטימצקי ובכרי הזכירו פרסום באופן ישיר ועל כן יכול היה לציין שהוא נתבקש לסייע רק לשני השרים שהתרימו את העדים הללו. ברם, התביעה אומרת שראיות רבות מלמדות שניסיונו זה של פלד לגמד את מעורבותו אינו משקף אמת והוא אפילו מגוחך.
התייחסות הסניגוריה

באורח כללי ביותר אפשר להעמיד את טענות הסניגוריה, כלפי עדות פלד, במשפט זה על ארבעה ראשי עיקר: (1) ה"מנטרה" של פלד; (2) עדות רצופת שקרים בולטים; (3) נסיבות העדות; (4) גרסה נסוגה.

(1) ה"מנטרה" של פלד – מנטרה היא ביטוי שמקורו סנסקריטי – שפתם העתיקה של בני הינדו – ופירושו לחש מקודש שהמתפלל לאלוהיו חוזר ושונה אותו, בנוסח זהה, בתקווה למצוא מסילות אל ההשגחה העליונה. הסניגוריה ביקשה להוכיח, באותות ומופתים רבים, כי כאשר פלד התייצב, לעת הזאת, על דוכן העדים, לא זכר דבר – או לא רצה לזכור דבר – מן ההתרחשויות הרלוונטיות של מערכת הבחירות. לפיכך, הוא נתפס בביטוי אחד – כבמין סמוכת ביטחון – "אני כל מה שאמרתי בבית המשפט (במשפטי) אמת". הוא חזר ושנה את פסוקו כל אימת שהסתבר לו שאמרי פיו מובילים אותו לדרך ללא מוצא (למשל עמ' 95, 113, 184, פרוטוקול 15.4.97).

הדוגמאות ל"אבדן זיכרון" אצל פלד, מרובות. קשה לערוך בהן הבחנה בין פרטים חשובים לחשובים פחות. הוא לא זכר ממי שמע על ב.מ.י.; מי החליט על שימוש בשירותי מלון קרלטון (הוא עצמו); מי שילם את דמי הקדימה למלון (הוא עצמו); שהוא פנה לתורמים (דנקנר, רובינשטיין, קרסו, ברקוביץ); לא זכר בגין מה שילמה לו "ניצחון הליכוד" סכומי כסף (עמ' 70-63 פרוטוקול 15.4.97, עמ' 171-155 פרוטוקול 16.4.97); הוא לא הצליח לבאר, לשאלות התובעת, מה הייתה הגדרת תפקידו במסגרת גיוס התרומות (תשובותיו מותירות סימן שאלה לאחר מהלך תשובות מתפתל. עמ' 103-102 פרוטוקול 15.4.97), לא זכר את דבריו בחקירותיו במס"ה ובמשטרה ועוד כיוצא באלה.

לעתים, מכוחה של אותה "דבקות" בגרסה, זו שנמסרה במשפטו, הוא אינו נכון להשיב לשאלות עד שמראים לו שחור על גבי לבן את דבריו באותו משפט (למשל, עמ' 161, 162, 175, 188, 209 לפרוטוקול 16.4.97 ועוד אחרות). ולעתים אזכור דבריו, באותו משפט, "משכנע" אותו לחזור בו מדברים שהכחיש או להיזכר בדברים ששכח קודם לכן (למשל, עמ' 91, 92, 95 פרוטוקול 15.4.97; עמ' 143, 145 פרוטוקול 16.4.97).

(2) עדות רצופת שקרים בולטים – הסניגוריה הצביעה על מספר שקרים, בולטים, כהגדרתה, העוברים כחוט השני על פני עדות פלד.

השרים מכרו מודעות פרסום – כבר עמדתי על הטענה בעניין זה, בהקשר לעדות פלד במשפטו הוא. אפשר להוסיף, שבנדון שקר זה, שוררת תמימות דעים בין הצדדים. אף התביעה רואה כאבסורד את ה"פרוצדורה" של הצעת פרסום לתורמים, בידי השרים. הרי הדעת לא נותנת מקום לאפשרות זו שדווקא בימים טרודים של מערכת בחירות ידרשו השרים להתפנות מכל עיסוק ולאסוף כספים לפרסומים עתידיים של הליכוד.

הסניגוריה, בניגוד לתביעה, גם מציעה את הכחשתם המוחלטת של השרים (אלה שגרסתם מצויה בחומר הראיה) לכל זיקה וקשר למהלכים שפלד תיאר אותם. על כך כבר עמדתי לעיל.

עזרה לשני שרים בלבד – גם נקודה זו עלתה בעדותו של פלד במשפטו. על כן, ובהתאמה ל"מנטרה" האמורה הוא צריך היה לחזור עליה בעדותו לפני. כך עשה ובנידון זה לא הצליח לקנות את אמונם של שני הצדדים גם יחד. הוא אחז בעמדתו כי סייע בענייני התרמה רק לשרים שריר ופת. אולם ברור כשמש שבקרלטון נוהלו מפגשים גם עם שרים אחרים. לא נמצא בחומר הראיה לזכר לנוכחות "מתאם טכני" אחר, מלבד פלד, בקרלטון. עדויות של תורמים שונים, מצביעות על פלד כמבצע ההתרמה, אף על פי שמפגש ה"מוטיבציה" בקרלטון נוהל עם שר שאינו מן השניים הנ"ל.

פלד לא הצליח להיחלץ מלחצו של הסניגור, בנקודה זו. הוא בא בין המצרים שכן ללא ספק נתבאר לו שדבריו בעניין, במשפטו, חסרי בסיס הם אך הוא ראה עצמו אנוס – על פי כוח זיכרונו שנעלם – להישאר צמוד לגרסה ההיא (צד המצע מכדי פירוט הדין ודברים שהסניגור קיים עם פלד. ראה עמ' 157-152 פרוטוקול 16.4.97).

מעורבות עם שני תורמים בלבד – פלד העיד, על מעורבות בהתרמת שני תורמים בלבד (למשל, עמ' 71, 100 פרוטוקול 15.4.97). עדויותיהם של מספר תורמים טופחות על פני הטענה הזאת (ת/178, ת/204 ועוד). מסתבר, כי בחקירתו במשטרה זכר פלד גם תורמים אחרים. בבית המשפט הוא התקשה להיזכר בכך גם לאחר שהדברים צוינו באוזניו.

במשפטו שלו, אגב, הוא נשאל בידי עורך דינו על אודות 12-10 תורמים שהופנו אליו. עורך דין ארנון עימת אותו עם העובדה הזאת ולאחר סדרת תהיות של מבוכה הוא אישר כי אמנם נפגש עם מספר כזה של תורמים אך רק אחד מהם (סטימצקי) גם תרם (עמ' 180-179 פרוטוקול 16.4.97).

תרומות בסך 20,000 ₪ בלבד – אליבא דפלד היה "שלל" התרומות שהצליחו שני השרים "שלו" לאסוף – 20,000 ₪ בלבד. אולם תרומת התורמים שנקבו בשם פלד עלתה כדי 289,000 ₪, היינו כ-30% מן התרומות שנאספו מתאגידים.

איש פרסום ייתן גלופה – תוכן השיחה של פלד עם בעלי התרומה היה כזה שהוא עצמו רק שימש כמין צינור מקשר בינם לבין יהל. על כן הבטיח להם שאיש חברת פרסום יתייצב אצלם עם גלופת פרסום מתאימה ויסכם את הפרטים הטכניים של הפרסום (עמ' 72 פרוטוקול 15.4.97, עמ' 180-179 פרוטוקול 16.4.97). גם לכך לא נמצא אישור אפילו בדברי תואם אחר.

אי ידיעה על אודות קיום ב.מ.י. – במשפט ובמשפט דנן, טען פלד כי "בזמן אמיתי" לא ידע כלל על קיום ב.מ.י., מהי זהות בעליה ומה תכלית פעולתה. הפרטים הללו נודעו לו במאוחר "מתוך השתתפות משך שמונה שנים במשפט" (עמ' 61, 62 פרוטוקול 15.4.97). מסתבר שהדברים מופרכים. פלד נתן הסבר ברור על ב.מ.י. במסגרת חקירתו במס"ה ובמשטרה (חקירות שנערכו סמוך לאחר ה"זמן האמיתי" ועל כל פנים לפני שהיה סיפק בידו לקבל מידע מפי מישהו אחר); עדויות שונות של תורמים מפריכות את האפשרות שהוא לא ידע על ב.מ.י. דבר, קבלות וחשבוניות של ב.מ.י. שהוא מסר, תשלומים לקרלטון בשיקים של ב.מ.י. (וקבלות על שמו לטובת ב.מ.י.) – כל אלה אילצו את פלד, בסופו של דבר, להודות לפחות בנכונות התבטאויותיו בהודעות (עמ' 213-211 פרוטוקול 16.4.97).

הסניגוריה, העירה, כי נשגב מבינת איש כיצד יכול היה פלד להעיד על ידיעת "כל השרים" (ב"זמן אמיתי" כמובן) על אודות ב.מ.י. ומהלכיה אם לגבו היא הייתה בחזקת נעלם.

הצטרפות לעמותת הליכוד לבחירות לרשויות – פלד העיד שהתבקש להצטרף לעמותה כזאת, לאחר הבחירות לכנסת. מסמכי ההתאגדות מוכיחים כי העמותה הוקמה באוגוסט 1988 והוא הופיע במסמכים כאחד המייסדים וחברי הוועד. לא היה לו תירוץ לכך מלבד זה ש"נפלאות הן דרכי הפוליטיקה" (עמ' 207 לפרוטוקול 16.4.97).

(3) נסיבות מתן העדות – המבקש להבין את עדותו של פלד במשפט זה יחקור בנתיבותיה. מעיקרה ביקש פלד להגן על עצמו. על כן בהקראו לחקירה בידי הרשויות, ידע אל נכון כי מעורבותו בפעילות סובבת התרומות היא כה גדולה עד שלא יהיה זה נבון מצדו להכחיש הכול. על כן הודה במקצת ובמיוחד השליך ממשא האחריות על כתפי הבכירים ממנו. דווקא במהופך מטענתו שהוא נטל אחריות לא לו כדי לחפות על ראשי המערכת, הוא חשף אותם בתקווה כי מוקד החקירה יוסט ממנו והלאה.

משאמר בחקירותיו את אשר אמר ומשמצא את עצמו על ספסל הנאשמים, ביקש לעצמו מוצא על ידי "מזעור" חלקו, מצד אחד, והעברת אחריות אל הדרגים שמעליו על מנת להצליל עצמו בשולי הילת בכירותם. במשפט שלו מצא עצמו פלד נתון בדילמה מסוימת. לידו על ספסל הנאשמים היה עצמון, פטרונו, נותן לחמו בעבר וכנראה גם מי שנשא בנטל הוצאות המשפט שלו. הפללתו של עצמון הייתה עשויה לשרת את רצונו של פלד להשים עצמו בצלם של הבכירים ממנו. אלא שהפללת עצמון יש בה גם כפיות טובה וגם סתימת מקור הטובה. על כן בחר פלד בדרך השלישית: הפללת אולמרט. דרך זו נראתה לו כמשרתת את כל העולמות. את "עולמו" שלו, משום שהיא מטילה אחריות על אולמרט שבכירותו אינה נתונה בספק. היא משרתת את עצמון והדבר ברור (ראה, שוב, את מאמצי התביעה – במשפט שם – להראות כי פלד שיקר בעדותו ובמקום שאמר "אולמרט" היה צריך לנקוב בשמו של עצמון). ולבסוף, לכאורה, הדרך הנבחרת גם לא הייתה אמורה לפגוע באולמרט. שהרי זה, לא היה בחזקת נאשם שם, וכתב האישום שעתיד היה לקרום עור וגידים כשמונה-תשע שנים מאוחר יותר, לא נצפה אז. הרי לך מידה נאה של זה וזה נהנים וזה אינו חסר.

עתה נוקש פלד באמרי פיו. גרסתו במשפטו לוכדת אותו ולופתת אותו בשתי זרועות צבת. הזרוע האחת היא מורא הערעור התלוי ועומד ממנו ונגדו. איזה סיכוי יהיה לערעורו אם אפשר להראות שהוא משנה גרסותיו חדשות למשפטים (המלומד א' קמר כתב: "מה יהא הדין כאשר השותף נשפט והורשע אך הגיש ערעור? גם כאן ניתן להקשות האם עצם מתן פסק הדין הסיר את החששות שהשותף ישחיר בעדותו את פני חברו. האמנם יש חשש שידבק בגרסתו, אפילו היא מגמתית או שקרית, כאשר עומדת לרשותו הזדמנות נוספת לברוח מאימת הדין? יש להניח במידה רבה של ודאות כי השותף שהורשע והגיש ערעור שטרם הוכרע לא יהין למסור מעל דוכן העדים גרסה הסותרת את זו שהציג במשפטו שלו ולא רק מחשש שיואשם במתן עדות שקר. הנחה זו מתחזקת מקום שמדובר בערעור על חומרת עונש, כיוון שאז עשוי העד לצפות שהתביעה תגלה יתר סלחנות כלפיו "אם ישתף עמה פעולה" (א' קמר "לקראת ביטולה של הלכת קינזי" הפרקליט מב (תשנ"ו) 548, בעמ' 555))? הזרוע השנייה נטויה בשם עצמון. גם עניינו עומד לערעור והוא לא יחפוץ בהעמקת הראיות נגדו.

הנה כי כן, פלד נאחז בגרסת משפטו. בלעדיה אנה הוא בא. אין הוא מסוגל לומר דבר כי אין הוא זוכר דבר. והוא אינו זוכר דבר כי גרסת משפטו, כלפי אולמרט, היא הבל ורעות רוח. כל שהוא ניסה לומר מבלי שיקריאו לו קודם לכן את עדותו במשפטו, מסתבר להיות חסר בסיס ושקרי. לכן גם אין חשיבות להבחין בין שקרים בעניינים משניים לשקרים בעניינים מהותיים. מי ש"זוכר" שהוא פעל בסיוע לשני שרים בלבד והתרים שני תורמים בסכום שולי, לא יכול להיות אלא עד החושש "להכנס לפרטים" שמא יתגלה קלונו מיד, או עד המבקש להרחיק עדותו כסימן מובהק לאמירת שקר.

(4) גרסה נסוגה – כזכור לוז עדותו של פלד, במשפטו, הוא בכך שהתקיימה "פגישה נוספת שאהוד ביקש ממני לעזור לנושא גיוס תרומות לליכוד" ואשר במסגרתה נתן אולמרט לפלד תדריך, אמנם כללי, אך כולל את עיקרי שיטת ההתרמה; היינו, הצעת השרים לתורמים סרבנים לפרסום בעיתוני הליכוד לאחר הבחירות. אולם לאמירות העיקריות הללו צירף פלד כמה פריטים נוספים (כגון עניין המפגשים בקרלטון, פעילות באמצעות "חברת פרסום" והפניה אל יהל לשם בירור פרטים).

בעדותו לפני, לצד דבקות קנאית ועקרונית בכל תג ופרט שנאמר מפיו באותו משפט, מצינו שפרטים שונים נשכחו או שביטחונו של העד בהם התערער. פלד לא יכול היה להיזכר בפרטי השיחה שבה הודרך על ידי אולמרט אך גם בנסיבותיה חלה "שחיקה". שוב לא זכר את ההפניה למלון בתל אביב, את "חברת הפרסום", את מספר הפגישות שקיים כדי להכנס לתמונת הפעילות, את אופן הקיום של "ישיבת ההדרכה" (הוא לא ידע לומר אם בכלל זו הייתה ישיבה או שמא מין מפגש בעמידה), נוספה נוכחות עצמון שלא הייתה דווקא בעדות במשפטו והתגלעו הערכות שונות וסותרות על משך השיחה.

אולם, חשובה מאלה העובדה שהן לשאלות התובעת והן בלחץ החקירה הנגדית חל כרסום בביטחונו של העד גם באשר למידת הדיוק בפרטים העיקריים שהוא ייחס לאולמרט בעדותו במשפטו. יותר ויותר פלד נאלץ להודות כי הוא אינו יודע, אינו זוכר, אינו בטוח בדברים (עמ' 32, 81, 115 פרוטוקול 15.4.97) וכך אפילו כאשר נשאל לעניין לוז ההתנהגות שהוא ייחס לנאשם. אלה כמה מן הדוגמאות:

(לשאלה האם התיאור שאולמרט נתן לו לעניין מהלכי ההתרמה, כלל גם הסבר לאשר יאמרו השרים לתורמים)
"מה שאמר לי אולמרט בפגישה, לא אמרתי מה שהיא (התובעת) מציגה. זה לא נכון. מה שבפגישה אחת קצרה נתן לי אהוד תדרוך, שיחת רקע ובו תיאור של מה היום אני יודע הוא מעריך שהשרים יעשו. והוא אמר השרים ייפגשו עם תורמים ויבקשו מהם תרומות אישיות. מעבר לזה לא נפגשתי אתו, לא דיווחתי אתו" (עמ' 83 פרוטוקול 15.4.97).
(לשאלה אם השיחה שבה הודרך בנושא "פרסום" התקיימה בסיטואציה שונה מזו שהוא תיאר אותה, נוכחים אחרים ותוך ערוב תחומים מסוים שנוצר אצלו).
"יכול להיות, יכול להיות. אני עוד פעם, קשה לי היום לנחש איזו מילה נאמרה באיזו ישיבה, כי כל מה שמתואר כתהליך זה שלוש פגישות קצרות... בחדרים שהרבה אנשים מסביב. זה לא איזה מין משהו מסודר. זה בהחלט יכול להיות שהרושם שלי היה שזה דבר אחד וזה מישהו אחר אמר. יכול להיות. אני לא יודע לאשר או להכחיש דבר כזה" (עמ' 115 פרוטוקול 15.4.97).
(לשאלה האם ייתכן שהאמירה כי מערכת ההתרמה עבדה כבר בשתי מערכות קודמות לא נאמרה לפלד מפי אולמרט אלא ממאן דהוא אחר).
"אני עוד פעם, זה הכל, בבית משפט אמרתי למיטב זכרוני, זה ייתכן... אני לאיכל היום להגיד בוודאות שום דבר... אני האמנתי או אני לא יודע להגיד לך יכול להיות שזה היה מתוך שיחות שזו התמונה שהצטיירה לי... אני זוכר שהייתה איזו שיחה כללית... אני הנחתי בחקירות בבית המשפט ואחר כך שמי שאמר לי את זה היה אהוד. אם אתה שואל אותי היום אחרי עשר שנים, יכול להיות שמישהו אחר אמר את זה? יכול להיות. יש סבירות. אני לא יודע להגיד. זה מה שהאמנתי שזה מה שהיה..." (עמ' 151 פרוטוקול 16.4.97 וגם עמ' 207 שם).
(לשאלה אם אפשר שאת ההדרכה הוא קיבל מעצמון ולא מאולמרט).
"אני עניתי יכול להיות... יכול להיות" (עמ' 238 פרוטוקול 16.4.97).
עדות פלד - סיכום ומסקנות עד כאן

בניגוד לעדים המרכזיים הקודמים; יהל ועצמון, עדותו של פלד מצריכה קביעת ממצאי מהימנות. שהרי מסקנתי העיקרית משתי העדויות הקודמות היא, שאין בהן – אפילו ייאמן תוכנן עד תום – כדי ייחוס מעשה עבירה לאולמרט. עדות פלד – שאני, לפתח הצגת עיקריה, אמרתי, כי יש בפלגיה, לכאורה, כדי לסבך את הנאשם בעבירות הכלולות באישום הנידון. פלגי עדות, משום שהקטעים המסבכים המצויים בהודעות ובעדויות של פלד, נדמים, בעיני, כמהלכי ה"סוס" במשחק "שחמט" (נדמה לי שהמנוח העברי הוא "פרש" ובאנגלית דווקא "אביר" (knight). אלא שבכל העולם ובכל הזמנים מתואר הכלי על-ידי ראש סוס ומהלכיו בדילוג משונה), שתנועותיו משונות, לפנים, לאחור ולצדדים אך לעולם לא בדרך ישרה ותמיד תוך דילוג הקוטע את רצף הכיוון. על כן ביקשה התביעה לסרוק את עדותו של פלד ולהוציא את התבן מן הבר. את התבן, שאינו ראוי לאמון, לזרות לכל רוח כמוץ יסוער מגורן ואת הגרעין הקשה, המהימן, שאותו ידה פלד באולמרט – יש לקבל.

משהלכתי בעקבות העדות והגעתי עד הלום, עלי לבחון את טיבה ומשקלה. הדבר ייעשה בשני שלבים; בשלב הראשון אתייחס לכל אחד ממרכיבי העדות בנפרד ובשלב השני אבקש לראות אם ניתן להסיק מסקנות משולבות.
הודעה במס"ה (ת/323)

התביעה מייחסת להודעה הזאת חשיבות מרובה. היא מעדיפה אותה על פני מערכת ההתבטאויות המאוחרות יותר של פלד ורואה בה אמת לאמיתה. הטעם המרכזי המוצג על ידה הוא שבדרך כלל נוטים לייחס אמינות לתגובה ראשונה של נחקר, שלא היה סיפק בידו לבחון את ההשלכות של תשובותיו ואף אינו יודע למה מכוון החוקר בשאלותיו. נחקר כזה, ייטה להשיב תשובות אמיתיות. יתר על כן, בשלב הראשוני הזה – על דרך הכלל ובענייננו בפרט – משוחרר עדיין הנחקר מלחצים והשפעות של גורמים חיצוניים (כגון בכירי המפלגה או חשודים פוטנציאליים אחרים).

אני מפקפק בתוקפה המשפטי של התזה הזאת ובמידת העיגון שיש לה בניסיון החיים. דומה לי שנתחלפו לה, לתביעה, ההבחנות המשליכות על הודאת נאשם (בחקירה) לבין אלה המשליכות על הודעת עד. גבי דידה של הודאה, הכלל, המבוסס על ניסיון החיים הוא, שאין אדם משים עצמו רשע. על כן מתבקש להעביר את ההודאה דרך מבחני קבילות מחמירים על מנת לוודא שההודאה לא נכפתה על מוסרה. משעברה ההודאה את מבחני הקבילות, פועל הכלל שאין אדם משים עצמו רשע, על דרך ההיפוך. לאמור, אם הודה ברשעתו, מרצונו, מסתמא נאמן הוא על דברו (ע"פ 259/55 אבן זיאת נ' היועמ"ש, פ"ד ט(3) 1871, בעמ' 1872 (אומץ בד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה 441, בעמ' 485). לעומת זאת לעניין הודעת עד, ננקטה גישה שונה לחלוטין אשר הוסברה על ידי הנשיא שמגר:

"יש שוני מהותי בין זקיפת דברי ההודיה של פלוני לחובת אותו אדם שהשמיעם, היינו בין מצב בו פלוני משים עצמו רשע ודבריו מתקבלים כאמינים כלפיו, לבין העתקת מרכז הכובד מאדם לאדם וזקיפת דבריו של פלוני מחוץ לכותלי בית המשפט לחובת פלמוני, כבסיס יחידי להרשעתו של האחר... נסיבות כאמור אינן בלתי אפשריות כיום מבחינה משפטית, אך מתחייבים, עובר להחלטה, שיקול זהיר... ערנותו של בית המשפט..." (ע"פ 869/81 הנ"ל, בעמ' 240).

ההודעה בחקירת מס"ה נמסרה ביום 25.6.89. הדבר היה כמה ימים לאחר שיהל נעצר. משנדרש פלד להחקר, יכול היה לבין, לפחות באופן כללי, במה מדובר. אכן אזהרת החוקר, לפתח החקירה, התייחסה ל"עבירות על פקודת מס ההכנסה" וקרוב לוודאי שפלד שיווה את תחום העבירות הזה לנגדו (מן הסתם דבר גם בלט מעצם דרישתו לחקירה דווקא במס"ה). על כן, אי אפשר לדמות את הנחקר הזה לנחקר מופתע הנוטל על עצמו אחריות מלאה, למעשה עבירה, כתגובה אינסטינקטיבית לחשד המוטח כלפיו. מה גם שהתביעה מבקשת לסמוך על הודעת העד כנגד מישהו אחר.

זה ועוד זה. הדבר לא יימצא בסיכומי טענות התביעה, אבל בקשתה לראות את חזות הכול בהודעה הראשונה של פלד מעוררת מחשבה. להלן נראה שבשלבי ההמשך (בעדותו במשפטו ובחזרה ה"מנטראית" על נכונותה, בעדותו לפני) אמר פלד, כלפי אולמרט, דברים מסבכים הרבה יותר מאשר בהודעה הראשונה. האם אין בכך הודאה עקיפה בפרובלמטיקה של האמרות הבאות של פלד?

תשובה אפשרית של התביעה לתמיהה האמורה, עשויה להיות בכך שהיא מבקשת לסמוך על הודעתו הראשונה של פלד מפני שהאמור בה כלול בכל אחת מאמרותיו הבאות (בבית המשפט או מחוצה לו). מכאן הביסוס שיש להתבטאות בהודעה הראשונה.

הטיעון האחרון מקובל עלי. אולם הוא אינו מסיר ממני חובה לנקוט זהירות רבה עד שאני בא לסמוך יתדות הכרעת דין מרשיעה על הודעת חוץ של העד.

האם ניתן לסמוך על מהימנות ההודעה במס"ה? תשובתי לכך שלילית והיא מושתתת על שלושה טעמים: (1) ההודעה אינה מסוימת דיה; (2) פרטים מהותיים בה אינם נכונים; (3) תסמונת "ראש קטן".

הודעה שאינה מסוימת כיצד? פלד מסר באותה הודעה כי הוא שימש כעוזר לענייני גיוס כספים וכי האחריות לאיסוף כספים בישראל הוטלה עליו במסגרת מספר ישיבות של הגזברות שבהן חולקו תחומי האחריות. תיאור סדר הפעולה שלו פותח במשפט:

"פניתי לאנשים שונים וביקשתי מהם, מדויק יותר נתבקשתי לפנות לאנשים שונים על ידי מנחם עצמון ואהוד אולמרט
. אמרתי לאנשים הללו... שיקבלו שירותי פרסום...".

מתבקש, שהפעולה היחידה שננקטה על ידי אולמרט ועצמון הייתה הפנייתו של פלד לאנשים שונים לשם התרמתם. זו פעולה לגיטימית לחלוטין ומכוח העובדה שההתרמה הייתה תחום האחריות של פלד – מתקבל על הדעת שהוא אכן הונחה לפנות לאישים שונים (בהמשך ההודעה הוא אמר שאת שמות האישים קיבץ משרים וגורמים שונים ובמקום אחר גרס שעצמון נתן לו את הרשימה). אולם פלד אינו אומר שעצמון ואולמרט הנחו אותו בדבר תוכן הפניה אל אותם אנשים. הקורא את הפסקה הנ"ל מתרשם כי הביטוי "אמרתי לאנשים הללו וגו'" אינו נסמך, בהכרח, לבקשה שהופנתה לפלד המתייחסת לעצם העיסוק בהתרמה.

היעדר ייחוס קונקרטי ומסוים של אחריות למעשה פסול, נובע גם מחלק אחר שבהודעה. פלד נשאל מי הוראה לו להיות נוכח בפעולת ההתרמה שהשרים ביצעו בקרלטון. הוא השיב על ידי מתן הסבר למה שהוא כינה "המכניזם של המערכת". על פי המכניזם הזה עצמון ואולמרט העומדים בראש הגזברות כלל אינם עוסקים בפרטים הם עוסקים במדיניות כללית וב"ניהול מלמעלה". הא ראיה, שפלד מוסיף כי הוא אישית חיפש את המלון, יצר את ההתקשרות, קיבץ את רשימות האישים וצירף עצמו למפגשים בקרלטון. מכאן אפשר להסיק כי ההנחיה בדבר תוכן השיחה עם התורמים שניתנה לפלד אינה מתיישבת עם ניהול "מדיניות כללית" ו"מלמעלה".

