פסקי דין על שושנה בכר | פסקי דין על אהרון בכר | פסקי דין על אברהם פוקמן | פסקי דין על כלל חברה לבטוח |

2331/01 א     28/12/2006




א 2331/01 שושנה בכר,אהרון בכר נ' אברהם פוקמן ,כלל חברה לבטוח בע"מ




1
בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
א 002331/01
לפני
כב' השופטת ענת ברון

תאריך:
28/12/2006
בעניין:
1 . שושנה בכר

2 . אהרון בכר

התובעים
נ ג ד
1 . אברהם פוקמן

2 . כלל חברה לבטוח בע"מ

הנתבעים

פסק-דין
רקע עובדתי
1. התובעת, שושנה בכר
(להלן: "התובעת"), ילידת 30/5/54, גרושה ואם לחמישה ילדים, נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 4/12/00, בהיותה הולכת רגל, מרכב שבו נהג הנתבע מס' 1 אשר השימוש בו בוטח על ידי הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת").

בעקבות פגיעתה, הגישה התובעת את התביעה שלפניי מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), לפיצוי בגין נזקיה.

התובע מס' 2, אהרון בכר
(להלן: "התובע"), היה נשוי לתובעת והוא אבי ילדיהם. בני הזוג התגרשו לפני כ-12 שנים, ותביעתו של התובע היא להטבת נזקיו בתור מיטיב של התובעת.

הנתבעת מודה בחבותה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה, והמחלוקת בעיקרה סבה בשאלת נכותה של התובעת ועל גובה הנזק.

דיון
2. מטעם התובעים נשמעו 5 עדים: התובעת; התובע – מי שהיה בעלה של התובעת; מר יוסף דיין – מי שהיה מנהל בחברה שבה הועסקה התובעת; גב' שולמית מכלוף – חברתה של התובעת ומי שעוזרת לה בשכר בעבודות משק הבית; וגב' רחל גובני – מי שעבדה כמלצרית ביחד עם התובעת.
כן הגישה התובעת חוות דעת אקטוארית מטעמה שנערכה על ידי מר גד שפירא, ת/6, לגבי היוון קצבת נכות כללית המשתלמת לתובעת עקב התאונה מאת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

מטעם הנתבעים לא נשמעו עדויות ואולם הוגשו תעודות עובד ציבור כדלקמן: תעודת עובד ציבור, נ/,1 שנערכה על ידי גב' יעל בן ברוך – מנהלת מחלקת נכות כללית בסניף נתניה של המל"ל בנוגע להיקף וסעיפי הנכות הכללית של התובעת והקצבאות ששולמו בגינם; תעודת עובד ציבור, נ/2, שנערכה על ידי מר גבי משלי - מנהל תחום בכיר רציפות ביטוח במל"ל, לעניין דיווחים שהתקבלו במל"ל על עבודתה של התובעת; תעודת עובד ציבור, נ/3 שנערכה על ידי גב' מלכה גרינברג – מרכזת גביה מעבידים בסניף נתניה של המל"ל, ביחס לרישומים שנתקבלו במל"ל בנוגע לתקופות שבהן עבדה התובעת כשכירה וביחס לתקופות שבהן קיבלה הבטחת הכנסה.
בנוסף, הגישו הנתבעים מצידם חוות דעת אקטוארית ומכתב משלים שנערכו על ידי מר שי ספיר, נ/7 ונ/8, לגבי היוון קצבת נכות כללית המשתלמת לתובעת על ידי המל"ל.

ד"ר ברוך עמרמי, המומחה הרפואי בתיק זה בתחום האורטופדי, שמונה בהסכמת הצדדים עוד טרם הגשת התובענה, נחקר על ידי ב"כ הצדדים על חוות דעתו.
נכותה הרפואית של התובעת
3. ממקום התאונה הובהלה התובעת לבית חולים הלל יפה ואושפזה במחלקה האורטופדית, שם אובחנה כסובלת משבר מרוסק בפטישון הלטרלי בקרסול שמאל עם דיסלוקציה קדמית ושבר תוך מפרקי של הפלטו הטיביאלי בברך שמאל.
השברים נותחו וקובעו על ידי פלטות וברגים.
התובעת שוחררה מבית החולים ביום 20/12/00, ובסה"כ היתה מאושפזת 17 ימים.

בהסכמת הצדדים ועוד טרם הגשת התובענה הסכימו הצדדים כאמור על מינויו של ד"ר ברוך עמרמי כמומחה בתחום האורטופדי (להלן: "המומחה").

בחוות דעתו מיום 12/5/02 קבע המומחה את נכותה הרפואית של התובעת כדלקמן, תוך התייחסות לסעיפי הנכות שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז-1956:

"בגין הממצאים בקרסול שמאל 30% בגין ממצא המתאים לקשיון לפי סעיף 48(3)ג.
בגין הממצאים בברך שמאל 10% לפי סעיף 35(1)ב.
סה"כ לאחר שקלול 37% נכות".

בעת חקירתו, לאחר שהוצגו לו מסמכים רפואיים נוספים על אלה שהיו בפני
ו בעת מתן חוות הדעת ובמענה לשאלה שהפנה אליו ב"כ התובעים, השיב המומחה:

"לא ראיתי מסמכים שמדברים על החמרה במצבה ולכן אינני סבור שיש מקום לבדיקה נוספת". (עמ' 42 לפרוטוקול שורות 2-3).

