פסקי דין על שלמה כהן | פסקי דין על מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות | פסקי דין על אריה נתנאל |

2875/00 א     06/07/2006




א 2875/00 שלמה כהן נ' מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ,אריה נתנאל




1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
ת.א. 002875/00


בפני
:
כב' השופטת רנה משל

תאריך:
06/07/2006


בעניין:
שלמה כהן

ע"י ב"כ אורי מזור
, עו"ד




התובע

נ ג ד


1. מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ

2. אריה נתנאל

שניהם ע"י ב"כ עדי ליבוביץ'
, עו"ד




הנתבעות

החלטה
1. ההליך
א. התובע הגיש בתיק זה תביעה כנגד הנתבעים, חברה ומנהלה, בה עתר לחייבם לשלם לו סך של כ-2.6 מליון ₪, בגין תיווכו בעסקת נדל"ן בקפריסין התורכית (להלן: "קפריסין"). התביעה התבססה על עילות חוזיות ומעין-חוזיות.
ב. ביום 27.2.02 החליטה כב' השופטת חיות (אשר הדיון בתיק זה החל בפני
ה), בהסכמת הצדדים, לפצל את הדיון בתובענה, באופן שבתחילה "תידון ותוכרע שאלת תוקפו, נפקותו והשלכותיו של 'ההסכם הנוסף' מיום 9.5.97".
2. העובדות הצריכות לעניין ואשר אינן שנויות במחלוקת
א. במהלך שנת 1995 נודע לתובע כי שלטונות קפריסין מחפשים יזם אשר ישלים בניית כפר נופש באזור בפרה (bafra) (להלן: "הפרויקט"), אשר בנייתו נקלעה לקשיים. התובע פנה אל הנתבע 2, אריה נתנאל
(להלן: "אריה"), בעליה ומנהלה של הנתבעת (להלן: "נתנאל"), ועניין אותו בפרויקט.
ב. ביום 20.8.95 כתב אריה, בשם נתנאל, לתובע, את הדברים הבאים (להלן: "ההתחייבות הראשונה") (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של התובע (להלן: "תצהיר התובע")):
"הנושא: כפר נופש תיירות ב- "בפרה" דרום קפריסין הטורקית
אני הח"מ אריה נתנאל
מנהל חברת מ.א. נתנאל, חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ מתחייב בזה כלפיך לשלם את הסך של – 150,000 $ (מאה וחמישים אלף דולר) עם קבלת אישור ממשלת קפריסין הטורקית שמעניקה לחברתי את הזיכיון לביצוע הפרויקט בבפרה (90 דונם + 700 דונם להקמת הפרויקט – 'בפרה נופש תיירות'). סכום זה מיועד לתשלום שכ"ט לעורכי דין מקומיים ועבור תווך מקומי.
התחייבות זו היא ללא תנאי ולא ניתנת לביטול ותמומש בהתאם לתנאים דלעיל."
אין חולק, כי התשלום ל"מתווכים מקומיים" המוזכר במכתב, כוונתו האמיתית היא, תשלום שלמונים לגורמים שונים, אשר יסייעו בזכייה במכרז ולאחריה (וראו נספח ד' ותחילת נספח ה' לתצהיר התובע).
ג. ביום 16.11.95 קיבלה ממשלת קפריסין החלטה, כי הפרויקט ימסר לנתנאל, בשיתוף עם חברה טורקית בשם rta, אשר יקימו יחדיו חברה מקומית, אשר תבצע את הפרויקט. חברה זו – bafra investment ltd. (להלן: "בפרה") – אכן הוקמה, בסיועו של התובע, במהלך שנת 1996.
ד. ביום 21.3.96 נחתמו חוזים בין משרד התיירות בקפריסין לבין בפרה, לפיהם הוחכר שטח הפרויקט לאחרונה לצורך השלמת בנייתו (נספח ח' לתצהיר התובע). אל החוזה צורף פרוטוקול, בו פורטו התחייבויות לא מעטות החלות על ממשלת קפריסין (כגון פעולות הפקעה, פרוק מבנים קיימים, פינוי מטלטלין שנותרו בשטח, הזרמת מים לשטח וכו').
ה. בפועל ההסכם האמור לא בוצע מעולם והפרויקט לא הושלם. לטענת אריה, הסיבה העיקרית לכך היא, כי ממשלת קפריסין לא היתה מסוגלת לעמוד בחלק לא מבוטל מההתחייבויות שנטלה על עצמה.
ו. במהלך השנים 1996-1997 החליפו ביניהם הצדדים מכתבים רבים. במסגרתם דרש התובע כי ישולמו לו 150,000$, בתוספת כ1.5% משווי העסקה, בעוד הנתבעים השיבו, כי הסכום הראשון נועד ממילא לתשלום לגורמים שלישיים ומעולם לא הסכימו לשלם לתובע עצמו סכום זה או אחוזים משווי העסקה.