ועוד בעניין היעדר מסוימות. נניח שאפשר להסמיך את הבקשה שהופנתה לפלד על תוכן שיחותיו עם התורמים. פלד אמר שהוא נתבקש לכך על ידי עצמון ואולמרט. כיצד? שניהם דיברו יחדיו? אולי במותב תלתא עם פלד? ושמא במסגרת ישיבות תחימת הסמכות המוזכרות על ידו, בלי לציין מי נכח בהן ומבלי שיש בהירות ששני הגזברים נטלו בהן חלק.

פרטים מהותיים שאינם נכונים כיצד? ניתן להצביע על שני פרטים מהותיים שאינם נכונים (מגמתיותם משתלבת עם מה שאכנה "תסמונת הראש הקטן"). כוונתי לתוכן שיחת השרים המתרימים עם התורמים ולעניין "ידיעת השרים".

המחשבה שהשרים בקרלטון שימשו, בעיצומה של מערכת הבחירות, כסוכנים של הליכוד לאיסוף מודעות פרסומת בביטאוני הליכוד לעתיד לבוא, נדמתה כמגוחכת אפילו בעיני התביעה. היא הציעה לדחותה מכול וכול. היגיון ההשקפה הזאת ברור ומקובל. דא עקא שפלד ראה בהודעה האמורה להציג תיאור של "שרים-סוכנים" כאמור. זה תיאור שהוא הבל.

נושא "ידיעת השרים" בעייתי יותר. הייתי יכול לומר שהביטוי המכליל הזה (שבשלבי התבטאות מאוחרים יותר של פלד האמיר עד ראש הממשלה עצמו) נופל ומתמוטט כבניין קלפים משום שפלד עצמו, בעדות מאוחרת יותר גרס, כי שימש עזר כנגד שני שרים בלבד (שריר ופת). מכאן שהאמירה הגורפת היא פשוט שקרית. אלא, שהתביעה הרי גורסת כי ההודעה דנן אמת היא וכי פלד פעל בשירות כל השרים. על כן, לשיטתה, הוא יכול היה להעיד על מודעותם.

לדעתי הטענה "השרים ידעו", הצריכה ראיות תומכות. בהיעדר ראיות כאלה או בכישלונן יוותר פלד חשוד על אמירת שקר. הצורך בתמיכה לטענה נובע משום תוכן הידיעה המיוחסת לשרים ומחמת הגיונה המופרך. "התוכן" עוסק בידיעת השרים על קיום ב.מ.י. וידיעה כי התורמים יקבלו חשבוניות של ב.מ.י. הדבר נראה מופרך על פניו. מי ראה צורך להכניס את השרים אלי פירוט כזה?

יתר על כן. אם מדובר בקונספירציה עבריינית, בקשר פלילי, היכי דמי (איך יתואר) שהקושרים הפיצו סודם לכל עבר?

ראיות תומכות לא הובאו. המעט שהובא נכשל. נרמז ששר לשעבר ארנס היה בסוד הדבר. ארנס לא הוזמן להעיד ולא ברור לי שנתבקש ליתן גרסה בחקירת המשטרה. השר לשעבר שריר מסר גרסה בחקירה משטרתית המכחישה כל ידיעה. הודעתו הוגשה בהסכמה. אינני יכול לתת כל משקל לראיות המבקשות לעורר ספק בהכחשתו, מה גם שהעד סטימצקי, שאמור היה לתמוך את ידיעת השר, הסביר, כי הפרטים נמסרו לו על ידי פלד בשעה ששריר נקרא לשיחת טלפון. ההכחשה של שריר היא, אם כן, בלתי מעורערת. השר לשעבר פת, אשר הוזמן להעיד, הכחיש אף הוא כל ידיעה על מהלכי ההתרמה הבלתי חוקיים. כנגדו, הצביעה התביעה, על הודעות של שני עדים (בכרי ותדמור) שמהם עולה, לכאורה, ידיעת השר. אך גם הם הסתייגו מן הדבר כשנחקרו בבית משפט.

אין סיבה לקבוע, כי פת שיקר בעדותו (או בהודעתו). הואיל ופלד שימש כ"נציג פת" בגזברות, אפשר היה לחשוב שפלד שיתף אותו בעניין או במקצתו. לא הייתי רואה אפשרות כזאת כמופרכת, אלמלא הטענה "השרים ידעו" נאמרה באופן גורף ובאופן גורף גם נפלה. נוסף לכך, בניגוד לעמדת התביעה, אינני מוכן לקבל כעובדה מובנת מאליה שאנשי העסקים הנכבדים (סטימצקי, בכרי, תדמור, ברקוביץ, דייקסל, המבורגר ואחרים) גמרו, כל אחד לעצמו, אומר לשקר בבית המשפט, רק משום אהדתם (ועתים, כנראה, יותר מאהדה) את הליכוד או מחמת יראה מיוחדת מאולמרט שעוצמתו הפוליטית עלולה להכרית את עסקיהם. בל יובנו דברי שלא כהלכתם. ברור שגם אנשים נשואי פנים ועתירי ממון, ככל האדם, עשויים להילכד ברגשותיהם או באינטרסים אחרים ולהעיד שקר. אולם אין כלל א-פריורי שכזאת תהיה עדותם. בפרשה דנן, הצליחה התביעה רק ליצור השערות לעניין טיב העדויות הללו ובכך לא סגי.

תסמונת "ראש קטן" כיצד? – פלד, בעדותו לפני, טען שהודעתו דנן אינה מדויקת כלל ועיקר. זה מפני שהוא החליט ליטול על עצמו אחריות כדי "לשחרר לחץ" מן הגזברים או מבכירי המערכת. משהו ממין "והוא מחולל מפשעינו, מדכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו" (ישעיהו נג, ה). אלא שעיון מראה את היפוכו של דבר. פלד ביקש להסתתר מאחורי גבם הרחב של הבכירים. הבוחן את הודעתו דרך פריזמה של חשד לעבירות מס, יראה כי כל צעד העלול להקשר לעבירה כזאת אינו צעדו של פלד אלא הכוונה של הגזברים (ביחד כמו תאומי סיאם) או של "השרים".

היה לו, לפלד, אינטרס ברור להעברת אחריות. על כן צריך להתייחס לדבריו בפקפוק רב.

על פי האמור, אינני רואה מקום לקבוע ממצא של מהימנות ההודעה וממילא לא אוכל לקבוע ממצא של עובדה מסבכת על פיה.
הודעה במשטרה (ת/330)

מועדה של ההודעה במשטרה הוא כחצי שנה לאחר החקירה במס"ה. התביעה הזהירה מפני ייחוס מהימנות מוחלטת להודעה זו, כיוון שפרק הזמן שחלף אפשר לפלד להרהר בעניין נושא החקירה ולהתאים עדותו לצרכיו. "צרכיו", לפי השקפת התביעה, הם חיפוי על הגזברים הממונים עליו בד בבד עם רצונו לדאוג לעצמו ולמסור גרסה נוחה ככל האפשר עבורו.

עם זה התביעה מבקשת לפלג את ההודעה ולאמץ מתוכה קטעים שיש להם סימוכין בראיות אחרות או שהם מהווים חזרה על ההודעה הקודמת או אינטרפטציה הגיונית שלה.

בעיני, ההודעה במשטרה תואמת את הקו שפלד אימץ לעצמו כבר בחקירה הקודמת. פלד אינו פתי נבער מדעת (גם אם, לפרקים, ביקש להציג עצמו כ"שוטה הכפר"). הוא ידע היטב כי לא יוכל להתכחש לפרטים מסוימים שבהם מצויה טביעת אצבעו הברורה. הן הוא חתום על מסמכים הקושרים אותו לב.מ.י., ישנן קבלות הנושאות את שמו בזיקה לב.מ.י., התורמים עשויים לקשור אותו למערכת ההתרמה וכל מי שפעל בגזברות עשוי לאשר שעסקו היה בהתרמה בישראל. אילו הכחיש את העובדות הללו (כפי שלימים יעשה משיתייצב על דוכן העדים) היה הדבר חוזר אליו כרמיית בומרנג ואפשר שהיו מחזיקים אותו במעצר.

לפיכך, נמסרה מפיו הודעה מפורטת. אמנם לא נראה שההודעה הושגה בקלות. ארבעה חוקרים נאלצו לעמול קשה ולהתמודד עם שפת סתרים המזכירה את דרכי השיחה בין אנשי העולם התחתון החוששים מהאזנה לא רצויה. אולם תוצאת החקירה הייתה שנכללו בהודעה פרטים לא מעטים התואמים את המציאות. למשל, הוסברו נסיבות הקמת ב.מ.י., רעיון ההפעלה שלה ושיטת ההפעלה באופן ההולם את הידוע היום ושאינו שנוי במחלוקת. עוד מצוי בהודעה "משחק תפקידים" שפרטיו נסקרו למעלה מכאן. במערכת התפקידים תופסים עצמון, פלד ויהל את מקומם המקובל או המוכח על פי עדויות מצליבות שונות (למשל, מעמדו של עצמון ביחס ליהל ולב.מ.י. מוכח על פי דבריו הוא כי יהל ביקש לפעול כסוכן וכי הוא אישר את הדבר. עדות יהל בפני
, מאשרת את "משחק התפקידים", אם כי היא מוסיפה "שחקן ראשי" שכבר נפטר לבית עולמו).

לנוכח העובדה שישנן ראיות התומכות את חלוקת התפקידים הכלולה ב"משחק", נראה לי שיש לו חשיבות מה בתחום הראייתי. בדרך כלל מן ה"משחק" נפקד מקומו של אולמרט. אולם הוא מעין "נפקד – נוכח" כיוון ששמו מוזכר במעין אמירות אגב אורחה, בסיום תיאורי התפקידים. לא תועיל חזרה מצטטת נוספת של הדברים. המעיין בהם יראה כי אמרות אגב אלה אינם משתלבות כראוי בטקסט, בריתמוס שלו, בפיתוח הרעיוני שבו. הן נראות מעושות וכאילו שלא ממין העניין. על כן אני סבור שפלד ראה ביודעין לכרוך גם את שמו של אולמרט, כדי להציב לעצמו מטרייה סוככת נוחה יותר.

עובדה נוספת המוכיחה בעליל את ניסיונו של פלד "לתפור" את אולמרט בתפרים גסים הטופחים על פניו למארג שהוא פרש בפני
חוקריו, כלולה בניסיונו לכרוך ב"נשימה אחת" את ראש הממשלה, ארנס, אולמרט ו"השרים" לעניין ה"ידיעה" שבה כבר עסקתי. אין טעם לחזור על נימוקי ההפרכה של הדבר.

המסקנה המתבקשת היא שאינני יכול להקנות להודעה משקל ראייתי פוזיטיבי משום הספקות החמורים בנכונות הפרטים שבה. בנקודות אחדות עשויה ההודעה לתמוך את גרסת אולמרט דווקא. אולם מוטב לו שיסמיך דברו על עדויות ומיני ראיות אחרים במקום עדות עקלתון ממין זה.
עדות בת"פ 477/91 (ת/334)

במשפטו השמיע פלד, לראשונה, גרסה המכוונת כלפי אולמרט באופן ישיר, נפרד מעצמון ותוך יצירת הקשר ברור בינו לבין הפעילות הבלתי חוקית של איסוף תרומות מתאגידים. כבישת הגרסה בלבבו של פלד, משך שנים ארוכות והקושי שהיא יצרה לתביעה במשפט ההוא (בכך שהיא הגנה על עצמון שהיה נאשם שם) הניעו את התביעה (שם) לטעון, בעוצמה מרובה, נגד מהימנות העדות. שם, ככל הנראה צלחה הטענה. פסק הדין אינו ראיה לפני, אולם לא נסתר ממני כי הן עצמון והן פלד הורשעו בדין.

ככל הנראה שימשה גרסתו של פלד במשפטו בסיס עיקרי להניח עליו את מסד ההחלטה להעמיד את אולמרט לדין. שהרי עד אז, משך שנים ארוכות, התנודדה ההחלטה על שולחן פרקליטי המדינה ויועציה המשפטיים. לעתים היא הונחה לפתחו של בג"ץ וחזרה משם כלעומת שבאה על פי הטיעון שההחלטה מותנית בתוצאות המשפט בתיק הנדון.

לנוכח כבישת הגרסה, מצד אחד, ועמדת התביעה כלפיה במשפט ההוא, מתייצבת מיד לנגד העין הבעייתיות הנודעת לשימוש באותה גרסת דברים. אכן, הטיעון בדבר בעייתית זו היה ל"טענת הדגל" של הסניגוריה. בשמה עתר הנאשם לבג"ץ בניסיון למנוע את העמדתו לדין ובשמה ניצל – או, מוטב למור, נטל לעצמו – עורך דין ארנון, כל הזדמנות במהלך הדיון, כדי לחזור ולשנות את טיעונו (כמעט אפשר לומר "המנטרה של עורך דין ארנון").

במשפט הזה, הוכתרה הטענה בכותרת "מניעות" או "השתק". היא נשענת על כך שהתביעה נמצאה דוברת בשני לשון; פעם (בת"פ 477/91) היא אמרה שדברי פלד הם "עדות כבושה שאין לה תימוכין בהודעותיו ובתמליל הקלטת" (ת/345 עמ' 148) ופעם (בענייננו) היא אמרה "ככל שהדברים נוגעים למעורבותו של הנאשם ולהנחיות שניתנו על ידי הנאשם, גרסתו של פלד היא אחידה ואיננה משתנה בכל הפעמים בהם ניתנה לו אפשרות לומר את דברו". הסתירה שבין העמדות גסה כל כך עד שהיא מבטאת יחס בלתי הוגן, בוטה במשקלו, כלפי הנאשם. היחס הזה – בהתאם לדוקטרינת תום הלב, עקרונות היסוד של הגנה על כבוד האדם ועיקרי הצדק הטבעי המקנים "הגנה מן הצדק" – מן ההכרח שיוליך לביטול ההסתמכות על הגרסה שבאותו משפט או ל"השתקת" התביעה מפני טיעון מסתמך כזה.

על פני הדברים נראית הצגת עמדות התביעה, בסוגיה הרלוונטית, כתרתי דסתרי מובהק. התביעה ניסתה להסביר וליישב בין אמרותיה השונות. באחת היא אמרה שמדובר בשתי נקודות השקפה שונות על מערכת עובדתית במסויימת. נקודת ההשקפה האחת בוחנת את שאלת אחריות פלד, עצמון ונאשמים אחרים ולאורה בחנה התביעה את כבישת הגרסה של פלד. נקודת ההשקפה השניה היא שאלת האחריות של אולמרט וכלפיה עשויה גרסתו של פלד במשפטו לקבל מימד שונה. בשנייה, אמרה התביעה שייתכן ששגתה בניסוח עמדתה במשפט הקודם ואין לתפוס אותה על כשל לשון בודד.

אולם הניסיון ליישב את הסתירה נראה דחוק מאוד. ההבחנה, בכל אחד משני המשפטים, לא נערכה תוך בידוד סטרילי של "הנפשות הפועלות" אלה מאלה. אולמרט נזכר בגרסת פלד במשפטו וטענת התביעה לשקריות גרסתו וכבישתה נגעה דווקא בקשר לייחוס אחריות לאולמרט במקום לעצמון. איך, אם כן, הגלגל מסתובב?

טענת המניעות שובת לב ועין, ממבט ראשון. העין קולטת את הטיעון התביעתי הסותר ואילו הלב מבקש ללכת אחר ההגינות. אולם בעיון שני, סברתי שאין לאל ידי לקבל את הטענה. שלושה טעמים לכך.

הטעם הראשון הוא שאם נניח, כפי שאמר השופט גולדברג ש"תורת ההשתק איננה משוללת יסוד בתחום הדיון הפלילי" (בג"ץ 6781/96 הנ"ל) אזי היא מגולמת ב"הגנה מן הצדק"; זו הגנה שהניצה זה מקרוב והיא עולה כפורחת בטיעוני הסניגורים, עד הנה בהצלחה מעטה. ולא בכדי, משום שתחומיה צרים וקשים:

"התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם... המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו" (ע"פ 2910/94 הנ"ל).

אינני סבור שאפשר להתייחס לעמדה שהציגה התביעה במשפט דנן, ביחס לגרסת פלד במונחים של "רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם". גם לא כ"התנהגות בלתי נסבלת... שערורייתית". אם הנאשם נכשל בניסיונו לטעון כך כלפי עצם העמדתו לדין, מקל וחומר שאין בטענה ממש ככל שהיא נוגעת להערכת משקלה של עדות מסוימת במשפט המתנהל.

הטעם השני הוא שטיעון התביעה, אותו מבקשים לחסום, איננו ראיה. זו טענת דברים שביכולתי לקבל אותה או לדחותה. אני יכול לגבש אותה גם בעצמי, מבלי שהיא תהיה חקוקה עלי ספר הסיכומים שכל צד ערך לפני. לשון אחר אין כאן "אקט מינהלי" בר "השתקה". לא הרי החלטה להאשים, או הגשת ראיה, או המנעות מהסכם דיוני וכיו"ב, כהרי השמעת הערכה מצד מסוים על טיבה של עדות.

הטעם השלישי נובע מן הקודמים. עדותו של פלד מונחת לפני כראיה. אפילו לא הוצגה העדות יכול היה פלד לאמץ אותה אל עדותו במשפט דנן (וכך עשה). ממילא עלי לנקוט עמדה ביחס לטיב העדות ומשקלה. לא יועיל מאומה אם התביעה תושתק בניסיונה להאיר עיניים לשם קבלת החלטה נכונה.

מחסום המניעות נותר אם כן מאחור. עלי לפנות להערכת העדות גופה.

בנדון זה שוכנעתי שהפקפוק בגרסת פלד מרובה. פירטתי לעיל את נימוקי הסניגוריה לעניין זה ואף שילבתי בהם תוספות משלי כדי להציג תמונה שלמה של הדברים כפי שהם נתבארו בעיני. הטיעון משכנע והוא מקובל עלי. אמנה את עיקריו.

עדות פלד במשפטו היא עדות כבושה. הניסיון למצוא לה עיגון בהודעה במס"ה לא יצלח מפני שההבדל בין דבריו בהודעה ההיא לדבריו במשפטו הוא מהותי. התביעה הייתה ערה להבדל ולפיכך טענה שחוקרי מס"ה פשוט לא היו ערים לצורך לבקש מפלד פירוט וביאור של גרסתו (שהם לא יכלו לנחש שתהיה יום אחד ל"לב לבה של מחלוקת"). אילו נדרש מפלד, אז, באור כזה, אין ספק שהיה נותן אותו.

אולי יש ממש ב"אילו" הזה. אולם חלילה לי לתלות קולר אשמתו של אדם במין טענת אלמלא ששברה רק בידי היושב במרומים.

ועוד. אין לבודד את דברי פלד במס"ה מהתבטאותו במשטרה. שתי האמרות הללו ביחד הן גרסתו הקודמת אותה יש לעמת עם גרסתו החדשה. במשטרה – על פי חלק העדות שנראה בעיני נאמן – העביר פלד את האחריות העיקרית ובעצם הבלבדית להנחייתו ולהנחיית יהל אל כתפי עצמון (זו הסיבה שהתביעה נתכעסה עליו, במשפטו, וסברה שעדותו כבושה). מכאן ש"זניחת" עצמון ו"הצבת" אולמרט תחתיו, בעדותו, היא מהלך כבוש באורח חרוץ.

גם עדות כבושה, נסתרת וסותרת, איננה חסרת משקל – אם ניתן הסבר נאות לכבישתה. ההסבר שלפני הוא הסברו של פלד כפי שנמסר בעדותו הכא. פרקה של בחינת עדות זו בוא יבוא. בשלב הזה ייאמר, כי ההסבר לדברים הכבושים נראה מפוקפק ואולי אפילו מופרך. טעמי לכך הם אלה שנפרשו על ידי הסניגוריה ובמידה מסוימת בדברים ששמתי בפיה ועל כן אני רואה לשלבם כאן כציטוט:

"פלד עשה ניסיון לתרץ את הפער – שהוא הודה בו – בין עדותו בבית המשפט לבין אמרותיו. הוא טען כי בהודעותיו השונות, נטל על כתפיו את עיקר האחריות למה שהתרחש בגזברות, במגמה להסיר את החשד מגורמי המפלגה הבכירים ומן הגזברים הבכירים. הוא הבין שגורמים אלה הם יעד החקירה ועל כן סבר שאם יטול על עצמו את האחריות לכל הפעולות ("לכסות על כולם"), יניחו להם.

התירוץ הזה מעורר מיד שאלה כיצד נטל פלד על עצמו, במין אבירות ישועית, אחריות לא לו? תשובתו היא שהחוקרים נטעו בו אמון שהוא "רק עד" וכי הדבר לא יגיע לבית משפט. הוא קיווה שנטילת האחריות "תוריד" את החוקרים מן הנושא, שהרי מעייניהם אינם ב"דג רקק" כמותו אלא בגורמי המפלגה הבכירים.

אם כוונת חיפוי הייתה לנגד עיני פלד, כיצד הווה שבכל זאת, באותן חקירות, הוא כרך הן את הגזברים והן את "השרים" בידיעה על שהתרחש במסגרת איסוף התרומות מתאגידים (לרבות קיום ב.מ.י.)? תשובתו האחת היא שהוא לא יכול היה להסתיר עובדות שבבדיקה פשוטה הן עשויות להתברר ממילא; למשל עניין המפגשים שהשרים קיימו במלון קרלטון. אך זו תשובה לא משכנעת שכן הוא כרך אותם גם בעניינים שאינם ניתנים לגילוי בבדיקה פשוטה (למשל, תוכן השיחות של השרים עם התורמים או עניין ב.מ.י. ומטרותיה). על כן נמסרה תשובה נוספת ולפיה פלד היה משוכנע בחוקיות מהלכי איסוף התרומות ולפי שאין בהם עבירה, אין גם חשש לגילוי זיקת השרים אליהן.

מידת השכנוע של פלד בחוקיות הפעולות האמורה, נתונה, כשלעצמה בספק רב. שכן פלד נחקר תחת אזהרה ומהות החשד הובהרה לו. אמנם בהתייחסותו לחקירות כרך את תשובותיו לחוקרים תחת קורת גג חקירתית אחת. אך הרי ברור שפלד נחקר באופן נפרד ובהפרשי זמן ניכרים, במס"ה ובמשטרה. מי פתי להאמין שבין הא לדא לא נתוודע לפלד, בעצמו או בעזרת ייעוץ משפטי, למהותו של החשד ולחוקיות פעולות ההתרמה?

אולם אם נמשיך ללכת בנתיב שבו הוליך פלד את התירוץ לכבישת עדותו ונזכור את הנחת החוקיות שהניח, מתבקש להקשות איזה חיפוי הוא שיווה לנגד עיניו? הרי אם הכול חוקי אין כלל צורך בחיפוי. מדוע, אם כן, לא מסר, מעיקרה, לחוקרים, בכל זמן ובכל הזדמנות, גרסת אמת?

המענה האפשרי היחיד הוא שבכל זאת היה מה להסתיר ופלד ידע היטב את טיבו. על כן החליט, לכסות על מי שכיסה וליטול אחריות על עצמו.

הנה כי כן נוצר מעגל שוטה שבו אין ראשית ואין אחרית. כל קושיה מולידה תשובה מוקשית ההולכת לפנים ומוסגת לאחור וחוזר חלילה. במרכז המעגל, העד דנן הוא – כך הסכימו למעשה שני הצדדים – נפתל ועיקש ומפיח כזבים לכל עבר".

גם גרסת הדברים לגופה נתונה באותה מידה של פקפוק. אולי אבאר את הדבר טוב יותר משאגיע, מיד, לעדות פלד לפני. אציין כעת, כי יש בה מספר עובדות מהותיות שהסתברו להיות בלתי נכונות מעיקרן; רובן כאלה שכבר נזכרו אגב הדיון בהודעות פלד. יתר על כן לתחושת אי האמון תורמת מערכת היחסים שבין פלד לעצמון. ככל שנמסר, מפי פלד, עצמון מימן את הגנתו. במצב דברים זה, מן ההכרח להתייחס אל עדותו בספקנות רבה, ככל שכרוכים בה "התנגשויות" בין עצמון לאולמרט. הדברים הם היינו הך, גם אם תאמר – ואינני אומר זאת – שלפי הבנתו של פלד הליכוד מימן את ההגנה באמצעות עצמון כשליחו, גם אז נוצרה תלות של הראשון באחרון. פלד עצמו אמר שמבחינתו יש זהות בין עצמון כאיש עסקים עשיר לבין מעמדו וכגזבר הליכוד.

לפיכך, נופלת גם האפשרות לסמוך ממצאי אמון ועובדה על עדותו של עצמון בת"פ 477/91.
עדות פלד במשפט דנן

ההבדל העיקרי בין ההתבטאויות הקודמות של פלד לבין עדותו במשפט זה, נעוץ בכך שהוא הופיע לפני, על דוכן העדים, בשר ודם, עמד לחקירות, מכאן ומכאן היה לאל ידי להתרשם ממנו, לבד מבחינה הגיונית וצוננת של דברים שנכתבו משמו.

הזכות בידי השופט לקבוע ממצאי אמון על פי "התרשמות". עניין זה קבוע ומושרש עד שהשתרשה גם הלכה האומרת שקביעת מהימנות המסורה ללבו של השופט הדן בעניין, בדרך כלל, אינה נבדקת על ידי בית המשפט לערעורים. עמד על כך וביאר – בכישרון הביטוי המיתולוגי שלו – השופט זילברג:

"טעמו של דבר כנראה, בעליל הוא, שהמניע הפסיכולוגי למתן או אי מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי', אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חוורא (או להיפך) – כל אלה בגדר דק מן הדק-עד-אין-נבדק על ידי בית משפט יותר גבה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/62 לוי נ' היועמ"ש, פ"ד יז(2) 1065, בעמ' 1074).

דווקא הכלל הנקוט בידי, מאז הושבתי על מדין, הוא שלא להשתמש בביטויים חיצוניים שלעד לשם קביעת ממצאי אמון. הדבר מצריך הבנה עמוקה בתהליכים הנפשיים והפיזיולוגיים המשפיעים על עד. מורא הדין וחרדת הדיין, אימת הציבור ויראת הבורא כל אלה עלולים להשפיע גם על האומר אמת בלבבו "לעקם שפתו", "להסס פורתא", להאדים או להחוויר או שניהם חליפות. אינני סבור שיש לי כשרים של "גלאי שקר" כזה.

אולם קביעת ממצאי עובדה במשפט, זו מלאכתי. וכדי לקיים אותה אשתדל, כדרכי, לחפש את נקודות-העיגון-הארכימדיות-הלוגיות (ביטוי שאול מן הנשיא ברק שבספריו ומאמריו על השופט כפרשן הוא נזכר הצורך להשתית את פרשנות הדין על נקודות איזה ארכימדיות בלשון החוק (א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז), בעמ' 348). משימצאו נקודות כאלה, אפשר יהיה לשלב בהן גם פרטים של "התרשמות".

אפשר שלמעשה, מלאכתי פשוטה למדי. הן שני הצדדים טוענים, כי דברי פלד אינם ראויים לאמון. התביעה, כזכור, ציינה, לפתח הדיון שלה בעד זה כי הוא עשה כל אשר לאל ידו למחוק כל שביב של אמינות מדברו. אמנם, לשיטת התביעה עשה פלד כן כדי להועיל לאולמרט ולחלצו מן המצר, אך מה לי סיבה זו או אחרת, אם פלד ההין לשקר, לנגדי, על דוכן העדים ובמצח נחושה, איך אוכל לבטוח באמרה כלשהי שיצאה מפיו בכל שלב משלבי הליכי החקירה והמשפט? אם יש חשש רציני שהוא זמם לעוות אמת, על פי מחשבה מודרכת לטובת פלוני או אלמוני, מי לידינו יתקע כי מאחורי מראה העין לא מסתתר נימוק שונה לחלוטין המניע את העדות?

