פסקי דין על עמותת "במות" - מרכז ללימודי תרבות וחברה | פסקי דין על אברהם פריד (פריצי) | פסקי דין על שמשון שושני | פסקי דין על הסוכנות היהודית לארץ ישראל |

3165/02 א     21/12/2006




א 3165/02 עמותת "במות" - מרכז ללימודי תרבות וחברה , אברהם פריד (פריצי) נ' שמשון שושני, הסוכנות היהודית לארץ ישראל






בתי המשפט

א 003165/02
בבית משפט השלום ירושלים
21/12/2006

בפני
כב' השופט נֹעם סולברג
התובעת
התובע
1. עמותת "במות" - מרכז ללימודי תרבות וחברה

2. אברהם פריד (פריצי)

בעניין:
ע"י ב"כ עו"ד יעקב רובין ועו"ד אריאל רובין
- נ ג ד -
הנתבע
1. שמשון שושני
הנתבעת

ע"י ב"כ עו"ד אורית קוטב

סגן בכיר א' לפרקליט מחוז ירושלים
2. הסוכנות היהודית לארץ ישראל

ע"י ב"כ עו"ד איילת נוי-ריינהורן
פסק דין
חלקי והחלטה

התביעה ובעלי הדין
1. תביעה כספית בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות.
על-פי כתב התביעה, התובעת הינה עמותה אשר עסקה בפעילויות חברה, תרבות ומדעים שנועדו להרחבת השכלה ודעת בקרב הציבור ושמה יצא למרחוק כאחד הגופים המובילים בפיתוח לימודי מדעים במסגרות לא פורמליות. התובע הינו יו"ר העמותה, הוא פעיל בחוגים חברתיים וכלכליים ושימש כמנהל היחידה ללימודי המשך של הטכניון.
הנתבע שימש כמנכ"ל משרד החינוך בין השנים 1986-1989 ומשנת 1993 עד לחודש יולי 1996. בעת כתיבת המכתב נשוא התביעה - כעשרה חודשים לאחר סיום תפקידו במשרד החינוך - שימש כמנכ"ל הסוכנות היהודית.

עילת התביעה ועיקרי ההגנה
2. המכתב, מיום 19.5.97 - נכתב על ניר המכתבים של הסוכנות - וזה לשונו:
לכבוד
מר בן ציון דל, מנכ"ל
משרד החינוך והתרבות
ירושלים

שלום רב,
הנדון: עמותת "במות"

נודע לי כי המשרד ממשיך להעביר תמיכות לעמותת "במות". לעניות דעתי לאחר שנתברר כי העמותה הפעילה חוקרים פרטיים כנגד אנשי המשרד יש לנקוט באמצעים מידיים ולשקול הפסקת התמיכה בעמותה.
לדעתי על המשרד לבדוק באמצעות מבקר המדינה או באמצעות המשטרה או מבקר הפנים את הנושאים הבאים:
1) 1) האם הוצאו מסמכים על ידי עובדי משרד החינוך והתרבות, שלא באישור ולא בסמכות ונמסרו לחוקרים, או הועברו לעמותת "במות"?
2) 2) האם קבל מישהו מעובדי המשרד טובת הנאה אישית עבור העברת אינפורמציה מן המשרד לחוקרים ו/או לעמותת "במות"?
3) 3) האם אישרה הנהלת עמותת "במות" הפעלת משרד חקירות כנגד עובדי משרד החינוך והתרבות?
4) 4) מהן ההוצאות הכספיות עבור הייעוץ המשפטי והגשת הבג"צים כנגד המשרד? האם הוצאו כספי התמיכה של המשרד רק לנושא זה? האם הנהלת העמותה אישרה הוצאה זו?
5) 5) אני מפנה תשומת ליבך גם לנושאים נוספים:
א. א. האם הדירה בה מתגורר יו"ר עמותת "במות" מר פריד שייכת לעמותה?
ב. ב. מה היו המקורות הכספיים לרכישת בית העמותה ולרכישת הדירה?
ג. ג. אם הדירה בה מתגורר היו"ר שייכת לעמותה האם משלם מר פריד שכר דירה לעמותה?
ד. ד. האם דווח מר פריד למשרד החינוך והתרבות בשנים 1991 - 1996 על כל ההכנסות ממקורות הממשלה?
ה. ה. האם קיים רכב בבעלות העמותה ומהן הוצאות אחזקתו?
ו. ו. האם קיימת ספרית מוסיקה והאם קיים רישום של הציוד שנרכש לספריה זו ולספרית הוידאו?
ז. ז. כמה חברים משתתפים בישיבות הנהלת העמותה?
ח. ח. האם קיבל מר פריד שכר עבור עבודתו בעמותה והאם דווח על כך למשרד?
ברצוני לציין כי שאלות אלה מבוססות על מקור מהימן והובאו לידיעתי לאחר שהתפרסם בעיתונות כי עמותת "במות" מנהלת מתקפה כנגד אנשי משרד החינוך והתרבות.
מטרת מביא האינפורמציה היא להוכיח כי המתקפה על אנשי משרד החינוך והתרבות נועדה להסיח את הדעת מהמתרחש בעמותה ולאיים בצורה מוסווה על אנשי משרד החינוך שלא יעזו לפשפש במעשיה מאחר ובכוח העמותה לפגוע בהם בצורות שונות ובעיקר באמצעות קשריה בתקשורת.
פסק הדין בבג"צ מוכיח את ניקיון הכפיים של אנשי המשרד ומן הראוי שהמשרד ינקוט באמצעים חריפים כדי להגן על עובדיו.
בכבוד רב,
ד"ר שמשון שושני


העתק: מר זלמן גדיש, מנהל אגף א', משרד מבקר המדינה
מר שמואל גרינבויים, המבקר הפנימי, משרד החינוך והתרבות
מר ניסן רז, חשב משרד החינוך והתרבות
עו"ד אריה בריק, היועץ המשפטי, משרד החינוך והתרבות
עו"ד דורית מורג, סגן היועץ המשפטי, משרד החינוך והתרבות

3. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965(להלן-החוק) קובע לאמֹר:

"לשון הרע הוא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ...
בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד".

