פסקי דין על עופר חוגי

264/03 פ     25/12/2006




פ 264/03 מדינת ישראל פרקליטות מחוז ירושלים נ' עופר חוגי




בעניין:
מדינת ישראל
פרקליטות מחוז ירושלים
ע"י ב"כ עו"ד אורי קורב

המאשימה
נ ג ד
עופר חוגי
ע"י ב"כ עו"ד צבי נח

הנאשם

הכרעת דין
הנאשם, עופר חוגי
, מואשם בתיק זה בארבעה פרטי אישום המייחסים לו קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, עבירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין התשל"ז-1977, זיוף בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 418 סיפא לחוק, שימוש במסמך מזויף - עבירה לפי סעיף 420 לחוק, רישום כוזב במסמכי תאגיד - עבירה לפי סעיף 423 לחוק, וכן בעבירת מרמה לפי סעיף 220(1) ו-(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].

פתח דבר
1. רשת "מעיין החינוך התורני" היא עמותה למטרות חינוך מיסודה של תנועת ש"ס, הכוללת ישיבות, בתי ספר, גני ילדים ומעונות יום, בהם מקבלים התלמידים חינוך דתי.
במועדים הרלבנטיים לכתב האישום שימש הנאשם עוזרו ויד ימינו של הרב ראובן אלבז, נשיאן ומנהיגן הרוחני של העמותות "נראה אור" ו"אור החיים" (להלן: "העמותות"). הנאשם שימש בפועל "מנכ"ל על" של העמותות, היה "המוציא והמביא" העיקרי בהפעלתן, ובחלק מהנושאים עסק בלעדית בכל הנוגע לניהולן.
רשת "מעיין החינוך התורני" (להלן: "הרשת"), היא מעין עמותת-גג המאגדת תחתיה עמותות שונות לחינוך הפזורות בכל רחבי הארץ, והנתמכות על ידה. עמותת "אור החיים" (להלן: או"ח), היא מעין תת רשת של רשת "מעיין החינוך התורני" המנהלת, בין השאר, כ-14 בתי ספר.
במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, טיפל "האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי" במשרד החינוך, במתן רישיונות לבתי ספר שהוקמו על ידי רשת "מעיין החינוך התורני" וכן עסק בתיקצובם - בין היתר בתחומי הסעות תלמידים, שכר עובדי הוראה, שכר דירה ושיפוץ מבנים.

האגף לחינוך נוער במשרד העבודה והרווחה מתקצב בתי ספר טכנולוגיים הנמצאים בפיקוחו, זאת על פי קריטריונים קבועים, בסכומים הנקבעים, בין היתר, על פי מספר התלמידים בבית הספר, פרופיל המורים ועלות שעה שבועית הנמדדת בהתאם למסלול הלימודים של בית הספר.

במהלך השנים 1997-1999, במסגרת פעילות העמותות, נטען על ידי המאשימה, כי הנאשם קיבל מהמדינה במרמה מיליוני ₪, בעקבות מצגי השווא שהציג בכזב בפני
משרד החינוך ומשרד העבודה והרווחה, כפעילות מזכה במימון המדינה.
כללי
טרם נדון באישומים לגופם, אתייחס למספר טענות שהועלו על ידי ב"כ הנאשם בפתח סיכומיו, כמו גם לסוגיות שעלו במהלך הדיון והוסכם כי יוחלט בהן במסגרת הכרעת הדין.

טענות מקדמיות
טענות "לסדר" מטעם ההגנה
2. עמידת המאשימה על שמיעת עדים חרף הסכמת הסנגוריה להגשת הודעותיהם במשטרה, חלף חקירתם, פגעה בהגנה.
הכבדה על ההגנה בחוסר סדר מכוון מטעם המאשימה, בהצגת טענות סותרות ושברי טענות, "אנדרלמוסיה ראייתית וטיעונית", כלשון הסניגור המלומד, במהלך המשפט ובסיכומי התביעה, כמו גם "דפורמציות ראייתיות" ושינויים זוחלים בטיעוני המאשימה.

נזק ראייתי ו"הגנה מן הצדק"
3. אף בפרק זה כולל ב"כ הנאשם טענות באשר לאופן ניהול המשפט על ידי המאשימה, וטוען כי התנהלותה מהווה חוסר תום לב דיוני ומהותי, זאת בשל ליקויים בכתב האישום בו ניתן מצג חלקי ומטעה של הפרשיות נשוא כתב האישום, הפעלת שיקול דעת מוטעה בהגשת כתב האישום, שימוש סלקטיבי ומטעה בראיות וכן "סינון ראייתי", כלשונו, הכל כפי שיפורט להלן.

דיון בטענות המקדמיות
4. ראשית, יש להפריד בין טענות המופנות לעניין כתב האישום טרם שמיעת פרשת התביעה, לבין אלו שעוסקות במהלך המשפט עצמו.
מקומן של טענות מקדמיות הוא בתחילת המשפט (סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982) (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי").
אם מתקבלת טענה מקדמית, כי אז רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום (סעיף 150 לחוק). טען הנאשם טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט, רשאי בית המשפט לדון בהן, פרט לטענות בדבר חוסר סמכות מקומית ופגם או פסול בכתב האישום (סעיף 151 לחוק).
יוצא אפוא, שכל טענות הנאשם בשלב זה, בדבר פגמים בכתב האישום, שלא הועלו בזמנו, דינן להדחות. (ראו י' קדמי על סדר הדין בפלילים, (תשס"ג חלק ג') 1373; ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 2813).

אופן ניהול המשפט וזימון העדים
5. הנאשם טוען שאי העדת מר יוסף פרחי, הרב ראובן אלבז, שרה אלמקייס ושלומי אטיאס כעדי תביעה, כמו גם הגשת כתב אישום שעה שבידי התביעה ראיות סותרות מפי עדים אחרים, כל אלה נעשו תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, ולפיכך יש להחיל כאן את דוקטורינת ההגנה מן הצדק, "אם שוכנע בית המשפט בצידקת טענתו של הנאשם כי ההחלטה להעמידו לדין חרגה בבירור ממיתחם הסבירות..." (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, תק-על 2005(1) 4576) (להלן: 'פרשת בורוביץ')).
כן סומך ידיו ב"כ הנאשם על דברי בית המשפט בבג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1546, ומדגיש הוא את דברי כב' השופט א' גרוניס:

"בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה, ניתן להעלותם בפני
הערכאה הדיונית. מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני
בית הדין, ולאו דווקא בגדרי העתירה דנא, את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והן את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום." (שם, פסקה 4).
נראה כי ב"כ הנאשם הרחיק לכת בטענות אלה. ראשית, לא ניתן לקבל את הטענה לפיה כאשר קיימת הודעה של עד במשטרה, הסותרת הודעות עדים אחרים, כי אז לא ניתן להגיש כתב אישום, או אז אחוז ניכר של מקרים היו נגנזים, תוצאה שאין הדעת סובלתה. שנית, משהוגש כתב אישום, המאשימה אינה חייבת להזמין למתן עדות את כל העדים הרשומים ברשימת העדים שבכתב האישום. עיונית, ייתכן שעדים אחדים מעידים על אותו נושא, מצב בו מסתפקת המאשימה בהעדת חלקם, לצורך הוכחת אשמתו של הנאשם, ולו מפאת שיקולי אדמיניסטרציה שיפוטית (ראו רע"פ 10375/02 אשר דהן נ' מדינת ישראל תק-על 2002(4), 470). מנגד, רשאית היא לקרוא למתן עדות עדים שלגביהם מוסכם על הנאשם שהודעותיהם במשטרה תוגשנה חלף מתן עדות בבית המשפט, בין שהוסכם כי ההודעות תחשבנה כתחליף לחקירה ראשית, בין אם תשמשנה כראיה לכל דבר ועניין, הן מבחינת קבילותה והן לענין תוכנה, אף אם לא הוסכם כך, יהיו הטעמים לכך אשר יהיו. אמנם, יתכן שמטעמי יעילות , כאמור לעיל, ניתן לילך בדרך זו, אך אין גם לשלול את השיקול לפיו ראוי שבית המשפט יתרשם באופן בלתי אמצעי מן העד. מכל מקום, המרחק בין טענת חוסר תום לב דיוני, כנטען, לבין התוצאה המביאה לבטלות האישום, רב הוא.
במיוחד מציין הסניגור את אי הזמנת העד מר יוסף פרחי, מנהל האגף במשרד העבודה והרווחה (להלן: "המשרד" או "עו"ר"). אכן, עד זה הינו עד חשוב, שכן עדותו שונה מעדות חלק מן העדים באשר להשקפתם כיצד נתפשת במשרד העבודה והרווחה הקמת בתי הספר הטכנולוגיים במגזר החרדי.
התביעה, משיקוליה היא, בין היתר לאור העובדה שהעד נחקר במשטרה באזהרה, ואף הועמד לדין וזוכה מעבירת איומים על עובד אחר במשרד, בחרה שלא להזמינו. זאת חרף העובדה שהסניגור העלה הנושא בשלבים שונים של פרשת התביעה. בסופו של יום, הוזמן העד פרחי להעיד בחקירה 'ראשית מורחבת' על ידי התביעה, ובחקירה נגדית על ידי הנאשם.

הנאשם טוען בסיכומיו בנושא זה, כדלקמן:

"אין בליבנו ספק – כי לו הייתה המאשימה נוהגת בתום לב דיוני, ומעידה את פרחי בתחילת פרשת המאשימה, כפי שראוי היה לנהוג – סביר להניח כי בית המשפט היה תמה על עדויותיהם של רבים מעדיה, כמו על עיקר טענותיה לאורך שמיעת פרשת המאשימה." (שם, 13).

6. עתה, לאחר ששמעתי את עדותו, אינני תמים דעים עם עמדת הסניגור. לא זו בלבד שהתביעה רשאית שלא לזמן עד, אלא שהעדתו של מר פרחי בשלב מאוחר, איפשרה לשני הצדדים לעמת על דוכן העדים את גירסתו אל מול עדויות יתר עדי התביעה שהעידו לפניו, וכך אכן עשו ב"כ הצדדים.
הנה כי כן, אינני מוצא בכך נזק ראייתי, שיכול לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (פרשת בורוביץ, שם, שם), ואף אינני סבור שנגרם לנאשם עקב כך קיפוח כלשהו בהגנתו.
כך גם, אינה מעלה ואינה מורידה ההפניה לע"פ 5121/98 טור' יששכרוב נ' התובצ"ר (טרם פורסם) (תק-על 2006(2), 1093), באשר לאימוץ דוקטורינת פסילת ראיה בהיבט זה, שכן מדובר שם על שלב החקירה, ולפיכך אין הדברים ישימים לענייננו. אותו דין יהא אף לגבי ההפניה לת"פ (י-ם) 102/99 מדינת ישראל נ' סלאם, תק-מח 99(3), 104, אינה מועילה לנאשם, באשר אף פרשה זו דנה במחדלי החקירה ולא במחדלי התביעה במהלך המשפט.

כאמור, אינני סבור שנגרם לנאשם עוול בהעדת העד פרחי בשלב מאוחר יותר, מה גם שהנאשם לא הצביע על נקודה כלשהי בעדותו של פרחי מתוכה ניתן ללמוד על כך שנגרם לו עוול כלשהו, (ראו דברי כב' השופט א' רובינשטיין בע"פ 5388/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), (22.5.06) (אתר נבו), שאף הוא עוסק במחדלי חקירה). (לניתוח עדותו של מר פרחי ראו להלן).

כן יש לדחות הטענה לגבי העדת העדים שלא על פי סדר הופעתם בכתב האישום, או העדתם בחלוקה על פי סדר פרטי האישום, דבר שכונה על ידי הסניגור "כחוסר סדר מכוון" או "אנדרלמוסיה ראייתית וטיעונית".
בתיק זה העידו כ-60 עדים על פני 65 ישיבות. אילו היו העדים מעידים ברצף לפי סדר הופעתם בכתב האישום, היו הדיונים מתארכים על פני ישיבות רבות יותר וזמן שיפוטי רב היה יורד לטמיון בשל דחיות, שכן לא ניתן תמיד לתאם את הופעת העדים בסדר הרצוי, והדעת אינה סובלת דחיית דיונים מסיבה זו. מכל מקום, גם לגופו של עניין, יתכן שעד מסוים, לטעמו של הסניגור העיד לפני או אחרי עד אחר, לא גרם הדבר לשיבוש, ואינני רואה בכך חוסר סדר מכוון מצד המאשימה.

טענה נוספת בפי הסניגור היא, כי הכללת שמו של עד ברשימת עדי התביעה והימנעות המאשימה מלהעידו בסופו של יום, צריכה להבחן במבחן משולב: ראייתי - פרוצדורלי- ומהותי. לדעתו, לנאשם ציפייה כי כל עדי התביעה יעידו, והמאשימה, בהציבה את העדים ברשימה בכתב האישום, יוצרת להשקפתו מעיין 'הצהרה לכאורה' בדבר נחיצותם לתביעה, בבחינת: "שטר ושוברו בצידו". אמנם, ב"כ הנאשם מסכים כי אין המאשימה מנועה מלוותר על עד מעדיה, אלא שלטעמו הדבר מקנה לה יתרון טקטי הטומן בחובו נזק אפשרי להגנת הנאשם. אינני מקבל טענה זו. אנמק.

במישור הדיוני, מוסדרת סוגיה זו בסעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע:

"לא קרא התובע לעד שצויין כעד התביעה בכתב האישום, והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי בית המשפט להרשות לנאשם לחקור אותו בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה נגדית ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים".

יפים לעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר בע"פ 666/86 סוכנות בר"ש בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 87(1), 422, באלה המילים:

"אולם, כפי שמסתבר על פי דבריה של גב' לאה מרגלית, הפרקליטה המלומדת מטעם המדינה שהופיעה בפני
נו, התברר לאחר מכן, היינו אחרי תחילת המשפט ותוך כדי שיחות איתו, כי לא תצמח לתביעה תועלת מהופעתו ואז היא הודיעה על הויתור עליו כעד תביעה. בנסיבות כגון אלה חל האמור בסעיף 178 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב התשמ"ד-1982 בו נאמר כי אם לא קרא התובע לעד שצויין כעד התביעה בכתב האישום והנאשם קרא לעד להעיד, רשאי בית המשפט להרשות לנאשם לחקור את העד בחקירה ראשית כאילו היתה חקירה שכנגד, ולקבוע סדר חקירתו בידי בעלי הדין האחרים. לשון אחר, הסניגוריה היתה יכולה להמצא במצב, שהוא נוח יחסית, ואשר בו היא יכולה לחקור את העד כאילו היה מדובר בחקירת שתי וערב ולא להיות מוגבלת בהגבלות, החלות כאשר העד מופיע מטעמה. היה בכך במידה רבה כדי להשוות מצבה של הסניגוריה לזה בו היתה נמצאת לו היה העד מוזמן כעד מטעם התביעה והיה נחקר תחילה בחקירה ראשית, על ידי התובע. זו גם המגמה המונחת ביסוד ההוראה הנ"ל שבסדרי הדין הפליליים, הבאה למנוע מן התביעה רכישת יתרון בלתי הוגן על ידי קביעה מלאכותית של פלוני כעד תביעה כביכול, כאשר אין כוונה כנה לעשות כן. אין, מאידך גיסא, לראות פגם בכך אם שמו של העד מוזכר בכתב אישום ליתר בטחון בשלב בו התביעה טרם גיבשה דעתה באופן סופי, אם היא אכן מתכוונת להזמין את העד. מכל מקום, לא שוכנעתי כי בנסיבותיו של המקרה שבפני
נו היה במצב שנוצר על ידי רישום שמו של העד ברשימה עדי התביעה אשר בכתב האישום, כדי לגרום לעיוות דין למערערים."
(שם, פסקה 6(א)).


הנה כי כן, כשם שהסניגור ביקש לזמן את העד פרחי, כך גם יכול היה לבקש לזמן כל עד אחר המופיע ברשימת העדים בכתב האישום אשר התביעה ויתרה על העדתו.
לאור האמור, אני דוחה את טענות הסניגור שהושמעו בענין אי העדת עדים שברשימת עדי התביעה. בתוך כך אני דוחה אף את הטענה המכונה בפי הסניגור המלומד "ניפוי ראייתי". כל חומר החקירה היה לנגד עיני ההגנה, ולו סברה היא שיש להציגו במלואו ולהעיד את אותם עדים, הדרך היתה פתוחה בפני
ה.
במיוחד נכונים הדברים לגבי הרב אלבז, שניתן להניח שהיה נותן גיבוי לנאשם, לאור היחסים ששררו ביניהם, זאת כעולה ממכלול הראיות, וכן עדים נוספים שהיו מעורבים, ואשר הנאשם עצמו מזכירם בהודעותיו ובעדותו, אולם הוא לא זימן לעדות אף לא עד אחד, והיה עד ההגנה היחיד.
כב' השופט י' קדמי, מציין בע"פ 4912/96 - ודיסלב רחמימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 971 , מציין כדלקמן:

"ראשית - משום שהכלל הוא, שאי העדתו של עד מטעמו של בע"ד שהעדות עשויה לתרום להוכחת גירסתו, פועלת לחובתו של אותו בע"ד; וזאת מכח ההנחה שהעד לא נקרא משום שעדותו היתה מזיקה לאותו בע"ד. במקרה כזה, העובדה שהיריב יכול היה לקרוא לעד מטעמו, אינה מאיינת את המשקל השלילי של ההמנעות להעידו מטעמו של מי שלכאורה היתה העדות תורמת להוכחת גירסתו." (שם, 976).
דברים אלה יפים אף לעניינינו.

7. בבקשה לפרוס על הנאשם את ההגנה מן הצדק, מפנה בא כוחו לפסקה 21 בפרשת בורוביץ. כב' השופט מצא קבע שם מבחן בן שלושה שלבים לקבלת ההגנה:

א. זיהוי הפגמים שנפלו בהליכים.
ב. האם ניהול ההליך חרף הפגמים פוגע פגיעה חריפה בתחושת הצדק.
ג. האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום.

אשר לעניננו, לא מצאתי כל פגמים שנפלו בהליכים עובר להגשת כתב האישום, לא-כל-שכן, פגם שחרג ממתחם הסבירות. ניהול ההליך היה, כמפורט לעיל, תקין בהחלט, ומכל מקום, הנאשם יכול היה להזמין את העדים שלא הוזמנו על ידי המאשימה, אם סבר שהיה מקום להעידם, כפי שביקש לגבי העד פרחי.

גם הפסיקה אליה מפנה ב"כ הנאשם אין בה כדי לתמוך בטענתו זו (פרשת אלחורטי, פרשת ביטון (ת.פ. (י-ם) 263/99 מדינת ישראל נ' ביטון, תק-מח 99(4), 598); ת.פ. (י-ם) 102/99 מדינת ישראל נ' סלאם, תק-מח 99(3) 104).
כן מפנה ב"כ הנאשם לע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 3068, לדברי כב' השופט א' רובינשטיין, בזו הלשון:

"עולה בבירור מן החקירה, כי המשטרה ריכזה כל מאמציה בחשד במערער, ובכך ייתרה לדידה את בדיקת החלופה. וכפי שציין חברי, חובתן הראשונה של רשויות האכיפה היא חיפוש האמת, והקפדה יתרה על כך נדרשת כשהמדובר בדיני נפשות ולא כל שכן כשהמדובר במאסר עולם חובה. גם המשפט העברי מקפיד הקפדה יתרה בדיני הראיות כשהמדובר בדיני נפשות." (שם, 3082).

לא זו בלבד שהאמור בהפניות אלה אינו מתקיים בענייננו, אלא שעולה מחומר הראיות כי לרשות הנאשם, עת היה בגדר חשוד, עמדה תקופה ארוכה להכין עצמו לקראת המשך החקירה, שהתפרסה על פני תקופה ארוכה (15 הודעות במועדים שונים), זאת כאשר היה מלווה ביעוץ משפטי צמוד, ואף הציג בפני
חוקריו מגוון עצות שקיבל. יתרה מזו, דברי נחקרים אחרים הוצגו לפניו וניתנו לו מספר הזדמנויות להגיב עליהן.
טענות שעלו במהלך המשפט
הגשת הודעת חוץ כשמתגלית סתירה לגרסתו בחקירה נגדית
8. לאור העובדה שעדים שנחקרו, ובעת החקירה הנגדית של חלקם נתגלתה סתירה בין עדותם בבית המשפט לבין האמור בהודעה שמסרו במשטרה, ביקשה המאשימה להגיש הודעות חוץ אלו ולהעדיפם על פני הגרסה בעדותם בבית המשפט.
ראיה זו תתקבל לעצם אמירת הכתוב בה ולא באשר לתוכנה, אלא אם כן מתקיימים התנאים שבסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א -1971 (להלן: "הפקודה") (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, תשס"ד 2005, ע' 1700). יוצא אפוא, כי שימוש בהודעות חוץ כאמור תהא לצורך קביעת מהימנות העד (ע"פ 697/79 הרצל כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 347, 352 (להלן: 'פרשת כהן')). בהמשך נבדוק, באופן פרטני, לגבי מי מהעדים התקיימו תנאי סעיף 10א.

הגשת אמרת עד בשלב החקירה החוזרת
9. אין כל מניעה להכריז על עד כעד עוין בשלב החקירה החוזרת (כפי שארע במשפט זה), שעה שהעד השהה את "עוינותו" לשלב החקירה הנגדית, דבר המצריך להעמיד את מהימנותו במבחן יעיל של חקירה נגדית (ראו י' קדמי, על הראיות, הדין בראי הפסיקה, מהדורת 2003, חלק ראשון, 418 (להלן: קדמי על הראיות), 'פרשת כהן' הנ"ל, שם 354). לפיכך אני קובע כי ניתן היה להכריז על אותו עד כעד עוין גם בשלב החקירה החוזרת, כפי שאכן קבעתי, לעמת אותו עם הודעתו, ולהגישה לבית המשפט כראיה לתוכנה.

הכרזת עד כעד עוין; החלת סעיף 10א לפקודת הראיות
10. ברגיל, הכרזת עד כעד עוין נעשית בשל סתירה בין דבריו בבית המשפט לבין הנאמר בהודעת חוץ שנתן. יחד עם זאת, ניתן לבקש הכרזתו כעד עוין אף אם אינו סותר הודעה כאמור, אלא כשבהתנהגותו על דוכן העדים מגלה העד "עוינות" כלפי הצד שביקש להעידו (י' קדמי, על הראיות, שם, 420).

כאשר העוינות מבוססת על סתירת הודעת חוץ, ולאחר שניסיון רענון זיכרון העד לאמור באותה הודעה נכשל, מציג הצד שהזמין את העד להעיד את ההודעה לעיונו של בית המשפט, כבסיס לבקשתו להכריז על העד כעד עוין. הצד החוקר את העד מפנה את בית המשפט בהקשר זה לאותן פסקאות בהודעת החוץ שאת תוכנן סתר העד בעדותו בפרט מהותי. הודעת החוץ מתקבלת כראיה לתוכנה במידה והיא עומדת בתנאי סעיף 10א לפקודה (י' קדמי, חלק ראשון, 420; פרשת כהן, שם, 353; ת.פ. (י-ם) 1126/00 מדינת ישראל נ' בלילי (לא פורסם) (18.5.03) (אתר נבו)).

החלת סעיף 10א לפקודה, אם הדבר התבקש במהלך המשפט או בסיכומים, ניתנת בגדרו של סעיף 10א(א) לפקודה, הקובע:
"10א. אמרת עד מחוץ לבית המשפט
(א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה:
(1) מתן האמרה הוכח במשפט;
(2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו;
(3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה."

התייחס לכך לאחרונה כב' השופט א' א' לוי, בע"פ 1247/04 עליוואת יעקוב נ' מדינת ישראל (26.10.06) תק-על 2006(4), 773, בציינו:
"התנאים לקבילותה של אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט הם שלושה: מתן האמרה הוכח במשפט; נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; העדות שונה, לדעת בית המשפט, בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תוכנה (סעיף 10א(א)(1)(2)(3) לפקודה). מקום שנקבע שאמרה קבילה, רשאי בית המשפט לסמוך עליה או על חלקה את ממצאיו, והוא רשאי להעדיפה על פני עדותו של העד. שימוש בסמכות זו הותנה, בסעיף 10א(ג), ב"נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט".
הנה כי כן, הדרישה כי התביעה תקדים ותודיע שהיא עתידה לעתור להעדפת אמרתו של עד על פני עדותו, אינה נמנית על תנאיו של סעיף 10א(ג), אף שכפרקטיקה רצויה נוהגת התביעה למסור הודעה ברוח זו. השקפה זו התקבלה גם בפסיקה, ובלשונו של השופט א' גולדברג בע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 731, 735: "גם בלעדי אזהרה מוקדמת מצד התביעה, על סנגורו של נאשם לדעת ולהיות ערוך לכך, כי אמרה של נאשם אחר שהעיד, שהוגשה לבית המשפט, עלולה אם נתקיימו התנאים לכך - לשמש ראייה נגד מרשו ... אין האמרה נושאת עליה את המגבלה, כי היא תשמש ראיה כנגד נותנה בלבד, ובעצם הגשתה יש משום אזהרה מספקת, כי אם יתקיימו התנאים לכך, עלולה היא לשמש ראייה גם נגד נאשם אחר" (וכן ראו ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 523, 526; ננקיאשווילי נ' מדינת ישראל, לא פורסם)". (שם, פסקה 5).

(כן ראו י' קדמי, שם, 330; ע"פ 365/81 טוביה אושרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 113, 125).

אשר לשימוש בסעיף 10א במקרה שעד מוסר מספר הודעות, בהן מסר כמה גירסאות, ומבוקשת הגשת כולן או חלקן, ראו פרשת כהן, שם, 790; ע"פ 594/86 גד שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (2) 824, 830).
ביישום פרטני של פרק זה, לגבי עדים במשפט דנן, נעסוק בהמשך.
אישום מס' 1 – פרשת המכללה הטכנולוגית
העובדות
12. סמוך לפתיחת שנת הלימודים תשנ"ט יזם משרד העבודה והרווחה, בעידוד השר במשרד באותה עת, מר אלי ישי, הקמת בית ספר טכנולוגי חרדי, ועסק בתקצובו ובהפעלתו תחת פיקוחו של המשרד.
משרד העבודה והרווחה מתקצב את בתי הספר הנמצאים תחת פיקוחו בנושאי שכר מורים, ובמקרים מסוימים בנושאי שכר דירה והצטיידות. היקף התקצוב של שכר המורים מושפע מפרופיל המורים, אשר נקבע על סמך פרמטרים של השכלת המורים, הוותק שלהם ואחוז המשרה בה עבדו.
על פי נוהלי משרד העבודה והרווחה (להלן: "המשרד" או "עו"ר"), מועברים תשלומי התקצוב לבתי ספר טכנולוגיים בהתאם לדיווח בית הספר על נוכחות התלמידים. לשם כך נמסרים לבתי הספר יומני כיתה, אשר בהם על המורים למלא באופן ידני פרטים אודות נוכחות התלמידים (להלן: "היומנים הידניים") וכן יומני נוכחות ממוחשבים, שגם בהם על בית הספר למלא את רישומי נוכחות התלמידים. את אלה על בתי הספר להעביר למשרד העבודה והרווחה מדי חודש בחודשו (להלן: "היומנים הממוחשבים"). על פי הנהלים, בתום שנת לימודים נערכת השוואה בין היומנים הידניים ליומנים הממוחשבים, ולאחר שנבדקה ההתאמה בין הנתונים וניתן אישור הממונה על המחוז או סגנו, מאושרת הוראת תשלום לבית הספר באופן סופי.

13. הרב ראובן אלבז הביע נכונותו לתת את חסותו להקמת בית ספר טכנולוגי כאמור, במסגרת רשת מוסדות החינוך של עמותת "אור החיים" והפנה את נציגי משרד העבודה והרווחה לנאשם, על מנת שיסכם עימם את פרטי הקמת המוסד וידאג לתפעולו בהתאם למוסכם.
לאחר דיונים שנערכו במשרד, סוכם עם הנאשם על הקמת שני בתי ספר חרדיים טכנולוגיים במסגרת עמותת "אור החיים" - בית ספר לבנים (להלן: "המכללה"; או -"המכללה הטכנולוגית") ובית ספר לבנות.

במהלך החודשים יוני 98' - דצמבר 98' יצר הנאשם, בסיוע אחרים, מצגי שווא לפיהם נעשו פעילויות לשם הקמת והפעלת המכללה הטכנולוגית, ביודעו כי לאלה אין בסיס במציאות, זאת על מנת לזכות בתקצוב משרד העבודה והרווחה (להלן: "מצגי השווא"). את מצגי השווא יצר והפיץ הנאשם ביודעין, בין היתר, בדרכים כדלקמן:

הנאשם השתתף במספר ישיבות בהשתתפות נציגי משרד העבודה והרווחה. בישיבות אלה הציג עצמו כמנכ"ל רשת "אור החיים" ונטל על עצמו את האחריות להקמת המכללה. במסגרת זו קיבל הנאשם על עצמו משימות ומטלות לביצוע, ובכלל אלה גיוס מנהלים, מורים ותלמידים, קביעת מתכונת לימודים וכיוצא באלה.

הנאשם דאג להעביר למשרד רשימה פיקטיבית, הנחזית להיות רשימה של מורים שאמורים ללמד במכללה הטכנולוגית, אשר הורכבה משמותיהם של אנשים שכלל לא התבקשו, ובפועל גם לא תפקדו כמורים. על פי הרשימות שהועברו, פרופיל המורים שאמורים היו כביכול ללמד במכללה, ושעל פיהם נקבע התקציב לה הייתה זכאית, היה הגבוה ביותר האפשרי.

הנאשם דאג להעביר למשרד העבודה והרווחה רשימה פיקטיבית של תלמידים, שנחזתה להיות רשימה של תלמידים שהיו רשומים כביכול במכללה, ושכללה שמות של תלמידים שלא למדו במכללה ולא התכוונו לעבור ללמוד בה, אלא למדו במוסדות אחרים של "אור החיים" או במוסדות שאינם קשורים לעמותות. בכך יצר הנאשם מצגי שווא, לפיהם אותם תלמידים למדו בשנת הלימודים תשנ"ט במכללה.
הנאשם החל בפעילות לקבלת תקציב ממשרד העבודה והרווחה לצורך שכירת מבנה למכללה. הוא השתתף במספר סיורים לפני תחילת שנת הלימודים ובמהלכה עם נציגי משרד העבודה והרווחה במבנה שהוצג בפני
הם ככזה ששימש כביכול לפעילות המכללה. בסיורים אלה יצר הנאשם מצגי שווא, כאילו מתקיימות במקום פעולות שעניינן הקמת תשתית לפעילות המכללה הטכנולוגית, בעוד שלאמיתו של דבר לא התקיימה ולא היתה לו, או לאחרים, כוונה לקיים במקום את המכללה.

15. בישיבות שהתקיימו במשרד העבודה והרווחה בהשתתפות הנאשם, עובר למועד שנקבע להקמת המכללה הטכנולוגית, הציג הנאשם בכזב את יחזקאל כהן כמי שאמור לשמש מנהל המכללה הטכנולוגית, למרות שידע כי יחזקאל כהן לא ביצע, ולא אמור היה לבצע, פעילות כלשהי הקשורה לניהול המכללה.
מאוחר יותר, המשיך הנאשם ביצירת מצגי השווא שלפיהם מתקיימים לימודים טכנולוגיים במכללה. בין היתר, השתתף הנאשם בישיבות ובסיורים נוספים עם נציגי המשרד, בהם הציג בכזב את אבי סבג כמחליפו של יחזקאל כהן בתפקיד מנהל המכללה, למרות שידע שסבג לא ביצע ולא התכוון לבצע פעילות כלשהי הקשורה לניהול המכללה.
במהלך שנת הלימודים תשנ"ט החלו מפקחים מטעם משרד העבודה והרווחה לבצע ביקורות במכללה, בשל חשדות שהתעוררו, לפיהם במקום לא קיים בית ספר כלשהו, ובוודאי שלא נערכים לימודים טכנולוגיים כלשהם.
בעקבות החשדות פנו נציגי משרד העבודה והרווחה לנאשם מספר רב של פעמים בעל פה ובכתב בנושא. הנאשם המשיך להשתתף בישיבות ובדיונים עם אנשי משרד העבודה והרווחה ובאלה המשיך ויצר מצג שווא בדבר פעילותה של המכללה הלכה למעשה, תוך שהוא נוטל על עצמו, כביכול, משימות שונות בנוגע לתפעול המכללה, בלא שהתכוון לקיימן.

16. סמוך לחודש אפריל 1999 הורה מנהל האגף להכשרה מקצועית במשרד העבודה והרווחה, יוסף פרחי, בניגוד לסמכותו, לאפשר באופן זמני לקיים במכללה הטכנולוגית מסגרת לימודים עיונית, ללא לימודים טכנולוגיים.
עם הצטברותן במשרד העבודה והרווחה של עדויות המעמידות בספק את עצם קיום המכללה כמתואר במצגי הנאשם דלעיל, ובעקבות פניות רבות אל הנאשם וחששו שמא התרמית תתגלה, המשיך הנאשם לשכלל את מצגי השווא. לצורך כך המשיך ונקט הנאשם בפעולות הבאות:

א. מדי חודש בחודשו דאג הנאשם להעברת היומנים הממוחשבים בהם סומנה בכזב נוכחות של תלמידים במכללה.
ב. בחודש אפריל 1999 פנה הנאשם לאליהו ניזרי, פעיל במוסדות "אור החיים" (להלן: "ניזרי"), וביקש ממנו כי יציג את עצמו כ"מנהל" המכללה, וכן כי ישיג מורים שילמדו במקום מקצועות חול.
ג. ניזרי גייס מספר מורים, אשר הוטל עליהם להגיע למקום וללמד בו, כדי שיווצר הרושם שבמקום מועברים שיעורים במקצועות חול, במסגרת לימודים עיוניים סדירים כהוראתו של יוסף פרחי, אם וכאשר יגיעו מפקחים מטעם משרד העבודה והרווחה.
ד. במקביל גייס הנאשם מספר תלמידים שהוטל עליהם להגיע למקום שהוצג כמכללה, על מנת שיוצגו בכזב כמי שלומדים בה מאז הקמתה מקצועות חול, אם וכאשר תתבצע ביקורת מטעם משרד העבודה והרווחה.

סמוך לחודש יולי 1999 פנה שמואל מונס, רכז פיקוח נוער במחוז ירושלים של משרד העבודה והרווחה, בבקשה לקבל את היומנים הידניים של המכללה על מנת להשוותם ליומנים הממוחשבים, בהתאם לנוהל שתואר לעיל. היומנים הידניים הועברו לידיו של מונס כשהם ריקים. מונס הודיע ליחזקאל כהן (שהוצג בעבר כמנהל המכללה) שהיומנים "פסולים", והחזיר את היומנים הידניים כשהם ריקים למכללה. הנאשם דאג למילוי רשימות הנוכחות ביומנים הידניים ולהחזרתם למשרד העבודה והרווחה כשהם מלאים בנתוני נוכחות כוזבים, על מנת שישמשו כראיה לנוכחות התלמידים בפני
משרד העבודה והרווחה.
על סמך מצגי השווא שיצר הנאשם כמתואר לעיל, העביר משרד העבודה והרווחה במהלך שנת הלימודים תשנ"ט לעמותות סכום כולל של 998,644.77 ₪ עבור המכללה הטכנולוגית בתשלומים שיפורטו להלן:
א. ביום 21.12.98 שולם סכום של 204,672 ₪.
ב. ביום 12.1.98 שולם סכום של 79,977.63 ₪.
ג. ביום 27.1.99 שולם סכום של 57,807 ₪.
ד. ביום 10.2.99 שולם סכום של 73,552 ₪.
ה. ביום 10.3.99 שולם סכום של 123,968.08 ₪.
ו. ביום 2.4.99 שולם סכום של 99,622 ₪.
ז. ביום 11.5.99 שולם סכום של 99,697.68 ₪.
ח. ביום 13.6.99 שולם סכום של 101,064 ₪.
ט. ביום 6.7.99 שולם סכום של 158,283 ₪.

במעשיו המתוארים לעיל, קיבל הנאשם פעמים רבות דבר במרמה בנסיבות מחמירות, שמתבטאות, בין היתר, בהיות המרמה פרי מאמץ מתוכנן ומתמשך של הצגת מצגי כזב שיטתיים, בגובה הסכומים בהם מדובר, בעובדה שסכומי הכסף נתקבלו מן הקופה הציבורית, בניצול מעמדו של הנאשם בעמותות ובניצול האמון שניתן בו כנציג של מוסדות חינוך כביכול, ובכך שהעבירות בוצעו בסמוך לאחר ביצוען של עבירות מרמה נוספות כלפי המדינה, כפי שמפורט באישומים האחרים שבכתב האישום.

17. בגין העובדות הנ"ל, מיוחסת לנאשם עבירת קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות על פי סעיף 415 סיפא לחוק (להלן: סעיף 415 לחוק העונשין), הקובע:
"המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - חמש שנים".
מרכיבי העבירה מוגדרים בסעיף 414 לחוק כדלקמן:
"דבר" - מקרקעין, מטלטלין, זכות וטובת הנאה.
"מרמה" - טענת עובדה בענין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת, ו"לרמות" - להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל.
תשובת הנאשם לכתב האישום
18. ביום 3.5.05 כפר הנאשם בעובדות המיוחסות לו בכל פרטי האישום, כפירה כוללנית. לאחר דיונים, בגדרו של סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי, ולאחר שרשימת עדי התביעה צומצמה מ-221 עדים לכ-60 עדים, פירט הנאשם את כפירתו באופן שהוסיף פרטים לגבי חלקים מסוימים בכתב האישום, ואולם לא היה בכך כדי לייתר או לקצר את בחינת כל יסודות העבירות בשלושת האישומים הראשונים. (לגבי האישום הרביעי הגיעו הצדדים להסדר כמפורט להלן).

ראיות המאשימה לגבי אישום 1
מבט-על על הראיות
19. להוכחת אישום זה מסתמכת המאשימה על עדים רבים. חלקם העידו בבית המשפט. לגבי חלק אחר הוגשו הודעותיהם במשטרה בהסכמה, וחלקם משיקים גם לאישומים הנוספים.
העדים העיקריים לעניין האישום הראשון מתחלקים למספר קבוצות:
* אנשי משרד העבודה והרווחה.
* אנשי משרד החינוך.
* נציגי העמותה.
* מנהלי בית הספר.
* מורים.
* תלמידים והורים.
סקירה וניתוח הראיות
20. על העד רו"ח נעם שגיא (להלן: "שגיא") הוטל לבדוק את התנהלות העמותות אל מול משרד העבודה והרווחה. הוא שמע מפי הנאשם אמירות מפלילות והעלה אותן על הכתב מיד בתום אותן שיחות עם הנאשם. ממוצג ת/159 שהוגש כראיה, ניתן ללמוד שמשרד הרווחה, בשלב מסוים, אכן לא העביר לעמותות כספים, חרף התחייבותו, ולפיכך למדו שם רק לימודי קודש. הנאשם שלא סמך על המשרד, דיווח על לימודי התלמידים למשרד החינוך המתקצב תלמידים של הרשת, אולם כשהמשרד החל להזרים לעמותות כספים, הנאשם לא תיקן את הדיווח במטרה למנוע כפל תשלומים.
מכך מסיקה המאשימה שהנאשם קשר עצמו לרשימות התלמידים ורימה את המשרד.

כעולה מהודעתו שהוגשה בהסכמה כראיה (ת/164), ערך שגיא סיור בבית הספר המתוקצב על ידי משרד החינוך ובמכללה הטכנולוגית בבית פומרנץ ברח' שמעון הצדיק 2 בירושלים. בעת הביקור היו שם כ-200-300 מתפללים, והנאשם אמר לעד כי אלה תלמידי בית הספר המופעל על ידי עמותת ב'מסילה נעלה', השייכת לרב אלבז ומוסדות אור החיים.

האם אמירות אלה הינן קבילות? סעיף 11 רישא לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "הפקודה") קובע:

"אמירתו של נאשם מותר להוכיח בעדותו של אדם ששמע אותה;"

יוצא, אפוא, שאמירת הנאשם, כעולה מן המוצגים הנ"ל ועדות שגיא, הינן קבילות.

21. ראיות אלה מתחזקות לאור העובדה שהנאשם לא חקר את העד בנושא אותן אמרות. הסנגור התייחס בסיכומיו (בפרק המתייחס לאישום 2), לעדותו של שגיא, כדלקמן:
"הנ"ל העיד על נושאים בהם שוחח עם הנאשם. השיחה היתה שיחה כללית, שאין ללמוד ממנה על פרטים המבססים את טענות המאשימה.
לאמירה אחת ייחסה המאשימה חשיבות מיוחדת, אך תוך הצגת דברי נועם שגיא בלשון החוטאה לדיוק העובדתי הדרוש. נציג, אפוא, את דברי נועם שגיא כלשונם. הנ"ל נשאל בחקירתו, וסיפר כך (עמ' 182 לפ'):

'הוא אמר לי שהוא חשש שמשרד העבודה והרווחה לא יעמוד בדיבורו ולא ישלם את התקציב שהבטיח עבור קיום ביה"ס ולכן נרשמו שמות התלמידים של ביה"ס הטכנולוגי גם ברשימות שהוגשו למשרד החינוך...' (הדגשה שלנו).

אמירה זו בכללותה תואמת לחלוטין את טענות הנאשם במשטרה ובבית המשפט. ואולם, ניסיון המדינה להציג, כאילו והנאשם הודה שהוא-הוא רשם את רשימות התלמידים אינה עולה מעדותו זו של שגיא. כל שהסביר הנאשם הוא את הסיבה לדיווח ולא את זהות הרושם.

עמדנו לעיל על טעויות נוספות של שגיא (לעניין מספר הרכבים, ועוד). האמת הינה, שאין בעדותו של שגיא דבר המחליש את טענות הנאשם."


אינני מקבל טיעון זה של ב"כ הנאשם. הואיל והעד אמר דברים ברורים בהודעתו:
"לדברי חוגי מאחר שמלכתחילה לא סמך על עבודה ורווחה, דווח על התלמידים למשרד החינוך ואח"כ כשהחל עבודה והרווחה לשלם לא תיקן את הדיווח, יש בכוונתו להחזיר את הכסף אם יידרש - סה"כ תלמידים "כפולים" - 60". (ת/159).
אף אם הנאשם לא אמר שהוא הוא אשר רשם את הרשימות, הרי שדברי העד יהוו בסופו של יום חוליה בשרשרת או אבן בפסיפס מארג הראיות.

יאמר כבר עתה, כי עדותו של שגיא נטולת פנים ומהימנה עלי. הוא, כאמור, לא נחקר על ידי ב"כ הנאשם על אמירות הנאשם בפני
ו, ואף לא נגלו כל סתירות בעדותו ביחס לראיות אחרות. נתייחס לעדותו בהמשך לעניין אישומים 2 ו-3.

עדים מקרב עובדי המשרד
22. בן ציון קובלנץ – המפקח הפדגוגי במחוז ירושלים (משרד עו"ר) (להלן: "קובלנץ").
קובלנץ העיד שביקר מספר פעמים, ונוכח לדעת שיש בבית הספר לימודי קודש. לדבריו החל מיום 1.9.98 היה על המכללה להתחיל בלימודים עיוניים.

ביום 25.6.98 הוצג הנאשם בפני
העד כמנהל אור החיים, ומר יחזקאל כהן הוצג כמנהל המכללה. בישיבה זו התחייבה הרשת להקים 3 כיתות במגמות חשמל ותחזוקת מחשבים. כן העיד, כי מר סבג הוצג אף הוא כמנהל המכללה, וכי הלה דחה את הבקשה לענין גיוס מורים, עד שלבסוף הודה סבג בפני
ו כי אינו מנהל אלא פקיד (ע' 86 לפרו'), והפנה את העד לנאשם (ת/141). הנאשם הבטיח למצוא מנהל אך לא עשה זאת. כן עולה מעדותו כי לא היתה לבית הספר אפילו מזכירה או טלפון! (עמ' 95).

ב"כ המאשימה טוען בסיכומיו, לעניין עדותו של קובלנץ, כי הלה מעיד על שורה של מצגי השווא שהציג הנאשם, וכי על רובם הוא לא נחקר כלל בחקירה הנגדית. לפי עדות זו, הנאשם הציג עצמו בישיבות כמנכ"ל רשת או"ח (ע' 81, 83) ואף על כך לא נחקר כלל.

יחזקאל כהן הוצג כמנהל (ע' 81), והעד סיפר כי ישב עם יחזקאל כהן לאחר שהוצג כמנהל, שעה שכהן התחייב למצוא מורים ותלמידים (ע' 84) – גם על דברים אלה לא נחקר העד על ידי הסנגור. גם לגבי העובדה שסבג הוצג כמנהל (ע' 85) – לא נחקר העד כלל.
קובלנץ גם העיד, כי סבג התוודה בפני
ו שהוא רק פקיד, וכי חוגי הוא המנהל (ע' 86) – ואף על כך לא נחקר.
כך גם לגבי עדותו, לפיה שניהם (כהן וסבג, כל אחד בזמנו) התחייבו לבצע פעולות שונות לקידום הקמת הספר (ע' 84–85), וכי השתתף בפגישה עם אליזבת שושן (ע' 85) בה הציג הנאשם את סבג כמנהל – לא נחקר קובלנץ בחקירה הנגדית.