טול, למשל, את גופי השקרים שהתביעה מצאה בעדותו של פלד. השקר האחד, נוגע ל"מסלול פרסום" שהוצע, כביכול, לתורמים אך מסלול כזה לא היה ולא נברא. רק עד אחד העיד שהוא יזם רעיון כזה. כל היתר שמעו, כנראה, מפי פלד, את "מסלול החשבונית הפיקטיבית" (ראה לעיל את ההנמקה – ששני הצדדים מקבלים אותה – המבארת מדוע לא ייתכן שהשרים פעלו בקרלטון, בעיצומה של מערכת הבחירות כ"סוכני מודעות" לביטאון כלשהו של הליכוד). השקר השני, נוגע לטענה, כי פלד סייע לשני שרים בלבד בפעולת גיוס התרומות. גם זו אמירה נעדרת אמת שפרכתה הוכחה לעד על פניו.

סברת התביעה היא ששני העניינים הללו נתכנו במוחו של פלד כדי "להציל את עורו" או כדי למזער את חלקו בפרשה. אם הערכת התביעה צודקת – ולא מן הנמנע שהיא צודקת – כי אז עניין לנו בעד המחשב את מוצא פיו בהתאם לאינטרסים האישיים שלו, שהוא יכול לראותם לנגד עיניו. החישובים האינטרסנטיים עשויים לאפיין את כל שלבי הודעותיו ועדותו. ואכן ראינו כי כן הוא.

לצד העובדות חסרות הבסיס הללו הצביעה הסניגוריה על שורה שלמה של עיוותי עובדות. חלקן בעלות חשיבות עניינית יחסית (למשל התכחשות לכל ידיעה על ב.מ.י., לעת ההתרחשויות. האמירה הזאת הופרכה. אילו הסתברה כנכונה היה בכוחה להאיר את מלוא עדותו של פלד באור אחר ולהציב על אדני אמת את טענת "מסלול הפרסום", את הטלת הטיפול ב"מסלול" הזה עליו כחלק מתפקידו בגזברות ואת השלכת הגדרת המטלה על הגזברים או מי מהם). חלק אחר הוא עיוותים וחצאי אמיתות שחשיבותם העניינית מעטה. מניית אלה ואלה נועדה להראות כי גרסת העד במלואה משוללת יסוד. כל שפלד יכול היה לומר שוב ושוב, מבלי לבלבל מילותיו הוא, שהאמת מצויה כולה בעדותו במשפטו. כל היתר, אף לדידו, הן אמרות מוטות, תהא הסיבה לכך אשר תהא.

אכן העובדה שעדות פלד, בבית המשפט, שזורה בפרטים בלתי נכונים מסוגים שונים מעוררת חשד כבד לעניין אמינותה הכוללת. כך גם מוסברת דבקותו הקנאית של פלד בעדות שמסר במשפט שלו. אילו דבק פלד בדבריו במשפט שלו על ידי כך שהיה נכון לחזור עליהם עוד ועוד ככל שדרשו ממנו – ניחא. אולם לא נשמע ממנו דבר דבור על אופניו. חלף זה ננקטה שיטה של הפניה ואימוץ (אינקורפורציה). השואל הופנה שוב ושוב אל פרוטוקול הדיון בת"פ 477/91 כאילו הייתה זו משנה קדושה. כל אימת שפלד ניסה להרחיב את יריעת תיאורו מעבר לכך, מיד מצא עצמו מתקשה בדבר והוא שב והקנה עדיפות לדבריו הקודמים. זה היה המתכון למניעת סתירות וכשלי לשון.

דרך עדות כזאת עשויה להיות מוסברת בשכחה שהזמן גרמה. המשפט הזה מתקיים עשור חסר אחת לאחר "זמן האמת" ושנים מספר לאחר שפלד מסר את גרסתו במשפטו הוא. יש מי שכוחו להטביע בזיכרונו פרטים ועובדות לעידן ועידנים ויש מי שחולשת זיכרונו גוברת עליו. האחרון אינו חייב להיות עד שקר. אכן פלד השעין את הסתירות, ההיסוסים, הטעויות וכיו"ב שנתגלעו בעדותו לפני על זיכרונו הדל ועל שכחה תמימה.

אלא ששכחה ואבדן זיכרון עשויים להיות גם בלתי תמימים. היעדר התמימות עשוי לנבוע משני מניעים מנוגדים בתכלית. המניע האחד, הוא זה שהתביעה טוענת לו. פלד החליט לשתף פעולה עם ההגנה, לגרום, בכל דרך אפשרית, לכך שיסור אמון מדבריו. על כן תש זיכרונו בכל עת שהיה צריך לאשר דבר נגד הנאשם וחולשת הזיכרון "נכנעה" לכל הצעה שהוצעה לפלד בחקירה הנגדית כדי כך שלבסוף הסכים "בחצי פה" שייתכן שאפילו בסיס גרסתו שגוי ומוטעה.

המניע השני, הוא זה שהסניגוריה טוענת לו. ניצול טענת שכחה, שהיא הגיונית לכאורה, ושימוש ב"מנטרה" המקנה לעדות הקודמת תו תקן של אמת לאמיתה, לא נועדו אלא לכסוף על כך שפלד אינו יכול לומר, באופן מקורי ונאמן, שום דבר המסבך את אולמרט בעבירה. הוא גם אינו יכול להודות בדבר משום שהדיון בערעורו ובערעור עצמון (שלו הוא חייב נאמנות) מצויים לשער ואין הוא רוצה להסתבך בשנויי גרסה וביצירת עימות גלוי בינו לבין התביעה.

כל אחד משני המניעים האמורים נראה סביר ולפיכך עשוי להסביר את פשר עדותו של פלד. שני המניעים שוללים שכחה רגילה ותמימה. הדבר מקובל עלי. אני מתקשה לחשוב שפרטי הפרשה או, למצער, עיקריה, אינם חרוטים בזיכרונו של העד. ההתרחשויות, החקירות, המשפט והעדויות אינם מהלכים משניים חסרי חשיבות עבור פלד. אין גם ספק שלקראת עדותו לפני הוא עיין היטב בהודעותיו ובעדותו הקודמת כדי "לרענן זיכרון". הוא אמור היה לזכור את כל הנחוץ כדי להציג עדות סדורה כדבעי. יתר על כן, יש רמזים לכך שפלד לא שכח מאומה.. בפרץ רגשות שנשמע כן ואמיתי הוא יצא לפתע באמירות גינוי בוטות כלפי "המערכת" שעשתה אותו קורבן, הטביעה אותו במי מדמנה אך היא בורחת מאחריות. האמירות הללו מלמדות כי פלד זוכר היטב את אשר התרחש אל נכון. שאם לא כן לא הייתה סיבה להתפרצות ולתוכנה (אגב, סערת רגשות זו, כשלעצמה, אינה ראיה לכל כיוון. אפשר להניח כי התרסתו הקשה כלפי "המערכת" מכוונת למערכת המפלגתית. הוא חש שהמערכת הזאת סבכה אותו, ניצלה את נכונותו לסייע למערכת הבחירות והפכה אותו כלי לביצוע מעשים שבדיעבד הסתברו להיות בלתי חוקיים. נניח שכל זה נכון וכי אמונתו של פלד בכך כנה. עדיין לא ברורה מיהות אנשי המערכת האחראים לדבר ובמיוחד מה חלקו של אולמרט בכך. עד הנה ראינו שאין, למעשה, ראיה למעורבותו של הנאשם במעשים שבהם מצא עצמו פלד מסובך. שני הצדדים לא ראו לנסות לברר, מפי פלד, כלפי מי מכוונים דבריו ועל מה הוא מסמיך אותם).

מתבקש, אם כן, שאבדן הזיכרון היה פשוט תירוץ ולא טענת אמת. איזה מן התירוצים הוא הנכון?

בידוד עדות פלד בבית המשפט מהתבטאויותיו הקודמות, יקשה על מענה לשאלה הזאת. אולם אם אשוב ואתבונן בהערותי וחוות דעתי על הנתיב שבו הלכה גרסת פלד מן החקירה בראשיתה ועד הנה, מתקבל יותר על הדעת לחשוב שפלד תכנן את אמירותיו בהתאם לצורכיו הוא. כבר אמרתי שלאורך הנתיב כולו היה הצורך העיקרי, לדידו נעוץ בהגנת עצמו. אך מצאתי אפשרות סבירה כי לפחות במשפטו שולב גם הצורך בהגנת עצמון. אין זה חשוב כלל אם הצורך האחרון הזה נבע מנאמנות לעצמון בגין קשרי העבר (לרבות קשרי העסקה) או בגין קשרי ההווה (תשלום שכר טרחת עורך הדין והקנס). כך או אחרת, בשום פנים, לא אוכל לשום מבטחי בעדות שיש סבירות ובסיס ראייתי לחשוב שהיא הייתה מודרכת על ידי מניעים אינטרסנטיים.
הערה מסיימת

לפני סיום הדיון בעניין עדות פלד אני מבקש להדרש עוד לעניין אחד. עדות בני תבין בייחס לפלד.

תבין, בנו של ד"ר יעקב תבין (אליעזר) מראשי אצ"ל וממייסדי תנועת החרות, ניהל חברה בשם "צוות ביטחון בע"מ" שהועסקה על ידי הליכוד, לצרכים שונים, בתקופת מערכת הבחירות. אגב כך, הסתבך תבין במעשי עבירה שונים שבגינם הועמד לדין פלילי והורשע. הוא הוזמן על ידי התביעה להעיד ועדותו נסבה על מניפולציה כספית שנערכה בין יהל לבינו שבה שורבבו כספי "ניצחון הליכוד" וב.מ.י. כאחד. טיבה של המניפולציה הזאת והיחס שבין הנפשות הפועלות בה לבין אולמרט, יתבארו בפרק הבא, שהוא פרקו של הנאשם.

התביעה הסתפקה בעדותו של תבין בנושא הנזכר. אלא ששיחק לידיה הרצון העודף של הסניגורים הנכבדים להגן על שולחם ובחקירה הנגדית של תבין הם עוררו אותו להעיד דבר העלול להיות בגדר פתיחת תיבת פנדורה חדשה. לשאלות הסניגור סיפר תבין כי בתקופה שבה קוימו המשפטים שלו ושל פלד ובמיוחד לאחר סיומם נוצר קשר בינו לבין פלד. עיקר הדבר היה בכך שפלד, לאחר שנשפט והורשע בדין, חש פגוע, נזנח וחסר יכולת השתלבות במעגלי פעילות מן הסוג שהיה רגיל בו. תבין עודד את רוחו וגם סייע לו כלכלית. בין היתר, מסר לו סכום של 50,000 ₪ שהוא, כנראה, שיעור הקנס שהוטל על פלד. תבין גם ניסה לבחון אפשרות לשלב את פלד בתפקיד ניהולי במסגרת חברה יזמית שהוא היה קשור עמה. תוך כך, השיח פלד בפני
ו את מרי לבו ואף כי הוא חש שעשה עוול מסוים לאולמרט. זה מפני שבמשפט שלו, מצא פלד עצמו מופקר על ידי המערכת ועל כן אנוס לומר דברים שבתחילה לא הובנו כהלכה ובעצם לא היו מדויקים. הוא הבטיח כי בבואו להעיד, במשפט של אולמרט, יעמיד דברים על דיוקם. תבין הוסיף, כי גם הוא עצמו ננטש על ידי המערכת המפלגתית. תחילה זו שילמה את שכר טרחת עורך דינו, אך הדבר נפסק בעיצומו של המשפט. עצמון נחלץ לעזרה וסייע לו באופן אישי.

פלד נקרא לעדות נוספת, להזים את דברי תבין. הוא אישר כי נפגש עם תבין מספר פעמים, שהיו ביניהם שיחות על רקע רצונו של פלד להשתלב במערכת כלכלית כלשהי, שנאמרו מפיו דברים על הפקרתו בידי המערכת וכן שקיבל מתבין את סכום הקנס שהיה עליו לשלם. אגב כך, גם גילה, לראשונה ולאחר מאמץ חקירתי לא מבוטל כי עצמון שילם את שכר טרחת עורך דינו. כמעט בפה מלא אישר פלד כי העזרה ניתנה לו על ידי עצמון באופן פרטי.

הדברים מעוררים מספר תמיהות. מדוע החליט תבין לתמוך בפלד? לא מדובר בחברים מנוער, חברים לנשק או גורמים התלויים זה בזה. נדיבות לב זו מניין? ותרתי משמע, מה מקורה הסיבתי ומה מקורה הכספי. תבין לא הוצג כאיש אמיד. להיפך, חברתו כשלה והוא נשפט ונשא בעונש. בשמו של מי ובכספו של מי הוא פנה לפלד?

אפשרות אחת, היא שעצמון נשא בכל ההוצאות האלה. פלד, כאמור, אישר שעצמון סייע לו. גם תבין אמר שעצמון נחלץ לעזרתו לאחר שהמפלגה התנערה ממנו. ייתכן שעצמון גם שילם, באמצעות תבין, את הקנס. עצמון שנזעק ובא להזים דברים שפורסמו על אודות עדות נאמן שהתייחסה אליו, לא ראה לו לטוב להזים את הדברים הללו (על כל פנים לא הוגשה לי בקשה לאפשר עדות הזמה כזאת). מצד שני, אם עצמון תמך בתבין, איך אפשר שהאחרון עלה על דוכן העדים כדי לומר שפלד אישר ששיקר בבית המשפט ובדעתו לשוב ולהעמיד דברים על מכונם? הן עדות כזאת משמעותה שפלד גונן על עצמון ובמקום להעיד נגדו, העיד נגד אולמרט. ושמא תאמר כי תבין זה מחויב לאמת, בין שהיא מיטיבה עם מיטיבו ובין שלא? אף אני אשיב כי תבין לא הצטייר כמי ששש לנדב מידע שאינו לרצון לו. הוא אף העלה את ה"נכונות לשתוק" למעלת ערך חינוכי אותו ינק על ברכי אביו (כדי כך רבתה התפארותו בשתיקה בחקירה המשטרתית כפרי החינוך שקיבל, עד שנאלצתי להעיר (בהומור רציני) שצריך לזכור שהוא נחקר בידי משטרת ישראל ולא בידי המשטרה הבריטית).

התביעה הביעה, בצעד כהגדרתה, את דעתה שמאחורי התשלומים הללו ניצבה המערכת המפלגתית אשר הציעה לפלד דמי שתיקה (!) והפעילה לחצים וניסיונות להשפיע על עדים או להציגם כשקרנים באמצעות עדים אחרים ובסך הכול ציפתה בשמם של "ערכים רביזיוניסטיים" לשתיקת כל עד היכול לסבך את "האחרים" (עמ' 126-127 לסיכומי התביעה. התביעה ראתה בדברי ההבל של תבין על השתיקה כערך חינוכי, אות ל"ערכים רביזיוניסטיים" שאותם ציפה מהליכוד להנחיל לפעיליו, עד כדי שיבוש האמת ומערכות משפט. אינני רואה צורך להידרש לבירור פוליטי-היסטורי על מהותו של הרביזיוניזם הז'בוטינסקאי ועל ערכיו).

אינני רואה צורך להכריע בנקודת ההבדל שבין דברי תבין לבין דבריו המזימים של פלד. לא תרגומו של זה את תורת "ההדר" ולא הבנת ההוא את החופש הליברלי נראים לי מצדיקים לסמוך על דבריהם להיות קושט אמת.

עם זה נותרת בעינה התמונה שהציג פלד ולפיה שולמו לו כספים באמצעות עצמון. התמונה הזאת משפיעה על הטיית כסף האמון נגד פלד מחשש שנתערבו מניעים כספיים רציניים והשפיעו על עדותו. לעניין זה אין חשיבות אם עצמון תרם את הכסף אישית או שימש "צינור" להעברת כספי המפלגה.

אינני יודע אם החשד החמור כל כך שהתביעה כללה בסיכומיה יכול להוותר בלי המשך. ממה נפשך אם הוא חסר בסיס ראייתי (אפילו לכאורי) לא היה מקום להעלותו. ואם יש בו ממש האם ניתן שלא לחקור בו?

על כל אלה אוסיף כי מתוך שורת העדים במשפט בלט פלד גם בהבעות חיצוניות של אי הנוחות שהוא חש בה על דוכן העדים. תשובותיו היו מהוססות, מפותלות, חמקניות. פעמים הרבה לקה באי הבנת הנשאל ולא מעט הותיר את השואל בלי מענה ענייני כלל. לא אוכל לומר שאחז אותו רעד וחיל, כשמדובר באדם שאיננו קוטל קנים מבחינת ניסיון החיים שלו ואין מדובר בעדות מורכבת ומסובכת – נראה שגם לצורת העדות, כשהיא משולבת בהיגיון תכניה, יש משמעות.

כללו של דבר. לא אחרוץ כאן דין של הגדרה ולא אומר שפלד הוא רשע מרושע ושקרן להכעיס. אסתפק בקביעה שתכני עדותו, מהלכי התפתחותה, נסיבות העדות ודרך הצגתה מעוררים ספקות כבדים מאוד לעניין הביטויים המעטים שבה הם עשויים לקשור את אולמרט, בין באופן פעיל ובין על דרך של ידיעה בלבד, להתרחשויות המתוארות באישום הראשון.
עדות הנאשם – לא מיניה ולא מקצתיה

אילו נצרך הנאשם לתמצית עדות ביחס לאישום המיוחס לו היה מסתמא מפטיר: "לא מיניה ואפילו לא מקצתיה. גזבר הייתי, אחד משניים שנשאו באחריות כוללת על מערכת הגזברות. אולם טבעה של הגזברות, תחומי פעולתה ודרכי פעולתה היו כאלה שהצריכו ביזור תחומי סמכות. תחום הסמכות אשר יוחד לי לא הקיף את המהלכים הפסולים נושאי האישום ונקודות ההשקה לא יכלו להביא אותי בסודם". זה, כמובן, איננו ציטוט אלא דברים ששמתי, באורח וירטואלי, בפי אולמרט. לשם התייחסות לגרסתו המפורטת אפרק אותה לגורמים הבאים: (1) "נקרא לך גזבר"; (2) גזבר ומסביר למעשה; (3) תרומות בארץ, תרומות בחו"ל; (4) סבר הדעת וסבל הדעת.

בכל פרק ייכללו הערות התביעה וההגנה לפי העניין.

"נקרא לך גזבר" – נסיבות המינוי

אולמרט החל את פעילותו הפוליטית, במסגרת גח"ל בהיותו סטודנט כבן 20. כישוריו הוליכו אותו בנתיב מהיר אל הכנסת ואל מעמד בכיר למדי בתוך מסגרת גח"ל והליכוד שבא תחתיו. אגב כך, גם השלים את חוק לימודיו והוכשר כעורך דין. במסגרת זו ביסס משרד שעסק בתחומים מסחריים שונים. לבד מפעילות פרלמנטרית ומפלגתית הוא היה איש סוד, סייע וייעץ לראשי ממשלה (מנחם בגין ז"ל ובעיקר יצחק שמיר יבדל"א) ולראשי הליכוד (כגון לשר ארנס שהיה אז יו"ר מזכירות הליכוד). הסתבר כי כוחו גדול במיוחד בתחום ההסברה הפרונטלית בישראל ובתפוצות. כפועל יוצא הוא התגלה גם כגייס כספים מעולה. בנדון זה המקורות העיקריים מצויים בידי הפזורה היהודית בחו"ל. אולמרט נשלח, אם כן, לעתים קרובות במשימות הסברה וגיוס כספים עבור הליכוד.

בראשית 1988, היא "שנת הבחירות", החליטו ראשי המפלגה לקיים מאמץ גיוס כספים מיוחד כדי למלא את קופתה המדולדלת ולהתכונן למערכת הבחירות שהיא עתירת דרישות תקציביות. שמיר וארנס פנו לאולמרט והטילו עליו להיות "גייס הכספים של הליכוד בחו"ל". הוא נעתר לכך בלי חמדה אך משקיבל את הדבר על עצמו, החל לפעול במלוא מרצו. מסתבר כי בתקופה של כארבעה חודשים המוגדרת כ"מערכת הבחירות" הוא שהה 40 ימים בחו"ל.

לקראת תחילת מערכת הבחירות ביקש ארנס, שהתמנה ליו"ר מטה הבחירות, לשבץ את אולמרט בתפקיד גזבר. כבר נאמר כי דרישות החוק – כתנאי מוקדם לקבלת מימון הוצאות הבחירות – היו, בין היתר, שסיעה המתמודדת בבחירות, תודיע ליו"ר הכנסת את שמות הנציגים המוסמכים לפעול בשמה. בכלל זה נדרש שלפחות נציג אחד יהיה חבר כנסת ועל אחד לפחות תוצהר בקיאות בענייני הכספים של הסיעה ("תנאי קודם לתשלום הסכומים למימון הוצאות הבחירות...: (1) הודיעה הסיעה ליו"ר הכנסת את שמותיהם של לא פחות משניים ולא יותר משמונה נציגים שיהיו מוסמכים לפעול בשם הסיעה לעניין חוק זה... להודעה תצורף הסכמת הנציגים; אחד לפחות מן הנציגים יהיה חבר כנסת ועל אחד מהם לפחות יצהירו הסיעה והוא עצמו שהוא בקי במשק הכספים של הסיעה" (סעיף 6(א)(1) לחוק מימון מפלגות)). ארנס ראה את אולמרט כמתאים לתפקיד, גם כממלא הדרישה הפורמלית של חבר כנסת.

אולמרט העלה, לדבריו, השגות נגד המינוי הזה. הוא חשש שהדבר יפגע בפעילות האינטנסיבית שקיים לגיוס כספים בחו"ל; בהשתתפותו בגיבוש מהלכי ההסברה והתעמולה הפוליטית שבהם ראה את עיקר כוחו וכן חשש שלא יוכל להקדיש את הזמן החוץ ל"פריימריז" האישיים שלו. השגותיו נדחו. שמיר ובמיוחד ארנס שכנעו את אולמרט שלא ייגרע דבר מעיסוקו החשוב בגיוס כספים בחו"ל. להיפך הדבר משתלב בהעמדתו בראש אגף הכספים של מטה הבחירות. הוא הדין בפעולות אגף ההסברה. הוא יוכל ליטול חלק בפעילות הזאת ככל אשר יחפוץ שכן מינויו כגזבר הוא, בעיקר, למילוי הדרישה הפורמלית שאחד משני הנציגים יהיה חבר כנסת. לניהול ענייני הכספים בפועל לא חיישינן מפני שהנציג השני האוחז בתואר גזבר, מנטה עצמון, הוא בקי ורגיל בענייני כספים (לרבות משק הכספים של הסיעה), הוא התנסה בתפקיד זה כבר בבחירות קודמות ותפעול הגזברות יתבצע בידי מערכת מקצועית בקיאה ומנוסה מאוד. קיצורו של דבר, נאמר לאולמרט, כלשונו:

"אתה טוב בחו"ל, אתה פה ח"כ תהיה אתה בעל זכות חתימה נקרא לך גזבר אבל תתעסק במה שאתה מופקד עליו" (עמ' 309 לפרוטוקול 20.5.97).

מכאן הבנתו של אולמרט כי הוא זכה אמנם בתואר "גזבר", שווה מעמד לעצמון, אך למעשה קיים בידו את התפקיד באורח פורמלי בלבד. התוכן הממשי של התפקיד "להיות איזה בוכלטר שישב על הפנקסים, ינהל את הספרים..." ניתן בידי עצמון ואנשי צוות הכספים בראשות יהל.

התביעה טוענת, כי עדות הנאשם בקשר לנסיבות מינויו כגזבר; קרי, לשם נשיאה פורמלית בתואר ולמילוי דרישת "חבר כנסת" שבחוק בלבד, אינה עדות מהימנה. היא, למעשה, עדות כבושה שאינה עומדת במבחן ההיגיון ואף לא במבחן המעשה ובעצם – בלי עדות שמיר וארנס לתמוך בה – אין היא אלא עדות שמיעה חסרת כל משקל.

עדות כבושה, מפני שלבד מרמזים על עיסוק מוגבל בתחומי הגזברות אין זכר לתזה של התואר הפורמלי בשלושת ההודעות שנמסרו מפי אולמרט ["ראיתי בו (בתצהיר) מכתב לוואי שנדרש על פי החוק כמי שהיה פורמלית אחד מבאי כוח הסיעה... למיטב זכרוני לא הכנתי כל נייר. כאמור עיקר עיסוקו בגיוס תרומות היה בחו"ל" (ת/163) ההדגשה שלי; ".. ולכן היה לו (לעצמון) יותר מעורבויות בנושאים מקצועיים ממני" (ת/164)].

טענה חסרת היגיון, מפני שהליכוד בוודאי לא היה זקוק לאולמרט לשם נשיאה בתואר פורמלי. היו לו מגוון אפשרויות לזכות אחרים בתואר. לשם גיוס כספים בחו"ל לא נדרש תואר גזבר ואפילו אין צורך בשילוב הגייס בגזברות. לכן נראית אחת מן השתיים; או שראשי הליכוד העדיפו את הצורך להשיב את אולמרט בראש הגזברות כמשקל נגד לעצמון (לשם "פיקוח" על הליברלים או לשם גיבוש אסטרטגיית הכספים), או, שהם חשבו שבכוחו של אולמרט, כדרך העבודה השגורה בידו כל הימים – לבצע, אפילו בעומס גדול, את שתי המטלות כאחת. יתר על כן, עיקר הדרישה של החוק נובע מן הצורך לשאת באחריות בפני
מבקרת המדינה לתקינות ענייני הכספים של הסיעה המתמודדת. הדעת אינה סובלת שראש הממשלה דאז, או מר ארנס זלזלו כל כך בדרישת החוק ובהגיונו עד שראו להם לטוב למנות "מצהיר פורמלי".

ולעניין עדות שמיעה, הואיל וה"ה שמיר וארנס לא העידו ולא אישרו את שהנאשם טוען כי שמע מפיהם, הרי לך עדות חסרת משקל מפי השמועה.

גזבר ומסביר למעשה

אין למעשה מחלוקת, כי בד בבד עם תפקידו כגזבר שימש אולמרט כחבר בכיר באגף ההסברה. הוא נחשב לאחד המרצים המבוקשים ביותר, מטעם הליכוד, הן בהופעות פומביות והן בחוגי בית. כמעט מדי ערב (בזמנים שבהם שהה בארץ) היה עליו להופיע בשלושה-ארבעה מקומות נפרדים. מלבד זה, הוא נתבקש להופעות טלוויזיוניות, במסגרת שידורי התעמולה אשר הצריכו הכנה מרובה. כשלעצמו, רצה ונטל חלק בדיונים אל תוך הלילה, בכפר המכביה (ראה לעיל) שעסקו באורח שוטף, בטקטיקת ההסברה באמצעות המדיום הטלוויזיוני.

הפעילות הזאת, וגם פעילות גיוס הכספים בחו"ל שנמשכה ללא הרף (ראה להלן), גרעו חלק נכבד מזמנו של אולמרט (לאישור פעולתו של אולמרט כמסביר והיקפה ראה, למשל, עצמון עמ' 13, 41 פרוטוקול 8.4.97) אולם לא גרעה ממעמדו כגזבר ומן המחויבות שהייתה לו לתפקידו זה.