4. דברי המכתב הנ"ל הינם דברי לשון הרע; מקצתם מפורשים, מרביתם משתמעים, חלקם מסויגים. כידוע, "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה" (סעיף 3 לחוק). אומנם עיקרו של המכתב שורה של שאלות, אך הניסוח, הכמות והפירוט מותירים רושם קשה של חשדות כלפי התובעים, חשדות לפלילים ולפגיעה בטוהר המידות. בחינת דברי המכתב באמת-מידה אובייקטיבית, בהתייחס למובנם הטבעי והרגיל, בשים לב לרקע הכללי שבו הובאו הדברים ולהקשר שבו פורסמו, לא מותירה מקום לספק כי בדברי לשון הרע עסקינן. עוד לפני שנות דור נפסק כי על מנת שדברים ייחשבו כדברי לשון הרע, אין צורך לנסחם בלשון החלטית. לא אחת די בהעלאת חשד בלבד (ע"א 36/62 עוזרי נ' גלעד, פ"ד טז 1553 (1962); א' שנהר דיני לשון הרע (1997) 114-115). לבד מן השאלות ישנן גם קביעות עובדתיות ברישא ובסיפא של המכתב, אשר גם הן, במפורש, לשון הרע. פרסומם של הדברים שכלל הנתבע במכתבו, עלול היה להשפיל את התובעים בעיני הבריות, לבזותם, לפגוע בתובע במשרתו, במשלח ידו, או באחד האופנים האחרים מאלה המנויים בסעיפים 1(1), (2) ו- (3) לחוק.

5. תפוצתו של המכתב מקיימת את יסוד הפרסום שלפי סעיף 2(ב) לחוק:

"רואים כפרסום לשון הרע, מבלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1) (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".

6. הנתבע איננו חולק על כך שבתוכן המכתב יש משום לשון הרע, אך הוא טוען להגנתו כי אין עילה לתביעה וכי יש לדחותהּ על הסף בשל שימוש לרעה בהליכי משפט. עוד טוען הנתבע, כי דברי המכתב הינם פרסום מותר ולחלופין, כי עומדת לו הגנת תום הלב וכן גם הגנת אמת הפרסום.
הנתבעת טוענת כי השימוש שעשה הנתבע בניר המכתבים שלה הינו אקראי, כי אין לו משמעות לתביעה וכי המכתב לא נכתב במסגרת תפקידו של הנתבע אצל הנתבעת, אלא רק בקשר לתפקידו הקודם כמנכ"ל משרד החינוך.

דיון בטענות הסף
7. לביסוס טענותיו מבקש הנתבע להצביע על הטעם הפסול, לדבריו, שביסוד התביעה. הנתבע טוען בסיכומיו כי בליבה של התביעה סכסוך ממושך בין התובעים לבין המדינה על אודות שיעור התמיכות שהעניקה המדינה לתובעת בין השנים 1995-1997 והפסקתן בשנת 1998, נוכח אי-סדרים קשים שנתגלו אצל התובעת. מר דן תיכון, יו"ר הכנסת דאז, ניסה להביא להשבת סכומי התמיכה בדרך של הסכם לכיסוי גרעון העמותה. הניסיון לא צלח כי המדינה סברה שהסכם שכזה הוא בלתי חוקי. תביעתה של התובעת נדחתה (ת"א (י-ם) 3016/01) וערעור על פסק הדין תלוי ועומד בבית המשפט העליון. הנתבע טוען על התובעים כי הם נוקטים בכל דרך כדי להותיר את עניינהּ של התובעת על סדר היום המשפטי, בדרך של הגשת תובענות לשם חידוש התמיכות או למימוש ה'הסכם', תביעות נגד המדינה וכנגד המעורבים בעניינה של התובעת. לבד מת"א (י-ם) 3016/01 הנ"ל והתביעה הנדונה, הגישו התובעים 5 עתירות לבג"צ, אשר נדחו או נמחקו, תביעת לשון הרע נגד העיתון ידיעות אחרונות (ת"א (י-ם) 2412/00) שעודנה תלויה ועומדת, ועוד ידם של התובעים נטויה לתבוע אישית עובדי ציבור שהיו מעורבים בגיבוש ה'הסכם' הנ"ל. הנתבע טוען עוד כי אחרים, שלא נתבעו בהליכים משפטיים, 'זכו' להיות מותקפים בדרכים אחרות. מדובר בפרופ' א' רובינשטיין, שר החינוך בעת ההיא, מר מ' בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה דאז, פקידים במשרד החינוך, רו"ח לחמני שערך דוח עבור משרד החינוך, מר י' לימור (לימים פרופסור), קודמו של התובע בראשות העמותה, סגנית היועץ המשפטי של משרד החינוך שהתובע הגיש נגדה תלונה במשטרה, וגורמים בפרקליטות המחוז שטיפלו בתיק. מקצת העתירות לבג"צ הוגשו נגד הנתבע באופן אישי. התובע גם הגיש נגדו תלונה חסרת שחר, לדברי הנתבע, כי שימש כחבר בהנהלת עמותה בשעה ששימש כמנכ"ל משרד החינוך וכמו כן ניסה התובע למנוע מאת הנתבע לשמש בחבר הנאמנים של המכללה למינהל. הנתבע טוען עוד, כי התובע דאג לפרסומים בתקשורת על תלונות הכזב שהגיש.

8. על כל אלה מסתמך הנתבע בהציגוֹ את התובע כ"מגיש תביעות סדרתי", כלשונו, וכמי שפועל באופן אישי נגד מי שעשה בשם המדינה לבחינת תקינות התמיכות לתובעת. לדברי הנתבע, הוגשה התביעה מטעמים פסולים כחלק ממסע נקמה של התובע, כדי לרדוף את הנתבע ולהלך אימים עליו ועל כל מי שפועל מטעם המדינה בעניינם של התובעים.

9. עוד טוען הנתבע, כי התובע עצמו מרבה בתלונות לגורמים שונים, ומוזר הדבר שפנייתו של הנתבע בעניינם של התובעים אל גורמים מקצועיים במשרד החינוך ובמשרד מבקר המדינה, נתפסת בעיניו של התובע כבלתי לגיטימית. אין זו דרכו של הנתבע, לדבריו, להגיש תובענות לבית המשפט, הוא לא עשה כן גם כשהתובע הוציא את דיבתו הרעה, ומכיוון שכך, אין לאפשר לתובעים לזכות בתביעתם זו.

10. על יסוד עיקרי דבריו אלו, טוען הנתבע להעדר עילת תביעה; ולא היא.
אני סבור, כי עילת התביעה שרירה וקיימת, והיא באה לידי ביטוי במכתבו נשוא התביעה של הנתבע. אומנם תיאור הרקע הנ"ל עשוי להסביר מקצת מהלכי-הנפש של הנתבע בכותבו את המכתב, אך אין בו כדי לשלול את עילת התביעה. ממילא אינני נדרש לקביעת ממצאים בקשר לדברים הללו, זולת מה שיידרש לצורך הדיון לגופו של עניין בקיומן של ההגנות שלפי החוק.

