פסקי דין על שלמה מחפוד | פסקי דין על השר לענייני דתות ואח'

1935/93 בג"צ     31/01/1994




בג"צ 1935/93 שלמה מחפוד נ' השר לענייני דתות ואח'




(פ"ד מח(1) 752)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 1935/93
בשג"צ מס' 3661/93
השופטים: כבוד הנשיא מ' אלון
,
כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ג' בך
העותר: שלמה מחפוד

ע"י ב"כ עו"ד נ' לב

המשיבים: 1. השר לענייני דתות
2. ועדת נציגי השרים לפי סעיף 5 לחוק שרותי הדת היהודיים
ע"י ב"כ עו"ד מ' מזוז
, סגן בכיר א' וממונה על ענייני הבג"צים בפרקליטות המדינה, ב"כ עו"ד י' גנסין
, סגן בכיר לפרקליט המדינה

3. הרב דוד שלוש – הרב הספרדי לנתניה
4. יהונתן כהן
5. מועצת עיריית נתניה
6. המועצה הדתית נתניה
7. סיעת הליכוד במועצת עירית נתניה
8. סיעת המערך במועצת עירית נתניה
9. סיעת גל במועצת עירית נתניה
10.סיעת ש"ס במועצת עירית נתניה
11. סיעת בעד במועצת עירית נתניה
12.סיעת דוד במועצת עירית נתניה
13.סיעת חי במועצת עירית נתניה
14.סיעת רן במועצת עירית נתניה
15.סיעת י"ח ("יש מפנה") במועצת עירית נתניה
ע"י ב"כ עו"ד א' וילצ'יק

עתירה למתן צו-על-תנאי.
פ ס ק - ד י ן

המשנה לנשיא מ' אלון
: 1. ביום ט"ז בניסן תשנ"ג (7.4.93) עתר העותר לבית-משפט זה להורות למשיבים 1 ו-2, המה השר לענייני דתות וועדת נציגי השרים לפי סעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] תשל"א- 1971, לבוא וליתן טעם "מדוע לא תבוטל ההחלטה... [של] ועדת נציגי השרים... ואשר לפיה נפסל העותר מלכהן בהרכבה החדש של המועצה הדתית בנתניה, ונתמנה אחר תחתיו".

כן נתבקשנו להוציא "צו-ביניים לפיו על המשיב מס' 1 ו/או על המשיבה מס' 2 להמנע מלפרסם ברשומות הודעה בדבר ההרכב החדש של המועצה הדתית... עד למתן ההחלטה הסופית בעתירה". בו ביום ניתן צו-ביניים כמבוקש.

ביום כ"ו באייר תשנ"ג (17.5.93) צורפו, לבקשת העותר (בשג"צ 2692/93), המשיבים 3-15 כמשיבים נוספים לעתירה, המה הרב שלוש, הרב הספרדי לנתניה; מר יהונתן כהן, הוא אותו "אחר" שנתמנה תחת העותר: מועצת עיריית נתניה: המועצה הדתית נתניה: והסיעות השונות במועצת עיריית נתניה.

בדיון הראשון שקיימנו בעתירה ביום כ"ז בסיוון תשנ"ג (16.6.93) הודיע לנו מר וילצ'יק, בא-כוחה המלומד של עיריית נתניה, כי "עירית נתניה אין לה עמדה בענין העתירה". דיון נוסף בעניינה של העתירה נתקיים ביום י"ד באלול תשנ"ג (31.8.93), ביום כ' באלול תשנ"ג (6.9.93) החלטנו לדחות את העתירה ולבטל את צו הביניים שניתן במסגרתה. להלן נימוקינו.

העובדות

2. העותר כיהן כחבר המועצה הדתית נתניה וכאחד מסגני יושב-ראש המועצה הדתית מיום 27.8.89. מינויו עמד להסתיים בתום שישה חודשים מיום בחירת המועצה של הרשות המקומית (סעיף 6(א) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב]); בחירות אלו נתקיימו ביום 28.2.89. בפועל, המשיכו העותר והמועצה הדתית נתניה לשמש בתפקידם מעבר לתקופה האמורה. ביום ט"ז באדר א' תשנ"ב (20.2.92), בבג"צ 4608/91 עציון ואח' נ' השר לענייני דתות ואח'
, פ"ד מו (1) 776, הורה בית המשפט לחדש לאלתר את הרכב המועצה הדתית נתניה. בעקבות החלטה זו פנה השר לענייני דתות אל הרשות המקומית ואל הרבנות המקומית נתניה בבקשה "להציע את המועמדים לחברות במועצה הדתית במסגרת המכסה של הרשות המקומית ושל הרבנות המקומית", לפי האמור בסעיף 3 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב]. בפני
יתו זו נאמר, בין היתר -

"5. אני מחווה בזאת דעתי כי סוגי האנשים הנמנים ברשימה דלהלן אינם מתאימים לשמש כחברי המועצה הדתית. הנני מבקש לא להציע כמועמדים:

...

(7) מי שחוייב בדין בפסק-דין סופי על עבירה שיש עמה קלון. ..." (מכתבו של השר לענייני דתות מיום ג' בניסן התשנ"ב (6.4.92), נספח מש/1 לכתב התשובה מטעם המשיבים 1 ו-2 מיום 6.5.93).

ביום י"ז בטבת תשנ"ג (10.1.93) קיימה מועצת עיריית נתניה ישיבה לקביעת רשימת המועמדים המוצעים על-ידיה לחברות במועצה הדתית. קודם לישיבת המועצה האמורה העביר הרב שלוש, רב העיר הספרדי לנתניה, הוא המשיב השלישי, מכתב לראש עיריית נתניה, ובו נאמר:

"הבקר נודע לי על החלטת הקואליציה של העיריה מאמש, בה סוכמו שמות הנציגים לחברות במועצה הדתית שהעיריה עומדת להגיש ביום ראשון י"ז טבת ש.ז. (10.1.93) בישיבת המליאה. ברצוני לחוות דעתי מראש על התנגדותי לסיכום שסוכם, לגבי חלק מהנציגים מבחינה דתית ומוסרית... [והכוונה ל] ... [ול]מר שלמה מחפור (העותר - מ' א'), המוצע מטעם ש"ס, שהורשע בפלילים ופסול הוא להיות חבר במועצה הדתית. יושב ראש המועצה הדתית לא הביא לידיעתי את הרשעתו בשעתו, והטעה אותי להסכים על מינויו בעבר... מכתבי זה מופנה לכבוד ראש העיריה ולכל חבריה לשקול את סיכום ההנהלה לאור כל האמור לעיל..." (מכתבו של הרב שלוש מיום ט"ו בטבת תשנ"ג (8.1.93), נספח ג' לעתירה).

למרות התנגדותו של הרב שלוש, נכלל העותר כנציג ש"ס ברשימת מועמדי הרשות המקומית לחברות במועצה הדתית.

הרשות המקומית והרבנות המקומית העבירו לשר את רשימות המועמדים המוצעות על-ידיהן, ועם קבלת הרשימות קבע גם השר את רשימת מועמדיו הוא. הרשימה הכוללת הועברה לרשות המקומית ולרבנות המקומית למתן חוות-דעתן לפי האמור בסעיף 4 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב] (סעיף 7 לכתב התשובה מטעם המשיבים 1 ו-2; נספה מש/2 לכתב התשובה). וכך קובע סעיף 4 לחוק, בחלקים הנוגעים לענייננו:

"שלוש הרשויות הנזכרות בסעיף 3 (שר הדתות, הרשות המקומית, הרבנות המקומית - מ' א') יחוו דעתן על המועמדים מבחינת התאמתם לשמש חברי המועצה...".

ביום ב' בשבט תשנ"ג (24.1.93) שלח הרב שלוש מכתב לשר לענייני דתות, בזו הלשון :

"ביום ט"ו טבת תשנ"ג (18.1.91) פניתי במכתב לראש עירית נתניה מר יואל אלרואי בו חוויתי דעתי על התנגדותי לסיכום בישיבת הקואליציה של העיריה ביחס [ל]... מר שלמה מחפוד
... לצערי ראש העיריה התעלם מהתנגדותי...