לעומת זאת, בעניינים אחרים הסנגור הציג לעד פעמים רבות שאלות מהן עלה כי התכנון היה ללמוד תחילה לימודים כלליים! (ע' 118 – 121, 123, 128, 129, 131, 139, 140, 142), וכן הציג לו מסמכים רבים מהם עולה כי החל מיום 1.9.98 היו אמורים ללמד במכללה לימודים עיוניים! (ע' 118).
לדברי ב"כ המאשימה, אין ולא יכול להיות הסבר לאי חקירתו של העד על כל הנקודות הללו עליהן חולק הנאשם באופן גורף, זולת הסכמה לגביהן.

התייחסות הסנגור לעדותו של קובלנץ, הינה בהפניה לנאמר על ידי העד, כדלקמן:
"ש. תתאר לנו את בית הספר.
ת. לפני כן אוסיף. במשך הזמן נעשתה חלוקה על ידי גבס נדמה לי לשני חדרי לימוד, מתוך האולם הגדול שהיו בכל חדר לימוד שולחנות , כיסאות ולוח קטן בגודל מטר וזה הכל.
ש. מתי זה היה בערך
ת. עוד לפני אפריל". (עמ' 95 לפ')

וברוב הגינותו, מפנה הוא אף לדברי העד באומרו:
"...בפגישה הזו עופר חוגי
אכן הודיע שאין בית ספר, אין מנהל ואין לימודים לפי התוכנית כפי שנקבעה מראש."
(ע' 85 לפ').
דברים בנושאים אלה נאמרו גם בדו"ח הביקורת שערך קובלנץ בדצמבר 1998 (ת/143).
כמו כן העיד קובלנץ, כדלקמן:
"ת. כן, על פי הצהרתם של נציגי הרשת. נדמה לי שרק עופר חוגי
, במילים אחרות נאמר לי כי רק לומדים לימודי קודש. כן.
ש. באותה פגישה שאתה מדבר עליה, לקראת סוף הלימודים היו סדרת פגישות עם ניזרי או עם צוות המורים, כן.
ת. כן.
ש. לא התרשמת שמציגים לך מצגי שווא על בית הספר ועל הלימודים שבו.
ת. לא". (עמ' 96).

23. ב"כ הנאשם הסביר את עיקרי עדותו של מר קובלנץ, בכך שהעד התרשם שפרחי פעל "עם כוונה הכי טהורה בענין" (ע' 96), אך הקל עם אור-החיים, ועימת את דבריו עם דברי פרחי לפיהם המפקחים תחתיו, כולל קובלנץ, לא ידעו את כל העובדות הרלוונטיות.
דברים אלה אכן אומרים דרשני, שהרי אם גירסת הנאשם הינה כי פרחי פעל בערוץ אחד והמפקחים בערוץ אחר, או אז יש בכך הסבר מדוע מר פרחי נחקר באזהרה.
אכן, פרחי העיד בעניין זה ואמר:
"לא אמרנו את זה למפקחים כי יש להם את הרוטינה, יש להם תכנית עבודה... הפיקוח עשה את עבודתו נאמנה בדרך שלו...". (עמ' 875).

יוצא אפוא, כי מר פרחי הציג מצג לא ראוי בפני
הכפופים לו על מנת לקדם את הרעיון שהוא חשב לתומו שיש לקדמו.
נראה, כי אין מחלוקת בין הצדדים שקובלנץ הינו עד מהימן, וכך אף התרשמתי מעדותו.
אין אף מחלוקת כי העד ערך כעשרה ביקורים בבית הספר. כל שראה שם הוא, שקיימת חלוקה לכיתות וקבוצת תלמידים שלמדו לימודי תורה (עד 3/99). בחודש דצמבר העד ערך ביקורת יחד עם אביגל, קריל ורפפורט (ת/143; ת/178). בסיכום הדו"ח נרשם:
"נקלטו כ-70 תלמידים המשולבים בלימודי קודש בלבד".

העובדה שלמדו שם רק לימודי קודש, חוזרת אף בהמשך עדותו (ע' 134; 152), ואילו לאחר 3/99 מצא בביקוריו "כיתה או שתיים" שלומדים (ע' 97).
עדותו של קובלנץ מתיישבת עם עדותם של אליזבט שושן, קרונר ויתר עובדי המשרד, כפי שיפורט להלן.

ב"כ הנאשם מצטט מעדותו של קובלנץ כדלקמן:

"ש. מציג הודעתך מיום 28.1.01 ומפנה אותך לשורה 92, תאשר לי האם אמרת זאת במשטרה – 'בגדול אני התרשמתי שבמקום מתקיימים לימודים סדירים'. האם אלו מילים שנרשמו מפיך?
ת. כן". (עמ' 147 לפ')

בהדגש זה של דברי העד אין כדי לסייע לנאשם, באשר לא מדובר שם בלימודים טכנולוגיים אלא בלימודי קודש. חרף ההתלהבות הראשונית לרעיון לימודים טכנולוגיים, העד העיד למעשה על אי שביעות רצונו מההתנהלות שם, וכשהגיעו מים עד נפש כתב את המכתב מיום 15.6.99, שהוגש כראיה, בו נאמר:
"לכבוד
מר משה לביאן
מנהל מדור הפקוח

הנדון: ביה"ס אור החיים

קבעתי סיור לתאריך 13.6.99 עם מנהל ביה"ס אור החיים כדי להציג לו מוסד חינוכי שלנו המקיים גם מגמת מנהל (המגמה המתוכננת למוסד) מנהל ביה"ס לא הגיע למפגש למרות שחיכיתי עד 30 דקות מעבר לשעת הפגישה (09:00!).
במשך היום התקשר אלי המנהל ואמר לי שהוא הגיע באחור וש"דברים כאלה קורים" וש"הוא אינו רובוט" וכן שהוא מנהל מוסד אחר.
האירוע לכשעצמו שולי אך הוא מתחבר לרשימת אירועים נוספים המצביעים שאין מאמץ אמיתי להעמיד בי"ס כנדרש.
כאשר סוף סוף נבחר מנהל לתפקיד (אחרי לחץ של 8 חודשים) הוא אינו מנהל בלעדית של המוסד אלא אדם שמנהל כבר בי"ס אחר והוא מקבל את ניהול "אור החים" בנוסף. זאת כאשר מדובר במוסד בהקמה שמחייב מנהל שביה"ס יהיה משימתו היחידה.
דוגמאות נוספות יש 2 חדרי למוד בלי לוח! בעוד שמדובר שלוש כתות למוד.
אחרי לחץ בלתי פוסק נבנתה מערכת של 3 ש"ש לימודים כלליים ליום.
אפילו דרישתו של מנהל האגף להגדיל את המערכת ל-4 ש"ש לפחות ליום לא כובדה (הדרישה מופיעה בפרוטוקול ישיבה שהתקיימה במרץ).
אוכל להמשיך ברשימת המחדלים אך חבל להלאות. הכל בדיווחים השוטפים.
יש פער אדיר בין הכוונות להביא בני נוער חרדים ללמוד מקצוע ושרות צבאי לבין ההצהרות - לבנות בי"ס תעשייתי הכי טוב שיש. לבין המציאות שהיא עגומה מאוד.
לצערי לא ראיתי נכונות מינימלית להתארגן להעמדת מוסד כנדרש - קביעה קשה - אך אמיתית ונשענת על ניסיון של שנה שלמה.
בתנאים אלו אין טעם להמשיך את הפקוח על ביה"ס. בתאום אתך אני מסיר את האחריות למוסד.
בכבוד רב
בנצי קובלנץ
מפקח פדגוגי." (מוצג ת/152)

עדותו של מר קובלנץ, נתמכת בראיות וכאמור, מהימנה עלי. עולה ממנה כי גירסת הנאשם לגבי קיומם של מנהלים, גיוס מורים וקיומו של בית ספר טכנולוגי, דינה להדחות.
סימה רפפורט - יועצת בכירה במחוז
24. העדה העידה כי הנאשם הוצג בפני
ה כמנכ"ל הרשת, וסבג הוצג כמנהל בית הספר. היא הנחתה אותם כיצד למלא השאלונים, השתתפה בפגישת הדרכה כיצד לראיין תלמידים, והתעניינה מדוע בעז נקי לא הופיע לפגישה. לדבריה, סבג הודה כי לא הכין החומר ולכן אין טעם שתבוא לפגישה נוספת. העדה הודיעה על כך למנהל האגף, מר קרונר. בחקירתה הנגדית ציינה כי לאגף אכן היתה חדוות יצירה ובאמת ובתמים רצו להקים את המכללה, ועמדה על דעתה שהנאשם לא אמר לה ש"זה בסדר" ושהיא יכולה לבקר בבית הספר, וכן ציינה שחשה כי הנאשם "מאוד לא רצה שאתקרב לבית הספר הזה" (עמ' 403).
העדה גם עמדה על כך שלא ידוע לה על סיכום לפיו ילמדו רק לימודים עיוניים. סיכומו של דבר: אף עדותה מהימנה בעיני.

אליזבט שושן – רכזת בכירה במשרד עו"ר ירושלים (להלן: "שושן")
25. עדה זו נפגשה עם הנאשם בישיבה עם קובלנץ, סבג ובעז נקי, בה הוסבר לה שהנאשם הוא האחראי על בית הספר. הגב' שושן הסבירה לנוכחים כיצד למלא את היומנים ודוחות הנוכחות. בפגישה לא נכחו תלמידים, חרף העובדה שהיה זה כבר כחודש אחרי תחילת הלימודים.
העדה טיפלה אף בנושא התקציב לבית הספר (ע' 43 ). כן העידה כי המשרד נהג לשלם לפי תכנון, ולפיכך שילמו לעמותות עבור החודשיים הראשונים, ומכאן הבדיקה (ע' 44).
מר סבג הוצג לפניה כאחראי על המכללה, והיא העידה שהתרשמה שחוגי שימש כמנהל בית הספר (ע' 45).
בחקירתה הנגדית סיפרה, כי חוגי סיפר בפגישה כי סבג הינו האחראי על כל הנושא של הבנים, וחזרה שנית על כך, כי מי שאמור לחתום על הטפסים הוא מנהל בית הספר. סיכום הפגישה ביום 9.11.98 הועלה על הכתב, הוגש כראיה ונאמר בו כדלקמן:
"סיכום פגישה עם קובלנץ –9.11.98
נוכחים: חוגי, סבג, נקי, קובלנץ, שושן

להלן הנושאים שנדונו בפגישה:
1. יש להמציא דו"ח בקורת בטיחות עבור ביה"ס לבנות שאכן המוסד עומד בקריטריונים של משרד החינוך.
2. להעביר למשרד העבודה את הדיווחים על נוכחות תלמידים. נתנו טפסים והנחיות ע"י גברת אליזבט שושן.
3. המנהלים יזמינו את המפקחים המקצועיים מר דוד תרזה חשמל ומר דוד דהאן מחשבים כדי להנחות את המורים ולייעץ בהקמת המגמות המקצועיות.
4. תערכנה פגישות של המפקח הפדגוגי בן ציון קובלנץ עם סגל בתיה"ס כדי לערוך הכרות עם הפרוגרמה של משרד העבודה.
5. מר עופר חוגי
דווח על המצב בפועל.
2 כתות בנות - סה"כ כ- 42 תלמידות. 3 כתות בנים - סה"כ 75 תלמידים.
6. לאור הביקוש לביה"ס לבנים הרב חוגי מבקש להמיר אשור פתיחת כתה לבנות עבור כתה נוספת לבי"ס לבנים.
7. קליטת מורים ובחירתם נעשה עפ"י דרישות מחמירות, פרופיל המורים טוב.
8. קיימת בעיתיות בכניסת המפקח הפדגוגי - בהיותו גבר - לבי"ס לבנות וכן להנחות נשים (מורות) הנושא יטופל."
(מוצג ת/139).
באותו יום ביקש מר קובלנץ ממר סבג להעביר לו את מערכת השעות (ת/140). עובדה זו שזורה למעשה הן בעדות גב' שושן והן בדברי העדים האחרים ממשרד עו"ר, עדותה לא נסתרה והיא מהימנה עלי.

משה לויאן – מנהל פיקוח פדגוגי (להלן: "לויאן")
26. במסגרת תפקידו השתתף מר לויאן בישיבות בנושא מוסדות או"ח. פגש את המנהלים כהן ונזרי (ת/135). כן העיד שהנאשם הוגדר כמנהל או"ח. לדבריו, החלטת מר פרחי מחודש אפריל ניתנה בדיעבד (ע' 504). הוא אישר כי בחודשים הראשונים היו צריכים ללמד לימודים כלליים. הפגישות זומנו לאור העובדה שלמדו רק לימוד קודש (ע' 505).
בחקירתו הנגדית העיד כי השתתף בפגישה בה חוגי התלונן שלא מעבירים לו כספים (ע' 515). העד חזר והדגיש שהיו צריכים להתחיל ללמד לימודים כלליים מייד בתחילת שנת הלימודים לצד לימודי קודש (ע' 522). והוסיף הוא לגבי ביקורו בבית הספר:

"ראיתי משהו עילג של תלמידים שנמצאים בבית הספר. ילדים חלקם מבוגרים. זה לא היה במתכונת לימודים שאנחנו מכירים. זה לא היה במסלול של לימודי כיתה. ראיתי תלמידים שנמצאים ליד ספרי קודש" (שם, 523).

לעניין עדות זו, בחר הסניגור להתייחס רק לדברים אותם אמר העד בחקירה הנגדית:
"ש. במילים אחרות זה תמונה נוספת. נכון? היה צריך להעביר כספים כדי לאפשר להם לעשות את,
ת. אני מעריך שכן. בית ספר שצריך להתקיים צריך כספים. אין ויכוח.
ש. אז היא מוצדקת.
ת. בהחלט."

בדברים אלה אין רבותא לנאשם, באשר ברור שאם בית ספר לא מקבל כספים הוא אינו יכול לתפקד. אולם, אין זה המצב לפנינו, באשר ההתחייבויות של בית הספר באמצעות מנהליו לגיוס מורים ותלמידים לא נעשתה, כפי שנראה להלן. הקצאת הכספים אמורה להיות בהתאם לקצב התקדמות הקמת בית הספר והלימודים, דבר שלא התקיים כאן. העד אף קיבל את מכתבו של קובלנץ מיום 15.6.99, שבסיומו נאמר על ידי הכותב, כי אין טעם להמשיך בפיקוח על בית הספר וכי הוא מסיר אחריותו למוסד (ת/152).
אף לגבי עד זה אין למעשה אין מחלוקת שהוא עובד מקצועי ואמין, וכך אף ניתן לומר על עדותו בבית המשפט.

שלמה נחמה – סגן מנהל המחוז, אחראי על פעולות הנוער במשרד עו"ר (להלן: "נחמה")
27. הודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה כראיה, והתקבלה כמוצג ת/199, וכן התקבל כראיה מכתב שכתב העד - מוצג ת/200.

העד נכח בפגישות עם הנאשם. לדבריו, סבג לא היווה "פונקציה" אלא פקיד, ומי שניהל את העניינים היה הנאשם. לגרסתו, בית הספר לא תפקד, היומנים לא התנהלו כראוי, והיה רושם שהם "מפוברקים".
הוא חתם על הוראות תשלום למרות שידע כל זאת, אך עשה כן בהוראת מר נעים ג'ונה.
את התלמידים בבית הספר העריך כבני 14-16, "משהו לא הומוגני" כדבריו (ע' 568).
אכן, העד התקשה מאוד לזכור את השתלשלות העניינים בעומדו על דוכן העדים. לא בכדי מסכים ב"כ המאשימה, כי ניתן להסתמך על דבריו רק כחיזוק לדברי עדים אחרים. מן הסתם, מסיבה זו, אף הסנגור לא התייחס אליו בסיכומיו. ניכר היה בעד שאינו רוצה להזיק לנאשם, אולם לא חזר בו מן האמור בכתובים.

מר אביגדור קריל – מפקח מקצועות קודש ומפקח פדגוגי בעו"ר (להלן: "קריל")
28. הודעתו במשטרה הוגשה בהסכמה כראיה, כמוצג ת/71.
העד אישר שבפגישה אצל ג'ונה הם הבינו שישנן בעיות רציניות בנוגע לבית הספר, בעיקר בעיות בנוגע לאי הפעלה כנדרש של תוכנית הלימודים. לדבריו, הייתה תחושה של חוסר שקיפות, שהם לא יודעים באמת מה קורה בבית הספר. בפגישה השנייה בחודש דצמבר, שהתקיימה בבית הספר בנוכחות מר חוגי, קובלנץ, זכריה אביגל, סימה רפפורט וקריל, התברר להם מפי עופר חוגי
עצמו שאין מנהל, אין לימודים כלליים ומקצועיים, וסוכם כי ימשיכו לנסות ולגייס מורים.
עדותו לא הופרכה והיא מהימנה עלי.
שמואל מונס – רכז פיקוח נוער בעו"ר (להלן: "מונס")
29. הודעותיו במשטרה הוגשו בהסכמה כראיה (מוצגים ת/119, ת/121). יומני הנוכחות הוגשו וסומנו ת/120, אלה היומנים שהוא קיבל כשהם ריקים (ע' 21). עד זה חשף את הפרשה.

בתוקף תפקידו כאחראי על בית הספר הטכנולוגי, קיבל מונס את יומני הנוכחות הריקים. העד הסביר את הנוהל, לפיו הסכום החודשי לתשלום הינו נגזרת של מספר התלמידים הלומדים בפועל במכפלת עלות שעה שבועית, בהתאם למסלול הלימודים של בית הספר. משקיבל לידיו רשימת תלמידים, היה אחראי להשוות את נתוני המיכון אל מול היומנים. לאחר פעולה זו היה מכין הוראת תשלום, שאותה מאשרים מנהל המחוז או סגנו.

לדברי מונס, בתחילת מרץ 99 קיבלו במשרד הנחייה לגרוע 5 בתי ספר וזאת בשל קיצוצים. לפיכך הוחלט להוריד את המכללה הטכנולוגית, לאור הדיווחים השליליים שהגיעו מהפיקוח. לאחר שבוע התקבלה הנחיה להחזיר את המכללה למצבה ולהוריד בית ספר אחר.

במהלך בקרת יומני נוכחות ביולי 99, גילה העד כי יומני הנוכחות של המכללה היו ריקים. היומנים נמסרו לו על ידי שליחים שונים. בעקבות כך הודיע לו הממונה על הפסקת התשלום לבית הספר. אולם כשעלה החשד לגבי זיוף היומנים, נאמר לו על ידי הממונה שיש אפשרות לשחזר את היומנים ושזה הליך מותר, וכך נעשה.
לדבריו, את הנתונים על מספר התלמידים קיבל מהמחשב, והוא לא בדק אם המספר אכן משקף את המציאות. הבדיקה בשטח לא נעשתה מפני שהממונה על המחוז אסר עליו. לטענתו, יומני הנוכחות היו מועברים על ידו למיכון בתל-אביב, ורק אחרי שהם מוזנים למחשב הוא היה עורך את הוראת התשלום. את היומנים קיבל לראשונה רק ב- 12/98, מכיוון שהמקום היה עוד בהליכי אישור. על היומנים היה חתום עופר חוגי
. האישור היה רטרואקטיבי וזאת לפי הנחיית המשרד. בעניין גובה תשלום לשעת שעור (להלן: ש"ש) של המכללה, ציין מונס שהוא לא שונה במהלך השנה, ועמד לכיתה ט' לפי מסלול ש"ש של 4.39 ₪. כן העיד, שלמרות שידע מדו"חות הפיקוח שהלימודים במקום לא מתנהלים כסדרם, לא ניתן היה להפסיק את הכנת הוראות התשלום, כי בכל פעם שהיה מביא את העניין לידיעתו של שלמה נחמה, אמר לו האחרון, שיש הוראה מהאגף להמשיך לשלם, וכך היה עד 6/99. בחודש זה היה אמור לצאת לשטח לבצע בדיקת יומני הנוכחות, אולם נציגי המכללה הודיעו לו שהם יביאו עד אליו את הנתונים, וכאמור היומנים נמצאו ריקים. עוד ציין, שלאחר פרסום הכתבה בעיתון, הוא נוטרל מכל תפקיד במחוז.
בעניין הנוהל לביצוע גמר חשבון ציין, שהדבר נעשה על ידו, וזאת על ידי השוואת יומני הכיתה ליומני הנוכחות וביצוע חישוב מחודש של הכספים ששולמו לעומת הכספים שמגיעים לבית הספר. גמר החשבון היה מובא לאישור הגזברות.

בחקירתו הנגדית תיאר מונס כיצד ניסה נעים ג'ונה לפטרו, בחשד שהוא זה שהדליף את הנושא אל מחוץ למשרד. אולם לבסוף אישר שאכן סיפר זאת לחברו פריצקי (ע' 35). עוד טען, כי ג'ונה אסר עליו לבקר אישית בבית הספר (ע' 29), ועמד גם על גרסתו, כי סבג שוחח עימו ואמר לו:
"אנחנו נראה מי לא יעביר כסף לבית הספר, אתה כל הזמן עושה לנו בעיות." (ע' 37).

עדותו של מונס מהימנה עלי, והיא לא קועקעה בחקירה הנגדית.
ג'ונה נעים – ממונה מחוז ירושלים והדרום במשרד עו"ר (להלן: "ג'ונה")
30. עד זה נחקר במשטרה באזהרה, לאור העובדה שהעביר את מר מונס מתפקידו לאחר חשיפת הפרשה. הוא נכח בישיבות בנוכחות אנשי משרדו והנאשם, כשהראשונה התקיימה ב-21.1.98, בה הציגו בפני
הנאשם את השלבים הנדרשים להקמת בית הספר והוחלט על הכנת הפרוגרמה שהוגשה כראיה (ת/415).

אכן הפרוגרמה הוכנה, וביום 2.2.98 נשלח מכתבו של העד למר פרחי, וזו לשונו:

"הנדון : פרוגרמה להקמת ביה"ס טכנולוגי חרדי "אור החיים" ירושלים

1. בהמשך להנחייתך, ולפגישה שהתקיימה עם הרב חוגי עופר, הרב זכריה אביגל, יצחק קרונר, אביגדור קריל מיום 21.1.98 סוכם על הכנת פרוגרמה ראשונית להקמת ביה"ס הנ"ל.
2. הח"מ יחד עם הרב זכריה אביגל ותוך התייעצות עם המפקח הארצי לחשמל ותחזוקת מחשבים מר דוד תרזה - הכינו פרוגרמה הראשונית כנדרש.
3. התקציב הראשוני להקמת ביה"ס :
א. תקציב שוטף של 375 ש"ש.
ב. תקציב הקמה - 1.004.000 ש"ח.
מצ"ב הפרוגרמה הראשונית ונספחים הדרושים". (מוצג נ/21)

לאור חשיבותה של הפרוגרמה, נביאנה בשלמותה:

"1. מבוא
בירושלים קיים פוטנציאל של בני נוער מן המגזר החרדי שזקוק להכשרה טכנולוגית במקביל ללימודי יהדות. משרדנו רואה חשיבות רבה בהכשרת בני נוער האלה במקצועות טכנולוגיים על מנת שבתום לימודיהם ישתלבו בצה"ל ואם שחרורם ישתלבו בשוק העבודה בעתיד.

2. אוכלוסיית יעד
- נערים בני 15-18 שנפלטו מישיבות רגילות ואינם מסוגלים להמשיך במסלול של "תורתם אומנותם".
- בשלב ראשון ניתן יהיה לגייס במיידי כ- 60 תלמידים לשלוש כיתות י'.
- התלמידים האלה מתגוררים בפני
מייה של "ישיבת אור החיים" בירושלים.

3. מסלולי לימוד והכשרה
1.3. ע"פ הנתונים הכלליים, קיימת דרישה בצה"ל ובמשק למקצועות מחשבים וחשמל על כן מוצע לקיים שתי מגמות, האחד - בתחזוקת מחשבים, והשניה בחשמל מוסמך.
2.3. מסלול הלימוד המוצע - הינו מסלול של חניכות משולבת 4+2 (כלומר 4 ימי לימוד ו- 2 ימי עבודה). משך הלימודים שלוש שנים בכתות י'-יב'.
3.3. תקציב שוטף עבור 60 תלמידים לשנ"ל תשנ"ח או תשנ"ט יהיה כ- 375 ש"ש התקציב פר תלמיד כמקובל באגף.

4. מתכונת הלימודים
1.4. מתכונת הלימודים בכתה י'- 6 ימי לימוד.
(א) לימודי קודש - 12.00 - 8.00
(ב) לימודי כלליים וטכנולוגיים 20.00 - 14.00
(ג) הלימודים יתקיימו - 6 ימים בשבוע כ- 30-40 ש"ש
הערה: על מנת למנוע ריכוז של הלימודים המקצועיים בשעות אחה"צ, תתבצע רוטציה עם לימודי קודש ולימודי מקצוע ע"פ הצורך.
2.4. מתכונת לימודים בכתות יא' - יב' : 4 ימי לימוד + 2 ימי עבודה:
(א) לימודי קודש - אחה"צ.
(ב) לימודים טכנולוגיים וכלליים - בשעות הבוקר.
(ג) הלימודים יתקיימו 4 ימים בשבוע כ- 22 ש"ש.
3.4. מערכת לימודים במגמת תחזוקת מחשבים (אישור הפעלה 933/98)
(1) עברית והבנת הנקרא.
(2) ידע עם ואזרחות.
(3) מתמטיקה.
(4) אנגלית.
(5) פיזיקה.
(6) מדעי מחשב.
(7) לימודי מקצוע (תחזוקת מחשבים).
(8) עבודה בסדנא לימודים.

4.4. מערכת לימודים במגמת חשמל מוסמך (אישור הפעלה 735/96)
(1) עברית.
(2) ידע עם ואזרחות.
(3) מתמטיקה.
(4) אנגלית.
(5) פיזיקה.
(6) לימודי מקצוע - חשמל מוסמך.
(7) עבודה בסדנא לימודית.

5. הערכה תקציבית להקמת ביה"ס
1.5. מבנה
קיים מבנה ייעודי הממוקם ברחוב שמואל הנביא בירושלים בפני
מית "אור החיים" בגודל של כ- 800 מ"ר הכולל, 2 אולמות המיועדים לסדנאות, 3 כתות לימוד, חרדי שירותים ומנהלה.
2.5. יש צורך בהתאמת המבנה לשתי המגמות המוצעות - ההערכה התקציבית לכך כ- 50.000 ש"ח.
3.5. שכירות שנתית דרושה - 504.000 ש"ח
(לפי 15$ למ"ר x 12 חודשים = 144.000$)
הצטיידות
4.5. מגמת חשמל: (נספח1)
ההצטיידות למגמה זו מוערכת ע"י הפיקוח בכ-250.000 ש"ח, עבור רכישת:
- מעבדת מחשבים
- ציוד אלקטרוניקה
- רשתות." (מוצג נ/3).

ביום 16.3.98 השתתף ג'ונה בביקור במבנה ברח' שמואל הנביא, וסיכום הדיון הועלה על הכתב, כדלקמן:
"סיכום דיון במבנה בשמואל הנביא -
נוכחים: שרה חורש (סגניתו של פרחי), נעים ג'ונה (מנהל המחוז), אביגדור קריל, זכריה אביגל, חוגי

"בישיבה נידונו הנושאים הבאים:
1) המשרד אישר 250,000 לשכירות, ובתום בדיקת שמאי ממשלתי ייקבע הסכום הסופי.
2) בי"ס יפנה לעיריית ירושלים להכרה "כבי"ס עירוני" ע"מ לזכות בתקציב שוטף (פיס, מכשור וכו') - באחריות עופר.
3) מענקי פיס - הבקשה מוגשת ע"י הרשות המקומית לפיס והעתק למשרד והאגף ממליץ בהתאם.
4) האגף יחפש מכשור וציוד מבתי ספר אחרים של המשרד לטובת ביה"ס (יד שניה).
5) ביה"ס מבקש הדרכה צמודה בפיקוח מקצועי מטעם האגף - אביגדור ינחה וירכז את הנושא מול ביה"ס.
6) תחילת לימודי מכינה - אחרי פסח תשנ"ח.
7) שמאי ממשלתי באחריות שרה חורש.
8) לימודי המכינה במקצועות אנגלית, מתמטיקה, עברית.
9) המפגש הבא ביום 22.04.98" (מוצג נ/38).
31. ביום 29.7.98 נערך דיון נוסף במשרדו של העד בנוכחות מר נחמה, אביגל, קובלנץ והנאשם. בפגישה זו מבקש הנאשם לפתוח מגמה חדשה לבנות חרדיות במבנה עם שטח 400 מ"ר.

בסיכום הפגישה, כפי שעולה ממוצג נ/13, שהוגש כראיה, נקבע:
"סיכום דיון אצל ג'ונה – 29.7.98
נוכחים: ג'ונה, נחמה, אביגל, קובלנץ, חוגי

"א. בי"ס טכנולוגי חרדי לבנים (המשך טיפול)
1. התקיים ביקור נוסף במבנה בשמואל הביא ובמבנה המיועד לביה"ס לבנות בהשתתפות מר חוגי, מר בן ציון קובלנץ, מר מונל שבו התברר כי ניתן יהיה להתחיל את הלימודים העיוניים ביום 1.9.98.
2. אפשר יהיה להקים במבנה סדנא לתחזוקת מחשבים.
3. לגבי הסדנא לחשמל, תעשה פעולה מחודשת על ידי מר חוגי למצוא מקום קרוב לביה"ס להקמת הסדנא לחשמל.
4. המחוז ידאג בהקדם האפשרי להעברת הסכם הפעלה לרשת אור החיים.
5. הרשת תחתום הסכם שכירות, עם בעל המבנה בהתאם לתנאים שנקבעו על ידי השמאית ממשרד המשפטים.
6. מר יחזקאל כהן יגיש למחוז עד יום 16.8.98 מערכת שעות ולימודים וגם רשימת המורים המקצועיים והכלליים לאחר שאושרו על ידי הפקוח הפדגוגי והמקצועי.
7. ביום 1.9.98 ייפתחו שלושת הכיתות במתכונת הלימודים העיוניים, כאשר שאלת הלימודים המעשיים תישאר פתוחה עד למציאת פתרון לסדנאות.
ב. נושא בי"ס טכנולוגי חרדי לבנות
מר חוגי מבקש לפתוח מגמה חדשה לבנות חרדיות במבנה עם שטח של 400 מ"ר.
יש כיום בין 50 ל- 60 תלמידות לכיתות ט' ומבקש לפתוח כיתות תכנות מחשבים וגרפיקה ממוחשבת.
סיכום:
1. הרב זכריה ידאג לקבלת אישור של מנהל האגף לפתיחת מגמות תכנות מחשבים וגרפיקה ממוחשבת.
2. ביה"ס ייקרא "אוהל ברכה" (שכונת נווה צבי)
3. יוצא מכתב מהמחוז לשרה מזרחי בדבר פנייה לשמאית להערכת השכירות עבור המבנה.
4.יוקם צוות שיכין פרוגרמה ראשונית שיורכב מהרב זכריה, מר חוגי ומר קובלנץ, במתכונת דומה למגמת בנים ויש לערב שני המפקחים המקצועיים דוד דיין (מחשבים) ויוסי וייס (גרפיקה ממוחשבת).
5. הצוות יכין בין היתר לוח זמנים לכל הנושאים הטעונים טיפול כגון: מבנה, הצטיידות, מערכת לימודים, פתיחת שנ"ל"
32. ביום 10.8.98 מעדכן ג'ונה את מר פרחי לגבי ההתקדמות בכל אתרי או"ח (נ/14). בעדותו מספר העד על מגעיו עם הנאשם, על כך שהמשרד אינו משתתף בתקציב והתאמת מבנה, מצביע על ליקויים (ראו גם מכתבו לנאשם מיום 2.11.98 – נ/39). בחקירה ראשית מעיד הוא על בעיות שעולות מדוחות הפיקוח, על כך שלומדים רק לימודי קודש, אין מנהל, הבעיות עם היומנים, וכי כאשר סוף סוף קיבלו אותם, הם נראו משוחזרים ולא התאימו ליומנים הממוכנים (ע' 1315).
או אז, הומלץ לסגור את בית הספר. וכן מוסיף הוא:
"... במהלך השנה היו אמורים להתקיים לימודים מקצועיים, לא התקיימו לימודים מקצועיים..." (ע' 1323) (כן ראו מוצג ת/300).

בחקירה הנגדית הדגיש ג'ונה, כי הפרוגרמה אינה התחייבות אלא רק הערכה תקציבית. (ע' 1407).
אני מקבל את דבריו של ג'ונה כהווייתם, גם עם פעל בתאום עם מר פרחי, כמפורט להלן.

יוסף פרחי – מנהל האגף להכשרה מקצועית במשרד עו"ר (להלן: "פרחי")
33. המאשימה אינה מייחסת לעדותו רלוונטיות רבה. זאת הואיל ולשיטתו הוא לא עסק בפרטים, ומרבית עדותו הינה, לדעתה, עדות סברה באשר היא מתבססת על עדויות אנשי הפיקוח.
ההגנה, לעומת זאת, סוברת כי מדובר בעד מפתח.
סביב העדתו של עד זה טען הנאשם, כי אי העדתו בשלבים הראשונים של פרשת התביעה, ואופן הזמנתו למתן עדות בשלב שניתנה, גרמה לו נזק ראייתי, לבד מכך שמלמדת היא על חוסר תום לב דיוני מצד המאשימה. על כך הרחבנו את הדיבור לעיל בפרק הכללי. לפיכך עתה נבחן את עיקרי הודעותיו ועדותו לגופם של דברים.

34. המקור לגישות השונות של הצדדים לגבי עדותו של פרחי, נעוץ בכך שהוא נחקר במשטרה באזהרה, כחשוד בשיתוף פעולה עם הנאשם. פרחי נתן אישור בדיעבד לגבי התקופה בה למדו לימודי קודש, ולדעת התביעה היה בכך כדי חריגה מסמכות. אולם, בין כך ובין אחרת, אישור זה ניתן על סמך מצגי השווא, ומתוך מחשבה כי אכן הוקמה ופעלה מכללה באותה עת, עם תלמידים שיועדו ללמוד באותה מכללה.

לטענת המאשימה, אף אם החליט פרחי ונתן הוראה לשלם לעמותות על דעת עצמו, ואכן שיתף פעולה עם שולחיו של הנאשם או פטרוניו, אין בעובדה זו כדי לפטור את הנאשם מהרשעה בקבלת דבר במרמה מאורגן של המדינה, כפי שנקבע ב"פרשת אבוחצירא" (ראו להלן).
לצורך בחינת עדותו נעמוד על הבדלי הגישות בינו לבין מנכ"ל משרד עו"ר, אותה עת, מר יגאל בן שלום. מכל מקום, דבריו בהודעותיו, ובבית המשפט, קושרות את הנאשם לאמור בכתב האישום בפרשת המכללה הטכנולוגית.

כך, למשל, אמר פרחי:
"... וכל העבודה נעשתה מול עופר חוגי
" (ת/415).
וכן:
"הרב (אלבז) הודיע לי שבא כוחו לעניין (הקמת המכללה) הוא עופר חוגי
" (ת/415).

ועוד:
"כלל הדיונים שאני קיימתי לגבי בתי הספר של עמותת אור החיים היו אל מול עמותת אור החיים ובא כוחה עופר חוגי
..." (ת/416).

מהודעתו במשטרה עולה שהוא ניזון למעשה ממצאי עובדי המשרד. בין היתר ציין כי:
"יחד עם זאת בחודש ינואר 99 כאשר הובא לידיעתי שמתבצעים רק לימודי קודש באור החיים אני הורתי את שרה מזרחי להוציא מסמך לממונים ולוודא שהתשלום של השעות יתבצע רק לפי שעות הלימוד בפועל.." (ת/419).

אם כך, הרי שלמעשה לימודים טכנולוגיים היו בשוליים בלבד, משמע היה מקום להחזרת הכספים ששולמו!

35. מעדותו בבית המשפט עולה כי פרחי ניסה לקדם את המשימה שבאה ביוזמת השר אלי ישי והרב אלבז, ולעשות 'קץ להפליית תלמידים'. מדיניות השר היתה להרחיב את מספר בתי הספר שיעסקו בהכשרה מקצועית.
פרחי עמד בראש הוועדה שמינה מנכ"ל המשרד מר בן שלום ביום 14.4.97 (ת/415).
בהתייחסו למר פרחי, מתאר ב"כ הנאשם, בסיכומיו, את נושא פתיחת בתי ספר טכנולוגיים במגזר החרדי כדלקמן:
"בד בבד, ובהשראת השר אלי ישי, החל פרחי לקדם את תוכניתו להרחבת מעגל ביה"ס הטכנולוגיים במגזרי החברה השונים – היהודיים, הדרוזים וגם החרדים. פרחי שאף להקים למעלה מ- 12 בי"ס חדשים. ואכן, בהיתר שנתן פרחי נפתחו 7 מוסדות חדשים, במיגזרים הנ"ל. התוכנית, וכוונת השר ישי זכו לגיבוי משרד האוצר, והן כללו כוונה לחדור גם למגזר החרדי. על פי עדותו של פרחי, המגמה היתה להכשיר נוער חרדי לגיוס לצה"ל, תופעה שכידוע מסמלת חדשנות במציאות הישראלית. ואכן, משרד העבודה והרווחה השקיע בפרוייקטים השונים במגזר החרדי כ- 70 מיליון ₪; לפרוייקט הטכנולוגי "אור החיים" הוקצה כ- 1.5-2 מיליון ₪. (יוסף פרחי, עמ' 993 לפ')

פרחי, על פי עדותו, בחן מועמדות אפשרית של בכירי המגזרים החרדיים בארץ. עסקינן בנושא "רגיש", שכן המגזר החרדי מתקשה לשתף פעולה עם לימודים שאינם תורניים. בליבו של פרחי גמלה ההחלטה לפעול בשיתוף פעולה עם הרב אלבז. פרחי נפגש עימו ושכנע אותו לשתף עימו פעולה" (שם, 51).
36. הנה כי כן, מדברי הסנגור עצמו בוקעת התשובה ל"מניע" של הנאשם לקבל דבר במירמה. חרף שההחלטה כי הקמת בתי ספר טכנולוגיים במגזר החרדי היתה פרי החלטה בין משרדית מתואמת, היה ברור כי המגזר החרדי יתקשה לשתף פעולה עם לימודים שאינם תורניים. אכן, המניע אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה, אולם כפי שראינו לעיל ונראה גם בהמשך, המאשימה הציגה ראיות לעצם האישום גופו.
ועוד מוסיף הסנגור המלומד:
"העובדה כי מדובר בניסיון חדשני, בהכנסת מגמה טכנולוגית לתוככי ישיבה תורנית, חיה ופעילה, והעובדה שמלכתחילה כיוונו התוכניות וההסכמות לתלמידים שהם פליטי לימודים תורניים – כל אלו משליכים בהכרח על אופייה הנצפה מלכתחילה של מגמה זו ועל השוני בינה לבין בתי ספר שכל כולם לימודים טכנולוגיים!" (שם, 52). (ההדגשה - במקור).

כשנשאל פרחי מתי החליט לראשונה שילמדו רק לימודי קודש בבית הספר הטכנולוגי של אור החיים, ענה:
"ת. מעולם לא נתתי החלטה כזאת ולא כוונתי לרוח הזאת, אלא להיפך, כל מעייני היו לקדם את הנושא של החינוך הטכנולוגי במגזר החרדי" (עמ' 830).

37. תוך מבט-על על כלל העדויות הרלוונטיות שלפני, ומבלי להטיל דופי ביושרו של פרחי, הרי מתוך עדותו נראה כי הוא ניסה לרצות את הוגי הרעיון, היינו: השר אלי ישי והרב אלבז, והתערב בקטעים שאינם בתחום תפקידו או תוך עקיפת מנכ"ל המשרד, לרבות ביטול החלטות הפיקוח, ומכאן ההתנגשות ביניהם. כך לדוגמא, מתוך עדותו:
"המפגש השני בא בעקבות הפנייה של הרב אלבז לשר אלי ישי. הוא מצר על זה שהבטחנו לו כסף לפתיחת בית הספר ולא קיימנו את ההבטחה ואז התקשר אלי השר אלי ישי ואמר שצריך ליישב את ההדורים עם הרב אלבז כי הם כבר שלושה חודשים לא מקבלים כסף ואז נסעתי לרב לישיבה והסברתי לו את כל התרחיש של הבג"ץ ולמה אנחנו מנועים מלשלם להם כסף." (ע' 827).

פרחי אף מאשר את האמור בהודעתו (ת/20), שמעולם לא התיר לימודי קודש בלבד. הוא אף אישר בעדותו שהרב אלבז בא בדרישות כספיות בטענה שהם צריכים את הכסף (עמ' 836).

38. בנושא הנפשות הפועלות מצד או"ח, מעיד פרחי כי לא הכיר את אבי סבג, ואף את נזרי הוא לא הכיר בשמו הפרטי ("זוכר את השם נזרי, משהו נזרי, סבג אני באמת לא מכיר", עמ' 843).
ובהמשך:
"ש. אתה אומר כך, יצויין כי רמת האמינות של רשת חינוכית נבחנת לאורך זמן. במקרה הספציפי הזה קיימנו פיקוח פדגוגי ובהנחיות מינהליות כנדרש, וברגע שאתה רואה בעיית אמינות, הופסק הפיקוח והופסקו התשלומים לרשת לצורך בירור,כן?
ת. כן." (ע' 849).

יחד עם זאת, מאשר פרחי שהפיקוח נעשה ע"י בעלי התפקידים שבמשרד, והוא אף כעס שלא הודיעו לו קודם לכן על רמתם הנמוכה של התלמידים.
למעשה הוא לא התעניין בפרטים או בתחשיבים, וכי תשובות בעניין זה יש להפנות, לדבריו, למר קרונר (ע' 895). העד מאשר שמכתבו של מונס מ-9.11.98 הינו אחד הדוחות החשובים (ע' 918). משמע, הוא מאשר למעשה כי המשרד בא בדרישות לבית הספר לכל אורך התקופה.
אף בחקירה הנגדית על ידי הסניגור, שולל הוא את התיזה שהוצגה לו, לפיה דובר על כך שלא ילמדו לימודים טכנולוגיים והנושא יוכנס בהדרגה. לגירסתו, הנושא לא עלה כלל על הפרק (ע' 933).

כן מעיד הוא שלמעשה "קנינו שירות ברברס", כדבריו, לאחר החלטת הבג"צ (ראו לעניין זה להלן). יחד עם זאת, על אף שלא נכנס לפרטים עצמם, הוא מעיד כי פנה בפברואר 98' למנכ"ל, בבקשה לאשר דמי שכירות למבנה בסכום של 250,000 ₪ (ת/415; נ/52), והמנכ"ל אישר התקציב (נ/36).

39. ביום 25.6.98 התקיים דיון אצל פרחי בו נכחו, בין היתר, קרונר, ג'ונה, לביאן קובלנץ, וחוגי.
בסיכום הפגישה נאמר, בין היתר, כדלקמן:
"א. מנהל האגף הבהיר כי הקמת ביה"ס נמצא בסדר עדיפות עליון מבחינה אסטרטגית של האגף, תשלם שכר הדירה הוסדר עקרונית. במקביל, יש לדרוש מהמשכיר התאמת המבנה לצרכי ביה"ס והסדנאות.
מנהל האגף הנחה את מר א. מלול, מנהל המחלקה הפדגוגית לסייע בארגון סדנת אוריינטציה והערכות למורים חדשים וכן להדריך את צוות האיפיון של ביה"ס, כמו כן הודיע כי עד להתייצבות ביה"ס, מרכז ההכשרה תל ארזה יתן גיבוי ועזרה למוסד...
ו. מר עופר חוגי
מוסר כי עמותת ביה"ס "נראה אור" פועלת כ"משק סגור בזיקה אירגונית ב"אור החיים", מר חוגי ביקש להימנע מפירסום מיותר בגלל רגישות הנושא במגזר החרדי, כן מסר מר חוגי שיש לו ספקות בדבר יכולתו לקבל מהמשכיר את ההתאמות הספציפיות של המבנה לסדנאות וכו'". (ת/135). (ההדגשה – אינה במקור).

40. לא יבשה הדיו על סיכום זה, והנה מגיע מכתב המנכ"ל ובו ביטול אישור קליטת התלמידים (ת/314). אף תגובת פרחי לכך לא אחרה לבוא (ת/315), בה מאשים הוא את המנכ"ל בנסיגה מהתחייבות שנתן, וגרימת נזקים.
על המחלוקת בין השניים, שבהמשכה הוגשה התלונה נגד פרחי בגין איומים, טוען ב"כ הנאשם בסיכומיו, באלה המילים:

"טענותיו של המנכ"ל אכן לא היו פשוטות, כפי שיובהר להלן. הן העלו טענות חריפות כלפי פרחי, כלפי קשריו עם "אור החיים" וכלפי נסיבות הקמת הטכנולוגי. דבריו הניעו את גלגלי החקירה, ולטעמנו, הלהיטו את רוחה של המאשימה בהגשת כתב האישום. אלא שהמאשימה עצמה חטאה גם היא, באימוץ המתווה שהתווה המנכ"ל, גם כאשר העובדות, המסמכים הרבים וראיות מפי עדים אחרים טפחו על פני טענותיו של הנ"ל. המאשימה עצמה עיניה מראות את שפע הראיות, מעמידה על טענותיו המופרכות של המנכ"ל, ומהסקת מסקנות בהתאם. במהלך המשפט גופו – המשיכה המאשימה במגמה זו, ו"הויתור" השערורייתי על העדת פרחי נועדה אך לכסות על מגמותיה הפסולות". (שם, 54).
עולה אפוא, מעדותו של מר פרחי, כי אכן היו חילוקי דיעות בינו לבין מנכ"ל המשרד, ואולם אף מתוך דבריו הוא, ניתן להסיק כי לנתונים שאספו המפקחים בשטח, משמעות רבה, דבר שבכוחו לתמוך בראיות המאשימה לענין המצגים שהציגו הנאשם ואנשיו למשרד עו"ר.