נכותה הרפואית של התובעת הינה אפוא 37%, כקביעתו של המומחה, ולמעשה איש מהצדדים גם אינו חולק על כך.

הנכות התפקודית
4. באשר לנכות התפקודית, קיימת מחלוקת בין הצדדים. בעוד אשר לטענת ב"כ התובעים נכותה התפקודית של התובעת עולה לאין שעור על זו הרפואית ויש להעמידה לדידו על 75%, סבור ב"כ הנתבעים כי נכותה התפקודית פחותה מזו הרפואית ויש להעמידה לכל היותר על 30%.

דעתי היא כי נכון יהיה להעריך את נכותה התפקודית של התובעת לצורך חישוב הפיצוי המגיע לה בגין התאונה – הן בגין העבר והן בגין העתיד – בשיעור נכותה הרפואית, ואנמק.

5. לטענת התובעת היא זבנית במקצועה ואולם מאז גירושיה, לפני כ-12 שנים, עבדה כמלצרית באולמי ארועים וזאת לדבריה עקב ההכנסות הגבוהות מעבודה זו, בעיקר מקבלת תשרים.

לא הוצגה כל אסמכתא לכך שעבדה כזבנית בעבר. באשר לעבודתה כמלצרית העידה התובעת כי בשנים האחרונות שלפני התאונה, מאז סוף שנת 1997 ועד אפריל-מאי 2000 שימשה כמלצרית בארועים שהתקיימו ב"ארמונות כנור דוד" בנתניה שבבעלות אולמי כינור דוד בע"מ (עמ' 5 שורות 17-20).

על פי דיווחי המעביד לביטוח הלאומי, סיימה התובעת את עבודתה בארמונות כינור דוד בנובמבר 1999 ומאז לא עבדה, וגם במהלך התקופה מאז שהחלה לעבוד שם נראה כי לא היתה רציפות בעבודתה (ראו: נ/2).

כעדות לעבודתה ולמשכורתה הציגה התובעת ארבעה תלושי שכר בלבד: לחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 1996 וכן תלוש משכורת לחודש מרץ 1997. לדבריה לא שמרה בידיה תלושי משכורת נוספים (עמ' 5 שורות 21-22). בהמשך עדותה שינתה טעמה וטענה שלא קיבלה תלושי שכר (עמ' 6 שורות 2-3). יוער אגב כך כי נראה שהתובעת נתפסה לכלל טעות כאשר סיפרה שהחלה לעבוד בארמונות כינור דוד בסוף שנת 1997, וכי למעשה היה זה בסוף שנת 1996, וייתכן שמקור הטעות בכך שבחודש אפריל 1997 הפסיקה עבודתה שם וחזרה לעבוד רק בינואר 1998 כעולה מדיווח המעביד למל"ל. (ראו: נ/3).

גם בעדותו של יוסף דיין, ממנהלי ארמונות כינור דוד, לא היה כדי להבהיר אימתי חדלה התובעת לעבוד. על פי עדותו עבדה בארמונות כינור דוד באופן רצוף מסוף שנת 1996, וכאשר אומת עם העובדה שעל פי הדיווחים למל"ל חדלה לעבוד אצלו באוגוסט 99', השיב שייתכן שאמנם כך. מכל מקום, עולה הן מעדות התובעת, הן מעדות יוסף דיין שהעסיקה והן מעדות חברתה לעבודה רחל גובני, כי עבודתה של התובעת בארמונות כינור דוד הופסקה עקב צמצומים.

בין אם נקבל את גרסת התובעת ובין כעולה מרישומי המל"ל, חודשים רבים עובר לתאונה התובעת לא עבדה כלל, בין אם 8 חודשים ובין אם 12 חודשים.
טענתה כי במשך תקופה זו וכך גם אחרי התאונה עשתה מאמצים למצוא עבודה, נטענה בעלמא ולא הובאו לה כל תימוכין ממשיים.

יוער, כי לטענת התובעת בסיכום טיעוניה, הגם שלא הונחה לכך תשתית עובדתית וראייתית, היא מתקיימת כיום ממזונות שמשלם לה התובע, בעלה לשעבר, בסך 1,500 ₪ לחודש ומקניות לבית שהוא קונה ומשלם מכיסו.
בנוסף מקבלת התובעת קצבת נכות כללית.

6. בחוות דעתו מיום 12/5/02 ציין המומחה כי בבדיקתה של התובעת נמצא: "הליכה בצליעה קשה משמאל ומהלכת בעזרת קביים. מתקשה מאד לתפקד בהליכה ללא התמיכה". יוער כי לדיונים הגיעה התובעת כשהיא נתמכת בקב.
עוד ציין המומחה כי בנוסף לשברים שנגרמו לה כמפורט לעיל - במהלך המעקב השיקומי, כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוצגו לפניו, דווח על מצב קליני של r.s.d בקרסול וכף רגל שמאל, וכי מבדיקתה הקלינית של התובעת אף המומחה התרשם שאמנם התפתח אצלה ממצא של r.s.d. על טיבו של ממצא זה הרחיב המומחה בחקירתו:

"... התרשמתי שמלבד הנזקים ברקמות הגרמיות והמפרקים היתה לה תופעה שנקראת r.s.d שזה נזק שאין לנו הרופאים הסבר מדויק מה סיבתו. אנחנו רואים אותו חדשות לבקרים והוא מתבטא בנזק לרקמות הרכות בצורה של נפיחות רבה, כאבים, קור של הגפה, הזעה, ובעיקר כאבים עזים מאד. יש כאן מערכת עצבים אוטונומית בגוף שתופסת פיקוד ואין לנו שליטה עליה. כך התרשמתי גם במקרה של התובעת. זו תופעה שמגיעה בעקבות הפגיעה". (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 21-26).
לנוכח נכותה של התובעת ותופעת r.s.d שממנה היא סובלת, אין התובעת יכולה לחזור לעיסוקה האחרון עובר לתאונה כמלצרית בארועים, שכן עבודה זו דורשת מעצם טיבה מאמץ רב של הרגליים, הן בעמידה והן בהליכה.

עם זאת, כפי שהעיד המומחה וכפי התרשמותי מן התובעת, אין כל מניעה לכך שתשתלב בעבודה המתבצעת בישיבה כגון עבודות פקידות או טלפנית. באפשרותה להיעזר גם בנעל אורטופדית שיהא בה כדי לתת לה תמיכה ויתר יציבות ונוחות בהליכתה ובהתנהלותה (עדות המומחה בעמ' 42 שורות 6-18).

אמנם נראה כי התובעת לא רכשה השכלה – אם כי אציין שלמעשה לא נמסרו פרטים בעניין זה, אך דומני כי אין מחלוקת שזה המצב – ומשכך קשת העבודות הפתוחה בפני
ה מצומצמת; ואולם אילו היתה פונה לתהליך שיקומי – דבר שלא נעשה על ידה, משום מה ונראה שכך מתוך בחירה – אין כל סיבה שלא היתה מוצאת תעסוקה המתאימה ליכולותיה גם במוגבלותה.

העובדה שלא עשתה כן, גם לא בחודשים הרבים שבהם לא עבדה בעבודה כלשהי עובר לתאונה, ברי כי אין לייחסה אך ורק לנכותה עקב התאונה.

כאשר אני לוקחת בחשבון את כל האמור - דעתי היא, כפי שציינתי בראשית הדיון בפרק זה, כי נכון יהיה להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 37%, כשיעור נכותה הרפואית.

על בסיס האמור, אפנה לברר את הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד.

הפסדי שכר בעבר ובעתיד
7. כאמור, התובעת הציגה ארבעה תלושי שכר בלבד וזאת לחודשים אוקטובר-דצמבר 96' ולחודש מרץ 97', כאשר התאונה ארעה למעלה משלוש שנים לאחר תלוש השכר האחרון ואין כל אסמכתא בכתב לשכרה במשך תקופה ארוכה זו, למעט דיווחים למל"ל, מהם עולה ממוצע שכרה בסכום של כ-2,000 ₪ לחודש.
סכום זה תואם את הסכום שבו נקבה התובעת בתצהירה כשכר החודשי שקיבלה מאת המעביד בגין עבודתה בארמונות כינור דוד (סעיף 13 לתצהיר) וכן את עדות חברתה לעבודה, שרה גובני ביחס לשכרה שלה מידי חודש.
משכך ולנוכח העובדה שגם הנתבעים בסיכום טיעוניהם היו מוכנים להניח, גם אם לטענתם בחישוב המיטיב עם התובעת, כי השכר החודשי הממוצע ששולם לה עמד על 2,000 ₪ לחודש (ראו: סעיף 25 לסיכומי הנתבעים), אצא אף אני מתוך הנחה זו.

אלא מאי? לטענת התובעת עיקר הכנסתה נבעה מטיפים (תשלומי תשר) שקיבלה מאת האורחים שהיו מגיעים לארועים שבהם עבדה כמלצרית. סכומים אלה לטענתה נעו בין 200-250 ₪ לארוע כך שבחודש קיבלה בממוצע טיפים בסכום של כ-6,000 ₪, באופן שהכנסתה החודשית הגיעה ל-8,000 ₪.

בידי התובעת לא היתה כל אסמכתא לטיפים שקיבלה, והיא ביקשה לסמוך את הערכתה ביחס להכנסתה כאמור על עדות יוסף דיין ממנהלי ארמונות כינור דוד – אשר העיד כי היתה עובדת מסורה ונאמנה ואחת המלצריות הטובות (עמ' 15 שורות 21-28; עמ' 19 שורות 22-23) וכן ששמע מהמלצרים האחרים שהתובעת "עושה קופות די יפות" (עמ' 17 שורה 20) – וכן על עדות חברתה לעבודה, רחל גובני. גב' גובני העידה שהיא עובדת כמלצרית בארמונות כינור דוד במשך 16 שנים רצופות ועבדה גם בעת שהתובעת עבדה שם.
בתצהירה סיפרה גובני כי בממוצע היא עובדת ב-20 עד 25 ארועים לחודש כאשר בגין כל ארוע משולם לה שכר של 80 ₪ לארוע (סעיף 4 לתצהירה) ובחקירתה סיפרה שהשכר המשולם לה הוא 75 ₪ לארוע. תלושי שכר לא הוצגו על ידה ואולם סכומים אלה תואמים כאמור את השכר ששולם לתובעת. אלא שלדברי גובני, עיקר הכנסתה הוא מהטיפים וסכומם של אלה בממוצע הוא כ-200 ₪ לארוע (סעיף 7 לתצהירה). באמצעות עדה זו הוגשו לוחות שנה שעל גביהם רשמה את סידור העבודה שלה, ת/1 וכן ת/4 ות/5, והוצגה גם רשימה ת/2 שערכה גב' גובני לבקשת ב"כ התובעים שבה פירטה לטענתה את הטיפים שקיבלה בחודשים דצמבר 2004-מרץ 2005, מועד בו מסרה עדותה בבית המשפט. לדבריה, ת/2 הוא ריכוז של "רישום אישי" של הטיפים שהיא מקבלת, שהיא רושמת לעצמה בבית כדי שתדע את מצבה הכספי לצורך תשלום הוצאות הבית (עמ' 36 שורות 1-4).