ז. ביום 5.1.97 נפגשו התובע ואריה. שלושה ימים לאחר מכן שלח התובע מכתב לאריה (נספח ה' לתצהיר עדותו הראשית של אריה (להלן: "תצהיר אריה") – אותו לא צרף התובע לתצהירו, מטעמים השמורים עמו), בו הוא כתב, כי לאור "המצב המשפטי הקשה של הפרויקט" באו הצדדים בדברים. לפי מכתב זה, בו מוזכרת מפורשות האפשרות כי הפרויקט יאבד, הצעות הצדדים במשא ומתן, אליבא דתובע, היו כדלקמן:
אריה הציע בשם החברה (הכוונה ל-בפרה – ר.מ.) לתת לתובע:
1) 40,000$ במקום ה-150,000$ שצוינו בהתחייבות הראשונה.
2) תשלום בגובה 1.5% במניות, עבור שכ"ט ייזום הפרויקט.
3) העסקת התובע בחברה במשכורת קבועה.
4) לשאת, מכאן ולהבא בהוצאות הנסיעה והאש"ל של התובע.
התובע, לפי המכתב, דרש באותה ישיבה:
1) 60,000$ במקום ה150,000$ שצוינו בהתחייבות הראשונה.
2) התובע ביקש הבהרות באשר למניות שיוקצו לו.
3) התחייבות כי שכרו לא יפול מ- 3,000$ לחודש, בצירוף הוצאות נסיעה ואש"ל למשך שנה לפחות.
בהקשר זה חשוב לציין, כי לטענת אריה, המכתב אינו מפרט את עמדתו האמיתית במהלך הפגישה. לטענתו, הוא לא הסכים לשלם לתובע סך של 40,000$, אלא רק סך של 10,000$ באופן מיידי, בתוספת סך של 30,000$, עם המשך פעילות החברה (בפרה), ומסכום זה הוא ביקש לקזז סך של 20,000$, בגין ההוצאות שהחברה הוציאה, לטענתו, בגין התובע, ובנוסף, הוא לא הסכים לשלם לתובע ו/או לבנו משכורת קבועה (סעיף 62 לתצהיר אריה).
ח. לאחר פגישות והודעות בין אריה לבין גורמים ממשלתיים בקפריסין הודיעה ממשלת קפריסין לבפרה, באפריל 97, על ביטול החוזה עמה, ובמקביל, היא חילטה את הערבויות שהפקידה בפרה, עת התמודדה על המכרז.
ט. ביום 9.5.97 נחתם הסכם בין התובע לבין בפרה (נספח י"א לתצהיר התובע) (להלן: "החוזה השני"), שנוסחו:
"הסכם
בין: שלמה כהן
ת.ז. 4990776 להלן צד א'
לבין: בפרה אינווסטמנט לימיטד חברה ברפובליקה הטורכית צפון קפריסאית להלן צד ב'.
צד ב' ישלם לצד א' עם חתימת הסכם זה סך של 10,000 $ בש"ח כנגד חשבונית בשיק דחוי ל – 28/5/97.
כמו כן צד ב' מתחייב לשלם סך של 30,000 $ נוספים עם המשך פעילות החברה, אך לא יאוחר מ – 120 יום.
כמו כן ניתנת לצד א' זכות לקבלת מניות בבפרה אינווסטמנט לימיטד בסך של 1.5% (אחד וחצי אחוז מניות).
אפשרות זו תעמוד לצד א' עד 6 חודשים מיום הסכם זה, לאחר 6 חודשים אפשרות זו תבוטל.
עם חתימת הסכם זה מוסכם שכל מסמך שנחתם בין צד א' לבין אריה נתנאל
או מי מחברותיו בישראל בטל ומבוטל (לרבות מסמך מיום 20/08/95), ולא תהיינה לצד א' כל תביעות או דרישות מאריה נתנאל
.
כמו כן מוסכם שתמורה זו הינה התמורה הסופית המגיעה לצד א' על טירחתו בקשירת העיסקה."
י. ביום 14.8.97 הגיש התובע לבית משפט זה תביעה נגד נתנאל ואריה בה תבע תשלום סך של 1.8 מליון ₪ (ת/5), כאשר לא הזכיר בה כלל את החוזה השני. תביעה זו נמחקה בשל אי תשלום אגרת בית-משפט.
יא. בסוף שנת 1999 כתב התובע מכתב לאריה (נספח ז' לתצהיר אריה) על מצבו הכספי הקשה והתרה בו, כי אם לא יציע לו הצעה כספית מקובלת והוגנת, יגיש נגדו תביעה.
3. הפלוגתאות
א. האם קמה לתובע עילה לביטול החוזה השני בשל עושק, או בשל הטעיה.
ב. אם התשובה לשאלה האמורה שלילית, מהי נפקות החוזה השני לגבי ההתחייבות הראשונה ולגבי שאר התחייבות הצדדים, אם קיימות כאלו.
ג. תוכן התחייבויות הצדדים בחוזה השני והאם הם עמדו בהן ומה הזיקה בין התחייבויות בפרה לפי החוזה השני, לבין מי מהנתבעים.
4. עושק והטעיה – המסגרת הנורמטיבית
א. דומה כי העילה המרכזית עליה מבוססת תביעת התובע, היא עילת העושק. סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע:
"18. עושק
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."