הלכה למעשה אולמרט אינו טוען ששימש כ"גזבר פורמלי" בלבד. התביעה מתפרצת, בעניין זה, אל דלת פתוחה (בהקשר זה נכלל בסיכומי התביעה טיעון הנדמה בעיני כמשונה ולפיו "על מנת לסבר את האוזן כי אכן הפונקציה שמילא הייתה של 'נקרא לך גזבר' מרבה הנאשם להשתמש במונח פורמלי על מנת להטמיע מושג זה בפני
המותב שדן בעניינו". הובאו שלוש דוגמאות לכך (מתוך עדות של כ-300 עמודי פרוטוקול), אף אחת מהן לא עסקה בתפקידו כגזבר (פרט לחתימה על התצהיר) ושחלקן דווקא נועדו להצביע על פעילות מעשית שלא הייתה לה הגדרה פורמלית). טענתו היא שבשל עיסוקיו הנוספים ובשל הבדלי האוריינטציה בינו לבין עצמון, נוצרה מציאות שבה כל אחד מן השניים עסק, באורח עיקרי, בתחומי פעילות נפרדים. אולמרט נהנה ממעמד פוליטי בכיר משל עצמון. לעצמון הייתה בקיאות וניסיון בעבודת הגזברות. על כן, אף על פי ששני הגזברים היו במעמד שווה, בפועל לעצמון הייתה מעורבות גדולה יותר בנושאים מקצועיים ובפיקוח השוטף על העבודה הטכנית שבוצעה על ידי יהל וצוותו. אולמרט התערב הרבה פחות בפרטי עבודת הגזברות ודרך כלל עסק בה בכמה נושאים בעלי חשיבות מיוחדת לרבות בישיבות המטה (הראשי) שעסקו בענייני כספים. עם זה, מעצם נוכחותו, בעת שהיה נוכח, בגזברות ומכוח סמכותו כגזבר ביצע עשרות פעולות גם בתחום השוטף.

לעניין נושאים כספיים חשובים. אולמרט אישר כי הייתה לו מעורבות בגיבוש היקף התקציב הראשוני. גוף התקציב הוצע על ידי יהל (הן על פי ידיעתו המקצועית והן על פי ניסיונו העשיר). אולם הגזברים, היינו, הוא ועצמון, הביאוהו לאישור המטה הראשי. משנדרשו חריגות מן התקציב היה אישורן מתבצע בהתאם לנסיבות ולאו דווקא בעבודת מטה מסודרת. הייתה לו מעורבות גדולה במשא ומתן לקראת התקשרות עם חברת הפרסום "דחף" ועם "סרטי רול". שתי אלה היו הספקים הראשיים של מערכת הבחירות ובבחירתם הייתה מעורבת הנחיה פוליטית של ראש הממשלה. לכן ראה אולמרט לראוי לערב עצמו בכך. הוא טיפל, לעתים, בבעיות האשראי שהתעוררו בבנקים. בדרך כלל עסק בכך עצמון אך היו מקרים שבכירותו הפוליטית הייתה עשויה להועיל והוא הצטרף לפגישות. התעוררו, לעתים, שאלות כספיות שהיו להן רגישויות פוליטיות ואשר היה צריך לשתף בהן את שמיר או את ארנס. בדרך כלל, על פי קרבתו אל הגורמים הללו, נכנס אולמרט בעובי הקורה (כדוגמה לכך עשוי להיות הצורך לשלם לספקים מסוימים או במגזרים מסוימים, במזומן, החלטות על תקצוב "ריגול" אצל מפלגות יריבות וכיו"ב. כל זה ברמת ההחלטה).

בענייני יום יום, שותף אולמרט בכמה טיפוסי עניינים. הוא חתם על מאות שיקים והוראות תשלום, הכריע בטענות ובטרוניות של נציגי סניפים שונים שטענו לקיפוח תקציבי זה או אחר, אישר הוצאות שונות, אם על ידי מתן אישור עקרוני מראש לאחר שעניין הובא לאישורו ואם על ידי הנחיה להקדמת תשלום לגורם זה או אחר (הרבה פעמים בשל "הסתערות" ספקים, תחינות ואיומים מצדם). בין הנחיות התשלום שניתנו על ידו מצויות גם כאלה שכללו הדרכה בדבר המקור (סעיף) התקציבי שמשם יינטל הכסף (למשל, תשלום מתקציב אספת החירות המרכזית, תקציב יום הבחירות וכיו"ב).

אולמרט אישר כי מדי פעם דיווח לו עצמון על חריגות מן התקציב וכן כי פלד דיווח לו מעת לעת על התקדמות נושא ההתרמה בארץ.

קיצורו של דבר, הדוגמאות הרבות שהתביעה כללה בסיכומיה בעניין "פעולות גזבר" שאולמרט ביצע, כולן מפיו (בהודעותיו במשטרה או בעדותו בבית המשפט) יצאו או שהן מוכחות בחתימת ידו. אלא שבהקשר זה ראוי להדגיש: גורמי החקירה אספו, מהנהלת החשבונות של "ניצחון הליכוד" וב.מ.י. חומר המקיף 30,000 (שלושים אלף)! הוראות תשלום. מכלל זה הוצגו לתיק בית המשפט רק 100 הוראות ובהן כ-70 הוראות חתומות או נוגעות לנאשם. אין כל ראיה לעניין החתימות על יתר ההוראות על כן אין בסיס ראייתי לקבוע שהפעילות הגזברית של אולמרט, בנושאי שגרה, הייתה יותר מאשר פעילות ספורדית, פרי נוכחותו הפיזית בגזברות וסמכויותיו הרשמיות כגזבר.
תרומות בארץ – תרומות בחו"ל

אולמרט העיד כי נוצרה, בגזברות, חלוקת עבודה עקרונית. במסגרת החלוקה הוא קיבל על עצמו מעורבות במספר תחומי התקשרות כספית חשובים שכבר צוינו לעיל וכן קיבל על עצמו את עניין גיוס הכספים בחו"ל. עובדה אובייקטיבית היא שהוא נעדר אז מן הארץ משך כ-1/3 מתקופת מערכת הבחירות. עדויות נוספות מצביעות אף הן על כך שאולמרט הרבה, אז, לעסוק בגיוס כספים בחו"ל (עצמון, עמ' 18, 19, 83, 84, 87 פרוטוקול 8.4.97; קדוש, עמ' 46, 52 פרוטוקול 6.4.97).

כמדומה יקשה על התביעה שלא להסכים לעובדת פעילותו של הנאשם בתחום הזה. אולם היא עוררה תמיהה מסוג אחר. אולמרט, מתוך שחפץ להרחיק עצמו מעניין התרומות בארץ, הצהיר, במין ערוב של התנצלות ויוהרה כי אין הוא נוטל על עצמו כל אחריות בסוגיית ההתרמה מתאגידים, כיוון שהיא לא הייתה בתחום אחריותו. בעניינים הנתונים לפיקוחו אין הוא בורח מאחריות ואין הוא מסתתר מאחורי טענות סרק. הא ראיה, עניין התרומות מחו"ל שהיו בתחום אחריותו:

"ביחס לנושא זה אז אני טרחתי לעשות גם את כל פעולות הלוואי שנגזרות מזה מהאחריות שלי לבדיקה, לבקרה, לדיווח ולהחזרת השיקים במידת הצורך" (עמ' 550, פרוטוקול 5.6.97).

והנה לא זו בלבד שאין זכר בחומר הראיה לפעולות שאולמרט ביצע לעניין "בדיקה בקרה ודיווח" של כספי תרומות מחו"ל, אלא שהעובדות אף טופחות על פני הטענה. כך, למשל, הסתבר כי תרומות שהגיעו מחו"ל הופקדו בחשבון תנועת החרות ורק לאחר מכן, במועד כלשהו הועברו לחשבון "ניצחון הליכוד". אולמרט לא ידע על כך ולא יכול היה להסביר את הדבר. הוא גרס כי לבני ז"ל ודוד טהורי עסקו בפעילות הזאת. הוא אפילו לא ידע לומר בביטחון שכל הכספים שנאספו והופקדו לחשבון תנועת החרות הועברו ל"ניצחון הליכוד" (עמ' 453, פרוטוקול 23.5.97, עמ' 521, פרוטוקול 5.6.97).

אם נמצאה בעדותו התייחסות לכאורה להנחיות שהוציא בנדון תרומות בחו"ל, לא הייתה זו אמירה פוזיטיבית, חרוצה במלוא ענות פה. אלא, מין אמירה שהיא בין קביעה "בחצי פה" להשערה מתחמקת. כך הוא השיב לשאלתי אם התעורר אצלו, "בזמן אמיתי", חשש שמא תתקבל במקרה תרומה שלא כדין:

"שני דברים שונים, כבודו, לכן אני רוצה להבהיר את העניין. אם אתה שואל אותי, האם יכול היה להתעורר חשש שהשתרבב בטעות, מבקשים מאדם תרומה, אומרים לו אנחנו רוצים תרומה אישית ובטעות הוא שולח, במקום תרומה אישית, תרומה מתאגיד, אני לא זוכר כרגע, אבל מאוד יכול להיות שבאותו זמן יכול היה להתעורר חשש עקרוני. לכן הבהרנו שלא מקבלים תרומה מתאגיד.
(לבקשת הבהרה מצדי).
אני כשהיה מדובר באיסוף שאני עשיתי בחוץ לארץ זה מה שהבהרתי ולכן כשהתקבלה תרומה כזאת הייתה (הנחיה) לאיתן לבני או מי שנניח היה מקבל בדואר את השיקים במידה כזאת תודיע לי מיד ולכן החזרנו את העניין הדבר היה גלוי וידוע אני חושב שהוא גם היה גלוי".

דברי הרהב של אולמרט בעניין קיום בקרה דווקנית מצדו על תרומות מחו"ל מהווים עדות כבושה. לא בא זיכרם בהודעותיו (להפך, הוא ציין כי אינו זוכר שנערך סיכום מוקדם בעניין טיפול בתרומות מתאגידים (ת/165) גם אם נניח שכוונתו הייתה לסיכום הנוגע לתרומות מתאגידים בישראל, הוא לא הסמיך לאמירתו ציון כי בתחומו, היינו בתחום התרומות בחו"ל נתן הנחיות מיוחדות. עדותו, בבית המשפט, נסתרת, תרתי משמע. היא נסתרת מן העין והיא נסתרת על ידי העובדות במציאות.

לא מצאתי שיש להגנה מענה קונקרטי לתמיהה הזאת. עם זה, היא החזירה, באותו הקשר, מזווית אחרת, "חבטת נגד". בהודעת הנאשם כלול ציון עובדה שכמה תרומות של תאגידים מחו"ל הוחזרו.

יתר על כן. בפרשת ההגנה התייצב עד, עורך דין שניאור יפה מירושלים, שהעיד כי קרא בעיתון על דבר המשפט והפרובלמטיקה שהתעוררה בו ומיד פנה לאולמרט וביקש להזכירו נשכחות. מסתבר, כי יפה נתבקש לסייע לליכוד, באמצעות קשריו בחו"ל לגייס כספים מתורמים שם. הדבר עלה בידו. טייקון אחד (שמו כבר נשתכח הימני. בדיון הסכימו הצדדים, לשם שמירה על סוד שיחו, להביא את השם לידיעת התביעה ולהציגו בפני
בכתב. כך היה) הגיע ארצה ושוכנע, לאחר מפגש עם אולמרט להרים תרומתו (מאות אלפי דולרים). אלא שהוא ביקש לעשות זאת באמצעות אחד התאגידים שלו. אולמרט לא הסכים לכך בשום פנים. סופו של דבר, אותו אדם לא תרם. יפה העיר, שהדברים הללו מנעו גם תרומות פוטנציאליות אחרות. התובעת, גב' נג'ארי, לא חקרה את יפה חקירה נגדית כל עיקר (עמ' 594, פרוטוקול 5.6.97).

עתה טוענת התביעה, בסיכומיה, כי עד זה אינו ראוי לאמון (אין לייחס לדבריו כל משקל) באשר הוא "עד קרוב מגמתי ביותר". הסניגוריה הביעה תמהונה, מנין הבסיס להטיל דופי של מגמתיות שוות שקר על עורך דין עד בלי להעמיד את העדות למבחן חקירה נגדית.

לעניין איסוף תרומות בישראל עמד אולמרט נחרצות על גרסתו המכחישה:

"...אני אמרתי חד וחלק אני לא ידעתי. מעולם לא דובר אתי על זה. מעולם לא הנחיתי אף אחד.
כל הסיפור הזה פבריקציה מהתחלה ועד הסוף של שתי הדקות האלה, השמונה שניות האלה. לא היה כבודו ולא נברא לא הייתה שום ידיעה... לא הייתה שום ידיעה שאוספים כסף מתאגידים כשיטה במסלול זה או אחר..."
(עמ' 325-326, פרוטוקול 20.5.97).

בהיבט פוזיטיבי אולמרט העיד כי יונה פלד הוא זה שעסק בריכוז גיוס התרומות בישראל (ת/164, עמ' 325, פרוטוקול 20.5.97). עם זה, ציין, כי לא זכורה לו החלטה פורמלית להטיל את האחריות הזאת דווקא על פלד. הוא העלה השערה שהמטלה הוטלה על פלד על ידי עצמון או אפילו מישה ארנס (שם).

גם לעניין ב.מ.י., ידיעה כלשהי על קיומה או על דרכי פעולתה הוסיף אולמרט הכחשה נמרצת.
סבר הדעת או סבל הדעת

העובדה שהנאשם הכחיש כל זיקה לפעילות הבלתי חוקית נשוא האישום, מקשה ואפילו שוללת מן התביעה אפשרות להצביע – מתוך עדותו – על חלקו האקטיבי בפרשת האישום. לפיכך מיקדה התביעה את מאמץ החקירה הנגדית בניסיון להשיג את כל אחד משלושת אלה: (1) לשלול את מהימנות דברי הנאשם; (2) למצוא כשלי היגיון בתירוציו; (3) לסדוק את הגרסה ולהעריך את הנסתר מתוך הנגלה.

מצאתי, בנדון זה, לא פחות משני מניינים של נקודות שבהן משמשים בערבוביה כל אחד מן היעדים הנזכרים. דרך כלל לא ניתנה תגובה פרטנית, מצד ההגנה, להערות הללו. הסניגוריה ראתה להשיב מלחמה שערה בעיקר בעניינים העשויים לסבר את הדעת בכל מה שתביעה גורסת שהדעה אינה סובלת.

כדי להמנע מכפילות אסטה ממנהגי ואציג את השקפתי (על דרך הערה, בינתיים, שאין עמה מסקנה מסכמת) ביחס לכל טענה.

1. טמטום – תחכום

אולמרט הביע את סברתו כי "אופרציית ב.מ.י." הייתה "טמטום מטומטם". ראשית, חטאו והחטיאו אנשים ללא כל צורך. תורמים רבים היו מוכנים להרים תרומה אישית בלי כל צורך ב"רעיון החשבונית". שנית, ה"שלל" היה זעום (כמיליון שקל) ביחס להוצאה הכוללת (כ-25 מיליון שקל). הסיכון למה ליה? שלישית, פשיעה שבה מערבים מאה ועשרים תורמים, שהם כולם "שותפי סוד" וממילא בחזקת עדי חשיפה פוטנציאליים, אינה בת תחכום.

התביעה אומרת, לא כי, האופרציה העבריינית "גולגלה" בתחכום רב. בכל שלב אפשר היה לפרק את התכנית כדי לא לחשוף את מזימתה. הוגי הרעיון (אולמרט ועצמון) דאגו להרחיק עצמם ממוקדי הביצוע כדי שחלקם לא יתגלה. למרבית התורמים היה עניין בחשבוניות ולכן היה להם עניין להסתיר מידע ולא לחשוף דבר. נוצר "קשר שתיקה" בין התורמים למתרימים. בסך הכול נלקח סיכון מחושב ההופך את המעשה כולו למתוחכם.

הערה – אפשר כך ואפשר כך. תיק"ו.

2. התנהגות מפלילה

אולמרט התעניין אצל עורך דין נאמן – לאחר "פיצוץ הפרשה" אם ניתן לפרסם את מודעות הפרסומת שהובטחו לתורמים ובכך להכשיר את גביית הכסף. דברים דומים עולים מתרשומת של שיחה בין אולמרט לאנשי משרד מבקר המדינה (ת/238). התביעה רואה בכך "התנהגות מפלילה לאחר מעשה".

הערה – בלי להידרש לשאלות הראייתיות, אני מתקשה לראות איזו "התנהגות מפלילה" יש כאן. התברר לנאשם כי נעשו מעשי עבירה. הוא הגה רעיון שלסברתו עשוי היה להוציא את העוקץ הפלילי מן המעשה וביקש לבדוק את הרעיון אצל עורך דין מומחה ואצל הרשות. מה יש בפני
ה כדי לקשור את הנאשם למעשים? פלוני נטל חפץ מאלמוני. פלמוני שהוא מנהל מקום העבודה של פלוני מתייעץ עם עורך דין (או מתעניין במשטרה) האם החזרת החפץ תשלול את פליליות הנטילה. האם פלמוני נהג באופן מפליל?

3. קשר שתיקה

ראה לעיל. אך רצוני להעיר כי בוודאי לא נוצר "קשר שתיקה" מאורגן בין התורמים. ייתכן, שכל אחד מהם לעצמו לא ראה טעם לחשיפת המעשה כדי לא להפליל את עצמו. יחד עם זה, כשמדובר בעשרות רבות של "שותפי סוד", גדלה מכפלת הסיכונים העשויים להכשיל את המזימה העבריינית. בדידנו הוויית עובדה, למנהל המכס מר ברקת הגיע "מידע מודיעיני" שהוא ראשית ההנצה של גילוי מלא.

4. גיוס תרומות בישראל ובחו"ל – ידיעה שווה

התביעה הוכיחה כי אולמרט הציג גרסה כבושה, נסתרת וסותרת. לעניין מודעותו המיוחדת לתרומות חו"ל. טענתו כי הנחה את הגורמים שטיפלו בכספי התרומות הללו להחזיר תרומות מתאגידים לשולחיהם, הסתברה להיות שקרית. אם כן, אפשר ללמוד גזרה שווה. כשם שטענתו הנ"ל הופרכה על פניה ונותרה רק עצם ידיעתו על תרומות חו"ל, כך גם אין כל אמת בטענה כי לא ידע מאומה על עלילות התרומות בישראל יתר על כן התביעה מבקשת להציב היקש על גב היקש ולקבוע כי: "(בין) אם תתקבל גרסתו של הנאשם באשר לגיוס תרומות בחו"ל ובין אם לא תתקבל... הנאשם נמנע מלתת הנחיות בנושא גיוס תרומות בארץ, לא כי הגזברות הייתה מודעת להנחיות באופן כללי אלא משום שהיה או שותף כמבצע לאסטרטגיה ולטכניקה של איסוף התרומות או כי העדיף לעצום עיניו או להעלים עין מהמתרחש.

אולמרט עשוי לטעון שלא כן הוא ולהסתמך על העד יפה כהוכחה ניצחת לאמיתות דברו.

הערה – להלן, בפרק המסקנות, ייאמר, כי דברי הנאשם עניין ההנחיות שנתן להחזרת תרומות חו"ל מפוקפקים. אלא שאינני רואה את הבסיס הלוגי להיקש שהתביעה מציעה. לכל היותר ניתן לומר כי המודעות לתרומות חו"ל, לרבות מודעות לצורך להחזיר תרומות בלתי חוקיות לא עוררה את אולמרט לברר אם נוצרו כשלים כאלה בהתרמה המקומית וכיצד פועלים בעניין. מכאן אי אפשר להסיק את שותפותו כמבצע פעיל של איזו מזימה פלילית. לסוגיית היעדר ההנחיה ו"עצימת עיניים" אתייחס להלן.

5. מינוי זוטר לתפקיד בכיר

אולמרט מסר בהודעתו במשטרה (ת/164) כי "יונה פלד עסק מטעמנו בריכוז גיוס תרומות לליכוד מאנשים בישראל". בבית המשפט, הוא חזר וקבע, "זה (תרומות בישראל) היה תחום אחריות שלו (של פלד). ודאי (עמ' 325, פרוטוקול 20.5.97)". על בסיס אמירה זו נתבקש גם לנקוב בזהות הגורם שמינה את פלד לתפקיד (שם) ובהמשך להסביר מי הנחה את פלד בקשר לפרטי תפקידו (עמ' 470, פרוטוקול 23.5.97). הוא השיב, כי למעשה אין לו ידיעה בעניין. ייתכן שפלד קיבל על עצמו את התפקיד. ייתכן, כפי שאמר עצמון, שמישה ארנס מינה את פלד. זה אפילו נשמע לו הגיוני. אולם לשאלת מתן ההדרכה לפלד אין הוא יכול לתרום דבר כיוון שפלד לא מונה על ידו ולא סר לפיקוחו. ככל הנראה, כך אמר, מי שמינה אותו גם הדריכו.

התביעה מציבה סימני שאלה וגם משיבה אמרים. בלתי- מתקבל על הדעת שארנס מינה את הזוטר מבין אנשי הפלג הליברלי לתפקיד כאשר המומחה מספר אחד לאיסוף תרומות הוא דווקא אולמרט והוא מכהן כיו"ר הגזברות (אט אט הפכה התביעה, בחרט הסיכומים שבידה, את אולמרט ליו"ר הגזברות. העיקרון הפריטטי כמו נשכח. אני מניח שהדבר נובע מן האישור, אך מפי אולמרט, שמבחינת מעמד פוליטי בליכוד הוא היה בכיר מעצמון. הדבר הקנה לו גם סמכויות מסוימות בפועל (למשל, הכרעה בעימותים שונים בין סניפים) ונגישות קלה יותר אל ראש הממשלה או אל ראש המטה. אולם הוא לא נקבע להיות יו"ר הגזברות). כך גם לא יעלה על הדעת כי המומחה מספר אחד לא הנחה את הזוטר בתחום "הטקטיקה" של איסוף התרומות.

הערה – כל מה שהדעת אינה סובלת היא גם עשויה לסבור. יתר על כן, המציאות מוכיחה כי סימני השאלה שהציבה התביעה ניתנים למענה סביר. אכן לא נמסר מי מינה את פלד לתפקידו. כשלעצמי הייתי רואה כאפשרות הפשוטה ביותר מפגש בין אנשי הגזברות (בעלי זכות החתימה והמנהל, יהל) שבו נקבעה חלוקת תחומי אחריות. אולם אין אישור למפגש כזה (פרט לאמרות של פלד, שאפשר שבעניין זה הוא צודק, אך כאמור לא יכולתי לסמוך על דבריו ובמיוחד לא על כך שבמפגש אחר, אקראי וקצר משך, עם אולמרט לבד, הדריכו זה, פתאום, על רגל אחת את כל תורת המרמה כולה). אולמרט אולי לא זכר מפגש כאמור ואולי בחר להשכיח אותו כדי שלא תקום אפשרות לטעון לקיום נסיבות שאפשרו לו את ההדרכה הפסולה או אפילו נוכחות בהדרכה מפי אחר.

אילו היה מפגש כזה מתקיים, לא הייתי רואה כל פרכה הגיונית בכך שהוטלה בו, על פלד, משימת איסוף התרומות. ובלי כל הדרכה מיוחדת. פלד אמנם היה ממוקם נמוך יותר מאולמרט ועצמון בסולם הבכירות המפלגתי. אולם הוא לא היה קוטל קנים. איזה קושי יש בכך שהוטלה עליו אופרציה שתכליתה גיוס מיליון שקל (כ-600,000$) ומדוע הוא צריך להדרכה מפי "מומחה". מדוע ה"מומחה" צריך לעסוק בדבר שעה שעליו מוטלת אופרציה שתכליתה גיוס סכום שהו פי חמישה גדול יותר ובחו"ל או שהוא צריך לקיים מו"מ כספי עם גורם כמו "דחף" או "סרטי רול" שההתקשרות עם כל אחד מהם כרוכה בסכום גדול יותר מסך התרומות שנאספו בישראל. ודוק, פלד לא היה זקוק, לכאורה, להדרכה בטקטיקה של התרמה. ההתרמה הייתה אמורה להתבצע על ידי השרים בקרלטון. פלד היה צריך לארגן ולנהל את הדבר. אין כל קושי בכך שמלאכה זו הוטלה עליו על ידי ארנס בכבודו ובעצמו. ייתכן שעצמון הציעו לארנס או שלח אותו לסייע לארנס. על כל פנים זו עובדה שפלד ארגן את תחום ההתרמה הזה. הוא עצמו אמר שליקט את מושאי פניותיו מגורמים שונים והכין את תשתית ההתרמה. השאלה הגדולה היא, כמובן, מי החליט על כיוון ההתרמה הבלתי חוקי. כל תשובה אפשרית החל בראש הממשלה, דרך ארנס, "השרים", אולמרט, עצמון, ועד לבני ז"ל, פלד ויהל. אפשר גם בצירופים שונים בין אלה. אולם אחריות פלילית מטילים על פי ראיות. לא על דרך ההיפותזה או הרהורי לב. כבר דנתי לעיל, אגב הצגת העדויות של יהל עצמון ופלד בסבירות האפשרויות והגעתי למסקנה, אמנם לא החלטית, כי האפשרות שהתכנית הפלילית נתכנה בין יהל לפלד מתוך מודעות של עצמון היא בעלת ממד של סבירות או לפחות נשענת על ראיות אחדות. ההיפותזה של יזום התכנית על ידי אולמרט או מעורבות פעילה בה אינה נשענת על כל ראיה ועל כל פנים אינה נובעת, לא מן האפשרות שפלד מונה על ידי ארנס ולא מן ה"קושי" ששירותי "המומחה" לתרומות הופנו לאפיקים אחרים.

6. "הפקרת" שליטה לידי הליברלים

היעלה על הדעת, כך שואלת התביעה, שאנשי חרות הפקירו את כספי התרומות בישראל לידי הליברלים? הם, שחששו כל כך מעמיתיהם [אולמרט כינה את הליברלים, מצד אחד, "גרופיס" (בעגה. צוות מעודדות של להקת קצב או קבוצת ספורט המופיעות בערטול חלקי=groupie) אך, מצד שני, הודה כי נהג עמם "כבדהו וחשדהו"], הפקידו עליהם "קונטרולרים" ודאגו שכספי התרומות מחו"ל יעברו את חשבונות תנועת החרות לפני העברתם (המאוחרת) לחשבונות "ניצחון הליכוד"), הם הפקירו את זבד (ואולי זיבדה) התרומות בישראל לידי ה"גרופיס"? לא ייתכן. הם הפקידו את אולמרט על העניין. הוא קבע את הטכניקה והוא פקח עיניו על דרכי השימוש בפרי המרמה.

הערה - אולמרט העיד, כבר בהודעותיו במשטרה, כי תחום התרומות בישראל נחשב משני לחלוטין ואפילו זניח בהיקפו (אפשר להניח שלמרות התנובה הדלה יחסית אין זונחים את הדבר כיוון שכל מפלגה מבקשת לשמור קשר ולשתף את אנשי העסקים בפעילותה. ליתן להם כבוד ולהתכבד בעצם נכונותם לסייע למפלגה). גם עצמון העיד כי בכל מערכת בחירות אין לצפות להישג גדול מתרומות בישראל.

על כל פנים, לנוכח היקף התרומות, הנראה כל כך לא סביר בעיני התביעה אינו בלתי מתקבל על דעתי. אחרי הכול ארבעה פנים (שמונה עיניים) היו רק למלאכים (כרובים) של יחזקאל. בהנחה שאולמרט לא ידע דבר על "אופרציית ב.מ.י." מדוע היה עליו לחשוש כל כך מפני שימוש בכספי התרומות – שימוש האמור להיות מפוקח בידי ה"קונטרולרים" – שייעשה על ידי הליברלים. גם אין ראיה שמדובר בהתחברות עם עדת רמאים שאי אפשר היה לבטוח בהם במאומה. יהל "איש שלהם" הוצב על הקופה וכדבריו יכול היה ליטול מיליון שקל לכיסוי מבלי שאיש יחוש בכך. יש גבול ליכולת הריכוזית הנתבעת מן הנאשם ואין שום דבר בלתי סביר בביזור סמכויות, במיוחד כשמוקדי העניין החשובים נשמרים בידי הגורם הפוליטי המוביל.