לאחר ששמעתי את עדותה של רחל גובני אינני סבורה כי ניתן להסיק ממנה ביחס לכמות וגובה הטיפים שקיבלה התובעת.

הוברר שגובני עבדה ברציפות במשך 16 שנים – שלא כמו התובעת שעבדה מספר שנים בלבד וגם אז לא ברציפות – וגם כאשר נעשו צמצומים והתובעת לא נקראה עוד לעבודה בארמונות כינור דוד, המשיכה רחל גובני לעבוד שם כל העת עד עצם היום הזה.
בנוסף – הרשימה שבה פירוט הטיפים של גובני הוכנה על ידה לבקשת ב"כ התובעים ולצורך המשפט ולא הוצג המקור לרישומים אלה אשר לטענת גובני רוכזו מתוך "רישום אישי" שלה, כך שלא ניתן לבקר את אותו "ריכוז" שרשמה העדה (עמ' 36 שורות 1-3). גם בשל כך אינני רואה מקום לסמוך על הפירוט שבמסמך ת/2.
לא זו אף זו. במשך התקופה שבה התובעת לטענתה עבדה בארמונות כינור דוד קיבלה מהמל"ל הבטחת הכנסה כעולה מרישומי המל"ל, וזאת עקב מיעוט הכנסתה מעבודתה (ראו: נ/3), כך שאף מטעם זה סבורתני שלא יהא זה נכון להוסיף להכנסה המדווחת טיפים בשיעור שהתובעת טוענת להם, שלפי טענתה מכפילים פי ארבעה את הכנסתה המדווחת – 8,000 ₪ לעומת 2,000 ₪.

בהינתן כל האמור, כאשר עם זאת אני לוקחת בחשבון כי טיפים בשיעור כלשהו בכל זאת שולמו לתובעת מעצם טיבה של עבודתה, ועל מנת שלא לקפחה, נראה לי שנכון להעמיד את שכרה הכולל על סך 3,500 ₪ לחודש כבסיס הראוי לחישוב הפסדיה בעבר ובעתיד, וזאת על בסיס נכותה התפקודית אותה קבעתי בשיעור של 37%, כך שהפסד שכרה החודשי עקב התאונה הינו בסך 1,295 ₪. ב"כ התובעים מסכים כי את הפסד שכרה יש להתחיל לחשב רק כעבור ששה חודשים מעת התאונה,שזה הזמן שלהערכתו היתה נדרשת לו כדי למצוא עבודה - בהיותה מובטלת באותה עת – גם אלמלא התאונה.

משכך, הפסד שכרה של התובעת בעבר ועד היום הינו :
88,765 ₪ = 67 ח' x 1,295 ₪
לסכום זה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה ועד מועד פסק הדין.

הפיצוי בגין הפסד השתכרות התובעת בעתיד, עד גיל 65, הינו:
165,313 ₪ = 127.655 מקדם היוון x 1,295 ₪

עזרת הזולת בעבר ובעתיד
8. בראש נזק זה עותרת התובעת לפיצוי בגין העבר – לרבות עזרת בני משפחה, כולל התובע – בסכום של 2,000 ₪ לחודש. סכום זה חושב על בסיס עזרה של שלוש פעמים בשבוע למשך 5 שעות כל פעם, 30 ₪ לשעה.
בנוגע לעלות העזרה, מפנה ב"כ התובעים לעדות שולמית מכלוף, שהינה חברתה של התובעת ולטענתה החלה לעבוד אצל התובעת בסביבות חודש נובמבר 2004 בעבודות משק בית, פעם בשבוע למשך 5 שעות, בשכר של 150 ₪ כל פעם.