יצחק קרונר - מנהל מחלקת הנוער במשרד עו"ד (להלן: "קרונר")
41. מן הסתם עד זה הובא על מנת ללמדנו כי הנאשם הוצג בישיבה עם פרחי כמנכ"ל מוסדות אור החיים. (הודעותיו 125/ת; ת/126; ת/127; עדותו - ע' 51).

כן סיפר העד כי ראה בבית הספר ילדים, אולם לא כינה אותם כתלמידים.
על פי מוצג נ/2, הוא ביקר במקום עשרות פעמים והיו שם תלמידים (כמצוין ע"י הסניגור). בעדותו סיפר כי לא ראה בית ספר, ואף לא כיתות במובן המקובל של המילה, וכי אמר בזמן אמת שיש לסגור את בית הספר, חרף העובדה שמדובר בצעד חריג.

סיכום ביניים
לאור עדויות אנשי המשרד, כמפורט לעיל, ובעיקר לנוכח עדותו של פרחי, מבקש הסניגור להקהות את אחריותו של הנאשם. טוען הוא שכל ראשי המשרד היו מודעים לכל הקורה בבית הספר הטכנולוגי אור החיים, ובכך שהיה עליו פיקוח ובקרה הדוקים.
הסניגור סומך ידו על דברי העד פרחי שטען כי הורה לראש מדור פיקוח לקיים פיקוח הדוק על בית הספר.
אם כך, נשאל מדוע נדרש לפקח דווקא על בית ספר זה באופן מיוחד, שהרי התכנית כולה כללה כ-60 מוסדות?
נראה, כי דברי פרחי באו על רקע קבלת דו"ח המבקר (נ' 33א), ואין מדובר בפרס על הצטיינות אלא על הצבעה על המחדלים, ולפיכך יש לדחות טענה זו מן הפן העובדתי. נתייחס לכך בהמשך, בדיון באיזו עבירה ניתן להרשיע את הנאשם.
אנשי משרד החינוך
לבנה אברמוביץ - מנהלת ענף בכירה במשרד החינוך והתרבות לחינוך מוכר שאינו רשמי (להלן: "אברמוביץ").
42. הודעותיה במשטרה הוגשו בהסכמה כראיה (ת/182; ת/184; ת/193).
אברמוביץ העידה (ע' 429), שהנאשם עבד מולה בנוגע למוסדות 'אור החיים' ו-'נראה אור', ומסרה רשימה של בתי ספר. העדה פנתה לרו"ח שגיא לבדוק מדוע במקום בו קיים בית ספר של משרד החינוך, מתקיים לכאורה גם בית ספר של משרד העבודה. הנאשם הגיע להסביר את מהות הרישום הכפול. השיחה עימו לא התפתחה הואיל והגב' אברמוביץ ידעה על קיומה של החקירה.

אמנון לוי - מנהל ענף שכר לימוד במשרד החינוך.
43. הודעתו הוגשה בהסכמה כראיה לתוכנה (ת/18). הוא ציין שמשרד החינוך העביר ל"אור החיים", עבור כיתות ט-י"ב, סך של 1,420,318 ₪ בגין 225 תלמידים מדווחים. בית הספר אושר למגמה עיונית ולא טכנולוגית. הנאשם הציג עצמו בפני
ו כנציג בית הספר. ברשימת המורים אצלו הופיע הנאשם כסגן מנהל.

נציגי העמותה
אבי שגב (סבג) (להלן: "סבג")
44. הודעותיו במשטרה הוגשו בהסכמה כראיה (ת/251; ת/252; ת/253).
התביעה מציגה עד זה, שלימים שימש כעוזרו הפרלמנטרי של הנאשם בכנסת, כשותף לעבירת המרמה, וכמי שאין לו הסבר למצגים שהציג למשרד עו"ר.
סבג הוכרז במהלך עדותו כעד עוין, והודעותיו התקבלו מכח סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), זאת לאחר ששוכנעתי שנתמלאו התנאים שבסעיף 10א(א)(1) +(2), וכן ס"ק (ד) לפקודה. באשר עדותו בבית המשפט היתה שונה בפרט מהותי מן האמור בהודעותיו הנ"ל.
הפרט המהותי, הנחוץ לענייננו, הינו אופן הצגת העד על ידי הנאשם בפני
אנשי המשרד כמנהל, בכך שלקח על עצמו משימות מבלי שהיה בכוונתו לבצען, ופועל יוצא מכך הוא, שלמעשה הנאשם הוא זה שניהל את המשימה לקבלת הכספים על ידי מצג השווא.
זו תמצית דבריו בהודעותיו:
בשנת 2000 היה סבג העוזר הפרלמנטרי של הנאשם. במקום בו יש לרשום תפקיד, ובהתייחסו לתפקידו במכללה ציין: מנהל!

בהודעתו, ת/251, הוא אומר:

"הייתי אולי מנהל למשך 5 ימים בלבד. אני זוכר שיום אחד פנה אלי עופר חוגי
והציע לי לשמש מנהל בבית הספר הטכנולוגי, אני אמרתי לו שאין לי הכשרה לכך ואני לא יודע מה צריך לעשות. אני בכל זאת הסכמתי וניסיתי במשך 5 ימים". (שם, 1).

ובהמשך:

"אחרי 5 ימים אמרתי לעופר שאני לא מוצא ידיים ורגליים ולא יודע מה לעשות בכלל. אז אני סיימתי את התפקיד שלי כמנהל."

בהודעתו השניה, ת/252, הוא אומר:

"אני אמרתי שלא הייתי מנהל בכלל. ביקשו ממני להיות כמה שעות, זה לא שבאו וביקשו למנות אותי כמנהל בצורה מסודרת. אני אפילו לא יודע מכל העסק הזה שאני מנהל". (שם, 1).

בהמשך:

"בבית הספר עצמו לא הייתי כלום. היה איזה כמה פעמים שביקשו ממני להעביר חומר מבית הספר למשרד העבודה".

וכן:
"בבית הספר הטכנולוגי של אור החיים לא היה לי שום תפקיד. "לא הייתי מנהל בכלל, הייתי נער שליחויות של מוסדות אור החיים. בין היתר הייתי גם הנהג של כל מי שהיה צריך, של הרב אלבז, של עופר חוגי
, לא באופן קבוע בין היתר". (ע' 2).

בקשר לזהות האדם שביקש ממנו להציג עצמו כמנהל, היו גרסאותיו מתפתחות מהודעה להודעה. כך מציין הוא בת/251:

"אני זוכר שיום אחד פנה אלי עופר חוגי
והציע לי לשמש מנהל בבית הספר הטכנולוגי".

ובהודעתו ת/252 הוא מציין:

"בהודעתי הקודמת אמרתי שעופר חוגי
פנה אלי לשמש כמנהל. אם אמרתי את זה יכול להיות שזה נכון. אני לא זוכר". (שם, עמ' 3).

סבג חוזר על כך בת/253, באומרו:
"ניהלתי, לא ניהלתי. יכול להיות שהוא הציע לי להיות מנהל. אני לא זוכר דבר כזה". (שם, עמ' 2).

לשאלה מי לשיטתו כן היה מנהל בית הספר? עונה סבג:

"לשאלתך, עופר חוגי
היה מנהל בית הספר מההתחלה ועד הסוף" (ת/251 עמ' 2)

בהקשר למעשיו שם ומה ראו עיניו, אמר:

"היה שם איזה מנהל אחד נמוך עם כיפה סרוגה, מבוגר יחסית והוא ביקש ממני שאני אצלם מבחני מיון, הוא ביקש ממני אז צילמתי לו. זה מה שהיה שם." (ת/252, ע' 1).

בנוגע לשיעורים ולמורים במקום, מציין סבג:

"כן. ראיתי שיש שיעורים.... לא יודע באיזה מקצוע אבל אני חושב לימודי קודש" (ת/251 עמ' 2).

וכן:

"אני לא זוכר את המורים. יותר נכון אלה היו רבנים".

בנוגע להצגתו כמנהל, הוא מציין:

"אני רוצה לציין שמאוד הרגיז אותי הדבר שהשם שלי נרשם כמנהל, כי אני אין לי כישורים מתאימים לכך ובאותה תקופה הייתי רק בן 22 וכולם יודעים וגם הרב אלבז שאני לא הייתי מנהל בפועל ומרגיז אותי שבכלל מזכירים את השם שלי כמנהל".

ועוד בהודעתו:

"במסגרת היותי מלווה לעופר חוגי
אני לפעמים הסעתי אותו לשם, נכנסתי איתו - 4-5 פגישות אפילו פחות, אבל לא נטלתי חלק בשיחות אלא הייתי כמו עציץ, לא מבין מימיני ומשמאלי".
(ת/251, שם, 2)

ובהמשך:

"ש. היכן נפגשת יחד עם חוגי עם גורמים ממשרד העבודה?
ת. פעם אחת במגרש הרוסים ופעם אחת במשרד העבודה הראשי". (שם, 3).

כשנשאל סבג:

"מי הביא אותך והכניס אותך לפגישות עם אנשי משרד העובדה והרווחה?

השיב: "עופר חוגי
" (ת/253).
ולשאלה: "כיצד הצגת את עצמך"
עונה הוא: "סתם בתור מישהו שלקח אותו ועליתי איתו". (ת/253).

לשאלה, מה עשה בישיבות האלה?

ענה: "ישבתי לא דיברתי מילה" (ת/253 עמ' 3).

בקשר למשכורת מהמכללה, אמר:

"לא. לא קיבלתי שום משכורת" (ת/251).

סבג מוסיף (ת/251), כי היה בקשר עם מונס אשר דיבר איתו על היומנים, והוא דיבר על כך עם הנאשם, שלא ענה לו (ת/252), וכן כי:
"... אני במשך 3 או 4 פעמים לקחתי מעטפות שעופר נתן לי וביקש שאני אעביר אותם למשרד העבודה. אני לא יודע מה יש בתוך המעטפות ומה אמרו לי במשרד אני העברתי בחזרה לעופר."
(ת/251 ע' 4).

סבג לא זכר את הגב' רפפורט, ולא היתה זכורה לו שיחה איתה (ת/252 ע' 5). זאת בניגוד לעדותה בנדון, בה סיפרה שהוא התקשר אליה הביתה בערב והודיע לה לא לבוא כי החומר טרם הוכן.

עדות סבג בבית המשפט
45. בעדותו לפני התקשה העד להזכר באמור בהודעותיו, אך הניח שאמר זאת "אם זה כתוב". אין לו הסבר מדוע ביקש מהנאשם לחדול להיות מנהל, אם לא מינו אותו מלכתחילה. בהמשך עדותו נשאל:
"ש. לא היית מנהל ושפנו אליך, הוא לא אמת נכון."
ת. כן, אמת, מאה אחוז, זה לא נכון".
ש.... לא אמת, זה דבר שקר נכון?
ת. נכון". (פרוטוקול, עמ' 812)

כך, מתכחש הוא לדברים שאמר בהודעות ונסוג קמעה, ואין לו הסבר למצגים הרשומים במשרד עו"ר.
התרשמתי שהעד מנסה להתחמק מכל שאלה שיש בה כדי להפליל את הנאשם, אם כי לא תמיד בהצלחה.
אני מעדיף את הודעותיו הנ"ל במשטרה על פני עדותו בבית המשפט.

יחזקאל כהן – שכן של הנאשם (להלן: "כהן")
46. הודעתו במשטרה הוגשה כעדות ראשית. העד השתתף בתכנית להקמת בית הספר, ולדבריו הנאשם הציע לו להיות מנהל בית הספר (ת/254 ע' 1). אולם בת/255 הוא אומר:

"אבל אני רוצה לחזור שאני לא הייתי בפועל מנהל של שום בית ספר טכנולוגי." (שם, 2).

כהן מסכים כי הוצג בישיבות המשרד "כמנהל", (ת/254).

בהודעת ת/255, ציין:

"בפגישות אלה ישבתי בצד כשעופר חוגי
הוא הדומיננטי בפגישות אלה. לי לא היה מה להגיד כי לא ידעתי בעצם מה רוצים." (ע' 2).

ובהמשך:

"כשחוגי נמצא מה יש לי לדבר... בפועל לא דיברתי עם מורים ולא גייסתי אף אחד וכמו שזה נרשם ככה זה נשאר... לא היו תלמידים. בתקופה שאני התעסקתי לא היו תלמידים בכלל... בפועל לא היתה לי כתובת של בית ספר כי לא היה בית ספר בתקופה שלי, ולכן כנראה נתתי כתובת של הבית". (ת/255, ע' 2, 3).
כן טוען כהן שלא עשה דבר, 'הכל היה בגדר דיבורים', הוא נעלם מבלי להודיע, לא לנאשם ולא לאנשי עו"ר, והנאשם אף לא התעניין מדוע.
ומוסיף הוא:

"עופר חוגי
ידע הכל, הוא ידע שאין תלמידים הוא ידע שאין מורים, שאין מערכת שעות, שאין מבנה מתאים, כל זה בהתאם לפגישות שהיו עם משרד העבודה. מעבר לפגישות האלה לא היה לי הרבה קשר עם עופר חוגי
אלא פה ושם אולי ראיתי אותו במקרה והוא לא שאל אותי שום דבר לגבי התקדמות העשיה". (ת/255, ע' 2).

או בשפתו הציורית:

"הרגשתי שהכל באוויר, שאני מנהל בלי כנפיים...
ש. צולע מבחינת אור החיים או מבחינת העבודה והרווחה?
ת. גם וגם". (ת/255, ע' 2).

חלק מדברי אבי סבג ויחזקאל כהן, אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהוצגו והעדויות שהושמעו. (עדות קובלנץ (ת/136, ת/138, ת/135)).

מכל מקום, מהודעותיהם של אנשי העמותה עולה בבירור כי הנאשם ניצח על "התזמורת" הזו, ולמעשה הוא שניהל את המערכה והציג המצגים, כעולה מן העדויות הללו, הבאות מפי אנשיו שלו.

הודעות תלמידים והוריהם
יונתן בן חמו

47. הודעתו הוגשה בהסכמה כראיה - ת/179, והוא אף מסר עדות בבית המשפט. באמצע שנת הלימודים בהיותו במרכז התורה של או"ח, נאמר לו להגיע לרח' שמואל הנגיד 59 בין השעות 14:00 עד 15:00 ללמוד אנגלית ומחשבים. הוא למד שם כשבועיים כתלמיד של משרד החינוך, ומעולם לא נרשם למכללה טכנולוגית. הוא לא נחקר חקירה נגדית.
אני מקבל את הודעתו ועדותו כלשונן.

אמנון יומטוביאן
48. למד לימודי קודש בישיבת ברכת התורה (ע' 696). לדבריו היתה תקופה שבשעת הפסקה לקחו אותם (10 עד 12 תלמידים), ללמוד לימודי חול ברח' שמואל הנביא, זה היה אחרי פסח. הרב עופר נקי היה המורה, ובעז נקי היה המנהל. למדו 15-10 שיעורי מחשב. לא היו יומני נוכחות ואף לא מבחנים. בחקירה הנגדית אינו מאשר שהיו עוד כיתות.

אורי ביטון
49. בעדותו בבית המשפט סתר מר ביטון את הודעתו במשטרה (זכ"ד - ת/206), והוכרז כעד עוין בשלב החקירה החוזרת. הודעתו הוגשה כראיה במסגרת סעיף 10א לפקודת הראיות (ע' 617). הובא לבית הספר ללמוד מתמטיקה ומחשבים, והרב נזרי לימד מחשבים. למד מספר חודשים. בחקירה הנגדית סיפר שהיו 3 כיתות, ואף מסר שמות של אנשים שלמדו איתו (ע' 614), שעה שבמשטרה לא זכר לציין שמות, וטען שאינו זוכר.
אף לגבי עד זה אני מעדיף את הודעתו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, אותה אני מקבל לפי סעיף 10א' לאחר ששוכנעתי שהתקיימו התנאים שבו. נוצר הרושם כי העד בא לבית המשפט כשהוא "מצויד" בעובדות "חדשות".
מעדויות התלמידים הללו עולה, כי למעשה לא התקיימו לימודים טכנולוגיים, ואותם שיעורי מחשב ספורים, היו ללא מסגרת, ללא יומני נוכחות וללא מבחנים. עדותם של התלמידים בן חמו ויומטוביאן מהימנות עלי.
המכללה – מנהלים ומורים (החל מאפריל 1999)
אלי נזרי – המנהל (להלן: "נזרי")
50. הודעותיו של נזרי במשטרה הוגשו בהסכמה כראיה (ת/299, ת/300, ת/301), מהן עולה כי הוא מלמד בת"ת 'נראה אור' ברח' עידו הנביא. באפריל 99 פנה אליו הנאשם וביקש ממנו לנהל את המכללה. הוא גייס 3 מורים. נהג להגיע למקום כל יום מ-14:00 עד 16:00. לא נוהל רישום של התלמידים במקום, והוא אינו יודע אם נוהל כלל (ת/299). מר נזרי לא לימד שם ואינו יודע מדוע שמו הופיע כמורה.
בת/301 מוסיף נזרי שהוא אינו יודע מניין הגיעו התלמידים למקום. לא היה במקום משרד או מזכירות. כשהתנתק מהמקום לא הודיע לאיש, ואף לא לנאשם. הוא אינו יודע אם נערכו בחינות במקום, לא היה בקשר עם הורי התלמידים, לא קיבל משכורות (בת/300 ציין שקיבל), ואף אינו יודע מי היה מנהל שם בשעות הבוקר.
בבית המשפט העיד שמעולם לא שוחח עם תלמידים. (ע' 1249).
בחקירה החוזרת אישר נזרי כי לבד מהבאת מורים, לא דאג ליישום כלשהו של תוכניות לימודים.
כן עולה מעדותו תמונה עגומה ביותר, ממנה ברור כי רשימת המורים היתה בבחינת 'על הנייר בלבד'.

בועז נקי (להלן: "בעז נקי")
51. בהודעתו שהוגשה בהסכמה כראיה (ת/310), הוא מתאר את ניסיונו במסגרות חינוכיות. מגדיר את תפקידו בבית הספר אור החיים כמשגיח וכפותר בעיות לתלמידים. לענין לימודי חול סיפר כי הנאשם פנה אליו כשהקימו את הישיבה שלהם ('ברכת תורה'), והסכים שזו תסתנף למקום שהם שכרו, הובאו ארוחות צהרים לתלמידים, והוא התבקש ללמדם לימודי חול. בעז נקי לא ידע לומר מי טיפל בנושא המורים. הוא אף לא השתתף בשיעורים. משיחות עם תלמידים שמע כי למדו אנגלית, חשבון ומחשבים. כ-20-25 תלמידים הגיעו. אשר ליומנים לא זכר ולא ידע אם מולאו אם לאו.
לשאלה:
"מנהל האגף לשעבר, יוסי פרחי, כתב בתגובתו לדו"ח המבקר כי אתה בועז נקי שימשת כמנהל בית הספר לאחר אליהו נזרי. מה תגובתך?"

ענה:

יוסף פרחי הכיר את שמי דרך סמינר אוהל ברכה, שמע כנראה שאני מעורב גם בבית הספר של הבנים, ואולי קישר כך והחליט שהייתי מנהל, לאחר נזרי. אם נזרי שימש כמין משגיח על תלמידי מה שמכונה ברכת התורה, אז אולי בשלב מסויים החלפתי אותו. אם אני אחראי על תוכנית לימודים ספציפית ובחירת המורים, שיבוצם וכו' הרי שלא עסקתי בכך." (ת/310).

הוא אף לא ידע מתי נזרי עזב ומתי הוא מונה במקומו. דבריו מדברים בעד עצמם ומהווים עדות נוספת לכך שאין מדובר בבית ספר מציאותי.

עופר נקי
52. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה - ת/309. לא היה לו תפקיד מוגדר בבית הספר. מסר שמות של תלמידים. אינו מכיר את המורים שלימדו לימודי חול.

מורים
יוסף אלחרר
53. הודעותיו במשטרה הוגשו כראיות, (מוצגים ת/307, ת/308). הוא גויס לתפקיד על ידי נזרי. התלמידים הובאו מכל מיני מקומות. לא מילא יומני נוכחות. הוא מורה למקצועות קודש בישיבת 'נראה אור'. אליהו נזרי הציע לו ללמד לימודי מחשב והוא נענה. מדובר בתלמידים בני 15-17, אולם לא זכר שמות, לא ערך מבחנים, לא נתן דו"חות. חושב שכתב את שמות התלמידים במחברת ריקה. לא היתה תחלופת תלמידים אלא גריעה בלבד. מדבריו עצמו עולה כי אין לו הכשרה כלשהי בלימודים טכנולוגיים.

אייל שם-טוב
54. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה ת/304. הינו מורה, מהנדס חשמל ואלקטרוניקה. קיבל את הצעתו של נזרי לשמש מורה למתמטיקה באו"ח. ציין כי בהתחלה היתה תחלופה של תלמידים. מידי פעם ראה רשימות תלמידים. לא שוחח עם הורי תלמידים. קיבל שכר - 6,000 ₪ עבור 3 חודשים.

יחזקאל בן אריה
55. העיד בבית המשפט ששימש כמזכיר מוסד באו"ח במשך שנתיים, יחד עם אליהו ניזרי. הכיר את הנאשם. נענה לבקשת נזרי לשמש כמורה לאנגלית במכללה. לימד שלושה חודשים כשלוש וחצי שעות ביום. אינו יודע מאין מגיעים התלמידים. לא עסק ברישום נוכחות. גם לעד זה לא היתה הכשרה מקצועית.

אליהו טופיק
56. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה (ת/72). הוא מופיע ברשימת המורים שנמסרה למשרד.
כך מספר הוא בהודעתו:
"שאלה: בשנת תשנ"ט, האם לימדת בישיבת באר יהודה ? תשובה: כן. לימודי קודש בלבד. שאלה: האם תלמידי הישיבה למדו גם לימודים אחרים, לימודי חול כגון אנגלית, מחשבים, מתמטיקה וכו' ? תשובה: לפני הצהריים בטח שלא. אחרי הצהריים לא נראה לי. לא הייתי שם יום יום...
שאלה: במידה והיו מתקיימים לימודי חול בישיבה אחר הצהריים, האם היית יודע מזה תשובה: לא נראה לי שהיה, כי אני מניח שהייתי יודע מזה. שאלה: האם בשנת תשנ"ט תלמידים שלמדו בישיבת באר יהודה למדו גם בבית הספר אור החיים ברחוב שמואל הנביא 59 בירושלים? תשובה: לא. שאלה: ובודאי שלא למדו שם לימודים כלליים ? תשובה: הם לא הלכו לשם...
שאלה: מחומר החקירה המצוי בידינו התלמידים ארז שמואלי, דוד טרב, מאיר פלבני, יעקב ינוקא, יונתן דורי, אמרו בחקירתם כי למדו אף ורק לימודי קודש ומעולם לא למדו בבית הספר אור חיים ברחוב שמואל הנביא 59 בירושלים. האם התלמידים הנ"ל מוכרים לך? האם זה נכון? תשובה: התלמידים מוכרים לי. הם למדו בישיבה לימודי קודש בלבד ובאשר לנכונות דבריהם הרי כבר אמרתי את זה קודם. שאלה: האם באיזה שהוא שלב בשנים תשנ"ז-תשנ"ט פנה אליך עופר חוגי
או מישהו אחר מטעמו בבקשה לקבל רשימות תלמידים שלמדו בישיבת באר יהודה לימודי קודש? תשובה: הרשימות נמצאות אצל עופר חוגי
, הוא לא צריך אותי בשביל זה." (ת/72).

באי כח הצדדים הסכימו שהוא לא יעיד, לפיכך אני מקבל את דבריו בהודעתו כראיה לכל דבר ועניין.

אשר דמרי
57. רשום כמורה ולא לימד. מציין שהנאשם ידע על תוארו האקדמי והוותק שלו וביקשו להצטרף כדי להעלות את הרף של בית הספר שבניהולו. אולם בהמשך מציין כי אינו בטוח שהנאשם שאל בנוגע למכללה טכנולוגית.

חביב חודדה
58. הודעתו הוגשה במשטרה כראיה (ת/80). אף הוא רשום כמורה ברשימת המורים שנמסרה למשרד, אך לא לימד. שימש כמורה בבית שמש. מר חודדה הכחיש שלימד בשמואל הנביא 59. ידע כי שמו מופיע ברשימה באופן מקרי. לדבריו, כששאל את הנאשם לפשר העניין, השיב לו הלה שזה בסדר ואין מה לדאוג.
יצחק אנגל
59. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה (ת/298). הוא היה רשום ברשימת המורים, אולם לא לימד לימודי חול. לדעתו, הישיבה כפופה למשרד החינוך. לימד רק לימודי קודש לבקשת הנאשם, במשך מספר חודשים. לא יודע דבר על לימודים טכנולוגיים. בחקירה החוזרת הוא מאשר שלימד בבית הספר גם בשנה הקודמת (עמ' 1242).

יהודה אדרי
60. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה (ת/79). רשום כמורה ברשימה שהוגשה למשרד, בה הוא טוען שלא לימד שם.

יורם שמעוני
61. משמש כרו"ח. רשום ברשימת המורים של המכללה, אולם ציין בחקירתו שלא לימד שם (ת/318).

סיכום ביניים
מהודעות ועדויות המורים עולה כי חלקם נרשמו כמורים ובפועל לא לימדו כלל. מתקבלת תמונה עגומה לפיה כאילו היה זה "בית ספר וירטואלי". האמנם ניתן לכנות התנהלות זאת כלימודים או להצביע על קיומה של מכללה טכנולוגית? התשובה הינה שלילית.

עדים נוספים להשלמת התמונה
62. העד אפרים מאיר, שהינו כלכלן, עבד במשרד גינזבורג והשתתף מטעמו בבדיקת המכללה הטכנולוגית. בין היתר ביצע בדיקה מדגמית של 25 תלמידים מתוך הרשימה שהוגשה למשרד. מבדיקה זו התברר כי התלמידים הכחישו כל קשר למכללה. כך גם 10 מההורים.

הודעת גב' נאוה זקן, ששימשה כראש תחום גזברות תקציב ומימון, הוגשה כראיה (ת/23), ממנה עולה שהדוחות השליליים על המכללה לא הובאו לידיעת אגף החשבונות עד לסוף שנת הלימודים. לה נודע על כך רק מגורמים ברמת המחוז, ולא מהאגף להכשרה מקצועית. כן ציינה כי דוחות הפיקוח היו אמורים להיות מועברים לגזבר באמצעות יוסי פרחי ושרה מזרחי.

הודעת הגב' חיה אריך, הוגשה כראיה (ת/24). היא שימשה כסגנית החשב, והיתה אחראית על גזברים מחוזיים. בהודעתה ציינה כי אינה זוכרת אם חוזה בית הספר אור החיים הועבר אליה לצורך מתן חוות דעת תקציבית.

העד דניאל ארתום, הינו הממונה על התקציבים במשרד. הודעתו הוגשה בהסכמה כראיה לתוכנה (ת/210). הוא העיד בבית המשפט שאילו ידע בזמן על כך שהאגף תומך בבית ספר שמלמדים בו רק לימודי קודש, היה מורה מיד להפסיק התשלומים. לדעתו, מערכת הלימודים במכללה (לימודי קודש), נוגדת את חוק התקציב (סעיף 07/14).

הודעת גב' ננולי טרוני, הוגשה כראיה (ת/20). הינה ממונה על תשלומים לאוצר השלטון המקומי ובעלויות פרטיות - במשרד החינוך בירושלים. במסגרת תפקידה היא אחראית על מערכת התשלומים המיוחדת, מבחינה כספית. בהודעתה מוסבר נוהל אישור ותשלום כספים לעמותות. העמותה אמורה כל שנה להציג מסמכים: רישיון עמותה, תקנון עמותה, דו"חות כספיים מאושרים, ופתיחת חשבון בנק לעמותה. בשלב הבא יש צורך בנתונים על מורים, ותק, רמת שירות וגמול, תלמידים. אז נקבע פרופיל למוסד ורק אז מתחיל הליך התשלום השוטף שמתבצע על ידי זיכוי חשבון הבנק של המוסד. כן מסרה צילום של מסמכי אור החיים שהוצגו למשרד בתחילת השנה, וכן פלטי מחשב שמפרטים את כל התשלומים לאור החיים במשך שנת הלימודים תשנ"ט.

הודעת מר אברהם נווה הוגשה כראיה (ת/90) - שימש כממונה ארצי על בתי ספר תיכוניים במשרד החינוך, בפן המנהלי ולא הפדגוגי. אחראי על קביעת פרופיל השירות שלפיו משולם לכל מוסד לימודים בהתאם למספר התלמידים. בהודעתו ציין שהפרופיל הנ"ל נקבע בשיקלול נתונים של רמת השירות, פרופיל המורים, מספר התלמידים, מגמות הלימודים. הפרופיל המשוקלל לכל בית ספר מוכפל במספר התלמידים שדווח, וכך מגיעים לסכום החודשי השוטף שיש לשלם לבית הספר.

הודעת ראובן זילברמן הוגשה כראיה (ת/21). המדובר בממונה כספים (גזבר) משרד העבודה והרווחה של מחוז ירושלים והדרום. פירט את נוהל תשלום הכספים לבתי ספר לנוער במסגרת המחוז. לפי נוהל זה, האגף מכין תוכניות כלליות לכל המוסדות המתוכננים, לאחר מכן יש לקבל מהמוסד את חוזה ההתקשרות מול המשרד כשהוא חתום ומבויל, ולפיו הגזבר מתחיל לשלם למוסדות. התשלום בפועל מתבצע רק אחרי ביצוע בדיקות שונות של פקידי המחוז לאימות הנתונים. אישור סופי יהיה שלו, והכסף מועבר על ידי משרד האוצר לחשבון הבנק של המוסד והוא מהווה מעין מקדמה למוסד, ורק בסוף השנה מתקיים הליך של גמר חשבון באחריות ממונה המחוז. מר זילברמן פירט את כל הכספים שהועברו לאור החיים עבור המכללה הטכנולוגית, הן לבנים והן לבנות, וכן הציג את כל הוראות התשלום שהועברו אליו לצורך כך. (עבור המכללה הטכנולוגית שולמו 998,646 ש"ח). בתחילת ינואר 99 ביקשו מנציגי העמותות לפצל את התשלומים לבנים ולבנות לחשבונות נפרדים ואכן כך היה. עוד פירט את הנוסחה שלפיה מחושב התשלום לבית הספר הטכנולוגי.

בת/69 מפרטת אתי יהודה ומציינת כי יוסי פרחי מנהל האגף פנה אליה וביקש שתכין תחשיב של תקצוב בית הספר אור חיים, ואמר לה שתיקח את הנתונים מנעים ג'ונה הממונה על המחוז. הוא הנחה אותה להכין את התחשיב על פי 4.39 ש"ש (שעות שבועיות שנתיות). הוא גם הורה לה לכלול בחישוב סעיפים של שיפוצים והצטיידות. היא התייעצה עם שרה מזרחי, שאמרה לה לציין במפורש שבאותה שנה אף בית ספר לא תוקצב בגין סעיפים אלה. כשהם אמרו את זה ליוסי פרחי, הוא אמר להם לכלול בכל זאת גם את הסעיפים האלה כי מבחינתו זה תחשיב תיאורטי.
פרחי גם הורה להן לכלול סעיף של דמי שכירות, וזאת למרות שהן אמרו לו שאין חוזה שכירות. למחרת התקשר אליה פרחי וביקש ממנה להכין תחשיב נוסף שחלקו מבוסס על 2 ש"ח וחלקו מבוסס על 4.39 ש"ח. כן מסרה את התחשיבים האלה לשרה מזרחי ששלחה אותם ליוסי פרחי, בצירוף מכתב בו כתבה במפורש שאף בית ספר לא תוקצב בגין הסעיפים של שיפוצים והצטיידות, ושהמודל הוכן לבקשתו.
במהלך שש שנות עבודתה זו הפעם היחידה שהכינה תחשיב באופן חריג שכזה, שאמור להתבצע במחוז.

הודעותיה של שרה מזרחי הוגשו בהסכמה כראיה לתוכנן (ת76, ת' 77, ת' 78). גב' מזרחי הינה סגנית מנהל האגף לענייני תכנון, ארגון ותקצוב. בהודעותיה תיארה את אופן קביעת פרופיל המורה בכלל בתי הספר, וציינה שהנתונים נאספים מהמורים על ידי המחוז, שם מעבדים את הפרופיל, והחומר היה מועבר לאגף לצורך בדיקה חוזרת. רק לאחר מכן נקבע לכל בית ספר הפרופיל של הוותק וביחד עם מסלול הלימודים שנקבע, מחושב התעריף החודשי שיש לשלם לפי תלמיד בפועל כפי שדיווח בית הספר. לגבי אור החיים, הנוהל לא השתנה, בית הספר העביר רשימת מורים, המחוז חישב את הנתונים, האגף קבע את פרופיל הוותק ואת המסלול לפי כיתה ט', וכך שולם כסף על ידי המחוז לפי מס' התלמידים שדווחו למחוז. לדבריה, מנהל האגף ידע כי הקמת בתי ספר חדשים לא תאושר תקציבית וציינה שהוא ביצע מהלך ללא מעורבות הגורמים המקצועיים באגף ובחשבות. כן ציינה, שנראה לה לא תקין שמנהל האגף עושה צעד כזה ללא אישור התקציבן, וללא אישור החשבות וללא ידיעתה. לאחר פרסום הכתבה בעיתון היא נתבקשה, לדבריה, על ידי פרחי לשבת עם גורמים במחוז ולהכין תגובה לדו"ח המבקר. תגובה כזו נמסרה פעמיים למבקר, ובשני המקרים היא לא נחתמה על ידי אלו שהכינו אותה. עוד ציינה, שפרחי דיבר עם נעים ג'ונה, ממונה המחוז, וביקש ממנו שישנה נתונים מהתגובה הראשונה שלו לקראת התגובה השנייה שיצאה. כן סיפרה שהבלגאן ב"אור החיים" לא הגיע לידיעתה עד לקרוב לסוף השנה, אז הוחלט להפסיק את התשלומים לבית הספר.
בהודעתה ציינה, שיוסי פרחי הנחה אותה להכין מודל גמר חשבון לפי מסלול 2 ש"ש לחודשים 9/98-4/99 ו- 4.39 ש"ש לשאר השנה. עוד ציינה, שהמודל הינו תיאורטי בלבד, והוא לא מחייב לצורך ביצוע גמר חשבון. נוהל ביצוע גמר חשבון ל"אור החיים" אמור היה להתבצע ברמת המחוז בלבד, ובשל הדחיפות שבה ביקש פרחי את המודל, ולפי הנחייתו, היא הכינה אותו בעצמה. כן הוסיפה, כי פרחי ביקש ממנה להוסיף סעיפי תשלום למודל עבור הצטיידות ושכירות, כשבפועל הכספים לא מגיעים לאור החיים. לדבריה, פרחי סירב לומר לה לשם מה הוא צריך שתערוך את החישוב של גמר החשבון. ועוד מספרת היא, שלמרות שאושר לביה"ס תקציב שכירות הוא לא שולם כי חוזה שכירות מעולם לא הוצג.
מעדויות אלו עולה אפוא, כי תשלום הכספים לעמותות על ידי המשרד נעשתה שלא באופן תקין, בניגוד לנוהלים ותוך עקיפתם.

ניתוח גירסת הנאשם לאישום 1
63. ב"כ הנאשם טוען כי הנאשם לא הציג מצגים כמתואר בכתב האישום, ושואל הכיצד ניתן היה בכלל להציג מצג כזה שעה שהוא עצמו טען בפני
נציגי המשרד כי לומדים רק לימודי קודש ולא לימודים טכנולוגיים?
לכאורה, טענה שובת לב, ובמיוחד על רקע הראיות לפיהם אכן היתה במשרד עו"ר, בראשית הדרך, כוונה כנה להקמת בית ספר טכנולוגי.

אכן, זו היתה הכוונה המקורית של יוזמי הפרוייקט, ועובדי המשרד גילו בתחילת הפרוייקט רצון טוב. אולם, כפי שהעידו עובדי המשרד, הנאשם והאנשים שמינה כמנהלים, יצרו מצג לפיו קיים בית ספר פעיל, בו ישנם מורים המלמדים תלמידים. הם העבירו רשימות פיקטיביות, והנאשם האיץ במשרד להעביר את הכספים, שעה שלא היו שם לימודים על פי הפרוגרמה. אם אכן למדו שם רק לימודי קודש, לשיטתו, הרי מדוע דרש את הכספים, ומדוע לא החזירם, אם ניתנו שלא למטרה המקורית.
כך גם לגבי הטענה כי הנאשם שימש איש קשר בין המשרד לרב אלבז, כשלמעשה עולה מתוך העדויות כי היה מעורב אישית בכל השלבים.

גירסת הנאשם במשטרה אל מול עדותו בבית המשפט

64. המאשימה טוענת כי גירסת הנאשם הינה שקרית, וכי שקרי הנאשם מחזקים את הראיות שהוצגו בבית המשפט.
זאת, לטעמה, ניתן ללמד הן מעימות עדותו אל מול עדויות ומוצגי התביעה, והן הסתירות בין הודעותיו במשטרה, בהן הרחיב את יריעת המחלוקת (ראו להלן), לבין עדותו בבית המשפט.
נעמוד על מקצת טיעוני המאשימה בסוגיה זו.
בעת שהנאשם שוחח עם רו"ח נעם שגיא, הוא הפגין ידע נרחב בנושא זהותם של התלמידים, ואף קשר את עצמו לרשימת התלמידים הכוזבת. במשטרה טען כי אינו זוכר את תוכן שיחותיו עם שגיא. בבית המשפט טען לפתע כי הוא זוכר את תוכן שיחותיו עם שגיא, וכי דבריו של שגיא אינם נכונים.
בחקירתו במשטרה, טען שאין לו כל קשר לתלמידים שלמדו במקום והוא אינו יודע דבר על זהותם, וכי כל מה שידע למסור בחקירה בעניין זה נודע לו מקריאת כתב התביעה שהוגש לבית המשפט. עוד הסביר כי הוא לא ביקר במקומות (מלבד אחד) ולא ראה את התלמידים. כן אמר כי הוא אינו יודע מי היו המנהלים של "קבוצות התלמידים" של המכללה הטכנולוגית. בנימה צינית מתייחסת לכך המאשימה, כי באין מכללה טכנולוגית ובאין תלמידים בה, אכן לא יכול היה הנאשם לפגוש את מי שלא היה שם!
בבית המשפט הפגין הנאשם לפתע ידע נרחב בנושא. טען כי ביקר בקבוצות התלמידים. טען כי הוא מכיר את המנהלים של אותם קבוצות תלמידים ואף נקב בשמותיהם.
לא היו לנאשם תשובות לפשר הסתירות הנ"ל. יתר על כן, האנשים שהנאשם נקב בשמם (תופיק, נקי ואלבז) לא תומכים כלל בגרסתו (תופיק סותר אותה מפורשות) והם אף לא נתבקשו להעיד עליה.

65. בנוסף, לטענת המאשימה, הנאשם נתפס בחקירתו בבית המשפט בשלל שקרים בנושאים שונים. למשל, הנאשם ניסה לטעון בתחילה כי בעת שהתייחס בחקירתו במשטרה ל"קבוצות התלמידים" של תחילת השנה, הוא דיבר על השנה שקדמה לפתיחת המכללה. הנאשם התעקש על כך לאורך זמן, עד שהוכח לו כי הוא מתייחס מפורשות לשנת תשנ"ט ולתלמידי המכללה, אז הנאשם חזר בו והסביר שהוא "טעה".

הנאשם מכחיש שאמר לנועם שגיא שרשם את התלמידים בשני משרדי ממשלה כדי לוודא קבלת התקציב!
בחקירתו במשטרה, עת נשאל על תוכן שיחותיו עם שגיא, ענה לגבי מרבית השאלות שנשאל בחקירתו, כי "אינו זוכר" מה אמר לשגיא (ת/14 ש' 122 ואילך).
בחקירתו הנגדית – טען שלא אמר את הדברים. לטענת ב"כ המאשימה, ברור שהוא אמר לשגיא את הדברים. ראשית, משום שאין לשגיא סיבה להמציא זאת! שנית, שגיא לא נחקר כלל על הנושא, ולכן לא נותר אלא לקבל את גרסתו של שגיא בנושא.

בעדותו, טען הנאשם כי הוחלט שהתלמידים שנמצאים במוסדות או"ח הם שייכנסו לפרויקט, וכי מלכתחילה דובר על תלמידים שלומדים במוסדות או"ח. (ע' 23).
כך, הבנים עברו מרח' שמעון הצדיק לשמואל הנביא (ע' 34), ואת השכבה הצעירה של הישיבה העבירו משמעון הצדיק לשמואל הנביא (ע' 33), זאת בניגוד לדבריו במשטרה.
הנאשם הסביר שהתלמידים הגיעו ממוסדות או"ח ברח' שמואל הנביא, וכן תלמידים מקבוצה ברח' אוהלי יוסף, עליה אחראי עופר נקי, ועוד מספר תלמידים שבאו מרח' שמעון הצדיק (ע' 41). כן טוען הוא כי סבג היה איש הקשר בין העמותה למכללה והאחראי על היומנים, ושמעוני וצוותו עבדו מול המכללה.
כפי שנראה, בהודעותיו במשטרה אומר הנאשם דברים שונים. כך למשל בת/10 ש' 17:

"ש. מי היו התלמידים בכל קבוצה שציינת (ארבע קבוצות) בהודעתך הקודמת?
ת. אמרתי לכם בעבר, שאני לא התעסקתי בפרטים כלל וכלל ואני לא מכיר את התלמידים כלל".

דברים שלא מתיישבים עם דברי נועם שגיא ואף עם מה שהעיד הוא עצמו בבית המשפט בחקירתו הראשית.

וכן אמר לחוקריו:

"אמרתי לכם בעבר שלא ביקרתי בקבוצות השונות חוץ מפעם אחת שהייתי בביקור עם הפיקוח ונציגים ממשרד העבודה והרווחה ברח' שמואל הנביא ושם היו כבין שבעים לתשעים בחורים ונציגים של המשרד ביקרו ושאלו שאלות את התלמידים וכן ביקרנו בבית הספר לבנות וראינו את הבנות ונפגשנו עם המנהלת". (ת/10).

ואילו בהודעתו ת/11 הוא אומר:

"וגם מתוך דבריכם יש סתירה שאם אתם מודים שמאפריל יש בית ספר מאיפה באו תלמידים באמצע השנה ? אלה ודאי שתלמידים אלו למדו מתחילת השנה ולא ייתכן שיהיה מספר רב כזה של תלמידים בלי מורים ובלי מנהלים".

זאת לעומת דברי חברו אליהו תופיק, שנשאל בחקירתו במשטרה:

"ש. האם באיזה שהוא שלב בשנים תשנ"ז – תשנ"ט פנה אליך עופר חוגי
או מישהו אחר מטעמו בבקשה לקבל רשימות תלמידים שלמדו בישיבת באר יהודה לימודי קודש?
ת. הרשימות נמצאות אצל עופר חוגי
, הוא לא צריך אותי בשביל זה". (ת/72).

הנה, מצד אחד הנאשם טוען לאי ידיעה, ומצד שני, מפגין ידיעה בפרטים.
בעדותו ניסה להסביר את נושא הבאת התלמידים:
"הפרידו את הקבוצה של הצעירים... העלו אותם משמעון הצדיק לשמואל הנביא" (ע' 298 (ישיבה מיום 31.1.06)).

ואשר למקור ידיעתו, ענה:

" חלק מהדברים אני ליוויתי" (ע' 299 (ישיבה מיום 31.1.06)).

66. אשר לנושא מנהלי בבית הספר, מציין הנאשם בהודעתו, כי אנשי המשרד סיירו במקום ונפגשו עם המנהלים "וידעו בדיוק מי המנהלים" (ת/9). דברים אלה עומדים בסתירה לדברי "המנהלים" עצמם, וכן אנשי המשרד.

כשנשאל הנאשם מי כתב והגיש את הטבלה המכילה את שמות המורים, השיב:
"אין לי מושג. היו הרבה פקידים, רכזים ומתנדבים ואני לא יודע מי התעסק עם זה" (ת/11 ע' 4).

כן לא זכר בחקירתו במשטרה מי היו ראשי הקבוצות, אך טען כי בראש קבוצה אחת עמד הרב אלבז! (ת/9 ע' 5). אשר למנהלים טען:
"אני לא יודע מי היו המנהלים... אני לא התעסקתי איתם. אני רק יודע שהיו ארבע קבוצות במקומות שציינתי, ושם היו התלמידים המועמדים. בשמואל הנביא מי שהיה זה היה הרב אלבז והיו שם מורים נוספים". (ת/9 ע' 9).

את המנהלים לטענתו מינה הרב אלבז:

ש."האם ידוע לך מי מינה את אותם מנהלים לנהל את בית הספר?
ת. הרב אלבז.". (ת/9).