11. עוד מבקש הנתבע, לדחות את התביעה על הסף "מטעמים שבלב לבו של האינטרס הציבורי" (סעיף 9 לסיכומי הנתבע). לשיטתו, יש לעודד כתיבת מכתבים כגון דא. קיים אינטרס ציבורי לבירור יעיל של חשדות כלפי גופים נתמכים לשם ביעורם של פגמים ו"השאלה היא שאלה של מדיניות משפטית ראויה ורצויה" (שם). נמעני המכתב הם גורמים האמונים על חלוקת תמיכות, שמירה על מינהל תקין וביקורת על התובעת. "המכתב נועד להביא את הגורמים המוסמכים לכך לבדוק תלונות נגד עמותה הנתמכת ע"י המדינה וממומנת מכספי ציבור... האינטרס של שמירה על טוהר המידות מצריך הגנה מיוחדת שלאורה מתבקש בית המשפט לדחות את התביעה" (סעיף 10 לסיכומי הנתבע). לטענת הנתבע, מכתב מעין זה נשוא התביעה אל גורמים מוסמכים, הינו כלי חשוב של בקרה ופיקוח על כספי ציבור ואין לאפשר לפגוע בו בדרך של הרתעה באמצעות הגשת תביעות. "אם תתקבל התביעה מן הסוג הנדון, יקיץ הקץ על התכתבויות חשובות מסוג זה שנועדו להבטיח טיפול נאות, יסודי ורציני בעניינים המטופלים ע"י משרדי הממשלה" (סעיף 14 לסיכומי הנתבע).

12. טענה זו, כקודמתה, אין בכוחה להביא לדחייתה של התביעה על הסף. בשם האינטרס הציבורי אין ניתן ליצור הגנות וחסמים יש מאיִין מפני הגשת תביעות. ודוק: שלל הגנות העמיד חוק איסור לשון הרע ופרט לפרוטות את האיזון ההכרחי שבין חופש הביטוי לבין השמירה על השם הטוב. בדחיית טענת הנתבע על קיומו של אינטרס ציבורי למנוע תביעות כגון דא, לא באתי לומר כי דברי הנתבע בהקשר זה אינם ראויים להישמע. אדרבא, אֵלו הם דברים חשובים. אך מקומם איננו כטענת-סף, לבר חוק איסור לשון הרע ומבלי לעשות את האיזונים עם אינטרסים נוגדים. מקומם של הדברים הללו במסגרת הדיון בהגנות שלפי החוק שבהן נעשה האיזון הסטטוטורי בין האינטרסים השונים. אם לא נאמר כן, נימצא רומסים את זכותו של אדם לשם טוב בשם האינטרס הציבורי של שמירה על כספי ציבור. ברי כי האינטרס הציבורי איננו חזות הכל. הטענה נדחית, אפוא, ככל שמדובר בטענת סף.

13. לדברי התובע, נודע לו לראשונה על המכתב נשוא התביעה במסגרת הליך גילוי מסמכים בת"א 3016/01 הנ"ל. לטענת הנתבע, הגשת התביעה בנסיבות אלה הינה שימוש לרעה בהליכי משפט ודינהּ, מטעם זה כשלעצמו, להידחות.
בע"א 632/77 מוסקונה נ' מאור, פ"ד לב(2) 321, 327 (1978) צויינה פסיקה אנגלית, לפיה "צד שקיבל גילוי מסמכים אסור לו להשתמש בהם למטרות אחרות פרט מאשר למטרת ניהול המשפט שבו ניתן הגילוי". הגם שאין הוראה חקוקה בנדון בישראל, נקבע שם כי "השימוש המותר המוגבל יסודו בהתחייבות מכללא הדרושה לשם הבטחת עשיית צדק במשפט וגילוי כל האמת בלי חשש לתוצאות לוואי בלתי-רצויות; אין לי ספק שהלכה זו צריכה להנחות גם אותנו" (שם בעמוד 328).

14. נתתי דעתי על טענתו זו של הנתבע, אך לא ראיתי לקבלהּ. ראשית, מדובר ב

פסק דין
יחידאי של בית המשפט העליון ולא מצאתי כי חזר לפסוק בדומה; שנית, ישנה חשיבות רבה להבטיח הליך כן ותקין של גילוי מסמכים לשם עשיית משפט צדק. ברם, גם ההלכה האנגלית כפי שצוטטה שם מכירה באינטרסים נוספים ולעיתים הם גוברים. בענייננו, לאור תפוצתו של המכתב, כלל וכלל אין זה מן הנמנע שלא היה עושה את דרכו אל התובע בדרך אחרת, ולאו דוקא בגילוי המסמכים. אין הצדקה לחסום את התביעה רק בגלל שהמכתב נתגלה לראשונה בהליך גילוי המסמכים. אדרבא, הלכה גורפת מעין זו עלולה להביא נתבעים פוטנציאליים לחסום את יריביהם מפני הגשת תביעה נגדם בדרך של הצגת מסמך באופן מלאכותי בהליך גילוי המסמכים, ובכך יצליחו 'לקנות' מעין חסינות. אין צריך לומר, כי זכות הגישה לערכאות הריהי זכות יסוד, ואיננו נועלים את שערי בית המשפט בפני
מי שסבור שנעשה לו עוול אלא בעילות מוגדרות, באופן ממוקד ובמשׂוּרה; שלישית, גם לפי מה שנקבע בעניין מוסקונה, אם היה חשש מפני שימוש במכתב למטרות אחרות לבד מאשר בהליכים המשפטיים בת"א 3016/01, היה נכון לבקש מלכתחילה להתנות את גילוי המסמכים במתן התחייבות שתגביל את השימוש במכתב לצורך אותם הליכים בלבד (ראו והשוו: ת"א (י-ם) 203/93 חסן נ' מ"י, תק-מח 94(3) 13). על כל פנים, גם בהתאם לפסק הדין בעניין מוסקונה, לפי הלשון ולפי רוח הדברים, אין השימוש במכתב כדרך שנעשה כאן מצדיק את דחיית התביעה על הסף.
משנדחו טענות-הסף נעבור לדון בטענות ההגנה שלגופו של עניין.

פירסום מותר - הגנת סעיף 13(9) לחוק
15. סעיף 13 לחוק מונה שורה ארוכה של פרסומים מותרים, שכל אחד מהם "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" ובכללם סעיף-קטן (9):

"פירסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור".

הנתבע טוען לתחולתהּ של הגנה מוחלטת זו בעניין דנן. לדבריו, נכתב המכתב על-ידי המנכ"ל הקודם אל המנכ"ל שמונה אחריו. מדובר באדם אחר אך באותו אורגן. "זוהי מעין פניה של אדם לעצמו" (סעיף 15 לסיכומי הנתבע).
אינני מקבל טענה זו ולוּ מן הטעם שכמה וכמה נמענים יש למכתב, ולא רק המנכ"ל.