מר שלמה מחפוד
הורשע בעבירה שיש עמה קלון, ואם כי אחרי שעברו מספר שנים לא נפסל מבחינת החוק, הרי הוא רחוק מלהיות בעל יושר אישי. אדם כזה היה ראוי לנהוג בקפידה כדי להוכיח את תיקונו..." (נספח מש/3 לכתב התשובה מטעם משיבים 1 ו-2).

המחלוקת המתוארת, שנתגלעה בין הרשות המקומית לבין הרב המקומי בנתניה באשר למועמדותם של שני נציגים, וביניהם מר מחפוד, הועברה להכרעת ועדת שרים, בהתאם לסעיף 5 לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], הקובע:

"נתגלעו חילוקי דעות בין שלוש הרשויות (שר הדתות, הרשות המקומית, הרבנות המקומית - מ' א'), יובאו להכרעת ועדת שרים שחבריה ראש הממשלה, והוא יהיה היושב ראש, השר לענייני דתות ושר הפנים או נציגיהם...".

ביום כ"ט באדר תשנ"ג (22.3.93) הכריעה ועדת השרים (מר אריה שומר, נציג ראש הממשלה, יושב-ראש; הרב יצחק עידן, נציג השר לענייני דתות; מר יצחק כהן, נציג שר הפנים) במחלוקת האמורה: הוועדה דחתה את התנגדותו של הרב שלוש בנוגע למועמדותו של פלוני כחבר במועצה הדתית וקיבלה את התנגדותו של הרב בנוגע למועמדותו של העותר, מר שלמה מחפוד
. וכך נימקה הוועדה את החלטתה באשר לעותר:

"3. בדיון שקיימה הוועדה בהתנגדות הרב ביום 9.3.93 שמעה הוועדה ארוכות את טיעוניהם ונימוקיהם של הרב המקומי... של מר מחפור ובא-כוחו, וכן של נציג הרשות המקומית.

(א) הרב המקומי... בנוגע למר מחפוד חזר על טעם התנגדותו המפורט לעיל [היינו, שמר מחפוד הורשע בעבר בעבירה שיש עמה קלון], והוסיף כי אף שבקדנציה קודמת לא התנגד לכהונתו, הרי שהתנהגותו מצביעה על כך שלא חזר למוטב.
...

(ב) …

(ג) מר מחפוד הפנה את הוועדה למכתב באת-כוחו (עו"ד נ' לב
) לוועדה מיום 10.2.93 המבהיר כי מדובר בהרשעה מלפני כ-9 שנים, ולפיכך אינה פוסלת אותו מלכהן במועצה הדתית. כן הוסיף כי מאז כיהן כסגן גזבר המועצה ולא היו לגביו כל תלונות, וכי התנגדות הרב אליו נובעת מתמיכתו (בפלוני - מ' א').

(ד) מר שמעון שר, מ"מ ראש העיר, ציין כי ...עמדת העיריה היא שאין לקבל התנגדות הרב המקומי גם בנוגע למר מחפוד.

4. לאחר סיום שמיעת טענות הצדדים ונימוקיהם הודיע יו"ר הוועדה על כוונתו לערוך ביקור בנתניה במגמה לבחון את הדברים מקרוב, ולבחון אפשרות לגשר על המחלוקות.

ביום 17.3.93 אכן נערך הביקור כאמור. הביקור לא הניב הסכמה בין הצדדים כמקווה.

5. ביום 18.3.93 התקיימה ישיבה נוספת של הוועדה לשם סיכום עמדתה בעניין הנדון. לאחר ששמעה מיו"ר הוועדה על התרשמותו מהביקור שנערך במקום ופגישתו עם הרב המקומי וגורמים נוספים, ולאחר דיון בטענות שבכתב ובעל-פה שהובאו לפניה, קיבלה הוועדה את ההחלטות הבאות:

(א) ...

(ב) אשר לשלמה מחפוד
- לאחר שהוועדה קיבלה לעיונה את גזר-הדין בעניינו, הגיעה הוועדה למסקנה כי יש ממש בהתנגדות הרב המקומי למינויו של מר מחפוד כחבר בהרכב החדש של המועצה הדתית, וזאת מבלי להכנס לשאלת מניעיו של הרב בהתנגדותו זו.

כעולה מגזר-הדין, הורשע מר מחפוד ב-4 עבירות של קבלת דבר במרמה, וב-7 עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד וכעובד ציבור. מדובר בעבירות חמורות שנעשו בגדר תפקידו כעובד ציבור, ואין מדובר במעידה חד-פעמית.

לפיכך, אף אם עקב חלוף קרוב ל-9 שנים מיום גזר-הדין אין מר מחפוד פסול מכוח החוק מלכהן כחבר המועצה הדתית, עדיין יש טעם בעמדה הגורסת כי במסגרת שיקול הדעת של הרשויות המרכיבות לא מן הראוי למנותו, ויש להעדיף אדם שלא דבק בו רבב.

6. אשר על כן הגיעה הוועדה למסקנה שיש להחליף את מר מחפוד, ועל דעת הסיעה שמר מחפוד נבחר כנציגה למועצה הדתית (סיעת ש"ס בנתניה), אישרה הוועדה את מינויו של מר יהונתן כהן במקומו" (נספח א' לעתירה: נספח מש/4 לכתב התשובה מטעם המשיבים 1 ו-2).

ועוד נאמר בעניין כי -

"נסיבות מינויו של העותר למועצה הדתית בקדנציה הקודמת, כאשר הרשעתו בעבירות המפורטות לעיל היתה 'טריה' ממש, אינן ידועות, ואולם, נוכח המדיניות העקבית של כל שרי הדתות בסוגיה זו לאורך כל השנים, חזקה על השר דאז שדבר עברו הפלילי של העותר לא הובא לידיעתו בעת הליכי המינוי דאז" (סעיף 22 לכתב התשובה מטעם המשיבים 1 ו-2).

ועל כך באה עתירתו של מר מחפוד לפנינו.

טענות הצדדית

3. טענתה העיקרית של הגב' לב, באת-כוחו המלומדת של העותר, נסבה על האמור בסעיף 3א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], שהוסף לחוק בעקבות בג"צ 727/88 עווד נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב (4) 487 (להלן - פרשת עווד), ואשר זו לשונו:

"כל הוראה בחיקוק שלפיה פסול אדם לכהן כחבר המועצה של רשות מקומית שבה קיימת מועצה דתית... יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על חבר של אותה מועצה דתית...".

הוראת הפסלות הנוגעת לענייננו מצויה בסעיף 7(6) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), תשכ"ה - 1965 :

"7. זכאי להיכלל ברשימת מועמדים ולהיבחר חבר המועצה מי שנתקיימו בו כל אלה:

...

(6) הוא לא חוייב בפסק-דין סופי על עבירה שיש עמה קלון תוך חמש שנים שקדמו ליום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו, או לאחר מכן: או - אם חוייב כאמור תוך למעלה מחמש שנים שקדמו ליום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו והוטל עליו עונש מאסר - הוא נשא את ענשו לפני אותו יום; ואולם אם הוטל עליו עונש מאסר של שנה ומעלה - עברו שש שנים לפחות מיום שגמר לרצות את עונש המאסר" (ההדגשה שלי - מ' א').

טוענת הגב' לב, כי אכן הורשע העותר בעבירות שיש עמן קלון, אך דינו של העותר נגזר ביום 27.6.84, והושת עליו עונש לתקופה של 9 חודשים, מתוכם 3 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כן חויב העותר בקנס בסך 100,000 שקלים או 3 חודשי מאסר תמורתו (גזר הדין, נספח ה לעתירה). העותר ריצה את מאסרו בעבודות חוץ וסיים לרצותו לפני כ-9 שנים (סעיף א.7. לעתירה). אשר-על-כן, כך היא טענתה -

"לפי הוראות החוק, כשירותו של העותר להתמנות כחבר המועצה הדתית הינה מוחלטת ואינה מוטלת בספק. הועדה לא היתה רשאית לחרוג ממסגרת החוק ולקבוע איזון שונה מזה שנקבע על-ידי המחוקק. לפיכך קביעתה, כי 'יש טעם בעמדה הדורשת כי במסגרת שיקול הדעת של הרשויות המרכיבות לא מן הראוי למנותו, ויש להעדיף אדם שלא דבק בו רבב' - הינה בלתי חוקית באורח בוטה" (סעיף ב. 5 לעתירה).