7. ריכז, ניהל, עסק

בהודעתו (ת/165) אמר אולמרט שבתרומות עסקו יהל ובעיקר פלד. בחקירה הנגדית התחולל ויכוח סמנטי בין התובעת לבין הנאשם על ההבחנה שבין ריכז, ניהול או עסק. עיקר כוונתו היה לומר שיהל ופלד עסקו בדבר כאשר עיקרו של העיסוק היה בידי פלד. במקום אחר בעדותו אמר אולמרט כי לאחר שהמתרים (שר) סיכם עקרונית את עניין התרומה עם התורם ולאחר שפלד נתן לתורם תדריך הוא ביצע גם את ה-follow up (עמ' 550, פרוטוקול 5.6.97).

כיוון שאישר שפלד "עסק" בנושא מסיקה התביעה שהוא לא "ניהל" את הנושא. הא ראיה שפלד עסק ב"מהלכי ההמשך" שהם בגדר פעילות טכנית של מזכירה או שליח. והרי גם בתחום התרומות מחו"ל, שאולמרט עסק בהם, היו "פקידים" כמו דוד טהורי איתן לבני ואחרים שעסקו ב- follow up (טהורי ולבני "פקידים")? מכאן במין סילוגיזם אופייני מסיקה התביעה שתחום ה"ניהול" נותר רק בידי עצמון ואולמרט.

הערה – בלי להכביר מילים, אינני מקבל את ההיסק הזה כמסקנה הכרחית. אין הנדון דומה לראיה. המעיין בחומר יראה כי אולמרט ביקש לערוך הבחנות בין יהל לפלד ולא גרע מפלד את האחריות לתחום הנדון. העובדה שפלד היה "מנהל" אינה גורעת מיכולתו לבצע גם תפקידים פשוטים. אולי אפילו לא הועמד לרשותו כוח האדם הנחוץ לאותן משימות. או שהיו לו טעמים אחרים.

8. ארנס ואולמרט – מלון קרלטון

בהודעה (ת/165), מסר אולמרט, כי במפגשים עם תורמים שבהם השתתף נכח, בדרך כלל, יונה פלד וכמדומה לו שגם מר ארנס. בבית המשפט, הוא שינה טעמו ואמר שהמפגשים עם ארנס בקרלטון נועדו לדיון בעניינים אחרים. התביעה ראתה בכך אות וראיה שהנאשם מבקש להסתיר את שותפותם של כל השרים לקונספציה של התרומות. על כן ניתק הנאשם, בבית המשפט, את הקשר בינו לבין ארנס ופלד.

הערה – ברור לי שבקטע הנזכר ניסה הנאשם להסתייג או להקנות נופך פרשני שונה להודעתו. קשה להבין מה ראה לו לעשות כן. הוא הרי אישר שהיו לו עצמו מפגשים ספורים עם תורמים. מה פסול יש בכך שבמפגשים הללו, או בחלקם, נכח גם מר ארנס (ראינו, למשל, שבמפגש עם אותו טייקון זר, בירושלים, השתתף גם מר ארנס או שהיה שם גם), ובדרך כלל, יונה פלד. אין זאת אלא שבעומדו על דוכן העדים חשש אולמרט מכל אינסינואציה המקשרת בינו לבין הפעילות של פלד ועל כן השיב באמירה תמוהה העשויה להיות נכונה כשלעצמה אך היא מסייגת את הודעתו שצריכה להחשב כאמינה יותר.

לעומת זה נשגב מבינתי, כנראה, איך כשל האמירה הזה חושף את הקונספירציה או קשר השתיקה של "כל השרים" לגלות כי ידעו על דבר דרך ההתרמה הבלתי חוקית.

9. הפניית המידע מברקת

התביעה סבורה שעצם העובדה שאולמרט העביר את פניית ברקת (לעיל) לעצמון ולא לפלד מראה שלא פלד היה האחראי על ההתרמה. לכך השיב אולמרט כי עצמון, לדידו, היה אדם שבמסגרת תפקידו היה צריך להיות בעל ידיעה ובעל אחריות וגם מעמד לגבי מה שעלול לקרות (עמ' 542, פרוטוקול 5.6.97).

הערה – תשובתו של אולמרט היא, כאן, בגדר מילים כדרבנות. ראוי להזכיר כי אזהרת ברקת צפתה פני העתיד, אל הבחירות לרשויות המקומיות. אז אולמרט לא עסק בגזברות באופן פעיל. עצמון נותר כאחראי כולל ועיקרי. מדוע "לעקוף" אותו. אך גם אם הייתה זו פנייה בגין העבר מוצדק היה אולמרט בקיום שיחה ראש לכל עם גורם הגזברות הבכיר שלשיטתו התנהלו ההתרמות תחת הפיקוח הכללי שלו.

10. דיווחי פלד

בהודעותיו אישר אולמרט כי מפעם לפעם סיפר לו פלד את היקפי ההתחייבויות של התורמים. התביעה טוענת כי היה לאל ידו להבין, על פי היקף התרומות החריג שנעשית התרמה בלתי חוקית (ראה דברי אולמרט שאישר כי אפשר לדעת את סבירות התרומות לפי היקפן, עמ' 521, פרוטוקול 23.5.97).

הערה – אכן הטיעון הגיוני אך הוא חסר תשתית ראייתית נסיבתית מספקת. איננו יודעים כמה פעמים מסר פלד מעין דיווח לאולמרט, מתי מסר, מה היה היקף ההתחייבויות אז אם ההיקף סביר לשעתו ומה היחס בין התחיבות לתרומה לביצוע התרומה בפועל.

11. התרמת דייקסל

לדברי אולמרט פנו הוא וארנס לקבלן דייקסל (אחיו של חבר כנסת דקל ז"ל) כדי לשכנעו להרים תרומה ולגייס אחרים לתרומות. לתביעה תמיהה גדולה. אם פלד אחראי לתרומות כיצד הווה שאולמרט וארנס פנו לדייקסל?

הערה – כל הערה מיותרת. מה בכך אם פנו? אולי גם שמיר ביקש ממישהו לתרום? זה היה הופך אותו לאחראי על התרומות?

12. הסכם עם יהל

כזכור, פרטי ההתקשרות עם יהל סוכמו בכתב ונחתמו בידי עצמון מצד אחד ויהל מצד שני (ת/138). עצמון כאילו התקשר באופן אישי והתחייב לגרום למחויבות של הליכוד. לעת ההתקשרות טרם הוקמו הגופים שהליכוד פעל באמצעותם. לכן רק לאחר ש"ניצחון הליכוד" התאגדה אושררו ההסכמים שקדמו לה.

בהסכם נאמר ששכר טרחתו או עבודתו של יהל ייקבע על ידי עצמון ועל ידו. אם יתגלעו חילוקי דעות יכריע אולמרט. הא ראיה שאולמרט ידע על ההסכם. ומה הרבותא בכך? הטענה היא שבהסכם צוין שידוע לליכוד ולעצמון שליהל חברה או חברות "הפועלות או יפעלו במסגרת עסקיו הפרטיים במתן שירותי הנהלת חשבונות, ייעוץ, פרסום ותקשורת וכי הוא ימשיך לעבוד בהן גם בזמן עבודתו בליכוד. מוסכם כי הוא מורשה להפעילן בכל דרך שימצא לנחוץ כל זמן שאין הן מפריעות לעבודתו השוטפת במערכת או במערכת הבחירות".

התביעה מוצאת בכך הוכחה נחרצת שאולמרט היה מודע לקיומה של ב.מ.י. אין חולק, כי ההסכם הזה שימש ביד יהל אמצעי להפעיל את ב.מ.י. כחברתו הפרטית. והא דלא נזכר שמה שם? התביעה סבורה, כי בזמן מערכת הבחירות היה ברור שיהל לא יוכל לפעול בכל פעילות פרטית אישית שאינה קשורה בליכוד. לכן ההסכם נועד מעיקרא לכסות את פעילות ב.מ.י..

צא וראה. שמו של אולמרט נזכר בהסכם, בוודאי על דעתו, הוא גם נמנה עם מייסדי "ניצחון הליכוד" ועל כן שותף לישיבת האישרור שקיימה העמותה ושבה, כמקובל אושררו כל המסמכים שנערכו עובר להתאגדות, בשם הליכוד. בכלל זה אושרר גם ההסכם. חזקה שהנאשם קרא את ההסכם לפני שאישררו. הוא גם אישר תשלום (מקופת "ניצחון הליכוד") שכר טרחת עורך דין הברמן, היועץ המשפטי של הליכוד, שכלל התייחסות לתיקון תקנה 79 יהל (ת/126). מסתבר שהברמן תיקן את תקנה 79 לתקנון ב.מ.י. הנה כי כן אולמרט ידע על "אופרציית ב.מ.י.".

אולמרט הגיב לדברים הללו בהכחשה חוזרת של כל ידיעה או זיקה לב.מ.י. הוא טען כי ההסכם נערך בלתי ידיעתו ואילו אישרורו נעשה בלי שעיין בו כהלכה. כיוצא בזה לא יכול היה לדקדק בכל הוראת תשלום שאישר כדי לבדוק את מקורותיה (השם ב.מ.י. לא נזכר בהוראת התשלום).

הערה – לא אוכל לשלול את תשובתו של אולמרט. לא מן הנמנע שההסכם נערך מבלי ליידע אותו על כך. גם אין לי כל ביטחון שלעת עריכת ההסכם כבר תכננו עצמון ויהל את "אופרציית ב.מ.י.". על כל פנים אם היה תכנון כזה וחפצו להסתירו מאולמרט, לא היה דבר שיכול היה למנוע זאת. הוא הדין ביתר המסמכים. אין כל סיבה לפקפק בכך שבתנאי העבודה בגזברות ובסדריה לא היה סיפק בידי אולמרט וגם לא נראה צורך לעיין בכל מסמכי הרקע שהיו קשורים להחלטות.

13. עוד על "הסכם ג'נטלמני"

חקירתו הנגדית של הנאשם על היחס שבין יהל לאיתן לבני המנוח הובילה את אולמרט אלי רמיזה (שקופה למדי) שיהל (וגם פלד, בתורו) נטו, כל אימת שטבעת השאלות שנשאלו התהדקה בכוונתו של "מישהו", מיד נמצאו להם, לעדים הללו, שמות אחרים להשליך עליהם משא אחריות ובלבד שאותו "מישהו" יורחק מכל חשד (עמ' 504, פרוטוקול 23.5.97).

התביעה רואה בכך עדות ל"הסכם הג'נטלמני" שלפיו אולמרט לא יזכיר את עצמון ועצמון לא יזכיר את אולמרט.

הערה - הכול מבינים, לרבות התביעה, שהנאשם התכוון לעצמון. טעמיו עמו מדוע לא נקב בשם המפורש (שננקב על ידו פעמים הרבה, לרבות תוך עימות, למשל בשאלת אזהרת ברקת). מכאן להסקת אותו הסכם שתיקה, רב מאוד הדרך.

14. הסתרת התרומות כמקור תקציבי וגילוין

לשאלות סניגורו, הזכיר אולמרט את הכספים שגייס בחו"ל (עד תחילת מערכת הבחירות) ואת הסכומים העתידים להתקבל מכספי מימון מפלגות כשני מקורות עיקריים שעל בסיסם גובש תקציב הבחירות במתכונתו הראשונה (עמ' 315, פרוטוקול 20.5.97). התביעה שמה לבה לכך שכספי התרומות בישראל לא נכללו ברשימת המקורות שצוינו בידי הנאשם. היא סברה שהדבר מעיד כי הנאשם ידע שאיסוף התרומות הללו איננו חוקי לכן השמיטו כמקור לגיבוש התקציב.

הערה - אודה שלא ירדתי לסוף כוונת הטענה. בחקירה הנגדית, אישר אולמרט שתרומות בישראל היו חלק ממקורות הממון של תקציב הבחירות (עמ' 367, לפרוטוקול הנ"ל). מה אם כן המשמעות של "ההשמטה" מן התשובה לסניגור? ובכלל היקף התרומות בישראל נמוך הוא (במקרה דנן, באופן חריג הוא הגיע לכדי 1/25 מן התקציב. במערכות קודמות הוא היה קטן הרבה יותר). אם כך, כאשר אולמרט נשאל, באורח כללי ולא מדויק בדבר מקורות תקציב האם אפשר לבנות תלי תלים של מסקנות מהשמטה על מקור שולי?

15. מידע על התרומות

גדעון פת, העיד, כי "בכל אחת מישיבות המטה דובר על עניין התרומות... המפגשים שלי במלון קרלטון לא נעשו בהסתר... רעיון התרומות במלון קרלטון למיטב הבנתי זה נוצר במטה הבחירות והגזברות.... לא הייתה ישיבת של המטה שנושא המימון לא עלה על הפרק ונציג הגזברות לא היה נוכח" (עמ' 113, פרוטוקול 23.4.97). אולמרט אישר שקיבל מדי פעם דיווחים בישיבות מטה. נוסף לכך התעוררו בעיות של אשראי כאשר הקופה הידלדלה. אולמרט היה מודע לכך. הוא גם אישר שקיבל, מדי פעם מידע מיהל על תפוקות על בעיות על הסדר עניינים שונים.

מן הסך המצטבר הזה (ומסתמא יש עוד ראיות על דיווחים מזמנים של פלד ויהל, על חילופי דברים, לעתים, בין עצמון לאולמרט וכיו"ב). התביעה מסיקה כי היקף התרומות בישראל היה ידוע לנאשם. שהרי רק מי שיודע כמה כסף נכנס לקופתו וכמה כסף הוא הוציא יודע שהוא נמצא בחסרון מזומנים.

אולמרט הגיב לטענות הללו באמירה כי הדיווחים השונים שקיבל, לרבות טענות חוזרות ונשנות על צורכי אשראי דחופים או על הצורך לדחות תשלומים לספקים, כל אלה לא העמידו אותו ולא יכלו להעמידו על כך שבמערכת "עברו" משך מאה ימי מערכת הבחירות סכומי הכסף המצטברים של התרומות מן התאגידים. הוא ידע, כמובן, שאנשי עסקים תומכי הליכוד התחייבו לתרום אך לא יכול היה לדעת על נתיבות התרומה בתוך מערכת הנהלת החשבונות. בוודאי ל על מערכת חשבונאית חיצונית המנוהלת על ידי יהל ואין לה זכר במערכת החשבונות של "ניצחון הליכוד".

הערה - מערכת העובדות שהתביעה נסמכת עליהן בוודאי אינן ראיה ישירה, לא למעורבות אקטיבית של הנאשם ב"אופרצית ב.מ.י." ולא למודעתו לה. אולי אפשר לכנותן ראיות נסיבתיות. אולם המסקנה המקסימלית שאותה ניתן להפיק מן הנסיבות הללו היא שלאולמרט כאיש הגזברות וכחבר מטה הבחירות הגיעו מיני מידע מכל הגורמים שעסקו בעבודת הגזברות. המידע זה נתן לו "תמונה מסוימת" על המתרחש אך בוודאי לא תמונה מלאה ומדויקת. להלן אשוב ואעמוד על המשמעות המדויקת יותר של הדבר. אין חולק כי הגזברות לא התנהלה כחמ"ל (חדר מלחמה) שבו על גב מפות או עזרי מטה אחרים מסומנים פרטים עדכניים של כל המתרחש עד לרמת הפירוט הנחוצה על פי הנסיבות או שמדרג מקבלי ההחלטה תובע אותה. חדרי הגזברות (ראה לפתח הפרק) רחקו מן התיאור הזה כרחוק הים מן הירדן. יהל הסביר שמחשבי הגזברות, לעת ההיא, לא יכלו לספק תמונה עדכנית. רק התאמות בנקים והשוואתם למערכת הנהלת החשבונות יכלה להעמיד את קברניטי מערכת הבחירות על מצבה הכספי של "ניצחון הליכוד". בלהט המערכה ונוכח אילוצי זמן קשים, אי אפשר היה להעמיד את התמונה הנחוצה בכל רגע נתון.

16. עבודי ונור

החברות עבודי ונור ביצעו עבור הליכוד עבודות של פרסום חוצות בהיקף כולל של 120,000 $. חלק מן התשלום לחברות הללו בוצע מקופת ב.מ.י. וחלקו האחר מקופת "ניצחון הליכוד". נערכו עמן חוזים מפוצלים; היינו, חוזה שנחתם עם ניצחון הליכוד (על ידי עצמון) וחוזה עם ב.מ.י (חתום בידי יהל). התביעה טוענת כי הואיל והחוזים עם ב.מ.י. נחתמו עוד לפני הקמת ב.מ.י. לא ייתכן שיהל נטל על עצמו מחויבות כספית גדולה, בלי שידע שהליכוד עומד מאחוריו.

הסניגוריה הצביעה על כך שכל המעורבים בעסקה עם עבודי ונור לא הזכירו או אפילו שללו את מעורבות הנאשם בהליכי ההתקשרות עם החברות הללו או באיזה הקשר שהוא לביצוע או תשלומים. ככל שהיה צורך במגע עם הגזברות הוא נעשה עם יהל ועצמון (עדויות אנשי עבודי ונור, אנשי מטה ההסברה (ריעני ולוי) (אלה ואלה מסרו את גרסתם שלעיל כבר בחקירה המשטרתית. אולם התביעה רואה בהם עדים זוממים, באשר הראשונים הם אנשי עסקים המתייראים מעוצם הזרוע של בכיר כאולמרט והאחרונים הם אנשי ליכוד אשר עצם שיוכם המפלגתי מחשיד את עדותם) ועדות יהל).

הערה – העדויות השוללות את מעורבות אולמרט בעסקות הללו, מספקות. השאלה מדוע נטל יהל על עצמו התחייבות אישית מסוכנת אינה מענייננו. ייתכן שיש היגיון בהנחה שיהל קיבל גיבוי על פה מן הליכוד ליתן לו "גב" או ליטול ממנו את ההתקשרות ולהעבירה ל"ניצחון הליכוד". אולם אין ראיה שנותן הגיבוי היה אולמרט דווקא. עצמון, סביר הרבה יותר.

17. "דחף" ו"רול"

ההתקשרות עם החברות "דחף" ו"רול" דומה בפרטיה להתקשרויות הקודמות. גם כאן שולמו חלק מן הכספים מקופת ב.מ.י. ההבדל הוא שהנאשם אינו חולק על מעורבותו הישירה במשא ומתן עם החברות הללו. טענתו היא שלאחר שהמשא ומתן הסתיים הוא גם לא נטל חתם על החוזים ולא עסק, בעיקרון, בביצוע התשלומים. כדברים הללו מסרו גם מנהל "דחף" ואחד המנהלים של "סרטי רול". כולם ראו לומר שאת ענייני הכספים הם הסדירו עם יהל. אכן, ל"דחף" אישר אולמרט, כחצי שנה לאחר הבחירות החזר סכום כסף על חשבון חוב שהליכוד חב לחברה. התשלום בוצע מכספי ב.מ.י. אולמרט, העיד, כי אמנם אישר את התשלום לאחר שהסתבר לו שהחוב קיים. אולם הוא לא בדק באיזו דרך ומאיזו קופה שולם הכסף.

הערה – הסבר ההגנה נראה סביר ואין ראיה לסתור.

18. אין חתימה על מסמך מפליל

התביעה גורסת שולמרט בתחכומו הרב נמנע מלחתום על מסמכים מפלילים כדי שלא תמצא "טביעת אצבעו" עליהם. כיוצא בזה פעל באמצעות אנשי ביניים שבעצם הסתירו את הקשר בינו לבין "אופרצית ב.מ.י.".

הערה – התזה של התביעה אפשרית אך אין כל ביטחון בדבר. להפך, יאמר הנאשם. לא תמצאו את טביעת אצבעי על שום מסמך או חפץ מפליל. על כן אין יסוד להניח את מעורבותו בעבירות. התזה התביעתית אינה תזה היא היפותזה.

19. פרשת תבין

כתב האישום בת"פ 477/91 כלל פרשת אישום שעניינה קשרי העסקתו של בני תבין על ידי הליכוד במערכת הבחירות. מסתבר כי חברת האבטחה של תבין ביצעה שירותים שונים עבור הליכוד אך תבין קיבל, מן הגזברות שיקים בסך כולל של כ-700,000 ₪ מבלי שניתנה תמורת שירותים עבורם. הוא הגיש לגזברות חשבוניות מס פיקטיביות והמיר את השיקים למזומנים. חלק מן הכסף המזומן שימש בידו לתשלום לגורמים שונים לא ידועים וחלק הועבר ליהל לשם תשלום לאותם גורמים. יהל ביצע את הפעולה בידיעת עצמון.

הואיל והמהלכים האמורים לא מצאו ביטוי במערכת הנהלת החשבונות של "ניצחון הליכוד" (שתיים מן החשבוניות הפיקטיביות הוצאו עבור ב.מ.י.), נערך האישום במתכונת זהה לאישום דידן. אכן דין אחד לשני האישומים.

אלא שהאישומים בפרשת תבין יוחדו ליהל ולעצמון. לא זו בלבד שאולמרט לא הואשם בכך אלא ששמו אף אינו נזכר באישום ההוא. ודוק. פרשת תבין התרחשה, כאמור, במערכת הבחירות כשאותם נושאי תפקיד בגזברות משמשים בתפקידם והיא הקיפה מהלכים כספיים בסדר גודל המתקרב להיקף פרשת התרומות. אף על פי כן, לא ראתה התביעה להאשים את אולמרט, מכוח מעמדו כגזבר, בפרשת תבין (בכתב האישום דנן נכללו החשבוניות הפיקטיביות שהוצאו עבור ב.מ.י. שהרי לעניין חברה זו מייחסת התביעה לנאשם אחריות מלאה).

הסניגוריה – טוענת שההמנעות מייחוס אישום קונקרטי לאולמרט, בפרשת תבין, אומרת, כשלעצמה דרשני. יתר על כן, כפי שכבר צוין, פעם ופעמיים, תבין העיד, מטעם התביעה, במשפט דנן. הוא חרץ פסוקו לאמור כי ב"אופרציית תבין" הנדונה לא היו לנאשם חלק ונחלה. השיג והשיח שלו ומעשיו הקשורים, נוהלו עם יהל באופן עיקרי ועל פי הצורך עם עצמון כגורם בכיר יותר. כאשר ביקש לפנות לאולמרט בעניין חילוקי דעות שנתגלעו עם יהל ועצמון נמנע הדבר מעמו בתואנה שהנאשם אינו מצוי בעניינים האמורים. אף הותרה בו כי אם יפנה לאולמרט למרות הכול, הוא עלול לאבד את העבודה שנמסרה לו (עמ' 258, פרוטוקול 16.4.97). לימים, כאשר נגלה עוונו והוא נתבקש לדין, סייע לו עצמון במימון הוצאות המשפט (שם, 261, 271). ייתכן שדבר היה על רקע קשרים מסוימים בין עצמון לתבין, קשרים אפופי סוד שתבין לא היה מוכן לחשוף אותם (שם, 273).

משנשאל עצמון מי (לבד ממנו ומיהל) בא בסוד התשלומים במזומן שבוצעו באמצעות תבין השיב: "אני חושב שיהל ידע, אני ידעתי, אני חושב שגם אולמרט ידע, אני חושב שאשר קדוש..." (עמ' 55-56, פרוטוקול 8.4.97). אולם הוא הסתייג אף מהאמירה הזאת (שם, עמ' 113, 114, 115).

הסניגוריה סבורה כי לפרשת תבין השלכה חשובה על שאלת המודעות של אולמרט ל"אופרציית ב.מ.י.". שהרי רוב מניין ובניין ח"י הטיעונים שנמנו עד הנה, הם מסוג: "היעלה על הדעת?". דהיינו, התביעה טוענת שהנסיבות ששררו בגזברות במערכת הבחירות, בצירוף מעמדו הבכיר של אולמרט והיקף הפעילות הקשורה בב.מ.י., ופרישתה – מוליכים למסקנה מתבקשת שאי אפשר שהנאשם לא היה עד לכל המתרחש בגזברות ופעילות כזאת נעלמה מידיעתו. פרשת תבין שוללת את הטיעון. היא מוכיחה בעליל כי מסכת אירועים בלתי -חוקיים בהיקף לא קטן יכלה גם יכלה להתרחש בתוככי הגזברות בלי שאולמרט ידע על כך דבר (אם כי הוא ידע, כללית, שתבין פועל עבור הליכוד).

התביעה ביקשה לשלול אמון בתבין. הוא שתק בשלב החקירה ובמשפטו שלו. בעדותו לפני התגאה ששתיקה זו היא פרי חינוך מבית אבא. מין נאמנות עיוורת לתנועה שהוא פעל בשירותה. לפיכך אפשר לחשוד בו שמשהחליט לפתוח את סגור פיו, עשה כן מתוך אותם שיקולי נאמנות מכוונים. הפעם מושא נאמנותו הוא כנראה אולמרט.

נוסף לכך נטען שעניין תבין שהוא לכאורה קשר עברייני בין עצמון יהל ותבין "שובר" את התזה של אולמרט שה"גרופיס הליברלים" קשרו קשר בינם לבין עצמם להעלים ממנו את המרחש בגזברות.

הערה – עניין תבין מוקשה בעיני. מצד אחד, יש בו כדי להראות או להמחיש את האפשרות שבאווירת העבודה, תנאי העבודה, מסגרות העבודה ותחומי הסמכות שבגזברות, אפשר גם אפשר שעניינים בסדר גודל של "אופרציית ב.מ.י." או "פרשת תבין" יתנהלו בלי שנאשם יועמד על אי החוקיות שבהם. מצד שני, כבר הבעתי דעתי שלא אוכל לבטוח בדברי תבין. המניפולטיביות שלו בולטת למדי. כבר אמרתי שבעימות הישיר בינו לבין פלד איני רואה להעדיף את האחד על פני השני.

העובדה ש"פרשת תבין" אינה כלולה במערכת האישומים נגד אולמרט אינה אומרת אלא זאת שהתביעה עצמה גרסה שהראיות, בנדון זה, חסרות. אולם אין זה אומר, בהכרח, באופן פוזיטיבי, שאפשר להסיק מכך שאולמרט לא ידע מאומה על הפרשה.

אף על פי כן נקודה אחת משכנעת אותי שלא לשלול את עדות תבין כליל. עניין מימון ההגנה בידי עצמון. עובדה שעצמון לא נזעק לבית המשפט לכפור בעובדה הזאת. ראינו שבעניין אחר הוא עשה כן. מכאן עלי להסיק שהעובדה נכונה. אם היא נכונה ותבין שנהנה מטובו של עצמון ההין להעיד נגדו (לרבות את עניין האיום שהופעל עליו, בידי עצמון ויהל, אם יפנה לאולמרט או לארנס) – אין זאת אלא שיש ממש מסוים במה שהוא אומר.

על כן אני סבור שעדות תבין היא נדבך מסוים במסכת התומכת את גרסת אולמרט.

20. בחירות לרשויות המקומיות

כארבעה חודשים לאחר הבחירות לכנסת התקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. כל המערכות של הליכוד שפעלו במערכת הבחירות לכנסת המשיכו את פעולתן באותה מתכונת ועל פי אותו איוש פרסונלי. השתנו רק שמות התאגידים הפורמליים. מניפולציה מסוג "אופרציית ב.מ.י." בוצעה גם במהלך מערכת הבחירות לרשויות. שוב עסקו בכך יהל, פלד ועצמון. הם נדרשו לדין בשל כך. הנאשם – ששימש באותו תפקיד ממש כגזבר (אך בינתיים מונה לכהן כשר בממשלה) לא הואשם בקשר לפרשה הזאת. הא ראיה, כך טענת הסניגוריה, שהאחריות הפורמלית אינה יוצרת מיניה וביה גם מודעות לכל המתרחש בתחומי האחריות. התביעה קיבלה, כנראה, את טענתו של אולמרט שהוא שיקע עצמו בתפקידו כשר ולא עסק למעשה בפעילות בגזברות. על כן נמצא לנכון להמנע מהאשמתו בסוגיה זו ואף לא לכרוך אותו בהצהרה כוזבת למבקר המדינה אף על פי שהוא חתום גם על תצהיר זה.