16. הנתבע טוען כי חייב היה לכתוב את המכתב אל מחליפוֹ, נוכח העובדה כי הנתבע נדרש עדיין לפעול להגנת המדינה מפני עתירה שהגישה התובעת בעניין הפסקת התמיכות, ובה טענות גם נגד הנתבע. העובדה שבעת כתיבת המכתב לא שימש עוד בתפקיד מנכ"ל אינה מעלה ואינה מורידה, לדברי הנתבע ו"יש לראותו הלכה למעשה כמי שעדיין עסק בבג"צ שהוגש בנושא נגד המדינה ולכן כרשות מוסמכת הפועלת על פי דין" (סעיף 15 לסיכומי הנתבע). "המכתב נכתב כמכתב 'חפיפה' מאת המנכ"ל לשעבר... למחליפו בתפקיד" (סעיף 16(א) לכתב ההגנה).

17. דומני, כי נמעני המכתב אכן עשויים להיות רשות מוסמכת לעניינו של סעיף 13(9) לחוק. אך בכך לא סגי. הנתבע לא שכנעני כי חייב היה לעשות את הפרסום כדרך שעשה והוא גם לא הוכיח שהפרסום נעשה על-פי היתר מאת רשות מוסמכת או על-פי הוראתה. הפרסום נעשה ביוזמתו של הנתבע.

18. בהקשר זה לא דייק הנתבע בשניים.
(א) טענת הנתבע כי פעל במסגרת של 'חפיפה' בינו לבין מחליפו בתפקיד המנכ"ל, לא יכולה לעמוד. במהלך המשפט התברר כי הנתבע נקט כמה וכמה פעולות בעניינם של התובעים לאחר שסיים את תפקידו במשרד החינוך, ולא הסתפק רק במכתב נשוא התביעה. הנתבע פנה אל גורמים שונים, משטרה, מבקר המדינה, ועוד, אף מבלי ליידע את מחליפו (עמוד 74). לא רק בכתב פנה, אלא קיים פגישה עם מבקר המדינה. זו איננה חפיפה. מנגד, לא נקט הנתבע פעולה כלשהי בקשר לעמותות אחרות הגם שדבק בהן לכאורה רבב (עמודים 39-41). לטענת התובעים, "אין המדובר בחפיפה אלא ברדיפה. גם לאחר שעזב את כס תפקיד מנכ"ל משרד החינוך, המשיך הנתבע 1 לעסוק, לברר, להתלונן ולהשמיץ את התובעים" (סעיף 19 לסיכומי התובעים). גם אם התובעים הפריזו קמעא, הרי שמכל מקום, ניכרה אצל הנתבע, לאחר סיום תפקידו כמנכ"ל משרד החינוך, עשיית-יתר בעניינם של התובעים. טענת החפיפה גם אינה מתיישבת עם ריבוי הנמענים למכתב. חפיפה נעשית בעיקר עם נושא התפקיד עצמו. הוא זה שצריך להחליט מה לעשות עם המידע שבמכתב, אל מי מפקידי המשרד יש לפנות, והאם ראוי לפנות גם אל פקידים במשרד מבקר המדינה. ריבוי הנמענים במכתבו של הנתבע כמוהו כדרבון הגורמים השונים לפעול, דבר אשר מסור לשיקול דעתו של המנכ"ל המכהן. למעשה, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי אין מדובר בחפיפה, אלא ב"המרצה" כלשונו (עמוד 53), שנעשתה כדי "לזרז את הבדיקה" (עמוד 54) מפאת חשיבות העניין וכדי לקדמו בסדר העדיפויות בטיפולם של אנשי משרד החינוך.
בטענת ה'חפיפה' אין אפוא ממש, וכדברי מר בן ציון דל, מחליפוֹ של הנתבע כמנכ"ל משרד החינוך. הלה נשאל (עמוד 120): "העניין של במות לא נעשה במסגרת חפיפה?" ותשובתו: "בודאי שלא".

(ב) טענת הנתבע כי לא היה אלא 'צינור' להעברת מידע בין פרופסור יחיאל לימור, אשר שימש כיו"ר התובעת לפני התובע, לבין המנכ"ל המכהן של משרד החינוך, גם היא אינה מדוייקת. פרופסור לימור הוא "המקור המהימן" כלשון הנתבע, שעל דבריו התבסס במכתבו. את עצם הפגישה בין פרופסור לימור לבין הנתבע, יתכן שיזם צד שלישי, מר אלעזר שטרום. הנתבע הציג במשפט חזות פסיבית, כביכול לא הוא היה הצד המעוניין והפּעיל. ברם, אם כל מעייניו נתונים היו לביצוע הליך מסודר של חפיפה, ואם רצה להביא בפני
מחליפוֹ, מנכ"ל משרד החינוך, את דברי פרופסור לימור כהווייתם, כי אז ראוי היה לנתבע להפנות את פרופ' לימור אל המנכ"ל, במקום לקיים פגישה עצמאית בבית קפה. אדרבא, ראוי לו למנכ"ל המכהן לשמוע את הדברים מכלי ראשון. ב'תיווך' אין כל תועלת, ולראיה - שתוכן המכתב מפורט וחמור במידה רבה יותר מאשר המידע שמסר פרופ' לימור לנתבע בפגישתם. בעוד הנתבע בּיכּר לגלות טפח בקשר לפגישה ולפעולות שעשה בעניינם של התובעים לאחר סיום כהונתו, ולכסות טפחיים, ניכר בעדותו של פרופסור לימור שלא ביקש להסתיר דבר אלא לומר בפשטות את מה שידוע לו (בסעיף 35 לסיכומיהם מפרטים התובעים שורה ארוכה של הבדלים בין גרסתו של הנתבע לבין עדותו של פרופסור לימור לגבי הפגישה. חלקם משמעותיים. חלקם דקדוקי עניות גרידא). מסתבר כי בפגישתו של הנתבע עם פרופ' לימור, לא היה הנתבע אדיש, לא סביל והוא לא פעל כמי שכפאו שד. הנתבע נחזה בעיני פרופ' לימור כגורם מעונין אקטיבי ויוזם, והוא פעל במרץ כדי להשיג מידע 'מפליל' על התובעים.

19. כעקרון מקובלת עליי עמדת הנתבע שיכול ותהא תחולה להוראת סעיף 13(9) לחוק על עובד ציבור, גם לאחר שסיים את כהונתו. מטבע הדברים נותר סרח עודף, עניינים שהיו בטיפולו בעת כהונתו והוא נדרש למסור מידע או ליתן עצה לגביהם לאחר סיום כהונתו. כך דרכו של עולם. אך מכאן ועד לנקיטת יוזמה עצמאית, לפגישות, תשאולים, התכתבויות, הדרך עוד רבה. באופן שבו פעל הנתבע אין לו עוד יתרון שיש - ושראוי שיהיה - לעובד מדינה במסגרת תפקידו ואף לאחר פרישתו, והריהו כאחד האדם. הנתבע עשה דין לעצמו וצעד כברת דרך ארוכה אל מעבר לחובה או לרשות הנתונה על-פי סעיף 13(9) לחוק.