טיעון זה של באת-כוח העותר אינו מקובל עלינו. נראים בעינינו דבריו של מר מ' מזוז
, בא-כוחם המלומד של המשיבים 1 ו-2, כי טיעון זה מתעלם "מן האבחנה הבסיסית לענייננו שבין כשירותו הפורמלית של מועמד לתפקיד, לבין התאמתו האישית לתפקיד" (סעיף 11 לכתב התשובה); "סעיף 3א לחוק ודיני הרשויות המקומיות אליהם הוא מפנה, ענינם בפסלות כהונה, וקבועים בהם התנאים המינימליים הנדרשים ממועמד כדי שניתן יהיה להציג את מועמדותו; לעומת זאת, סעיף 4 לחוק מסמיך את הרשויות המרכיבות לחוות דעתן על דרך של בדיקה נוספת, נפרדת, בדבר ההתאמה האישית לכהונה של המועמדים לשמש כחברי מועצה" (סעיף 13 לכתב התשובה).

על הבחנה זו, שבין כשרות פורמאלית לתפקיד לבין התאמה אישית של מועמד לתפקיד, עמד השופט ברק בפרשת עווד , אכן הדברים נאמרו קודם חקיקתו של סעיף 3א האמור לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], אך גם לאחר חקיקתו של סעיף זה כוחם עמם:

"...אפילו כשיר מי שהורשע בעבירה שיש עמה קלון להתמנות כחבר המועצה הדתית, אין בכך כדי להכשיר שימוש בשיקול-דעת מינהלי, הממנה אדם שעבר עבירה שיש עמה קלון לחבר המועצה הדתית... מינויו של אדם כחבר המועצה הדתית חייב להיעשות מתוך שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים, ושיקולים אלה בלבד. הרשעה בעבירה שיש עמה קלון הינה, ללא ספק, שיקול רלוואנטי, שכל רשות ממנה רשאית וחייבת לקחת בחשבון, בטרם תעשה את המינוי" (שם, בעמ' 491).

וכך נאמר לאחרונה בבג"צ 5328/91 – לא פורסם. בעניין זה נכלל ברשימת המועמדים מטעם שר הדתות למועצה הדתית ראשון-לציון אדם שהורשע בעבירה שיש עמה קלון, עיריית ראשון-לציון הסכימה למינוי, אך הודיעה לשר הדתות כי "אם אמנם יוברר ש(אותו אדם - מ' א') פסול מלכהן כחבר במועצה הדתית... מתכוונים חברים במועצת העיר לעתור, לבג"צ כנגד המינוי" (שם, בפיסקה 2). עתירה אכן הוגשה, והסתבר כי האדם שדובר בו, אינו פסול לכהונה בשל כך שחלפו חמש שנים מיום שסיים לשאת את עונש המאסר שהוטל עליו. עיריית ראשון-לציון, העותרת, העלתה את הטענה "שגם מעבר להוראות הדין המפורשות הקובעות תנאים לפסילה, קיים עקרון כללי המצדיק פסילתו של מי... שעבר עבירה שיש עמה קלון שיש לה נגיעה לתפקיד המיועד לו גם ללא הגבלת זמן" (שם, בפיסקה 5). על כך נאמר מפי השופט ש' לוין:

"אין צורך לומד שכאשר כל אחד מהגופים הנוגעים בדבר מציע את רשימת מועמדיו למועצה הדתית, ישקול גם את התאמתו האישית של כל חבר לכהן במועצה הדתית ואין הוא כפוף לענין זה להוראות הפסלות הדווקניות הכלולות בדין. לענין זה יש לציין שבחוזר שהוצא על-ידי המשיב מס' 1 כבר ביום 23.7.89 נכללה הנחייה שלא להציע כמועמדים את מי שחוייבו בדין ב

פסק דין
סופי על עבירה שיש עמה קלון ללא הגבלת זמן" (שם, בפיסקה 5 לפסק הדין).

בסופו של דבר נדחתה העתירה מנימוקים שונים, אך בית המשפט הוסיף והעיר לאמור :

"בשולי הדברים מבקשים אנו להעיר כי אין דעתנו נוחה מעצם הכללתו כבר מלכתחילה של (האדם שהורשע - מ' א') ברשימת (שר הדתות - מ' א'). כפי שענינו היה ידוע לעותרת, קשה להניח שלא היה ידוע גם ל(שר הדתות - מ' א') ותמוה בעינינו שאפילו לאחר שקיבל את דברי ההסתייגות של העותרת לא ראה (שר הדתות - מ' א') לקיים חקירה משלו אם בכלל היא היתה דרושה, כדי לבדוק את התאמתו של (האדם שהורשע - מ' א') לכהן כחבר במועצה הדתית" (שם, בפיסקה 6 לפסק הדין).

במקרה דנן אין חולק אפוא בדבר כשירותו של העותר לשמש כחבר במועצה דתית. השאלה העומדת לדיון אינה אלא טיב שיקול הדעת שהפעילה ועדת נציגי השרים, שעה שקבעה שהעותר אינו מתאים אישית לכהן כחבר במועצה הדתית, אם שיקול-דעת זה ראוי הוא, ואם מקום והצדקה יש להתערבותנו בו.

4. במהלך הטיעון לפנינו ביקשנו מבעלי הדין לתת דעתם על תחולתו ופרשנותו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א- 1981, בנסיבות המקרה שלפנינו. באת-כוחו המלומדת של העותר טענה כי אסור היה לה לוועדת השרים להביא חשבון את עברו הפלילי של העותר, וכי כך עולה מסעיפים 19 ו-21 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. לעומתה טען בא-כוחם המלומד של המשיבים כי רשאית ומוסמכת הייתה ועדת השרים להביא חשבון עבר זה, כפי שכך הוא פירושם הראוי של סעיפים 19, 20 ו-21 לחוק. בפרשת עווד לא עלו טענות אלה - לפי מועד ההרשעה על העבירות (שם, עמ' 493) ניתן היה להעלותן - ומן הראוי שניתן דעתנו עליהן. בטרם ניתן דעתנו על טיב שיקול דעת שהפעילה ועדת נציגי השרים, עלינו לברר אפוא, תחילה, אם עברו הפלילי של העותר יכול היה לבוא בחשבון על-ידי הוועדה, לאור הוראות חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.

חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים

5. חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, "אף שאופיו... הוא לכאורה טכני - שכן הוא בא להסדיר את ניהול המרשם של הרשעות, ענשים והחלטות אחרות במשפטים פליליים ואת מסירת המידע מן המרשם - יש בו בשורה חברתית מתוך מגמתו לקדם בעל תשובה בשיקומו" (המבוא לדברי ההסבר להצעת חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א- 1981, בעמ' 216). באיזו מידה באה מגמה זו לכלל מימוש - על כך נעמוד עוד בהמשכם של דברים. תחילה נעיין, בקצירת האומר, בתוכנו של החוק ובהוראותיו.

פרק א' של החוק דן במרשם הפלילי, ניהולו על-ידי המשטרה ופרטי הרישום (סעיפים 1 ו-2 לחוק). פרק ב' של החוק עניינו מסירת המידע המופיע במרשם. "העיקרון הכללי... הוא שהמידע שבמרשם הוא חסוי ואין לגלותו, כדי למעט עד כמה שאפשר בפגיעה בזכות הפרטיות של האזרח" (דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 219; סעיף 3 לחוק; ההדגשה שלי - מ' א'). לעיקרון כללי זה מצויים חריגים, על כי -

"צרכי החברה בענינים מסויימים מחייבים גילוי עברו הפלילי של אדם. פרק ב' (סעיפים 4-12 לחוק - מ' א') קובע מי זכאי לקבל מידע מסוג זה, לאלו מטרות ובאלו תנאים" (שם).