על עילה זו אמר בית-המשפט העליון:
"עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות הקבועים בסעיף 18 הנ"ל (ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון ...) : א. מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) ב. התנהגות הצד השני (ניצול מצבו של המתקשר) ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. בדומה לעילת הכפייה, גם בבסיסה של עילת העושק עומד פגם ברצון הנעוץ במצוקה של הצד המתקשר או בחולשה שלו, אך בעוד שבעילת הכפייה נדרש שהמצוקה או החולשה תנבענה מלחץ שהפעיל הצד השני או מי מטעמו, בעילת העושק אין דרישה כזו, ודי שהצד השני ניצל את קיומן. הבדל נוסף הינו במידת הפגם ברצון, ויש הסבורים כי על פי עילת העושק די בפגם "מתון" מזה הנדרש בעילת הכפייה (פרידמן וכהן, חוזים 979). עם זאת, על מנת שתקום עילת ביטול מסוג עושק דרוש תנאי נוסף והוא כי תנאיו של החוזה שהולדתו בניצול, גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (שם 894). ככל שתנאי החוזה בלתי סבירים יותר, ניתן להסתפק בפגם ברצון 'מתון' יותר (שם 981), אך לא כל מצוקה או חולשה מצדיקים את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה, וכדברי השופט י' טירקל בעניין סאסי 767:
'לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון. גורמים קלי ערך מסוג 'הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושים' (סוטה, ז, א) לא די בהם. גם שיקולים של מדיניות משפטית מחייבים הגנה על ביטחון המסחר, שאל לנו לערערו על-ידי כל רוח מצויה.'"
(ע"א 5806/02 אריאל ארביב ואח' נ' יעקב קרני, פד נח (5) 193, 198-199 (2004))
ב. לצד עילת ביטול זו, טען התובע גם להטעיה, בהתאם לאמור בסעיף 15 לחוק החוזים:
"15. הטעיה
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, 'הטעיה' - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן."
5. האם החוזה השני ניתן לביטול מחמת עושק או הטעיה
א. כאמור, טוען התובע, כי החוזה השני בטל מעיקרו (צ"ל ניתן לביטול – ר.מ.) בשל עושק, ולחילופין, בשל הטעיה. על מנת שניתן יהיה להכריע בשאלה זו, היה על התובע – אשר על כתפיו מונח נטל ההוכחה - להציג תשתית ראייתית הנוגעת לנסיבות כריתת החוזה השני, על מנת שיוכל לשכנע, כי כריתת חוזה בנסיבות מעין אלו, יש בה משום עושק או הטעיה, המזכות אותו בביטול החוזה.
ב. למרות זאת, בתצהיר התובע, כמעט ולא מפורטות נסיבות כריתת החוזה השני, ובפרט, לא מוזכרת, ולו ברמז, הפגישה שנערכה בין הצדדים בחודש ינואר 1997, אשר דומה, כי היא שהובילה לכריתת החוזה השני.
ג. התובע ייחס משקל רב, קונקלוסיבי כמעט, לביטול ההתחייבות הראשונה. לטענתו, העובדה כי הוא ויתר, לכאורה, בחוזה השני, על זכותו לקבל סך של 150,000$, לפי ההתחייבות הראשונה, תמורת תשלום פעוט לאיין שיעור, לפי החוזה השני, היא כשלעצמה מעידה על כך שהסכים לכך עקב מצוקתו הכלכלית הקשה וכי תנאי החוזה השני גרועים במידה בלתי סבירה. אולם, ניתוח ההתחייבות הראשונה, וההתרחשויות שארעו בין חתימתה לבין חתימת החוזה השני, כפי שאלו עולים מחומר הראיות, מלמדים אותנו דברים שונים.
ד. ראשית, יש להדגיש, כי בהתחייבות הראשונה, לא התחייב אריה לשלם דבר לתובע עצמו, אלא נאמר בה מפורשות, כי "סכום זה מיועד לתשלום שכ"ט לעורכי דין מקומיים ועבור תווך מקומי". לפיכך, בחוזה השני, לא ויתר התובע על זכות שהיתה לו לפי ההתחייבות הראשונה, אלא על האפשרות לחלק את הכסף שיתקבל לפיה בינו לבין מקבלי השלמונים ("תווך מקומי"). דומה, כי מהות ההתחייבות כאן, תוארה בצורה הטובה ביותר על-ידי התובע עצמו, עת כתב לאריה, ביום 7.1.96, כי לגבי סכום זה "אני רק המחלק" (ס"ק א' לנספח ה' לתצהיר התובע). זאת ועוד, התובע לא טען, במפורש או במשתמע, כי הוא אכן נדרש, בשלב כל שהוא, לשלם מכיסו לעורכי דין מקומיים ו/או עבור "תווך מקומי" ו/או בגין שלמונים, אשר היו דרושים - כך סברו הצדדים - לאישור העסקה. לעומתו, אריה טען, והדברים לא נסתרו, כי הוא ונתנאל שילמו מצדם כ-80,000$ דולר כשלמונים, וזאת, בנוסף לתשלום לעורכי-הדין המעורבים. בנסיבות העניין, נהיר כי לתובע עצמו לא הגיע כל תשלום, מכח ההתחייבות הראשונה, ולכן, בחתימתו על החוזה השני, לא ויתר הוא על זכות רבת ערך שהובטחה לו.