בעדותו בבית המשפט היתה לנאשם גירסה שונה. כאן מסר הנאשם פרטים ושמות שלא בא זכרם בהודעותיו המפורטות במשטרה. כך למשל, הוא מעיד כי בשמואל הנביא היתה הקבוצה של נקי וכן היתה קבוצה של הרב תופיק, וכי הרב אלבז היה אחראי על הקבוצות בשמואל הנביא ובשמעון הצדיק (ע' 303).
כשנשאל בעדותו הכיצד הוא יודע עתה פרטים ושמות, לא ידע ליתן לכך הסבר (ע' 310).
כך גם לגבי השאלה הכיצד העדים תופיק ונקי לא אמרו זאת, לא היה לו הסבר (ע' 311). הנאשם ניסה לייחס את הדברים "לתקופת הטרום".
התשובה, שלא זכר מי היו המנהלים חזרה מספר פעמים. בחקירתו הנגדית נשאל הכיצד לא זכר פרט שכזה שעה שהמנהל היה חברו הטוב , נזרי, ענה על כך:

"תראה, יכול להיות שבאותו רגע לא, לא עלה לי לראש..." (שם, ע' 321).

לנאשם לא היו תשובות לשאלות נוספות. למשל, מדוע לא יידע את אנשי המשרד בדבר קיום הקבוצות שתיאר (ע' 363). לעדותו לעניין אישום זה אף לא ניסה להביא עדות תמיכה.

העד נקי לא נדרש לכך על ידי הנאשם, והעיד כי הפניה אליו נעשתה לאחר תחילת שנת הלימודים, ואילו העד תופיק הכחיש כל קשר למכללה הטכנולוגית. כך בנושא השימוש בכספים שהתקבלו, לא יכול היה הנאשם ליתן הסבר למי שולמו משכורות, (אפילו תופיק טען שלא קיבל שכר). כמו כן לא מסר הנאשם למי שולמו כספי השיפוצים. לעניין זה טען כי יעקב זאנה הוא הכתובת, אולם לא טרח להביאו למתן עדות.

כשנשאל במהלך עדותו מדוע צריך לקבל כספים אם אין בית ספר ענה:
"אנחנו חייבים לתפוס את המסגרת כבוד השופט. מה הילדים ילכו, הילדים לא יישארו שמה." (ע' 396 (ישיבה מיום 2.2.06)).

67. כזכור, הנאשם לא טרח להביא אפילו תלמיד אחד שיעיד על כך שלמד לימודי חול. כך גם במשטרה, הנאשם בקושי זכר את השם אבי סבג, וכי היה כנראה מתנדב. והוסיף:
"ת... יכול להיות שהוא נשלח על ידי הרב אלבז אלי בתור מועמד אבל אני לא יודע אם בכלל היה מנהל..." (ת/9)

תשובה זו סותרת את עדות סבג שטען כי הנאשם פנה אליו!

כן הוסיף הנאשם באותה הודעה (ת/9), כדלקמן:

"אני סומך על הרב אלבז שלוקח מורים הטובים ביותר."

אשר לעד יחזקאל כהן. במשטרה סיפר הנאשם שההיכרות ביניהם שטחית, ויתכן שדיברו על רקע זה שמר כהן רצה להקים בית ספר טכנולוגי עצמאי לילדים שנפלטו ממסגרות. לפיכך, פנה למוסדות אור החיים לקדם הרעיון, ואילו בבית המשפט העיד כי הציע לו להצטרף לפרוייקט. אין לו הסבר מדוע כהן טוען כי הוא זה שהציע לו לשמש כמנהל.

68. הקשר לרב אלבז הינו חוליה חשובה בפרשה שלפנינו, ונראה כי הוא מהווה דמות מפתח. בחקירתו במשטרה אומר הנאשם כך:
"ש. האם ידוע לך מי מינה את אותם מנהלים לנהל את בית הספר?
ת. הרב אלבז.
ש.המנהלים של בית הספר שנחקרו במסגרת החקירה בתיק זה טענו כולם שאתה זה שמינית אותם ופנית אליהם ודיברת איתם ומבחינתם היית בעל הבית שלהם. מה תגובתך?
ת. אני לא יודע את מי חקרת ועם מי דיברת. אני לא נמצא פה להסביר דבריהם של אחרים. אני מסביר רק את העובדות. כל המנהלים אם דיברתי איתם זה היה במצוותו של הרב אלבז אבל אני לא זוכר אם דיברתי עם מישהו ספציפי אבל מנהלים אלה היו מתחילת השנה ולא באמצע השנה. במהלך השנה נוספו גם מנהלים ומפקחים ללימודי החול". (ת/9 ש' 253).
69. הנאשם בחר שלא לבקש את העדתו של הרב אלבז, תוך אפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית, כפי שכבר ציינו, זאת חרף העובדה שהוא מייחס לו פעולות מסוימות, כאמור על ידו. ב"כ הנאשם טוען כי אין זה המקרה שניתן להסיק מסקנה לחובת הנאשם, מכך שההגנה נמנעת מלהביא ראיה התומכת בגירסתה.
ב"כ הנאשם מפנה לתפ"ח (מחוזי ירושלים) 5035/03 מדינת ישראל נ' יוסף בן ברוך, תק-מח 2003(4), 1788 (השופטים עדיאל, ענבר ובן עמי), שם נפסק כי:

"120. אמנם, גם נגד ההגנה ניתן להסיק מסקנות כאשר זו נמנעת מלהביא ראיות התומכות בגרסתה והנמצאות תחת ידה (ר' ע"פ 437/82 אבו נ' מ"י, פ"ד לז(2) 85, 97-98; ע"פ 531/80 אבוחצירא נ' מ"י, פ"ד לו(3) 589, 596).
אולם, במקרה שלפנינו מעמדה של ההגנה שונה מזה של המאשימה. הסנגור הצהיר כי ניסה להביא את אתי דביר להעיד מרצונה, אך לא הצליח וחשש להביאה בעל כורחה. מצב זה שונה לחלוטין ממצב בו נאשם נדרש לתת הסבר סביר לראיה מסבכת, כגון הימצאותו בזירת העבירה, או המצאות כלים ששמשו לעבירה ברשותו, שאז עליו לתת הסברים ולהביא ראיות. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בהוכחת טענה פוזיטיבית של התביעה באמצעות ראיה שאינה מצויה בידי הנאשם, הנטל להעיד את גב' דביר רבץ לפתחה של התביעה ולא לזה של ההגנה. במצב דברים כזה, התביעה לא תוכל להישמע בטענה שגם ההגנה יכולה הייתה לזמן את העדה למתן עדות." (שם, 1839).

היא הנותנת! ראשית, אין מדובר בענייננו בהוכחת ראיה פוזיטיבית הרובצת על המאשימה, אלא בטענה של הנאשם המציג מצב עובדתי שונה, ועליו להוכיחו. זאת יכול היה לעשות על ידי הזמנת עדים שבשליטתו, וחלקם עדי תביעה שיכול היה לבקש לחוקרם.

70. אף בנושא הכספים ניסה הנאשם להסיט את ביצוע הפעילות לעבר "רכזים", "פקידים" או "מתנדבים", במטרה להרחיק עצמו מהפעילות (ת/10; ת/11). הנאשם אף לא נתן הסבר משכנע לכך שלא ציין במשטרה את השמות בהם נזכר במהלך עדותו, ואומר:
"אני אסביר לך. אני לא יודע למה לא אמרתי, יכול להיות ששאלו אותי הרבה פעמים... אני לא יודע, אני לא יודע מה הסיבה שלא אמרתי". (ע' 479 (ישיבה מיום 2.2.06))
היומנים

71. נושא זה חשוב להדגשה, לא רק על מנת לבדוק את הטענה שלמעשה לא היתה נוכחות של תלמידים, ולפיכך לא היה מקום לשלם לעמותות לפי ש"ש, אלא אף לענין מהימנותו של הנאשם לנוכח טענתו כי לא הוא חתם על היומנים.
כך אמר בהודעתו במשטרה בנושא היומנים:
"אני לא זוכר אבל יכול להיות שראיתי אותם בעבר ואולי הראו לי אותם וחתמתי על מסמכים דומים אבל זה בתור רק פרוצדורה. הכתב המופיע על גבי המסמכים של יומני הנוכחות כמעט כולם בברור זה לא חתימתי. אולי יש מספר יומני נוכחות שדומה לחתימתי. ש. על יומני נוכחות של איזה חודשים החתימה המופיעה דומה לחתימתך? (ת/11, ע' 10). (ההדגשות – אינן במקור)

על כך השיב בהמשך:

"לאחר שעיינתי ביומני הנוכחות אינני מזהה את חתימתי על גבי המסמכים האלה ואינני יודע מי מילא אותם ומי חתם. אמרתי לכם בעבר שלא התעסקתי בפרטים".
(שם, ת/11, ע' 11)
הנה כי כן, משתמש הנאשם בביטויים עמומים "כמעט כולם", "מסמכים דומים".

ולשאלת בית המשפט בהמשך עדותו, ענה:
"ש. יכול להיות שחתמת, החתימו אותך בלנקו על כאלה טפסים?
ת. לא. לא.". (ע' 517 (ישיבה מיום 5.2.06))

כשהנאשם נשאל במשטרה לגבי מכתבו של נעים ג'ונה אליו בקשר ליומנים, והחוקר מציג המכתב בפני
ו, הוא עונה לו:

"לאחר שעיינתי במסמך המסומן סס"ט 59 מ-4.12.99 אני רוצה להגיד שמסמך זה לא הגיע לידי. לא ראיתי אותו קודם וזו פעם ראשונה שאני רואה אותו". (ת/12).
תוכנית הלימודים

72. בסקירת עדותו של מר נעים ג'ונה לעיל, צוטטה הפרוגרמה שהוכנה בעבור הפרוייקט הנדון באישום הראשון. פרוגרמה זו הינה למעשה "המנדט" שמכוחו מכינים את התקציב (נ/21). יוצא אפוא, שאם מעוניינים לשנות את אופי הלימודים, כפי שטען הנאשם שכך הוסכם, צריך היה לשנות את הפרוגרמה, שכן המעשים בשטח נוגדים אותה, כפי שרואים בעליל.

בהודעתו במשטרה טוען הנאשם:
"וכן סוכם בגלל רמת התלמידים וכן התנגדות התלמידים וההורים והרבנים שילמדו כל יום רק ארבע שעות וכן תכתב תוכנית לימודים מיוחדת למגזר החרדי שכולם ידעו שבמהלך השנה למדו לימודי קודש וכן היה בקשה שיתחילו ללמוד גם לימודי חול ולהביא מנהל שירכז את לימודי החול תוך כדי שנת הלימודים". (ת/9).

ובהמשך:

"..ובבנים למדו כפי שסוכם לימודי קודש. במהלך השנה ביקרנו עם צוות הפיקוח של משרד העבודה והרווחה והם באו ארבעה מפקחים וביקרו בבית הספר של הבנות והנחו את המנהלת ולאחר מכן ביקרו את בית הספר של בנים וראו את התלמידים שלמדו לימודי קודש וכן נפגשו עם המורים וקיבלו דיווח. אני גם הייתי בפגישה זו ויש פרוטוקול על פגישה זאת. לאחר מכן הייתה פגישה נוספת שסיפרתי לכם עליה אצל מר פרחי ושם הוחלט על שינוי במגמה והתאמת תוכנית הלימודים למגזר החרדי וכן שעות הלימוד ואז סוכם שיתחילו גם ללמוד לימודי חול שמוסדות אור החיים ידאגו למנהל ולמורים." (שם, ת/9).

וכן:

"רק אמרתי לך שאני יודע שנה ראשונה הייתה שנת התארגנות והוחלט שילמדו לימודי קודש וגם זאת משום שמשרד העבודה והרווחה לא הביא מעבדות ואמצעים ללימודי טכנולוגיה וחול. מהפרוטוקולים והמפגשים שהיו באמצע השנה עם הפיקוח והנהלת המשרד ביקשו שילמדו או שיתחילו ללמד לימודי חול וכן הוחלט על שינוי מגמת הלימודים". (ת/10).
הליך השינוי, כאמור, לא נעשה כפי שצריך, אם בכלל, באשר למשרד אין סמכות לשלם עבור לימודי קודש, ואף לדידו של הנאשם הוא למעשה נעשה באקראי, כפי שטען במשטרה:
"לאחר עיון במכתב זה המסומן סס"ט 43 זכור לי שפגישה זו הייתה ברחוב שמואל הנביא 54 בבית הספר והיינו שמה בביקור עם צוות הפיקוח גם בבית הספר של הבנים וגם של הבנות. אז סוכם שישנו את המקצועות הנלמדים והסיבה הייתה שמשרד העבודה והרווחה לא סיפק את מעבדת החשמל ומעבדת המחשבים וכן בגלל רמת הלימודים הנמוכה של התלמידים למגמת המינהל." (ת/11).

כך, מסתמך הנאשם על ידיעתו של קובלנץ כאסמכתא לשינוי. כאשר מוצג לו מסמך סס"ט 44 (מוצג ת/146), הוא עונה:
"במסמך סס"ט 44 מוכח מעל כל ספק וגם בן ציון קובלנץ מודה ששנת הלימודים תשנ"ט היתה שנת בניית המוסד והתארגנות ללימודים מקצועיים והוא ידע..." (ת/11).

ובהמשך, למעשה מסכים הוא כי:

"ומוסדות אור החיים עשו מאמצים גדולים להתחיל את לימודי החול במהלך השנה שזה היה בניגוד לסיכום אבל זה היה חלק מההתארגנות וגיבוש הקבוצה וכן גיבוש תוכנית הלימודים והמגמה שילמדו."

וכן מוסיף הוא בהודעתו:

"אני רוצה להזכיר שכל אותם חודשים התלמידים למדו משעה 0700 עד השעה 2100 לימודי קודש שאנחנו מבטיחים להם שאו-טו-טו יגיעו המעבדות ויתחילו ללמוד גם לימודים טכנולוגיים אבל הנהלת המשרד היו אטומים ולא רק זאת אלא את הכספים שהתחייבו לשלם לא שילמו". (ת/11).

בעדותו בבית המשפט ניסה הנאשם לרכך את האמור בהודעותיו במשטרה, זאת לאחר ששמע את דברי העדים ממשרד עו"ר. במהלך עדותו ניסה אף לחמוק ממתן תשובה ברורה אם היה אכן סיכום שהתלמידים ילמדו רק לימודי קודש (ראו ע' 334, 346, 370, 373).

לבסוף, ולאחר שעומת עם האמור בהודעתו ת/ 11, הוא משיב תשובה עמומה:
"... ואם זה משתמע אחרת אז אני לא יודע, אז אני התכוונתי, זה התכוונתי במלים שאני דיברתי" (ע' 388 (ישיבה מיום 2.2.06)).

כמו כן ניסה הנאשם בחקירתו במשטרה להרחיק עצמו ממגעיו עם אנשי משרד החינוך. כך לגבי ה"ה לבנה אברמוביץ ואמנון לוי (ת/10), שעה שהדבר סותר את דברי אותם עדים.

המבנה והשיפוצים

73. מצד אחד, הנאשם ניסה להטיל את האחריות על המשרד, וטען כי הם לא שיפצו כיתות ולא שילמו שכירות. מצד שני, הוא לא הציג את חוזה השכירות. חרף אישור הסכום עבור השכירות, פרחי עצמו מאשר בעדותו שלא התקבל חוזה השכירות.
יש לדחות את טענת הנאשם בעדותו, כי ממש "התחנן" בפני
אנשי המשרד "אמרתי להם תנו לנו עבודה צמודה", בהיותה עדות כבושה, ושעה שעדי המשרד לא נחקרו על כך בעדותם. (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260; פרשת 'אליהו רון', שם פסקה 285).

סיכום ביניים

74. מן המקובץ עד כה עולה, כי הנאשם הציג מצגי שווא בפני
משרד עו"ר, לפיהם נעשית פעילות לשם הקמת המכללה הטכנולוגית, והפיץ מצגים אלה מתוך ידיעה שאינם נכונים, ובגינם התקבלו הכספים, כמפורט בכתב האישום. גירסת הנאשם ביחס למצגים אלה ולידיעתו, נדחית בזאת. העובדה שאנשי המשרד יכלו בשקידה סבירה לגלות את המרמה בשלב מוקדם זה או אחר, אין בה כדי לשלול את המרמה (ע"פ 535/88 רפאל מרובקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 265, 267).

העובדות שבכתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר. יתרה מזו, יש אף לקחת בחשבון את שיקרי הנאשם, ורבים המה, הן בהשוואת דבריו במשטרה לעומת דבריו בעדותו, והן בניסיונו להתכחש לחתימתו, כפי שנראה להלן.

החתימות וניתוח כתב היד של הנאשם
75. האמור בנושא זה יפה לגבי נושא כתב היד והחתימות אף באישומים הנוספים, להלן.
לא זו בלבד שמעדיף אני את חוות דעת המומחית לכתב יד מטעם המאשימה, הגב' א' ינאי, אלא שאף בעיני כל אדם ניתן לראות כי חתימתו של הנאשם על הטופס שמסר לידי הכנסת עת היבחרו כחבר כנסת, זוהי חתימתו וחתימה זו נראית זהה לחתימה על המסמכים שבמחלוקת (ראו ר"ע 530/82 עטר חברה למסחר בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 337, 344). לפיכך לא מצאתי לנכון לדון במפורט בניתוח והשוואת כל אות או ספרה בחוות הדעת של המומחים, הגב' ינאי מטעם המאשימה, ומר חגג מטעם הנאשם, ואתייחס לכך בקליפת אגוז.

הגב' ינאי מציינת בחוות דעתה הראשונה (ת/280), כדלקמן:
"א. מצאתי זהות בתכונות הכתיבה בין שבע החתימות "חוגי עפר" המסומנות על ידי בעפרון: קיח; קיט; קכ; קכא; קכג; קכד באותם מספרי טפסים המפורטים סעיף 7 קלסר סגול שבטיעון, לבין דוגמאות כתב היד בשם עופר חוגי
ולדעתי שבע החתימות האמורות נחתמו על ידו.
ב. מצאתי התאמה בתכונות הכתיבה בין הרישומים והחתימות במסמכים שיפורטו להלן לבין דוגמאות כתב היד בשם עופר חוגי
במידה שאינה מותירה בי ספק של ממש שהרישומים והחתימות שלהלן נכתבו על ידו."

דעתה הינה נחרצת ולגבי המסמכים קבעה כי מדובר בחתימתו של הנאשם.
לעומת זאת מר חגג כותב בחוות דעתו מיום 3.1.05, כדלקמן:
"א. בבדיקה מיקרוסקופית שערכתי ברישומים שבמחלוקת, שבגב החשבונית, שסומנה א'-1, הגעתי למסקנה שכתב היד כתוב במכשיר כתיבה בעט כדורי או פגום או שהרישומים נכתבו על רקע מחוספס, דבר שפוגם במוטוריקה הקווית ובספונטניות הכתיבה.
בהשוואה שערכתי בין הרישום במחלוקת בגב החשבונית הנ"ל לדוגמאות כתב ידו של חוגי עופר מצאתי אי התאמה בתכונות הכתב בחלק מהאותיות ברישום שבמחלוקת, ובחלק אחר של האותיות, אלה האחרונים בעלות מבנה רגיל ואין בהן תכונה מיוחדת המאפשרת זהות או אי זהות של כותב זה או אחר.
לאור הממצאים הנ"ל הגעתי למסקנה שלא ניתן ליחס את כתיבת הרישום במחלוקת שמאחורי החשבונית לעופר חוגי
גם בגלל כמות הכתב המועטת, וגם בגלל חוסר מוטוריקה קווית עקב פגימת מכשיר הכתיבה ו/או חוסר דיו בקווי הכתיבה.
ב. בהשוואה שערכתי, כפי שנתבקשתי, בין שני כתבי היד והרישומים בשתי הצעות מחיר שסומן א' 2 ו-א' 3, גם כאן כמות הכתב והספרות היא מועטת ולא מספקת.
יחד עם זאת, ניתן להבחין בצורה ברורה אי התאמות בתכונות הכתב ובספרות.
לאור הממצאים הנ"ל הגעתי למסקנה שלא קיימת זהות בין שני כתבי היד א' 2 ו-א' 3 וכי קיימת סבירות גבוהה שמדובר בשני כותבים שונים.
ג. בהשוואה שערכתי ברישומים בשתי הצעות מחיר הנוספות שסומנו כנספחים א' 4 ו-א' 5 לדוגמאות כתב ידו של עופר חוגי
, שוב גם כאן מדובר בכמות יחסית מועטת של כתב יד שבחלק מצאתי דמיון מסוים ובחלק אחר מצאתי ניגודים ועל כן לא אוכל בנסיבות אלה לקבוע באם רישומים אלה נכתבו או לאו ע"י חוגי עופר.
ד. ביחס לנספחים א'6, א'7, א'8, בדקתי ספרות בלבד."
חוות דעתה של הגב' ינאי הינה מקיפה, והיא הציגה בפני
בית המשפט את תיק העבודה, ממנו ניתן ללמוד על עבודתה המקיפה והיסודית. לצורך מסקנתה עשתה היא שקלול של כל התכונות, של כל נקודה, של כל ספרה, ולכל אות מצאה סימוכין בדוגמאות.
בעדותה ציינה:
"שכל אות נבדקת, כל אות נבדקת ואני מחפשת לה סימוכין בדוגמאות" (עמ' 1208).
וכן:

"וחוות הדעת זה השקלול של כל התכונות, של כל נקודה של כל ספרה, של כל הספרות" (עמ' 1210).

ובאשר לנושא הדוגמאות המוכתבות, העידה כדלקמן:

"עכשיו חשוב היה לי לקבל גם את הדוגמאות המוכתבות וגם את הדוגמאות כתב יד באקראי, א' כי היה לי מעט מאוד דוגמאות כתב יד מוכתבות, הדוגמאות המוכתבות נכתבו בצורה איטית והיה חשוב לי לקבל עוד דוגמאות שנכתבו שלא לצורך חקירה במשטרה". "שכל אות נבדקת, כל אות נבדקת ואני מחפשת לה סימוכין בדוגמאות" (עמ' 1202).

לעומתה, המומחה מר חגג לא בדק ולא השווה דוגמאות כתב אקראיות של הנאשם, וטען בעדותו כי לא נתבקש לכך. כך העיד בנושא זה:
"ש. מדוע לא ביקשת עוד דוגמאות? ת. ...אני לא רציתי ליצור או לקבל דוגמאות שתהיינה שונות מהדוגמאות שהשתמשה בהן הגברת ינאי, וזאת כדי למנוע מצב שבו יהיו שאלות מאיפה קיבלת את הדוגמאות, האם הדוגמאות האלה היו טובות, האם הדוגמאות האלה אתה בטוח שנכתבו על ידו...אז אני פשוט התבססתי על הדוגמאות שבחוות דעתה של הגברת ינאי". (ע' 30 לפרו').

הגב' ינאי השוותה את החתימה במסמך הכנסת (ת/292), בלי שידעה שהנאשם בסופו של יום לא יתכחש לו, בעוד שמר חגג לא עשה כן, ולא בדק מסמך זה. כשהוצג לו המסמך, סבר כנראה שזה מסמך "בטיעון" (נשוא הבדיקה). משהוצג בפני
ו כי מסמך זה וההכתבות נכתבו על ידי הנאשם, עדיין עמד על מסקנתו.
גם בדוגמאות בהן רואים בעליל שאין זו חתימת הנאשם, סדר הכתיבה הוא שם פרטי ולאחריו שם המשפחה, ואילו הנאשם כותב קודם את שם משפחתו, ובהכתבות כתב הפוך.
על כך מעידה הגב' ינאי:
"גם תכונה שבחתימה הוא נוהג לחתום חוגי עופר, ושוב, החוגי עופר של החתימות בהכתבות היה הפוך, היה עופר חוגי
בהכתבות ושוב אני מייחסת לזה ניסיון להתרחק מכתב היד הטבעי או מהחתימות הספונטניות שלו". (ע', 1221).

לעניין השיק, העידה הגב' ינאי:
"היה לי מאוד ברור שרוב הצ'קים לא נכתבו על ידו, והצ'ק הזה מאוד בלט שהוא מתאים לי להכתבות" (ע' 1670).

כיצד אפוא נקבע איזו חוות דעת עדיפה?
התייחסה לסוגיה זו לאחרונה כ' השופטת מ' נאור בע"פ 9897/05 אליהו אלמגור נ' מדינת ישראל תק-על 2006(4) 1867 (23.11.06), בציינה:
"לעניין העדפת חוות הדעת של מומחי התביעה בנוגע לאופי הכוויות של המערער הלכה היא כי בבוא בית המשפט להכריע בין חוות דעת מקצועיות נוגדות עליו להפעיל שיקול דעת שיפוטי ולא שיקול דעת מקצועי (ראו: ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (ניתן ביום 24.11.2005)). יפים לעניין זה דבריו של השופט קדמי בע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.9.1994)):

"ככלל, עדותו של מומחה נבחנת על ידי בית המשפט בשני מישורים: מישור המהימנות האישית – במסגרתו נבחנת מהימנותו של המומחה ככל עד אחר; ומישור האמינות המקצועית – במסגרתו נבחנים רמתו המקצועית של המומחה, וטיב ואופי הבדיקה או הבירור האחר שערך ומכוחם הגיע למסקנותיו. על פי שנים אלה – נקבעת בדרך כלל יכולתו של בית המשפט לאמץ את חוות דעתו ולסמוך עליה ממצאים לצרכי הכרעה בהליך השיפוטי שבמסגרתו הוגשה חוות הדעת כראיה" (שם, 1876).
די בדברים אלה על מנת להגיע למסקנה ברורה כי מעדיף אני את חוות דעת הגב' ינאי. לפיכך אין צורך בהסקת מסקנות מהאמור בת.פ. (חיפה) 285/98 מדינת ישראל נ' פנחס נרקיס, תק-מח 2003(3), 7682, אליו מפנה ב"כ המאשימה, בו נמתחה ביקורת קשה על חוות דעתו של מר חגג, מה גם שאף אם מומחה שעיסוקו מתן חוות דעת כשל במקרה מסוים, אין בהכרח לפסול את יתר חוות דעת שנתן.

(כן ראו והשוו ר"ע 33/86 דן רפפורט נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1), 244, 246; ע"פ (חיפה) 3495/03 עבדאל כרים סאמי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2004(2) 6010; 6020; בג"צ 3846/91 עו"ד פנחס מעוז נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(5) 423, 438).

76. אף בדין העברי ישנה מחלוקת בדבר שיטת זיהוי כתב יד, בין זו המסתמכת על "היכרות מוקדמת" לבין זו המסתמכת על "השוואת כתב היד".
לשיטת הרמב"ם אין די שהחותם יאמת את חתימתו (על שטר) אלא עליו לאשר את תוכן הדברים הכתובים במסמך, אולם:

"לשיטת הרמב"ם, אף אם העדים החתומים על השטר אינם זוכרים את תוכנו, אין מניעה מלקיימו באחת מן הדרכים החלופיות, בין על דרך 'כתב ידם יוצא ממקום אחר', היינו השוואת כתב ידם לדוגמאות מאומתות, בין על דרך עדות חיצונית על חתימתם, כלומר היכרות מוקדמת של עדים כשרים עם כתב ידם. בכגון זה, אין צורך בעדות העדים עצמם על תוכן השטר ..." (אודי וולף, ינה גרבר, רחל גבאי-פרידסון, (להלן – "המחברים"). גמר חתימה טובה, פרשת השבוע, וזאת הברכה, תשס"ה, גיליון 181, בעריכת אביעד הכהן ומיכאל ויגודה).

שלושת המחברים הינם, עובדי מז"פ במשטרת ישראל, ודוגלים מטבע הדברים בדרך השוואת כתבי יד ("השווה ומשווה קטון וגדול"), מציינים במאמרם, וככל שהנושא מתייחס לענייננו, דהיינו לענין סירוב הנאשם ליתן דוגמאות אקראיות, כדלקמן:
"דוגמאות אקראיות מאפשרות היכרות 'טבעית' עם כתב היד, ואילו בדוגמאות שהאדם מתבקש לכתוב משתדלים ליצור מעין סביבה טבעית. האדם מתבקש להעתיק את המסמך שבטיעון פעמים אחדות בתנאים הדומים ככל האפשר לתנאים שנכתב בהם המסמך הנבדק, תוך הקפדה על סוג הנייר, משטח הכתיבה, כלי הכתיבה, מצב הכתיבה (בעמידה, בשכיבה או בישיבה) ועוד. אחר כך, מנתח המומחה לזיהוי כתבי יד את המסמך המוטל בספק לעצמו ואת הדוגמאות לעצמן, ואחר כך משווה את התוצאות ומשקללן". (שם, 4).

77. בסופו של יום, ההכרעה בשאלה אם מדובר בזיוף של היומנים אם לאו, מסורה לבית המשפט, כפי שנקבע בע"א 46/77 היינץ בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1), 715, כדלקמן:
"הכל מסכימים שמותר לבית-המשפט לקבוע אמיתותה של חתימה על סמך חוות דעת של מומחה מוסמך למקצוע זה, אולם המסקנה הסופית מוסיפה להיות בידי בית-המשפט הוא, ולא אחר, צריך להשתכנע באמיתות החתימה. כדי שחוות דעת גרפולוגית תוכל לשמש יסוד לפסק-הדין, התהליך שבו הגיע המומחה למסקנתו להיות גלוי לפני השופט, כי הרי הגרפולוגיה אינה מדע סתרים שצפונותיה אינן ניתנות להסברה אף לשופט שלא התמחה במקצוע זה, ואין להפוך את חוות הדעת הגרפולוגית מעין אוראקל של דלפי. כמו שנאמר בפסק-דין סקוטי המובא בספרו של crossעל דיני הראיות, מהדורה 4, בעמ' 385, 34, s.c (1953) david v. edinburgh mgistrates s.c. מפי השופט cooper, על תפקידם של עדים מומחים: (34, 40, s.l.t 54 (1953) david v. edinburgh mgistrates s.c)" (שם, עמ' 719).
(כן ראו ע"פ 410/72 מדינת ישראל נ' קיזל, פ"ד כח(1) 256, 261).

לענין דרך יישום של תורת הסימנים על ידי מומחים ראו א' וולף וי' נובוסלסקי, "תוקפם הראייתי של סימני זיהוי", פרשת השבוע, וישב, תשס"ג, גיליון מס' 101, הערות 20-24.
מסקנתי היא אפוא, כי החתימות ביומנים שבטיעון בחוות הדעת, הינן של הנאשם.
הודעות הנאשם במשטרה
78. הודעותיו של הנאשם במשטרה מדרש פליאה הן בעיני. הנאשם האריך בדבריו במהלך החקירות, בסבלנותו כי רבה. הוא שקבע למעשה את סדרי החקירה וזמניה, גילה טפח והסתיר טפחיים. כמו כן, לא אחת דרש מהחוקר למחוק דברים שרשם בהודעה.
כך למשל אמר בהודעתו ת/13: "אני רוצה לתקן ולמחוק את המילים מצבי בחשבון" (שורה 131), וכן: "אני מבקש למחוק את המילה 'כל' במשפט לעיל". (ת/13, שורה 143).
כך גם כשנשאל בנושא פנקסי השיקים ענה:
"גם על שאלה זו עניתי בעבר, שאני לעולם לא החזקתי פנקסי שיקים של חב' המימד העשירי, אני מבקש למחוק את זה, עניתי על זה בעבר, זו הייתה תשובתי בעבר, שפנקסי השקים הוחזקו במוסדות אור החיים בלבד". (ת/13, שורה 286).

חקירת הנאשם נמשכה מספר פעמים רב, לאורך תקופה ארוכה ולעיתים במשך שעות ארוכות. הגם שכאשר מדובר בחקירה מורכבת "אין להמטיר על הנחקר שאלות ולדרוש ממנו במפגיע להשיב על כל אחת מהן מיד עם הצגתה" (י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 59), הרי במקרה דנא הנאשם (אז החשוד), יכול היה להתכונן לשאלות שהוצגו לו ולנסות לענות או להפריך נושאים שעלו בחקירות הקודמות באלה המאוחרות, ולהציג מסמכים לתמיכה בגירסתו, אולם הוא לא עשה כן. נציג כמה דוגמאות.

הודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה (ת/1), נגבתה ביום 28.11.00. כבר בחקירה זו נשאל הנאשם שאלות על כל הפרשיות נשוא כתב האישום.
כבר בראשיתה מציין שאכן החוקרים איפשרו לו להתייעץ עם עו"ד ויינשטיין, והוא מוסיף:
"ולאחר שהתייעצתי איתו אני דבק בעמדתי". (ת/1, ע' 2).

משנשאל לגבי תפקידו במוסדות ענה:
"תשובה: בשביל לענות לך תשובה אמיתית ונכונה אני צריך להכין את עצמי נפשית ומנטלית וזה לגבי כל השאלות שאתה תשאל אותי. היות ומתבצעת כעת חקירה בפועל של כל נושא ההסעות אני מבקש מכם להכין את עצמי נפשית ומנטלית ולענות על כל השאלות שלכם בצורה סדורה במועד אחר..." (ת/1, ע' 2).

על תשובה זו הוא חוזר פעם נוספת באותה הודעה (ת/1, ע' 3).

כשנשאל לשם מה הוקמה המימד העשירי, ענה:

"אני מבטיח לכם שביום ראשון הקרוב בשעה 12:00 אני אגיע אליכם למשטרת זבולון בקרית חיים ואענה לכם על כל שאלה שאשאל" (ת/1, ע' 3).

לבסוף כשנשאל לענין הוצאת שיקים, ענה:

"תשובה: דבר מאוד פשוט. תחילת השנה קבעו תקציב ואני אכנס לזה ביום ראשון. בשלב זה אני מבקש להפסיק את החקירה משום שאני צריך ללכת לענייני כנסת והצבעות ואני אגיע לחקירה במשטרת זבולון ביום ראשון הקרוב ב-12:00." (ת/1, ע' 4).

הודעתו השניה (ת/2) נגבתה ביום 10.12.00, בה נשאל הנאשם על נושא המסלולים (נשוא האישום השני), לאחר שהוא טוען כי אינו מעורב בפרטים, מוסיף הוא:
"מדובר בעשרות ומאות פרטים ושאלה זו לפי דעתי לא הוגנת ולא יפה משום שברור מעל לכל ספק שאדם אנוש לא יכול לדעת ולהכין בזמן קצר את כל הפרטים במיוחד שמדובר במוסדות באילת, בקרית גת, באופקים, ועד רבים אחרים בצפון ובדרום". (ת/2, ע' 6).

בהמשך נאמר לנאשם כי לא זו בלבד שהוא איחר להגיע, ובנוסף מבקש הוא להפסיק את החקירה, דבר הפוגע במהלכה התקין של החקירה, השיב:
"תשובה: הסיכום של בפעם הקודמת עם סנ"צ בני היה שהחקירה תהיה משעה 11:00 עד בערך 16:00. היום היה לי אונס משום שהיה לי ביקור חד פעמי עם הרב אריה דרעי וזאת לאחר שלושה חודשים שביקשתי לבקרו ואם לא הייתי הולך הייתי מפסיד את תורי ורק בעוד מס' חודשים יכלתי לבקרו ולכן איחרתי לחקירה". (ת/2, ע' 6).

בהודעתו מיום 21.12.00 (ת/3), מתריס הוא בפני
החוקר:

"שאלה: אתה נשאלת שאלה פשוטה ביותר שלה גם תשובה פשוטה ביותר. במקום לענות בקצרה אתה עונה באריכות ולא לענין ולדעתי מתוך כוונה ברורה ליצור ערפל ולהקשות בברור האמת". (ת/3, ע' 3).

ותשובתו היתה:

"תשובה: אתה מנסה להכניס מילים בפי ואני מנסה להסביר לכם את הרקע הכללי של הדברים ואת כל מה שהיה אז ולכן אני מבקש לאפשר לי להמשיך ולהסביר את הדברים". (ת/3, ע' 3).

בהודעתו הרביעית (ת/4) מיום 31.12.00, קובל החוקר על כך שהנאשם הגיהה את הודעתו במשך כשעה ורבע, תיקן תיקונים, ועל כך שהנאשם ביקש לראות את צג המחשב בו מתומללת הודעתו. (ת/4, ע' 2).

בהודעתו מיום 7.1.01 (ת/5), שוב מבקש הנאשם להפסיק את החקירה הואיל ויש לו אזכרה בטבריה, או אז מבקש ממנו החוקר שלחקירה הבאה יפנה יום שלם.

נסתפק במובאות אלה. נוסיף כי חקירת הנאשם במשטרה התפרסה על פני תקופה של כשנה ומחצה. הודעתו האחרונה של הנאשם (ת/16), נגבתה ביום 26.5.02, אם כי בין הודעתו (ת/12) מיום 18.3.01, עד להודעתו הבאה ת/13, דהיינו חלפה למעלה משנה, וזו נגבתה ביום 24.4.02.

שקרי הנאשם
79. שקרי נאשם, הן בשלב החקירה והן במהלך עדותו במשפט, מהווים ראיית סיוע. התנאים לכך נקבעו בע"פ 161/72 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 203, 221, ואלה הם:
התנאי הראשון, השקר צריך להיות מהותי ולא בענין פעוט ערך.
התנאי השני, השקרים נעשו בזדון, ומתוך כוונה להעלים את האמת מפני בית-המשפט, ולא מתוך פחד שיינתן נגד הנאשם פסק-דין שלא כדין.

התנאי השלישי, השקר יהיה ברור וחד-משמעי.

והתנאי הרביעי, השקר יוכח מתוך עדות עצמאית, ולא מתוך העדות העיקרית הטעונה סיוע.

על הזהירות שיש לנקוט בה כשבאים להעריך את שקריו של נאשם, עמד השופט ש' אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 125/50 דוד יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד, כרך ו, 514, באומרו:
"הערכת הכזב הצפון בטענת אליבי בלתי נכונה כדבר המטיל חשד בנאשם ונותן, בשל כך, משקל נוסף לעדות מטעם הקטיגוריה, תלויה תמיד במסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, ואין לקבוע מסמרות בנדון זה. יתר על כן, אין להפריז בערכו של חשד זה כהוכחה לרעת הנאשם, ומן הדין לשקול, לעומתו, את האפשרות, כי אדם, שהנהו חף מפשע, עלול לפעמים לנקוט אמצעי נפסד זה - כלומר, לטעון טענת אליבי כוזבת - רק מפני שהוא מאמין כי לא יצליח להתגונן בדרך אחרת נגד ההאשמה, אשר טפלו או עומדים לטפול עליו.

כאמור, הצבענו כבר מקודם על כך שגם ללא השקרים של המערערים ניתן היה למצוא סיוע לעדותו של עד המדינה לצורך ההרשעה בדין, סיוע זה עשוי להיות מחוזק עוד יותר גם על-ידי השקרים של שני המערערים שהושמעו בעת עדותם בבית-המשפט, שקרים שברור שנאמרו בזדון ובכוונה להעלים את האמת מפני בית-המשפט." (שם 541).

כן נקבע תנאי נוסף, לפיו השקר קשור לעבירה עליה נסב המשפט ואינו נובע מעילה אחרת שאינה רלוונטית לצורך בחינת האשמה.
(ע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 109); י' קדמי, על הראיות, חלק שני, 724).

80. לעניין אישום מס' 1, שקרי הנאשם הרלוונטיים הינם:
* הטענה שלא הציג עצמו כמנכ"ל.
* הטענה שלא הציג את סבג וכהן כמנהלים.
* הטענה שלא חתם על היומנים.
* הטענה שהושמעה בבית המשפט, שבתחילת השנה יועדו מספר תלמידים ללימודים במכללה הטכנולוגית בשלוש קבוצות.

שקרים אלה עונים על התנאים דלעיל, באשר הופרכו על ידי עדים רבים, כמפורט לעיל.

81. אין אף ספק כי הנאשם שינה גירסאות, ובצירוף פסיפס ראיות פוזיטיביות, שקריו יכולים להוות נדבך נוסף להרשעה. כב' השופטת מ' נאור התייחסה לאחרונה לסוגיית שקרי הנאשם, בציינה:
"אמנם, שקריו של הנאשם כשלעצמם אינם יכולי להוות בסיס להרשעה (ראו: ע"פ 426/67 בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(1) 477, 483 (1968)), אולם במקרה שלפנינו, בו שינוי הגירסאות והשקרים של המערער לא נבעו ממניעים אחרים פרט לניסיון לכסות על אשמתו (והשוו: ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.5.2006)), התנהגות המערער מתווספת לשאר הראיות הפוזיטיביות כנגדו ומצביעה על אשמתו (ראו: בש"פ 3138/05 חסיד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.5.2005))" (ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 1867, 1879).
הדברים יפים אף לעניין עצימת עיניו של הנאשם באי הודעה למשרד החינוך על קבלת כספים אף ממשרד העבודה.

המיתווה הנורמטיבי
בהינתן שהעובדות המפורטות בכתב האישום הוכחו, האם ניתן להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו באישום 1?

יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה
82. היסוד העובדתי בעבירה זו מצריך את קיומו של "קבלת דבר".
סעיף 438 לחוק העונשין קובע:
"לעניין סימן זה, קבלת דבר – בין שעברה הבעלות בדבר אל המקבל ובין שלא עברה, בין שהדבר נתקבל בשביל עושה המעשה ובין בשביל אחר, בין בידי עושה המעשה ובין על ידי אחר; ונתינת דבר – בין לעושה המעשה ובין לאחר."

מכאן עולה, כי מדובר בהגדרה רחבה. קבלת כספים, כבמקרה דנן, נכללת בגדרה אם היא תוצאה של הטענה הכוזבת. (ראו ע"פ 2796/03 ביבס נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך סח, 300; לעניין ההגדרה הרחבה למושג "דבר", ראו ע"פ 817/96 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 645, 653).
משהתקבלו הכספים, כאמור, ניתן אף לומר כי הנאשם הפגין, לפחות, קלות דעת להתרחשותה של התוצאה, ודי בכך כדי להכניסו בגדרה של עבירת קבלת דבר כתוצאה מן המרמה. (ראו ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 536).

היסוד השני בעבירה זו, הינו "המרמה". במקרה הנדון מתבטאת היא בהצגת טענה כוזבת לרבות בדרך של מחדל, דהיינו העלמת עובדה שבנסיבות המקרה היה מקום להציגה (י' קדמי, חלק שני, שם, 835; ע"פ 5374/91 מדינת ישראל נ' לאומי ושות' בנק להשקעות בע"מ, פ"ד מט(2), 4, שם, פסקאות 16, 17).
לעניין יסוד זה, לא תשמע טענת הגנה שהמרומה יכול היה לבדוק מראש את המצג, ולהיווכח שהוא אינו אמת (ע"פ 7155/93 מדינת ישראל נ' יצחק בילו, תק-על 94(4), 557).

הנאשם טוען כי הערך החברתי עליו באה עבירת המרמה להגן, הוא חופש הרצון וחופש הפעולה של המרומה (ראו ע"פ 752/90 שמואל ברזל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 539, 555 (להלן: פרשת ברזל); ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3), 673 (להלן: פרשת אבו חצירא). (נתייחס לכך בהמשך).

83. אשר ליסוד המחשבה הפלילית, טוען הנאשם כי מדובר בעבירת כוונה, לאור הדרישה לקיומה של כוונה להניע את המרומה ליתן דבר על פי המצג שהוצג לו. לשיטתו, מדובר במבחן אובייקטיבי של ידיעת הנאשם בפועל, ולא די בידיעה קונסטרוקטיבית. הנאשם מסתמך על שנקבע בת.פ. (מחוזי י-ם) 313/95, מדינת ישראל נ' מאיר שטרית, תק-מח 98(2), 1738 (להלן: פרשת שטרית). בית המשפט (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור), בזכותו את הנאשם, קבע, בין היתר, כדלקמן:
"על מנת להוכיח את הכוונה שביסוד המרמה, די בהוכחת המצב של 'עצימת עיניים' מצדו של נאשם. עצימת עיניים מוגדרת בס' 20(ג)(1) לחוק העונשין כדלקמן:
'רואים אדם שחשד בדבר טיב התנהגות או דבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם'.
המבחן הוא מבחנו הסובייקטיבי של הנאשם. להוכחת קיומו של חשד זה, ניתן להסתמך, ככלי עזר, על מבחן האדם הסביר, אך בסופו של ענין, מצב ידיעתו או חשדו של הנאשם הוא העיקר.
אם מתעורר חשד כזה, אין הנאשם רשאי להתעלם ממנו ולהימנע מבירור הנסיבות. הימנעות כזו, כשקיים החשד, כמוה כמודעות לאותן נסיבות או טיבה של התנהגות. סעיף 284 לחוק העונשין קובע:
'עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו - מאסר שלוש שנים'.
כדי שתוכח העבירה של מרמה והפרת אמונים כמובנה בס' 284 לחוק העונשין, על המאשימה היה להוכיח, במסגרת הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, קיומה של מודעות מצד הנאשם לטיב הפיסי של ההתנהגות, ובין היתר מודעות בפועל כי נעשה על ידו מעשה מרמה או הפרת אמונים (ע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' גרוסמן פד"י לו(1) 406: 'אפילו נתקיימו כל היסודות העובדתיים, אין עובד הציבור אחראי בפלילים במסגרת סעיף 284 לחוק, אם לא נתקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. בכך מתבלט הבדל חשוב בין המישור האזרחי או המנהלי מזה לבין המישור הפלילי מזה. אדם עשוי להפר אמון שניתן בו בתום-לב, בין שפעל ברשלנות ובין שפעל ללא רשלנות. אותה התנהגות ייתכן שתהא פסולה מבחינה מנהלית או אזרחית. אך בכך בלבד אין כדי לגבש עבירה פלילית.
לשם קיומה של זו, דרושה מחשבה פלילית...'".(שם, פסקה 104).

84. הנה כי כן, האמור שם מלמד על השוני בין המקרה שלפני, לבין פרשת שטרית. כאן הוכח כי הנאשם ידע היטב כי הוא דורש כספים שלא מגיעים לעמותות, שהרי כבר במהלך התקופה, על פני ציר הזמן, באו אנשי משרד עו"ר והתריאו בפני
ו על אי קיומם של יומנים, תלמידים ולימודים, והנאשם עשה פעולות הסחה נוספות על מנת להביא את משרד העו"ר להמשיך ולהזרים כספים, כפי שקרה אכן בפועל.