הגנות תום הלב
20. לחלופין טוען הנתבע לתחולתן של הגנות תום הלב שלפי סעיפים 15(2), (4), (7) ו-(8) לחוק. זו לשונן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;
...".

21. תנאי בלעדיו איִין לתחולתן של תריסר ההגנות שלפי סעיף 15 לחוק, הוא שהפרסום נעשה בתום לב. נטל ההוכחה בדבר עשיית הפרסום בתום לב או בלעדיו, נקבע בסעיף 16 לחוק:

(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב
אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

22. במהלך המשפט התברר כי המכתב נשוא התביעה איננו בודד במערכה, אלא אחד מני רבים שכתב הנתבע. שני תצהירי גילוי מסמכים הגיש, אך לא ראה לציין בהם את כל המכתבים הללו. חבל שכך. בפי הנתבע לא היה הסבר להניח את הדעת בעניין זה (עמוד 66). יש חשיבות למכתבים הללו לצורך בחינת תום הלב, ולמשל, כדי לתהות על כוונתו של הנתבע, האם התכוון לפגוע בתובעים במידה גדולה מזו שהייתה סבירה לצורך הערכים המוגנים בהגנות סעיף 15 לחוק, ואשר לשמם, לטענתו, פעל. מדובר במכתבים הבאים: מכתב מיום 16.12.97 אל תנ"צ ירחמיאל הלפרין ממשטרת ישראל; מכתבים מיום 21.1.97, מיום 23.2.97, מיום 6.11.97 ומיום 27.12.98 אל מר גדיש ממשרד מבקר המדינה; מכתב מיום 22.12.98 אל מבקר המדינה; מכתב מיום 23.12.98 אל רפ"ק נוביס דובוב. את כל המכתבים הללו כתב הנתבע לאחר סיום תפקידו כמנכ"ל משרד החינוך. את מרביתם כתב על גבי ניר המכתבים של הסוכנות. הנתבע אומנם הכחיש שעשה כן על מנת להגביר את רישומם של המכתבים, אך הודה - "טעיתי" (עמוד 66) - כי לא היה זה נכון להשתמש בניר המכתבים של הסוכנות.
מכל מקום, משפנה הנתבע, למשל, אל מבקר המדינה וטען על הפעלת חוקרים פרטיים על ידי התובעת, מן הנושאים הקשים שצויינו במכתב נשוא התביעה, ראוי היה לו לסמוך על טיפולו של המבקר. תחת זאת, המשיך הנתבע בפעולותיו ובמכתביו באופן שבא לידי ביטוי גם במכתב נשוא התביעה, חודשים ספורים לאחר מכן.

23. אין תימה אפוא על התובע, כי עט על המכתבים הללו כמוצא שלל רב, וכדי לתמוך את טענתו שכל אלה הינם "חלק ממסע רדיפה ונקמה שניהל הנתבע נגד התובעים בעקבות כך שהתובע הגיש תלונות נגד הנתבע על שחיתות ואי מנהל תקין אשר הובילו לדוח ביקורת קשה של מבקרת המדינה" (סעיף 8 לסיכומי התובעים); "התובע 2 הסביר בעדותו מדוע היה לנתבע 1 חשבון פתוח אתו. הסיבה הינה כי התובע 2 חשף כי הנתבע 1 היה חבר בעמותה הנקראת המועצה לקידום שלטון החוק והדמוקרטיה בתקופה שהיה מנכ"ל משרד החינוך, ואותה עמותה תוקצבה בניגוד לחוק מכספי משרד החינוך... וכי לנתבע 1 היה חשבון דמים עם התובע 2... ובעיקר התלונות למבקרת המדינה, אשר כתבה דו"ח בקורת קשה" (סעיף 31 לסיכומי התובעים). זהו, לטענת התובע, המניע למוטיבציה החזקה של הנתבע לפעול נגדו חודשים ארוכים אחרי שסיים את תפקידו כמנכ"ל משרד החינוך והגם שבודאי היה עסוק עד למעלה ראש בתפקידו כמנכ"ל הסוכנות. "גילוי המכתבים הנוספים שכתב גם למכותבים נוספים ובהם העלה את אותן השמצות ואותן האשמות... מגלים מאמץ שיטתי, עיקש וחוזר לחזור על השמצותיו ולהפיצן לכל עבר - בניגוד לתצהירו בו ניסה לטעון כאילו שבעל כורחו נגרר לנושא ופרט למכתב בודד שנועד להסב שימת לב הממונים הוא לא עשה דבר" (סעיף 5 לסיכומי התובעים).

24. לא לי בגדרי משפט זה לחזור ולדוש ולקבוע ממצאים באשר לכל אותן תלונות והליכים שנקט בהם התובע נגד הנתבע. הגורמים המוסמכים אמרו את דברם. מבקרת ומבקר המדינה לשעבר אמרו את דבריהם בדוחותיהם. גבי דידי, די בעצם קיומה של התנצחות משמעותית ומשקעים שהותירה, ואשר הניעו את הנתבע לעשיית-יתר נגד התובעים. הדבר קיבל את ביטויו גם בפגישת הנתבע עם פרופסור לימור שהיה ה"מקור המהימן" למכתב, כלשון הנתבע. הגורם הדומיננטי, שואל השאלות באותה פגישה היה הנתבע, ופרופ' לימור היה המשיב (עמוד 82-81). הנתבע נקט יוזמה ועשה במרץ לשם 'הפללת' התובעים.

25. בהקשר זה אציין את עדותו של מר דן תיכון על כך שבפגישה עם הנתבע אמר לו הלה על התובע: "אני מחפש אותו ואני עוד אדפוק אותו" (סעיף ב' לתצהיר; עמוד 28 לפרוטוקול; סעיף 30 לסיכומי התובעים). הנתבע מצידו מכחיש את הדברים ומצביע על כך שהתובע ודן תיכון קרובים זה אצל זה (סעיף 37 לסיכומי הנתבע).
עוד אזכיר את טענת התובע לפיה לא אמר הנתבע אמת בהכחישו בתחילה שדיבר עם מי מכתבי העיתון ידיעות אחרונות, ושוב לא אמר אמת לאחר שהודה שדיבר עם אחד והתברר שדיבר גם עם אחרת. התובע מבקש גם לזקוף לחובת הנתבע את התעקשותו לשמור על חסיון תמלילי שיחותיו עם הכתבת. אפנה בעניינים אלה לפיסקאות 14 ו-34 לסיכומי התובעים ולפיסקה 36 לסיכומי הנתבע, שם השיב על הטענות הללו. התובעים רואים במגעיו של הנתבע עם התקשורת ובעיקר בנסיונותיו להסתירם, הוכחה למניעיו הפוגעניים ולחוסר תום ליבו.