ה. אשר לגובה התשלום לפי החוזה השני. הרי שלא הוכח, כמתחייב מלשון סעיף 18 לחוק החוזים, כי זה היה גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל. באופן כללי, קיימים תחומים בהם מקובל לשלם שכר לבעל מקצוע בגין המלאכה שביצע, בעוד שבאחרים, מקובל לשלם לבעל מקצוע שכר לאור הצלחותיו המקצועיות. קיימיים גם תחומים בהם השיטה היא מעורבת. לדוגמא, שכרו של רופא לא ישלל, אם הוא נקט בכל הזהירות והמקצועיות הראויים, אך הניתוח שביצע נכשל, בעוד שמתווך מקרקעין, אשר השקיע מאמצים מרובים, אך נכשל בהבאת הצדדים לכדי הסכם מחייב, אינו זכאי, ככלל, לדמי תיווך (ראו סעיף 14(א)(ג) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996). לגבי עורכי-דין, למשל, השיטה היא מעורבת. במקרה דנן, דומה, כי החוזה השני, אשר על פירושו המדויק אעמוד בהמשך, נוקט גם הוא בגישה מעורבת. מחד גיסא, חלק מהתשלום מובטח לתובע באופן מיידי, ואינו תלוי בהצלחת הפרויקט, בעוד שחלק אחר, גדול יותר, היה תלוי גם תלוי בהצלחת הפרויקט. ואכן, לו הפרויקט היה יוצא אל הפועל ומצליח, תמורתו של התובע היתה גדולה יותר. לפיכך, יהיה זה שגוי לקבוע בדיעבד, אך לאור העובדה שהפרויקט נכשל, כי התמורה החוזית היתה כה גרועה ובמידה בלתי סבירה מן המקובל, עד כי יש לראות בה כעונה על דרישות העושק, הקבועות בסעיף 18 לחוק החוזים.
ו. לבסוף, לטעמי, אף לא הוכח, כי התובע היה במצוקה כספית כה קשה, עד כי נעשק לוותר על סכומים גדולים שהגיעו לו. כזכור בית-המשפט העליון פסק, כי על מנת שתתקיים עילת עושק:
"... חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון...
כובד משקלו של כל אחד מן הרכיבים הנזכרים אין לו שיעור, ועל בית המשפט לקבוע אותו בכל מקרה ומקרה לגופו לפי נסיבותיו השונות..." (ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (1981))
כאמור, התובע לא הוכיח, מעבר לטענתו הסתמית בעניין זה, כי מצבו הכלכלי היה כה קשה, עד שוויתר על זכות, שלכאורה, הגיעה לו. זאת ועוד, וכפי שיורחב גם בהמשך, אם אמנם מצבו הכלכלי היה כה קשה, עד כי תחת פניה לערכאות המשפטיות לגביית הסכום שלכאורה הגיע לו, מתוקף ההתחייבות הראשונה, העדיף לחתום על החוזה השני, הרי שכאשר השתפר מצבו, באופן שיכול היה, באוגוסט אותה שנה, לפנות לערכאות, הרי שהיה זה אך טבעי, כי בהליך שם יטען כי נעשק. זאת לא עשה התובע והדבר אומר דרשני.
ז. לסיכום נקודה זו. הגם שדומה כי מצבו הכספי של התובע לא היה מזהיר, עת חתם על החוזה השני, הרי שלא עלה בידו להוכיח, לא מיני ולא מקצתי, כי נעשק ונפגם רצונו, באופן כזה, המזכה אותו בביטול החוזה השני.
ח. אשר להטעיה. הרי שאין חולק, כי התובע ידע, עת חתם על החוזה השני (אותו כאמור ניסח בעצמו), שמצב הפרויקט בכי רע. במכתבו של התובע מיום 8.1.97 (נספח ה' לתצהיר אריה) כתב הוא מפורשות, כי הוא יודע על המצב המשפטי הקשה של הפרויקט וכי יש אפשרות ממשית, כי הזכויות בפרויקט יאבדו. לכן, לאור מכלול הראיות, אי-ההתקדמות הפיזית בפרויקט והמכתב האמור, לא ניתן לקבל את המסקנה המשתמעת של התובע (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 6-7), לפיה, הקשיים עליהם ידע היו קשיים רגילים, האופייניים לפרויקטים מעין אלו. יש להעדיף לטעמי את גרסת אריה, לפיה, גם אם התובע לא ידע קונקרטית על ביטול החוזה בין משרד התיירות הקפריסאי לבין בפרה, בחודש אפריל, הרי שהוא ידע, כי הפרויקט מצוי על פי תהום וכי החוזה השני נחתם, על רקע נסיונו להציל את הפרויקט מכליה מוחלטת. וכי לכן, מרבית התמורה החוזית שהובטחה לתובע שם, הותנתה בהצלחת הפרויקט.
ט. זאת ועוד, ובמיוחד בהקשר של הטעיה, יש לתת את הדעת על האמור בסעיף 20 לחוק החוזים, שלשונו:
"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה."
אכן, אין ביטול בהעדר הודעת ביטול. ההודעה היא מהלך משפטי חד צדדי וקונסטיטוטיבי, אשר הוא הוא המבטל את חיובי הצדדים (ראו, לשם הדוגמא את ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה, פ"ד נו(4) 798, 804 (2002)). אשר למועד ההודעה אמר בית-המשפט העליון:
"'סבירותו' של הזמן לפי סעיף 20 לחוק החוזים היא מן הדברים שאין להם שיעור.
כפי שנאמר:
'סבירותה של הודעת הביטול, באשר למועד נתינתה, משתנה ממקרה למקרה. יש ותקופה קצרה של מספר ימים תראה כבלתי סבירה - - - ויש ותקופה ארוכה של שבועות וחודשים תראה כסבירה. הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים' (דברי הנשיא א' ברק בע"א 760/77 גדעון בן עמי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג (3), 567, 575).
עוד נאמר כי:
'סבירותו של הזמן לצורך מסירת הודעת הביטול איננה נמדדת על פי אמות מידה כלליות ומופשטות, המנותקות מההקשר העובדתי (ע"א 760/77 הנ"ל, בעמ' 575), אלא נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו - - - ' (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 395/83 אריה שלום נ' יכין חק"ל, חברה חקלאית בע"מ ואח', פ"ד לט (2), 737, 740).
(עיין בדיונים בסוגיה, בין היתר לעניין האבחנה בין עילת הביטול בשל כפיה לבין עילת הביטול בשל עושק, אצל ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (תשנ"ג, כרך ב) עמ' 1098 - 1102; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) עמ' 265 - 267)." (ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס, פ"ד נב(1) 119, 127-128 (1998))
החובה להודיע על הביטול לאחר זמן סביר, עשויה להיות קשה ליישוב עם זכות הביטול בשל עושק. אכן, אם מצוקה כלכלית קשה במיוחד של פלוני, גורמת לו לחתום על חוזה, בו ניתנת לו תמורה קטנה משמעותית מזו המגיעה לו, הרי שהוא יודע על עילת הביטול עוד בעת החתימה, ובכל זאת, אין זה סביר, כי יודיע על הביטול לצד שכנגד מיד. אכן, כל עוד הצורך ההכרחי בתמורה החלקית, שהמצוקה הובילה אליו, קיים – הרי שאם יודיע על הביטול, לא יקבלה ולכן, אין לצפות ממנו להודיע כאמור. אמור מעתה, כי דומה שראוי, כאשר מדובר בעושק, בדומה לכפיה, כי ההודעה תנתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לנעשק על הפסקת מצב המצוקה שהוביל לעושק, או לפחות הקלתו. יצוין, כי בסעיף 181 לתזכיר הצעת חוק דיני ממונות, אכן בא עקרון זה לידי ביטוי.
אולם, לא ניתן לומר דברים דומים לגבי ביטול עקב הטעיה. על ביטול כזה, חייבים להודיע תוך זמן סביר לאחר שנודעה עילת הביטול – קרי – אותן עובדות שהוסתרו לכאורה מהצד להסכם. כאמור, בהעדר הודעת ביטול – אין ביטול, אך גם בהודעת ביטול שנמסרה זמן בלתי סביר לאחר שנודע על ההטעיה – אין ביטול. הדברים נובעים גם מכך, שמשנודע למוטעה כי הוטעה, קיימת בידיו האפשרות לבחור אם לקיים או לא לקיים את החוזה. אכן, אין ביטול אוטומטי של חוזה שלידתו בחטא אי הגילוי, ואין מניעה, כי הצד שהוטעה יבחר לקיים את החוזה ובכך להכשיר את אותו החטא.
במקרה דנן, גם אם לא ידע התובע אודות מלוא הנסיבות, בעת חתימת החוזה השני, ובפרט, כי ממשלת קפריסין החליטה על ביטול החוזה עם בפרה ו/או חילטה את הערבויות שבפרה מסרה לה, הרי שנהיר, כי אלו נודעו לו זמן מה לאחר מכן, ולמרות זאת, התובע לא הודיע – לצד השני לחוזה (שאינו מי מהנתבעים – ראו בהמשך) - על רצונו לבטל את החוזה השני, לא תוך זמן סביר ולמעשה עד עצם היום הזה. ואם תרצי לומר, כי בעצם הגשת תביעה זו (ביום 12.11.00) יש לראות כהודעת ביטול מצד התובע לגבי החוזה השני (הגם שמי מהנתבעים אינו צד לחוזה השני), הרי שלא ניתן להסיק מסקנה כזו, בנסיבות המקרה, כאשר התובע כלל לא הזכיר מפורשות (אלא במובלע – בסעיף 11 לכתב התביעה, סוף עמ' 3) בכתב תביעתו, דבר קיומו של החוזה השני. ויוזכר שוב, כי התובע הנו עורך-דין בהשכלתו, ולכן, ברי, כי היה עליו לדעת, כי אם הוטעה וברצונו לסגת לאור זאת, מהסכם אותו ניסח ועליו חתם, עליו להודיע על כך לצד שכנגד, תוך זמן סביר. לא זו בלבד שבכך שהתובע לא מסר הודעת ביטול במועד החוקי, פקעה זכותו לעשות כן, הרי שהדבר גם מחזק, מבחינה ראייתית, את המסקנה, כי למעשה כלל לא הוטעה.
י. לסיכום נקודה זו. התובע לא הוכיח, כי הנו זכאי לבטל את החוזה השני בשל עושק או הטעיה (כל זאת מבלי להתייחס עדין לעובדה כי בפרה ולא מי מהנתבעים הנה הצד השני לחוזה זה).