דברי התשובה של התביעה אומרים, בקליפת אגוז, שההגנה אינה יכולה להבנות ממה שאינו נמצא לפניה. אפשר שהיו שיקולים שונים שהניעו את התביעה "לוותר" על תוספת האישום ואפשר שהתביעה פשוט שגתה. אין להסיק מכך שהתביעה גורסת את אי האחריות של אולמרט לכל קטע של פעולתו כגזבר.

הערה – תשובת התביעה מקובלת עלי. לא אוכל להסיק מסקנה מן העובדה שהתביעה לא ייחסה לנאשם עבירות שונות.
אולמרט – סיכום ומסקנות עד כאן

הסקירה, המפורטת למדי, של עדות אולמרט מורה, כמסקנה מידית, שלא נמצא בה דבר שקר בולט או אמירה מופרכת על פי הגיונה הבסיסי. זעיר פה וזעיר שם הצבעתי על אמירה תמוהה, ספק מדויקת, ספק נכונה. אף אחת מן האמירות, הבודדות, הללו אינה כרוכה בסוגיה מרכזית או תזה המרכזית של הנאשם. אינני חושב שביחס למערכת אירועים שהתרחשה לפני כתשע שנים וביחס לעדות שהשתרעה על פני שלוש ישיבות בית משפט היא רובה ככולה שעות ארוכות של חקירה נגדית – אפשר לומר על אולמרט שהוא שיקר במצח נחושה או שאין הוא עד מהימן.

אף על פי כן אנקוט עם הנאשם גישה מחמירה (כבר הערתי לעיל שבדרך כלל אינני מסתפק ב"התרשמות": כדי לקבוע ממצאי עובדה. אולם ראוי להזכיר שדי לו לנאשם ביצירת ספק. אם אין סיבה לשלול את דבריו, אפשר שדי בכך כדי להקים את הספק הנחוץ. אלא שעד הנה נקטתי דרך של בידוד ההתייחסות לכל אחת מן העדויות המרכזיות. בדרך זו אבקש להתבונן גם בעדותו של אולמרט, בלי לייחס, בשלב הזה, משקל לאמות המידה הראייתית הנחוצות להוכחה הכוללת של האישום). אקבל את דברו בכל מקום שאין הוא שנוי במחלוקת או שיש לו תימוכין, מלאים או חלקיים בראיה נאמנה אחרת.
על גזברות והסברה – כללי

אזכיר כי מבנה מטה הבחירות היה כזה שלצד ראש המטה פעלו מספר אגפים. בראש כל אגף עמדו – על פי עקרון השיווי (parity) - שני פעילים פוליטיים מרכזיים, אחד מכל פלג ומתחתם מנהל האגף שהיה איש מנגנון המפלגה. כך בראש המטה עמד השר, דאז, משה (מישה) ארנס ומנהל המטה היה אשר קדוש; בראש אגף הכספים עמדו אולמרט ועצמון ומנהל האגף היה יהל; בראש אגף ההסברה עמדו רוני מילוא ומשה ניסים ומנהל האגף היה יוסי ריעני. אולמרט העיד כי פעל, למעשה, בתחומם של שני האגפים הללו (כספים והסברה).

אורח הפעילות הכללי שנהג בגזברות אינו שנוי במחלוקת. על כל פנים עדים אחדים העידו על אודותיו והוא לא נסתר. דברי הנאשם הבאים מקובלים בעיני:

"... ערימות הצ'קים שצריך לחתום במהירות. אנשים שמסתובבים במסדרונות. אני יודע שזה נשמע קצת דמיוני. אבל זה אמיתי... כל המסדרונות דחוסים ועמוסים באנשים. צעקות. זה לא משרדים מבודדים שנותנים לך איזושהי רווחה. אתה יושב בתוך צינוק קטן. איזה מזכירה שיושבת על ידך. דלתות מדיקט. כולם דופקים וצועקים. המראה השכיח כשאתה מגיע כמובן זה שברדה מסניף אשקלון או לא חשוב, מישהו ממקום אחר צועק לך, אולמרט, אם לא תתנו לי את הכסף אני אהרוג אותכם ואני מפרק את הבחירות ואין מטה בחירות וכו' וכו'... זו אווירה כזו ובתוך כל המהומה הזאת באים אליך, תשמע יש פה איזה בעיה תתייחס אליה, כי אתה הגזבר שנמצא באותו רגע ויש לך זכות חתימה. אתה צריך לחתום על מאות צ'קים. תוך כדי כך יש ישיבות מטה, מטה ראשי, בראשותו של ארנס..." (עמ' 312-313, פרוטוקול 20.5.97 והשווה עצמון, עמ' 23, 86, פרוטוקול 8.4.97).

נוסף לכך ראוי לשוב ולהזכיר גם את סדרי העבודה של הגזברות כגוף. אמנם, אולמרט העיד שהגזברות הייתה גוף שפעל בצורה מסודרת ומודרנית למדי (מחשבים ואמצעים אחרים), אולם ברור שמטה הגזברות לא תפקד כמטה מסודר ומאורגן. עצמון העיד שחרף הדיבור על מטה וגזברות היו רק ישיבות פורמליות מעטות. רוב הדברים נעשו בחטף ("מילה פה ומילה שם"), לפעמים תוך חילופי מילים או משפטים באקראי. חלק גדול מן הדברים לא נעשה על ידי שני הגזברים במשותף ("הוא (אולמרט) עשה את שלו אני עשיתי את שלי... מהות העניינים הייתה שלא היה זמן לאף אחד רגע והמערכת כולה עבדה בלחץ אימתני) (עצמון, עמ' 23, 82, פרוטוקול 8.4.97).

אורח הפעולה האמור נראה חשוב בעיני מאוד. אני יכול לשוותו לפני עיני רוחי. המטה נוצר לקראת הבחירות. עובדים בו בעלי מקצוע בשכר (יהל וצוותו) ועבודתם בוודאי די מסודרת. אלא שמעליהם ניצבים עסקנים מתנדבים שאינם רגילים לשתף פעולה זה עם זה. המסגרת הארגונית אינה סדורה וערוכה מראש. עבודתם מתארגנת בחטף ומתנהלת מפה ליד. הגזברות רוחשת ככוורת דבורים והיא פועלת תוך לחץ מאסיבי של כל מיני בעלי דבר. הישיבות אינן מוסדרות, אין פרוטוקולים ותהליך קבלת ההחלטות מבוסס על הערכות מצב על אתר ולא על עבודת מטה מסודרת. במצב דברים כזה, יש הרבה מרחב ליוזמת עשייה או ל"השתלטות" על תחום מסוים (אם בכירי הגזברות מניחים לבעל היוזמה לעסוק בכך), אין אפשרויות פיקוח מרובות על בעל היוזמה ולעתים נוצרות גם פעולות חופפות, שלא לומר סותרות.

ובעניין מטה ההסברה אני מקבל את התיאור הבא:

"בכפר המכביה יש מטה הסברה שעוסק בסרטים. צריך להבין הטלוויזיה היא האינסטרומנט המרכזי של ההסברה. בעצם מערכת בחירות , איך שהוא הטון, סדר היום, המצב רוח האווירה, ההקרנה לציבור, ההשלכה של זה אחרי זה לאספות, הכול זורם דרך ההופעות האלה בטלוויזיה... (בשעה 23.00 לערך) יושבים קצת על הדשא ומתווכחים על מה שהיה אותו ערב... אחרי זה יש דיון שנמשך לפעמים עד אחת בלילה מה עושים למחרת, על מה מגיבים, על מה לא מגיבים ואז מתחילים לעבוד על זה... גומרים בשלוש ארבע..." (שם, 313).
גזבר ומסביר למעשה

האם נסיבות מינויו של אולמרט כגזבר מערכת הבחירות מטעם חרות היו, כנאמר על ידו, למטרה פורמלית בלבד:

"אתה טוב בחו"ל, אתה פה חבר כנסת תהיה אתה בעל זכות חתימה נקרא לך גזבר אבל תתעסק במה שאתה מופקד עליו".

אין לפני עדות, מלבד דברי אולמרט, על נסיבות המינוי. טעות בידי התביעה לסבור שבהעדר עדות מפי שמיר או ארנס, דברי הנאשם על נסיבות המינוי הם עדות שמיעה. זו עדות ישירה המבוססת על חוש השמע. זו גם איננה עדות כבושה. יש לה עיגון מסוים בהודעות הנאשם (הן בת/163, והן בת/164).

עם זה, לא אוכל לקבוע כי נקבע מראש שאולמרט ייחשב כגזבר באורח פורמלי בלבד. המציאות מוכיחה ארבע עובדות אלה:

האחת: אולמרט תפקד כגזבר באורח מעשי הוענקו לו כל הסמכויות הנחוצות למילוי התפקיד;

השנייה: אולמרט שימש תקופה ניכרת לפני מערכת הבחירות ובמשך מערכת הבחירות כמתרים עיקרי בחו"ל. הוא ביצע נסיעות רבות לחו"ל ושהה יותר משליל תקופת מערכת הבחירות במשימות ההתרמה הללו. עדים שונים העידו על השהות התדירה בחו"ל והמסמך המורה את מועדי יציאתו וכניסותיו בנתב"ג – מוכיח;

השלישית: אולמרט שימש, משך כל מערכת הבחירות בתפקיד מרכזי באגף ההסברה. תיאורו את משך הזמן וסוגי הפעילות שהוא נדרש להם, נתמך בעדויות שונות והוא מקובל עלי לחלוטין;

הרביעית: בגזברות נוצרה – בין באורח מעין פורמלי (כלומר בישיבת צוות ובהחלטה) ובין באורח בלתי פורמלי על ידי המציאות חלוקת תחומים.

על פי המציאות הזאת אני מסיק שבשיחות שאולמרט קיים עם ראש הממשלה ועם ראש המטה נקבע שהוא ימשיך לעסוק בגיוס תרומות בחו"ל, שהוא ינצל את כישוריו כדי לפעול ככל יכולתו במערכת ההסברה ובד בבד ישמש כגזבר.

אינני יודע מדוע ראו להם ראשי הליכוד לטוב למנות לגזבר מישהו שחלק ניכר, אם לא חלק הארי של זמנו עשוי להיות מוקדש לפעילות מחוץ למטה הכספים. בהחלט ניתן היה למנות כל חבר כנסת אחר, מטעם חרות, למשימה ולהותיר את מלוא עתותיו של אולמרט בידו לנושאי טיפולו. אני יכול לשער שהדבר נבע משתי סיבות. האחת, שילובם של בכירי הסיעות (שרים, חברי כנסת, עסקנים בכירים אחרים) במערכת הבחירות מצריך "מלאכת מחשבת". שוקלים כאן שיקולי כבוד, יוקרה, יחסים בין-אישיים ואחרים. לא נשמע מציאותי שאולמרט היה חבר כנסת ותיק ואולי בכיר יותר במעמדו הפנים-מפלגתי ממיכה רייסר ז"ל או רוני מילוא יבדל"א ימלא תפקיד שתוארו נחות משל שני אלה. והרי רייסר היה יו"ר אגף הארגון ומילוא ראש אגף ההסברה. מה יעשה אולמרט? ייקרא "שגריר נודד לתרומות חו"ל? תואר הגזבר עשוי לספק את הדרישה הזאת (השערה זו היא משל עצמי. אין לה, על פי זיכרוני, בסיס ראייתי. היא נסמכת על התבוננות-התרשמות אזרחית חיצונית, בדינמיקה של מערכות בחירות. אם אין זו בגדר "ידיעה שיפוטית" כי אז שוויה של השערה זו כקליפת השום). הסיבה השנייה, היא שראשי הליכוד חפצו להציב בראש ענייני הכספים אישיות שתוכל לייצג כהלכה אינטרסים חשובים (למשל טיפול בהתקשרויות העיקריות, הצבת דגש על תרומות חו"ל וכיו"ב). שתי הסיבות השתלבו וכך מונה אולמרט לתפקיד.

אולם לאמירה, מפי אולמרט, כי מעיקרה הוגדר תפקידו כפורמלי בלבד אין כל תימוכין. אני מסכים עם דעת התביעה שמבחינה הגיונית קשה לייחס אותה למי משני האישים הנזכרים. היא עשויה להיות בגדר השקפה מאוחרת, לא מדויקת, של אולמרט על נסיבות מינויו.

חשיבות הדבר, בעיני, מעטה מאוד. שהרי אפילו נקבע מראש שאולמרט יהיה גזבר בתואר בלבד, עצם המינוי מטיל עליו חובות ככל שהחוק תובע מבעל תפקיד כזה.

הנה כי כן, לאל ידי לקבוע ברמת הביטחון הנחוצה כי אולמרט פעל בשלושה מוקדים: בגיוס כספים בחו"ל; באגף ההסברה ובפעילות תעמולתית; בפעילות בגזברות.

אשר לפעילות בגזברות. הוכח כי אף על פי ששני הגזברים היו במעמד עקרוני שווה, נוצרה מציאות שמכוחה עסק כל אחד מהם באורח עיקרי בתחומי פעילות נפרדים. התחומים הללו הושפעו מרקעם ומעמדם הפוליטי של הגזברים ומתחומי ההתעניינות שלהם. ברור שלאולמרט היה מעמד פוליטי בכיר יותר הוא הכיר את מוצאי ומובאי העסקנות המפלגתית בכל רמותיה ובתמרון בתוך נתיבותיה היה כוחו גדול. עצמון היה מנוסה מאוד בענייני הגזברות ה"אפורים", הוא מורגל ומוכשר בניהול ופיקוח על מערכות עסקיות-כספיות גדולות. על כן עצמון היה מעורב הרבה יותר מאולמרט בנושאים המקצועיים הטכניים ובפיקוח על יהל וצוותו. דווקא משום כך הגיוני שניתן לו לבחור כחשב ומנהל מערכת הכספים, איש כלבבו המוכר לו ומקורב אליו. הוא הדין בקירובו של פלד לתחומי עשייה מסוימים. אין לי ספק ששיבוצו של פלד בעשייה היה על דעת עצמון אם לא ביוזמתו. לא הייתה כל חשיבות לעמדת אולמרט בעניין ונראה טבעי בעיני שהוא לא התערב במינויים הללו.

מה היה טיבה של פעולת אולמרט בגזברות? לעיל נסקרו הביטויים המעשיים לתפקידו של אולמרט כגזבר. איש אינו טוען כי לא עסק בדברים הללו וכי אין הוא נושא באחריות לפעולותיו. אפשר לסווג את פעילותו (פרט לתרומות חו"ל) לשלושה: התמקדות בנושאים כספיים חשובים במיוחד; החלטות בעלות היבט פוליטי פנימי (העדפת סניפים, מגזרים וכיו"ב) ופעולות שגרה (חתימות על שיקים והוראות תשלום, הנחיות להקדמת תשלומים או דחייתם ועוד).

בנדון "פעולות השגרה" אחזור על דברים שאמרתי לעיל אגב הצגת דברי הנאשם. הקטע הבא הוא מסקנה מוכחת:

"קיצורו של דבר, הדוגמאות הרבות שהתביעה כללה בסיכומיה בעניין 'פעולות גזבר' שאולמרט ביצע, כולן מפיו (בהודעותיו במשטרה או בעדותו בבית המשפט) יצאו או שהן מוכחות בחתימת ידו. אלא שבהקשר זה ראוי להדגיש: גורמי החקירה אספו, מהנהלת החשבונות של ניצחון הליכוד וב.מ.י. חומר המקיף 30,000 (שלושים אלף)! הוראות תשלום. מכלל זה הוצגו לתיק בית המשפט רק 100 הוראות ובהן כ-70 הוראות חתומות או נוגעות לנאשם. אין כל ראיה לעניין החתימות על יתר ההוראות על כן אין בסיס ראייתי לקבוע שהפעילות הגזברית של אולמרט, בנושאי שגרה, הייתה יותר מאשר פעילות ספורדית, פרי נוכחותו הפיזית בגזברות וסמכויותיו הרשמיות כגזבר".

יתר על כן, בכל המסמכים הרבים לא יימצא ולו אחד הקשור בב.מ.י. וחתום על ידי אולמרט או מפנה אליו או מורה על מעורבותו בנושא המוגדר בו.
תרומות בארץ – תרומות בחו"ל

אלה הממצאים העיקריים בהקשר לתרומות:

אולמרט הופקד על גיוס תרומות בחו"ל (בלי לשלול אפשרות שנערכו גם פעולות כאלה בידי אחרים. השר ארנס, למשל). בנדון זה אחריותו חד משמעית. אינני יכול לקבוע כי הוא נתן הנחיות, מראש, בעניין דרכי טיפול בתרומות מחו"ל של תאגידים. להפך יש לי יסוד לחשוד שהנחיות כאלה לא ניתנו. כלל לא ברור לי שבנושא הזה טרח אולמרט, בלשונו, "לעשות גם את כל פעולות הלוואי שנגזרות מזה מהאחריות שלי לבדיקה, לבקרה, לדיווח ולהחזרת השיקים במידת הצורך". אין סימנים שהוא עשה את כל אלה. לדבריו הטיפול בתרומות עם הגעתם ארצה היה בידי לבני ז"ל וטהורי יבדל"א. הואיל והנאשם לא ידע לומר כיצד ומתי טופלו התרומות הללו בישראל, סביר לקבוע שהאמרות רמות העין שלו בדבר קיום חובת הפיקוח והבקרה אינן בנות ממש.

לעומת זה, התמונה מתאזנת, במידה מסוימת, על פי תיאורו של עורך דין יפה. יפה – שאין לי כל סיבה לפקפק בעדותו – העיד על מקרה פרטי של המנעות מקבלת תרומה מתושב חוץ בשל רצונו להרים את התרומה באמצעות תאגיד. מכאן אפשר להסיק כי אכן כל מקרה שהגיע לידיעת אולמרט טופל באורח דומה או להניח שכל מקרה דומה שהיה מגיע לידיעתו כך יטופל.

האחריות לריכוז איסוף תרומות בישראל הוטלה על פלד. אולמרט ידע שפלד עוסק בכך. לא הוא הטיל עליו את האחריות הזאת. בנידון זה נתמכת עדותו של אולמרט בעדויות של יהל, עצמון ופלד (כולן בשינויים המחויבים ממצאי האמון או האי אמון בהן). אין במטלה הזאת כל רבותא. זו לא הייתה משימה עיקרית. לא היה בה כל חשש של ניגוד אינטרסים בין חרות לליברלים. מדובר במאמץ משני שהצריך פעילות ארגונית מצד אחד, ו"נתינת כתף" של שרים ובכירים למאמצי שיכנוע, מצד שני. אינני רואה כל פרכא הגיונית או חוסר סבירות בכך שפלד נשא במלוא העול הטכני-ריכוזי. אולמרט ודאי שמע דיווח מעת לעת. ברי שגם סייע בעצמו (שיחה עם תורם פוטנציאלי זה או אחר). אין שום בסיס לקבוע שהוא התעניין או שותף בטכניקה של ההתרמה ודרכי שילוב הכסף בחשבונות הליכוד. להפך, הדעת נותנת שבשל עיסוקיו האחרים לא היה לאולמרט זמן, צורך או עניין לעסוק בענייני הנהלת חשבונות.

כפועל יוצא מסתבר, אולמרט לא ידע דבר על אודות ב.מ.י. ו"אופרציית ב.מ.י.", אבאר. לא ראיתי טעם להתייגע יחד על המידה בעיון בשאלה האם "אופרציית ב.מ.י." יכלה להתנהל כיוזמה אישית ופרטית של יהל או יהל ופלד בלבד. לנוכח התיאור שתיארתי את מבנה הגזברות ואורח פעולתה ובהתחשב במקצועיות של יהל, בניסיונו ובעוצמתו היחסית, נראה לי שדבריו על יכולתו לשלשל מיליון שקל מכספי הליכוד לכיסו מבלי שיחוש בכך איש, נאמנים. בכל זאת "אופרציית ב.מ.י." הצריכה שיתוף פעולה. היא הצריכה סיוע של פלד וכנראה גם השראה, לפחות על דרך שתיקה של הסכמה מצד דרג הגזברים. אולם מן הבחינה האחרונה, אינני רואה מדוע לא די בידיעת אחד הגזברים. מודעותו של עצמון הסתברה. היא מתיישבת עם סוג הפעילות שהוא ביצע בגזברות ועם עדויות נוספות (למשל, "משחק התפקידים" שתואר בידי פלד, חתימתו של הסכם ההעסקה של יהל ועוד).

אין ראייה שאולמרט ידע דבר וחצי דבר על "אופרציית ב.מ.י.", הוא, כשלעצמו, כפר בכך במלוא ענות גרונו. אכן אמרתי שלא אסמוך ממצא חיובי (פוזיטיבי) על דברו בלבד. אלא שיש סימוכין ראייתיים והגיוניים לדבריו. יהל אישר את עדות אולמרט. אך יהל הוא עד פרובלמטי. התובעת אף החשידה את הליכוד בשיחודו. אזנח אותו כתנא דמסייע בנקודה הזאת. מצוי לנו גם תבין שמעדותו עולה כי באופרציה דומה לא היה אולמרט מעורב. אמרתי שאת עדותו איני יכול לשלול כליל. יש לה כוח תמיכה מסוים. גם ההשלכות של אזהרת ברקת הן בעלות כוח לתמוך. ועל דרך ההיגיון. אופרציית ב.מ.י. כללה פעולות רבות, תוך מעורבות של אנשים רבים (מרביתם קיבלו לידיהם מסמכים הנושאים את שמה של החברה אך לא מה טיבה), עסקנים, ספקים, תורמים, קשה לקבל את האפשרות שהייתה לנאשם מעורבות ב"אופרציה" ולא נמצא זכר לכך בכל אלה.
סבר הדעת, סבל הדעת ומסקנה

מניתי 20 הערות של התביעה שמהן הייתה אמורה להתבקש מסקנה הגיונית בדבר מודעות אולמרט לענייני ב.מ.י. רובם המכריע נשללו על ידי. היגיון רבות מהן נדמה בעיני מופרך על פניו. מיעוט ההערות נמצא חסר משמעות לכאן או לכאן ובמיעוט זניח של ההערות מצאתי פרטים מפי הנאשם שאין לאל ידי לקבלם.

למרות כל אלה אסתפק בממצא שבחלקו הוא חיובי ובחלקו שלילי בלבד. אני יכול לקבוע בביטחון הנחוץ כי הנאשם לא קשר קשר עם איש לבצע את הפעילות הבלתי חוקית הנדונה. לא זו בלבד שאין ראיה לקשירת הקשר אלא שהראיות הבודדות שהיו עשויות לסבך את הנאשם (ונדחו על ידי) אינן מצביעות על קשר אלא על הנחיות רגילה של יוזם את המבצע. הטיעון הנסמך על עצם הביצוע בבחינת "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג, ג) אינו מתיישב עם המציאות. אין ראיה לביצוע משותף, אף לא לסיוע הדדי ולהיפך. האפשרויות הללו נשללות. החלק השני, המסויג משהו, מעצם ההסתפקות בממצא שלילי, הוא שאין ראיה שהנאשם ידע על האופרציה הבלתי חוקית. עצם נוכחותו הפעילה בגזברות, השיג ושיח שהוא קיים עם בעלי תפקידים, ספקים ותורמים, מותיר אפשרות שהאינפורמציה הזאת הגיעה לאוזניו. אולם אינני יכול ואינני מורשה להפוך את האפשרי לוודאי.
סיכום האישום הראשון – ממצאי עובדה ומשפט

צירוף העדויות

עד הנה הלכתי ארוכות וקצרות בנתיבים מפותלים של העדויות העיקריות במשפט. בודדתי את ארבעת העדויות המרכזיות כי לבחון כל אחת מהן במנותק מהשפעה או השלכה של זולתה. עתה עלי לשאול אם צירוף העדויות הללו עשוי לשנות את התמונה. התשובה לכך שלילית.

ההיגיון המתמטי יאמר שצירוף עדויות חסרות ממצא נגד הנאשם מוליך לתוצאה אפסית. לעתים אפשר להוציא מר מדלי טיפה אחר טיפה מכל עדות ולצרפן יחד עד שעמקותן דיה לשקע את הנאשם בה. לא כן בענייננו. לא יהל, לא עצמון ולא פלד כל אחד לחוד ושלושתם יחד אינם יכולים לגרום לכל ממצא פוזיטיבי המסבך את הנאשם במעשה אקטיבי כלשהו הנוגע ל"אופרציית ב.מ.י." במובנה הרחב הכולל גם את עצם קבלת התרומות מן התאגידים השונים.

בכך הייתי יכול, לכאורה, לסיים את הדיון באישום הראשון ולומר שאין מאומה בראיות המסבך את הנאשם לא בקשר פלילי ולא בעבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, הכנה וקיום הרשאה לאחר להכין ולקיים פנקסי חשבונות כוזבים או שימוש במרמה ערמה ותחבולה לעניין פקודת מס הכנסה. אולם התביעה הציבה תשתית טיעון כפול נוסף. חלקו האחד מתייחס לאפשרות שהנאשם עבר את העבירות שיוחסו לו מתוך "עצימת עיניים"; חלקו השני נוגע לאחריות הנאשם לעבירות מס מכוח היותו נושא משרה ב"ניצחון הליכוד".
"עצימת עיניים"

מקובלנו ש"עצימת עיניים" או "עיוורון מכוון" הוא מצב נפשי השקול כנגד מודעות בפועל לטיב המעשה ולנסיבות. הדין והפסיקה בעניין זה מבוררים דיים ונראה לי שגם שני הצדדים אינם חולקים על אודותיהם. התביעה פרשה בפני
יריעה רחבה יותר של ציטוט עיקרי ההלכה מן הספרות והפסיקה ואילו הסניגוריה הציגה בתמצית מרוכזת את אותם עיקרים ממש. אטול אפוא את העיקרים ואציגם כבסיס לבחינת יישומם על נסיבות ענייננו.

קדמי מסכם את מהות הכלל בדבר "עצימת עיניים" כך:

מקום שאדם "חושד" בפועל שטיב התנהגותו מביא אותו בגדרה של התנהגות אסורה או שיש אפשרות, מעשית, שמתקיימות הנסיבות הדרושות להרשעה, והוא נמנע מלברר את "אמיתותו" של החשד, רואים אותו כמי שהיה מודע לטיבה האמיתי של ההתנהגות ולקיומה של הנסיבה (אם מתברר כי נתקיימה בפועל) (י' קדמי, על הדין בפלילים, (כרך עדכון והשלמה 1997, חלק ראשון). ראה גם ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ד, כרך א) בעמ' 516-522).

הוראת סעיף 20 (ג)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין) אומרת:

רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר טיב הנסיבות כמי שהיה מודע להם אם נמנע מלבררם.

הווה אומר "עצימת עיניים" מתקיימת רק במקום שאדם חשד בפועל בקיומן של נסיבות העלולות להפלילו והוא התעלם מדעת מן החשד ונמנע מלבדוק או לברר את הנסיבות; או, אם מדובר בנסיבות העשויות לקום – נמנע מלקדם את פניהן בדרך מתאימה.