26. כשלעצמי, יכולים הדברים הללו להישאר בצריך עיון, כי גם מבלעדיהם התקיימה בנתבע החזקה שבסעיף 16(ב)(3) לחוק. במכתבו נשוא התביעה, בפירוט הרב שבו, בלשונו, ברוחו ובריבוי נמעניו - על רקע פניותיו הנוספות בכתב ובעל פה אל גורמים נוספים - סבורני, כי נתכוון לפגוע בתובעים במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק.

27. למעלה מן הצורך אומר כי אין זה מן הנמנע שנתקיימה בנתבע גם החזקה שבסעיף 16(ב)(1) לחוק. באופן מפורש יִיחס הנתבע את שורת השאלות שבמכתבו ל"מקור מהימן" ובדיעבד נודע שזהו פרופסור לימור. דא עקא, שבעדותו של פרופסור לימור הסתבר כי בפגישתו עם הנתבע שוחחו על התובעים דקות ספורות בלבד (עמוד 81). פרופסור לימור התייחס בפגישה רק למקצת הנושאים הכלולים במכתב, וגם זאת בעוצמה פחותה במידה ניכרת מזו שהוצגה לאחר מכן על ידי הנתבע במכתבו (יעויין בתצהיר עדותו הראשית של פרופסור לימור ובחקירתו הנגדית בעמודים 80-89). פרופסור לימור השיב על שאלותיו של הנתבע "בראשי פרקים" (עמוד 61). פרופסור לימור הפסיק את חברותו בתובעת עוד בתחילת שנת 1991, נסע לכמה שנים לחו"ל, ולדבריו לא היה לו מושג בעניינם של התובעים לאחר פרישתו מן התובעת (עמוד 82). ממילא, אין ניתן לתלות בו את שלל השאלות והחשדות שהעלה הנתבע במכתבו. הנתבע הודה בכך במשתמע בחצי פה (עמוד 61). על כל פנים, כעובדה, דברי הנתבע הכוללניים במכתבו "כי שאלות אלה מבוססות על מקור מהימן", אינם נכונים.

28. כיוצא בזה, הדברים שבסיפא למכתב גם הם כלל אינם נכונים. נאמר שם, כי "מטרת מביא האינפורמציה היא להוכיח כי המתקפה על אנשי משרד החינוך והתרבות נועדה להסיח את הדעת מהמתרחש בעמותה ולאיים בצורה מוסווה על אנשי משרד החינוך שלא יעזו לפשפש במעשיה מאחר ובכוח העמותה לפגוע בהם בצורות שונות ובעיקר באמצעות קשריה בתקשורת". אין שחר לדברים האלה. פרופסור לימור הצהיר בסעיף 2 לתצהיר עדותו הראשית, שנים לאחר מכן: "נמסר לי היום, כי לאחר שיחתנו כתב ד"ר שושני מכתב למנכ"ל משרד החינוך. המכתב אינו מוכר לי ומעולם לא ראיתיו". אותה פגישה, לדידו של פרופסור לימור "לא היתה חשובה ולקח לי זמן להיזכר בקיומה. דומני שאלעזר [שטרום] יזם את הפגישה. לא זכור לי על סמך מה" (עמוד 80); "זאת היתה לי שיחה לא חשובה" (עמוד 84). הסתירה הבולטת בין דברי מכתבו של הנתבע לבין עדותו של פרופסור לימור (שהעיד מטעם הנתבע), מדברת לחובתו של הנתבע. הדבר המשמעותי הנ"ל שכתב במכתבו לא היה אמת, וקמה לחובתו גם החזקה שלפי סעיף 16(ב)(1) לחוק.

29. החזקה לפיה עשה הנתבע עשה את הפרסום שלא בתום לב, לא נסתרה.
לבד מכך, גם לא נתקיימו חלק מן התנאים הנוספים המייחדים את ההגנות הנ"ל שבסעיפים 15(2), (4), (7) ו-(8) לחוק.
30. תמים דעים הנני עם הנתבע לעניין החשיבות הציבורית של נושא התמיכות. בכספי ציבור עסקינן. חשדות לאי-סדרים או לפגיעה בטוהר המידות צריכים להיבחן בקפידה. כיוצא בזה, בהתחשב עם תפקידו הקודם כמנכ"ל משרד החינוך, בהחלט יתכן שקמה לנתבע חובה לפרסם את המידע שהגיע לידיעתו. אלא שהיקף הפרסום, מבחינת נמעניו ומבחינת תוכנו, צריך להלום את החובה שבעשיית הפרסום (ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה 1145, 1167 (1951); א' שנהר, בעמודים 281-286). לגבי חלק מן הפרטים שבמכתב, למשל הסיפא שבה מיוחסת לתובעים התנהגות על גבול הפלילים, ועוד, אין מדובר אלא בהשערות. הללו חורגות ממילוי החובה שלהגנתה נועדה הוראת סעיף 15(2) לחוק. אין מדובר בהעלאת חשד לצורך בדיקה ולשם קבלת החלטה שקולה על ידי הגורמים המוסמכים, אלא בהוצאת דיבה בדרך של השערה ספקולטיבית. ריבוי הנמענים גם הוא מחריג את המכתב אל מחוץ לתחולתו של סעיף 15(2). ראוי וניתן היה לוותר על חלקם, כדי שניתן יהיה להשתכנע בתום הלב של הנתבע, בכך שנתכוון לתקן את הטעון תיקון ולא לפגוע בשמם של התובעים.

31. זאת להזכיר, כי "לא רק שאין לזהות את תום הלב בחוק זה עם תום הלב בחוקים אחרים, אלא שגם במסגרת החוק עצמו עשויה להיות למושג "תום הלב" משמעות שונה על פי ההקשר בו מופיע ביטוי זה. כך, למשל, חוסר אמונה בנכונות הפרסום עשויה לגור בכפיפה אחת עם תום לב של מפרסם לשון הרע, אם הפרסום נעשה כלפי אדם שאליו הופנה הפרסום מכח חובה חוקית לעשות כן (סעיף 15(2) לחוק)... לעומת זאת... חוסר אמונה באמיתות הדברים אינו עולה בקנה אחד עם תום לב לענין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק" (ע"א 788/79 ריימר נ' רייבר, פ"ד לו (2) 141 148-149 (1981)). לעומת כן, לשם תחולתה של הגנת סעיף-קטן (2) צריך שהמניע של המפרסם יהיה מילוי החובה החוקית, המוסרית, או החברתית, ולא רצון להיפרע או לבוא חשבון עם מאן דהוא, מה שאין כן לגבי הגנת סעיף-קטן (8): "תום הלב נקבע, לענין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תכנה. מוטיב נעלה של תפיסת עבריינים אינו מצדיק בעיני החוק הגשת תלונה למשטרה שאין המתלונן מאמין באמיתותה; לעומת זאת, אמונה באמיתות התלונה מצדיק הגשת תלונה למשטרה, גם אם הגורם המניע את המתלונן אינו השלטת החוק, אלא נקמה, או שנאה או כיוצא בהם" (שם בעמוד 150).