85. יחד עם זאת, הצגת טענה כוזבת יכולה להיעשות גם בדרך של שתיקה או העלמת עובדות, שבנסיבות העניין היה צריך לגלותן (ראו פרשת ברזל, שם, 601; ע"פ 2955/94 מדינת ישראל נ' דורי, פ"ד נ(4), 573, 579). כך במקרה שלפנינו, הנאשם ושלוחיו ניסו למנוע את המידע על הקורה בבית הספר כגון במניעת ביקורים, בפרשת העברת היומנים הריקים, כפי שעדי התביעה העידו, כמפורט לעיל.

86. אשר לנושא קבלת תקציב ממשרד החינוך במקביל למשרד עו"ר, הרי די במחדל של אי עדכון המשרד אודות קבלת כספים מן המשרד האחר, כדי להביא להרשעה (פרשת ברזל, 601).

המלומדים-594 at p (2002, 10th ed., london) j. smith smith & hogan criminal law

מציינים בעניין זה:
where d`s statement is true at the time it is made but later to his knowledge becomes false, he may be guilty of obtaining by deception if p acts on the false statement
(ע"פ (י-ם) 9136/05 מדינת ישראל נ' אברהם שחר, תק-מח 2006(1), 6661, 6675).

אין למעשה מחלוקת בין הצדדים כי עצם כפל התשלום אינו מהווה מירמה, ויש צורך להוכיח מירמה. (ע' 178 לפרו') (ראו להלן).

עצימת עיניים
87. ראינו לעיל כי לצורך הוכחת כוונת המרמה, בעבירה של קבלת דבר במרמה, די בקיום המצב של עצימת עיניים (פרשת שטרית הנ"ל).
סעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין קובע לעניין הכוונה הפלילית כדלקמן:

"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

על מהותה של המודעות לטיב המעשה, עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש בע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, בציינה:

"סעיף זה הוחק במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין. מדברי ההסבר להצעת-החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, לפיה "עצימת עיניים" הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל ("ידיעה ממשית"). התפיסה המעוגנת בסעיף הינה, כי האנטי-חברתיות הגלומה בהתנהגות של נאשם, שחשד באפשרות שמא מתקיימת נסיבה שיש בה כדי להפליל את מעשהו אך הוא בחר לפעול מבלי לבדוק אם היא אכן מתקיימת אם לאו, שקולה כנגד פעולה מתוך מודעות בפועל לקיום אותה נסיבה. (ש"ז פלר "טעות במצב דברים" מחקרי משפט יב (תשנ"ה) 5, 20)." (שם, עמ' 899)

בע"פ 8641/04 ראובני-בוכניק נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 294, עומד כב' השופט א' א' לוי על המודעות הנדרשת בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין, בציינו:
"באשר לטיבו של החשד המפיח רוח חיים בהוראתו של סעיף 20(ג)(1), ראוי להוסיף את שני אלה. ראשית, הפסיקה קבעה כי 'עצימת עיניים' מתקיימת מקום בו החשד המפעם בליבו של המבצע הוא חשד ממשי, מעשי, רציונאלי, ואין להסתפק בחשד מופרך, שאין לו אחיזה במציאות. שנית, וכאן העיקר, בבסיסו של הרעיון בדבר עצימת-העיניים ניצב חשד אישי, סובייקטיבי, המתעורר בליבו של העושה פנימה, ועל אף הקושי המעשי שהדבר עשוי לעורר, אין די בחשד אובייקטיבי שהיה צריך להתעורר בליבו באותן נסיבות, או בחשד כזה שהיה מתעורר בליבו של ה'אדם הסביר' (ראו ע"פ 5938/00 ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 899; ע"פ 7580/02 אחמד ג'אבר נ' מדינת ישראל, לא פורסם; ע"פ 11328/03 מדינת ישראל נ' עותמאן כיאניה, לא פורסם; וכן מאמרו של מ' קרמניצר, "תיקון 39 לחוק העונשין – חמש שנים לחקיקתו", מגמות בפלילים - עיונים בתורת האחריות הפלילית (תשס"א-2001), 55, בעמ' 71). הרעיון הניצב בבסיסה של הלכה זו הוא כי אין זה ראוי לרתום את הכלל בדבר עצימת-עיניים, כלל שנועד לסייע בדרכי הוכחתה של 'מחשבה פלילית', כהגדרתה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, כדי להרחיב יסוד-נפשי זה על-ידי החדרתם של אלמנטים אובייקטיבים לתוכו" (שם, 298).

ברע"פ 7560/01 התובע הצבאי הראשי נ' סמל שובין דמיטרי, פ"ד נט(3) 931, קובע הנשיא א' ברק כדלקמן:
"על מנת לעשות שימוש בעצימת העיניים לא די בכל חשד. החשד הסובייקטיבי צריך שיהא חשד ממשי ולא די בראשית חשד או בשמץ חשד. מנגד אין צורך לבסס חשד שעוצמתו מתקרבת לידיעה של ממש (פרשת אזולאי, בעמ' 896). חשד ממשי יכול, לפיכך, מכוח דוקטרינת עצימת העיניים, לבסס מודעות, במקום שזו דרושה גם בעבירת סם" (שם, 939).

בת"פ (ירושלים) 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון, תק-מח 2006(4), 8560, התייחס כב' השופט מ' גל לסוגיה, בציינו:
"כזכור, על-פי הכלל ניתן לייחס לנאשם את החשד כאשר נמנע מלבררו לאשורו כדי להימנע מעשיית העבירה. צא ולמד! בין אם בירר את החשד אך לא הפיגוֹ והוא עדיין מקונן בלבו, ובין אם לא בירר אותו כלל ואפילו משום שלא יכול היה לבררו, ניתן לייחס לו מודעות לקיומו של החשד (פלר, שם, 519 בס' 638). בשני המקרים כאחד האשמה הרובצת עליו אחת היא: הוא פעל מתוך התעלמות מודעת לאפשרות קיומם של אותם רכיבי העבירה." (שם, עמ' 8688)

88. בא כוח הנאשם מפנה בסוגיה זו ל'פרשת אולמרט', ת"פ (מחוזי ת"א) 329/96 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט, תק-מח 97(3), 46. בית המשפט (כב' השופט ד"ר מודריק) זיכה את הנאשם, תוך שבחן את הסוגיה.
פסק הדין בפרשה זו, איננו מביא מרפא לנאשם שלפני, באשר בפרשת אולמרט נאמר כדלקמן:
"התבוננות חוזרת בממצאי העובדה תראה כי קביעותי החד משמעיות היו ששום מידע מחשיד לא דלף והגיע לאוזני הנאשם או לעיניו. לא זו בלבד שלא היתה לו ידיעה בפועל על ההתרחשויות העברייניות אלא שגם לא היה דבר שעורר בפועל את חשדו הסובייקטיבי". (שם, 81).
לפיכך המצב העובדתי דהתם שונה מן המצב העובדתי דהכא, שהרי כאן הנאשם היה פעיל, השתתף בהצגת המצגים, פיקח על אנשיו, מינה בעלי תפקידים, חתם על יומנים, וידע על קבלת כספים שלא כדין, כפי שקבעתי לעיל.
כפי שנאמר בפרשת אולמרט הנ"ל:
"אעיר, בשולי הדברים, שהייתי מקבל את הבחנת המאשימה ולפיה יש שמתקיימת מערכת נסיבות אובייקטיביות שמכוחן לא ניתן לקבל כאמינה את טענת בעל הדבר שלא התעורר בלבו כל חשד. כך, בהתאם לנסיבותיו של עניין שבא בפני
בית המשפט העליון אמרה השופטת בן פורת: הוכח שמנהל זה ליווה את העבודה לווי צמוד, התעניין בקצב העבודה ועקב אחר כמויות האבן המגיעות לאתר. לאור היקף הזיופים... ונסיונו המקצועי הרב שאינו שנוי במחלוקת קשה להעלות על הדעת שלא עמד על המתרחש במחיצתו (ע"פ 115/77 לב נ' מ"י פ"ד לב(505 (2). אין הנדון דומה לראיה. אולמרט לא קיים פיקוח צמוד על פעילותם של פלד ויהל. כשם שלא קיים פיקוח על פעילותם של אחרים."
(שם, עמ' 82).
הקשר הסיבתי
89. הנאשם טוען כי על המאשימה להוכיח קשר סיבתי יעיל בין קבלת הדבר מהמרומה, לבין ידיעת הנותן (המרומה), כשהוא סומך ידו על שנאמר בפרשת אבו חצירא, אשר זוכה מעבירה זו, בשל אי הוכחת הקשר הסיבתי שבין מצגי המרמה לבין אישור התקציבים שניתנו על ידי שר הפנים (פרשת אבו חצירא, שם, 690).
כן מפנה ב"כ הנאשם לת.פ. (מחוזי ת"א) 441/90, מדינת ישראל נ' יפה ויגודסקי (לא פורסם), (27.7.93) (אתר נבו) (להלן: פרשת ויגודסקי). בפרשה זו מדובר בנושא דומה לענייננו, בו נטען כי הנאשמות ביצעו פעולות מרמה במטרה להגדיל את עוגת התקצוב, באמצעות דיווחים שונים שאינם מבטאים את המציאות, והן דיווחו על כמות תלמידים גדולה יותר מזו שלמדה במוסד. בית המשפט בפרשת ויגודסקי (כב' השופט ד"ר מודריק), קובע:
"הדעת נותנת שלהוכחת האישום צריכה היתה המאשימה להציג את הדו"ח שהוגש ע"י הסמינר למשרד החינוך, הרלוונטי לתקציב תשמ"ז; להראות כי הדו"ח נתקבל ע"י גורמי המשרד ושימש בסיס לדיון התקציב ולבסוף להראות כי הדו"ח אינו תואם את מצבת התלמידים והיקף שעות הלימוד שלהם למעשה. מכאן אך פסע נוסף לקבוע כי האחראים לדו"ח הוציאו כספי משרד החינוך במירמה. לא זה הדרך שננקט בידי המאשימה." (שם, 3).

ובהמשך:

"'...לא מצאתי אף ראשית ראיה לכך שהרשימה שנערכה ע"י גולדשטיין שימשה בסיס לחישוב התקציב בפועל, ומכאן שלא הוכח הקשר הסיבתי הנחוץ בין טענת המירמה לבין 'קבלת דבר' בעטיה (ראה ע"פ 281/82 אבו חצירא...)'". (שם, 5).
90. עולה אפוא, כי בפרשת ויגודסקי העובדות היו שונות, באשר שם לא הובאה כל ראיה שאותה רשימה שימשה, כאמור לעיל, בסיס לתיקצוב.

הנאשמים (המשיבים) בע"פ (י-ם) 9136/05 מדינת ישראל נ' אברהם שחר, תק-מח
2006(1), 6661 (להלן: "פרשת שחר"), זוכו מביצוע עבירה זו, כאשר העדה מטעם משרד התמ"ס העידה כי גם אם משרד התמ"ס היה יודע כי החברות (הקשורות למשיבים) אינן עוסקות עדיין בייצור יחידות מיזוג אוויר, די היה בכך שלמשיבים היה הידע והיכולת לייצרם. מצב זה שונה מן המקרה שלפנינו, כאמור לעיל. מכל מקום, בית המשפט (כב' השופטים ד' חשין, מ' שידלובסקי-אור, ע' חבש) התייחס לשאלת "יעילות" הקשר הסיבתי, בציינם:

"נציין, כי ל"יעילות" הקשר הסיבתי הנדרש להתקיימות עבירה של קבלת דבר במרמה ניתן למצוא בפסיקה פירושים מעט שונים זה מזה. יש המסתפקים בכך שנותר ספק אם ה"דבר" היה מתקבל ממילא, גם ללא המרמה, כדי לקבוע שקשר סיבתי לא התקיים (ראו, למשל, ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, בעמ' 720); ויש הסבורים (כבוד השופט מודריק) 'כי די, לשם 'יעילות' הקשר הסיבתי, להראות, כי אלמלא המירמה הייתה אפשרות סבירה כי [הדבר לא יתקבל]' (ת"פ 331/92 (ת"א) מדינת ישראל נ' חכמי, פ"מ נז(3) 1, בעמ' 332; ההדגשה במקור). לאור עדותה האמורה של שנער ולאור הנתון, שאינו במחלוקת, בדבר יכולותיו של שחר בייצור יחידות מיזוג, אין בידינו לקבוע – אף כאפשרות סבירה – שאילו היה יודע משרד התמ"ס שהמשיבים אינם עוסקים (עדיין) בייצור מעין זה, לא היה נותן להם את ההמלצה, כפי שניתנה (הקצאת שטח בגודל של 3-3.5 דונם למפעל לייצור יחידות מיזוג אוויר)". (שם, 7763)

בפרשת אבו חצירא, מציין מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר, כדלקמן:

"מי שמגיש, למשל, למשרד ממשלתי חשבון לשם קבלת תשלום עבור עבודה שלא בוצעה, יוצר בכך מצג בכתב, המשמש אסמכתא להוצאת כספים מקופת הציבור ומהווה כיסוי לכאורי להוצאה בעיני הנהלת החשבונות, חשב המשרד, האוצר, מבקר המדינה, ועדת הכספים, הוועדה לביקורת המדינה ועוד; אין הוא יכול לטעון, כי הוא לא רימה איש, מאחר שהקופאי, אשר שילם את הכסף, ידע, שהעבודה לא בוצעה כלל." (שם, 722).

91. אשר לטענת ההגנה כי מר יוסף פרחי אישר את העברת הכספים. ציינו לעיל כי אף מר פרחי אמר כי אילו ידע את המצב לאשורו, היה נוהג אחרת. מכל מקום, לעניין זה נאמר בע"פ 310/85 זושיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3), 673 (כב' השופט מ' בן דרור), בצטטו את הערכאה הדיונית, כי:

"... אין לקבל את הטענה שהעיריה לא רומתה. אמנם יתכן שכרמון היה מוסמך לאשר את הפרישה בעצמו, ומבחינה זו הוא נחשב כאורגן של העיריה, אך מפסקי הדין הנזכרים עולה במשתמע שכדי ליחס ידיעה של עובד ציבור לתאגיד אליו הוא משתייך בהקשר לשאלה אם רומה תאגיד זה, יש להביא בחשבון לא רק את הידיעה של הדרג המחליט, אלא גם של הדרג המבקר. וברור הדבר כי אם היה מגיע לידיעת גורמי הביקורת דבר גילו האמיתי של הנאשם, לא היו מאשרים את המשך עבודתו, על אף הסכמת הדרג המחליט. לפיכך סבורני כי יש מקום להרשיע הנאשם גם בעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין וכך אני אמנם עושה..." (שם, 682).
ובהוסיפו כי:

"אפילו נאמר – כפי שציין בית משפט קמא – כי קיים חשד שהממונים הישירים על המערער ביקשו 'לסייע' לו להאריך את שירותו..., הנה אין לומר שהסכמתם זו – דינה כדין הסכמת העיריה. כפי שהסביר זאת בית משפט קמא, יש לבחון את השאלה לא מזוית ראייתם ופעולתם של האנשים המחליטים הקרובים יותר בעבודתם למערער, אלא מנקודת מבטם של האנשים המבקרים ובודקים פעולות אלה הרחוקים יותר בביצוע תפקידם מן המערער...". (שם, 682).

92. דברים אלה יפים לענייננו, באשר העד פרחי עצמו סמך ידו על הדרג הביצועי, ומכל מקום אפילו רצה הוא לסייע לעמותות, אין בכך להשליך על הסכמת משרד עו"ר. יתרה מזו, פרחי עצמו נתן לעובדים הנחיות ביצועיות בניגוד לנהלים (ראו עדות אתי יהודה, ועדות שרה מזרחי לעיל).
כך אף בת.פ. (י-ם) 425/97 מדינת ישראל נ' ישראל רוזנפלד, תק-מח 2002(2) 9530, מציין כב' השופט צ' סגל (כתוארו אז), כדלקמן:

"הנה כי כן כל עוד לא ידע המרומה אודות התרמית, פעל על-סמך המידע שנמסר לו ומסר את ה'דבר' לידי המרמה, נתקיים הקשר הסיבתי. עובדה כי המרומה יכול היה לגלות את התרמית בעצמו, אילו אך שקד על בחינת הנתונים שהוצגו בפני
ו, או אילו נקט באמצעי בקרה וזהירות חמורים מאלה בהם השתמש בפועל, אין בה כדי להטיל מום בדבר קיומו של הקשר הסיבתי, זאת כל עוד בפועל לא נודע למרומה ביצע המירמה" (שם, 9620).
ובהמשך:

"מודעות הנתון למירמה לעצם קיומה משמיטה את בסיס קביעת הקשר הסיבתי בין המירמה לבין 'דבר' בעטייה, ואילו מודעות בכוח ואף 'תרומה' להתממשות מזימת המירמה, על-ידי היעדר שקידה ראויה מצד המרומה, אינם שוללים את קיום הקשר הסיבתי האמור ואינם גורעים מתוקפה של המירמה" (שם, 9621).

(כן ראו דנ"פ 4574/99 תרמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1) 526, נשוא ע"פ 7068/98, תק-על 99(2), 42).

עולה מן האמור, שבמקרה שלפנינו מתקיים קשר סיבתי יעיל, בין המרמה לקבלת הכספים.

"נסיבות מחמירות"
93. על מהותן של הנסיבות המחמירות שבעבירת המרמה, עומד המחבר י' קדמי באלה המילים:
"ב) "הנסיבות המחמירות" יכול ותהיינה נעוצות: בתיחכומה של המרמה; או – בהיקפה וממדיה; או – בהיותה פרי מאמץ מתוכנן, שיטתי וממושך; או – במעמדו המיוחד של העבריין כלפי קורבנו (מעמד המקנה לו "אמינות"); או – בהיות המרמה כרוכה בביצועה של עבירה אחרת, המכשירה את הקרקע להצלחתה; וכיוצ"ב נסיבות הקשורות באופייה של ה"מרמה", להבדיל מנסיבות הקשורות ב"אישיותו" של העבריין.
ג) היחס הנפשי כלפי קיומן של ה"נסיבות המחמירות" הוא יחס של מודעות: "וכשמדובר ב'נסיבות מחמירות' – [נדרשת] מודעות המרמה לקיומן של נסיבות אלה." (י' קדמי, הדין בפלילים, חלק שני, 861).

בת"פ (תל-אביב) 38/91 מ"י נ' אבי בן יהודה כהן, תק-מח 93(1), 1743, נקבע:
"בענייננו נאמר בכתב האישום שהשימוש במסמכים המזויפים נעשה "בנסיבות מחמירות הנובעות מהשיטה המתוחכמת בה נקט תוך תיאום וארגון מראש עם אנשים נוספים והנזק הרב שעלול היה להיגרם לאוצר המדינה בהברחת כמות כה גדולה של טובין". אכן אין חולק שזיוף בשיטה מתוחכמת ובמימדים גדולים הוא זיוף שנעשה בנסיבות מחמירות (ע"פ 875/76 הנ"ל) ואת הנסיבות המחמירות ניתן גם למצוא בהיותו של הזיוף פרי מאמץ מתוכנן שיטתי וממושך וכן מקום שהזיוף כרוך בביצועה של עבירה אחרת המכשירה את הקרקע להצלחתה (השווה: י' קדמי על הדין בפלילים (חלק א) בעמ' 356-357 ,323-325 וההפניות שם). עם זאת סבורני שבמקרה זה הנסיבות שפורטו בכתב האישום והשתלשלות העניינים כפי שהוכחה על ידי התביעה אינן מצדיקות הרשעת נאשם 1 בעבירה של שימוש במסמך מזויף בנסיבות מחמירות.

סבורני שיש לפרש את המונח "נסיבות מחמירות" בהקשר זה פירוש מצמצם המתייחס לאותן נסיבות הקשורות ישירות במעשה הזיוף ולא לכל הנסיבות והעבירות האחרות בהן הורשע הנאשם. חיזוק לפירוש זה ניתן למצוא בחלופה השניה הקיימת בסעיף 418. חלופה זו מצביעה על הקשר הנדרש בין "הנסיבה המחמירה" לזיוף. במקרה זה כל הנסיבות שמנתה התביעה מתקשרות ל"עבירות ההברחה" אך לא לעבירת הזיוף כשלעצמה. כפי שכבר פורט המסמך המזויף אף לא שימש בפועל לאפשר את מעשה ההברחה, כך שנראה לי שלא זה המקרה שבו הזיוף לכשעצמו נעשה בצורה כזו שמגיעה כדי "נסיבות מחמירות" במובנו של סעיף 418." (שם, עמ' 1759).

וכן בע"פ 548/82 יעקב בן אברהם חיים מילר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 347:
"הנכון הוא, כי "הנסיבות המחמירות" מתייחסות לעצם ביצוע העבירה והן יסוד מיסודותיה, ואין לקבל הטענה, כי למונח זה יש משמעות לעניין העונש בלבד. מקובלת עלי הדעה, שהביע ד"ר ביין, במאמרו הנ"ל בעמ' 383:

"... במקרה של מרמה או זיוף בנסיבות מחמירות, הנסיבות המחמירות הן יסוד מרכיב של עבירה הנבדלת מן הזיוף והמרמה הרגילים. אין לדעתנו חשיבות לכך שהעבירות של מרמה וזיוף בנסיבות מחמירות מופיעות תחת קורת גג של סעיף אחד, יחד עם העבירות של מרמה וזיוף סתם. נכון הוא שאנו רגילים להתייחס למושג ,נסיבות מחמירות' כענין לקביעת עונש בלבד ולא לקביעת עצם האחריות, אבל במקרה הנדון, עשה המחוקק מעשה המראה במפורש את כוונתו להעלות את הנסיבות המחמירות ,בדרגה' ולעשותן יסוד מיסודות העבירה"." (שם, עמ' 351)


וכך גם בתפ"ח (ירושלים) 856/05 מדינת ישראל נ' אברהם גבאי, תק-מח 2006(1), 9009:
"...מכאן גם החשיבות, כי יפורטו בכתב האישום הנסיבות המחמירות עצמן, כגון שיטות הפעולה, הערמה, התכנון, היקף המעשה וכדומה נסיבות, שיש בהן כדי להצביע כי לא במעשה של זיוף סתם המדובר, אלא כי נכנסת העבירה לתוך החלופה של נסיבות מחמירות, ולפשע תיחשב."
(ראו גם, י' קדמי על הדין בפלילים חוק העונשין, חלק שני (תשס"ו-2005), עמודים 860-864)". (שם, עמ' 9017)

אשר לגובה הסכום שמקבל הנאשם במרמה, עמד על כך בית המשפט בע"פ 130/88 שלום גרוסמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(4) 599, בציינו:
"גם סכום של 20,000 דולר לאו מילתא זוטרתא הוא, ולעניין מירמה זהו סכום מכובד למדי. אין אני סבור, כי רק מעשים, שבוצעו בדרך מתוחכמת במיוחד או לגבי קורבנות תמימים, מכניסים את העבירה לתחום של נסיבות מחמירות - הגם שלרוב אלה, בדרך כלל, סימני היכר לכך. ואולם, במקרה דנן, רואה אני נסיבות מחמירות, בעיקר מחמת חובת האמון והיושר המחייבים ביחסים בין הבנק לבין יהלומן." (שם, 608).

(כן ראו ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), (20.11.06) (פסקה 41) (אתר נבו).

לאור פסיקה זו, ניתן לומר כי בענייננו התקיימו התנאים לקיומן של נסיבות מחמירות, הן לאור האמור בפרק "קביעת ממצאים ומסקנות" להלן, והן, ובמיוחד לאור משך התקופה וסכומי הכסף שהתקבלו.

הרחבת יריעת המחלוקת

94. הנאשם, הן בהודעותיו במשטרה והן בבית המשפט, הרחיב את יריעת המחלוקת במרבית האישומים ובמרבית המחלוקות. כך למשל בנושא חתימתו על היומנים.
משקבעתי כי חתימתו מתנוססת על חלק מן היומנים, הרי שהנאשם לא אמר אמת בגירסתו, ולפיכך ניתן לראות בכך חיזוק לראיות בגין העבירה בה הואשם.
(ראו ע"פ 2949/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1), 636, 647; ע"פ 11302/02 אחמד אבו אל הווא נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 92, 93).
קביעת ממצאים ומסקנות
95. הראיות שהוצגו לעיל, מלמדות על הקשר של הנאשם לפרוייקט בית הספר הטכנולוגי. ב"כ הנאשם, בסיכומיו המפורטים, הכוללים מובאות ומוצגים רבים, מבקש לבחון את המאורעות והפעולות שננקטו לאורך ציר הזמן. מן הסתם, ומן הטעם הפשוט שבית ספר טכנולוגי לא ניתן להקים למחרת ההחלטה על הקמתו, אלא מדובר בתהליך המצריך זמן ואמצעים. לפיכך, נבחן את הראיות, לשיטתו, אף אם יש בכך חזרה מסוימת על הדברים.

אין מחלוקת שהפרוגרמה להקמת בית הספר הטכנולוגי, הוכנה לאור הפגישה שהיתה ביום 21.8.98 בנוכחות הנאשם, ונשלחה למר פרחי ביום 2.2.98 (מוצג נ/38) (צוטטה לעיל בשלמותה). עיון בה מלמד כי זו היתה מפורטת, אולם חלפו חודשים רבים והמוסדות לא פעלו על פיה.

הכספים שהועברו על ידי המשרד עו"ר עבור המכללה שולמו חלקם לאורך שנת 1998, וחלקם בשנת 1999, כעולה מהפרוט באישום הראשון. אין מחלוקת שהכספים, כמפורט בכתב האישום, אכן שולמו. מכל מקום, הדבר הוכח אף מדברי הגזבר מר ראובן זילברמן (ת/21).

הנאשם הגיש מסמכים על מנת להראות על ההתקדמות בהקמה במהלך 1998
(נ/13; נ/14; נ/40; נ/41, נ/42; נ/39). חלקם עוסק בשיפוצים, אולם תשתית הלימודים הטכנולוגיים עצמם לא התקדמה. לא רק הנאשם חש בכך אלא אף האנשים בסביבתו. השר אלי ישי ניסה לזרז את העברת הכספים לרשת. ביום 21.11.98 כתב לשר האוצר דאז, יעקב נאמן, בו ציין בין היתר:

"לאחרונה נסוגו אנשי אגף התקציבים מההבנות הנ"ל ונוצרה בעיה קשה של הרשתות שלא קיבלו מקדמות כספיות להפעלת בתי הספר..." (נ/46).

אמנם אין התייחסות ספציפית למכללה הנדונה אלא לכלל "בתי הספר", אולם בשטח נעשו פעולות על פני השטח בלבד, כפי שעולה מדברי העדים הנ"ל. בסוף שנת 1998 עדיין לא היה מנהל, לא התקיימו לימודים, ונקלטו "70 נערים המשולבים בלימודי קודש בלבד" (דו"ח ביקורת של קובלנץ - ת/143).

הנאשם היה ער למצב. נוסיף דוגמא ספורדית: כשמורה שאל את הנאשם מדוע שמו מופיע ברשימת המורים, הנאשם מרגיעו שאין לכך כל משמעות, ולמעשה מנסה להשיג "שקט" בשטח.

96. הדברים היו נהירים לכולם, כולל לנאשם. בפגישה בה נכח בבית הספר בשמואל הנביא ביום 3.1.99 נאמרו הדברים במפורש, והנאשם הציע לשקול המרת מקצוע החשמל למקצועות קלים יותר (ת/144; ת/178). חלף חודש נוסף, וביום 9.2.99 מתריע קובלנץ במכתב לנאשם שאין לימודים במקום, והמליץ להפסיק את התשלומים לרשת (ת/146).
ביום 11.2.99 התקיים הדיון בבית המשפט הגבוה לצדק בעתירה שעסקה במאטריה בכללותה (בג"ץ 7924/98), ובמהלך הדיון הושגה פשרה לפיה המדינה הודיעה לבג"ץ בקשר לעתירה כך:

א. עם סיום הבדיקה הפרטנית שביצע משרד החינוך והתרבות, כל התלמידים שנשארו במסגרות החינוך של העותרים בשנת הלימודים תשנ"ט - יתוקצבו.

ב. בקשר לתיקצוב תלמידים במסגרת החניכות ע"פ חוק החניכות, המנכ"ל מינה וועדה ע"מ שתמליץ על קריטריונים לקליטת תלמידים במסגרות מוסדות הפועלים ע"פ חוק החניכות. בהתאם להמלצות יתוקצבו בעתיד מוסדות העותרים. (ת/417).

חלפו חודשים נוספים, והמצב למעשה החמיר אל מול התשלומים שהועברו למכללה (פריטים ד' עד ט' בפרט האישום הראשון).

97. חרף העובדה שמר נזרי מציג מערכת שעות ותוכנית לימודים בשעות היום (נ/55), הנה במאי 99' נערך ביקור בבית הספר ובו השתתפו, בין היתר, מר פרחי והנאשם. שוב דובר על נושא ההנהלה, צוות ההוראה, ציוד ומבנה (ת/150), ועדיין אין התקדמות בנושא הטכנולוגי, כעולה מהדו"ח מיום 6.6.99 - ת/149, והדו"ח מיום 13.6.99 - ת/151. בשלב זה (15.6.99) נשלח מכתבו של קובלנץ ללויאן, שצוטט לעיל במלואו (ת/152), והמדבר בעד עצמו.

עדיין, על ציר הזמן, ביום 20.7.99 העד מונס מקבל את היומנים הריקים (ת/119).
בעקבות זאת התקיימה פגישה ביום 11.8.99 בנושא היומנים. ביום זה נשלח מכתבו של נעים ג'ונה לנחום עידו, דובר המשרד, ובו תיאור של השתלשלות האירועים (נ/33), ובסופו של דבר, בואכה פרסום הכתבה בעיתון, ביום 20.8.99, ומכתב המנכ"ל לחשב המשרד להקפאת התשלומים (ת/316).

העמותות קיבלו אפוא כספים, שעה שלימודים טכנולוגיים אין, ועובדי המשרד מעידים על כך בבירור, כולל עובדים בדרגים שונים כמפורט בפרק "העדים" הנוספים". חלק ניכר מהראיות הוצגו בהסכמה, ללא חקירתם של מוסרי ההודעות והמסמכים, וככל שאין בהם עדות סברה או שמיעה, מהם אני מתעלם, מחזקות הן את מארג הראיות ואת הממצאים והמסקנות אליהם אני מגיע. התנהלות הנאשם ואנשיו יצרה פסאדה של בית ספר, שעה שלמעשה היו במקום רק לימודי קודש, ואף משהובאו תלמידים נוספים, עסקו אלה בלימוד קודש בלבד. זו התמונה המתקבלת ממכלול העדויות שהוצגו בפני
בכל המגזרים, דהיינו מבחינת משרד העבודה, אנשי העמותות, משרד החינוך והתרבות, אנשי העמותות, המורים, התלמידים והוריהם. שילוב כל העדויות והראיות הללו מביא למסקנה חד משמעית, כי האמור באישום זה הוכח מעבר לכל ספק סביר, מן הפן העובדתי.

דחיית גירסת הנאשם
98. הנאשם תואר בכתב האישום כ"מנכ"ל על" של העמותות, וכמי שהיה "המוציא והמביא" בהפעלתן, והמאשימה ביקשה להוכיח כי אכן שימש בפועל בתפקידים אלה. הנאשם הכחיש זאת בהודעותיו במשטרה וכן בבית המשפט במהלך עדותו, וטען שלמעשה לא היה למוסדות "אור החיים" מנכ"ל. כך ניסה להתכחש לאמור באתר האינטרנט של הכנסת, שם כתוב כי הוא מנכ"ל או"ח (נספח לת/17). בעדותו הודה בכך (ע' 277). (עוד לנושא זה להלן בפרק אישום 2).

גם אם רשמית לא היה הנאשם רשום במסמכי העמותות כמנהל כללי או כבעל זכות חתימה (מוצג נ/47), אין חשיבות להיותו עונה על הגדרת "מנכ"ל" אם לאו, שכן הנאשם מסכים (בסיכומיו), כי הוא היה עוזרו ומייצגו של הרב אלבז ושל מוסדות "אור החיים" בעניינים שונים. מכל מקום, הנאשם אינו חולק על כך שאין נפקא מינא לתוארו, וכי אחריותו בפלילים תיגזר מכח פעילותו בפועל, וכדברי ב"כ הנאשם בסיכומיו:
"בין שהנאשם שימש כמנכ"ל (ולשיטתנו, התשובה שלילית), ובין שלא, יש לבחון את אחריותו על רקע מעשיו – האקטוס ראוס והיסודות הנפשיים שלו. עיון בכתב האישום מלמד כי ממילא טוענת המאשימה כי הנאשם, הוא באופן אישי, הציג מצגי שווא, קיבל דבר במירמה וזייף. אין המאשימה מייחסת לנאשם אחריות שילוחית, או אחריות הנשענת, או הנגזרת, מדיני האורגנים".
(שם, 35).
99. הנאשם מצניע את פעולותיו בהקשר להנהלת החשבונות של "אור החיים", וטוען כי היא פעלה בניהולו של רו"ח יעקב שמעוני, ותחתיו פעלה מנהלת החשבונות רינת דמגי ומנהלי חשבונות נוספים. אלו טיפלו בכל עמותות "אור החיים" וכן בשתי החברות (נשוא יתר האישומים). רו"ח ניסים ניסימיאן הינו רו"ח חיצוני, שטיפל בכל עמותות "אור החיים" ובשתי החברות עד למאזן שנת 1997. רו"ח אילן אבו קראט הינו רו"ח חיצוני, שטיפל בשתי החברות בשנת 1998. את יעקב שמעוני, רואה הנאשם כמי שניהל את המחלקה. אשר לפעולותיו בחשבונות העמותות והחברות שנוהלו כ'קבוצת חשבונות' (להשגת תנאים טובים יותר בחשבונות הבנק), טוען הנאשם כי מי שטיפל טיפול יומיומי בחשבונות, כולל בחשבונות החברות, היה שמעוני. הנאשם עצמו נדרש לנושא רק בעניינים "גדולים", של מתן אשראים, משיכות יתר בחשבונות וכדומה. הנאשם טוען כי לא תפעל את החשבונות השונים בתפעול השוטף.

כן טוען הסניגור המלומד בסיכומיו, שנקודת המוצא של המאשימה בטעות יסודה, שכן לא היה מדובר שהמכללה הטכנולוגית תחליף את לימודי הקודש ("לימודי ישיבה"), אלא שהן ידורו בכפיפה אחת, ובסיכומיו מביא הוא מדברי פרחי בנדון:
"ומכאן הטעות היסודית בדו"ח:
הטעות היסודית שקיימת בדו"ח הינה חוסר ההבנה למשמעות המושג ישיבה חרדית טכנולוגית, שעיקרה שילוב של לימודי קודש ולימודי חול. הנחה זו המוטעית בבסיס הדו"ח שישיבה המלמדת לימודי קודש אינה במניין גררה אחריה מס' טעויות יסוד..."
(שם, ע' 69 פסקה 15.3.1).
אכן, זו היתה גישתו של מר פרחי (ראו גם מוצג נ/33ה ע' 4), אלא שמכלול העדויות מלמד שלא התקיימו הלימודים הטכנולוגיים, כפי שנדרש ומתחייב על פי הפרוגרמה.

לאור זאת יש לדחות את טענת ההגנה לפיה עומדת לנאשם עומדת טענת מניעות והשתק כנגד טענות המאשימה, או כדבריו: "הם מקנים לו טענה ממשפחת הגנות הציפייה וההסתמכות". (סיכומי ההגנה ע' 73).

כב' השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש עמדה על כך בע"פ 534/04 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 757 בציינו:
"... אינטרס הסתמכות מוגן נוצר בדרך כלל רק כאשר נעשות פעולות מצד מי שטוען לקיומו של אינטרס ההסתמכות, ואלה הן פעולות המהוות שינוי מצב לרעה. על ההבדל בין אינטרס הציפייה לבין אינטרס ההסתמכות בהקשר של נאשם בהליך הפלילי ניתן ללמוד מתוך דבריו של השופט (כתוארו אז) ברק בבג"צ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ(2) 393, 403:
"אינטרס הציפיה הוא עינוי הדין העובר על נאשם שצפה לכך כי הבטחה שניתנה לו תקויים, ועתה בא השלטון ומתכחש להבטחתו שלו. (...) אינטרס ההסתמכות, הוא האינטרס של הנאשם אשר פעל על יסוד הבטחת השלטון, מסר מידע, הודה בעובדות כתב האישום או שינה בדרך אחרת את מצבו."
אינטרס ההסתמכות יצמח, איפוא, לנאשם אם שינה את מצבו בהתבסס על הבטחה שניתנה לו מטעם הרשות, או בשם גורם מוסמך בתביעה." (שם, 757).
הנה כי כן, לא הבטחות מצד המדינה היו כאן, אלא הבטחות מצד הנאשם והעמותות, הבטחות שלא קויימו כלל, בלשון המעטה.

יתרה מזו, בע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 221, מציין בית המשפט:

"... כדי להקים טענת הסתמכות צריך שבעל הסמכות ייעץ, ינחה, יכריז או יאמר לפלוני כי המעשה שברצונו לעשות לגיטימי, חוקי ומותר.".(שם 366).

במקרה דנן, לא היו דברים מעולם. נהפוך הוא, במשך תקופה ארוכה באו אנשי המשרד בביקורת אל הנאשם, בכל הנושאים כעולה מן הראיות שלפני, ולפיכך לא ניתן לומר כי הנאשם הוטעה לחשוב כי פעולותיו הן כדין, כדברי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בת"פ (מחוזי ירושלים) 55/96 מ"י נ' פרומדיקו, פס"מ נ"ז(2), 1, בעמ' 199:

"טענת ההסתמכות יכולה לעמוד לנאשם גם במקרה בו הוטעה ע"י הרשות לסבור שהוא פועל בצורה חוקית".

האם ניתן לראות בנסיבות כפי שהתרחשו במקרה שלפנינו, תרחיש תמים, כפי שניסה הנאשם לשוות לו?
התשובה לשאלה זו שלילית. הסבריו של הנאשם אינם תמימים באופן שאינם מסבכים אותו בביצוע העבירה (ע"פ 233/89 גרסטל נ' מדינת ישראל, תק-על 93(2), 1789).

לסיכום ייאמר, כי מכלול הראיות שהוצגו במשפט זה מלמד על פעילותו האינטנסיבית של הנאשם בנושא המכללה הטכנולוגית, לרבות ביקוריו בשטח, פגישות במשרד, טיפול בחשבונות הבנק וכיוצא באלה, ובכלל זה המצגים השיקריים.
לפיכך אני דוחה את גירסת הנאשם לעניין האישום הראשון.

יישום הדין

100. ראינו אפוא, כי התמלאו התנאים ליישומה של עבירת קבלת דבר במרמה. יחד עם זאת, אין מחלוקת שהמשרד ידע כי קבלת הכספים אינה תואמת את הפרוגרמה והנהלים, וכי הם משולמים בטענות כזב. הנה כי כן, חלק מן הכספים שולמו לאחר שהדו"ח (ת/151), כבר הוכן (13.6.99) (פריט ח' באישום), והתשלום האחרון בוצע לאחר משלוח מכתבו של קובלנץ מיום 15.6.99, דהינו, שולם ב-6.7.99 (פריט ט' באישום).

נשאלת השאלה אם כן, האם יש מקום להרשיעו בעבירה המושלמת או בניסיון?

המחבר י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני, תשס"ו – 2005, מציין כדלקמן:

"הציג אדם טענה כוזבת על מנת לקבל דבר מאחר, אך האחר ידע דבר הכזב, לאמור – לא רומה: יורשע הטוען בעבירה של נסיון לקבל דבר במרמה; ואפילו אם בפועל קיבל את הדבר. "טענה שחזרה ונשניתה... לא הוכח שקונים אלה הושפעו על דיד דברי הכזב... ועל כן חסר הקשר הסיבתי... גם לו היתה טענה זו נכונה, לא היתה צריכה להביא לזיכוי אלא להרשעה בניסיון לעבור עבירה..." (ע"פ 515/71)" (שם, עמ' 859).

בע"פ 515/71 אברהם קאופמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (2), 429, המוזכר לעיל, אומנם העובדות היו שונות מאשר אלה שלפנינו, אך כב' השופט י' כהן, מציין:

"טענה שחזרה ונשנתה בפי הסניגורים המלומדים היתה - שגם אם נאמרו על ידי המערערים דברים כוזבים לקונים שונים, הרי לא הוכח שקונים אלה הושפעו על ידי דברי הכזב כדי להתקשר בחוזים עם החברה, ועל כן חסר הקשר הסיבתי בין דברי המרמה ובין קבלת דבר, הנחוץ לשם ביצוע עבירה לפי סעיף 2 לחוק. גם לו היתה טענה זו מבוססת, לא היתה צריכה להביא לזיכוי, אלא להרשעה בנסיון לעבור עבירה לפי סעיף 2, אולם אין לקבל טענה זו, כי באותם המקרים שהקונים לא אמרו במפורש שדברי הכזב הניעו אותם להתקשר בחוזים, ניתן להסיק על כך מנסיבות כל מקרה ומקרה, וכבר נפסק שדי בכך כדי להוכיח את הקשר הסיבתי בין טענת שוא ובין קבלת דבר (ראה ע"פ 26/57 אוסקר הלבר נגד היועץ המשפטי לממשלה וערעור שכנגד; פד"י, כרך יא, ע' 949 ,945; פי"ם, כרך כט, ע' 204, בע' 949)." (שם, עמ' 434).

הנה כי כן, הציג אדם טענה כוזבת על מנת לקבל דבר מאדם אחר, אשר ידע על דבר הכזב, דהיינו לא רומה, יורשע הראשון בעבירה של ניסיון לקבל דבר במרמה.
בע"פ 454/82 ישראל נוחימובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 500, המיר בית המשפט את העבירה בנסיבות כאלו לעבירת ניסיון.

יוצא אפוא, שניתן להרשיע את הנאשם בעבירת ניסיון על פי סעיף 25 וסעיף 415 סיפא לחוק העונשין, בגין העובדות המיוחסות לו באישום הראשון.

אישום מס' 2 - הסעות לבתי ספר
אישום זה עוסק בקבלת כספים ממשרד החינוך בגין הסעות, להן זכאים תלמידי גנים ובתי ספר. בין היתר, אלה המופעלים על ידי רשת מוסדות 'אור החיים' ו'נראה אור' ברחבי הארץ. מדובר במספר בתי ספר כמפורט באישום זה.

תמצית אישום 2

נוהל השתתפות משרד החינוך בתשלומי הסעות
101. על פי הנחיות מנכ"ל משרד החינוך, זכאים ילדי גן חובה ותלמידי בתי הספר היסודיים להסעה מביתם אל מוסד הלימודים ובחזרה (להלן: "ההסעות"). זאת על פי קריטריונים הכוללים, בין השאר, את מרחק מגוריו של התלמיד ממוסד הלימודים (להלן: "מרחק מזכה"), ואפשרויות השימוש בתחבורה ציבורית כאלטרנטיבה להסעה לבית הספר (להלן: "הקריטריונים").
כדי ליהנות משירותי ההסעות, על מנהלי מוסדות החינוך להעביר לרשות המקומית בישוב בו נמצא בית הספר את רשימת תלמידי בית הספר הזכאים לכאורה להסעה, בציון המרחק בין ביתו של התלמיד למוסד הלימוד (להלן: "רשימות תלמידים הזכאים להסעה").
הרשות המקומית בודקת האם התלמידים עונים לקריטריונים ומאשרת את הזכאות להסעות.
לאחר שניתן אישור הרשות המקומית, על מנהל בית הספר לערוך מעין מכרז, שבמסגרתו עליו לקבל שלוש הצעות מחיר מחברות הסעה ולהעבירן לרשות המקומית, כדי שזו תקבע מי הוא המסיע הזול ביותר שיזכה במכרז ויבצע את ההסעות (להלן: "המכרז"; "המכרזים").
בנוסף לאמור, במקרים מסוימים זכאים מורים בבתי הספר למימון הסעות מביתם לבית הספר ובחזרה מטעם משרד החינוך.