6. נפקותו של החוזה השני
א. צמצום המחלוקת בין הצדדים לחוזה השני
משמעותו של החוזה השני, וזיקתו אל ההתחייבות הראשונה, ברורה:
1) החוזה השני מבטל, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, את ההתחייבות הראשונה של נתנאל. לפיכך, ההתחייבות הראשונה בוטלה ואין עוד נפקות להוראותיה.
2) החוזה השני, מכיל הוראה ברורה, לפיה, האמור בו ממצה את כל תביעותיו וזכויותיו של התובע, בקשר לפרויקט.
לפיכך, המחלוקת בין הצדדים מצטמצמת לאמור בחוזה השני.
ב. התמורה החוזית בהתאם לחוזה השני
שלושה סוגי תמורה מבטיח החוזה השני לתובע, בגין פועלו:
1) אופציה לקבלת 1.5% ממניות בפרה, בתוקף למשך מחצית השנה מיום חתימת החוזה השני (9.5.97). מועד זה חלף זה מכבר ולכן פקעה האופציה ואינה רלוונטית עוד.
2) סך של 30,000 דולר, בכפוף לתנאי, שהוא "המשך פעילות החברה, אך לא יאוחר מ – 120 יום". יאמר מיד, שניסוח זה הוא לא מהמוצלחים, שכן לא ברור, מה הזיקה בין שני התנאים – המשך פעילות החברה וחלוף 120 הימים. מבחינה לשונית, ניתן ליתן שתי משמעויות לתנאים אלו: ראשית, שהתנאי השני גובר – ולפיו – אם החברה תמשיך לפעול או אם יחלפו 120 יום, התנאי יתקיים. האפשרות הפרשנית השנייה היא, שהתנאי השני מבהיר את התנאי הראשון ולפי פרוש זה – אם החברה תמשיך להתקיים, אזי תשולם התמורה, כאשר, המועד לבחינת המשך פעילות החברה, הוא, לכל המאוחר, לאחר 120 יום. לטעמי, הפרוש השני הוא העדיף, הן מבחינה לשונית, וחשוב מכך מבחינה מהותית, שהרי, אין הגיון רב בפירוש הראשון, לפיו החברה תחויב לשלם סכום מסוים, הגם שתתממש אפשרות סבירה, לפי הסעיף עצמו, כי תפסיק לפעול. דומה כי תמורה זו, בדומה לתמורה הראשונה, הותנתה למעשה בהצלחת מעשיו של התובע בשיקום הפרויקט ובהצלחתו. יצוין, מעבר לנדרש, כי למסקנה זו אפשר היה להגיע, גם תוך שימוש בעקרון, לפיו יש לפרש ביטוי עמום בחוזה, בניגוד לעמדת מנסחו (הוא התובע - ראו סעיף 37 לתצהיר אריה, אשר לא הוכחש). לפיכך, ומאחר שאין חולק, כי החברה לא המשיכה לפעול 120 יום לאחר מועד חתימת החוזה, הרי ברור, כי גם תמורה זו אינה רלוונטית.
3) תמורה מיידית, שאינה תלויה בדבר, בסך של 10,000 דולר. אשר לתמורה זו, הצדדים חלוקים בשאלה העובדתית, אם תשלום זה שולם בפועל, אם לאו. הגעתי לכלל מסקנה, שאין צורך להכריע בשאלה זו, נוכח מסקנתי לענין העדר היריבות בין הצדדים לתובענה זו, ככל שהיא נוגעת לחוזה השני. אסביר.
ג. היריבות בין הצדדים לתובענה
כאמור, החוזה השני נכרת בין התובע לבין חברת בפרה. מי מהנתבעים אינו צד לחוזה זה. בפרה הנה - לפי טיעוני הצדדים (שכן, לא הוצגו מסמכי ההתאגדות שלה) - חברה קפריסאית, אשר אינה צד להליכים שבפני
. כידוע, חברה הנה בעלת אישיות משפטית עצמאית, וככלל, לא ניתן לייחס לבעלי מניותיה, או למנהליה, את התחייבויותיה החוזיות, ועל נושי החברה לגבות חובם ממנה. לכלל זה יש חריג, בדמות עקרון הרמת המסך, לו טען ב"כ התובע לראשונה בסיכומיו (אין לטענה זכר בכתב-התביעה). הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה דנן, לא הונחה בפני
כל תשתית ראייתית המאפשרת הרמת מסך ההתאגדות של בפרה וממילא לא ייחוס התחייבויותיה למי מהנתבעים.
ראשית יוער, כי התובע גרס (בסעיף 29.2 לתצהירו) כי החברה הקפריסאית בפרה הנה בבעלות חברה אמריקאית בשם silco international ltd. ((להלן: "סילקו"), יצוין, כי אריה גרס (בעמ' 22 לפרטיכל, ש' 14), כי סילקו רשומה באיי הבתולה), אשר הנה בבעלות נתנאל, כאשר האחרונה הנה בבעלות אריה. אריה, כך נטען, הוא גם מנהל החברות הללו. לא ידוע מי הם בעלי המניות בחברות הללו. נהיר, לפיכך, שעל מנת לייחס את חובותיה של בפרה, אם קיימים כאלו, לנתנאל, קל וחומר לאריה, יש לבצע שורה של מהלכים של הרמת מסך.
ככלל, הרמת המסך תעשה, על-פי הדין החל על פעילות התאגיד המדובר, בין לפי מקום התאגדותו ובין לפי מקום ניהול עסקיו. קרי, הרמת מסך ההתאגדות של בפרה אמורה, ככל הנראה, להתבצע, בהתאם לדין הקפריסאי, הרמת המסך של סילקו, ככל הנראה, לפי הדין של איי הבתולה והרמת המסך של נתנאל, אם יש בה צורך, בהתאם לדין הישראלי. דין זר אינו מן המפורסמות ואינו מצוי בידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, אלא מהווה עובדה, הטעונה טיעון, הבאת ראיות והוכחה. התובע, לא הביא לענין זה כל ראיה ועל כן, אפשר, לכל היותר, להחיל את חזקת שוויון הדינים – הדין הזר והדין המקומי.