הואיל ו"עצימת עיניים" היא מצב מנטלי המהווה תחליף למודעות בעבירות המצריכות יסוד נפשי של מחשבה פלילית (בהבדל מרשלנות), מתבקש שהחשד המתקיים בפועל צריך להיות אישי סובייקטיבי ואין די בנסיבות העשויות באופן אובייקטיבי להקים חשד.

דרוש חשד בפועל, אישי, אצל עושה המעשה, ואין די בחשד בכוח שהיה מתעורר בנסיבות העניין אצל אדם אחר, או אדם מן היישוב, תוך התעלמות ממה שהתרחש בלבו של העושה (פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 522 ובהמשך: "השאלה המכרעת היא אם האדם אכן היה מודע לכך שבמעשהו הוא עלול לכת לקראת ביצוע עבירה פלילית ולא בירר את המצב לאשורו. במקרה זה השאלה איננה אם האדם הצליח לבצע את העבירה המושלמת, אם לאו, אלא אם היה מודע מראש לכך שהוא עלול לבצע עבירה, אם לאו" (שם, בעמ' 524, ראה גם ע"פ 538/89 ורשבסקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד(2) 870).

החשד אינו תיאורטי. הוא מוגדר כחשד רציונלי ב"רמה גבוהה" או לפחות חשד ב"רמה מסתברת". דרישת החשד האישי ורמתו הגבוהה מוסברים בכך שרק בשילוב של חשד כזה והימנעות מבירורו יש משום חוסר תום לב שעל אודותיו "אפשר כמעט לומר כי הנאשם באמת לא ידע" (ע"פ 538/89 הנ"ל, בעמ' 874). מחשבה אפשרית של בירור החשד או ייחוס החשד על פי נסיבות אובייקטיביות הועלתה על ידי הנשיא שמגר אך גם לדידו זו הצעה לפיתוח עתידי של ההלכה ועדיין אין מורין כמותה (ע"פ 5612/92 בארי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מח(1) 302, בעמ' 362-363; דנ"פ 7069/93 בארי נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם)).

האם אפשר לומר שנתקיימה באולמרט "עצימת עיניים" בכל הכרוך בעבירות שבאישום זה? אני מקבל את הנחת המוצא שמעמדו של הנאשם כגזבר יצר בינו לבין שאר אנשי הגזברות מערכת יחסים של כפיפות. אילו אכן "עצם את עיניו" לא היה מוצדק בטענתו כי אין לכך כל משמעות פלילית.

התבונות חוזרת בממצאי העובדה תראה כי קביעותי החד משמעיות היו ששום מידע מחשיד לא דלף והגיע לאוזני הנאשם או לעיניו. לא זו בלבד שלא הייתה לו ידיעה בפועל על ההתרחשויות העברייניות אלא שגם לא היה דבר שעורר בפועל את חשדו הסובייקטיבי.

האפשרות שמישהו במערכת הגזברות ינצל את תנאי הפעולה ששררו שם; את אי הסדר, לחץ העבודה והיעדר סדרי ארגון – על מנת לבצע עבירה פלילית, היא, מעיקרה, בגדר אפשרות תיאורטית בלבד. שאם לא תאמר כן היה על אולמרט להציב מפקח על כל אדם הפועל בגזברות ומפקח על המפקח. שהרי יצב לב האדם רע מנעוריו. עקרון "עצימת העיניים" תובע כי מלבד האפשרות התיאורטית, בבחינת קרקע צמיחה נוחה לעבירה, יתהוו נסיבות שעוררו חשד קונקרטי שעבירה כלשהי מתבצעת או עומדים לבצעה. על כן גם אי נקיטת אמצעי ביקורת והבטחה, כשלעצמה, איננה יותר מאשר פעולה רשלנית. אי נקיטת אמצעים כאלה תהווה בסיס ל"עצימת עיניים" כאשר היא נובעת מחשד ומאי נכונות לראות את אשר מזדקר לעין הנותנת עצמה להיפתח.

שום דבר אחר, במערכת הנסיבות שהתבררה לפני, לא יכול היה להקים את החשד הרציונלי האישי האמור. מערכת היחסים בין "הנפשות הפועלות" אמנם לא הייתה ספוגת חמימות וקשרי רעות, לא הייתה בה עוינות או בסיס לחשד של גרימת נזק הדדי. הביטוי "כבדהו וחשדהו" שננקט על ידי אולמרט נועד לתאר את מסגרת היחסים הכוללת בין שני פלגי הליכוד, לא את היחסים שבין אולמרט לעצמון, פלד ויהל (עמ' 323, פרוטוקול 20.5.97). על כל פנים גם ה"חשדהו" הכללי לא נסב על הנחה, ודאי לא על מודעות, שפלד זה מועד לעבריינות הוא בעיני הפלג האחר. גם הדיווחים השונים, המזדמנים, הן מפלד והן מיהל, לרבות דיווח על חסר תקציבי, לא יכולים היו להקים את החשד האמור. מאות המסמכים (הוראות תשלום, שיקים, פניות ומזכרים), המשא ומתן (או דין ודברים) עם ספקים וצרכנים, השיג ושיח עם תורמים או מתרימים – גם בהם או מהם נעדר המידע המחשיד. גם לא העובדה שאולמרט נוכח – לדבריו מספר פעמים – לדעת שהתקבלו שיקים מתאגידים בחו"ל. התקלה הזאת טופלה על ידו, באספקט של חו"ל בלבד. אין ספק שהוא מיטיב עשות אילו הפנה את תשומת לב הנוגעים באיסוף תרומות בישראל לצורך להקפיד ולהיזהר בדבר. אולם כל מה שההתרחשויות הללו היו אמורות לגלות לו את שתיתכן תקלה, שאפשר ותתקבל תרומה מתאגיד ולא תינתן לכך תשומת לב. אך האם יש דבר בעובדות הכרוכות בתרומות חו"ל שהיה יכול לעורר אצל הנאשם חשד ממשי ש"מתחת לאפו" מתנהל איסוף שיטתי של תרומות תאגידים המלווה במערכת שלמה ומשלימה של הוצאת חשבוניות כוזבות, רישומים כוזבים, העלמת הכנסה ועוד? לי נראה שהמענה לכך הוא שלילי באורח בולט.

עלי רק לסייג את המענה באמירה שבסוף דברי אבקש לבאר אותה והיא שקיבעותי בעניין היעדר מידע מחשיד נובעות מהיעדרן של ראיות בדבר מידע כזה.

אעיר, בשולי הדברים, שהייתי מקבל את הבחנת התביעה ולפיה יש שמתקיימת מערכת נסיבות אובייקטיביות שמכוחן לא ניתן לקבל כאמינה את טענת בעל הדבר שלא התעורר בלבו כל חשד. כך, בהתאם לנסיבותיו של עניין שבא בפני
בית המשפט העליון אמרה השופטת בן פורת (כתוארה אז):

"הוכח שמנהל זה ליווה את העבודה ליווי צמוד, התעניין בקצב העבודה ועקב אחר כמויות האבן המגיעות לאתר. לאור היקף הזיופים... וניסיונו המקצועי הרב שאינו שנוי במחלוקת קשה להעלות על הדעת שלא עמד על המתרחש במחיצתו" (ע"פ 115/77 לב נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב(2) 505, בעמ' 515-516).

אין הנדון דומה לראיה. אולמרט לא קיים פיקוח צמוד על פעילותם של פלד ויהל. כשם שלא קיים פיקוח על פעילותם של אחרים. ייתכן שלו נאסר עליו ליטול חלק בפעילות אגף ההסברה ואילו צומצמה היקף פעילותו בחו"ל יכול היה להקדיש עתים להתבוננות מעמיקה יותר בעבודת מערכת הכספים. אזי ניתן היה לומר שכאשר מרכיבי הפעילות השונים חולפים עוברים לנגדו כבני מרון, לא ייתכן שעל פי רקעו, נתוניו וניסיונו לא הזדקר החשד לעיניו. המחדל הכרוך במינוי ורסטילי אינו רובץ לפתחו של אולמרט, בכל הנוגע לעבירות נושא האישום הראשון.

מסקנתי היא, אם כן שלא נתקיים אולמרט המצב המנטלי המכונה "עצימת עיניים".
אחריות נושא משרה ותאגיד

טיעון חילופי שהוצג לפני מבקש לייחס לאולמרט אחריות לעבירות המס הכלולות באישום זה, מכוח היותו נושא משרה ב"ניצחון הליכוד".

עבירות המס המיוחסות הן שתיים והן מורכבות מחלופות (4) ו-(5) של הוראת סעיף 220 לפקודת מס ההכנסה לאמור:

אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס עבר את אחת העבירות המנויות להלן, דינו מאסר שבע שנים...

4) הכין או קיים או הרשה אדם להכין או לקיים פנקסי חשבונות כוזבים, רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות.

5) השתמש בכל מרמה, עורמה או תחבולה או הרשה להשתמש בהן.

לפי מסקנותי דלעיל, אין לומר כי אולמרט ביצע, בעצמו, כל אחד מן המעשים האמורים. פניית התביעה היא לייחס לו אחריות למעשים הללו מכוח המבנה המשפטי המגולם בהוראת סעיף 224א לפקודה שזו לשונו:

"חבר בני אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 220-215 יראו כאשם בעבירה גם כל אדם אשר בשעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות או פקיד אחראי, נאמן או בא כוח של אותו חבר, אם לא הוכיח אחת משתי אלה:
1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
2) שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה".

החלתו של המבנה המשפטי הזה על ענייננו גורסת כך:

א. עצמון ויהל או כל אחד מהם אחראי בעבירות הפנקסים או הרשומות הכוזבות או במעשי מרמה עורמה ותחבולה הכרוכים בכך. גם אם אין לומר שאחריותם נובעת מפעולתם האישית, היא עשוייה להתקיים מכוח הסיוע שנתנו לאחרים, היינו לתורמים, לקיים רישומים כוזבים בפנקסיהם כדי שהם יתחמקו ממס;

ב. עצמון ויהל הם נושאי משרה ב"ניצחון הליכוד", מן המשרות המנויות בסעיף 224א לפקודה. הם נחשבים, מכוח מעמדם זה לאורגנים של התאגיד (של "ניצחון הליכוד"). גם אולמרט הוא נושא משרה כאמור והוא אורגן של התאגיד;

ג. מכוח "תורת האורגנים" עשויה עבירה שביצע אורגן של תאגיד להיות עבירה של התאגיד (ע"פ 3027/90 מודיעים נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(4) 364);

ד. כיוון שעצמון ויהל, כאורגנים של "ניצחון הליכוד" ביצעו את עבירות המס האמורות ומעשיהם מטילים אחריות פלילית שילוחית על התאגיד, מתייצבת הוראת סעיף 224א האמורה כדי להשליך אחריות פלילית בגין אותן עבירות גם על כל אורגן אחר של התאגיד; קרי גם על אולמרט.

האחריות אותה מבקשת התביעה להטיל על אולמרט נובעת אם כן ממבנה משולש שבקודקודו מצוי התאגיד ומשני צדי בסיסו ניצבים האורגנים, בצד אחר האורגן שפעל בשליחות התאגיד בעבירה ומצד שני האורגן הנכרך בעבירה מעצם קיומו (להלן – המבנה המשולש) (על מבנה זה נמתחה ביקורת על ידי פרופ' פלר אשר הציע פרשנות מצמצמת להוראת הדין כדי למנוע הרחבת תחולת דיני העונשין על גורמים נעדרי אשם שלא ביצעו כל מעשה (בספרו הנ"ל, בעמ' 714 וכן ראה ביקורת מתונה הרבה יותר בסיכום מאמרו של פרופ' א' לדרמן "אחריות פלילית של אורגנים ונושאי משרה בכירים בתאגיד" פלילים ה(1) (תשנ"ו) 101, עמ' 146-147).

טענת המבנה המשולש לא תצלח, בענייננו משני טעמים: היעדר אישום ועמידה במבחן מגן.

היעדר אישום – כתב האישום אינו כולל תיאור מערכת נסיבות שמכוחה אפשר להציג את טענת המבנה המשולש. אמנם פרק הוראות החיקוק שבאישום כולל גם את הוראת סעיף 224א הנ"ל, אולם חובתה של התביעה להעמיד את הנאשם בפני
המבנה העובדתי שהיא טוענת כי הוא כורך את הנאשם באחריות. הנאשם צריך לדעת מראש, איזה תאגיד עבר עבירה, מכוח פעולתו של מי מן האורגנים, ומהו המעמד ההופך אדם לאורגן המחיל אחריות. אילו הייתה התביעה כוללת את המבנה האמור בכתב האישום, יכול היה הנאשם לנסות להתגונן, בין היתר על ידי יצירת ספק באחריותו של עצמון לפעולות ב.מ.י. (וקביעותי לעיל אכן אינן מטילות אחריות בגין פעולה אקטיבית על עצמון בהבדל מהצבעה על מודעותו ל"אופרציית ב.מ.י.). הוא רשאי היה להראות כי יהל פעל ב"כובעו" כאיש ב.מ.י. למען אינטרס שלה ולא למען האינטרס של "ניצחון הליכוד". ייחוס אחריות לעבירה שהיא פשע על פי מבנה משפטי של אחריות שילוחית מועברת אינו יכול להיעשות אגב אורחה תוך הטלת מלאכת ניחוש והסקת מסקנות על הנאשם.

עמידה במבחן מגן – זה, לדידי, הטעם העיקרי. האחריות השילוחית אינה עוברת מן האורגן האחד של התאגיד אל האחר (דרך התאגיד) אם הוכיח (עמידה במאזן הסתברויות) האורגן הנעבר, לכאורה, אחת מן השתיים: נקיטה באמצעות סבירים למניעת העבירה; היעדר מודעות לעבירה. אולמרט לא הוכיח שנקט באמצעים סבירים למנוע את העבירות. אולם הוא עמד במבחן הוכחת אי המודעות. בנדון זה אציין קביעותי לעיל בדבר היעדר מודעות לא נבעו מספקות בחומר הראיות, אלא מקביעה נחרצת של היעדר ראיה למודעותו. על זה אפשר כמובן להוסיף את עדותו הוא ששללה בתוקף את טענת המודעות. לא השתמשתי בעדות שלו כדי לקבווע ממצא פוזיטיבי, אך היעדר הידיעה נראה, בנסיבות השונות (שאין טעם לחזור עליהן) כסביר ביותר. העדות של אולמרט מוסיפה עוד אחוזי ודאות כך שהמאזן בוודאי נוטה בכיוון גרסתו.

הסניגוריה הציגה נימוק עיקרי נוסף (הסניגוריה העלתה שורת טיעוני הגנה נוספים שלא ראיתי צורך להדרש אליהם. כך נטען שיהל ואולמרט לא היו אורגנים של "ניצחון הליכוד". יהל לא היה נושא תפקיד רשמי בתאגיד ואילו מכוח תפקידו כמנהל חשבונות עצמאי הוא עשוי להחשב כגורם נפרד (ע"פ 109/72 מדינת ישראל
נ' פז, פ"ד כח(1) 93, בעמ' 101-102). עצמון היה גזבר סיעת הליכוד ולא גזבר "ניצחון הליכוד"; לא הוכח שהעבירות שלהם היו עבירות התאגיד כיוון שניתן לומר שהם פעלו נגד אינטרס התאגיד וגם אם פעלו כדי להיטיב עם סיעת הליכוד לא פעלו להיטיב עם "ניצחון הליכוד") שהייתה מכנה אותו ניתוק החוט המשולש. האחריות לעבירות המס נובעת מפעולה של רישומים כוזבים או מעשי הערמה שנועדה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס. "ניצחון הליכוד" לא ביקשה להתחמק ממס משום שהיא תאגיד שאינו נישום ואינו אמור לשלם מס כלל ועיקר. פעולות הסיוע לאחרים להתחמק ממס נעשו על ידי ב.מ.י. שהיא אישיות נפרדת שהאורגנים שלה אינם אורגנים של "ניצחון הליכוד". אכן אפשר לומר (לכאורה ובלי להידרש לשאלות של דיות ראיות) כי עצמון כאורגן של "ניצחון הליכוד" הרשה ליהל לעשות פעולות סיוע לאחרים להתחמק ממס. בנדון זה שוקלת רק העבירה של נקיטת מעשי העורמה כיוון שפעולות הרישום בפנקסי "ניצחון הליכוד" לא היו למטרת העלמת מס, לא של העמותה ולא של אחרים, אלא כדי לקבל את הסיוע לפי חוק מימון מפלגות. אולם מעשי ההערמה היו מעשים של ב.מ.י., לא של "ניצחון הליכוד" ועל כן אין לחייב בהם מי מן האורגנים של הליכוד.

השקפה זו אינה נראית לי נכונה. אין בכוונתי לדקדק בפסק הדין שניתן בת"פ 477/91 כדי לראות כיצד הוגה ונותחה שם ההשקפה הזאת. לי נראה שהשימוש ב"אופרציית ב.מ.י." הוא, כשלעצמו, מעש הערמה שמי שהגה אותו, הרשה אותו או ביצע אותו ראה לנגד עיניו כמטרה חשובה הוא הסיוע לתורמים להתחמק ממס, על מנת להוות בכך אטרקציה להרמת תרומה. לכן, לכאורה, אורגן של "ניצחון הליכוד" (יהל או עצמון) הוגה ומבצע רעיון שתכליתו לסייע להתחמקות ממס. בכך נמצא האורגן עובר עבירה; היא עשויה להוות עבירה של התאגיד וללכוד את אולמרט בסבך.

עולה מן המקובץ הוא שאין לייחס לנאשם אחריות פלילית, לא מכוח דיני הקשר או השותפות, לא בשל התנהגות פעילה מצדו, לא בגין מודעות והסכמה למעשי אחר, לא מכוח עצימת עיניים ואף לא על פי ייחוס אחריות מן התאגיד. על כן אני מזכה את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו באישום הראשון.
אישום השני – "ביד כל אדם יחתום" (איוב לז, ז)

תמצית האישום

סמוך לאחר מערכת הבחירות התבקשו נציגי הסיעות, ובהן הליכוד, להמציא למשרד מבקר המדינה את חשבונות הליכוד, דו"ח כספי לתקופת הבחירות והצהרה חתומה בידי הנציגים בדבר שלמותם ונכונותם של הרישומים במערכת החשבונות של הליכוד.

יהל הגיש ביום 8.2.89, למבקר המדינה טיוטת דו"ח הוצאות והחלטות. הדו"ח כלל הכנסות מתרומות בסך 250,000 ₪ בקירוב. במכתב לוואי צוין , כי ההכנסות מתרומות כוללות סכומים שיוצאו לאחר התאמות הפרשי שער וריבית.

מאוחר יותר (במועד כלשהו עד 3.4.89) הגיש יהל דו"ח מתוקן שבו הוקטן סכום ההכנסו מתרומות, לאחר התאמות, עד כדי 84,000 ₪ בקירוב. כמו כן הומצאו, סמוך לכך מסמכי הנהלת החשבונות של "ניצחון הליכוד".

בתאריך לא ידוע, סמוך למועדים הנזכרים מסר אולמרט, כנציג סיעת הליכוד הצהרה למבקר המדינה, ערוכה בהתאם להוראות סעיף 9 (ג) לחוק מימון מפלגות. ההצהרה כללה שלושה מרכיבים:

הודעה על המצאת החשבונות של הסיעה (הוצאות והכנסות) בציון מקור כל הכנסה כך שניתן לזהות אם מקורה בתאגיד, בין בארץ ובין בחו"ל.

הצהרה כי הרישומים במערכת החשבונות של הסיעה, לתקופת הבחירות, הם שלמים ומשקפים את כל הכנסות הסיעה והוצאותיה.

אישור כי ההצהרה ניתנת לפי ידיעתי/לפי מיטב ידיעתי (אופציית ברירה למחיקת המיותר).

ההצהרה נחתמה בידי אולמרט תוך בחירת האופציה "לפי מיטב ידיעתי". הוא ידע אותה עת כי ההצהרה כוזבת שכן ידע את העובדות שבאישום הראשון.

משרד מבקר המדינה ביקר את ספרי החשבונות של הסיעה ועל יסוד הרישומים בהם מצא כי הם תואמים את דרישות חוק מימון מפלגות (לרבות הוראת סעיף 8 האוסרת קבלת תרומה מתאגיד). משרד המבקר הגיש דו"ח חיובי, על סיעת הליכוד, לכנסת. הדו"ח הזה שימש, לסיעת הליכוד, בסיס לקבלת יתרת כספי מימון מפלגות (למעלה משני מיליון שקלים), מאוצר המדינה.

בכך נמצא הנאשם זוכה, הן בדו"ח החיובי והן ביתרות הכסף, במרמה בנסיבות מחמירות הנובעות ממעמדו הציבורי , תכנון, ריבוי עבירות , החטאת אחרים, גזילת כספי מדינה, ערעור אמון הציבור בנקיון מערכת הבחירות).

הביטוי הפורמלי של המעשים הללו הוא בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק העונשין ומסירת הצהרה כוזבת לפי סעיף 9 לחוק מימון מפלגות.
השתלשלות העניינים

על פי חוק מימון מפלגות נדרשת סיעה שהשתתפה בבחירות למסור למבקר המדינה את חשבונותיה בתוך פרק זמן של 10 שבועות מתום החודש החודש שבו פורסמו תוצאות הבחירות. כך אירע שהסיעות, בעניין דנן, נדרשו להגיש את חשבונותיהן, בצירוף הצהרת נציגיהן (להלן – ההצהרה) עד ליום 8.2.89 (להלן – המועד). ההצהרה, היא ההצהרה שתוכנה ונוסחה העיקרי צוינו לעיל בפרק תמצית האישום.

משקרב המועד ובא, הסתבר ליהל, שעסק בהכנת המסמכים הדרושים, כי למועד יהיו שני הגזברים בחו"ל (אולמרט, כנראה, בשליחות ממלכתית). הוא פנה אליהם ואמר כי החומר עבור משרד המבקר מצוי בשלבי הכנה. לנוכח היעדרותם הצפויה טכס עמם עצה. בסיום ההתייעצות הוחלט על דעת הכול שהגזברים יחתמו על טופס ההצהרה [למעשה חתימה על טופס ותורף כאחד. לא חתימה "על חלק" (המכונה "בלנקו")]. אין חשיבות גדולה להכריע מי יזם את "הרעיון". אחד שהיה זה יהל ואחד שהיה זה אולמרט. האחרון מחויב על פי החתימה ולא על פי היוזמה. על כל פנים אמרו ועשו. שני הגזברים שרבטו את חתימתם על ההצהרה. הם בחרו באופציה של מתן ההצהרה "לפי מיטב ידיעתי" על ידי מחיקת האפשרות האחרת ("לפי ידיעתי").

למועד, יהל בחר שלא להגיש דו"ח, אלא טיוטה ובלי שליוותה אותה ההצהרה. בפני
יתו למשרד המבקר הסביר יהל כי טרם הצליח לסיים את הכנת הדו"ח. יש לערוך בטיוטה מספר שינויים. הם ייערכו ואז יומצא הדו"ח ביחד עם ההצהרה (ת/233).

בין 19.2.89 ל-27.3.89 נערכה ביקורת, מטעם מבקר המדינה, במשרדי סיעת הליכוד. בפרק הזמן הזה הגיש יהל את הדו"ח המתוקן ובסמוך לו גם את ההצהרה שהייתה מוחזקת בידו.

במהלך הביקורת הפנו עורכיה שאלות בעל פה וקיבלו מיהל הבהרות (הדבר היה בהתאם לנוהלי השגרה של משרד מבקר המדינה. ראה ת/233). ביום 3.4.89 הופנתה אל הסיעה פנייה בכתב להבהרות נוספות (ת/235) והיא נענתה בכתב, בחתימת שני הגזברים ביום 14.5.89 (ת/237).

תוצאות הביקורת סוכמו בדו"ח חיובי של המבקר (6.6.89) שהוגש ליו"ר הכנסת. מאוחר יותר הגיע מידע למשרד מבקר המדינה שהחשיד את תקינות הדו"ח. משנתבקש הסבר של הסיעה והוא לא הניח את הדעת, בוטל דו"ח המבקר (20.8.89).
בירור האישום

שאלות העובדה

המחלוקת העובדתית הנוגעת לאישום השני היא מעטה יחסית. פירשתי לעיל את השתלשלות העניינים המעוגנת, בעיקרה, במסמכים ועל כן אין חולק על אודותיה. שתי נקודות עובדה חשובות משמשות בנקודת המוצא:

לנוכח מסקנות בירור האישום הראשון עלי לבחון את משמעות ההצהרה על פי העובדה שעובר לחתימתו על ההצהרה, אולמרט נעדר כל ידיעה על אודות הפעילות הבלתי חוקית ("אופרציית ב.מ.י.") ואף לא ניתן לייחס לו "עצימת עיניים".

אין מחלוקת שעובר לחתימה על ההצהרה לא נערכה על ידי אולמרט בדיקה עצמאית של נכונות הרישומים במערכת החשבונות של "ניצחון הליכוד" ובכלל זה לא נבדק כרטיס התרומות (ת/114).

מספר מצומצם של שאלות עובדה בכל זאת מצריך בירור קצר.

מה הייתה כוונת המצהירים לעת חתימתם על ההצהרה? האם כיוונו לכך שההצהרה תוגש לעת חתימתה או שמא ידעו אל נכון כי ייעשה בה שימוש מאוחר?

שלושת הנוגעים בדבר העידו כי החתימה נעשתה מתוך הנחה שיש מועד גבול להגשת הדו"ח ואם לא תעמוד הסיעה בלו"ז הדרוש היא צפויה לקנסות. על כן לא הייתה ברירה בידם אלא לחתום ולצפות לכך שהדו"ח יוכן למועד ויוגש שעה שהגזברים יימצאו בחו"ל.

התביעה אומרת לא כי, עובדה שיהל לא הגיש את ההצהרה מיד. במקום זה הוא שלח טיוטה והבטיח להמציא דו"ח מתוקן. ההצהרה נשלחה לאחר מכן. אולמרט יצא מן הארץ כ-10 ימים לפני הגשת הדו"ח וחזר ארצה יום לאחר הגשתו. הנסיבות מלמדות שלא עניין לוח הזמנים היה לנגד עיניו אלא רצון להרחיק עצמו מחתימה על הצהרה המכשירה דו"ח כוזב; משל למאמר האנשים שהרוצה לשקר ירחיק עדותו.

כשלעצמי אינני רואה חשיבות גדולה להבחנה. מה לי קיומו של דו"ח ומה לי היעדרו. השאלה היא של בדיקת נתוני הדו"ח. לו יצויר כי הדו"ח לעת החתימה על ההצהרה כבר מוכן. הגזברים חותמים מבלי לדוק בו פורתא. האם התביעה הייתה סבורה שהצהרתם אינה כוזבת? אם הגזברים מחויבים בדיקת הדו"ח טרם חתימה על ההצהרה כי אז היעדר דו"ח מחמיר את מצבם וקיומו אינו פוטר אותם. יתר על כן. התביעה כלל אינה משוכנעת שההצהרה נחתמה במועד הנטען על ידי הנאשם. אם היא נחתמה מאוחר יותר, כאשר הדו"ח היה קיים – אנו מצויים בפני
הפרובלמטיקה מן הסדר השני המוזכר לעיל.