32. נמצא, כי במה שנוגע להגנת סעיף 15(2) לחוק, לא נתמלא אלא אחד מארבעת מרכיביה. כעקרון, יתכן שהיתה חובה על הנתבע לעשות את הפרסום. אלא שהחובה לא חלה כלפי כל נמעני המכתב אלא רק כלפי מחליפו של הנתבע בתפקיד מנכ"ל משרד החינוך; החובה לא חלה לגבי מלוא היקף תוכנו של המכתב שהוא רחב במידה משמעותית ממה שנמסר לנתבע מפיו של פרופסור לימור שאותו ציין הנתבע כמקור למידע, וכשבמכתב נכללו גם השערות ספקולטיביות; אין מדובר במילוי החובה בתום לב.

33. אשר להגנת סעיף 15(8) לחוק, הרי שעל-פי תוכנו, ובשים לב לרשימת נמעניו, ראוי היה המכתב נשוא התביעה, כעקרון, לבוא בגידרה של ההגנה הנדונה (ושלא כפי שנכתב בסעיף 64 לסיכומי התובעים). צודק הנתבע כי יש מקום לעודד הגשת תלונות בכגון דא, ולסלק מרעין בישין. ישנו אינטרס ציבורי בכך שהרשויות המוסמכות יקבלו מידע בנושאים אשר עליהם הן מופקדות. מרבית נמעני המכתב הינם גורמים מקצועיים רלבנטיים לעניינו של המכתב. הגשת תלונה בכגון דא, איננה רק מעשה לגיטימי, אלא מעשה ראוי שיש לעודדו. מבלעדיו, ייגרע כוחן של הרשויות המוסמכות לעשות את מלאכתן. הוא אשר אמרנו (פיסקאות 11-12 לעיל), כי טענותיו של הנתבע בהקשר זה, ראויות להישמע.

34. דא עקא, אף אם מילוי חובה יש כאן, תום לב אין כאן, ובאין תום לב לא תיכּון ההגנה הנדונה. המכתב איננו יכול להיבחן במנותק מן המאבק ההדדי שהתפתח בין בעלי הדין עד כדי רצון לפגוע איש בזולתו. הצגת המכתב כמילוי חובה של מנכ"ל לשעבר אין בה כדי להציג את התמונה במלואה; ועשיית-היתר של הנתבע תוכיח (פיסקאות 22-26 לעיל). התרשמתי כי הנתבע ביקש לפגוע בתובעים במידה העולה על הנדרש מן המידע שהיה ברשותו. אומנם, כוונה לפגוע בנפגע מפרסום לשון הרע, כשלעצמה, אינה שוללת את תחולת ההגנה. "תום הלב נקבע, לענין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק, לא על פי המוטיב שהביא לתלונה, אלא על פי האמונה באמיתות תכנה" (עניין ריימר הנ"ל). ברם, הנני סבור, כי הנתבע לא האמין באמיתות דברי מכתבו, במלוא עוצמתם ובפירוט שפרטם. כאמור בפיסקה 27 לעיל, באופן מפורש יִיחס הנתבע את שורת השאלות שבמכתבו ל"מקור מהימן" ובדיעבד נודע שזהו פרופסור לימור. אלא שבפגישתו עם הנתבע התייחס פרופסור לימור רק למקצת הנושאים הכלולים במכתב, וגם זאת בעוצמה פחותה במידה ניכרת מזו שהציג הנתבע במכתבו. מאז שנת 1991 לא היה לפרופסור לימור, לדבריו, מושג על אודות התובעים. אומנם מקצת הדברים שסיפר פרופסור לימור לנתבע בפגישתם, במענה לשאלותיו של הנתבע, חמור כשלעצמו והצדיק בדיקה, אך לא היה בו כדי לפרנס את מכתבו של הנתבע כפי שנכתב (יעויין ברשימה ה'מינורית' בתצהיר עדותו הראשית של פרופסור לימור, ביחס למכתב נשוא התביעה). אומנם ברי כי לא היה מקום לדרוש מאת הנתבע לברר לאשורו כל פרט ופרט מדברי מכתבו. לנתבע אין הכלים לכך, הוא איננו מוסמך לעשות כן, ולשם כך קיימים הגורמים המוסמכים אשר אליהם פנה. עם זאת, לא היה לנתבע להאדיר את מכתבו בפרטים משמעותיים ופוגעים שלא ידעם כלל ושלא היה לו בסיס להאמין בהם (חשד למתן טובת הנאה לעובדי המשרד כאמור בסעיף 2 למכתב, כשאין ראשית ראיה או טענה בעניין זה; חשד בעניין דיווח על הכנסות בשנים 1991-1996, תקופה שלגביה לא היה לפרופסור לימור שמץ של מושג ולנתבע לא הייתה ראיה או טענה מאת גורם כלשהו אחר וכיו"ב). בנוסף, כאמור בפיסקה 28 לעיל, אין יסוד לדברי הנתבע במכתבו, אשר לפיהם מטרתו של פרופסור לימור הייתה להוכיח כי המתקפה על אנשי משרד החינוך נועדה להסיח את הדעת מהנעשה אצל התובעת ולאיים עליהם באופן מוסווה שלא יעזו לפשפש במעשיה, כי בכוחה של התובעת לפגוע בהם. פרופסור לימור אומנם לא רווה נחת אצל התובעת ולכן התפטר מחברותו, אולם הוא רחוק מכל הדברים הללו שיִיחס לו הנתבע, הן מבחינת המוטיבציה והן מבחינת האינפורמציה. הנתבע ידע זאת היטב ולחינם נתלה בפרופסור לימור. קמה לחובת הנתבע חזקה שעשה את הפרסום שלא בתום לב (פיסקאות 22-26 לעיל). הנתבע לא הפריך את החזקה. אדרבא, זו נתבססה עוד (פיסקאות 27-28 לעיל). לפי התרשמותי, גרם לו כעסו של הנתבע על התובע, להפריז ולהטיח כלפיו במכתבו חשדות שלא היה לו ביסוס לגביהם ושלא האמין בהם.

35. אשר להגנות שלפי סעיפים 15(4) ו-15(7) לחוק, הרי שלבד מן העובדה שהנתבע עשה את הפרסום, כאמור, שלא בתום לב, הרי שעניינן של ההגנות הללו בהבעת דעה. ככאלה, אין להן תחולה בענייננו. מכתבו של הנתבע רצוף בעובדות, שאלות וחשדות. בין לבין נתערבבה גם הבעת דעה, אך מבלי שניתן לדעת מהן עובדות האמת שעליהן מסתמכת הבעת הדעה. כיון שכך, לא יכולות גם ההגנות הללו לעמוד לימינו של הנתבע.