נוהל השתתפות רשת "מעיין החינוך התורני" בתשלומי הסעות
102. באשר לרשת "מעיין החינוך התורני", הופעל נוהל שונה בנושא אישור והפעלת ההסעות, במובן זה שהרשת ביצעה את התפקיד שיועד לרשות המקומית מול בתי הספר הכפופים לה. מנהלי בתי הספר הכפופים לרשת העבירו את רשימות התלמידים הזכאים להסעה אל יהודה ישראלי (להלן: "ישראלי"), האחראי על ההסעות ברשת. ישראלי בדק אם התלמידים שברשימות עונים לקריטריונים, ואישר את הזכאות להסעות. בהתאם לאישור זה, העביר משרד החינוך את תקציב ההסעות לרשת, אשר שימשה "צינור" להעברת כספי ההסעות ממשרד החינוך אל בתי הספר שפעלו תחתיה.
על פי הנחיות משרד החינוך וישראלי, נאסר על המסיע שזכה במכרז להשתמש בשירותיו של מסיע משנה.
נוהל ההשתתפות בתשלומי הסעות ברשת "אור החיים" ו"נראה אור"
103. בתי הספר של מוסדות "אור החיים" ו"נראה אור" פעלו כ"תת רשת" בתוך מוסדות "מעיין החינוך התורני". במסגרת תפקידו כמנכ"ל מוסדות אלה, ריכז הנאשם את רשימות התלמידים הזכאים להסעה, ואת עריכת המכרזים לבחירת המסיעים בכל בתי הספר השייכים למוסדות הללו. דרישות התשלום על פי מערך ההסעות שארגן הנאשם הועברו אל משרד החינוך על פי הנוהל שתואר לעיל. על פי הנוהל הועברו הכספים ישירות על ידי רשת "מעיין החינוך התורני" אל המסיעים שזכו במכרז.
המרמה
104. לשם זכייה בהקצבות, דאג הנאשם להעברת רשימות תלמידים מזויפות וכוזבות, שבהן הגדיל במרמה את מספר התלמידים הזכאים להסעה, באמצעות רישומים כוזבים של המרחקים בין מקום מגוריהם של התלמידים למוסדות החינוך. כן דאג הנאשם לזייף הצעות מחיר של חברות הסעה שכביכול השתתפו במכרזים לצורך יצירת מצג שווא לפיו קוימו מכרזים בין מסיעים, באופן שהביא לזכייתה כביכול של חברת "המימד העשירי", הנמצאת בבעלות הנאשם.
לצורך ביצוע ההסעות, שכר הנאשם את שירותיהם של מסיעי משנה שונים, ושילם להם סכומים נמוכים מהסכומים שהעביר משרד החינוך לחברת "המימד העשירי". תמורת הסכום ששולם להם, הסיעו מסיעי המשנה את התלמידים הזכאים להסעה, וגם, ובעיקר, תלמידים שאינם זכאים להסעה על פי הקריטריונים, ואשר למדו במוסדות אחרים של הרשת.
כתוצאה ממעשיו אלה קיבל הנאשם במרמה תקציבי הסעות ממשרד החינוך עבור תלמידים שלא היו זכאים לכך, וכן הביא במרמה לזכייתה של חברת ה"מימד העשירי" שבבעלותו, במכרזים המדומים שנערכו על ידו, תוך שהוא משתמש לצורך ביצוע ההסעות במסיעי משנה אשר גבו מ"המימד העשירי" סכום נמוך מהסכום אותו קיבלה על פי המכרזים.
בסך הכל קיבל הנאשם במרמה סך כולל של כ – 2,000,000 ש"ח, כפי שיפורט בפרטי ההונאה והזיוף שביצע הנאשם בעצמו ועם אחרים, ביחס לבתי הספר הפזורים ברחבי הארץ, כמפורט להלן.

פירוט הישובים לגביהם נעברו העבירות
בית- שאן
105. בשנת תשנ"ח הציג הנאשם בפני
רשת "מעיין החינוך התורני" ומשרד החינוך מצג, לפיו קיים בית ספר בשם "נראה אור" בבית- שאן, הנמנה על מוסדות רשת "אור החיים", זאת למרות שבית הספר לא היה קיים בפועל.
הנאשם דאג להכין רשימה שמית כוזבת ומזויפת של 17 תלמידים, שכביכול למדו באותה שנה בבית הספר הנ"ל, בעוד שלאמיתו של דבר באותה שנת לימודים לא למדו תלמידים אלה כלל בעיר בית שאן. בסמוך לשמו של כל תלמיד צוין מרחק מזכה, והרשימה כולה נחזתה לכזאת שכאילו הוכנה ונחתמה על ידי מנהל בית הספר, למרות שלא הייתה כזו (להלן בפרק זה: "הרשימה הכוזבת").
לשם יצירת מצג לפיו כביכול נערך מכרז להסעת התלמידים, זייף הנאשם הצעות מחיר שנחזו להיות הצעותיהן של חברת "מובילי עמק האלה" וחברת "מובילי בית שמש". הנאשם כתב הצעת מחיר שלישית של חברת "המימד העשירי" שבבעלותו, ובה הוצע מחיר הנמוך משתי הצעות המזויפות (להלן בפרק זה: "המכרז המדומה").
הנאשם דאג להעביר את הרשימה הכוזבת ואת כל ההצעות המזויפות אל ישראלי, אשר על סמך הרשימה הכוזבת ומסמכי המכרז המדומה, אישר בשם רשת "מעיין החינוך התורני" את רשימת התלמידים הזכאים להסעה וקבע את זכייתה של חברת "המימד העשירי" במכרז. בהתאם לגובה ההצעה הזוכה אישר ישראלי תקציב בסך של כ- 56,009 ש"ח לצורך ביצוע ההסעות. רשת "מעיין החינוך התורני" שילמה את הסכום האמור, אשר התקבל לצורך כך ממשרד החינוך, לחברת "המימד העשירי".

רמת- השרון
106. בית ספר "רמב"ם- נראה אור" ברמת- השרון, השייך לרשת "אור החיים", מנה בשנת הלימודים תשנ"ח 102 תלמידים, אשר על פי הקריטריונים, רק 46 מתוכם היו זכאים למימון הסעות לבית הספר.
הנאשם פעל בדרך המפורטת לגבי בית שאן, אף בישוב זה.
הנאשם זייף את רשימת התלמידים על ידי כך שדאג לשנות את מרחקי המגורים של התלמידים שאינם זכאים למימון הסעה והפך אותם למרחקים מזכים, באופן הנחזה להיות כאילו כל התלמידים שבבית הספר זכאים למימון הסעה על- פי הקריטריונים, והרשימה כולה נחזתה לכזאת שכאילו הוכנה ונחתמה על ידי מנהל בית הספר, למרות שלא הוכנה על ידו, כאמור (להלן בפרק זה: "הרשימה הכוזבת").
לשם יצירת מצג לפיו כביכול נערך מכרז להסעת התלמידים, זייף הנאשם את רשימת התלמידים והמורים וכן את הצעות מחיר שנחזו להיות הצעותיהן של חברת "מובילי עמק האלה" וחברת "מובילי בית שמש". הנאשם נתן הצעת מחיר שלישית של חברת "המימד העשירי" שבבעלותו, ובה הוצע מחיר הנמוך משתי הצעות המזויפות (להלן בפרק זה: "המכרז המדומה").
כן קבע את זכיית המימד העשירי.
ישראלי אישר תקציב בסך של כ- 296,850 ש"ח לצורך ביצוע ההסעות. רשת "מעיין החינוך התורני" שילמה את הסכום האמור, אשר התקבל לצורך זה ממשרד החינוך, לחברת "המימד העשירי".
חברת "המימד העשירי" בבעלותו של הנאשם שכרה את שירותיה של חברת "מטיילי רמת השרון" כמסיע משנה לצורך ביצוע ההסעות לתלמידים, אשר כללו גם הסעת תלמידים שאינם זכאים לכך על פי הקריטריונים, ושילמה לה 110,000 ש"ח. ההפרש נותר אצל חברת "המימד העשירי".

אילת
107. בית ספר "אור החיים" באילת מנה בשנה"ל תשנ"ח 22 תלמידים, אשר על- פי הקריטריונים, רובם המכריע לא היה זכאי למימון הסעות לבית הספר. גם כאן פעל באותה שיטה והסכומים היו כ-86,720 ₪ עבור ההסעות.
חברת "המימד העשירי" בבעלותו של הנאשם שכרה את שירותיו של יעקב בן אריה, כמסיע משנה לצורך ביצוע ההסעות, אשר כללו גם הסעת תלמידים שאינם זכאים להסעה על פי הקריטריונים, ושילמה לו כ- 60,000 ש"ח. ההפרש בין הסכום שהועבר ממשרד החינוך לבין הכסף ששולם ליעקב בן אריה נותר אצל חברת "המימד העשירי".

אופקים
108. בית הספר "דרכי חיים" באופקים, אשר שייך לרשת "אור החיים", מנה בשנה"ל תשנ"ח כ- 110 תלמידים, אשר על- פי הקריטריונים, רק 7 מתוכם היו זכאים למימון הסעות לבית הספר. גם בישוב זה נעשו הדברים באותה שיטה, הכנת רשימה כוזבת, ומכרז מדומה. כאן מדובר בסכום של 258,631 ₪ שישראלי אישר.

בתי ספר בישובים נוספים
109. הנאשם פעל באופן דומה למתואר לעיל גם בבתי הספר של רשת "נראה אור" ו"אור החיים" המפורטים להלן: "תפארת החיים" בבית שמש; "חיי שרה" בבית שמש; "נווה אריאל" באריאל; "מפי עוללים" בקרית- גת; "אהבת ישראל" ברמלה; "ארזי בית"ר" בבית"ר.
לשם יצירת מצג לפיו כביכול נערך מכרז להסעת התלמידים, זייף הנאשם הצעות מחיר שנחזו להיות הצעותיהן של חברת "מובילי עמק האלה" וחברת "מובילי בית שמש", לגבי בתי הספר באריאל, קריית- גת, רמלה ובית"ר. בבית שמש זייף הנאשם הצעות מחיר הנחזות להיות של "מוניות המרכז" ו"חברת מובילי עמק האלה". עבור כל אחד מן המקומות נתן הנאשם הצעת מחיר שלישית של חברת "המימד העשירי" שבבעלותו ובה הוצע מחיר הנמוך משתי הצעות המזויפות (להלן בפרק זה: "המכרזים המדומים").
הנאשם דאג להעביר את הרשימות הכוזבות ואת כל ההצעות המזויפות, אל ישראלי, אשר על סמך הרשימות הכוזבות ומסמכי המכרזים המדומים, אישר את רשימות התלמידים הזכאים להסעה וקבע את זכייתה של חברת "המימד העשירי" במכרזים.
בהתאם לגובה ההצעה הזוכה אישר ישראלי תקציב בסך של כ- 1,320,484 ש"ח לצורך ביצוע ההסעות.
הנסיבות המחמירות מתבטאות, בין היתר, בהיות המרמה פרי מאמץ מתוכנן ומתמשך של הצגת מצגי כזב שיטתיים, בסכומי הכסף הגדולים, בעובדה שסכומי הכסף נתקבלו מן הקופה הציבורית, בניצול מעמדו של הנאשם בעמותות וניצול האמון שניתן בו, ובכך שהעבירות בוצעו בסמוך לביצוען של עבירות מרמה נוספות כלפי המדינה בתוקף אותו תפקיד, כפי שמפורט באישומים האחרים שבכתב האישום.

לאור העובדות הנ"ל, מייחסת המאשימה לנאשם את ביצוע העבירות הבאות:
110. זיוף בנסיבות מחמירות - עבירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין.
שימוש במסמך מזויף- עבירות לפי סעיף 420 לחוק העונשין.
קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות- עבירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

גירסת המאשימה
111. לטענת המאשימה, הנאשם היה שותף למרמה, הן של משרד החינוך והן של הרשת. הוא הגיש לרשת מסמכים מזויפים וכוזבים בהם "ניפח" את מספר הזכאים להסעה במספר בתי ספר על ידי הגדלת מספרם, זאת על מנת שהרשת תעבירם למשרד החינוך ותזוכה בהתאם. בתוך כך היה שותף לזיוף "מיני מכרזים" על מנת שהחברה שבבעלותו - "המימד העשירי", תזכה בהם.

הבסיס לתשלום עבור ההסעות נקבע בחוזר מנכ"ל משרד החינוך אשר הועבר למנהלי בתי הספר. נוהל זה הוגש כמוצג ת/130. ברגיל, משמקבל משרד החינוך את רשימת התלמידים בצירוף מרחק מגוריהם מבתי הספר, מתבצעת בדיקה האם הם כלולים בקריטריונים לזכאות, ובהתאם לכך נבנה מערך ההסעות.

לעומת זאת, ככל שמדובר בבתי ספר של רשת 'מעיין החינוך התורני' (להלן: "הרשת"), הרי שמנהלי בתי הספר אינם מתוקצבים באמצעות הרשות המקומית אשר בית הספר נמצא בתחומה. המנהלים עובדים ישירות מול הרשת בבניית מערך הסעות לבית ספרם. המצב שונה במיוחד לגבי מוסדות "אור החיים", קבוצת בתי הספר שניהל עופר חוגי
, המהווה מעין תת רשת בתוך רשת מעיין החינוך התורני.
מנהלי בתי הספר פנו לנאשם במרכז "אור החיים" ברח' יואל 14 י-ם, והוא עבד בלעדית, מול הרשת, וריכז את נושא העברת הרשימות של התלמידים הזכאים להסעה.

כל מנהל מוסד חינוכי אמור לקבל שלוש הצעות מחיר ממסיעים [להלן: "המכרז" או "המיני מכרז"], לבחור את הזולה ביניהם, ולהעבירה לאישור רשת מעיין החינוך התורני. כאמור, בעניינה של "אור החיים" לא העבירו מנהלי בתי הספר את רשימות התלמידים ומסמכי הצעות המחיר ישירות לרשת, אלא החומר מועבר לנאשם וזה אמור להעבירו לרשת.

המאשימה גורסת כי החיץ בין מנהלי בתי הספר לרשת איפשר לנאשם להוציא במרמה כספים מהרשת בשני אופנים:

האחד, הנאשם הגדיל במרמה את כמות התלמידים הזכאים להסעה, הוא רשם מרחקים פיקטיביים היוצרים זכאות גם לגבי תלמידים הגרים סמוך לבית הספר (פחות ממרחקי הזכאות), ובכך הגדיל את תקציב ההסעות שהתקבל גם עבור ילדים שאינם זכאים באופן אמיתי למימון הסעתם לבית הספר.

השני, הנאשם "פיברק" את ה"מיני מכרזים" כך שחברת "המימד העשירי" תזכה בכל המכרזים במרמה, בכך שהציג כלפי הרשת מצג שווא לפיו חברה בבעלות משותפת לו ולאשתו, ה"מימד העשירי", "נבחרה" להסיע את כל בתי הספר של "אור החיים" בכל הארץ בשנת תשנ"ח. הוא עשה זאת על ידי הצגת מצג שווא לפיו נערך כביכול מכרז וחברת ה"מימד העשירי" הציעה את ההצעה הזולה ביותר בו. שיטת הפעולה כללה זיוף הצעות מחיר של שתי חברות של הסעות, ולאחר מכן, כתיבת הצעה שלישית, של ה"מימד העשירי", הזולה משתי ההצעות האחרות. לרשת הוגשו שלוש הצעות מחיר שבכולן משתתפות אותן חברות, ובכולן זוכה "המימד העשירי".

כן גורסת המאשימה, כי הנאשם הודה למעשה כי המכרזים היו פיקטיביים, ודי בכך כדי להרשיעו, באשר הוא היה (יחד עם אשתו) הבעלים של המימד העשירי, והאחראי על נושא ההסעות אשר בוצעה על ידי חברה זו, אשר השתמשה במסיעי משנה. די לה, לטענתה, אם תוכיח שהנאשם היה מודע לדרישת משרד החינוך בדבר התשלום על פי הקריטריונים, והמכרז.

גירסת הנאשם
112. מוסדות "אור החיים" לא קיימו קשר ישיר עם משרד החינוך בקשר עם ההסעות, אשר פעל מול הרשת. בתוך כך, הנאשם לא היה בקשר עם משרד החינוך. תקציבי ההסעות היו גלובליים פרי הסכמים קואליציוניים, ואין תלות בינם לבין רשימת התלמידים והמסיעים, לפיכך, רשימות התלמידים כלל לא נבדקו. הנאשם טוען כי המאשימה לא הוכיחה כל קשר שלו למסמכים בקשר עם ההסעות, המחירים של החברה היו סבירים ואף נמוכים מהמקובל.

הראיות להוכחת אישום 2
113. המאשימה כאמור טוענת שניתן להרשיע את הנאשם על יסוד הודאתו במהלך עדותו בבית המשפט, בביצוע העבירות נשוא אישום זה. לפיכך, נקדים את המאוחר, ונביא את דברי הנאשם במהלך חקירתו בבית המשפט. כך העיד הנאשם:
"...כל המסלולים שהיו בשטח לא היו המסלולים שהוגשו לישראלי, כי ישראלי ביקש רק תלמידים זכאים. הכל פה היה... כאילו היה הכל פה תורה שבעל פה, שהיה צריך להגיש את המסלולים, כל הצעת המחיר היתה מפוברקת כי למה, כי זה לא היה המסלולים בפועל, ולא את המסיעים... לא אותם רכבים בכלל... הכל היה פה דרישה של ישראלי בשביל לקבל כסף.... תגישו את המסמכים האלה, האלה, בשביל שתקבלו כסף...."
(פרו', עמ' 76 (ישיבה מיום 8.1.06)).

וכן:

" ... כאשר יש כאן את המילה אמיתיים אני אומר לך שהיה מדובר על המילה אמיתיים, אבל אני אומר לך שזה לא אמיתי אלא זה תורה שבעל פה" (שם, עמ' 590 (ישיבה מיום 5.2.06)).

כמו כן ישנן התבטאויות נוספות של הנאשם הן בהודעותיו במשטרה והן בעדותו בבית המשפט שהן בבחינת "ראשית הודאה", כמפורט בפרק 'ממצאים ומסקנות' – להלן.
בנוסף, נבחן את הראיות הנוספות שהובאו על ידי המאשימה להוכחת אישום זה.

העדים המתייחסים לאישום זה

114. מר נעם שגיא. רו"ח, אשר בדק מטעם משרד החינוך את הגירעון התקציבי ברשת מעיין החינוך התורני, ובין היתר, את נושא ההסעות. שגיא העיד לגבי אמירות מפלילות מפיו של הנאשם, ובכך דנו לעיל בפרק האישום הראשון. נחזור ונציין כי העד לא נחקר על ידי ההגנה בקשר לאמירות, ולפיכך יש לקבלן כראיה. שגיא העיד כי הנאשם מסר לו כי דיווח על תלמידי המכללה גם למשרד החינוך, וכי הוא זה שביצע את המיני מכרזים (ע' 74).

אף לגבי עדותו, לפיה "המימד העשירי" שכרה קבלני משנה במחירים נמוכים מאלה שקיבלה מישראלי, לא נחקר העד. הנאשם, לדבריו, תירץ זאת בכך שמדובר בחברה פרטית ואין פסול בכך, והיא זכתה כדין במיני מכרזים. כן קיבל העד בנושא זה דוח מהנאשם. משיחותיו עם הנאשם עולה, כי האחרון הפגין התמצאות בפרטי פרטים בנושא ההסעות. העד ערך תרשומות בזמן אמת, לפיכך, לטענת המאשימה יש לקבלן כמקור, על פי סעיף 11 לפקודה.

מנהלת האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, הגב' לבנה אברמוביץ, ביקשה משגיא לערוך ביקורת במוסדות (ת/128), והוא עשה כן, ובדק בין היתר את רשימות התלמידים (ת/134).
בעדותו מספר שגיא:
"הגעתי אליו בתור מי שיתן לי תשובות לשאלות שלי ויתן לי את כל החומר הנדרש לביצוע הבדיקות, בנושא ההסעות, ברשת בתי הספר נראה אור תפארת החיים ויש עוד מוסד שנקרא חיי שרה אם אני זוכר נכון.... אני חייב לציין שגם הוא בפגישותיו סיפק לי תשובות ולא אמר שלא אחראי או לא ידע או לא טיפל. הוא נתן לי את כל התשובות לשאלות ששאלתי" (שם, 70).

ומוסיף:

"באותן שיחות ככל שאני זוכר הוא אמר לי שזה נכון שהוא היה הבעלים והמנהל בח' המימד העשירי....שימש כמנהל וכבעלים בסוג של נאמנות כזאת. שאלתי אותו בנוגע לנושא הצעות המחיר והדברים האלה והוא אמר לי שהוא ביצע את המיני מכרזים האלה וזה נכון שהמימד העשירי זכתה בכולם... (שם, 74).

בהמשך, העיד שגיא כי הנאשם סיפר לו על כך שלחברה היו מספר כלי רכב, יש לה גם קבלני משנה, ובהיותה חברה פרטית, אין מניעה בהשגת רווחים (ע' 74).
הודעותיו של העד במשטרה הוגשו, פרט לעדות שמיעה. אכן, חלק ניכר מדבריו מהווים עדות שמיעה, אך דגש המאשימה הינו בכך שהעד חיפש את קיומו של הפרש בין המכרז לבין ההסעות בשטח.
כפי שצוין בדיון לגבי אישום 1, עד זה הינו עד מהימן ואני נותן אמון מלא בעדותו.

יהודה ישראלי. עד זה הינו אחראי הסעות ארצי ברשת. הוא זה שנהג לאשר לבתי הספר את תקציב ההסעות. בעדותו פירט את הקריטריונים להסעה שהתווה משרד החינוך, לפיהם הנחה את כל מנהלי בתי הספר כיצד לפעול (ת/130). הוא העיד שהיה מקבל מהמנהלים את רשימת התלמידים, הכוללת מרחק מבתיהם לבית הספר, וכן מקבל 3 הצעות מחיר ממציעים. הוא עצמו הקליד את החומר, ואישרו בהתאם. הוא לא בדק אם המרחקים אמיתיים. על הקשר עם הנאשם העיד:

"זה מרכז שפתח או אימץ לעצמו מוסדות קיימים לנהל אותם, וכל הקשר שלו עם הרשת שלנו זה ישירות אלינו ולא דרך אנשי השטח המנהלים בשטח...
הם לקחו את כל האחריות הכספית במוסדות בין היתר והם ניהלו אותו מבחינה כספית... בראש המרכז הזה יש את הרב אלבז שהוא פתח את מוסדות אור החיים, ודרכו הכרתי את עופר חוגי
כמנהל הכללי של כל המוסדות האלה...
לא ראיתי את זה בכתוב אבל זה היה כל, מכל האווירה זה היה ברור שזה הוא. אף אחד לא הכחיש את זה וזה, זאת אומרת כל מה שהוא אמר, הם באים, השליחים באים לשמור אבל הוא, הוא למעשה המנהל." (שם, 664).

ובהמשך:
"מבחינתי הוא היה הראש, כל הקשר שלי זה איתו, הקשר שיש בעיות פונים אליו, והוא הציג שצריך לפתוח מוסד או לצרף מוסד אלינו לרשת הוא היה פונה אלי." (שם, 667)

ישראלי מתייחס אף להצעות המחיר שהוגשו (ת/208 עד ת/226), ומעיד:
"החומר היה מועבר אלינו לרשת על ידי אור החיים. אור החיים זה כולל עופר והפקידים שהיו נשלחים מטעמו אליי להעביר את החומר אלי..
... ש. מה קרה שהתעוררו בנושא הסעות? חומר לא עובר,
ת. הייתי פונה, הייתי מתקשר לעופר והייתי אומר לו החומר לא תקין, חסר לי חומר, אין לי הצעות מחיר, אין לי רשימות תלמידים, חסר לי הצהרה, אני לא יכלתי ככה לבנות תקציב למוסד עם חוסר מסמכים".
כן העיד מר ישראלי, כי חשב ש"המימד העשירי" היא חברה שהוקמה על ידי מוסדות "אור החיים", ולא ידע שהנאשם הוא הבעלים של החברה (ע' 669, 670).
מי שהביא אליו את החומר הקשור להסעות מורים היה, כדבריו, "עופר חוגי
ושליחיו..." (ע' 677).

כשנשאל ע"י ב"כ המאשימה כי "טוען עופר חוגי
שאתה ביקשת לעבוד רק עם ספק הסעות אחד..."
השיב: "לא נכון" (עמ' 678).

העד מכחיש את גירסת הנאשם לפיה לא היה מנוס מלהשתמש בשירותיה של "המימד העשירי" לאור העובדה שלבתי הספר לא היו רשיונות, השיב:

"ת. אני לא מבין מה הבעיה... כל נושא הנטל הכספי נופל על מוסדות אור החיים במרכז בירושלים. נושא הרשיון לא גרם ...מה הקשר, לא מבין את הדברים". (ע' 679).

כן העיד כי לעיתים הנאשם התבקש לתקן את הצעות המחיר באופן שיתאימו למספר המסלולים המאושר על ידי משרד החינוך (ע' 680).
בנושא המחיר ו"הטכניקה" לעניין ההצעה הזולה, מעיד מר ישראלי:
"מחזיר את זה למנהל המוסד... מחזיר את זה, "עופר ההצעות לא טובות" אני משאיר לו הודעה טלפונית או בביפר וחוזר אלי, ואני מודיע לו שההצעות לא טובות תבוא תיקח אותם, תקן לי תביא לי הצעות אחרות מתאימות..." (ע' 681)

כן סיפר על ההקפדה של יישום הקריטריונים של משרד החינוך, והבעיה התקציבית שהיתה יכולה להתעורר בשנת תשנ"ט (ת/233).

אשר לתפקידו של הנאשם, אמר:
"אני רוצה לחדד, ברור שכשהיה בעיות הייתי פונה אליו מה לא עסק בהסעות? אם הייתי צריך לקבל חומר הייתי פונה אליו אז מה זה לא עסק בהסעות?"
"כב' השופט: אז הוא כן עסק או לא עסק?
ת. כן עסק, הייתי פונה אליו שיביא את החומר, אז הוא היה שולח את השליחים או הוא היה מגיע, אני לא זוכר בדיוק מי היה מביא את..." (עמ' 690).

כך אף הניסיון של הנאשם להסיט את האחריות לעבר הפקידה, הגב' יפה כהן, לא צלח:
"ש. עכשיו יפה כהן היא זו שבעצם עמדה כמו ששמענו מקודם, היא זו שעמדה בקשר רציף עם המוסדות נכון? עם המרכז?
ת. עם מרכז אור החיים אתה רוצה להגיד.
ש. כן.
ת. אני לא יודע, לא נראה לי ..." (ע' 738)

העד מעיד כי היו מקומות ששולם גם ל'לא זכאים', כגון בכפר-סבא:
"... זה בבעלות מעיין החינוך התורני, בלי מנהלי ביניים שלקחו את העול הכספי, והכל שולם על ידי הרשת..." ע' 764).

בחקירה החוזרת הבהיר העד את ההבדל בין מוסדות אור החיים לבין מוסדות שבבעלות רשת המעיין - ללא עמותה - לעניין הפרש המימון של ההסעות, באומרו:

"ש. ... מה קורה למשל בבתי ספר אחרים ברשת שהם לא של אור החיים, מי משלם את ההפרש?
ת. המוסד העמותה , מנהל המוסד, ההורים." (ע' 776).

עולה אפוא מעדותו, כי הנאשם הוא שעסק בהכנת ההצעות ובהגשתן באופן שיתאימו לקריטריונים, ולעיתים גם לאחר שהוחזרו לו.
אני מעדיף את עדותו של מר ישראלי, בה אני נותן אמון, על פני גירסת הנאשם.

115. הגב' לבנה אברמוביץ' (להלן: "אברמוביץ'") שימשה כמנהלת אגף בכירה לחינוך מוכר, שאינו רשמי, במשרד החינוך מ-1995. הודעותיה במשטרה הוגשו כראיה (ת/181, ת/182). מדבריה עולה כי היא פעלה על פי חוזר מנכ"ל משרדה, הכולל את הקריטריונים לקבלת תקציב להיסעים. היא זו שהעבירה את החוזר לרשת, וקיבלה בחזרה את רשימות התלמידים הזכאים להסעה. הרשת היוותה צינור להעברת כסף לפי תקציב משרדה (ע' 440).
בחקירתה הנגדית היא מציינת:
"ת. אני אומרת שעקרונית עבדנו עם הרשת לפי אותם קריטריונים של חוזר מנכ"ל כאשר החוזר מנכ"ל הזה מתייחס באופן כללי לחינוך הרשמי ואפשר לראות את זה בחוזר מנכ"ל יש סעיף שמדבר בכל מה שקשור לחינוך המוכר שאינו רשמי לפנות לאגף שלנו. מכיוון שמי שמטפל בכל ההסעות הכלליות של כלל המערכת לא מטפל בחינוך המוכר שאינו רשמי, לכן אנחנו גם אימצנו ככל שיכולנו את חוזר מנכ"ל לפי הקריטריונים שלו למשל המרחק של הילד זכאי להסעות, מגן חובה עד כיתה ד' אם הוא גר במרחק של יותר מאשר שני קילומטרים ומעלה מביתו לבית הספר אז הוא זכאי להסעה, בכיתה ה' ומעלה משלושה קילומטרים הוא זכאי להסעה, כלומר זה קריטריון שקיים במערכת הכללית ואנחנו גם אימצנו אותו..." (ע' 448).

העדה דוחה הטיעון לפיו הרשת קובעת כללים משל עצמה, ומבהירה:

"זה לא מה שאמרתי... אני אמרתי היא מבחינתנו הבעלות היא זאת שמקבלת מאיתנו ומודעת לנוהלים שלנו ולכן הם אלה שאחראים לעמוד בכל הכללים שאנחנו דורשים מהם. ..." (ע' 461).

דבריה של גב' אברמוביץ' בהודעותיה מהימנות עליי, וחקירתה הנגדית אך חיזקה אותן.
מר רוברט עינב (להלן: "עינב"), עבד בתקופה הרלוונטית לתיק זה בבנק הפועלים בע"מ, שם התנהלו חשבונות העמותות והחברות.
הודעותיו במשטרה הוגשו כראיה (מוצגים ת/166, ת/167), וכן הוגשו מוצגים הקשורים בכך (ת/168, ת/171).

את דבריו בענין התנהלות הנאשם ואופן ניהול החשבונות הקשורים למימד העשירי, תיאר הוא בהודעותיו, כדלקמן:
"אני טיפלתי בחשבון 181555 של המימד העשירי שנפתח בשנת 1996, סניף מאה שערים, הטיפול השוטף היה בסניף. הטיפול בבקשות מיוחדות של לקוח אשראי חריגות ואישורים מיוחדים עוברים דרך משרדנו. מולי מול החשבון הזה עבד מר עופר חוגי
שאותו הכרתי מלפני כן ופעל מטעם קבוצת אור החיים מול הבנק, זה אומר שאור החיים יש כמה חשבונות וכמה עמותות עופר חוגי
היה מייצג את אור החיים מול הבנק מבחינת הבקשות כולל דברים מיוחדים שעמותת אור החיים ביקש, מבחינתו הוא לא היה מורשה חתימה בעמותות אור החיים אבל הוא מטעמם ניהל את כל הדיונים והבקשות מאז 1996. כאשר עופר חוגי
פתח חשבון כמורשה חתימה של חברת המימד העשירי לאשראי אינפורמציה והפעילות השוטפת הגיע אלי ואני עבדתי מולו. מאחר ועפר חוגי טיפל בכל הקבוצה של אור החיים היו שיחות טלפון שבועיות וגם אנחנו נפגשים לפחות פעם ברבעון. מלבד עופר חוגי
אף אחד לא פעל וטיפל בחשבון וגם לא אישתו של עופר חוגי
..." (ת/166).

וכן:

"ש. תאר לי את המעורבות של עופר חוגי
בחשבון המימד העשירי? ת. הוא טיפל בחשבון טיפול שוטף. מבחינתי היה הגורם הפורמלי שניהל את החשבון היה עופר חוגי
. אני לא יודע אם בפועל היה אולי משהו אחר שקיבל את הפקסים שנשלחו מהבנק ללקוח אבל מבחינתי מי שיצר איתו קשר בעניין החשבון היה רק עופר חוגי
ולאיש אחר לא היתה הרשאה לפעול בחשבון.
ש. האם ידוע לך שעופר חוגי
מסר לאחרים אישור לחתום בשמו? ת. לא ידוע לי על כך. זה גם לא מקובל. זו חברה ואסור היה להעביר את ההרשאה מאחד לשני. עד כמה שאני הייתי מודע לעניין, כל המסמכים נחתמו על ידי עופר חוגי
ולא ידוע לי על כך שמשהו אחר חתם במקומו באישור או שלא באישור"
ש. האם בפגישות שלך איתו התרשמת כי אכפת לו שהחברה תהיה מאוזנת מבחינה כספית ושהוא מעורב בחשבון באופן המצביע על בעלות בחשבון?
ת. כן" (ת/167).

בחקירתו החוזרת, הבהיר עינב, כי הפריד בין הטיפול בחשבונות על ידי הנאשם ועל ידי מנהלת החשבונות, תוך התייחסות גם למר שמעוני, בציינו:

"ת. יש קבוצת אור החיים שזה העמותות שטיפל בשוטף שמעוני. והמימד העשירי שהחשבון בבעלות ובזכות חתימה של עופר חוגי
, בדרך כלל טיפל עופר חוגי
במימד העשירי ובחיים טובים וארוכים"
....
ת. שמעוני היה מנהל חשבונות של אור החיים הוא טיפל בשוטף בפעילות קבוצת אור החיים ועופר חוגי
היה מנכ"ל אור החיים לא יודע מה היה התואר, היה מטפל בדברים יותר חשובים אם היו בקשות מיוחדות או אם היוו חריגות בקבוצה בדרך כלל מאיפה בא הכסף לכסות, מה היו הזיכויים שהיו מגיעים מהמוסדות ומי שנתן את התשובות לזה היה עופר חוגי
!" (ע/259).

עד זה, חסר פניות, ועדותו מהימנה.
116. מר אליהו רפאלי (להלן: "רפאלי"), שימש כמזכיר מוסדות 'אור החיים' ו'נראה אור' וכן עמותות נוספות.
הודעתו במשטרה (ת/258), הוגשה והיוותה עדות ראשית. מהודעותיו ועדותו עולה כי העמותה שניהלה את הספר של 'אור החיים', היתה 'נראה אור' ובהמשך 'תפארת החיים', ומי שהחליט כיצד לנהל את החשבונות והכספים שהופקדו בהם היה עופר חוגי
. לדבריו, היה מגיע פקס על מצב החשבונות, ומר עינב היה מתקשר ומודיע אם חשבון מסוים נמצא בחריגה, והעד היה מפנה אותו לנאשם. זאת עשה הואיל ומשה מלכה עזב, ולא היה מי שיטפל בכך. כן הפנה זאת לנאשם כי לא היה זה בתחומו. לדבריו, הנאשם חתם על כל מה שהיה קשור לפעילות החברה. הנאשם אף הנחה את המתנדבים של חברת המימד העשירי
בביצוע עבודתם. כן מוסיף הוא:

"היו מקרים של אנשים שהגיעו למשרדים ברח' יואל בירושלים וביקשו לדבר על כך שלא קיבלו שכר עבור הסעות שביצעו לחברת המימד העשירי והם הופנו לעופר חוגי
" (ע' 337).

(לעניין הבקשה להכרזתו כעד עוין במהלך המשפט והבקשה לקבל את האמור בהודעתו ולהעדיפה על עדותו - על פי סעיף 10א לפקודה - ראו להלן).

117. מר נסים ניסימיאן (להלן: "ניסימיאן"), הינו רו"ח של המימד העשירי. הודעותיו במשטרה הוגשו כראיה (מוצגים ת/272-ת/276). שימש בתפקידו מ-1996 עד מרץ 2000. העד הכיר את הנאשם מטיפולו בחברה קודמת של הנאשם בשם "חיים טובים וארוכים". ניסימיאן, הוא שהכין את המאזנים והדו"חות המבוקרים של המימד העשירי, והנאשם הוא שחתם עליהם לקראת הגשתם לרשויות המס. מדבריו עולה, כי הנאשם ואשתו קיבלו משכורת מן החברה (ולא קופה קטנה). מחקירתו הנגדית עלה כי היו העברות כספיות בין העמותות (ע' 1165).

118. הודעותיו של מר אילן אבו קרט במשטרה הוגשו בהסכמה כראיה (מוצגים ת/277-ת/279). הלה שימש כרו"ח של המימד העשירי שערך את המאזן לשנת 1998. לדבריו, הפער בין הכנסות מהרשת בגין הסעות לבין ההוצאות לצורך כך, מגלם רווח של כ-300,000 ₪. בשנת 1998, רחל חוגי, אשת הנאשם, קיבלה 38,367 ₪ מהחברה. בינואר 98' רכשה החברה מכונית מסוג מאזדה בסכום של 134,578 ₪ עבור הנאשם.
עד זה, כקודמו, רו"ח ניסימיאן, העידו על ההלוואות שנטלו בני הזוג והמשכורות שמשכו מהחברה.
אף עד זה מסר נתונים טכניים, ואין לגביהם מחלוקת.

119. מר יעקב יורם שמעוני (להלן: "שמעוני") היה עד מיוחד במינו. הוא נקרא להעיד פעם נוספת, הואיל וחלק מעדותו לא תומלל על ידי החברה שהקליטה את הדיונים, שעבודתה הופסקה עקב סכסוך עם הנהלת בתי המשפט. כל הניסיונות לשחזר את הקלטת בה היתה מצויה העדות עלו בתוהו. הזמנתו להעיד בשנית נעשתה באמצעות צו הבאה, לאור אי התייצבותו לישיבה שהוזמן אליה. בעת ההפסקות בדיונים ואף מעל דוכן העדים, העד היה משמיע קולות שנשמעו כאילו לקוחים הם מהסרט "קן הקוקיה". העד סיפר כבר בעדותו הראשונה כי הוא מקבל תרופות. מפאת כבודו, לא אצטט מדבריו והתבטאויותיו. מכל מקום, הוא הוכרז כעד עוין כבר בתחילת עדותו. הרושם שנוצר במהלך עדותו היה כי הוא מנסה שלא לפגוע בנאשם, ותשובותיו היו חמקניות, אולם בהחלט עולה מהן כי ידע על מה הוא עונה, ואותות האמת נתגלו במהלך עדותו (סעיף 53 לפקודת הראיות; ע"פ 949/80 שוהמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 62, 71). כן ידע העד כיצד לחמוק מהפללת הנאשם, אם כי לא תמיד בהצלחה. לפיכך, אני דוחה את טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו כי "כל מעייניו של העד היו נתונים לאמירת מסכת שיקרית, שכל מטרתה היא להסיג את רגליו ממקומות בהן דרכו..." (שם, 33).
הסניגור המלומד טוען עוד בסיכומיו לעניין העד שמעוני כי:
"לפיכך, אל לו לבית המשפט לבסס ממצאים כלשהם על הכחשותיו הגורפות של שמעוני, כעל אמירות פוזיטיביות כלשהן שאמר הנ"ל בעדותו ובהודעותיו. העדויות החיצוניות מעידות על מעשי שמעוני טוב יותר מעדותו שלו" (שם, 33).

כך מנסה ב"כ הנאשם להנות משני העולמות, מצד אחד "להפיל" על עד זה את האחריות לפעילות ולדיווחים, ומצד שני לטעון כי דבריו מהווים מסכת שיקרית, וכי אין לזקוף ממצאים לחובת הנאשם מדבריו. אינני סבור שכך הם פני הדברים.

יתרה מזו, העד עבד 13 שנה בעמותת אור החיים בתפקיד של יועץ להנהלת חשבונות של העמותה ואחראי על הגשת בקשות תקציב למשרדי הממשלה. כן יעץ לה בנושא גני הילדים ובתי הספר בארץ (ע' 1805), ולא בכדי טוען הנאשם כי אין לסמוך על דבריו.

יוער כי ב"כ הנאשם אמר בסיכומיו ביחס לעד זה כדלקמן:

"ההגנה נוטה להסכים עם המאשימה, כי הנ"ל איננו סובל ממיחושים נפשיים כלשהם, אלא מצגיו היו בגדר "הצגה" גרידא". (שם, 32).
יחד עם זאת, גם אם נקבל דעה זו, הוא אמר דברים ברורים. כך למשל העיד כי הנאשם פעל עבור 'נראה אור', וקיבל פניות ממנהלי בתי ספר. המימד העשירי פעלה "מהפלאפון של עפר ולא ממשרדי", כדבריו.
הוא מאשר את דבריו במשטרה לפיהם:
"זה נכון שאתה היית הפעיל המרכזי בנושא הסעות? תשובה: שום דבר. לא עסקתי בזה. עפר חוגי מעולם לא פנה אלי בעניין זה. עפר חוגי, למיטב ידיעתי, היה הולך לרשת ועושה את זה בעצמו. עפר חוגי עמד בראש נראה אור והוא לקח על עצמו הפעילות הכספית של קבלת הקצבות עבור "נראה אור" מהרשת בנושא ההסעות."
(ע' 1809).

אשר למעורבותו של הנאשם, העיד הוא:
"עפר חוגי שעמד בראש "נראה אור" היה שואל אותי מה לעשות ואני הייתי מייעץ."

וממשיך:

"המנהלים בכל מוסד דאגו להסעות אלו מול המסיעים, כולל העברת חשבוניות למשרדים כאן בירושלים לצורך הוצאת צ'קים לתשלום למסיעים... הם לא היו פונים אלי, עופר חוגי
הוא הבן אדם שהיה מקבל את הפניות." (ע' 1805).

ובהמשך:
"האם אתה מכיר את העוזרים הללו שהרי "המימד העשירי" פעלה מהמשרדים הללו בהם אתה יושב ביואל 14 ירושלים ?...
תשובה : אני יודע בוודאות שהם (המנהלים) היו מדברים עם עפר בפלאפון וזה אני יודע ממצבים בהם הייתי לידו ויצא לי לשמוע אותו מדבר בפלאפון בנושאים אלו. אמנם לא שמעתי את הצד השני כי זה פלאפון אבל מהשיחה הבנתי שזה בנושא הסעות כי עפר היה אומר "אני אדאג לך לתשלום" או לא אם הוא לא יכל. לעצם מה שטענת בשאלה ש"המימד העשירי" פעלה מכאן לא ידוע לי." (ע' 1816).

כן העיד שמעוני שהנאשם לקח את הקבלות והחשבוניות של החברה מניסימיאן והעבירם לאבוקרט, וכן כי הנאשם נתן לו מעטפות סגורות עם חומר הקשור למאזנים, על מנת להעבירן לניסימיאן. (ע' 1832).
דבריו במשטרה: "ש. על סמך מה היתה הפקידה רושמת שיקים? ת. על סמך הוראה של עופר", התקבלו כראיה על פי סעיף 10א.
כן הוסיף והעיד:
"אני בקשתי גם מעופר שאת כל הניהול של החברה יקח ויוציא מחוץ למשרדים של אור החיים שכן זה לא נכון לנהל חברה בתוך המשרדים של העמותות..." (ע' 1832).

לאחר דברים אלה, נשאלת השאלה האם ניתן ליתן אמון בעד זה, לאור עדותו בה ניסה לטעון כי אמר את מה שאמר בהודעותיו מפחד מהמשטרה? התשובה הינה חיובית בהחלט!
הדבר היווה רק תירוץ בניסיונו להפחית ולמזער את חלקו של הנאשם בביצוע העבירות. אני קובע כי העד לא חשש לצאת חוצץ נגד המשטרה, ואמר לחוקריו כי הם "רודפי ספרדים", וערך עימם השוואה בין דרעי לבין ויצמן. מכאן, מקום שסתר הוא בעדותו את דבריו בהודעותיו, אני מעדיף את דבריו בהודעותיו ואני מקבלן לפי סעיף 10א לפקודה, באשר התקיימו תנאי סעיף זה שבפקודה, וכך אני קובע.

רואי החשבון

120. מעדויות דלעיל של רואי החשבון עולים הממצאים הבאים:

הנאשם הוא המנהל והבעלים של החברות, ועשה בהם כבשלו. הוא ואשתו נטלו מהחברות משכורות, הלוואות ומענקים שונים (ההלוואות והמענקים נותרו ברובם אצלו). כן נטל הלוואות מהחברה בגובה כ- 70,000 ש"ח. בשלב כלשהו, לאחר תחילת החקירה, "החזיר" חוגי את ההלוואה בצ'קים שלא כובדו. בשלב אחר "החליף" חוגי את חובו, בכך שהחוב נרשם, ללא סיבה, על שמה של חברת "חיים טובים וארוכים". בשנים 97-98, היו רשומים 19 מקבלי משכורת, לכן נרשמו הוצאות משרד, וזאת למרות שלפי העדויות לחברה כלל לא היה משרד (עדות שמעוני). למרות שחיים טובים וארוכים נסגרה בשנת 96, המשיכה "המימד העשירי" לרשום על שמה כספים. הנאשם קנה את רכב המאזדה מהחברה, וטען שהיה חוב ישן של החברה אליו, בעוד שהמצב היה הפוך. הוא השתמש ברכב החברה עוד לפני "רכישתו" מהחברה. הנאשם ואישתו קיבלו שכר מהחברות במשך שנים והנאשם כינה זאת "קופה קטנה". ניסימאן – טוען שזו שטות וצחק למשמע השאלה!
לנאשם היו טובות הנאה כספיות ממשיות מהחברות. הרישומים הנ"ל היו כוזבים, ומכאן שהוא נטל כספים לא לו.