מן הזווית העובדתית כשלעצמה נראה לי כי התביעה סומכת על הערכה בלבד. הערכה זו אולי אינה משוללת היגיון אך אני יכול לראות גם את היגיון האידך גיסא. ראשית, אין זה בלתי סביר שעשרה ימים לפני מועד הגשת הדו"ח קיבלו הגזברים מיהל את הבטחתו שהוא יהיה מוכן עם הדו"ח בזמן. שנית, הנאשם, כמו גם עצמון, נבונים דיים כדי להבין שהרחקת עצמם לחו"ל אינה מועילה כדי להתגבר על חובת בדיקה, אם יש כזאת. הטענה היחידה העשויה להועיל להם היא שהם סמכו על דיברתו של יהל ועל היכרותו עמו ולכן האמינו כי הצהרתם משקפת מצב דברים נכון. אם אקבל את ההנחה שהם יכלו להבין את זאת כי אז אוכל להסיק שלא הייתה כל סיבה לומר שההצהרה נחתמה לפני שהדו"ח הוכן מתוך כוונה שתוגש עמו כשהם בחו"ל, זולת זה שהאמירה נכונה לעצמה. שלישית, אולמרט ועצמון חתמו גם על דו"ח בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות (ת/359). אולמרט העיד שגם הדו"ח הזה נפסל ומנימוקים דומים לאלה שנכרכו בענייננו (הד לכך אפשר למצוא גם בעמ' 330 לסיכומי התביעה וכן ראה ת/233). הדו"ח הוגש אחרי אישור הדו"ח לכנסת וזמן ניכר לפני פסילת הדו"ח לכנסת. לא שמעתי שאולמרט ועצמון "הרחיקו" עצמם לחו"ל בהקשר לחתימה על אותו דו"ח. לכאורה נראה כי הם לא היו "אובססיביים" בעניין הצורך "לגונן על עצמם" בדרך המוזרה של העדרות מן הארץ ברגע קריטי כביכול.

בסך הכול אני סבור שביכולתי לקבל את דברי הנאשם בנקודה זו.

בפרק הסיכומים הנוגע להצהרה חזרה התביעה על כמה טענות עובדה, שנטענו בקשר לאישום הראשון, שלדידה היה בהן כדי להעמיד בפני
אולמרט אינפורמציה מחשידה על קבלת תרומות מתאגידים (למשל, קבלת דיווחים מזדמנים מפלד או מצב "כבדהו וחשדהו" כלפי יהל בהיותו איש הליברלים).

לא אוכל לשוב ולהידרש לדבר. כבר חרצתי דעתי על כוחן של עובדות אלה ואחרות להשפיע על המודעות של אולמרט או על גרימת חשד רציונלי. לעת הזאת עלי לבחון אם במועד החתימה הצטברה אצלו אינפורמציה נוספת שהייתה עשויה להקים, לפחות את אותו חשד.

האם התקבלה אינפורמציה מחשידה נוספת? בנדון זה אברר עתה את המשמעות של שלושת העניינים הבאים: (1) הדו"ח המתוקן; (2) אזהרת ברקת; (3) נוסח ההצהרה.

הדין וחשבון המתוקן – כאמור לאחר הגשת טיוטה וקיום בירורים בעל פה עם אנשי משרד מבקר המדינה הגיש יהל דין וחשבון מתוקן. התביעה גורסת כי הדין וחשבון המתוקן נמסר לאולמרט הוא עיין בו ומסתמא גם התוודע לפרטים שבו המעוררים חשד בעניין תקינות התרומות.

עד שאני בא לברר את העובדות אציין כי מאוד סביר בעיני שאילו עיין אולמרט בדין וחשבון המתוקן עיין היטב סביר היה הכשל בעניין התרומות מזדקר לנגד עיניו. כל כך, מפני שהדין וחשבון כולל גם "כרטיס תרומות" (ת/114). לא זו בלבד שהסכום הכולל של התרומות ששם נמוך עד כדי יצירת חשד מטעם זה בלבד, אלא אף גם זו ש"הכרטיס" כולל רשימה של תורמים וסכומי תרומתם. עיון קל מגלה שאיש מאנשי העסקים שהופיעו במלון קרלטון לא מצוי שם והתרומות הן בסדר גודל קטן כל אחת. אולמרט אינו אומר שלא ידע על ההתרמה בקרלטון. גם אם, כדבריו, נמסר לו על התחייבויות אך אינו יודע מה מהן בוצע, אי אפשר שהיה מקבל את האמור ב"כרטיס" שכאילו שום תורם מבאי קרלטון (ואנשי עסקים אחרים) לא הרים תרומתו. מכאן יתד ופינה להווצרות חשד שבירורו היה עשוי לחשוף את פרשת התרומות של התאגידים.

התביעה נסמכת, בנקודת העיון בדין וחשבון, על התכתובת שנוהלה עם משרד המבקר. על התגובה שבכתב חתומים, כאמור, אולמרט ועצמון, הם מגיבים לשאלות ובין היתר מציינים כי עניין מסוים שימש לצורך הדין וחשבון המתוקן שהוגש. קא משמע לן שהחותמים על המכתב ראו את הדו"ח. נוסף לכך, משהראו לאולמרט את המכתב, בחקירתו במשטרה, אמר כי לפי נוסח המכתב הוא מניח שהוא ראה את הדין וחשבון "אם בכלל" (ת/165).

במקומות אחרים בהודעותיו העיד אולמרט שלא ראה את הדין וחשבון המתוקן ולא ידע על קיומו עד לפסילתו בידי מבקר המדינה (ת/163, ת/165). דברים דומים מתקשים מעדותו בבית המשפט (עמ' 529-528, פרוטוקול 23.5.97). הוא לא נחקר בידי התובעת בנקודה זו.

גם עצמון העיד כי לא ראה את הדין וחשבון המתוקן (עמ' 64, 65, פרוטוקול 8.4.97). יהל העיד כי הוא ערך למעשה את התשובה למבקר המדינה אך כיוון שלא היה מוסמך לחתום עליה, החתים את הגזברים.

אכן, לנוכח האמור, ולנוכח תכנו המפורט של המסמך שבוודאי הצריך עריכה ביד איש המקצוע, אין לי כלל ספק שאולמרט לא ראה את המסמך המתוקן. המסמך היה נגיש עבורו, אך לא ראה צורך לעיין בו.

עניין ברקת – על נסיבות שיחתו של ברקת עם הנאשם, עמדתי בפירוט הדרוש בהקשר לאישום הראשון. לא אשוב כאן לנקודות המחלוקת שבהן הכרעתי. השאלה היא אם השיחה עוררה אצל הנאשם חשד בעניין אי תקינות התרומות, או שמן ההכרח שהיא תעורר חשד ואולמרט פשוט התעלם במודע מן הצורך לברר דברים לאשורם, במיוחד לעת החתימה על ההצהרה.

התשובה הפשוטה היא שדברי ברקת עוררו את אולמרט לקיים מיד בירור מסוים. הוא פנה לעצמון. זה הרגיעו ("שטויות במיץ עגבניות"). בשוותי לנגד עיני את אופי הדברים שנאמרו על ידי ברקת (דברים מאור לא מסוימים. בעיקר חשד למעשים עתידיים, היעדר מיקוד בסיעה מסוימת) ואת העובדה שלאולמרט לא היה כל בסיס אחר לחשד – נראה לי שקבלת תשובה נחרצת מן האחראי הבכיר על הגזברות המצוי היטב ברזיה, היא בגדר ברור סביר ואין עמה התעלמות מדעת מחשד ממשי.

נוסח ההצהרה – נוסח ההצהרה מבוסס על טופס מובנה למטרה זו. מתקין הטופס יכול היה להעריך אותו כך שהחותם מאשר כי מערכת החשבונות המצורפת ערוכה כדין ומקיימת את הוראות הדין. במקום זה נבחר נוסח אחיד המציין בפני
החותם מהו התוכן הכללי של האישור שניתן על ידו. כך, לצד קביעה כי מערכת הנהלת החשבונות משקפת רישומים נכונים ואת מכלול ההכנסה וההוצאה, כולל הטופס גם הצהרה מיוחדת שיש בה אינדיקציה לעניין תרומות מתאגידים. החותם אינו יכול לומר שלא ידע מה הוא אישר בחתימתו.

האם העובדה שאולמרט ראה את הטופס לנגד עיניו, לא הדליקה נורה אדומה לפניו? או שמא הוא פשוט בחר להתעלם מתמרור האזהרה הזה.

אין ספק שכאשר אולמרט עיין בנוסח ההצהרה הוא עמד על תחומיה ובהם גם על עניין התרומות. בוודאי שבמוחו חלפה עברה המחשבה על התחומים הללו. אפשר להשוות את הדבר למונח הרפואי "אבחנה מבדלת" הרופא המקבל נתונים אנמנסטיים מחולה מעביר במוחו אפשרויות שונות, דוחה או מקבל אותן בהתאם לסבירות התאמתם לנסיבות (הדברים מוכרים לי ממשפט אחר. אין הם מובאים כחוות דעת מקצועית אלא לשם הדגמה שתאפשר לי לבאר את מחשבתי). אף כאן בערך כך. עניין התרומות כמרכיב בהצהרה מגיע לתודעתו של החותם והוא מסנן אותן במוחו סינון מהיר. במהלך הסינון מניח השוקל את דעתו שלו שאין, למיטב ידיעתו, כל פגם הקשור בתרומות והריהו נכון להצהיר על כך. עצם הדרישה להצהיר על דבר אינה מלמדת שמשהו בדבר אינו תקין. היא מלמדת על החשיבות היחסית של רכיב זה בהצהרה.

על כן לא ראיתי בטופס כשלעצמו מוטיב מעורר חשד.

ונקודת עובדה אחרונה. אולמרט העיד שחתימתו על ההצהרה לא הייתה חסרת ביסוס ראייתי מוחלט. היא נסמכה על שלושה פאקטורים עיקריים. ראש וראשונה על דברי יהל ועל ביטחונו המלא באמינותם. יהל עבר בתפקידו מספר ניכר של מערכות בחירות (כמדומני תשע מערכות שהן כמעט שנות דור). הוא דיווח כי עבר את כולן בהצלחה יתרה. הכול התרשמו ממקצועיותו. גם אולמרט העריך את מיומנותו ומאחר שלא הייתה לו כל אינדיקציה על אי תקינות לא הייתה כל סיבה שלא לבטוח בדבריו. המרכיב השני הוא עצמון; מיומנותו, ניסיונו והפונקציה שהוא מילא במערכת הבחירות. עצמון הוא הגורם שהצהיר על עצמו כבקי במשק הכספים של הסיעה. עצמון, לפי ראייתו של אולמרט, נטל חלק מעשי ממשי יותר בעבודת הגזברות. הידיעה שלו, ביחד עם הידיעה של יהל סיפקו את אולמרט. המרכיב השלישי נעוץ בקושי לחדור ולערוך בדיקה של התרשמות מכלי ראשון. אולמרט רשאי היה, אז, שלא לערוך מדרג חשיבות בין המערכת החשבונאית לבין סוגיית מקור ההכנסות. שניהם, על פי הטופס מצויים ברמה אחת. כיצד יכול היה לבצע בדיקה משכנעת ב-30,000 הוראות תשלום. אין זאת אלא, כך סבר, שהוראת הדין מניחה לו לסמוך על אנשי המקצוע. אחרי הכול הוא "רק" ממלא אחר הקטגוריה של "חבר כנסת". אין בחוק דרישה שחבר הכנסת יהיה בעל הבנה בהנהלת חשבונות, קריאת דו"חות חשבונאיים וכיו"ב. מה יעשה חבר כנסת חסר ידיעה כזה?
סוגיות המשפט

מה דינה של הצהרה הניתנת "על פי מיטב הידיעה", המבוססת על מידע שנמסר מכלי שני ומסתברת להיות בלתי נכונה?

שלוש הן הוראות הדין שבמסגרתן צריכה השאלה להתברר. האחת היא הוראת סעיף 9 (ג) לחוק מימון מפלגות שזה לשונה:

מבקר המדינה רשאי בכל עת לדרוש מנציגיה של סיעה הצהרה חתומה בידיהם בדבר שלמותם או נכונותם של רישומים במערכת החשבונות או בדבר אופיה או מהותה של הכנסה או הוצאה מסוימת; הצהרה כאמור יכול שתמסר לפי ידיעתם של המצהירים או לפי מיטב ידיעתם והמבקר רשאי לפי שיקול דעתו לקבל הצהרה כזו כראיה (ההדגשות שלי).

הסנקציה הפלילית הקשורה בהצהרה כאמור קבועה בסעיף 9א(ב) לחוק:

המוסר ביודעין הצהרה לפי סעיף 9 (ג) הכוזבת בפרט מהותי דינו – מאסר שלוש שנים (ההדגשות שלי).

הסנקציה הפלילית בגין הצהרה כוזבת (טענת מרמה) שתכליתה השגת דבר באמצעות ההצהרה קבועה בהוראת סעיף 415 לחוק העונשין:

המקבל דבר במרמה... בנסיבות מחמירות – דינו מאסר חמש שנים.

אפשר לומר מיד, הן למקרא הסנקציה הספציפית והן למקרא הסנקציה קשורת המטרה שמדובר בעבירות של "מחשבה פלילית" ולא בעבירות של "רשלנות" או "אחריות קפידה". לשון אחר שתי העבירות מותנות בקיומה של מודעות בפועל לקיומן של הנסיבות הרלוונטיות לעבירה. לשון אחר ובענייננו על מנת שאולמרט יורשע אם בהצהרה כוזבת ואם בקבלת דבר במרמה עלי להשתכנע כי הוא היה מודע בפועל לכזב שבהצהרה. מודעות כזאת משליכה גם על התגבשות יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה. על כל פנים אין די במודעות בכוח לאותן נסיבות. עם זה ניתן להסתפק – וכבר עמדתי על כך לעיל – ב"עצימת עיניים" השקולה כנגד מודעות בפועל.

התביעה טוענת כי חוק מימון מפלגות הטיל על חותם ההצהרה חובה קונקרטית של בדיקת תקינות הרישומים במערכת החשבונות ובדיקה בנושא תרומות מתאגידים. על כן אי קיום בדיקה מהווה הפרה של החובה. התביעה סבורה כי "מחויבותו של הנאשם היא לגבי הרישום בספרי החשבונות ולא לדו"ח עצמו המצהיר דקלרטיבית על הרשום בספרי החשבונות".

לא לגמרי ירדתי לסוף הטענה. אכן נראה לי שהמחוקק חפץ בביקורת מסוימת של העניינים הנקובים בהצהרה, ביקורת שהוטלה על נציגי הסיעות. אולם הוא לא ראה לנכון לקבוע את החובה והפרתה במסגרת איסור פלילי (ראוי לזכור שישנן גם סנקציות "אזרחיות" כלפי סיעה שניהלה ספריה שלא כהלכה; סנקציות של ביטול מימון המפלגות ואולי גם קנסות). אפשר לומר שאין מתאם (סינכרוניזציה) בין מטלת הבדיקה קודם ההצהרה; בדיקה הנובעת מעצם היכולת לדרוש הצהרה (שהרי אין טעם בדרישת הצהרה ממי שאין מאחוריו כל "כיסוי" לנתוני הצהרתו) לבין האיסור הפלילי המתייחס רק להצהרה כוזבת ביודעין.

האם הנסיבות מצביעות על מודעות בפועל, מצד אולמרט או על חליפתה, "עצימת עיניים". טענות התביעה בהקשר זה מתמקדות בשניים אלה: (1) היעדר בדיקה; (2) חתימה "על החלק".

היעדר בדיקה – אכן עובדה היא שאולמרט לא בדק את ספרי החשבונות עובר לחתימה. כבר ציינתי מצד אחד את הסברו מדוע לא עשה כן ומצד שני שיכול היה על נקלה לגלות את הכשל בעניין התרומות אילו היה מתבונן בכרטיס התרומות.

אי הבדיקה עשויה לגבש מעשה רשלני אך אינה עולה כדי מודעות בפועל לכזב שבהצהרה. אפילו אם הבדיקה קלה יחסית ובנקל עשויה להביא לגילוי כשלים – אי קיומה אינו עולה בעבירה הנדונה (ע"פ 5734/91 מדינת ישראל
נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2) 4). הפסיקה שהתביעה הצביעה עליה בעניין אי מילוי חובת מעביד מתייחסת לנסיבות שבהן קמה חובה כזאת וכנגדה מתקיימת סנקציה. לא כן בענייננו.

הסניגוריה טוענת כי הנאשם עמד אפילו בחובת הבדיקה המוטלת עליו. כאמור, הוא סמך חתימתו על הצהרה על דבריו של יהל ועל דברי עצמון. הדין, אינו מחייב אותו להיווכח בנכונות הדברים באופן בלתי אמצעי. שהרי, הדין התיר לו לחתום על הצהרה "לפי מיטב הידיעה" ולאו דווקא לפי ידיעתו. מוכרח להיות הבדל בין שני סוגי הצהרה אלה. הצהרה מכוח "ידיעה" מעידה על ידיעה מכלי ראשון, ידיעה אישית בעוד שהצהרה לפי "מיטב הידיעה", היא הצהרה הנסמכת על "מכלי שני ושלישי". הא ראיה, תקנה 4 לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, תשמ"ד-1984 מבחינה בין עתירה הנתמכת בתצהיר המבוסס על עובדות שהן בתחום ידיעתו האישית של העותר ושעליהם הוא מצהיר שהן נכונות ושל עובדות אחרות שההצהרה עליהן היא מכוח נכונותם לפי "מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר" (השווה תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 וכן ראה י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) בעמ' 673, 717; ע"א 166/90 אזולי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5) 344, בעמ' 348-349; ע"א 122/74 לבנטר נ' מגדל-בנין חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כח(2) 470, בעמ' 472. הספרות והפסיקה הזאת עורכת הבחנה בין הצהרה לפי ידיעה לבין הצהרה לפי מיטב האמונה. עצם ההבחנה בין שתי דרגות מלמא שגם בדין בו עסקינן מדובר בשתי דרגות).

אכן נראה לי, כי הדין הבחין בין שתי רמות של הצהרה: הרמה הגבוהה, היא הצהרה על פי ידיעה אישית ואילו הצהרה על פי מיטב הידיעה עשויה להיות הצהרה מכוח ידיעה מכלי שני. בכל זאת, לדעתי, לא כיוון המחוקק לכך שתהיה הסתמכות על דברים של פקיד הנהלת החשבונות בלבד. אילו ראה שדי בכך לא היה קובע שייצוג סיעה מוטל על חבר כנסת מצד אחד ובקיא במשק הסיעה מצד שני. הצירוף שבין אלה מורה כי הכוונה הייתה שאנשים מנוסים בכירי דרג יבררו באמצעים שיניחו את דעתם ככל הניתן את נכונות ההצהרה וממילא את תקינות מערכת החשבונות של הסיעה.

בעניין דנן, התרשל אולמרט התרשלות גסה ביותר במילוי חובתו. אינני אומר שהיה עליו לבדוק את כל 30,000 הוראות החשבון. היה עליו לחפש דרך שתניח את הדעת בכך שהוא בדק את מלאכתם ומהימנותם של הפקידים שפעלו בכפיפות לגזברים. הוא יכול היה, למשל, פשוט לשאול את יהל אם יש דרך לברר בנקל את תקינות נושא ההתרמה. יהל אמור היה להפנות אותו לכרטיס התורמים. מלאכה פשוטה ביותר שהייתה מאפשרת הנחת הדעת לפחות בתחום הזה. לעניין התחומים האחרים אפשר היה לנקוט בדיקה מדגמית זו או אחרת בשיתוף פעולה עם הגזבר השני שהוא מומחה למשק הכספים. בענייננו, שני הגזברים לא עשו דבר והסתפקו באמונם ביהל.

התביעה טוענת, שמתן אמון באיש מקצוע איננו משחרר מאחריות. היא סומכת דבריה על דברי בית המשפט בת"פ (ת"א) 2801/90 מדינת ישראל
נ' קליין, אשר ניתן בבית משפט השלום בתל אביב. נאמר שם, מפי השופטת אופיר כי מותר לקבל ייעוץ ולפעול בסיוע של אנשי מקצוע במיוחד בתחומים הדורשים מיומנות, אולם חוות דעת מקצועית איננה פוטרת מהפעלת שיקול דעת עצמאי באשר לטיב העצה ונכונותה (בפסק הדין מצוטט פסק דינו של השופט שמגר (כתוארו אז) ר"ע 512/84 בוטקובסקי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), האומר שמי שהוטלה עליו אחריות על פי החוק חייב לוודא שמי שהועסק על ידו למטרה מוגדרת יקיים את החובות המוטלות על פי החוק). בע"פ 947/85 (ע"פ 947/85 עצמון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(4) 617, בעמ' 643) אמר השופט אלון (כתוארו אז) כי הסתמכות על איש מקצוע כגון רואה חשבון, מחייבת להעביר את העצה במבחן הסבירות בהתאם למידע שנמסר לרואה החשבון.

דווקא ההפניות שהתביעה הצביעה עליהן מלמדות כי הדרך להעזר במומחים וגם לשים בהם מבטח, אינה חסומה כליל. אלא שצריך להוסיף לה שיקול דעת ולנקוט אמצעים שיאפשרו למקבל חוות הדעת לקבל את סבירותה (ראה גם פרופ' י' גרוס מדריך לניהול חברות (תשנ"ז), בעמ' 66).

בנדון ענייננו רואה – לפחות בהיבט של תום לב – שהנאשם סמך על חוות הדעת של יהל ותמיכתה בדברי עצמון על בסיס ההנחה שהיה לאל ידו לראות את יהל בעבודתו, להתרשם מדרך העבודה באופן כללי ובהיעדר כל מידע מחשיד לאורך כל מערכת הבחירות לא נוצר בסיס למחשבה שסבירות דברי יהל פגומה.

חתימה "על החלק" – התביעה טוענת כי ההצהרה נחתמה "בלאנקו" וכי הצהרה כזו היא הצהרה כוזבת ביודעין.

לא הייתה זו הצהרה "על חלק" במלוא מובנו של הביטוי, שכן המצהירים חתמו על טופס רגיל כאשר ברור להם על מה בדיוק הם חותמים ואת מה הם מאשרים בחתימתם. הנכון הוא, שהתשתית הצריכה לטופס (ה- data) חסרה להם. היינו הדין וחשבון לא הונח בפני
הם.

צורת החתימה הזו, מקוממת למדי. ראש לכל, היא מבטאת איזה יחס לא רציני כלפי מוסר מבקר המדינה וכלפי האחריות הציבורית שיש לחותם. וכבר אמרתי כי אני רואה בחתימה בלי בדיקה אישית משום מעשה רשלני גס.

אלא שעלי לבחון את הסוגיה במונחים של אחריות פלילית לעבירות של מחשבה פלילית ובהקשר הזה ככל שהתחושה מדרך זו של חתימה קשה היא, אין לומר שהיא נעשתה מתוך מודעות לכזב המסתתר מאחורי ההצהרה.

כללו של דבר, נראה לי שהתביעה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי יסוד המודעות או עצימת העיניים תחתיו ועל כן עלי לזכות את הנאשם מפרט האישום השני על כל מרכיביו.
סיום

פירקה של הפרשה דנן עומד בפני
סיום. לפני כ-9 שנים נפל דבר חמור במחנה סיעת הליכוד. בוצעו מעשי זיוף ומרמה בתוך מטה הבחירות, באגף הכספים, במגמה לזכות שלא כדרך הדין בהטבות שונות. נסיון להשיג שלטון בדרכי מרמה הוא אחיו התאום של קניית שלטון. זה וזה פוגעים במרקם העדין של מערכת הבחירות שהיא מנגנון חשוב ביותר בחיים הדמוקרטיים של המדינה.

חבל מאוד שעגלת המשפט הפלילי חורשת לאטה וכי חלף זמן כל כך רב עד שהדברים מגיעים אלי בירורם. אינני יודע אם הלקחים הופקו בזמנו ושמא כבר הספיקו לשכוח אותם. בירור משפטי מהיר ותגובה ראויה עשויים להיות בני תועלת בכגון זה.

משנפל דבר כה חמור בסיעת הליכוד, מיד נמצאו הכול נוטשים את המערכה. זה לא ראה, פלוני לא שמע ואלמוני לא היה כלל בסביבה. אלה שטביעת אצבעם נמצאה על הגרעין הקשה של הראיות נלכדו בפח. האחרים ביקשו נפשם להמלט. עוד מהדהדים באוזני דבריו של יונה פלד – זה האיש שלא יכולתי לתת אמון כולל בעדותו – כי טרם נחשפו פרטי הפרשה הזאת לאמיתם. אפשר שכך הדבר, אלא, שראוי לזכור שהבחינה השיפוטית במסגרת משפט זה נעשית על פי אמות מידה של משפט פלילי ולמשפט כזה יש כללים משלו.

התביעה טענה, כי אולמרט נמנה עם אלה שלא זו בלבד שביקשו למלט נפשם כאילו לא ידעו ולא שמעו ולא ראו דבר, אלא אף זו שגם מעיקרה דאג בעורמתו למנוע כל סימן ועקבה לנוכחותו או לשיתופו באופרציה הבלתי חוקית.

כשלעצמי, הואיל וכשופט בשר ודם אני רואה רק לעיניים, החלטתי שלא לבסס דבר על מוצא פי הנאשם בלבד. לכן השתדלתי לבדוק נקודה אחר נקודה את הראיות, חלקי הראיות, הביטויים והאמרות והלכי הרוח שהתביעה בקשה לסמוך עליהם את טענתה החמורה כלפי אולמרט. סופו של דבר לא מצאתי ראיות מספיקות באמות המבחן של המשפט הפלילי. כך מסתיימת אפוא בדרגה הזאת הפרשה כשאישומי התביעה אינם מוכחים.

בכל זאת, חרף עינוי הדין והעובדה שהנאשם היה תלוי משך שנים ארוכות בין החלטה להחלטה של גורמי הפרקליטות בעניין העמדתו לדין – אני רואה ערך חשוב במשפט הזה. ראשית, מדובר באיש ציבור שחשרת עבים נקשרה סביבו. חלק עיקרי ממנה היה בגדר שמועה אבל היו גם ראיות לכאורה, אם גם בודדות ודלות יחסית. בנסיבות כאלה אפשר שהבירור השיפוטי עדיף מבחינת הניקיון הציבורי ובסופו של דבר גם למען טיהור האווירה מסביב לנאשם.

יתר על כן, לדידי, ראוי היה לקיים את המשפט הזה ולו בשל הסוגיה המטרידה של חתימת ההצהרה על הדין וחשבון למבקר המדינה. בנדון זה שאלות העובדה היו מעטות באופן יחסי. עיקר הדבר הוא בשאלת משפט. מצאתי שהנאשם התנהג בעניין הזה באורח מאוד לא ראוי, אך אי התקינות לא חרגה אל התחום הפלילי בהתאם להגדרות החוק. שאלה היא אם החוק בנוסחו המצוי עונה על הדרישות. הרגישות הציבורית של מערכת הבחירות, אופיה, עוצמת הרגשות המעורבת בה, מידת השאפתנות של האנשים החותרים אלי שלטון – כל אלה מצדיקים נקיטת אמצעי פיקוח נוקבים ככל הניתן על מהלכי הבחירות. לכן, לפי השקפתי, דרישת החוק היא כי תתקיים ביקורת מסוימת על מערכת החשבונות של סיעה בידי נציגים בכירים שלה. השילוב של איש הכספים ושל מי שצריך לתת דין וחשבון ציבורי כחבר כנסת הוא שילוב ראוי. אולם ספק בעיני אם הנטל המוטל על הנציגים הללו החלטי דיו. הוא מאפשר להתחמק מן האחריות גם על ידי פעולות רשלניות ואפילו מזלזלות באורח בוטה. השאלה היא אם אין מקום להחרפת הנטל באופן שהמצהיר יהא אחראי גם למחדלי ביקורת שאינם עולים כדי חוסר תום לב.

התוצאה היא, כאמור, בסיומו של כל פרק מפרקי בירור האישום שלעיל.

ניתנה והודעה, היום כ"ו באלול תשנ"ז (28.9.1997), בנוכחות הנאשם ובאי כוח הצדדים.








פ בית משפט מחוזי 329/96 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט, [ פס"מ: תשנ"ז 1 1 ] (פורסם ב-ֽ 28/09/1997)