סעיף 4 לחוק קובע מי הם הגופים שיש להם גישה ,שירה למרשם - משטרת ישראל, שירות הביטחון הכללי וכיוצא באלה, אם הדבר דרוש למילוי תפקידיהם, וסעיפים 5-12 לחוק קובעים מי הם הגופים שיש להם גישה עקיפה למרשם, היינו הגופים שיש למסור להם, לפי בקשתם, מידע מן המרשם - הרשויות ובעלי התפקידים המפורטים בתוספת הראשונה לחוק (סעיף 5 לחוק); מי שהוסמך על-פי חיקוק לתת רישיון, זכות עיסוק וכיוצא באלה (סעיף 6 לחוק); וכן גופים ציבוריים נוספים שהמרשם נוגע להם (סעיפים 8, 9, 10, 11); בין אלה נאמר בסעיף 7:

נקבעה בחיקוק פסלות לכהונה ציבורית בשל עבר פלילי, תמסור המשטרה מידע מן המרשם על מי שממלא או נועד למלא אותה כהונה אם היועץ המשפטי לממשלה אישר זאת, לאחר שראה שיש למבקש ענין מוצדק לקבל את המידע" (ההדגשה שלי - מ' א').

התיישנות הרשעה ומחיקת הרשעה

6. פרק ג' לחוק דן בהגבלות על מסירת מידע מן המרשם. לענייננו חשובות שתי הגבלות, ההגבלה העוסקת בהתיישנות הרשעה (סעיף 14 לחוק) וההגבלה העוסקת במחיקת הרשעה (סעיף 16 לחוק).

וכך נאמר בסעיף 14 לחוק, שעניינו התיישנות הרשעה, בחלקים הנוגעים לענייננו:

"(א) לא יימסר מידע לפי סעיפים 6 עד 9 אם עברו מיום פסק הדין או ההחלטה התקופות המפורטות להלן (בחוק זה - תקופת ההתיישנות):

(1) אם הוטל מאסר עד שנה אחת - התקופה שהוטלה ועוד שבע שנים;

(2) אם הוטל מאסר עד חמש שנים - התקופה שהוטלה ועוד עשר שנים;

(3) אם הוטל מאסר למעלה מחמש שנים - התקופה שהוטלה ועוד כפל התקופה, ובלבד שהתקופה הנוספת לא תעלה על חמש עשרה שנים;

(4) אם הוטל עונש שאינו בין המפורטים בפסקאות. (1) עד (3)... - שבע שנים.

..." (ההדגשה שלי - מ' א').

בסעיף 16 לחוק, שענייני מחיקת הרשעה, נאמר בחלקים הנוגעים לענייננו:

"(א) משעברו עשר שנים מתום תקופת ההתיישנות (להלן - תקופת המחיקה), יראו את ההרשעה כהרשעה שנמחקה ולא יימסר מידע עליה אלא לגופים המנויים בפרטים (ב) עד (ה) לתוספת הראשונה וליועץ המשפטי לממשלה...

…..

(ג) הרשעה שנשיא המדינה נתן עליה חנינה, דינה כדין הרשעה שנמחקה" (ההדגשות שלי - מ' א').

המחוקק הבחין אפוא באפשרות של שני מצבים: התיישנות הרשעה ומחיקת הרשעה. הבחנה די מהותית היא :

"מחיקת ההרשעות מתייחסת לכלל עברו הפלילי של אדם, ויש לה השלכות רחבות יותר מהתיישנות הרשעה, הן מבחינת הגבלת מסירת המידע והן מבחינת זכויותיו של מי שהרשעותיו נמחקו. מחיקת ההרשעה מקנה לאדם שחטא את הזכות ליהנות מעבר נקי ללא דופי ומפתיחת דף חדש לחלוטין בחייו" (דברי חבר הכנסת דוד גלס, יושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, בהביאו את החוק לקריאה שניה ושלישית, ד"כ 91 (תשמ"א) 2739; ההדגשות שלי - מ' א').

וכך אמרנו במקום אחר:

"... ההסדר האחד קובע 'התיישנות הרשעה' (ההדגשה במקור - מ' א') (סעיף 14 לחוק), ותוצאותיו חלקיות בלבד (ההדגשה שלי - מ' א'). ההסדר האחר עניינו 'מחיקת הרשעה' (ההדגשה במקור - מ' א') (סעיף 16 לחוק), והוא בעל השלכות מרחיקות לכת בהרבה (ההדגשה שלי - מ' א'): הסדר אחרון זה יש בו משום ריהביליטציה לעבריין, פרט לעניינים מסוימים" (על"ע 18/84 כרמי נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353, בעמ' 382).

כאמור בסעיף 16, לשם קיום הסדר אחרון זה של מחיקת ההרשעה דרושות עוד עשר שנים לאחר שנסתיימה תקופת התיישנות ההרשעה.

בענייננו, ההרשעה שהעותר הורשע בה התיישנה, אך לא נמחקה, כאמור, ביום 27.6.84 נגזר על העותר עונש מאסר בפועל לתקופה של 3 חודשים. מאז שסיים העותר לרצות את עונשו חלפה תקופה של כ-9 שנים. אשר-על-כן - כאמור בסעיף 14(א)(1) לחוק - ההרשעה התיישנה. מתום תקופת ההתיישנות טרם עברו עשר שנים, ולכן - כאמור בסעיף 16(א) לחוק - ההרשעה טרם נמחקה.

תוצאות התיישנות ההרשעה בגין העבירה שביצע העותר הן שלא ניתן למסור מידע לפי סעיפים 6 עד 9 לחוק. סעיף 7 לחוק עוסק, כאמור, במסירת מידע כאשר "נקבעה בחיקוק פסלות לכהונה ציבורית בשל עבר פלילי... על מי שממלא או נועד למלא אותה כהונה...". אשר-על-כן, משחלפה תקופת ההתיישנות, לא הייתה המשטרה רשאית למסור לוועדת השרים מידע על העבירה שבה הורשע העותר, בנדון דנן, לא המשטרה היא שמסרה לוועדת השרים את המידע אלא העותר עצמו, כאמור בעתירתו:

"העותר, אשר בא בפני
הוועדה בתום לב ובלא בכוונה לכחש ולהסתיר דבר סיפר (לוועדה - מ' א') דבר נטילת ההלוואות בתנאים חריגים לצורך בניית דירתו, דבר השבת סכומי ההלוואות כולם, ודבר הרשעתו בגין כך בשלשה חדשי מאסר אותם ריצה בעבודות חוץ, ומסר לוועדה העתק מגזר דינו" (סעיף א.7 לעתירה).

השאלה שלפנינו הינה אפוא: משהגיע המידע לוועדה בדרך זו - ולא דרך המשטרה - האם רשאית הייתה הוועדה להביאו בחשבון במסגרת שיקוליה?

מידע על הרשעה שנתיישנה

7. לטענת הגב' לב, לא הייתה הוועדה רשאית להביא בחשבון במסגרת שיקוליה את הרשעת המערער; כך עולה, לטענתה, מהוראת סעיף 19(א) לחוק, שעניינה "תוצאי התיישנות הרשעה" (ההדגשה שלי - מ' א'), ומהוראת סעיף 21 לחוק, שעניינה "מידע שנתקבל שלא על פי חוק זה", המכוון הן למידע על הרשעות שנתיישנו והן למידע על הרשעות שנמחקו. וכך נאמר בסעיף 19(א) לחוק:

"(מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות" (ההדגשה שלי - מ' א').

וכך היא הוראת סעיף 21 לחוק:

"21. בעל סמכות על פי דין הפועל בסמכותו לא יביא בחשבון מידע שאינו זכאי לקבלו לפי חוק זה" (ההדגשה שלי - מ' א').