עד סוף חודש יולי 2001 קיבלה התובעת עזרה מ"אבנר" לניהול משק הבית, בתחילה בהיקף של 15 שעות שבועיות ולאחר מכן ובהדרגה הופחתה העזרה עד ל-6 שעות שבועיות (ראו: נ/5).
לטענת התובעת מאז ש"אבנר" פסקה לספק לה עזרה בעבודות משק הבית, העסיקה עוזרות מעת לעת, עד כמה שידה היתה משגת לשלם, ובני המשפחה – חמשת ילדיה ובעיקר בתה הגדולה שהיא כיום כבת 28 ומתגוררת בקרבת מקום לתובעת, מסייעים בידה בעבודות הבית. גם בעלה לשעבר מסייע בידה, ומעדותו עולה שהוא מבקר לעיתים קרובות את הילדים ששלושה מהם מתגוררים עדיין בבית וכן עוזר בקניות לבית ובלקיחת כביסה למכבסה והחזרתה. לטענת התובעת, יש לתגמל את בני המשפחה שעזרתם חורגת מהמקובל.
התובעת מדגישה את הקושי שלה לעמוד ולהלך לנוכח הפגיעה בקרסול וברך שמאל והיזקקותה לקב על מנת להישען עליו לתמיכתה, דבר המוסיף למוגבלותה למלא אחר מטלות הבית.

גם ביחס לעתיד טוענת התובעת, כי תזדקק לעזרה קבועה בעבודות הבית למשך תוחלת חייה; ואולם ביחס לעתיד, מסכימה התובעת שהחישוב ייעשה לפי 1,500 ₪ בחודש, בהתחשב בכך שגם אלמלא התאונה היתה התובעת נזקקת עם התבגרותה לעזרה חלקית בהחזקת ובניהול משק הבית.

9. הנתבעת מצידה טוענת כי אמנם עד סוף חודש יולי 2001 קיבלה התובעת עזרה בבית מאת "אבנר", בלא שנדרשה לשלם סכום כלשהו, ולאחר מכן לא נזקקה עוד לעזרת צד ג' בשכר, שכן החלימה והיתה מסוגלת לחזור לנהל משק בית תוך שהיא נעזרת בבני משפחתה, כפי שעשתה גם קודם לתאונה.
מכל מקום, לטענת הנתבעת, ככל שהתובעת נזקקה לעזרת בני משפחתה, זו לא חרגה מעבר לעזרה הניתנת באופן רגיל על ידי בני משפחה של נפגע ואין ליתן פיצוי כספי בגינה, מה גם שלא הוכח כי למי מבני משפחתה של התובעת נגרם הפסד כלשהו בגין העזרה שנתן. הנתבעת מציינת כי אמנם לתובעת חמישה ילדים, אך כולם בגירים, שניים מהם אינם מתגוררים בבית, למעט הבן הצעיר שהוא כבן 14, כך שהטיפול בו בלבד הוא מינימלי; ואילו הדירה אינה גדולה, בת 3 חדרים, והתובעת מסוגלת לבצע את רובן המכריע של עבודות משק הבית.

על רקע האמור סבורה הנתבעת כי יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה של עזרה לזולת בשיעור של 4 שעות שבועיות לפי 30 ₪ לשעה ובסה"כ 540 ₪ לחודש. זאת החל מחודש אוקטובר 2004, שאז על פי דיווח שנעשה למל"ל החלה התובעת להעסיק לראשונה עוזרת בית. בגין התקופה שקדמה לכך, קיבלה התובעת בתחילה עזרה בלא תשלום מאת "אבנר" ולאחר מכן נעזרה בבני משפחתה ואין מדובר בעזרה בת פיצוי. את הפיצוי יש לחשב, לטענת הנתבעת, עד הגיעה של התובעת לגיל 70 שאז גם אלמלא התאונה היתה נזקקת לעזרה בשכר.

10. מעדות התובעת עולה כי יש בידה לבצע את מטלות הבית הבסיסיות כגון הכנת אוכל, ניגוב אבק, איסוף הכביסה, גיהוץ וסדר בסיסי (עמ' 24 שורות 14-20), ולא כפי המצג שעולה מעדותו של התובע לפיה כביכול אינה מסוגלת לעשות דבר (עמ' 46 שורות 14-23).
עם זאת, ברור כי בשל מוגבלותה אין התובעת מסוגלת לבצע עבודות קשות יותר המצריכות מאמץ, כגון שטיפת הבית וניקוי תריסים, חלונות, תנור, מקרר וכיוצ"ב, כפי שסיפרה בעדותה (עמ' 26 שורות 18-21) וכעולה גם מעדות העוזרת גב' מכלוף (עמ' 29 שורות 16-20).
אף המומחה, כאשר נדרש בחקירתו לסוגיה זו, ציין כי לנוכח מגבלותיה תתקשה התובעת בעבודות הבית הדורשות עמידה ממושכת, התכופפות, כריעה, עליה על סולם וכדומה (עמ' 23 שורות 7-11).

בהינתן כל האמור וכאשר על פי התרשמותי העזרה שניתנה לתובעת בעבר על ידי בני משפחתה, בעת שידה לא היתה משגת להעסיק עוזרת בשכר, חרגה מהעזרה שמצופה שבן משפחה יעניק לקרוב שנפגע - דעתי היא כי החל מעת שפסק הסיוע שניתן לתובעת מאת "אבנר" ביום 1/8/01, נכון יהיה לפצות את התובעת בראש הנזק של עזרה לזולת בהיקף של ארבע שעות פעמיים בשבוע על פי שכר של 30 ₪ לשעה ובסה"כ 1,080 ₪ לחודש, וזאת למשך תוחלת חייה. אמדן זה הינו בהתייחס למוגבלותה של התובעת עקב התאונה, ולוקח בחשבון את העובדה שעם התבגרותה ממילא היתה נזקקת לעזרה בעבודות הבית.

