פסקי דין על גורן אלון עו"ד | פסקי דין על חברת בית רח' העבודה 17 באשקלון | פסקי דין על זהבי דוד | פסקי דין על שמעון ביטון | פסקי דין על דורון אמידי ואח' |
1036/00 א 23/01/2007
א 1036/00 גורן אלון עו"ד, חברת בית רח' העבודה 17 באשקלון בע"מ נ' זהבי דוד, שמעון ביטון, דורון אמידי ואח'
בעניין:
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי באר שבע
א
001036/00
בפני
:
כבוד סגן הנשיא ידין טימור
28/01/2007
1.
גורן אלון עו"ד
2.
חברת בית רח' העבודה 17
באשקלון בע"מ
בעניין
:
תובעים
ע"י עו"ד אלון גורן
נ
ג
ד
1 . זהבי דוד
1.2 רוזה זהבי
2.1 שמעון ביטון
2.2 יוסף ביטון
2.3 משה ביטון
3.
דורון אמידי
4. כחלון כלאפו
5.1 עזרא קונוביץ
5.2 זלדה ארמן
5.3 אסתר מדמון
6. ציפורה הקטר
7. אילנה כהן
נתבעים
נתבעים מס' 4-1 ו- 7 ע"י עו"ד מ. קלדרון
נתבעים מס' 5 ע"י עו"ד א. שריג
נתבעים מס' 6 עו"ד ב. סעדון
נוכחים:
פסק דין
1.
התובענה
בתובענה זו מתבקש ביה"מ להורות לנתבעים כולם לסלק ידם ממקרקעין הידועים כחלק מחלקות 1 ו- 2 בגוש 1256 באשקלון ששטחם המקורי – 630 מ"ר (להלן המקרקעין). אין מחלוקת לגבי העובדות שלהלן:
-
מקרקעין אלה טרם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.
-
המקרקעין נרכשו ע"י התובעת מס' 2 מאת רשות הפיתוח בשנת 1956.
-
התובעת מס' 2 בנתה חנויות במקרקעין. הנתבעים קנו חנויות אלה, ו/או ירשו חנויות אלה.
-
התובע רכש מהתובעת יתרת השטח שנותר במקרקעין, לאחר שנבנו החנויות, בהסכם מיום 27.3.94.
-
נטען כי הנתבעים הרחיבו שטח חנויותיהם לעומק המקרקעין שלא כדין, ולכן נתבעים הם לסלק ידם מאותם שטחים אליהם פלשו.
עוד מתבקש ביה"מ לחייב הנתבעים בדמי שימוש ו/או שכר ראוי, עפ"י השטח אליו פלש מי מהנתבעים. בסה"כ נתבעים הנתבעים לשלם סך 1,170,250 ₪.
הנתבעים רכשו זכויותיהם בחנויות בצורות שונות ובמועדים שונים. לכאורה, כפי שיראה להלן, שטח החנויות היה בתחילה דומה כ- 28 מ"ר כל אחת. ההרחבות של החנויות הן שונות מחנות לחנות ובוצעו במועדים שונים. לכן נדרש לבחון העובדות לגבי כל אחת מן החנויות וכל אחת מהנתבעים.
2.
טענות הנתבעים
על אף האמור לעיל עיקר טענות הנתבעים הן זהות ובעיקרן הן כדלקמן:
2.1
החנויות נבנו עפ"י היתר בניה שניתן והתובעת מס' 2 עצמה חרגה מהיתר בניה זה בכך שהוסיפה חנות ונמנעה מלבנות מקלט ציבורי ושירותים ציבוריים.
2.2
השטח שנותר במקרקעין, אחר בניית החנויות, הוא רכוש משותף של בעלי החנויות ולפיכך לא נותר דבר לתובעת למכור לתובע, וההסכם מיום 27.3.94 הוא חסר ערך.