לאחר העיון באנו למסקנה כי טענה זו, ופירוש זה לשני הסעיפים האמורים, אין בידינו לקבלם בנסיבות העניין שלפנינו. לצדן של הוראות סעיפים 19(א) ו-21 לחוק הנ"ל מצויה הוראת סעיף 20(ב) לחוק, הדנה, בין היתר, במסירת מידע מן המרשם לגוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין על-ידי הנוגע בדבר עצמו:

"20.
תוצאי
מחיקת הרשעה
(א) ...
(ב) ראיה שיש בה גילוי הרשעה שנמחקה לא תהיה קבילה בהליך משפטי או לפני גוף או אדם הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין, אלא אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" (ההדגשות שלי - מ' א').
העותר, כמתואר לעיל, הוא שמסר לוועדת השרים - במהלך דיון שבו היה מיוצג על-ידי עורכת-דינו - את המידע הנוגע להרשעתו. הוועדה רשאית הייתה אפוא לקבל מידע זה כראיה ולהסתמך עליו בהחלטתה. אמנם כן, סעיף 20(ב) עוסק בקבילות ראיה על הרשעה שנמחקה, ואילו אנו עוסקים בהרשעה שנתיישנה. אולם דברים אלו, שנאמרו באשר למחיקת הרשעה, יפים הם, מקל וחומר, באשר להתיישנות הרשעה. כפי שעמדנו על כך בדברינו לעיל, למחיקת ההרשעה יש "'השלכות רחבות יותר מהתיישנות הרשעה"' (כמצוטט בפיסקה 6 לעיל), והסדר מחיקת ההרשעה "הוא בעל השלכות מרחיקות לכת בהרבה" מהסדר התיישנות ההרשעה; אם קבע אפוא המחוקק כי ראיה על הרשעה שנמחקה תהיה קבילה "...אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נמחקה" (סעיף 20(ב) הנ"ל), על אחת כמה וכמה שכך הוא, לעניין ראיה על עבירה שנתיישנה, שתהיה קבילה אם מסר אותה ביודעין מי שהרשעתו נתיישנה.

משבאנו לכאן, השאלה שעלינו לתת דעתנו עליה היא אם שיקול-דעתם של נציגי ועדת השרים, בהביאם בחשבון את עברו של העותר, סביר וראוי הוא, בנסיבות שלפנינו, ואינו מצדיק התערבותנו.

התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת השרים

8. טוען העותר כי מאז הרשעתו -

"שרת בעירית נתניה כסגן גזבר העיריה וכממונה על הפיתוח, תפקיד בו זכה למלוא ההערכה והאמון מצד הממונים עליו ומצד הגופים הציבוריים הרבים עמם עמד בקשרי עבודה, ולאחר מכן - כחבר המועצה הדתית וכאחד מסגני ראש המועצה הדתית, תפקיד בו הינו מכהן עד עתה ואשר בו זכה להוקרת יושב ראש המועצה הדתית, חבריה, סיעת ש"ס בנתניה, עירית נתניה וכלל הציבור" (סעיף ב. 7 לעתירה).

כן הגיש לנו העותר, במהלך הדיון, מכתב ששלח לו ראש עיריית נתניה ביום י"ב באלול תשמ"ד (9.9.84) - היינו זמן קצר לאחר הרשעת העותר - ולפיו מונה העותר למנהל מחלקת הפיתוח באגף הכספים בעיריית נתניה החל מיום 4.9.84; מכתב מראש עיריית נתניה מיום כ"ח באלול תשמ"ז (22.9.87), ולפיו מונה העותר לסגן מנהל אגף הכספים החל מיום 1.10.87, ותעודת שירות מיום 23.3.93, שלפיה עבד העותר בעיריית נתניה מיום 12.7.73 עד ליום 30.9.89 באגף הגזברות, ומשרתו האחרונה שבה שירת הייתה סגן גזבר העירייה.

אין אנו מקלים ראש בטענות-עובדות אלה, במיוחד לאור המגמה הכללית של תקנת השבים, שאותה הזכרנו בדברינו הקודמים, ובעניינה נוסיף דברים אחדים לקראת סיום פסק-דיננו. ניתן גם לזקוף לזכותו של העותר שהוא הוא שהביא את פרטי הרשעתו וגזר- דינו לידיעת ועדת השרים. ואשר-על-כן, אילו הייתה ועדת השרים מחליטה לאשר את מינוין של העותר למועצה הדתית, ייתכן גם ייתכן כי לא היינו מוצאים לנכון להתערב בהחלטתה ולבטלה. אך לא כך סברה הוועדה, ולא כך החליטה. הוועדה סברה, כאמור, שלאור עברו הפלילי של העותר - גם אם המדובר בעבר פלילי שנתיישן - אין זה מן הראוי למנות את העותר למועצה הדתית. משהחליטה הוועדה כך, אין אנו מוצאים בהחלטתה פגם שיצדיק התערבותנו. וכך נאמר וחזר ונאמר:

"בהתאם לאמות המידה המקובלות על בית-משפט זה, איננו נוהגים להתערב בהחלטתה של רשות סטטוטורית, רק בשל כך שהיא איננה נוקטת דרך, מבין הדרכים האפשריות השונות, אשר בה היה בית המשפט הולך, לו היה בנעלי אותה רשות" (דברי הנשיא שמגר בבג"צ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מד (2) 485, בעמ' 530).

בענייננו, העבירות שבהן הורשע העותר חומרתן רבה. לא נחזור כאן – בשל התיישנות ההרשעות ומפאת כבוד העותר - על פרטיהן המלאים של העבירות שבהן הורשע. נציין רק כי העותר הורשע ב-4 עבירות של קבלת דבר במירמה לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וב-7 עבירות של מירמה והפרת אמונים בתאגיד וכעובד ציבור לפי סעיפים 425 ו-284 לחוק העונשין. העבירות בוצעו במסגרת תפקידו דאז של העותר כמנהל קופת התגמולים לעובדים בעיריית נתניה.

סבורים אנו כי אין מקום אתנו להתערב בהחלטת ועדת השרים שלא לאשר את מינויו של העותר. וכך נאמר, מעניין לעניין באותו עניין, בפרשת עווד, בעמ' 492, מפי השופט ברק:

"באיזון הראוי בין האינטרס הציבורי לטוהר מידות בשירות הציבורי ולאמון הציבור במינהל לבין האינטרס הציבורי בפעילות נמשכת של הרשות המינהלית והאינטרס האישי של העותר בקיום המינוי, יד האינטרס הראשון על העליונה".

וכך הוא במשפט העברי, שרואה הוא כעקרון על את תקנת השבים מהעבירות שהורשעו בהן ואת אפשרות הרהביליטציה המוחלטת (כפי שנעמוד על כך להלן), שמקפיד הוא הקפדה רבה בדבר אפשרותו של מי שסרח וחוזר בתשובה לשמש בתפקיד ציבורי שדרוש בו אמון. נאמר על כך על-ידי השופט קיסטר המנוח (על"ע 1/68 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב (1) 673, בעמ' 677):

"...בעלי תפקידים ציבוריים שונים (במקורות צויין בין השאר גם סופר הכותב שטרות) שנכשלו אף בשוגג במילוי תפקידם 'מסלקין אותן בלא התראה, שהן כמותרין ועומדין עד שישתדלו במלאכתן הואיל והעמידן אותן הציבור עליהם' (רמב"ם, הלכות שכירות, פרק י', הלכה ז', על-פי האמור בבבא מציעא, דף ק"ט, וכן ראה שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ש"ו).

אשר להחזרתם לתפקידם הקודם:

אם המדובר במקרה שסולקו מחמת עבירה, מחמירים במיוחד בבירור האם באמת תשובתם שלימה, כאמור לעיל, ואם אינם מערימים על בית-הדין ברצונם לשוב לתפקידם, כך שיהיה ברור כי יש להתייחס אליהם באמון להבא (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף ל"ג בסוף דברי הרמ"א בהג"ה וסעיף ל"ד, וכן ב'בית יוסף' על הטור, חושן המשפט, סימן ל"ד; המקור לכך בעיקר סנהדרין, דף כ"ה)".

ובמקום אחר הוא מוסיף ואומר ("גישת היהדות לעבריין ולשיקומו" הפרקליט כה (תשכ"ט) 481, 485-486):

"יש לזכור כי אדם שחטא, או לפי המונח של דיני התורה, 'הרשע', מאבד את אימון הציבור. לפי המסורת מתבטא הדבר גם בכך שנפסל לעדות. מלבד פסילה לעדות הוא נפסל גם למקצועות שבהם דרוש אימון.... האם האימון חוזר מיד אחר שריצה את עונשו, או אף מייד כשהראה פנים כי חוזר בתשובה?