משכך, הפיצוי לעבר בגין עזרת הזולת הוא:
70,200 ₪ = 65 חודשים x 1,080 ₪
לסכום זה תתווסף ריבית כדין מאמצע התקופה ועד מועד פסק הדין.

הפיצוי לעתיד בגין עזרת הזולת, מהיום ולתוחלת חייה של התובעת הינו:
225,674 ₪ = 208.9577 מקדם היוון x 1,080 ₪

הוצאות רפואיות
11. התובעת עותרת לפיצוי בסכום של 20,000 ₪ לעבר בגין "הוצאות רפואיות, הוצאות לרכישת עזרים רפואיים ומעין רפואיים", ולפיצוי בסכום של 250,000 ₪ לעתיד בגין "הוצאות רפואיות ומעין רפואיות בעתיד לרבות טיפולים רפואיים".

לטענת הנתבעת, ביחס לעבר מדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה ואילו הקבלות שצירפה התובעת לתצהירה מסתכמות במאות שקלים בודדות, מה גם שלא ניתן לקשור בין הקבלות שצורפו שהן מרשת החנויות "ניו-פארם" לבין התאונה. כן טוענת הנתבעת כי התובעת כלל אינה נזקקת כיום לטיפולים רפואיים כלשהם, למעט ביקורת אצל אורטופד מידי כמה חודשים אשר מכוסה על ידי קופת חולים. לנוכח האמור, מוכנה הנתבעת לפצות את התובעת בראש נזק זה בסכום של 2,000 ₪ בלבד.

12. אכן יש ממש בטיעוניה של הנתבעת שלפיהם ביחס לעבר יש צורך בהוכחת הנזק הנטען וכי לא ניתן ללמוד מהקבלות שצירפה התובעת על ההוצאות שהיא טוענת להן, לא מבחינת היקפן ולא מבחינת הקשר שלהן לתאונה.
אשר לעתיד, אין בעדותה של התובעת וגם לא בחוות דעת המומחה כל אינדיקציה לטיפולים או הוצאות מיוחדות שהתובעת תזדקק להם בעתיד, לא כל שכן כאלה שאינם כלולים ב"סל הבריאות" (ראו: ע"א 6881/95, 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא(2) 724, 746).
ככל שמדובר בטיפולי פיזיותרפיה, יוער כי התובעת העידה על עצמה שמאז ספטמבר 2004 אינה נזקקת לטיפולים כאלה וכי נאמר לה שאין באלה כדי להועיל לה במצבה (עמ' 13 שורות 13-15).
כל שעולה מעדותה לעניין הוצאות רפואיות הוא, כי היא נזקקת לכדורים ומשחות על מנת להקל על כאביה, וכי פעם בחודש וחצי-חודשיים היא מבקרת אצל אורטופד (ראו: עמ' 13), אך נראה כי הוצאות אלה מכוסות על ידי קופת חולים.

משלא הצביעה התובעת על הוצאות רפואיות מסוימות שיש לה או שהיא עתידה להוציא מחד גיסא, ואולם כאשר מאידך גיסא אני לוקחת בחשבון כי יתכן שתזדקק לממן באופן חלקי את התרופות או קבלת הטיפול הרפואי ועל מנת שלא לקפחה, אני רואה לנכון לפסוק לה בראש נזק זה לעבר ולעתיד סכום גלובאלי של 20,000 ₪.

הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד
13. התובעת לטענתה מוגבלת בניידותה עקב נכותה.
משכך היא עותרת לפיצוי בסך 500 ₪ לחודש בגין העבר ולמשך תוחלת חייה, על פי חישוב של מונית אחת ליום ובסה"כ 130,000 ₪.

הנתבעת מצידה מציינת כי גם קודם לתאונה לא היה לתובעת רישיון נהיגה, כך שממילא נזקקה לתחבורה ציבורית לצורך נסיעותיה. אשר לטענתה שהיא נזקקת למוניות - אמנם התובעת צירפה לתצהירה מספר קבלות של מוניות, וזאת מהשנים 2000 ו-2001 בלבד, אך גם מהקבלות שצורפו לא ניתן ללמוד על מטרת הנסיעות ואם הן קשורות לתאונה. לנוכח כל האמור, נכונה הנתבעת לפצות את התובעת בראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

מעדותה של התובעת עולה כי אמנם לא היה לה רישיון נהיגה לפני התאונה ואין זאת אלא שגם בעבר לצורך התניידותה מחוץ לביתה נזקקה לתחבורה ציבורית.
אין כל עדות לכך שאינה יכולה לנסוע בתחבורה ציבורית; אך עם זאת ברור על פניו מהיקף נכותה וטיבה כי גם אם לא תמיד, הרי שמעת לעת ובמיוחד כאשר מדובר במרחקים ארוכים יחסית, נזקקה ותזדקק התובעת למוניות בנסיעותיה.

במצב דברים זה, כאשר מצד אחד לא הונחה תשתית עובדתית ראויה לעניין צרכיה של התובעת בראש נזק זה, לא מבחינת תדירות הנסיעות, לא מבחינת מרחקים ולא מבחינת כלי התחבורה, ומצד שני נראה כי במומה יהא על התובעת להסתייע באופן מוגבר מאשר בעבר במוניות לצורך הגעתה ליעדיה – דומני כי סכום של 30,000 ₪ בסעיף נזק זה, לעבר ולעתיד, הוא פיצוי הולם וכך אני קובעת.