ד. הרמת מסך לפי הדין הישראלי
אף אם הדין הזר זהה לדין הישראלי, אין מקום להרים את מסך (למעשה מסכי) ההתאגדות, במקרה דנן. אסביר.
כידוע, לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה, יש תפקיד מהותי בחיי המסחר בכלכלה המודרנית. עקרון זה הוא הכלל, והרמת המסך, היא החריג לו, שנועד לתת מענה למצבים קיצוניים, בו מסך ההתאגדות יוביל לתוצאות אבסורדיות קשות, כפי שהציגה את הדברים גם ד"ר א' חביב-סגל:
"המסר המרכזי העולה מניתוח התקדימים הינו רצונה של המערכת השיפוטית לשמר בידיה מכניזם גמיש דיו על-מנת לאפשר לה להתעלם מן האישיות המשפטית באותם מקרים קיצוניים, שבהם נראה כי החלתו של עקרון האישיות הנפרדת תוליך לתוצאות מוזרות ולא-צודקות" (אירית חביב-סגל דיני חברות – לאחר חוק החברות החדש א 248 (1999), (להלן: "חביב-סגל") ההדגשות שלי – ר.מ.)
ד"ר חביב-סגל ממשיכה ומפרטת את המבחן העיקרי להרמת המסך – השימוש לרעה במסך ההתאגדות:
"באופן מסורתי, הרים בית המשפט את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. אכן, עקרון האישיות הנפרדת מיועד לאפשר ליזמים ליהנות מתוצאות טובות יותר מאלו שהיו יכולים להשיג קשרים חוזיים רגילים תחת משטרו של המשפט הפרטי הקלאסי. בפרט, עיקרון האחריות המוגבלת מאפשר ליזמים ליצור חיץ בין עושרם הפרטי לבין מקורות ההון שבחרו להשקיע בחברה. לכן, עצם ההנאה שמבקש בעל המניות להפיק מהגבלת האחריות עדין אינה נחשבת לשימוש לרעה במסך ההתאגדות. אלא שהנחתה של מערכת המשפט היא שעל היזם לעשות שימוש הוגן במבנה ההתאגדות והיתרונות שזה מקנה לו. בפרט, עליו לכבד בעצמו את ההפרדה בין 'כיס העושר' של החברה לבין 'כיס העושר' הפרטי שלו, לשמור על הפרדה זו, ולאפשר לחברה לפעול כמוקד רווחים עצמאי. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פירעון, קרי, למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בכיס העושר של החברה על מנת להיפרע את חובותיהם. עליו להתאים את גובה ההתחייבויות וההלוואות שנוטלת החברה לשווי ההון העצמי שהושקע בה, ואף להתאים את שווי נכסי החברה שהוא משיב לכיסו הפרטי, בכל דרך שהיא של חלוקה לבעלי המניות, למצבה של החברה ולהתחייבויותיה.
מכאן, שייסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה, או, התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, המצדיק את הרמת המסך. בכל המקרים האלה ובדומיהם הרימו בתי-המשפט את מסך ההתאגדות, על מנת לאיין את הרווחים הצפונים בשימוש לרעה במסך ההתאגדות.
עם זאת, המערכת השיפוטית נקטה זהירות בשימושה במבחן העמום של שימוש לרעה במסך ההתאגדות ונמנעה מלהיענות לתביעותיהם של נושי חברות, אשר ביקשו להרים את המסך רק משום שאינטרס ההסתמכות שלהם נפגע, כתוצאה מהפרדתה של האישיות המשפטית מבעליה או עקב האחריות המוגבלת של בעלי החברה. בצד החלתו של מבחן השימוש לרעה, חזרה ההלכה הפסוקה והדגישה את 'הזהירות' שעל בית המשפט לנקוט כל אימת שדן הוא בהרמת מסך, על מנת 'שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו'." (שם, בע' 252-254, ההדגשות שלי – ר.מ.)
יוער, כי סעיף 6 לחוק החברות, שתוקן באמצעות חוק החברות (תיקון מס' 3), תשס"ה-2005, אף צמצם את אפשרויות הרמת המסך (וראה לענין זה, הצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, ה"ח 638, 640).