פרוט הכספים

המשכורת – להלן המשכורות שמשך הנאשם על שמו ועל שמה של אשתו רחל חוגי מחברות המימד העשירי וחיים טובים וארוכים:

שנת 1995 – חיים טובים וארוכים: הנאשם - 23,462 ₪ אשתו 16,589 ₪. סה"כ 40,051 ₪
המימד העשירי: הנאשם – 2656 ₪ אשתו 4523 ₪. סה"כ 7,179 ₪
שנת 1996 – חיים טובים וארוכים: הנאשם – 23,467 ₪ אשתו 16,580 ₪. סה"כ 40,047 ₪
המימד העשירי: הנאשם – 11,077 ₪ אשתו 4523 ₪. סה"כ 15,600 ₪
שנת 1997 – המימד העשירי: הנאשם – 2808 ₪ אשתו 45,538 ₪. סה"כ 48,346 ₪
שנת 1998 – המימד העשירי: הנאשם – 0 ₪ אשתו 38,367 ₪. סה"כ 38,367 ₪
סה"כ: הנאשם 63,470 ₪ אשתו 126,120 ₪ סה"כ 189,599 ₪".
משה ביטן (להלן: "ביטן")
121. עד זה שימש כקצין רכב ואחראי הסעות של המוסדות התורניים בבית שמש גם בשנת תשנ"ח. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה (ת/220). הוא כיום בעל 99% ממניות המימד העשירי וחברת 'חיים טובים וארוכים'. הוא מעיד כי הנאשם היה מנהל המימד העשירי. (ע' 1434). על כך לא נחקר בחקירה הנגדית.
לדבריו, הנאשם היה האחראי על כל הרכזים במרכז ההסעות, והנאשם קיבל ממנו ביד את המסלולים להסעה שיש לבצע בבית שמש. לאחר שבועיים הנאשם העביר אליו את הצעות המחיר, בהם מפורטים מסלולים ללא מחיר, וביקש ממנו לקבל הצעות מחיר, משתי חברות הסעה שהוא יבחר. הוא קיבל הצעות מ"מובילי בית שמש" ו"הסעות עמק האלה", אותן העביר לנאשם בלא שבדק אותן. לגבי מובילי עמק האלה, הוא יכול לומר בוודאות שהוא הגיש הצעות רק לגבי בית שמש. לגבי הטפסים שנתן וקיבל מדבורה ביטון ממובילי בית שמש, הוא יכול לומר שזו הפעם הראשונה בחיים שהוא רואה את הלוגו הזה, כלומר את סוג הטופס הזה. לדבריו, הוא קיבל מחוגי את החבילה עם הצעות המחיר ומסר אותה לדבורה ביטון מ"עמק האלה", כפי שהיא. הוא הניח שיש שם רק הצעות של בית שמש ולכן לא בדק את תוכן החבילה. הוא קיבל בחזרה את החבילה מדבורה, לא בדק אותה, וכפי שהיא, מסר אותה לעפר חוגי. בנוסף, ציין ביטן כי איננו מזהה את הלוגו של הצעות המחיר ונראה לו כי היו אלו הצעות אחרות שהוא מסר לביטון למילוי. ביטן אמר מפורשות שההצעות של מובילי עמק האלה התייחסו רק לבית שמש וידע זאת כבר כשנתן להם את ההצעות.
בהמשך, משלא הוסכם בין ב"כ הצדדים להגיש כראיה את הודעתו של ביטן במשטרה, הוגש רק חלק ממנה, שם מציין העד:

"... עופר חוגי
קיבל ממני ביד את כל המסלולים שיש לבצע בהם הסעות תלמידים בבית שמש ובאיזור.... אני נתתי לו רק את המסלולים של בית שמש והסביבה שבהם צריך להסיע לתלמידים לכל מוסדות החינוך של אור החיים שאת כולם ריכז עופר חוגי
. לאחר כשבועיים שלשה חוגי נתן לי שלח לי או שעליתי לקחת את זה, אני לא זוכר בדיוק, חוגי נתן לי הצעות מחיר שבהן יש את המסלולים, בלי מחירים כמובן, וביקש ממני להחתים שתי חברות כלשהן על ההצעות... אמר לי שאני אמצא שתי חברות שאני אעשה מכרז ביניהן. הוא אמר לי שצריך להגיש את זה למשרד החינוך כדי לקבל כסף עבור ההסעות." (ההדגשות - אינן במקור) (ע' 1451).
מאופן העברת ההצעות עולה למעשה כי הנאשם ידע שיעודן הסופי הוא משרד החינוך. ההנחה כי שתי ההצעות הנוספות הן "מוזמנות", מתאששת מדברי העד שאמר כי איננו מכיר את הלוגו שלהן, ולא את המסלולים שהוא סידר (ראו ת/220; ע' 1459, ע' 1461) חרף שניסה לחזור בו מאמירותיו במשטרה, לבסוף אישרן.
חקירתו הנגדית נעשתה "בזהירות" לגבי הקטעים המפלילים את הנאשם. מכל מקום, אני מקבל את עדותו כמהימנה.

רינת דגמי
122. אף עדה זו עסקה בהנהלת החשבונות באור החיים תחת פיקוחו של שמעוני, ועדותה אינה מעלה או מורידה (ת/83).

אלי ביטון
123. שותפו של משה טויטו בחברת "מובילי בית שמש". הודעתו במשטרה הוגשה כראיה (ת/320). בפני
ו הוצגו הצעות המחיר שנתפשו ברשת, עליהן חתומה לכאורה החברה שבבעלותו. הוא זיהה את ההצעות. לדבריו לפני כשנתיים פנה אליו משה ביטן ומסר לו מסלולי נסיעה רבים, על-מנת שיתן לו הצעות מחיר עבורם. הוא נתן לו הצעות מחיר על כל המסלולים. על חלק מההצעות זיהה את כתב ידו, ואולם בכל ההצעות לא היה בטוח כלל כי זו חותמת החברה, לאור היכרותו את חותמות החברה ולאור העובדה כי מדובר בחותמת עם הכיתוב בע"מ, בעוד העסק מאוגד כשותפות רשומה. בשיחה עם שותפו אמר לו הלה כי אולי כן, היתה לעסק חותמת כזו. על חלק מההצעות העיד מפורשות שאין זה כתב ידו ואין זו חתימתו.
עדות זו מלמדת כי נעשו שינויים בהצעות המחיר טרם העברתן לישראלי.

משה טויטו
124. הוצגו לו הצעות המחיר, אך הוא לא זיהה אותן. הוא זכר כי שותפו סיפר לו על העניין. לטענתו, ייתכן שהייתה לעסק חותמת עם הכיתוב בע"מ.

עזיזי (אביבי) גבסי
125. אחד משותפי "מסיעי עמק האלה". מסר הודעתו (ת/87), בנוכחות ובשם שותפיו. הוצגו לו כל הצעות המחיר שנתפשו ברשת, עליהן חתומה לכאורה "עמק האלה". למעט 2 הצעות מתוך ה- 20 שהוצגו לו, טען כי ההצעות אינן חתומות בחותמת החברה, וכי על כולן לא מצויה חתימתו. לא מכיר עקרונית מכרז גדול מסוג זה שהחברה השתתפה בו. כן הדגיש כי לא הגיוני שהחברה תשתתף במכרז כזה, כי הם מקפידים לעבוד רק בבית שמש. סבר כי יש לפנות למזכירת החברה, דבורה ביטון, אשר עוסקת במכרזים והצעות מחיר ומכירה את כל התרשומת והניירת.
אף מעדות עד זה עולה כי ההצעות לא היו על דעתו, ואף לא הכיר פרוייקט שכזה.
דבורה ביטון
126. מנהלת בפועל את "מסיעי עמק האלה". הודעותיה במשטרה הוגשו כראיה (ת/256, ת/257). הוצגו לה 20 הצעות המחיר. היא זכרה כי לפני שנתיים בא אליה משה ביטן, השאיר אצלה מסלולים שתיתן לגביהם הצעות מחיר, וחזר ולקח את זה למחרת. טוענת כי כל ההצעות אינן הטפסים אשר היא מילאה בזמנו. לא זיהתה את חתימת מי מהשותפים, ולא את חתימתה על גבי ההצעות. הדגישה כי החותמת על ההצעות איננה כלל חותמת החברה. לגבי ההצעות המתייחסות לאופקים, רמה"ש, אילת, ובית שאן, טוענת כי לא נתנה הצעות מחיר למקומות אלו, היות והחברה עובדת רק באיזור בית שמש. לגבי יתר המקומות, אומרת כי נתנה הצעות מחיר, אולם על טפסים אחרים, כאמור, וכן ההצעות היו גבוהות יותר.
אני מקבל את דבריה כמהימנים, מהם עולה כי המחירים בהצעות שהוגשו היו גבוהים מהמחירים שהם מסרו לנאשם או לנציגיו.

שרה ניזרי
127. הודעתה הוגשה כראיה (ת/82). מנהלת חשבונות ראשית ברשת, אף בשנת תשנ"ח. שיטת העבודה היתה באופן שהיא היתה מקבלת מישראלי חשבונית של מסיע עם הוראה לשלם, כשזו חתומה בידי ישראלי. החשבונית נרשמת ומשולמת בשיק או בהעברה בנקאית. בשנת תשנ"ח הרוויחה "המימד העשירי" כשלושה מיליון ש"ח מרשת מעיין החינוך התורני.

עו"ד יוסף תוסיה כהן
128. שימש כיועץ משפטי של מוסדות "אור החיים" במשך כשבע שנים. חוגי פנה אליו על-מנת שיאתר עבורו מסמך נאמנות שחוגי חתם עליו. בתחילה לא מצא זאת, אבל לאחר מכן איתר, ומסר מסמך נאמנות עליו חתום חוגי עבור חברת "חיים טובים בע"מ", אך לא איתר מסמך נאמנות בו הנאשם התמנה להיות נאמן לחברת "המימד העשירי". הוא חיפש בתיק הרישום של החברה ברשם החברות ולא מצא מסמך נאמנות שכזה. לא זכר אם נערך מסמך כזה, הגם שאינו בנמצא (ת/84).
עדותו למעשה סותרת את דברי הנאשם בדבר מסמך הנאמנות.

שלום כהן
129. עד זה קושר את הנאשם לנושא ההסעות (ת/312), הוא שימש רכז לוגיסטי עבור בתי ספר של מוסדות "אור החיים" ברחבי הארץ. בין היתר עסק גם בהסעות בבית-שאן של פעוטות בגני ילדים. האיש אשר הנחה אותו הוא גולן שליט. העד מתאר את פעילותו בהקשר להסעות בבית-שאן. היה מקבל חשבונית ממנהלת גן הילדים עפרה דהן, בודק אם היא כוללת ימים בהם לא התבצעו הסעות, ומעביר הוראת תשלום לעפר חוגי, אשר היה חותם עליה, חותם על שיק למסיע, ומעביר למנהלת החשבונות למשלוח למסיע. המסיע בבית-שאן לא היה קרוי ה"מימד העשירי". שם חברה זו "מוכר לו". הוצגו לו חשבוניות שחתימתו נמצאת על גבן, לכאורה, והוא הכחיש כי מדובר בכתב ידו.

בהודעתו, ת/313, מכחיש כי התעסק עם רשימות של תלמידים או מילוי הצעות מחיר. לא כתב חשבוניות של המימד העשירי. עבד גם מול אנג'ל, המנהל ברמה"ש, בתמיכה לוגיסטית גם בנושא הסעות. דאג לתשלום חשבוניות, כמו שעשה בבית-שאן. הוצגו לו רשימות התלמידים ברמה"ש והצעות מחיר שנתפשו ברשת, והכחיש כי ראה אותם אי פעם.

גולן שליט
130. עד זה הובא על ידי המאשימה כדי לפרוש תמונה שלמה יותר של העולה בחקירה, וכהשלמה לעדותו של שלום כהן. העד סותר עדויות של אחרים, בהם ישראלי, רפאלי, שמעוני וביטן. המאשימה טוענת כי עדותו תמוהה שהרי אם עבד בהסעות, הכיצד לא ידע כי הנאשם מנהל את מרכז ההסעות באור החיים. לכן נראה כי הוא מנסה להגן על הנאשם. כך גם בעדותו בבית המשפט. חרף שהעד והנאשם מכירים היטב, הנאשם לא הזכיר את שמו במשטרה, ואף לא את שמו של שלום כהן. זאת במשך 15 חקירות שהתמשכו על פני תקופה ארוכה. מעדותו של שליט עולה כי הוא מתייחס למסיעים שונים מהמימד העשירי, ככל הנראה למסיעים "בשטח", והוא מעביר את החשבוניות למימד העשירי. לכן, טוענת המאשימה, כי יש מי שיטען כי קיים סיכוי קלוש שהוא באמת ובתמים פעל מול מסיעי השטח מבלי לדעת לאשורו את מעורבותו של חוגי בנושא ההסעות ובנושא המימד העשירי.

אכן, נראה שלא כך הם פני הדברים. הנאשם היה המרכז של נושא ההסעות ברשת. מדובר באדם שעבד שם שלוש שנים, לכן חייב היה לדעת זאת, ולפיכך טענת המאשימה מקובלת עלי.

מת/311 עולה כי שליט היה רכז לוגיסטי במשרדי "אור החיים". תשנ"ח היתה השנה השלישית והוא הכיר את העבודה היטב. הוא ושלום כהן היו הרכזים הבולטים בתקופה זו. עיקר עבודתו היתה בגיוס תלמידים לבתי הספר של הרשת. שליט אישר חשבוניות לתשלום שנשלחו על-ידי מנהלים מהשטח. היה בודק אותן, ומעביר לשמעוני לתשלום, לא ידע שחוגי הבעלים של המימד העשירי. הוא לא הנפיק חשבוניות עבור "המימד העשירי" ולא מזהה את הצעות המחיר ולא את רשימות התלמידים ומכחיש כי מדובר בכתב ידו או של מישהו שהוא מזהה.

בחקירתו הנגדית העיד שליט על עבודתו מול המסיעים בשטח. הוא מעביר את החשבוניות להנהלת החשבונות של אור החיים. הוא מסר שאינו יודע מי מעביר זאת לרשת המעיין. בהמשך מסביר כי הוא לא התעסק בהעברת רשימות התלמידים לרשת (ע' 1514).
עוד העיד שהוא הרכז הבכיר וטען שלא הכיר את הנאשם (ע' 1515).
שליט העיד שלא היה לו קשר למסיעים בשטח, ולא יודע כלל מי המסיע היה. (ע' 1518).
לגבי הקמת המוסדות - העיד ששמע על כך מהרכזים.
אשר למימד העשירי - הוא ידע לומר שהחשבוניות נרשמו על שמה.
התרשמתי מהעדים ביטון, שלום כהן, גולן שליט, ואין ספק בעיני, שהם מנסים להרחיק את הנאשם ממעורבות, ויתכן כי אף חששו לעורם הם.

נעמי קמחי
131. מנהלת ספרייה ואתר האינטרנט של הכנסת מציינת כי הנתונים מתקבלים מחברי הכנסת עצמם. מכאן, שהנאשם הוא שהעביר לה את טופס "קורות החיים" בחתימתו, (בצירוף תמונתו המהודקת לטופס) שהיוותה בסיס להשוואה לחתימות אחרות בהשוואת כתב ידו על ידי המומחים.
שרה אלמקייס (להלן: "אלמקייס")
132. הודעותיה הוגשו כראיה וסומנו נ' 58 ונ' 59. שימשה כמנהלת ענף הסעות ושכ"ד במשרד החינוך. תיארה את הקריטריונים להשתתפות בהסעות – 50% מעלות לנסיעה בתחבורה ציבורית ברשויות מקומיות, למעט 90% במועצות אזוריות ובאזורי עדיפות לאומית 100%. הסבירה בהודעותיה כי על הרשת לעבוד לפי הקריטריונים, וכי שוחחה על כך גם עם ישראלי. כן ציינה שהבדיקות שלה לגבי ההסעות מיותרות, כיוון שכל הזמן הוסיפו תקציבים בחלונות הגבוהים. לכן לדעתה אין שום משמעות לרשימות שהוגשו לה. היא דיווחה על כך ללבנה אברמוביץ, שאמרה לה שאין מה לעשות שאין מה לעשות עד שיוחלט כיצד בודקים את ההסעות. מכאן מנסה המאשימה להסיק שגב' אברמוביץ שילמה "עד שיבדק". מכאן ברור שצריך לשלם ע"פ קריטריונים. כן מסבירה היא כי הם לא בדקו האם יש הסעה ציבורית בישוב, או אם ישנה זכאות להסעה מרוכזת, שכן לעיתים הסעה מרוכזת זולה יותר מתחבורה ציבורית. בשנת תשנ"ט שינו את שיטת הדיווח. כל מנהל היה צריך להשלים ברשימות התלמידים את הפרטים על פי הנוהל ולחתום על נכונות הנתונים.

בהודעתה מיום 24.10.01 אומרת היא כי המרחק נקבע ע"פ המרחק הרגלי הקצר לביה"ס.
היא אמנם סותרת את עצמה בעדותה לגבי מספר נקודות, אולם ברור מדבריה כי למשרד החינוך יש קריטריונים לתיקצוב עבור הסעות, ויש לפעול לפיהם אם כי טוענת היא שבפועל לא בדקו ושילמו גלובלי.
מעדותה עולה כי היא היתה בעימות עם לבנה אברמוביץ והאגף בו עבדה, וכי עבדה רק מול ניירות ולא עם הרשת. לטענתה, גב' אברמוביץ היא שישבה בישיבות עם הרשת (ע' 1009).
בחקירה הנגדית אישרה כי הרשת פועלת למעשה כמו רשות מקומית, אשר אמורה לאסוף את כל המסמכים של תלמידים זכאים, ולהעבירם למשרד החינוך, ובהתאם לכך מועברים התקציבים. (ע' 1010).

כן העידה גב' אלמקייס שיש קריטריונים לפיהם הרשת אמורה לשלם למוסדות. היא פירטה את הקריטריונים של המרחקים. הסבירה כי מי שלא עומד בקריטריונים, משרד החינוך אינו מעביר תקצוב בגין אותו תלמיד, וכי הרשת מחוייבת לעבוד לפי אותם כללים.
העדה היתה אמורה לבדוק שהרשת מקפידה על קיום הכללים, וכן את הרשימות המועברות על ידי הרשת.

לדבריה, העיקרון הוא שמשרד החינוך מקבל את רשימות המרחקים, ולפי זה בהתאם לקריטריונים נקבעת הזכאות. (ע' 1013).
לדבריה, כך פעל ישראלי, וכי לרשת יש בעצם יתרון על בתי ספר רגילים כיוון שהם לא מוגבלים לאזורי רישום, וכל תלמיד יכול לנסוע לכל מקום, והוא יתוקצב לפי הקריטריונים. בפועל היו משלמים לבתי הספר עשירית בכל חודש, כאשר הכיסוי התקציבי צריך להיות הרשימות המוגשות! אם לאחר מכן יש הפרשים, אזי משרד החינוך אמור לקזזם (ע' 1015).
לדבריה, יש קונספציה כללית שמקבלים תקציב מראש לפי שנים קודמות.
העדה מופנית להודעתה (נ/59 עמ' 2), ומאשרת כי אמרה שם שהתקציב נקבע מראש, אך נותנים 1/10, כאמור לעיל, והכל כפוף להתחשבנות מאוחרת לפי אותם מסמכים הקובעים את הזכאות.
כן אישרה כי התקציב המקורי עומד על 5 מיליון, אך אין לה מושג כיצד התקבלו התוספות. כן העידה כיצד תיקנה את ישראלי כאשר מצאה תעריף שאינו קיים, וישראלי אמר שיבדוק ועד שבדק כבר אישרו ולכן לא המשיכו לבדוק את הנושא (ע' 1022).

בחקירתה הנגדית חזרה אלמקייס בדיוק על הדברים שאמרה במשטרה, מהם עולה כי ברמה העקרונית אמורים לעבוד לפי הקריטריונים, ואילו בפועל למרות שמצאה בעיות לכאורה, והיה צורך לקצץ בתקציבים, הדבר לא נעשה. המאשימה טוענת כי הדבר כמובן לא שולל את הצורך לעמוד בקריטריונים, ואת העובדה שהנאשם שיקר כדי לזכות בתקציב , כפי שבפועל קרה בהסתמך על הנחת המשרד כי הרשת פועלת לפי הקריטריונים.
לסיכום, העדה הסבירה כיצד הנוהל אמור לפעול: הרשת מקבלת תקציבים בתחילת השנה, משרד החינוך מקבל מהרשת את הרשימות לפי הקריטריונים ואז עושים את הקיזוזים.

הגם שלשאלת הסניגור ענתה כי התקציב הינו גלובלי. מעדותה במשטרה, וגם מחקירתה הנגדית עולה בבירור כי הרשת היתה אמורה לפעול לפי הקריטריונים של משרד החינוך.
המאשימה טוענת כי רשלנותו של משרד החינוך, אינה מאיינת את המרמה של הנאשם כלפיו, והכסף הועבר על בסיסה של אותה שיטה בה הודה הנאשם בעדותו בבית המשפט.
לאור האמור, אני מקבל את עדותה לעניין הקריטריונים.

פרוט הישובים בהם נמצאו לטעונת המאשימה רשימות תלמידים כוזבות ו/או מזוייפות, והעדים הרלוונטיים.

בית שאן

עפרה דהן
133. הודעתה במשטרה הוגשה כראיה לתוכנה (מוצג ת/190). היא היתה רכזת מעון גני ילדים של "אור החיים" בבית-שאן משנת 1994. בבית ספר בו תלמידים בגילאים מעל 6 התקיימו לימודים רק בשנת תשנ"ט. בית ספר זה פעל רק שנה אחת ונסגר. ביה"ס נוהל ע"י יצחק אלפסי. בשנת תשנ"ח לא פעל במקום בית ספר יסודי. כן הוצגה לעדה רשימת התלמידים, חתומה לכאורה על-ידי הנאשם, שהוגשה לרשת בתשנ"ח לצורך קבלת תקציב. לדבריה לא זיהתה אף אחד מ 17 הילדים כמישהו שהיה אצלה בגנים.

יצחק נפתלי אלפסי
134. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה לתוכנה (מוצג ת/97). העד ניהל בית ספר עבור "נראה אור" בשנת תשנ"ט. בשנת תשנ"ח לא פעל בית ספר מטעם "נראה אור". סקר את רשימת התלמידים שהוגשה לרשת בתשנ"ח ולא זיהה מי מהתלמידים כמישהו שלמד אצלו.

עמי שמואל
135. הודעתו במשטרה הוגשה כראיה לתוכנה (ת/96). בשנת תשנ"ח שימש כמנהל אגף החינוך בעיריית בית-שאן. בשנת תשנ"ח לא פעל, למיטב ידיעתו, מוסד חינוכי מטעם "נראה אור" או "אור החיים". כוונתו למוסדות המקבלים רשיון משרד החינוך, המעניק רשיון לבית ספר אלא אם, בין היתר, ניתן אישור לכך מהרשות המקומית, לאחר שנציגיה ביקרו במקום, ווידאו תקינות בית הספר מבחינה בריאותית, בטיחותית וכיוצא באלו. למיטב זכרונו, לא התקיים הליך שכזה עם בית ספר של המסגרות הנ"ל.
לאור האמור על ידי עדים אלה, אני קובע שלא היתה חפיפה בין הרשימה שהוצגה לעדים, גם לגבי מספר התלמידים. כמו כן, בשנת תשנ"ח לא פעלו בתי הספר 'אור החיים' ו'נראה אור', כפי שנטען על ידי הנאשם.

רמת השרון (להלן: רמה"ש)
הודעות שהוגשו כראיות
רבקה רוזמן
136. הודעתה במשטרה הוגשה כראיה לתוכנה (ת/98). עבדה בבית הספר רמב"ם כפקידה במשך 4 שנים. לא היתה לה כל מעורבות בנושא הסעות, למעט תיוק טפסים. מסרה קובץ מסמכים אשר נראה לה קשור לנושא ההסעות, לאחר חיפוש שביצעה בארון. זוכרת שמטיילי רמה"ש סיפקו שרותי הסעה לבית-הספר. למורי בית הספר היו הסעות שהם ארגנו אותם באופן פרטי.

אבי ג'ומא
137. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/99). העד הינו בעלים ומנהל חברת "מטיילי רמה"ש" מזה כ-13 שנים. בספטמבר 96 התקשר אליו יהודה אנגל, מנהל בית ספר רמב"ם, וביקש לקבל ממנו הצעות מחיר להסעת תלמידים. כך החל הקשר בין החברה לבין בית הספר שנמשך שנתיים, בתשנ"ז ובתשנ"ח. השתמשו לצורך ההסעות ב- 2 טרנזיטים בני 10 מקומות ובאוטובוס שהיה עושה שתי נגלות. בסך הכל אספו ופיזרו כ- 80 תלמידים מדי יום. מר ג'ומא העיד כי 10 העתקי חשבוניות שהנפיק ל"מימד העשירי" אכן מוענו ל"מימד העשירי", כי כך אמר לו אנגל לעשות. כל החשבוניות שולמו עד תום. הוא מסר לאנגל את החשבוניות, וזה שילם לו בשיקים של חברת "המימד העשירי". כן ציין כי לא בוצעו הסעות מורים.
בהודעה נוספת מיום 19.4 (ת/100), הוא מוסר שהצעת המחיר הועברה למנהל רמה"ש מר אנגל. לעיתים נסע לירושלים לקבל צ'קים. נפגש עם בחור שהוא אינו זוכר את שמו. הוא שמע את השם עופר חוגי
בהקשר שאמרו לו תמיד: "עופר לא חתם על הצ'ק" וכי רק עופר יכול לחתום. מעולם לא הצליח להפגש עם עופר. "ההוא" (עופר), כדבריו, תמיד התחמק מקביעת הפגישה. הוא שלח אליהם טיוטת הסכם בינו לבין המימד העשירי, אבל הם התחמקו ולא חתמו על ההסכם. ההעברה הבנקאית בוצעה כיוון שלאחר שחזר צ'ק הוא הפסיק לבצע את ההסעות.

יהודה אנג'ל (להלן: "אנג'ל")
138. הודעותיו במשטרה הוגשו כראיה לתוכנן (ת/192, ת/195). מכחיש כי מסר דיווחים כוזבים לרשת, על-מנת להגדיל את מספר הזכאים להסעה. ניהל את בית הספר בשנת תשנ"ח. החל לנהלו בתשנ"ז. פעל בנושא ההסעות עפ"י הנחיות ממרכז "נראה אור" בירושלים בשנת תשנ"ז קיבל הצעות מחיר ועפ"י הנחיית "נראה אור" נבחר "מטיילי רמה"ש", עימם עבד בבית הספר במשך שנתיים, כולל שנת תשנ"ח. קיבל מהמסיע חשבונית, העבירה בפקס ל"נראה אור" בירושלים, ולאחר מכן היה מקבל שיק למסור למסיע. הוצגה לו רשימת התלמידים בה 80% מהמרחקים מפוברקים. אנג'ל טוען כי לא הוא פיברק את מרחקי התלמידים. לדבריו, הוא קיבל הנחייה מ"נראה אור", אם כי לא זכר שם ספציפי, לפיה עליו למלא בעמודת המרחקים רק את התלמידים שגרים במרחק 1.5-2 ק"מ מבית הספר, ולהותיר ריק את היתר. הוא מצביע על כך שרשם 46 מרחקים ופקסס זאת לירושלים. לטענתו, פלוני מילא בעט כחול על גבי הפקס שהתקבל בירושלים את המרחקים המפוברקים במשבצות של עמודת המרחקים. לגבי הסעות מורים הסביר, כי צוות ההוראה ארגן לעצמו הסעות לבד. לא היה קיים אותו סידור כמו עם התלמידים שמומן על ידי "נראה אור". לגבי נושא השיפוצים אמר כי סמוך לשנת הלימודים תשנ"ח בוצעו שיפוצים בבית הספר במימון מלא של מועצה מקומית רמה"ש.

בהודעה שנייה של יהודה אנג'ל (ת/195), חזר על הטענה מעדותו הקודמת, כי לא היו הסעות מורים ברמה"ש, וכי המורים ארגנו את ההסעות בעצמם. הגעת המורים לא היתה סדירה. מדי פעם הגיעו בכוחות עצמם ולפעמים התארגנו ולקחו טרנזיט. לא היה מימון של "נראה אור" להסעות אלו. המורים מימנו זאת בעצמם. מגיב למסמך ד.א. 2 20.6.00, (רשימת מורים שהועברה לרשת על-מנת לקבל תקציב), ומאשר כי הרשימה היא בחתימתו. טוען כי העביר כל הזמן רשימות רבות ל"נראה אור" וגם רשימה זו היא פקס שהועבר ל"נראה אור". לדבריו לא נתן דעתו לתכלית הטופס, ועל הסעות מורים. כן מציין כי לא רשם בעט כחול בעמודת "שם המסיע" דבר. הוא פקסס את הרשימה, ומישהו רשם זאת על גבי הפקס. במהלך החקירה הוצגו לו מסמכים נוספים שהוגשו לרשת במסגרת קבלת תקציב היסעים למורים, אולם הוא הכחיש כל קשר למסמכים אלו.

מראיות אלה עולה כי "כל החוטים" מובילים לנאשם ולמימד העשירי, והקשר שלהם באמצעות "אור החיים", וכי המסמכים זויפו בשיטתיות.

אילת

מאיר מאמוס
139. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/107). שימש כמנהל בית הספר של "נראה אור" באילת. לדבריו אנשים מהמרכז בירושלים ארגנו את נושא ההסעות. לא הסדיר מראש את נושא ההסעות. זאת עשו אנשים ממרכז "אור החיים" מירושלים. מעיד שלא קיבל הצעות מחיר ממסיעים. לדבריו, הסדירו זאת מהמשרד של עופר חוגי
מירושלים. תפקידו היה להעביר את חשבונית המסיע למרכז, על-מנת שיוסדר התשלום למסיע. אינו זוכר מי היה המסיע. לא מילא טפסים עם רשימות של תלמידים. מתוך 22 תלמידי בית הספר בשנת תשנ"ח, לפחות 6-7 הגיעו בכוחות עצמם.

מישל בן הרוש
140. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/111). בעלים של חברת ההסעות "מישל אילת הסעות בע"מ". לא הסיע מעולם את ילדי בית הספר "אור החיים" באילת. היה לו מסיע בשם בן אריה יעקב שעבד באמצעותו והוא זה שביצע הסעות לבית ספר "אור החיים".

יואב חנו
141. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/109). החליף את מאיר מאמוס באוגוסט 98 והחל לכהן כמנהל בית הספר משנת תשנ"ט. לא נמצא חומר רלבנטי במשרדים לתשנ"ח. הוא אינו יודע מיהו המסיע שביצע הסעות בשנת תשנ"ח ולא יכול היה למסור פרטים על שנת תשנ"ח מפני שלא היה בשנה זו תלמיד בכולל.

יעקב בן אריה
142. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/110). הוא היה הבעלים של חברת "בן אריה הסעות". ביצע את ההסעות עבור בית ספר "אור החיים" באילת בשנת תשנ"ח. מאיר מאמוס יצר עימו קשר וביקש הצעת מחיר. הם נפגשו וסיכמו שבן אריה יהיו המסיעים. התחיל לעבוד והיה מוציא חשבונית למאמוס כל חודש. הוציא את החשבונית ל"מימד העשירי" עפ"י בקשה של מאמוס. היו פיגורים קשים בתשלומים והוא נאלץ בשלב מסויים לפנות לעפר חוגי. לדבריו, מאמוס אמר לו כי עופר חוגי
אחראי עליו ואיתו יש לדבר. הוא דיבר עם הנאשם פעמיים ודרש את כספו, אבל משכו אותו. בכל שנת תשנ"ח הרוויח מהסעות התלמידים סכום של 59,490 ש"ח. מלבדו לא היה מסיע נוסף שביצע הסעות תלמידים.

בהודעה שניה של מאיר מאמוס (ת/108), תיקן האחרון את דבריו וציין שניהל את ביה"ס במשך כל השנה. הוא נזכר במסיע בשם יעקב בן אריה, ואמר שהוא עצמו הסיע ילדי ביה"ס וילדי הגן. העד לא זכר כמה מהנוסעים היו ילדי גן. הוא לא מילא את רשימת התלמידים הזכאים להסעה. הוא עבד מול 6-7 רכזים. כשהיו בעיות הוא אמר להם להתקשר למשרד של עופר חוגי
בירושלים. הוא לא ערך את המכרז של ההסעות של אילת.

אופקים
ראובן יוסף פילו
143. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/112). הוא שימש מנהל בית ספר באופקים במשך 4 שנים, כולל שנת תשנ"ח. מדגיש כי רוב תלמידי בית הספר באים לבית הספר ברגל. מתייחס לרשימת תלמידים חתומה על ידי חוגי מתשנ"ח שהוצגה לו. לא זיהה את הרשימה וטען כי זהו לא כתב ידו. מדגיש כי המרחקים מוטעים מפני שמרבית התלמידים גרים כחצי ק"מ מבית הספר. ככלל, לא עסק בנושא ההסעות, אלא מפנה למר אשר זעפרני, שריכז את הנושא הנ"ל. רק בשנת 2000 היה רשום כמנהל. בארבע השנים הקודמות, לטענתו, הנאשם היה רשום בתור מנהל.

הודעת מוריס דדוש הוגשה כראיה (ת/113). בתשנ"ח היה בעל עסק להסעות. נתן שרותי הסעות למסגרת חרדית אשר לא זוכר את שמה, אבל נציגה היה זעפרני. היה מוסר לו את החשבוניות ומקבל ממנו תשלומים כאשר הגיעו. היו לו בעיות קשות עם התשלומים. הסיע רק ילדי גן ולא ילדי בית ספר. לצורך ההסעות הפעיל מיניבוס של 19 מקומות. לא עבד בכל שנת תשנ"ח. החומר החשבונאי לא מצוי בידו ולא ידע לומר כמה הרויח מהסעות אלו.

משה שוורץ
144. הודעתו הוגשה כראיה לתכנה (ת/115). עבד עם ביה"ס, הסיע תלמידים וגם פעוטות. עבד מול זעפרני.

יניב אביטן
145. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/114). שימש כמסיע בשנת תשנ"ח באופקים במשך 4 חודשי עבודה, והפסיק לאחר מכן בשל בעיות בתשלומים. הקשר עם "אור החיים" נוצר לאחר שהוא פרסם מודעה בעיתון חרדי. אשר זעפרני פנה אליו והוא סיכם עימו כי יבצע את ההסעות. הסיע כל יום 10 ילדים לבית הספר וחזרה לביתם. כמו כן הסיע כ- 8-7 פעוטות לגני הילדים וחזרה לביתם. מסר לזעפרני חשבונית לתשלום וזה מסר אותה למרכז בירושלים. היה מסיע נוסף בשם מיכאל לוי שביצע גם כן הסעות. סך הכל הרוויח בתשנ"ח 3000 ש"ח ל- 4 חודשי עבודה.

מיכאל כליפה לוי
146. הודעתו הוגשה כראיה לתוכנה (ת/302). הינו אברך בכולל באופקים. בתשנ"ח סייע בנושא הסעות לאורך כל השנה. ביצע את ההסעות על רכב מסוג פורד טרנזיט, בעל קיבולת של 10 מקומות, שהיה בבעלות "אור החיים". זאת ידע מעיון ברשיונות הרכב. זעפרני גייס אותו לעבודה זו. בתחילת תשנ"ח ביצע את ההסעות לבדו. 20 פעוטות בשתי נגלות, ועוד כ- 10 ילדים בני שלוש ארבע מדי בוקר בבוקרו. כאשר ראה שהילדים מאחרים לגן כל בוקר, ביקש, לאחר כחודשיים, להוסיף מסיע וכך הוסף משה שוורץ. טוען כי לא הוא ולא משה שוורץ הסיעו תלמידי בית ספר, אלא רק גני ילדים. מדגיש כי בית הספר קרוב לקהילה, והילדים מגיעים לבית הספר ברגל, ומציין שראה זאת בעצמו.

איזיגיה איזגייב
147. הודעתה הוגשה כראיה לתוכנה (ת/116) (14.6.01), היתה עובדת עיריית אופקים. טענה שהיא אינה יכולה לסמן על מפת העיר אופקים רדיוס של 3 ק"מ מביה"ס, מפני שעיגול כזה היה יוצא את גבולות העיר, שאינה כה גדולה!!!

הודעות נוספות בהן ישנם חישובים הנובעים מחיבור התשלומים שהועברו לרשת, אל מול חישובי העד ישראלי, הוגשו כראיה כמוצגים ת/233, וכן ת/248, ת/249 ות/250.

ממצאים ומסקנות
148. מן העדויות והראיות הללו, כמפורט לעיל, עולה תמונה ברורה לפיה הנאשם הגיש רשימות תלמידים כוזבות, בהן הגדיל את מספר התלמידים הזכאים להסעה, שעה שבמציאות חלקם לא היו קיימים כלל. העדויות בנושא זה הן חד משמעיות. לגבי חלק מהתלמידים המופיעים ברשימה, המרחק ממקום מגוריהם למוסדות החינוך היה כוזב. העדים העידו כי הנאשם ידע שהצעות המחיר כוזבות. מן האמור בהודעות שהוגשו, ואשר לא נתבקש על ידי ב"כ הנאשם לחקור את מוסרי ההודעות, הוכח כי אכן הנתונים בחשבונות שהוגשו אינם אמת. כל זאת בניגוד לקריטריונים כפי שהעידו עדים אלה. הנאשם השתדל למדר את העוסקים במלאכה, באופן שכמה שפחות אנשים ידעו כיצד הכספים משולמים להם. זאת מן הסתם, גם לאור האיסור להעסיק מסיעי משנה. הוכח על ידי המאשימה, כי אכן היו מסיעי משנה. גם אם נקבל את טענת הסניגור כי לא הוכח הדבר לגבי כל הישובים, הרי די אם הדבר הוכח לגבי ישוב אחד (ראו למשל עדות אבי ג'ומא לעיל), שכן כתב האישום מייחס לנאשם עבירה כוללת אחת בלבד.
הנאשם עצמו הודה, כאמור בראש פרק זה, כי המכרזים היו מפוברקים, בבחינת "תורה שבעל פה", וכי מסרם למר ישראלי על מנת לקבל התמורה ולא סייג את דבריו לרשימה מסוימת. בכך קושר הוא עצמו לכל המכרזים ולרשימות התלמידים.
מחוות דעת מז"פ עולה מפורשות כי הנאשם הוא שחתם על הצעות המחיר המזויפות, כפי שראינו לעיל בפרק האישום הראשון. הנאשם בחקירתו במשטרה סירב למסור דוגמאות כתב יד, והתוצאה הינה כי יש לראות בכך התנהגות מפלילה, והעדר שיתוף פעולה בחקירה. (לעניין המשמעות המשפטית ראו לעיל במסקנות לגבי אישום 1).
כן אני קובע כי הנאשם קיבל טובות הנאה אישיות מחברת "המימד העשירי", כמפורט לעיל, לרבות משכורות לאישתו הגב' רחל חוגי, שאף היא לא הובאה על ידו למתן עדות.
אני מקבל כמהימנות אף את העדויות בדבר תפקידו של הנאשם בעמותות ועבודתו מול הבנקים. הנאשם הוא שהיה נותן הוראות לגבי הכספים בחשבונות. הנאשם אף שיקר בפרטים מהותיים כגון:
א. תפקידו בחברות ובעמותות.
ב. מעורבותו בחשבונות הבנק, וטענתו שלא דיבר עם מר עינב.
ג. תיקון הצעות המחיר של מסיעי עמק האלה.
ד. הסעת בלתי זכאים.
ה. הסעת ילדים לגנים ולא לבתי ספר.

לפיכך מחזק הדבר את ראיות המאשימה.

המסקנה הינה, כי הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם תיכנן מראש את זכיית "המימד העשירי" במכרזים, ובכך קיבל דבר במרמה. (לניתוח המשפטי של העבירה ראה בפרק אישום מס' 1).

אין לקבל את גירסת הנאשם שחרף דבריו הנ"ל אין להרשיעו. הנאשם הודה בהודעותיו במשטרה כי ידע שההסעות מתוקצבות על ידי משרד החינוך אשר מעביר את הכספים לרשת. אפרט.

בהודעתו ת/2, הוא מפרט את הקשר בין הגורמים השונים:
"מעין החינוך התורני תוקצבו ב-5 מיליון ₪ על תקציב ההסעות והוציאו 22 מיליון ₪. הם תקצבו את כל המוסדות שבבעלותם באופן מלא והם ידעו במפורש מה שנתנו למימד העשירי. זה לא ניתן לעופר חוגי
אלא למוסדות אור החיים ונראה אור".

ובהודעה נוספת אומר הוא:
"אני יודע מידיעה שבדקו את כל התלמידים. שישראלי היה מחזיר את הרשימות הרבה פעמים בגלל שתלמידים זכאים ולא זכאים". (ת/6)
ידיעתו של הנאשם שמשרד החינוך משתתף בעלות ההסעות וכי הכסף מועבר לרשת, למעשה אינה במחלוקת (ע' 61). כך גם לגבי הודאתו בדבר קיומם של הקריטריונים של משרד החינוך כעולה מעדותו (ע' 551).
הנאשם השתתף בכנס ההסעות שארגן ישראלי וקיבל את ת/130 (חוזר מנכ"ל משרד החינוך בדבר הקריטריונים) כאמור בהודעתו (ת/6 ע' 1).
הנאשם נשאל במהלך חקירתו אם יש לו הסבר מדוע ישראלי דרש לקבל את ההצעות ומהר, שהרי אם התשלום הוא גלובלי, מה משנה הדבר? לאחר כמה שאלות בנושא זה עונה הנאשם, ולא במעט מבוכה:

"זה כשל מערכתי" (ע' 570 (ישיבה מיום 5.2.06)).

כשנתבקש על ידי ב"כ המאשימה ליתן הסבר, השיב: "אני אסביר לך מה זאת אמרתי" (שם, ע' 571), אולם כאן נעתקו המילים מפיו, או אז העיר בית המשפט, לאחר שתיקתו:

"בודאי שהוא יודע, נו" (שם, ע' 571), והוא לא מיחא על כך, אלא התעשת קמעה והוסיף אחר כך:
"ת. תראה, אני באותה תקופה לא התעסקתי בכל מילוי הטפסים וכל הדברים האלה. רק אני אומר לך באופן כללי שהיה קריטריונים של משרד החינוך של מרחקים שישראלי שלח למוסדות הרשת ומנהלי מוסדות הרשת מילאו והביאו לו" (שם, ע' 572)
מקריאת הודעות הנאשם, ניתן לקבל חלק מן האמור באמירותיו, על פי עקרון "פלגינן דיבורא" (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קל"ד עמ' ב; י' קדמי, חלק שלישי, עמ' 1611; ע"פ 5612/92 בארי נ' מ"י, פ"ד מח(1) 303; ע"פ 4977/92 ג'בארין נ' מ"י, פ"ד מז(2), 696).

כך למשל אומר הוא בהודעתו ת/3:
"הייתה דרישה של הרשת שהיות ואור החיים הקימו את כל המוסדות האלה הכל יעבור דרך אור החיים".

וכן:
"היתה דרישה של ישראלי שלבתי הספר של אור החיים יהיה מסיע אחד".

באותה הודעה (ת/3), הוא למעשה מודה שהוא כתב לפחות חלק מההצעות:
"אני לא הייתי קשור לפרוצדורה של הצעות המחיר. יכול להיות שאני גם כתבתי את הצעות המחיר הללו. הצעות המחיר הללו היו בין הרבה הצעות שנתתי או הרכז משה ביטן ומשה החתים את החברות והחזיר את זה אחר כך אליי או לרכזים. ולאחר שקיבלתי אותם מביטן העברתי אותן לישראלי. אני רוצה להדגיש שהרבה פעמים היו טעויות בהצעות המחיר והיה צריך לתקן אותן ולהעביר הצעות משוחזרות להחתמה שוב."
הנאשם אינו מגלה במשטרה מי עומד בראש מנגנון ההסעות, אינו מנדב שמות ואינו מזכיר כלל את שמו של גולן שליט. בעדותו בבית המשפט תירץ זאת באומרו:

"באותו רגע לא זכרתי". (פר', עמ' 535).

כך, משנשאל במשטרה מי עמד בראש המנגנון במרכז "אור החיים" שריכז את עבודת הרכזים בנושא ההסעות והנחה אותם כיצד לפעול, השיב:
"בראש המוסדות עומד הרב אלבז. מתחתיו יש מספר אנשים שאף אחד מהם לא מנהל. כולם רק עוזרים ויועצים של הרב אלבז ואני הוא אחד מהם".

וכן:
"ש. האם שוחח איתך מסיע בשם בן אריה יעקב מאילת, טען שלא משלמים לו את כספו בגין הסעות התלמידים, וביקש שתדאג לתשלום כספו?
ת. אני לא זוכר שיחה כזו. אבל אם היתה היא הופנתה אלי לפי בקשתו של הרב אלבז לנסות ולפתור את הבעיות שהיו באילת ובמקומות אחרים". (ת/7 ע' 6).
כאמור, הנאשם מאזכר את הרב אלבז גם בענין אישום זה, ואולם לא טרח לבקש להזמינו על מנת לחקור אותו בחקירה נגדית, או להביאו כעד הגנה כדי לאשש את דבריו.
כך, רק כאשר החוקר מעמת אותו עם הודעתו של ישראלי, והוא נשאל על הרכזים, הוא מתחמק מלתת שמות מלאים אלא נותן שמות פרטיים סתמיים, ועונה כדלקמן:
"מדובר לפני שלוש שנים והיות שכל זה היה בהקמה התחלפו הרבה מאוד רכזים. אני לא זוכר את השמות משפחה אלא שמות פרטיים. רכזים אלה היו באים והולכים ולכן אני לא יכול להצביע את שמותיהם. היו משה, דוד, יגאל וכו'...". (ת/3, ע' 7).

ולמרות שחולף הזמן, הדבר אינו מסייע לו להזכר, ובהודעה מאוחרת יותר - ת/6, הוא חוזר לשיטתו:
"עניתי על השאלה הזו בעבר שאני לא זוכר שמות משפחה של אנשים כי היו במוסדות אור החיים הרבה מתנדבים ופקידים שהלכו ובאו ומילאו טפסים וטלפונים בכל הארץ. המוסדות היו בהקמה והיות שאני הייתי רוב הזמן בבית שמש לא יכול לומר לכם בברור מי הם האנשים".

150. לפיכך, אני דוחה את גירסת הנאשם, לגבי מסירת שמות פרטיים בלבד. איני נותן אמון בעדותו, ובדבריו בנדון במשטרה. התרשמתי במהלך הישיבות הרבות שהנאשם הינו בעל זיכרון טוב מאוד. כל נושא השמות, הינו מניפולציה להאפיל על פרטים, על מנת להקשות על חוקריו להגיע אל העדים.
בשלב מסוים של עדותו בחקירה הנגדית בבית המשפט, טען כי גם במשטרה אמר שהמכרזים מפוברקים. משהופנה על ידי בא כוח המאשימה להודעות מר כהן, אמר:
"... כאשר יש כאן את המילה אמיתיים אני אומר לך שהיה מדובר על המילה אמיתיים, אבל אני אומר לך שזה לא אמיתי אלא זה תורה שבעל פה" (עמ' 590 (ישיבה מיום 5.2.06)).