כאב וסבל
14. בגין 17 ימי אשפוז ונכותה הרפואית בשיעור 37% ובהתאם לגיל התובעת, זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסכום של 64,398 ₪.

ניכויים
15. הנתבעת בסיכום טיעוניה טוענת כי שולמו לתובעת תשלומים תכופים וכי אלה כשהם משוערכים עומדים על סך 23,753 ₪.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי מסכום הפיצוי יש לנכות תשלומים תכופים, ככל ששולמו; ומשלא חלקה התובעת על הסכומים שבהם נקבה הנתבעת, הם יופחתו מסכום הפיצוי.

אין מחלוקת בין הצדדים כי יש לנכות גם את הגמלאות שמקבלת התובעת מהמוסד לביטוח לאומי מכוח נכות כללית, אלא שהצדדים חלוקים בדבר דרך חישוב הניכוי.
התובעת טוענת כי הניכוי מוגבל לשיעור הנכות הרפואית שניתן לייחס לתאונה, וכן שהניכוי לא יחול על חלק הקצבה המשולם עבור הילדים, ומשכך לטענתה סך כל תגמולי המל"ל שיש לנכותם מסתכמים ב-196,546 ₪ כמפורט בחוות דעתו של האקטואר מטעמה, גד שפירא (סומנה ת/6).
הנתבעת לעומתה טוענת כי יש לנכות מהפיצוי את מלוא התגמולים שקיבלה ותקבל התובעת מהמל"ל, בסכום העומד על 427,831 ₪, כמפורט בחוות דעת האקטואר שי ספיר מטעם הנתבעת, נ/7, ובמכתב משלים, נ/8, שבו תיקן ספיר טעות מספרית שנפלה בעניין זה בחוות דעתו לאחר שהאקטואר, גד שפירא, העמידו בחוות דעתו על טעותו.
אפנה לברר את דרך החישוב הראויה, באשר להיקף תגמולי המל"ל המשתלמים לתובעת בגין נכות כללית שאותם יש לנכות מהפיצוי המגיע לה בגין התאונה על פי חוק הפיצויים.

16. פסק הדין המנחה בהקשר זה הוא פסק הדין שניתן ב- רע"א 3953/01 פרלה עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נז (4) 350, 356, להלן: "עניין פרלה עמר", שם נקבע מפי כב' השופט א' ריבלין:

"כללו של דבר: את שיעור תגמולי המוסד שננכה מתביעת הפיצויים מקום שלא יוחדו בו התגמולים למעשה הנזיקין נושא המשפט, נשום בכל מקרה על-פי שיעור הנכות שנקבעה בבית-המשפט בגין מעשה העוולה. בית-המשפט חייב במקרים כאלה לקבוע לא רק את שיעור הנכות שהוסב לתובע במעשה הנזיקין. הוא חייב גם לקבוע את שיעור הנכות הכוללת של המזיק (צ"ל: הניזוק – ע.ב) על-מנת לעמוד על היחס בין השתיים. התוצאה תוכפל בסכום התגמולים המשתלמים על-ידי המוסד, והסכום שיתקבל ינוכה מן הפיצויים." (עניין פרלה עמר, בעמ' 362 מול האות ה')

לשון אחר: יש לנכות רק את אותם תגמולי נכות כללית המשולמים על ידי המל"ל המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה אשר בגינה נתבע המזיק.

עם זאת ככל שייקבע כי קיים קשר סיבתי בין התגמולים המשתלמים לנפגע על ידי המל"ל לבין מעשה העוולה שבגינו נתבע המזיק, אלה ינוכו מהפיצוי המגיע לנפגע מאת המזיק. (ע"א 4607/03 מיכאל מוזיקנט נ' מגדל בע"מ, פ"ד נט(2) 381, 384, להלן: "עניין מוזיקנט").
כך גם אם בגין אותו מעשה עוולה נקבע היקף נכות שונה על ידי המל"ל מזה שקבע בית המשפט ואף סעיפי נכות שונים, כפי שהיה המקרה שתואר בעניין מוזיקנט.

עוד בהקשר זה נאמר בע"א 3097/02 וערעור שכנגד שביט מלמד ואח' נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח (5) 511, 517, מפי כב' השופט א' ריבלין:

"ניכוי תגמולי הביטוח הלאומי נעשה מתוך סך הפיצוי הנפסק לחובת המזיק, והוא אינו מוגבל לפרטי הנזק שבגינם מקבל הניזוק את הפיצוי."

17. ומן הכלל אל הפרט.

כעולה מתעודת עובד ציבור, נ/2, שניתנה על ידי מנהלת מחלקת נכות כללית בסניף נתניה של המוסד לביטוח לאומי, התובעת פנתה לראשונה לאגף נכות כללית בתביעה לקצבת נכות כללית זמן קצר לאחר התאונה, ביום 27/3/01 (לאחר שתביעה קודמת שהוגשה ביום 25/1/01 נדחתה, מכיון שלא חלפו 90 ימים מאז התאונה כדרישת החוק).