הגנת אמת הפרסום
36. לחלופין טען הנתבע אמת דיברתי בהתאם לסעיף 14 לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

על העניין הציבורי שבפרסום, אין עוררין. על האמת יש. שלא כטענת התובעים בסיכומיהם (סעיף 16 (ד)), כן טען הנתבע טענת הגנה זו. עם זאת, לא עלה בידיו להוכיחהּ.

37. במכתבו ציין הנתבע בפסקנות "שנתברר כי העמותה הפעילה חוקרים פרטיים כנגד אנשי המשרד". אלא שגם לדברי הנתבע, נושא החוקרים הפרטיים לא נזכר כלל בדבריו של פרופסור לימור: "לא קשור אליו בכלל" (עמוד 61). זאת, הגם שפרופסור לימור הוא המקור המהימן שעליו ביסס הנתבע, לדבריו, את דברי מכתבו נשוא התביעה. בניגוד לאמור במכתבו נשוא התביעה ובתצהיר עדותו הראשית, טען הנתבע בחקירתו הנגדית כי גם מסמכי בג"צ 8297/96 היוו מקור למכתבו. יש קושי בטענה זו כי על פי לשון מכתבו, תולה הנתבע את האמור בו רק באותו מקור מהימן, והוא פרופסור לימור. אך גם לשיטתו של הנתבע, לא יכולה טענתו לעמוד. אמת נכון הדבר, רו"ח לחמני כתב בדוח שהגיש שהתובע אמר לו כי תשלום מסויים נועד לחוקרים פרטיים (אומנם בהתחשב עם האמור בסעיפים 36-39 לסיכומי התובעים, ראוי ליתן משקל מוגבל למה שנרשם בדוח בעניין החוקרים הפרטיים). דא עקא, שבתצהיר לבג"צ הנ"ל הכחיש זאת התובע. מכיוון שהכחשתו הייתה ידועה לנמעני המכתב, ואף על פי כן כתב הנתבע את אשר כתב בפסקנות בעניין זה, לבטח הסיקו כי לאחר הבג"צ ביסס אותו מקור מהימן את הקביעה בעניין החוקרים הפרטיים (את דוח רו"ח לחמני הכירו נמעני המכתב והם לא נזקקו לנתבע על מנת לדעת את תוכנו). זו אינה האמת. הנתבע גם לא הוכיח את האמיתות בהסתמך על מקור אחר.

38. לעניין החשדות על מתן טובת הנאה אישית למי מעובדי המשרד עבור העברת אינפורמציה (סעיף 2 למכתב) טוען הנתבע כי "חוסר האמון... הופנה נגד עובדי המשרד ולא נגד מר פריד" (סעיף 26 לסיכומי הנתבע). זו טענה מיתממת. למקרא המכתב כולו, בהקשרו, ברור כי מגמתו העיקרית איננה אלא בתובעים. גם אין מדובר כלל בזוטי דברים, או ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". לא הובאה ראשית ראיה לחשד בדבר מתן טובת הנאה אישית, ממילא לא הוּכחה אמת הפרסום.
כיוצא בזה, לגבי החשד בקשר לדיווח על ההכנסות ממקורות ממשלתיים לגבי השנים 1991-1996. לפרופסור לימור לא היה מושג על כך, ולא הובאה כל ראיה ממקור אחר לביסוס החשד.
כך גם לגבי סעיפים נוספים במכתב, אך די באלה שצויינו ובאמור בפיסקאות 27-28 לעיל, כדי לשלול את תחולתה של הגנת אמת הפרסום. הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיחהּ.

אחריותה של הנתבעת
39. התובעים טוענים, כי בעצם כתיבת המכתב על ניר המכתבים של הסוכנות, הריהי אחראית לתוכנו ולפרסומו. "המכתב נשוא התביעה נכתב על גבי ניר מכתבים של הסוכנות, וכנראה לא בכדי, אלא כדי לתת לדברים תוקף רב יותר" (סעיף 68 לסיכומי התובעים). ועוד זאת מזכיר התובע, התדיינות משפטית קודמת בינו לבין הנתבעת. זו הסכימה, לטענתו, "שיעשה שימוש בשמה, במעמדה הציבורי ובמוניטין שלה לצרכי הוצאת שם רע עלי ועל העמותה" (סעיף 25 לתצהיר התובע).
הנתבעת מצידה נאותה שוב ושוב להבהיר, כי אין לה כל קשר אל הפרסום. התובעים לא נתרצו ודרשו התנצלות. לכך לא הסכימה הנתבעת בסברה כי עמידת התובעים דוקא על התנצלות, נועדה לשמש אותם לצרכים אחרים.

40. גבי דידי, השערות לחוד וראיות קבילות לחוד. את המכתב כתב הנתבע שלא במסגרת תפקידו כמנכ"ל הסוכנות, אלא בקשר לתפקידו הקודם כמנכ"ל משרד החינוך. הנתבע הודה בטעותו בכך שעשה שימוש בניר המכתבים של הנתבעת (עמוד 66). זו לא נטלה חלק במחשבה או במעשה בכתיבת המכתב, וכדרך שטענה בסיכומיה; אין הצדקה להטיל עליה אחריות.
סוף דבר
41. כזכור, כמה וכמה פעמים, בשלבים שונים של המשפט, ניסינו ליישר את ההדורים בין בעלי הדין, כי "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (בבלי סנהדרין ה, ב); יפה - לא רק במונחים של חסכון ויעילות, אלא גם משיקולים של צדק. אך לא עלתה בידינו. באין פשרה, "ייקוב הדין את ההר" (שם ו, ב).

42. על יסוד הנימוקים דלעיל, החלטתי לדחות את התביעה נגד הנתבעת, ולקבלהּ במה שנוגע לאחריותו של הנתבע בגין פרסום לשון הרע (עילת הפגיעה בפרטיות נזנחה בסיכומים).
התובעים יישאו בהוצאות הנתבעת וכן ישלמו לה שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
קדם-משפט בנושא הנזק והתרופות ביום 25.1.07 בשעה 14:30.
ניתנו היום, ל' בכסלו תשס"ז (21 בדצמבר 2006), בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין החלקי וההחלטה אל ב"כ הצדדים.
נֹעם סולברג
, שופט









א בית משפט שלום 3165/02 עמותת "במות" - מרכז ללימודי תרבות וחברה , אברהם פריד (פריצי) נ' שמשון שושני, הסוכנות היהודית לארץ ישראל (פורסם ב-ֽ 21/12/2006)