אמנם, כדי לא לפגוע בו, לא להעליבו ולא להזכיר לו מעשיו הראשונים, כנראה שיהא די בסימן כלשהו שהחוטא חוזר מדרכו... אבל סימנים כאלה לא תמיד יספיקו כדי להתייחס אליו באימון, למסור בידיו כספים, לסמוך עליו בענייני כשרות, או להחזירו למשרה שמנושאה מצפים שיהא פרקו נאה, מכובד על הבריות ושונא בצע. יש ואף אחרי שרואים שחוזר בתשובה לא יוכל לחזור למשרתו.

כאן מתבטא ההבדל בין 'כלפי שמיים' וכלפי הבריות, כלפי שמיים יכול להיות כי תשובתו של החוטא היא תשובה אמיתית והוא מגיע לדרגות שאותן הזכרתי, אבל כלפי הבריות אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. אכן בדרך כלל יכול אדם לחזור למשרתו ואף ליהנות מאימון אחרי שרצה את עונשו או אחרי שהדיין, או מי שבידו לקבוע בענין, ישוכנע כי אכן תשובת החוטא היא תשובה מעליותא; ומהי התשובה הנכונה דנים לפי העבירה שעבר ולפי האימון הדרוש לאותה משרה" (ההדגשות שלי - מ' א').

וראה עוד דברינו להלן.

תקנת השבים וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו

9. בטרם סיום, מבקש אני להוסיף דברים אחדים בסוגיית הרהביליטציה (rehabilitation) במערכת משפטנו, שעניינה וחשיבותה עולים הם מאליהם מתוך פרשה הדברים בסוגיה שלפנינו. נושא זה בא לכלל ביטוי עיקרי בחוק שדנו בו זה עתה – חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, בסעיף 16 שבו, שעניינו האפשרות של מחיקת ההרשעה. נושא חשוב, עקרוני וקונסטיטוציוני זה קיבל לאחרונה משמעות מיוחדת, משבא לעולמנו חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר קובע בסעיפים 2 ו-4 שבו, בין היתר, את זכות היסוד של האדם לשמירה ולהגנה על כבוד האדם, ובסעיף 7 את זכות היסוד של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו. דומה, כי עקרון כבוד האדם מחייב כי מי שמעד וחטא, ועל-ידי כך פגם בכבודו, תינתן לו האפשרות לשוב בתשובה שלמה ולפתוח דף חדש, נקי ומכובד בחייו ולחזור ולזכות בפרטיותו ובצנעת חייו. מובן ואין צריך לזמר שאף נושא זה של מתן אפשרות לשוב בתשובה שלמה, של רהביליטציה - ככל ערך על וככל זכות יסוד – יש לקיימו ולבצעו על-פי עקרון האיזון שבסעיף 8 לחוק היסוד האמור, היינו כל עוד הוא "הולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". וערכיה של מדינת ישראל הלוא המה ערכיה "של מדינה יהודית ודמוקרטית", כאמור בסעיף הראשון של חוק היסוד האמור, שמטרתו היא "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". במשמעותם של כל אלה דנתי ארוכות בשורה של פסקי-דין, ולא כאן המקום לחזור ולהאריך בכך (פירוטה של פסיקה זו באה לאחרונה בע"א 506/88 יעל שפר, קטינה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (1) 87 (להלן - פרשת שפר, בעמ' 105).

10. על עיקרון גדול זה שבשיקומו של העבריין - שעמד לדיו ובא על עונשו וחזר למוטב - על-ידי חזרתו להשתלב בחברה כשווה בין שווים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעולמה של יהדות, דנתי במפורט בעל"ע 18/84, בעמ' 373-381, והמעיין יעיין שם. ארשה לעצמי לחזור על קטע אחד מדברים שנאמרו שם, בעמ' 375-376:

"במשפט העברי משמש עיקרון זה יסוד מוסד בעולמה של תורת הענישה, ומעוגן הוא בעולמה של יהדות, בהגותה ובהלכותיה, מקדמת דנא, דבריו המאלפים של רב האי גאון, שציטטנו מהם זה עתה (מובאים הם בספר כל בו (קובץ הלכות ותשובות שנתחבר במאה ה-14-13) עמ' ק) נתמצו במשפט קצר, שאין מדויק וקולע הימנו להבעת רעיון הריהביליטציה: 'משלקה – הרי הוא כאחיך' (משנה, מכות, ג, טו). מטבע לשון זו הסיקו חכמי ההלכה מהאמור בדברים כה, ג: 'ונקלה אחיך לעיניך'. וכך אנו גורסים בספרי (פינקלשטיין), דברים, פרשת כי תצא, פיסקה רפו, עמ' 304: 'רבי חנניה בן גמליאל אומר: כל היום הכתוב קורא אותו 'רשע', שנאמר: והיה אם בן הכות הרשע (דברים, שם, פסוק ב), אבל משלקה - הכתוב קורא אותו 'אחיך', שנאמר: ונקלה אחיך'.
...
גודל כוחה של תשובה, שמשקמת היא את העבריין, מוחקת את העבר ופותחת דף חדש בחייו - נאמר בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים ונלמד בדברי הגותם והלכתם של חכמים. ה'נשר הגדול', רבינו משה בין מימון, הקדיש לנושא התשובה חלק מיוחד בספרו משנה תורה.

'כמה מעולה מעלה התשובה' (רמב"ם, תשובה, ו, ז): לא זו בלבד שהעבריין מוחק על ידה את כתם עברו וחטאו, אלא משריצה את עוונו, שב מעבירותיו ותיקן את דרכיו, מקום מיוחד רכש לו, במאמצי כוחותיו הנפשיים, בחברתו ובעולמו:

'ואל ידמה אדם בעל תשובה, שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה - אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם; ולא עוד אלא ששכרו הרבה – שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: 'מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו' כלומר: מעלתם גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם - מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם' (רמב"ם, שם, ז, ד, על פי ברכות, לד, ב).

שהרי זהו כוחה של תשובה:

'אמש היה זה שנוא לפני המקום (הקדוש-ברוך-הוא), משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום - הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד' (רמב"ם, שם, הלכה ו)".

יחד עם זאת ועל-אף זאת, במקרים מסוימים ולעניינים מסוימים, אין בכוחה של התשובה להחזיר את כל מצב הדברים לקדמותו. וכך אמרנו בהמשכם של דברים, שם:

"זהו הכלל, אך יש שיוצאים מהכלל. משמדובר בעבירה שחומרתה מופלגת ביותר, או לעניין תפקיד שדרישת האמון לגבי מי שמשמש בו היא גבוהה ורגישה ביותר, אין עובר העבירה, גם אם נשא את עונשו וחזר בתשובה, יכול לכהן בשררה האמורה".

ובהמשכם של דברים, שם, עמדנו על דוגמאות שונות ליוצאים מן הכלל (וכן ראה דברינו לעיל, בסיומה של פיסקה 8 לפסק הדין הנוכחי).

11. נושא הרהביליטציה נדון בהרחבה על-ידי חוקרי משפט והוגיו (ראה במיוחד פרופ' ש"ז פלר בשורה ארוכה של מאמרים: "הרהביליטציה, מוסד משפטי מיוחד מחויב המציאות" משפטים א (תשכ"ח-כ"ט) 497; פרופ' פלר, פרופ' מ' קרמניצר, "הצעת חוק העונשין חלק מקדמי וחלק כללי לחוק עונשין חדש" משפטים יד (תשמ"ד) 133, 192 ועוד; ובספרו יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקירה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשמ"ז) 654 ואילך). נציין לדברים אחדים מתוך מאמרו הנ"ל של פרופ' פלר, משפטים א, בעמ' 509-510:

"סבורנו כי קשה יהא לחלוק על כך כי הרהביליטציה, כאקט של ריסוציאליזציה סופית של העבריין, לאחר שפיטתו, חיובו בדין, ריצוי העונש והוכחה עצמית במשך זמן מסויים, מהווה ענין של זכות האדם, אשר במימושה על-ידי כל אדם בעל עבר פלילי, מעונינים, באותה מידה, החברה ואותו אדם גם יחד.