2.3
ההסכם שנערך בין התובעת מס' 2 לתובע, מיום 27.3.94, הוא חסר תוקף הואיל והתובעת מס' 2 נמחקה שנים קודם לכן, כבר ב- 12.12.79. גם נטען כי לא הוכח שההסכם הנ"ל נחתם ע"י מנהל החברה, חסרה חותמת החברה, וגם מנימוקים אלה חסר ההסכם כל תוקף.
מוסיפים וטוענים הנתבעים כי החייאת החברה ע"י התובע, כמעט עשרים שנה אחר מחיקתה, יש בה משום פעולה חסרת תום לב שכל מטרתה להתעשר ע"ח הנתבעים.
2.4
התובע רכש, לכאורה, זכויותיו במקרקעין מהתובעת כבר ביום 27.3.94, כאשר מנהל התובעת עוד היה בין החיים. התובע הגיש כתב תביעה רק בשנת 2000 לאחר פטירת מנהל התובעת. יש בכך משום שיהוי שגרם נזק לנתבעים. לו התובע היה מגיש את התביעה תוך זמן סביר ממועד ההסכם, וכל עוד היה מנהל התובעת בחיים היו מוכיחים הנתבעים, או מי מהם, באמצעותו, כי הרחבת החנויות נעשתה כדין. לחילופין מושתק התובע מלתבוע את הנתבעים.
2.5
החנויות נרכשו בשנות ה- 50' ויש לדחות התביעה מחמת התיישנות.
2.6
נטען לחילופין ע"י הנתבעת מס' 6, כי היא מחזיקה במקרקעין כברת רשות וניתן ע"כ לחייבה בדמי שימוש ו/או שכר ראוי רק מיום ביטול הרשות – מועד הגשת התביעה – 8.2.00. לחילופי חילופין לנתבעת זיקת הנאה מכוח השנים בהם החזיקה במקרקעין עפ"י סע' 94 לחוק המקרקעין.
3.
התנהלות התביעה
הדיון בתיק זה התנהל בעצלתיים, בשל מו"מ ממושך בין הצדדים, במטרה להגיע להסדר פשרה. התביעה הוגשה ב- 8.2.00 אלא שדיונים נדחו בשל נסיונות הצדדים להגיע להסדר. ביום 17.3.02 הורה ביה"מ בהסכמת הצדדים על מינוי שמאי, מר יאיר תודה, כמומחה מטעם ביה"מ, לשום ערך המקרקעין. חוות דעתו נתקבלה ביום 12.12.02 ובחוו"ד זו חישב המומחה שווי המקרקעין בתוספת שבכל חנות.
ביום 30.1.03 התיר ביה"מ תיקון כתב התביעה בשל פטירת נתבע מס' 2, כך שפורטו יורשיו תחתיו. באותו יום הוחלט על פיצול הדיון כך שקודם תוכרע שאלת החבות, ונקבעו סדרי דין להבאת ראיות. ביה"מ הורה על הגשת עדויות בתצהירים, וכן נקבע כי בהעדר התנגדות לתצהירים ו/או לראיות אחרות, יתייחס ביה"מ למשקל הראיות בלבד. בפועל איש מהצדדים לא הסתייג מראיות חברו.
ביום 6.6.05 הוחל בשמיעת ראיות.
4.
ראיות התובע
הראיה המרכזית מטעם התובע היא תצהיר התובע על נספחיו (ראה ת/2). מתצהיר זה עולים עיקרי הדברים שיפורטו להלן.
4.1
רשות הפיתוח מכרה את הזכויות במקרקעין לתובעת מס' 2 עפ"י הסכם מיום 12.4.56 (שם סע' 4 ונספח ב'). התובעת רכשה המקרקעין ע"מ להקים חנויות ובית מלון. עפ"י סע' 11 להסכם התחייבה התובעת שלא להעביר כל זכויות, כל עוד לא נרשמו המקרקעין "בספרי האחוזה".