הוועדות הרפואיות שליד המל"ל קבעו לתובעת בתחילה נכויות זמניות משתנות מעת לעת בגין התקופה שהחל מיום 4/12/00 (מועד התאונה), עד שביום 9/12/04 ולאחר שהכירה במצב של החמרה, קבעה הוועדה הרפואית שליד המל"ל כי לתובעת נותרו נכויות לצמיתות בשיעור משוקלל של 66% לפי הפירוט דלקמן:

10% בגין ליקוי נפשי.
40% בגין קרסול שמאל.
20% בגין ברך שמאל.
20% בגין דלקת כבד נגיפית.

אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכויות בגין קרסול שמאל ובגין ברך שמאל הן תוצאה מהתאונה.

כפי שעולה מהמסמכים הרפואיים של המל"ל במסגרת תביעתה של התובעת לקצבת נכות כללית – חוות דעת רפואיות ודוחות אבחון (ראו: ת/3), מעת פנייתה של התובעת לראשונה בתביעתה כאמור התלוננה על "בעיה נפשית" מאז התאונה ואמנם הנכות הנפשית אף היא נקבעה לה כתוצאה מהתאונה, בתחילה נכות זמנית ולבסוף נכות צמיתה בשיעור של 10%, לפי סעיף 34ב לתקנות. לא כן הנכות שנקבעה לתובעת בגין דלקת כבד נגיפית, שעל פניה ועל פי המסמכים שצורפו אין לה כל קשר לתאונה.

הנה כי כן, הנכות המשוקללת של התובעת כתוצאה מהתאונה שבגינה היא מקבלת קצבת נכות כללית הינה בשיעור 56.8% (40% בגין קרסול שמאל, 20% בגין ברך שמאל, 10% בגין ליקוי נפשי).

משכך ועל פי הלכת פרלה עמר, יש לנכות מן הפיצוי את אותו החלק של תגמולי המל"ל המשקף את נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה ביחס לנכותה הכוללת, כפי שאלה נקבעו על ידי המל"ל, לפי הנוסחה הבאה:

86% = 56.8% = הנכות כתוצאה מהתאונה
66% ס"כ הנכות הכללית

סכום תגמולי המל"ל המשתלם לתובעת בגין נכות כללית הוא כאמור 427,831 ₪. משכך ובהתאם לנוסחה שלעיל, הסכום לניכוי הוא 367,935 ₪.

יוער כי לטענת התובעת אין לנכות מהפיצוי את אותו חלק של תגמולי המל"ל המשתלם עבור הילדים, ואמנם לבקשת ב"כ התובעת עשה האקטואר מטעמה, גד שפירא, חישוב נפרד לענין זה.
אלא שהאקטואר מטעם הנתבעת, שי ספיר, בהתייחסו לטענה זו ציין כי אין בה ממש, באשר אין מדובר בגמלה המשתלמת לילדים או תוספת שמקבל הנכה עבור ילדיו, כפי שטוען ב"כ התובעת, אלא ב"תוספת לנכה המשתלמת עבור ילדיה ומשתלמת בגלל נכותה של הנכה" וכי "המוסד לביטוח לאומי בתביעה ממזיק לפי סעיף 328 לחוק תובע גם את התוספת המשתלמת עבור ילדים" (ראו: סעיף 5 למכתב המשלים של האקטואר שי ספיר, נ/8).

ודוק: עמדתו זו של שי ספיר לא נסתרה בחוות הדעת של האקטואר גד שפירא, אשר הקפיד לציין בחוות דעתו שלבקשת ב"כ התובעת עשה חישוב נפרד של התוספת המשתלמת עבור הילדים, מבלי שהביע דעתו שחלק זה של הקצבה אינו בר ניכוי.

משכך ומשויתר ב"כ התובעת על חקירת המומחה שי ספיר, עמדתו של האחרון בעניין זה מקובלת עלי.

סוף דבר
18. סיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגין התאונה נושא התביעה את הסכומים דלקמן:

א. הפסד שכר בעבר ועד מועד פסק הדין : 88,765 ₪.
לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה
ועד מועד פסק הדין

ב. הפסד השתכרות בעתיד : 165,313 ₪.

ג. עזרת צד ג' בעבר : 70,200 ₪.
לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע התקופה
ועד מועד פסק הדין
ד. עזרת צד ג' בעתיד : 225,674 ₪.

ה. הוצאות רפואיות, בעבר ובעתיד : 20,000 ₪.

ו. הוצאות נסיעה בעבר ובעתיד : 30,000 ₪.

ז. כאב וסבל : 64,398 ₪.

לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

מסכומי הפיצוי ינוכו, כמפורט בסעיפים 15 ו-17 לפסק הדין, קצבאות המוסד לביטוח לאומי והתשלומים התכופים ששולמו (אך יוסף מרכיב שכר טרחת עורך דין בתוספת מע"מ, במידה שמגיע בגין התשלום התכוף).

כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מן הסכומים שנפסקו לעיל (בניכוי קצבאות המל"ל ותשלומים תכופים) בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום 28/12/2006, במעמד: __________________________________

______________________________________________________________

ענת ברון
, שופטת








א בית משפט מחוזי 2331/01 שושנה בכר,אהרון בכר נ' אברהם פוקמן ,כלל חברה לבטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 28/12/2006)