אכן, ד"ר חביב-סגל מפרטת שורה של מקרים המדגימים שימוש לרעה אפשרי במסך ההתאגדות. אף לא אחד ממקרים אלו הוכח, ולו חלקית, במקרה דנן. ממילא אף לא הוכחו מי מהמקרים המנויים בסעיף 6 (א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. התובע לא הוכיח כי בפרה היתה חברה פיקטיבית, באיזה מובן שהוא, שמי מהנתבעים פגע, בצורה כלשהי, ביכולתה של בפרה להרוויח, שהם לא נהגו בהפרדה מלאה בין כיסה לכיסם, שהם הבריחו את נכסיה, שהם התנהגו באופן שיש בו להונות או לקפח את נושיה וכיו"ב. למעשה, דומה, כי בפרה קמה למטרה מאד מוגדרת – קידום בניית הפרויקט בקפריסין, ולכן, אך הגיוני הוא, כי כיסה יהיה מופרד מכיסם של הנתבעים. כאמור, בסיום דרכה, אפשר ונתגלו בבפרה בעיות פרעון, אולם, דומה, כי בעת חתימת החוזה השני, בעיות אלו היו ידועות, והן אף מצאו ביטויין בחוזה זה (בו הוזכרה כאמור האפשרות כי החברה תחדל מלפעול), ומכל מקום, ודאי שאין באלו, כשלעצמן, משום סיבה להרים את מסך ההתאגדות של בפרה. וכאמור, אף לו היה זה מורם, אין אנו יודעים מי עומד מאחוריו, שכן לא הוכח בראיות מי הם בעליה של בפרה ומי הם בעליהם של בעלי בפרה (לפי הנטען תאגידים).
עוד יצוין, כי קיימות עילות נוספות להרמת מסך ההתאגדות של חברה, כמו מניעות, או רצון להתחקות אחרי מהותה האמיתית של עסקה (ראו אצל חביב-סגל, בע' 255), וכי קיימת נכונות גדולה יותר להרים את מסך ההתאגדות כאשר המדובר באשכול חברות (שם, בע' 262) אולם, כל אלו אין בהם לשנות את המסקנה במקרה דנן. כאמור, אין זה מקרי או פיקטיבי שהחברה החתומה על החוזה השני היא דווקא בפרה. הסכם זה עסק כולו בפרויקט בקפריסין וחברת בפרה היא היא שהיתה אחראית על אותו הפרויקט.
ה. התובע מתבסס בין השאר על עדותו של אריה בבית-המשפט, בה אמר:
"אני ניהלתי את כל החוזים והמשאים ומתנים ואני האיש מאחורי כל הרעיון, יחד עם שלמה כהן
. החברה היא חברה זרה עם שותפים." (עמ' 22 לפרטיכל, ש' 16-17)
אולם, מעדות זו לא ניתן להסיק את שביקש התובע. שכן, אין בעדות זו משום ראיה לערבוב בכיסי החברות. דברים אלו של אריה מעידים, שהוא התנהג מנהג מנהלים בחברות אלו – קרי – הוא היה גם מנהלה של בפרה. בכך שלנתנאל ולבפרה היה אותו המנהל, ואפילו אם נתנאל היתה הבעלים של בפרה (וכזכור, לפי הנטען סילקו היא הבעלים של בפרה), אין די בכך כדי להרים את מסך ההתאגדות. זכותה של נתנאל להגן על נכסיה, באופן לגיטימי, על ידי ייחוד כיס נפרד, באמצעות בפרה, לפרויקט בקפריסין, בין השאר, במטרה, שכאשר זה ייכשל, לא יוכלו נושי בפרה לחזור אל נכסי נתנאל. זו התנהלות עסקית מקובלת, לגיטימית, ואפילו חיונית בדיני חברות. על החותם חוזה עם בפרה - ובודאי התובע, מנסח חוזה זה, שהיה עורך-דין והכיר חברות אלו היטב - היה לדעת כי בפרה והיא בלבד אחראית לחובותיה ולא הוצגה כל תשתית ראייתית לפיה היה עליו להניח, כי מי מבעלי בפרה, ערב להתחייבויותיה.
לבסוף יצוין, כי הדין מכיר בחובתו של אורגן בחברה לנהוג בתום לב כלפי המתקשרים עמה (ראו ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983)), וחוק החברות, תשנ"ט – 1999, כפי שתוקן לאחרונה (בתיקון מספר 3), אף אפשר להרים מסך כלפי אורגן, אולם, במקרה דנן, כאמור, התובע לא הוכיח כי אריה נהג כלפיו בחוסר תום-לב, המאפשר ייחוס חובותיה של בפרה אליו, לו היה בעל מניותיה.
ו. כאמור, התובע לא טרח להציג את מסמכי ההתאגדות של החברות לגביהן ביקש לבצע הרמת מסך התאגדותן. לא ידוע מי בעלי המניות בכל אחת מהחברות הללו (ונתון זה רלוונטי, שהרי אם יורם מסך ההתאגדות, הרי שחלק מהחוב ייוחס לבעלי מניות אחרים, מלבד מי הנתבעים) כמו גם אופן ניהולן ואריה לא נחקר כמעט בנושא זה.
ז. לפיכך, ומאחר שלא ניתן לבצע הרמת מסך ההתאגדות של בפרה ולייחס התחייבויותיה למי מהנתבעים, הרי שהחוזה השני לא יוצר יריבות משפטית בין התובע לבין נתנאל או אריה. מאחר שהחוזה השני ביטל את ההתחייבות הראשונה, אין לתובע עילה כנגד הנתבעים לא לפי ההתחייבות הראשונה ולא לפי החוזה השני.
7. התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך של 10,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
8. מאחר שהדיון התנהל אך ורק לפי הפלוגתא שהוגדרה, כמפורט בסעיף 1ב' לעיל, ומאחר שאליבא דב"כ התובע (ברישא לתשובתו לסיכומיו), התייחס הוא בסיכומיו אך ורק אליה, יטענו הצדדים בשאלה, האם נוכח מסקנותי בהחלטה זו, דין תביעת התובע כנגד הנתבעים להדחות, כפי שסבר ב"כ הנתבעים בסיכומיו.

ניתנה היום י' בתמוז, תשס"ו (6 ביולי 2006)
בנוכחות: עו"ד גותי יואב בשם הנתבעות ובהעדר התובע.

רנה משל
, שופטת









א בית משפט מחוזי 2875/00 שלמה כהן נ' מ.א. נתנאל חברה לבנין ועבודות ציבוריות בע"מ,אריה נתנאל (פורסם ב-ֽ 06/07/2006)