4.2
ביום 27.3.94 נכרת הסכם בין התובע לתובעת מס' 2, באמצעות מנהלה מר אברהם רוזנפלד. צויין במבוא להסכם שעל המקרקעין נבנו חנויות ובבעלות המוכרת (היא התובעת 2) נותר מתחם "הכולל שטח המגרש בניכוי שטח החנויות", אותו מוכרת התובעת 2 לתובע. בתמורה התחייב התובע לשלם סך 25,000 ₪. התובע התחייב לטפל בעצמו בהחייאת התובעת שנמחקה בינתיים, וכן לפעול לסילוק מסיגי גבול מן המקרקעין, כל זאת על חשבונו הוא. (סע' 6-5 לתצהיר ונספח ג'). לביצוע הפעולות ניתן לתובע יפוי כח מטעם החברה.
4.3
התובע צירף לתצהירו מפות מדידה שנערכו ע"י אבנר שיאון, מודד מוסמך, המציגות את המצב במקרקעין הן ליום 13.1.00 הן ליום 25.8.02. המודד מציין כי סימן את הגבולות של החנויות המקוריות בהתאם להיתר הבניה. סומנו גם החריגות מגבולות אלה (ראה ת/1).
צורפה לתצהיר התובע גם חווה"ד המומחה מטעם ביה"מ, מר יאיר תודה, אשר אף הוא מדד שטח החנויות ותוספות שבוצעו (נספח ו' לתצהיר). לטענת התובע חלק מהנתבעים הרחיבו שטח חנותם גם לאחר שהוגשה התביעה עפ"י מדידות המומחים הנ"ל. (סע' 13 ו- 14 לתצהיר).
4.4
התובע הגיש ביום 9.4.00 (כחודשיים אחר הגשת התביעה) בקשה להחייאת התובעת מס' 2. רשם החברות נעתר לבקשה ביום 10.4.00 (ראה סע' 21-17 לתצהיר).
4.5
לתצהירו צירף התובע מפה על פיה נתנו היתרי הבניה (נספחים טו-טז לתצהיר).
התובע נחקר נגדית
על תצהירו.
הוא מאשר כי לא נפגש כלל עם הנתבעים מאז רכש הזכויות במקרקעין ועד להגשת התביעה (פרוט' 25-24). הוא מודע לכך שהנתבעת מס' 7 רכשה הזכויות בגגות החנויות כולן. עדיין הוא סבור שביכולתו להקים בנין של חמש קומות על שטח של 400 מ"ר. הוא מודע לכך שעפ"י היתר הבניה היה לבנות בשטח מקלט ושירותים ציבוריים.
הוא גם אינו מתכחש לכך שעפ"י הסכמים בהם התחייבה התובעת כלפי רוכשי החנויות, היה על התובעת לרשום הנכס כבית משותף, או להקנות מניות בחברה, המסמלות ערך החנויות. אין לו כל מידע אודות התראות כלשהן שנשלחו ע"י התובעת לנתבעים בגין הרחבת שטח חנותם. אף הוא עצמו לא שלח התראות (ראה החקירה הנגדית בעמ' 28-20 בפרוט').
הנתבע מס' 1 דוד זהבי
הן עפ"י דו"ח המודד אבנר שיאון (ת/1) הן עפ"י חוו"ד השמאי המומחה מטעם ביה"מ, יאיר תודה, השטח המקורי של החנות עפ"י היתר הבניה היה 30 מ"ר ונוספה תוספת בניה באותו גודל שטח, כך שסה"כ שטח חנותו 60 מ"ר. יש להדגיש כי עפ"י חוו"ד אבנר שיאון לא נוסף דבר לחנות מאז הוגשה התביעה בשנת 2000.
עדותו הראשית של הנתבע הוגשה בתצהיר (נ/13). מעיד הנתבע כי רכש את חנותו ב- 4.6.56.
הסכם הרכישה צורף כנספח א' לתצהירו. עפ"י ההסכם, שנוסחו זהה לכל אלה שרכשו החנות מהתובעת מס' 2, החנות אמורה היתה לעבור ע"ש הקונה באחת משתי אפשרויות: אם ע"י הקצאת מניות, יחסית לחלקו בבנין, בתובעת מס' 2, או ע"י רישום בית משותף.