יש וחיוב פלילי חמור יותר בתוצאות הלואי שלו מאשר בעצם העונש שהוטל. הכוונה לפסולים והמומים השונים המתלווים אל החיוב או הנובעים ממנו: די להזכיר כי החיוב בדין על 'עבירה שיש עמה קלון' מצמיח את הפסול הפורמלי לעסוק במספר מקצועות לא מבוטל, פרט לפסולים הבלתי פורמליים הדבקים באדם אשר חייב להצהיר על עצמו כי הוא בעל עבר פלילי. האם מטרה זו מתישבת עם עצם משימות הענישה? האם רצוי למנוע מאדם לנצח מלהיות פקיד ציבורי, או עורך-דין או מלחזור למקצועו, כתוצאה מחיוב בדין על שעבר פעם עבירה פלילית? כלום תהא זו מטרה רצויה לחייב אדם לכל חייו להצהיר על כך בכל הזדמנות שהיא, כאשר עליו לספק נתונים אישיים? מאלפות לענין זה הדוגמאות שניתנו על-ידי שר המשפטים באותה ישיבה מה-19 בנובמבר 1968, כאשר הוא ציין את מקריהם של אדם אשר לפני כארבע-עשרה שנה נידון ל-25 ל"י קנס וחודש מאסר על תנאי מפני שהתנגד לנוטר כשניסו להרוג את כלבו ובגלל אותו חיוב אין הוא יכול להיות מועמד למשרה של מדריך חקלאי במשרד מסויים; של אדם אשר 'השתתף בקטטה לפני זמן ניכר' וההרשעה מפריעה לו בעבודתו כמדריך עולים; של אדם אשר לפני שבע-עשרה שנה עבר 'עבירת משמעת משטרתית' וכן ההרשעה מפריעה לו בעבודתו.

נשאלת גם שאלה נוספת: כלום זכאים להשבת שמם הטוב ולריסוציאליזציה מלאה רק אנשים אשר נידונו פעם על עבירה פחותת חומרה, טריביאלית, או שמא מעונינת החברה לזמן את כל בעלי עבר פלילי - תהא חמורה עבירתם אשר תהא - לחזור לחיי אדם שומר חוק ולתת להם את ההזדמנות להתנער מן העבר הפלילי המרחף עליהם - ואף על משפחותיהם - על כל שעל ושעל ולהיחשב שוב כשווים בין שווים, ללא כל פגם ומום משפטיים? גם החברה, ככל גוף שהוא, מעונינת, כאמור, לצמצם את מספר בעלי המום המרכיבים אותה וליתן להם את האפשרות להשתתף באופן חיובי בחיי החברה לפי מלוא כושרם, יכולתם ומומחיותם, כאשר הוכיחו כי עמדו במבחן השיקום. הנצחת הנכות החברתית והמשפטית כאשר אין כבר צורך בכך, עשויה גם לפעול לרע בכיוון יצירת תיסכולים שונים אצל אלה הסובלים מכך ולדחוף אותם שוב לסטות מן הערכים החברתיים אשר הציבור מעונין בהם.

לגבי דידינו, אין אנו רואים כיצד ניתן להתעלם מן הצורך ליתן לכל בעלי עבר פלילי את האפשרות להחזיר את מעמדם לקדמותו. פרט לכך, העדר מסגרת משפטית שתשמש מטרה זו, גורם באופן טבעי את הגידול הניכר והבלתי פוסק של הנכות החברתית מכוח העבר הפלילי, היות ומספר בעלי עבר פלילי הנוספים מדי שנה בשנה עולה בהרבה על התמותה בין אותה קטיגוריה של אנשים. כל צעד לקראתם, העשוי לעזור לריאינטגרציה מלאה שלהם בחיי החברה עשוי להועיל גם לחברה וגם להם.

עם כל זאת, אין זה ענין הניתן לפתרון אוטומטי תמיד, למרות שמבחינה משפטית הוא ענין שבזכותו של האדם. אין זה גם ענין שניתן לפעול לקראת פתרונו בצורה קולקטיבית. בדרך כלל, הוא מבקש טיפול אינדיבידואלי, אולם טיפול הזוכה בכל הערבויות - מבחינה פרוצידורלית ומהותית - שבהם זוכה כל טיפול במימוש זכויות האדם.

עולה מן האמור כי במידה והרהביליטציה איננה פועלת באופן אוטומטי, היא צריכה להיות ענין שפיט. צריך להכיר בזכות האדם לתבוע בפני
בית המשפט את הרהביליטציה, בזכותו להוכיחה ולהשיגה, אם תביעתו בדין יסודה.

אין זה, איפוא, ענין של חסד ורחמים שניתן להחליט עליו בדרך דיסקרציונרית ואין להכניס את הליכי הרהביליטציה תחת כנפי החנינה האינדיבידואלית, שכן אין בינה לבין חנינה זו ולא כלום".

בהמשכם של דבריו מציין פרופ' פלר להתפתחות מוסד הרהביליטציה בתחיקות מודרניות בנות זמננו (שם, בעמ' 511, וה"ש 45; וכן ראה ספרו הנ"ל, בעמ; 660, וה"ש 671).

בסיום מאמר הנ"ל מפנה פרופ' פלד לעמדת המשפט העברי בנושא הרהביליטציה, שם, בעמ' 511-512:

"כדאי לציין בהזדמנות זאת את פסק-הדין של השופט קיסטר, ואת מאמרו שהופיע זה עתה, בהם הוא מביא את גישת המשפט העברי בדבר שיקום אנשים שנכשלו בעבירה והחזרת מעמדם לקדמותו אחרי עבור תקופה שנקבעה, אם לא נעברו עבירות באותה תקופה. לפי גישה זו - אומר השופט קיסטר - 'אדם שעבר עבירה, ריצה את העונש שהוטל עליו, שילם את דמי הנזקים וחזר בתשובה שלימה, שפירושה, חרטה על מעשיו, והתנהגות המראה על שיפור מעשיו גם לעתיד להנחת דעתו של בית-הדין, אדם כזה יש לקרבו ואין להזכיר לו את מעשיו הקודמים...'. לאחר סקירה בתמצית של המקורות, תוך סיכום, מנסח השופט קיסטר את הכלל החל במשפט העברי, כדלקמן: 'אין לנעול את הדלת בפני
השבים באמת ובתמים, אדרבה, באין נימוק כבד- משקל יש לאפשר להם לחזור למסלול חייהם, למשלה-ידם ואף לתפקידם'. ניתן ללמוד מן האמור כי גם לפי גישת המשפט העברי, ענין החזרת מעמדו של הנידון לקדמותו לא היה ענין דיסקרציונרי שבחסד. גישה זו מתקרבת הרבה יותר לגישה המודרנית למוסד המשפטי הקרוי רהביליטציה, מאשר הגישה שהתגבשה במשפט מדינת ישראל המודרנית".