הדברים מדברים בעד עצמם!
גם בדבריו אלה ניתן לראות הודאה, או לפחות 'ראשית הודיה', אשר יש בכוחה לתרום להוכחת האשמה.
(ראה י' קדמי, על הראיות, חלק ראשון, 3; ע"פ 323/85 אלרמאק נ' מ"י, פ"ד לט(4) 63).

בנושא החתימה על שיקים. כבר במשטרה אמר הנאשם כי הוא זה שחתם על השיקים. הואיל והיו פעולות רבות היה חותם על פנקס שיקים ריקים, וסמך על כך שהם יגיעו לייעודם.
אשר לטובות ההנאה, טען:
"לא קיבלתי שום טובת הנאה מהמימד העשירי...מוסדות אור החיים העמידו לרשותי דרך המימד העשירי, אני לא זוכר אם זה בתשנ"ח או לא, או מחברת חיים טובים וארוכים רכב להסעת המורים בבית שמש וכן רכב זה שימש את כלל המשרד והמוסדות והרב...אני חושב שזה היה מזדה mpv. וכן החברה העבירה שכר של בין 2000 ₪ ל- 3,000 ₪ דרך אישתי. בכסף זה השתמשנו לדלק ברכב וכן הוצאות שהיו בתור קופה קטנה למימד העשירי וכן להוצאות בית הספר השונות וכן אם היו נתקעות ההסעות בבית שמש או היה צורך להסיע מורים". (ת/8)

ובהמשך:
"היא ידעה שעל שמה יוצאת משכורת אולם היא ידעה שהכסף זה הולך לצורך הקופה הקטנה של המימד העשירי". (ת/8).

ובהמשך:
"משכורת זו ניתנה בגלל שרו"ח ניסים ניסימיאן אמר לנו שחייבים שהבעלים יוציאו משכורת מן החברה ולכן הייתה הפרוצדורה הזאת". (ת/8).
וכן:
"הרבה פעמים הוספתי מכיסי הפרטי כתרומה למוסדות". (ת/8).

וכשנשאל הוא מה עשה עם החשבונות והתיעוד של הקופה הקטנה ענה:

אם אני לא טועה אני מסרתי את הכל למוסדות אור החיים. לשאלתך אני לא זוכר למי, כנראה לאחת הפקידות" (ת/7).

תשובה זו תמוהה ביותר, ואינני מאמין לנאשם שאינו זוכר למי הוא נותן כספים מדי חודש או בתדירות אחרת.

באשר לרכב המאזדה שנרכש על ידי ה"מימד העשירי" עבורו, אמר הנאשם בהודעתו:

"היות שעבר הרבה זמן מאז והיה צורך שאני אלך לבית שמש ואדבר עם המורים והמנהלים והרכזים והמתנדבים שהיו שם ואת מי שאני הסעתי ומתי ובאיזה תקופה ובאיזה זמן ובאיזה שעות, בהתייעצות עם עורך דיני יהודה ויינשטיין הוא אמר לי לא להתעסק עם זה" (ת/12, עמ' 2).

151. הנה כי כן, הודעותיו של הנאשם במשטרה הינן מלאכת מחשבת. דוגמא בולטת נסובה בעניין סירובו למסור דוגמאות כתב יד.
כך התפתח הנושא מהודעה להודעה: בת/3 עמ' 8 (הודעה מיום 21.12.00), בתשובה לשאלה האם הוא מוכן למסור דוגמאות כתב יד, אמר:

"בעיקרון אין לי שום בעיה עם זה רק אבקש לפני מתן תשובה סופית לדבר עם עורך הדין שלי".

בת/5 עמ' 3 (הודעה מיום 7.1.01) ביקשו החוקרים פעם נוספת דוגמאות כתב יד, והנאשם משיב:

"אמרתי לכם בפעם הקודמת שאני מסכים ללקיחת דוגמאות כתב ידי. יחד עם זאת כרגע לאחר שהסברת לי ספציפית איך אני נותן את דוגמאות כתב ידי אני מבקש לשוחח עם עורך דיני פעם נוספת כי הוא הסביר לי שהלקיחה היא באופן אחר ממה שהראית לי."

בת/6 עמ' 1 ש' 7-8 (הודעה מיום 14.1.01) הוא נשאל שוב בנושא דוגמאות כתבי יד, ועונה:

"עדיין לא שוחחתי עם עורך דיני בקשר למתן דוגמאות כתב יד. לאחר שיחה טלפונית לפני מספר דקות אני אתן תשובה סופית לאחר שאפגש איתו".

בת/7 עמ' 1 אומר הנאשם לחוקר:

"בקשר לבקשתכם למסירת דוגמאות כתב ידי. התייעצתי עם עורך דיני והוא אמר לי למסור כתב ידי איך שאתם רוצים אולם רק לא על מסמכים של מעין החינוך התורני".

לבסוף, מסרב הוא ליתן דוגמאות כתב יד, אולם מתרץ זאת בהנחיה של עורך דינו:
"עו"ד ויינשטיין אמר לי שהוא לא מוכן שאני אמסור ולא נימק מדוע". (ת/12 ע' 1).

ניתן לסווג עדות זו של הנאשם (אז החשוד) כשתיקה בעצת עו"ד, כדברי בית המשפט בע"פ 3575/99 אריה דרעי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 2248, בציינו:
"הסבריו של דרעי לגבי הנסיבות שבגדרן הפעיל את זכות השתיקה ולאחר מכן את זכות הדיבור-שעליהם חזרו סניגוריו – לא היו מקובלים על בית המשפט המחוזי, ואנו לא מצאנו יסוד להתערב במסקנותיו... במשך כל התקופה הרלוונטית, היה לדרעי ליווי משפטי צמוד של פרקליטים מן המעלה הראשונה. אלה המליצו לפניו – והוא קיבל את המלצתם – שלא למסור דבר בחקירתו, ועשה כן תוך מודעות מלאה למשמעות העמדה שבחר לנקוט ולתוצאותיה האפשריות מבחינה משפטית.". (שם, 2271).

כן נאמר בת"פ (תל-אביב יפו) 40300/00 מדינת ישראל נ' חיים חסון, תק-מח 2001(2), 46789 (כב' השופט ז' כספי), כדלהלן:
"במהלך כל החקירה (ת/26) שעד להגשת כתב האישום בוחר רווה לשים מחסום לפיו ומסרב להשיב לשאלות בחקירה ולהציג את גירסתו. לדברים משמעות כנגדו. הם משמשים תמיכת-מה לעדויות התביעה. אי אפשר להסתתר מאחורי זה שהיתה זו עצת עורך דינו, דאז. גם כך, עדיין, פועלת השתיקה הזו כנגדו.
ראה ע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, ובע"פ 881/84 ביטון נ' מדינת ישראל, הנזכרים לעיל." (שם, 46828).

(כן ראו י' קדמי, על הראיות, חלק שני, 715).

מכל מקום, להתחמקות זאת, כמו גם עצם הסירוב ליתן דוגמת כתב יד, משמעות ראייתית לחובת המסרב (י' קדמי, שם, 751), ויש בה כדי לחזק את ראיות המאשימה.

בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד מקדאד פ"ד נו(5), 221, ציין בית המשפט מפי כב' השופט א' גרוניס, כדלקמן:

"הפסיקה קבעה לא אחת, כי סירובו של נאשם לשתף פעולה בהליכי חקירה אשר בכוחם לתרום להוכחת חפותו, ובכלל זה סירוב לביצועה של בדיקת רוק, מהווה גילוי של התנהגות מפלילה. משכך, בהיעדר הסבר תמים לסירוב, עשוי הוא לחזק את הראיות נגד הנאשם ואף להיות בעל כוח ראייתי עצמאי, כראיה נסיבתית, לחובתו של הנאשם (ע"פ 663/81 חורי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 85, 94-96; ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, 453; וראו גם ע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749, 760)." (שם, 231).

(לענין "חיזוק היש" ראו: ע"פ 878/78 יורם פלוצקי נ' מדינת ישראל, פד לד(2), 113, עמ' 115-114).

אינני מקבל את טענת הנאשם שהתשלומים שהתקבלו בגין ההיסעים היו גלובליים בעקבות הסכמים קואליציוניים. טענה זו נטענה בעלמא ולא הובאה כל אסמכתא לטענה זו, לפיכך אני דוחה אותה. יסודו של טיעון זה מקורו, כנראה, בדברי העדה שרה אלמקייס, ואולם הוכח, כאמור, כי הבסיס לתשלום היה נגזרת של מספר התלמידים והמרחקים מבית הספר. הנאשם עצמו העיד שהיה צורך לשנות את ההצעות בשל טעויות, וכך נעשה בפועל. הסכומים הגלובליים הם אלה שהועברו לרשת (עדות ניסן רז, חשב משרד החינוך, בהודעתו ת/92). יוצא אפוא, כי ביחסים בין משרד החינוך לבין הרשת, החל מתש"ס התקציב היה גלובלי, ואולם ביחסים בין הרשת לבין המוסדות, החלוקה היתה על בסיס תלמידים ומרחקים.

אני דוחה אף את טענת הנאשם כי אין לו קשר לחתימות על ההצעות. למעשה הוא מודה ברעיון שהחתימות אמורות להיות חתימותיו, באומרו:
"אני לא אישרתי למישהו לחתום בשמי אבל אם חתמו בשמי לא התנגדתי... אני לא הסכמתי שיחתמו עבורי על כל מסמך אבל אם זה קרה לא השתוללתי ועשיתי עניין גדול מהדבר משום שהחתימה הייתה חתימה טכנית". (ת/7)
152. כמצויין לעיל, גם אם נקבל את טענת הסניגור כי לא הוכח כי מדובר בכל הישובים כמופיע בכתב האישום, הרי שדי אם הוכח כי לגבי ישוב אחד נעברה עבירה כדי להוליך להרשעתו של הנאשם. אולם, כעולה מן הראיות שהובאו במשפט, אין זה המצב, שהרי ב"כ הנאשם מסכים כי לפי חוות דעת מז"פ מופיע כתב ידו של הנאשם בהצעות לגבי בית שמש, קריית גת, אריאל, אופקים, אילת, רמת השרון ובית שאן. משקיבלתי את חוות הדעת הנ"ל והעדפתי את עדותה של המומחית א' ינאי על פני המומחה מטעם הנאשם, הרי שאני קובע שהעבירות בוצעו בכל הישובים הנ"ל.

153. לעניין זיהוי חתימתו של הנאשם על גבי יומני התלמידים, מצביע הסניגור על כך שהמומחית א' ינאי קבעה כי מצאה כי רק בדו"חות 2/99 ו-4/99 מופיעה חתימתו של הנאשם, ומכאן טוען הוא "שאכן טענת הנאשם כי לא עסק ברישום היומנים היא טענה נכונה", ולא היא. גם אם חתימת הנאשם מופיעה בחודשים הנ"ל, די בכך כדי לקשור אותו ליומנים, דבר המלמד על מעורבותו בעניין, והתכחשותו לחתימות כולן, הינה בבחינת הרחבת תחום המחלוקת עד למקסימום.

לסיכום אישום זה, ניתן לומר כי העובדות הוכחו למעלה מכל ספק סביר. אשר לניתוח יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה, הדברים שנאמרו לגבי האישום הראשון יפים אף לעניין אישום זה, לא כל שכן שישנה הודאה של הנאשם שהוא פיברק את המכרזים, כמפורט לעיל.

משקבעתי כי המכרזים היו מזויפים, ורשימות התלמידים היו כוזבות, אין ממש בטענה כי לא נגרם נזק למדינה.
כפי שטוענת המאשימה, אף לשיטתו של הנאשם יש להרשיעו בקבלת דבר במרמה בעצם הזכייה במכרז אף אם הייתה מתקבלת גרסתו שלא נגרם נזק וחסר למדינה. טענתו זו של הנאשם לא ניתן לקבל, שכן אם המכרזים היו מזויפים, כפי שקבעתי, באשר הם נערכו על בסיס רשימות תלמידים כוזבות ומזויפות, הרי שלא היה מקום לתקצב את בתי הספר בגין הסעת תלמידים אלה. לפיכך, הנאשם קיבל במרמה לא רק את עצם הזכייה במכרז, אלא אף את כספי הזכייה שהתקבלו כתוצאה מהזכיה בהם. בע"פ 499/72 סאמי דיב אל שעבי נ' מדינת ישראל, כ"ז(1) 602, נאמר מפי כב' השופט ברנזון:

"המבחן הוא אם המערער קיבל את אשר ביקש להשיג ואם אגב נתינה גם הנותן נהנה, אין בכך כלום.". (שם, 609).
העבירות
154. באישום זה מיוחסות לנאשם 3 עבירות:

א. זיוף בנסיבות מחמירות
סעיף 418 לחוק העונשין קובע:
"המזייף מסמך, דינו - מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו - מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו - מאסר חמש שנים."

הגדרת זיוף מצויה בסעיף 414 לחוק:
"זיוף – אחת מאלה:
(1) עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו, והוא עשוי להטעות;
(2) שינוי מסמך - לרבות הוספת פרט או השמטת פרט - בכוונה לרמות, או ללא סמכות כדין ובאופן הנחזה כאילו נעשה השינוי בסמכות כדין;
(3) חתימת מסמך בשם פלוני ללא סמכות כדין, או בשם מדומה, באופן העשוי להיחזות כאילו נחתם המסמך בידי פלוני;

מעשיו של הנאשם נופלים בגדרו של סעיף 414(1), זאת בגין הכנתן של הצעות המחיר של "מסיעי עמק האלה" באופקים, בית שאן, רמת השרון ואילת, וכן בגין הצעות המחיר של 'מובילי בית שמש' באופקים.
הנאשם עצמו הודה בכך שההצעות שמסר לישראלי לא שיקפו את האמת. (ראו יעקב קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ב(1) 791).
הנסיבות המחמירות נובעות הן מהתחכום, הכמות והסכומים הגבוהים. (ראו דיון בנדון באישום ראשון לעיל). (כן ראו ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(ז), 25).

ב. שימוש במסמך מזויף
155. סעיף 420 לחוק העונשין קובע:
"המגיש או מנפק מסמך מזוייף או משתמש בו בדרך אחרת, בידעו שהוא מזוייף, דינו כדין מזייף המסמך."

למעשה אין מחלוקת שהנאשם מסר, בין ישירות ובין על ידי אחרים, את הצעות המחיר למר ישראלי, ובגין כך זכה במכרזים עבור 'המימד העשירי'. בכך נעשה שימוש במסמך מזויף, כפי שקבעתי לעיל.

ג. קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות
אין מחלוקת כי הכספים, כנטען בכתב האישום, הועברו ל"מימד העשירי" בעקבות הזכייה במכרזים. מכאן שהנאשם קיבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לעניין ניתוח יסודות עבירה זו - ראו לעיל בפרק האישום הראשון).
לאור האמור, אני מרשיע את הנאשם בעבירות הנ"ל, כמיוחס לו בכתב האישום.

אישום מס' 3

156. אישום זה מתייחס לקבלת כספים עבור שיפוצים במוסדות רשת מעיין החינוך התורני.

העובדות

157. במועדים הרלבנטיים לאישום זה, פעל משרד החינוך על פי נוהל, לפיו הוקצה לרשת "מעיין החינוך התורני" תקציב עבור ביצוע שיפוצים במוסדות הרשת על פי אישור שנתקבל מראש (להלן: "תקציב השיפוצים").

רשת "מעיין החינוך התורני" חילקה את תקציב השיפוצים למוסדות החינוך השייכים לה על פי הדרישה של מנהלי מוסדות החינוך ובהתאם למפתח שנקבע על ידה. בהתאם לנוהל זה, היה על מנהלי מוסדות החינוך להעביר לשלומי אטיאס, משנה למנכ"ל רשת "מעיין החינוך התורני" (להלן: "אטיאס"), הצעות מחיר שקיבלו מקבלני שיפוצים.
הצעות המחיר אושרו על ידי מהנדס הרשת, אשר בחר את ההצעה הטובה ביותר. בהתאם לבחירתו של המהנדס הודיע אטיאס למנהל המוסד מהו גובה התקציב שאושר על ידי הרשת לצורך ביצוע השיפוצים במוסד החינוכי.

לאחר ביצוע השיפוצים הועברו החשבוניות לתשלום לרשת "מעיין החינוך התורני", בצירוף אישור של מנהל המוסד החינוכי כי השירות אכן ניתן.
סמוך לפתיחת שנת הלימודים תשנ"ח, בוצעו בבית הספר "רמב"ם" ברמת השרון, הנזכר באישום 2 לעיל, שיפוצים, אשר מומנו במלואם על ידי המועצה המקומית רמת השרון.
במהלך שנת הלימודים תשנ"ח, דאג הנאשם להעביר לרשת "מעיין החינוך התורני" בקשה לאישור תקציב עבור שיפוצים בבית הספר "רמב"ם". בהתאם לנוהל הנ"ל אושר לבית הספר תקציב שיפוצים.

הנאשם הציג לרשת מצג, שעל פיו חברת "המימד העשירי" שבבעלותו, תבצע בעצמה את השיפוצים בבית הספר "רמב"ם".
במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, במהלך שנת תשנ"ח, העביר הנאשם לרשת "מעיין החינוך התורני" חשבונית לתשלום של חברת "המימד העשירי" בסך של 468,000 ₪ בגין שיפוצים שבוצעו על ידה כביכול בבתי ספר שונים של הרשת, כאשר בתוך הסכום האמור נכלל סך של 207,500 ₪, בגין עבודות שיפוצים שביצעה, כביכול, חברת "המימד העשירי" בבית הספר "רמב"ם" ברמת השרון. הנאשם ידע, כי חברת "המימד העשירי" לא ביצעה את השיפוצים הנ"ל או עבודות כלשהן בבית הספר האמור, וכי החשבונית שדאג להעברתה לרשת מכילה רישומים כוזבים (להלן: "החשבונית הכוזבת").
על סמך החשבונית הכוזבת, העבירה רשת מעיין החינוך התורני ל"מימד העשירי" סכום של 468,000 ₪.
במעשיו המתוארים לעיל קיבל הנאשם דבר במרמה בנסיבות מחמירות שמתבטאות, לדעת המאשימה, בין היתר, בהיות המרמה פרי מאמץ מתוכנן ומתמשך של הצגת מצגי כזב שיטתיים, בסכומי הכסף הגדולים, בעובדה שסכומי הכסף נתקבלו מן הקופה הציבורית, בניצול מעמדו של הנאשם בעמותות וניצול האמון שניתן בו, ובכך שהעבירות בוצעו בסמוך לביצוען של עבירות מרמה נוספות כלפי המדינה, כפי שמפורט באישומים האחרים שבכתב האישום.

בגין כך מיוחסת לנאשם עבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 415 סיפא לחוק.

הראיות שהובאו על ידי המאשימה לעניין אישום זה

א. מר דניאל אלמליח (להלן: "אלמליח").
עד זה שימש כחשב הרשת בשנים 1996 עד 1999, והעיד כי הנאשם היה אחראי מולו בכל נושא התקציבים של מוסדות אור החיים (ע' 981).
אלמליח העיד בקשר לחשבונית על סך 468,000₪, אותה אישר לשלם למימד העשירי בגין השיפוצים (ת/259). לדבריו, משרד החינוך אישר לרשת סך של 10 מ' ₪ לצורך שיפוצים של הרשת לשנים 97-98 (ע' 992). הוא קיבל רשימה של בתי ספר ובתוכה "תפארת החיים", שלה אושר תשלום בסך של 469,790 ₪.
על הקשר בין 'אור החיים' ו'תפארת החיים' העיד:
"ת ... אור החיים זה, זה גוף שלא קשור לרשת, זאת אומרת שהיו עמותות מתחתיו כמו תפארת החיים ונראה אור... תפארת החיים נדמה לי על פי זכרוני... קיבלו את התקציבים מהרשת עבור, בעיקר גני ילדים. שעות תקן שולמו באופן ישיר למורים של המוסדות" "...תפארת החיים היתה, כמו שאמרתי, עמותה.... בתוך בתי הספר וגני ילדים, גם נראה אור אותו דבר, זה כאילו מתוקצבים דרך הרשת". (ע' 976)
158. דא עקא, העד לא וידא אם השיפוצים בוצעו בפועל. כל עוד החשבוניות שקיבל לא חרגו מן התקציב הוא אישר לשלמן. הוא מאשר שדיבר עם הנאשם על החשבונית בסך 468,000 ₪, וכי הנאשם השיב לו כי המימד העשירי מבצעת את השיפוצים בעצמה. העד ביקש שהנאשם יחתום על החשבונית (ת/259), ולדבריו הנאשם עשה כן.

כן מעיד מר אלמליח לגבי חשבונית זו כדלקמן:

"ת. החשבונית הזאת שהגיעה אלי אני ראיתי שהיא לא מספיק מפורטת או שהסכום גדול אז אני פניתי אליו, ביקשתי לקבל הסבר.
ש. פנית למי?
ת. לעופר חוגי
. ביקשתי לקבל הסבר ומה שנאמר לי זה שבעצם העבודות של השיפוצים הם הרבה יותר גבוהות ממה שרשום בחשבונית, וזאת אומרת בעצם המימד העשירי הם קונים חומרים, מגייסים עובדים באופן ישיר, והם משפצים באופן ישיר את המוסדות". (ע' 988).

לדבריו, המימד העשירי ביצעה את כל השיפוצים עבור המוסדות החינוכיים של 'אור החיים' ו'נראה אור' (ע' 990).
התעוררה השאלה האם מדובר בתקציב לשנת 1998 או לשנת 1997, שנה לגביה טוען הנאשם כי ביצעו בה שיפוצים. תחילה אישר העד זאת בתשובה לשאלת הסניגור (ע' 1010), אך חזר בו (ע' 1012) ואישר שת/262 מתייחס לשנת 1998.

כנגד עדות זאת הוגש המזכר ת/260, אשר נרשם בו (פינה שמאלית עליונה) על ידי העד כדלקמן:
"לחייב תקציב שיפוצים
(1) 100,000 ₪ 5.10.97
(2) 200,000 ₪ 15.11.97
(3) 168,000 15.12.97
( - )".

יחד עם זאת, גם אם ניקח בחשבון שיתכן שהכיתוב מוטעה, או בלתי אפשרי, בהיותו קשור למוצג ת/262 שנכתב רק ב-1998, העד אמר גם דברים שונים בקשר לענין זה. כך למשל במהלך עדותו הראשונה בבית המשפט, נתבקש אלמליח לבדוק את ניירת הרשת, לבחינת המועדים שבהם זוכתה "אור החיים" בסכום הנ"ל. בישיבה השנייה הוא נחקר שוב בנושא, ונשאל והשיב כדלקמן:

"ש. טוב בוא נעשה את זה רק מסודר. אתה זוכר שבסוף הישיבה הקודמת אני אומר את זה בשאלה כדי שזה יהיה פורמלי. אני ביקשתי ממך אולי לבדוק בניירת של הרשת אולי היא קיימת. האם בדקת את זה?
ת. לא בדקתי והיא גם לא קיימת". (עמ' 1120 לפ')
כמו כן עיון בת/234, בעמוד מס' 1, מלמד כי אף בכרטסת הרשת נרשמו הסכומים הנ"ל כסכומים ששולמו כפי התאריכים המופיעים בת/260, וספק אם לא חלה טעות כלשהי בנושא (ראו גם בכרטסת "אור החיים" – נ'/26 - מופיע רישום תואם).

כפי שמציין הסניגור בסיכומיו, ראיות נוספות הקשורות לאישום זה, אינן תומכות בגירסת המאשימה. בהודעת מר מאיר עשת, מנהל מחלקת התחזוקה במועצת רמת השרון, נאמר כי בשנת 1997 לא שימש כמנהל המחלקה, ולא עסק באישור העבודות (ת/101).
כך גם בהודעת מר יזהר כהן, גזבר המועצה, אשר טען שלא היה מעורב בנושא, וכי ישנם מנהלי מחלקות ואגפים אחרים שעסקו בנושא השיפוצים, והם שאישרו את הוראות התשלום (ת/102).
המאשימה ביקשה להגיש את הטבלה שנערכה על ידי פקד רוקי תמשס-מנדלמן (כחלק מת/101) אולם זו הוגשה על תנאי שעורך הטבלה יוזמן למתן עדות, אך בסופו של יום עד זה לא הוזמן ולא העיד.

159. הנאשם, הן בהודעותיו והן בעדותו, מנסה להרחיק עצמו מאישום זה, בטענה כי אינו חתום על החשבונית, וכך אף לענין תוכנה ולעניין השנה בה בוצעה העבודה.
בהודעתו ת/7 ע' 6, הוא מציין:
"אני לא יודע באיזה שנה זה היה אבל הרשת הקציבה תקציב עבור שיפוצים בכל רחבי הארץ במוסדות החינוך שלה בכללם מוסדות נראה אור... לי לא היה חלק בהחלטות של הרשת. החלטות היו של הרשת בלבד כמה ואיך... התקציב ניתן על ידי הרשת מבלי עזרתי והתערבותי."

ובהמשך מוסיף הנאשם:
"...אני לא התעסקתי בפרטים הטכניים וגם בשיפוצים בכל יישוב ויישוב..." (שם, 8).

וכן:

"את הנתונים על עלות השיפוצים בשטח ביצעו המנהלים וגם הרכזים. אני לא התעסקתי כלל וכלל בפרטים אלו ואם אני לא טועה ברוב התקציב השתמשו לקניית קרוואנים וכן תשתית להצבתם". (ת/7 עמ' 8)

האמור בהודעתו אינו מתיישב עם דברי העד אלמליח, כעולה מדבריו עצמו בת/7:

"לא זוכר שטענתי כך, אבל הטענה היא טענה אמיתית שהמימד העשירי היא חלק ממוסדות אור החיים הוא ידע זאת וכל המטרה של הקמת החברה הייתה לא לשלם פעמיים מע"מ וכו'".

וכן:
"אני לא זוכר שאמרתי זאת לאלמליח שאני עושה זאת בפועל שהדבר לא ייתכן וגם אני חושב שאלמליח לא ייחס לי דבר שהוא אבסורד".

כך גם בת/9, טוען הנאשם:
"העבודות בוצעו על ידי צוותות של שיפוצים ממוסדות אור החיים ובפועל או על ידי צוותות של שיפוצים מהחברה או קבלני משנה שקיבלו כספים לחיסכון בלא חשבוניות...".

ובאופן ישיר לנושא החשבונית ע"ס 460,000 ₪, מציין הנאשם בת/7 כדלקמן:
"זהו אינו כתב ידי ואני לא כתבתי חשבונית זאת ולא חתמתי למטה אבל לפי רשימת המקומות מופיע המקום שנעשו השיפוצים וכן פירוט השיפוצים שנעשו לפי הדו"חות של בריאות ובטיחות ואני בטוח שהשיפוצים נעשו כי אם לא היו ניתנים התקציבים ואם לא היו נעשים השיפוצים לא היו מקבלים רישיונות על מוסדות אלה וכל מוסדות אלה קיבלו רשיונות בזכות תקציבים אלה. כל תפקידי הוא טכני בלבד".

תחילה מתכחש הנאשם לחלוטין לחתימתו, כאמור, ואומר כמצוטט לעיל:

"זהו אינו כתב ידי ואני לא כתבתי חשבונית זאת ולא חתמתי למטה".

אולם, בהמשך מנסה הוא להסביר קשר כלשהו לנושא בציינו:

"אני חושב שלא התעסקתי כלל בחשבונית זאת אולם אם התעסקתי זה היה רק להעתיק מנתונים שקיבלתי מהרכזים כמו הדפים המצורפים, להעתיק על החשבונית את הנתונים. ש. זאת אומרת שזה יכול להיות כתב ידך? ת. אני ממש לא חושב אבל איני יודע". (ת/7 ש' 226)
160. הנאשם הגיש מסמכים מטעמו מהם ניתן ללמוד כי "המימד העשירי" טיפלה לאורך שנים מ-1996 בשיפוץ בית ספר, שיפוץ גני ילדים, התקנת ציוד וכו', וכי השיפוץ שנעשה על ידי המועצה היה בחודש אוגוסט 1997, לאחר שהמימד העשירי ביצעה את עיקר השיפוצים (נ/22; נ/23; נ/24; נ/26).

נציין כי המומחית לכתבי יד, הגב' אורית ינאי, קבעה כי מדובר בחתימתו של הנאשם. (כך גם העיד אלמליח, כאמור לעיל). אני מעדיף את חוות דעתה שהינה קוהרנטית, ונבחנה בכל הפרמטרים המקצועיים, על פני חוות דעת מר חג'ג', שבעדותו סתר אפילו את האמור בספר שכתב הוא עצמו בתחום זה.

יתרה מכך, התבוננות במסמך מלמדת שניתן לזהות את חתימתו, בהשוואה למסמכים בהם אין מחלוקת כי הם בכתב ידו, ואין צורך בנושא זה להיות מומחה לכתב יד (ראו לענין זה בדיון לגבי אישום 1 לעיל).
יחד עם זאת, כאמור, אין הדבר מעלה ומוריד, שכן לא נסתרה טענת הנאשם והמסמכים שהוצגו לפיהם השיפוץ בוצע על ידי "המימד העשירי", ולא הובאה כל ראיה לסתור.
אמנם רו"ח ניסימיאן הכין את הנהלת החשבונות לשנת 1997, ממנה מבקש ב"כ המאשימה להסיק ש"המימד העשירי" לא שכרה קבלני משנה לצורך ביצוע העבודות ברמת השרון, אולם אף בכך אין רבותא, שכן גירסת ההגנה הינה, כאמור, כי "המימד העשירי" ביצעה בעצמה את השיפוצים שם, וטענה זו, כאמור, לא נסתרה.
בהיותה ערה לקושי בהוכחת המיוחס לנאשם בפרט אישום זה מן האספקטים שלהלן, התייחסה לכך המאשימה כדלקמן:
נושא הקריטריונים להעברת תקציבים
בעניין זה מציין ב"כ המאשימה:
ההבדל המהותי הראשון הוא שבהבדל מנושא ההסעות (אישום 2) בנושא השיפוצים לא קיימים קריטריונים ברורים של משרד החינוך. ההבדל השני הוא, שהמרמה כלפי משרד החינוך נעשית לאחר קבלת הכסף ולא מועברים לאחר מכן מסמכים לביסוס קבלת הכסף". (שם, ע' 111).
דהיינו, כדבריו, מצג השווא נעשה לכאורה לאחר קבלת הכסף. מכל מקום, אנשי הרשת אינם טוענים למרמה כלפיהם, ולא דרשו החזר כלשהו, לא בזמנו ולא בדיעבד. מר אלמליח העיד, שכל עוד הסכום המבוקש לא פורץ את התקציב, ויש תיעוד, היה מאשר את התשלום.

מירמה כלפי הרשת

המאשימה טוענת כי גם אם הנאשם לא רימה את משרד החינוך, הרי שהוא רימה את הרשת עצמה, בכך שרימה את אלמליח, ומכאן "באמצעותה", בדיעבד, רימה גם את משרד החינוך. לפיכך מבקש ב"כ המאשימה להרשיע את הנאשם, לחלופין, בקבלת דבר במרמה מהרשת, או בקבלת דבר בתחבולה על פי סעיף 416 לחוק. לדבריו, די בניצול טעות של הזולת, ואין צורך בהוכחת הקשר הסיבתי בין המרמה לבין קבלת הכסף.

לא אוכל לקבל עמדה זו של המאשימה. נושא הנהלים לענין השיפוצים לא הוכח ברמה הנדרשת במשפט פלילי לצורך הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם. ראשית, מן הפן העובדתי, לא הובאו ראיות ועדים לענין הנהלים כמיוחס לנאשם בסעיפים 1-3, באישום זה. העד אלמליח לא העיד כי רומה על ידי הנאשם, והמשנה למנכ"ל הרשת מר שלומי אטיאס (עד תביעה מס' 200) ברשימת העדים שהיה ממונה על קבלת הצעות המחיר לשיפוצים מהקבלנים, לא הוזמן להעיד. אין די בעובדה שהרשת מקבלת כספים ממשרד החינוך לשם שיפוצים. כאמור, לא נסתרה הטענה כי השיפוצים בוצעו בפועל על ידי "המימד העשירי".

סימולטניות של יסודות העבירה

161. ב"כ המאשימה ער אף לקושי זה, ובעניין זה מציין בסיכומיו:
"המאשימה מודעת לכך שיש כאן בעיה של "סימולטניות של יסודות העבירה". לטענת המאשימה ניתן לפתור את הבעיה המשפטית אך כיוון שבכל מקרה יש מרמה של הרשת, תטען המאשימה לחלופין, כי יש להרשיע את הנאשם בקבלת דבר במרמה מהרשת". (סעיף 415).
אכן, בעבירה המיוחסת לנאשם, על המאשימה לקשור את היסוד העובדתי עם היסוד הנפשי ולהראות כי אלה התקיימו בו זמנית. י' קדמי, על הדין בפלילים, הדין בראי הפסיקה, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת, תשס"ה- 2004, דן בסוגיה זו, ומציין:
"הכלל הוא: עבירה אינה מתגבשת אלא אם כן נתקיימו היסוד הפיזי והיסוד הנפשי הקבועים בהגדרתה; ולא סתם "נתקיימו", אלא - נתקיימו "יחד", לאמור: כשהם "משולבים" זה בזה. נתקיים כל יסוד "בנפרד" - לאמור: במועד אחר - לא נתגבשה עבירה.
ההיבט המרכזי של דרישת ה"שילוב" - קרי: הדרישה לקיומה של "זיקה מחדת" בין שני היסודות - זכה לכינוי דרישת ה"סימולטניות". לכאורה - על-פי משמעותו המילולית של הביטוי - מבטאת דרישה זו "בו-זמניות" מכנית, לאמור: גיבושם של שני היסודות באותו זמן". (שם, עמ' 64).
בע"פ 223/88 מרדכי לארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3), 11), מציין כב' השופט מ' בייסקי, כדלקמן:
"לצורך התגבשות העבירה, המעשה הפלילי חייב להתקיים בעת ובעונה אחת עם הכוונה הפלילית (ע"פ 742/78, פ"ד ל"ג (ד) 449) ואין זה מן המידה ללמוד מן התוצאה המאוחרת בלבד על הכוונה בעת המעשה, אם כי לפעמים סוף מעשה עשוי להצביע על מחשבה תחילה. וכאן אמנם מופיע הקושי עליו הצבענו בפתח הדברים, להציב הגבול ולהבחין בין ניהול כושל של עסק, או בצורת גלגול חובות, לבין מעשה מרמה לפי הסעיפים 414- 415 לחוק העונשין. הקושי גובר עוד יותר מחמת סיטואציות אפשריות שונות בקשר למודעות לאי האמת שבמצג: אדם המבטיח לבצע דבר שעבורו הוא מקבל כסף ובעת ההבטחה צופה שלא יקיים הבטחתו, נכנס בגדר המרמה. האם זהה הוא מצבו של אדם החושש פן לא יוכל לקיים הבטחתו? שאלה אחרת היא, אם לאור הסיפא של סעיף 414 "... ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת", המבחן הוא אמונתו הסוביקטיבית של המבטיח או שמא יש להפעיל מבחן אוביקטיבי." (שם, עמ' 20).

כך גם בע"פ 223/88, מביא בית המשפט את דברי כב' השופט ש' אשר בע"פ 742/78 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ג(3) 449, 435, כדלקמן:

"מלים אחרות - המעשה התמים של קבלת שיק הופך למעשה פלילי של קבלת דבר במרמה רק כשקיימת כוונה פלילית בעת ביצוע המעשה. כלל הוא בחוק הפלילי שהן המעשה הפלילי והן הכוונה הפלילית חייבים להתקיים בעת ובעונה אחת, ורק במקרים נדירים יראה בית-המשפט בכוונה שבאה לאחר מכן ושהתבטאה באקט גלוי נוסף, כאילו היא הופכת את הפעולה כולה לעבירה. כדברי המלומד גלנוויל ויליאמס בספרו, החוק הפלילי - החלק הכללי, בע' 2 באמרו :

"in crimes requiring mens-rea as well as actus-reus the physical act must be contemporaneous with the guilty mind; it is not enough that a me ntally innocent act is s ubsequently followed by mens-rea".

או כפי שאמר הלורד קניון במשפט
fowler v. pedget (1798) 7 term. rep. 509; 101 e.r 1103, 1106.
"the intent and the act must both concur to constitute the crime"…" (שם, עמ' 456)

(הלכה זו מובאת בפסקי דין רבים ראו למשל: ע"פ 2588/90 ורטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4) 712, 717; ע"פ 6350/93 מדינת ישראל נ' אריה גולדין, פ"ד מט(4), 1; ע"פ 152/94; 7155/93 מדינתי שראל נ' יצחק בילו, תק-על 94(4), 557).

לאור האמור, הגעתי למסקנה כי לא התקיימו, באישום זה, יסודות העבירה.
סיכום

162. קיבלתי את טענות המאשימה כי הוצגה לעד אלמליח החשבונית בסך 468,000 ₪, וכן את העובדה שהנאשם חתום על החשבונית.
יחד עם זאת, המאשימה לא הצליחה לסתור את גירסת הנאשם לפיה קיבל כספים בגין שיפוצים שהמימד העשירי ביצעה. טענה זו אינה טענה כבושה, ונטענה על ידי הנאשם כבר בשלב החקירה המשטרתית. כאמור, העד אלמליח לא בדק זאת כלל.
ב"כ המאשימה עצמו מציין בסיכומיו בפרק "כללי: ניתוח הראיות והאישום 1-4", כדלקמן:
"אלמליח לא וידא כי השיפוצים בוצעו בפועל, משום שסמכו על מנהל המוסד החינוכי" (שם, 112).

במשפט פלילי קא עסקינן, לפיכך יש צורך בראיה פוזיטיבית לצורך הרשעה, ו"בהסתמכות" זו לא סגי. אף לא הובאו לפני ראיות לכך שהרשת הסתמכה על מנהל המוסד החינוכי.

כן מתעורר ספק לגבי מועד ביצוע השיפוצים, ואף העד אלמליח אינו בטוח אם מדובר ב-1998 או 1977. ספק זה פועל לטובת הנאשם. ב"כ המאשימה מתייחס לעניין בסיכומיו בציינו:
"אלמליח טוען כי השיפוצים נעשו בשנת 1998 (אולם לעיתים מסתייג ולא מספיק ברור האם מדובר בשנת 98 או שנת 97)". (שם, 117).

אף לגבי הקריטריונים, מסכים ב"כ המאשימה כי קיים קושי בציינו:

"אמנם מדובר ב"תקציב מיוחד" ולכן הקריטריונים פחות ברורים מאשר בהסעות..." (שם, 117).
הרשעה בעבירה חלופית

163. המאשימה טוענת כי אם לא יורשע הנאשם בעבירה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, יש להרשיעו בעבירה קלה יותר, דהיינו על פי סעיף 416 לחוק העונשין, שכותרתו "תחבולה", ולפיו:
"המקבל דבר בתחבולה או ניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מירמה, דינו – מאסר שנתיים".

בקשת המאשימה נסמכת על כך שלצורך הרשעה בעבירת התחבולה, אין דרישה לקיומו של קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר, ודי בניצול טעות של האחר, דהיינו של משרד החינוך.
אכן, די להוכיח לצורך הרשעה בעבירה זו כי הנאשם קיבל דבר מהנותן מכח אי גילוי מלוא האמת "על רקע של אמונה, תמימות, תום לב, ואפילו טעות של הנותן". (י' קדמי, על הדין בפלילים, חוק העונשין, חלק שני, 2005, בע' 880).
אולם הפסיקה טרם הכריעה בשאלה אם בהעדר הוכחה לקיומה של כוונה להעלים את האמת, ניתן להסתפק במודעות לכך. (י' קדמי, שם 882).

יחד עם זאת, היסוד העובדתי, לעניין העבירה של קבלת דבר במרמה שיוחסה לנאשם לא הוכח, ולכן חסר אף לצורך הרשעה בעבירת התחבולה, דהיינו האם עבודות השיפוצים בוצעו על ידי "המימד העשירי" אם לאו, ואם בוצעו בשנת 1997 או 1998.
לפיכך לא ניתן להרשיע הנאשם גם בעבירת התחבולה.

לאור האמור, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו באישום השלישי.
אישום מס' 4
עובדות האישום המקורי טרם הסדר הטיעון לגבי אישום זה
164. בשנים 1995 ו- 1996 החזיק הנאשם במניות חברת "חיים טובים וארוכים" והיה בעל זכויות בהנהלה והחזיק ביותר מעשרה אחוזים מזכויות ההצבעה בחברה.
בשנים 1996, 1997 ו- 1998 היה הנאשם הבעלים של תשעים ותשעה אחוזים מהמניות של חברת "המימד העשירי" (להלן: "המימד העשירי") ואשתו של הנאשם, רחל חוגי, הייתה הבעלים של האחוז הנותר מן המניות.

בשנים 1995, 1996, 1997 ו- 1998 היו לנאשם הכנסות ממקורות הכנסה שונים והוא שילם מס הכנסה בגינם. בשל גובה הכנסתו של הנאשם באותם שנים חויב הנאשם באחוז מס שולי מקסימלי שעמד על כ- 50 אחוזים.
בשנים 1996, 1997 ו- 1998 לא עבדה אשתו של הנאשם, ולא היו לה הכנסות מעבודה. באותן השנים הנאשם רשם את אשתו במסמכי "חיים טובים וארוכים" ו"המימד העשירי" כעובדת, וניכה מהכנסות "חיים טובים וארוכים" בשנת 1996 הוצאות שכר עבודה בסך 16,581 ש"ח ומהכנסות "המימד העשירי" - הוצאת שכר עבודה בסך 4,523 ש"ח בשנת 1996; 43,539 ש"ח בשנת 1997 ו- 38,367 ש"ח בשנת 1998, ובסך הכל 103,010 ש"ח, אשר כביכול שולמו כמשכורת לאשתו, זאת, למרות שידע שהדבר אינו נכון ובמטרה להתחמק מתשלום מס הכנסה. בכך, הגדיל הנאשם את הוצאות החברות המוכרות בניכוי למס הכנסה.

במעשיו אלה הגדיל בפועל את משכורתו, מבלי לשלם עליה מס הכנסה כנדרש כמפורט להלן:
על פי סעיפים 65 ו- 66 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], הכנסה של אדם הבאה מעסק או משלח יד של בן הזוג השני מחייבת את שני בני הזוג בחישוב מאוחד, ורואים את הכנסת שני בני הזוג כהכנסת בן הזוג הרשום כמשמעותו בסעיף 64ב לפקודה.
בשנים 1995, 1996, 1997, ו- 1998 הייתה הכנסתה הרשומה של אשתו של הנאשם כהכנסה מעסק או משלח יד של הנאשם ושלנאשם היו זכויות בהנהלת העסק ויותר מ- 10 אחוזים מזכויות ההצבעה, ועל כן היה חייב בחישוב מאוחד כמשמעותו בסעיף 65 לפקודה.
על אף האמור, הסתיר הנאשם במזיד משלטונות המס את העובדה, כי ההכנסה עליה דיווח במרמה בנוגע לאשתו, התקבלה מעסק שלו ומחברה שיש לו זכויות בהנהלתה ויותר מ- 10 אחוזים מזכויות ההצבעה בה, ולא ניכה מס מהכנסתה של אשתו.
במעשיו המתוארים לעיל, בהיותו חבר ומנהל של תאגיד, רשם הנאשם פרט כוזב במסמך של התאגיד בכוונה לרמות, השמיט מתוך דו"ח שנערך על פי הפקודה הכנסה שיש לכללה בדו"ח וביצע מעשה מרמה כדי להתחמק מתשלום מס הכנסה.
בגין עובדות אלה יוחסו לנאשם בכתב האישום המקורי ביצוע רישום כוזב במסמכי תאגיד - עבירה לפי סעיף 423 לחוק, וכן מרמה - עבירה לפי סעיף 220(1) ו-(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח משולב].

בשלב מסוים של המשפט הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו הודה הנאשם בעובדות המבססות את האישום בדבר רישום כוזב במסמכי תאגיד, עבירה על פי סעיף 423 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והמאשימה חזרה בה מהאישום בעבירות המס. אישרתי בזמנו הסדר זה, ולפיכך אני מרשיע את הנאשם, על פי הודאתו, בעבירה לפי סעיף 423 לחוק העונשין.

התוצאה
א. אני מזכה את הנאשם מעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, המיוחסת לו באישום השלישי.
ב. אני מרשיע את הנאשם בעבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 25 וסעיף 415 סיפא לחוק העונשין, המיוחסת לו באישום הראשון.
ג. אני מרשיע את הנאשם בעבירה של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 לחוק העונשין, בעבירה של שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק העונשין ובעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, אשר מיוחסות לו באישום השני.
ד. אני מרשיע את הנאשם בעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק העונשין, המיוחסת לו באישום הרביעי, כפי שתוקן.

ניתנה היום ד' בטבת, תשס"ז (25 בדצמבר 2006) במעמד הצדדים.

_______________
יוסף שפירא
- שופט
1

בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"פ 264/03
בפני
:
כבוד השופט יוסף שפירא
25/12/2006








פ בית משפט מחוזי 264/03 מדינת ישראל פרקליטות מחוז ירושלים נ' עופר חוגי (פורסם ב-ֽ 25/12/2006)