אין מחלוקת לגבי העובדה שבפועל אף לא אחת מהחנויות, נרשמה ע"ש הקונה באחת מהאפשרויות הנ"ל עד היום.
התובעת מס' 2, עפ"י ההסכם, שמרה לעצמה הזכות לבנות קומות נוספות על הבנין, או לערוך שינויים בתוכנית הבנין (שם סע' 9).
יש כבר לציין כי לסעיף אחרון זה אין היום משמעות לאחר שנמכרו הזכויות בגג החנויות כולן לנתבעת מס' 7 כפי שיראה להלן.
לתצהירו צירף הנתבע מסמך מטעם מנהל מקרקעי ישראל המוכיח כי המקרקעין הנדונים טרם הוסדרו (ראה נספח ב' לתצהיר).
מעיד הנתבע כי התוספת לחנות נבנתה עוד בשנות ה- 50, ואיש לא הלין על כך מאז.
מוסיף ומעיד הנתבע כי התובעת מס' 2 נמחקה בספרי רשם החברות ב- 12.12.79, ולכן לא היתה קיימת עת נערך לכאורה ההסכם בין התובעים ב- 27.3.94.
הנתבע כופר בכך שההסכם הנ"ל מיום 27.3.94 נחתם אם ע"י התובעת, אם ע"י מנהלה מר אברהם רוזנפלד ואין ההסכם נושא חותמת החברה.
טוען הנתבע כי המתחם שנותר, מעבר לשטח החנויות, הוא רכוש משותף של החנויות כולן ולתובעת מס' 2 לא נותרה כל זכות במקרקעין. ממילא באותו מתחם היה על התובעת לבנות מקלט ושירותים ציבוריים, עפ"י היתר הבניה, והיא לא עמדה בהתחיבויותיה. מוסיף ומעיד הנתבע כי נהג בחנותו, לרבות התוספת, מנהג בעלים ולחילופין הינו בר רשות בקרקע.
בחקירתו הנגדית מעיד הנתבע מס' 1 כי התוספת לחנותו נבנתה תוך שנתיים מיום הרכישה ללא כל מחאה מצד מנהל התובעת. מעולם לא מחתה התובעת על כך. כיום חנותו מושכרת.
7.
טענות כלליות זהות לנתבעים 1, 2 3, 4, 7 המיוצגים כולם ע"י משרד משה קלדרון
הנתבעים הנ"ל כולם מעידים עדות דומה לעדות הנתבע מס' 1 בתצהיריהם. השוני נוגע רק לנסיבות רכישת החנות ומועד בניית התוספת ושטחה, לגבי כל אחד מנתבעים אלה. בהתייחסות לעדות כל אחד מהנתבעים נתייחס רק לשוני האמור.
הנתבע מס' 2 – שמעון ביטון
, יוסף ביטון ומשה ביטון
נתבעים אלה הינם יורשיו של אורי ביטון אביהם. בענין נתבעים אלה כולם הוגשה עדותו של שמעון ביטון
(תצהירו נ/14). מעיד שמעון ביטון
(להלן הנתבע בסע' זה) כי אחיו משה ביטון הוא פסול דין והוא משמש כאפוטרופסו.
מעיד הנתבע כי האב רכש חנות אחת מאת אלפונסו ארביב ושלום גולדשטיין ב- 1.4.62 (חנות זו מסומנת בתשריט אבנר שיאון וחוו"ד יאיר תודה כחנות 1.3). וכן רכש חנות שניה מאת וייס יעקב ב- 16.5.69 (חנות המסומנת בדוחות הנ"ל כחנות 1.8). טוען הוא כי החנויות נרכשו עם התוספות במצבן היום.
עפ"י הדוחות הנ"ל החנות הראשונה שטחה המקורי 29 מ"ר והתוספת לה 26 מ"ר. החנות השניה שטחה המקורי 33 מ"ר והתוספת לה 38 מ"ר (דו"ח שיאון לענין חנויות אלה לא ברור כאשר צויין במדידה מאוחרת כאילו התוספת בחנות הראשונה קטנה מ- 26 מ"ר ל- 25 מ"ר ובחנות השניה התוספת כביכול גדלה ב- 2 מ"ר).