12. הצעות החוק השונות שקדמו לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים (הצעת חוק רישום עבריינות, תש"ל-1970; הצעת חוק המרשם בפלילים, תשל"ה-1975; הצעת חוק תקנת השבים, תשל"ט-1979) לא התיימרו להתמודד עם בעיית הרהביליטציה אלא במעט מזעיר, כפי שבא לביטוי בתוכנן של הצעות חוק אלה ובדברים שנאמרו בעניינן בעת הדיון בהן בכנסת (ראה דברי המבוא להצעות החוק, ודבריהם של שרי המשפטים וחברי הכנסת בעת הדיון בהן - כגון ד"כ 50 (תשל"א-ל"ב) 31, 37; ד"כ 75 (תשל"ו) 300, ומאמרו של פרופ' פלר, "הצעת חוק רישום עבריינות, תש"ל-1970" משפטים ג (תשל"א) 110). חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים הכניס שינוי מסוים לטובה בכיוון הרהביליטציה, ושדאב הוא רבות, ברוחו ובמגמתו, מעמדת המשפט העברי בנושא התשובה והרהביליטציה של מי שהורשע בדין. עמדנו על כך במפורט בעל"ע 18/84 הנ"ל, מתוך ההיסטוריה החקיקתית של החוק, ומתוך דברים שנאמרו בעניינו על-ידי שרי המשפטים וחברי הכנסת בעת הדיון בו (וכן ראה מ' אלון
, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו (י"ל מאגנס, מהדורה 3, תשמ"ח) 1434-1435), ולא כאן המקום לחזור ולהאריך בכך. אך מלאכתו של המחוקק בנושא זה טרם באה לכלל גמר, ורחוקה היא משלמות. עמד על כך במפורט פרופ' פלר, בספרו הנ"ל, בעמ' 661-667, ובמקצת משתמעים הדברים כך גם מתוך דיוננו בפרשת הדברים שבסוגיה שלפנינו. לא כאן המקום ולא זו המסגרת להביע דעתי באשר לדרכי הפתרון והאיזון הראויים, כפי שעלו בדבריו החשובים של פרופ' פלר, בספרו הנ"ל. כל מה שבאתי לומר הוא שעיקרון גדול זה של תשובה ורהביליטציה של מי שהורשע בדין מצפה הוא היום, יותר מאשר לפני כן, לעיון מעמיק ולתשובה הולמת של הגורמים המוסמכים, ובראשם המחוקק, לרגל ההוראות האמורות של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. מכוח ערך היסוד של כבוד האדם נקבעה בפסיקתו של בית-משפט זה שורה ארוכה של הלכות בדבר זכויותיו של מי שחשוד בביצוע עבירה פלילית אך טרם הורשע, וזאת לעניין מעצרו, תנאי החיפוש שעל גופו וכיוצא בהם, וכן זכויותיו של מי שהורשע ונידון למאסר - באשר לתנאי המאסר ואופן ביצועם (ראה: בש"פ 2169/92 סויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (3) 338; בש"פ 3734/92 מדינת ישראל נ' עזאזמי, פ"ד מו (5) 72; בש"פ 2145/92 מדינת ישראל נ' גואטה, פ"ד מו (5) 704, ויתר הפסיקה המפורטת בפרשת שפר). והלוא הדברים הם בבחינת קל וחומר: אם כך מצווים אנו מכוח עקרון כבוד האדם לעניין מי שחשוד בפלילים ולעניין מי שהורשע ונושא את עונשו, על אחת כמה וכמה שכך מצווים אנו לקיים עקרון-על זה וזכות יסוד זו של כבוד האדם לעניין מי שכבר נשא את עונשו ומבקש לחזור לחיי אזרח מתוקנים והגונים, כמפורט בדברינו לעיל.

חביב אדם שנברא בצלם אלוקים - זה כלל גדול בתורה ובעולמה של התשובה והרהביליטציה; ואידך - פירושא הוא, זיל גמור.

13. ומשחוזרים אנו לפרשת הדברים שבתיק שלפנינו, הרי מהנימוקים שעמדנו עליהם לעיל בדיוננו בפרשה זו דחינו את העתירה, ולא מצאנו לנכון ולראוי להשית הוצאות.

השופט א' ברק
: המידע על דבר עברו הפלילי של העותר הגיע לוועדת השרים מהעותר עצמו. בנסיבות אלה, מותר היה לוועדה לקחת בגדר שיקוליה את עברו הפלילי של העותר, גם אם חלה לגביו "התיישנות ההרשעה". על-כן דין העתירה להידחות. לאור מסקנתי זו, מבקש אני להשאיר בצריך עיון את שאר הבעיות המשפטיות המתעוררות בעקבות הוראותיו של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים. כחברי, המשנה לנשיא השופט אלון, אף אני סבור כי ועדת השרים רשאית הייתה לגרוס כי העותר אינו מתאים לביצוע התפקיד, וזאת גם אם לא נפסלה כשרותו של העותר לכך. מבקש אני שלא לנקוט עמדה בשאלה מה הייתה עמדתנו אילו ראתה הוועדה לנכון לאשר את מועמדותו של העותר.

השופט ג' בך
: 1. הסכמתי לתוצאה שאליה הגענו לעניין עתירה זו, בהסתמך על הפרופוזיציות הבאות מבין אלה הנכללות בפסק-דינו של חברי הנכבד, המשנה לנשיא אלון:

א) קיים הבדל מהותי בין כשירותו הפורמאלית של העותר להתמנות לכהונת חבר המועצה הדתית בנתניה, אשר לכל הדעות לא נפגעה על-ידי הרשעתו של העותר בדין לפני כ-9 שנים (על-פי הוראות סעיף 3א לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], ביחד עם סעיף 7(6) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), לבין זכותם של חברי ועדת השרים לקחת בחשבון, ביחד עם שיקולים אחרים, גם מידע בדבר אותה הרשעה, בהחליטם אם בפועל רצוי לבחור את העותר לתפקיד אמור או להעדיף מועמד אחר.

ב) מקובלת עליי קביעתו של חברי הנכבד, השופט אלון, שלפיה רשאית הייתה ועדת השרים להתחשב במידע בדבר הרשעתו הקודמת של העותר, חרף הוראות הסעיפים 19(א) ו-21 של חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, כאשר מידע זה נמסר להם מפי העותר עצמו.

גם אני סבור, כי מסקנה זו מתבקשת בעיקר מהעיון בסעיף 20(ב) לאותו חוק, אשר על פיו יתקבל כראיה קבילה מידע אף בדבר הרשעה שנמחקה, אם אותו מידע נמסר ביודעין על-ידי מי שהרשעתו נמחקה.

אמנם אין להתעלם מכך שנוצרת כאן לכאורה אנומאליה מסוימת, בסעיף 19(א) לחוק הנ"ל נקבע כזכור כי -

"מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות".

ובסעיף 19(ב) לחוק זה נקבע, בין היתר, כי "מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון...".

העולה מכאן הוא, שלו היה העותר מעלים את דבר הרשעתו הקודמת, הרי לא יכלה הוועדה לקבל מידע על כך ממקור אחר, ואסור היה לה להביא גורם זה בחשבון במסגרת שיקוליה. העותר גם לא היה עובר עבירה כלשהי בהתכחשות לעבר פלילי זה. והנה יוצא, כי רק מפני שהעותר גילה בכנות את המידע בדבר הרשעתו הפלילית, התנהגות אשר צריכה הייתה להשפיע באופן טבעי לטובתו, הפך לו דבר זה לרועץ וגרם לדחיית מועמדותו.

תופעה זו פוגעת לכאורה בתחושת הצדק, אך למעשה אין היא כל כך יוצאת דופן. הרי אף בדיון הפלילי נתקלים אנו לעתים קרובות במקרים שבהם אין התביעה מצליחה להוכיח את אשמתו של נאשם במידת הוודאות הדרושה באמצעות עדי התביעה הרגילים, והרשעת הנאשם מושגת אך בשל כך שהוא מסר הודאה באשמתו בעת החקירה המשטרתית או בבית המשפט. הודאה זו בסופו של דבר תיחשב לנאשם זה בתור נסיבה מקלה, אך בשלב הראשוני עשויה היא לגרום לפסק-דין מרשיע, שלא יכול היה להינתן לו מילא הנאשם פיו מים, דרך שהייתה פתוחה בפני
ו.

מכל מקום, נראה שבנסיבות המקרה דנן לא היו השרים מנועים מלהתחשב במידע האמור, שנמסר להם מפי העותר.

ג) דעתי כדעת חבריי הנכבדים, שאין למצוא בהחלטת המשיבים פסול, לגופו של עניין, שהיה בו כדי להצדיק את התערבותנו.

2. כמו חברי הנכבד, השופט ברק, הרי גם אנוכי אינני מוצא צורך להתייחס במסגרת עתירה זו ליתר הנקודות העקרוניות שהועלו על-ידי המשנה לנשיא אלון בחוות-דעתו, והייתי משאירן בצריך עיון.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא אלון.

הנימוקים ניתנו היום, י"ט בשבט תשנ"ד (31.1.94).








בג"צ בית המשפט העליון 1935/93 שלמה מחפוד נ' השר לענייני דתות ואח', [ פ"ד: מח 1 752 ] (פורסם ב-ֽ 31/01/1994)