מעיד הנתבע כי התובעת מעולם לא מחתה על מנהג הבעלים של האב המנוח ויורשיו בשתי החנויות על התוספות שבהן (סע' 5.7 לתצהיר הנתבע).
בחקירתו הנגדית עמד הנתבע על גרסתו לפיה החנויות נרכשו במצבן כיום. מעולם לא הושמעה מחאה מצד התובעת לענין תוספת הבניה.
9.
הנתבע מס' 3 דורון אמידי
לענין חנותו של נתבע זה העידו הן הנתבע מס' 3 (תצהירו נ/16) הן אחיו יעקב אמידי (תצהירו נ/15).
(הראשון ייקרא בסע' זה "הנתבע", השני ייקרא "יעקב").
יעקב מעיד בתצהירו כי אף שאחיו הנתבע הוא הבעלים של החנות, יעקב הוא אשר מטפל בענינים הקשורים בחנות ובקיא בכל העובדות. חנות זאת, עפ"י תצהירו של יעקב, עברה מספר גלגולים עד אשר נרכשה ע"י הנתבע. החנות נרכשה לראשונה מאת התובעת ע"י אברהם משה ביום 3.1.56, אשר העביר הזכויות בחנות למרדכי מתן תורה ביום 25.8.66. מרדכי הוכרז כפושט רגל וביום 25.7.95 רכש הנתבע את חנותו בהסכם עם כונס הנכסים (ראה סע' 5.7 לתצהיר יעקב והנספחים א-ג).
מעיד יעקב בתצהירו כי התוספת לחנות נבנתה ברכוש המשותף על דעת התובעת ובעלי החנויות האחרים (סע' 10.3 לתצהירו) והחנות נרכשה עם התוספת בשנת 95' (שם סע' 10.4). מרדכי מתן תורה נהג בחנות ובתוספת מנהג בעלים מאז רכש החנות בשנת 66'.
יעקב נחקר חקירה נגדית והוא עומד על דעתו כי לא ידוע לו שנוספו תוספות כלשהן מאז נרכשה החנות. הוא דוחה הטענה כאילו נוספה תוספת אחר הגשת התביעה בשנת 2000. הוא גם דוחה הטענה לפיה הוצא צו הריסה לתוספת שנבנתה (פרוט' 39).
גם הנתבע מסר עדותו הראשית בתצהיר. הוא מסתפק בהצהרה כי הוא הבעלים של החנות ואחיו יעקב הוא הבקיא בפרטים. בחקירה נגדית, כמו יעקב, הוא שולל הטענה לפיה הוגשה תביעה בשל בניה לא חוקית ודוחה הטענה לפיה הוצא צו הריסה (ראה פרוט' 40).
בבקשה שהגיש התובע מס' 1, בבש"א 5201/05 נתנה הסכמה להגשת כתב אישום, אלא שכתב אישום זה מתייחס לסמי אמידי ולבניה לא חוקית בשטח של 12.5 מ"ר בחלקה מס' 1 בגוש 1250.
המקרקעין הנדונים הם בגוש 1256.
עפ"י חוו"ד יאיר תודה הנתבע מחזיק בחנות שסימונה 1.4 וחלק מיחידה 1.10 בשטח כולל של 65.1 מ"ר. שטח מקורי 32 מ"ר וסה"כ התוספת לחנות – 33.1 מ"ר.
עפ"י חוו"ד אבנר שיאון ותשריט שנערך על ידיו ב- 13.1.00 החזיק הנתבע בחנות שהשתרעה על יחידה 1.4 ו- 1.10 ב' סה"כ 70 מ"ר. עפ"י תשריט שני מיום 25.8.02 נוסף קטע נוסף 10 ג' ששטחו 18 מ"ר – שטח שאינו זהה לשטח המצויין בכתב האישום הנ"ל.
עפ"י חוו"ד יאיר תודה שטח התוספת 10 ב' הוא 10.1 מ"ר בלבד והדבר אינו מתיישב עם דו"ח שיאון. אין לכך הסבר בראיות. מחוו"ד יאיר תודה עולה כי החלק 10 (ב) משותף לחנות הנתבע וחנות הנתבעת 7. חלקו של הנתבע בשטח 10 ב' 10.1 מ"ר, יחד עם חלקה של נתבעת 7 בשטח 10 ב' 22.9 מ"ר מסתכם סה"כ ב- 33 מ"ר, הוא השטח הכולל של היחידה 10 ב' בתשריט.
בכל מקרה עפ"י דו"ח שיאון נוספה התוספת 10 ג' בשטח 18 מ"ר אחר שנת 2001.
מר אבנר שיאון לא נחקר כלל על כך.
בתצהיר סע' 14 מייחס התובע לנתבע הרחבה של חנותו בשטח של 33.1 מ"ר, עפ"י חוו"ד יאיר תודה.
נתבע מס' 4 כחלון כלאפו
נתבע זה מצהיר בעדותו הראשית (נ/17) כי החנות נרכשה ע"י אביו ב- 27.2.56 (ההסכם נספח א' לתצהירו) והזכויות הועברו אליו ללא תמורה בשנת 1974.
בבית המשפט מוסיף ומעיד הנתבע כי אינו יודע מה היה מצב החנות (מבחינת גודל השטח) עת נרכשה. איש לא מחה על כך שנוסף שטח של 16 מ"ר לשטח החנות. בשנת 1958 הוא פגש במנהל התובעת יחד עם אביו והזכירו אותה תוספת.
תשובתו של מנהל התובעת היתה "יישר כוח". הוא עצמו ניהל החנות מהשנים 56'-57' ועד שנת 91' ומאז הושכרה החנות.
בשנת 76' נרשמה החנות על שמו. הוא עלה ארצה ב- 56' עת היה בגיל 32. (ראה עדות נתבע מס' 4 פרוט' 42-41).
עפ"י חוו"ד אבנר שיאון ויאיר תודה שטח החנות (המסומנת בתשריט 1.5) במקור היה 30 מ"ר ונוספה תוספת של 19 מ"ר. מאז הוגשה התביעה בשנת 2000 לא חל כל שינוי בשטח החנות.
נתבעת מס' 7 אילנה כהן
בענינה של נתבעת זו הוגש תצהירו של חפץ קלמן הוא אחיה. (ראה נ/18).
בעדותו הראשית הוא מתאר השתלשלות העברת הזכויות בחנות הנדונה.
החנות נרכשה ב- 23.1.64 ע"י יצחק כהן ז"ל, בעלה של הנתבעת מס' 7 (להלן הנתבעת בסע' זה), יחד עם גרוס משה, מאת משפחת פולק (ראה נספח ב' בתצהיר נ/18). מר יצחק כהן ז"ל נפטר ומשתמע כי הוריש חלקו בחנות לנתבעת. מר גרוס משה מכר חלקו בחנות לנתבעת (נספח ג' ל- נ/18) ובכך הנתבעת נעשתה בעליה של החנות כולה. עוד קודם לכן ב- 27.4.66 מכרה התובעת מס' 2 למר יצחק כהן הזכויות בגג מבנה החנויות כולן (נספח ד שם).
מר קלמן נחקר גם בביה"מ. הוא מאשר בעדותו כי הנתבעת ירשה כל זכויותיו של בעלה המנוח. היא לא עשתה כל שינוי בחנות מאז נרכשה. החנות מושכרת שנים רבות.
עפ"י תשריט אבנר שיאון ודו"ח יאיר תודה שטח החנות המקורי היה 27 מ"ר (סומן 10 א' בתשריט) ונוספו לו 22.9 מ"ר (תוספת זו היא חלק מהשטח המסומן 10 ב'). סה"
כ
השטח 49.9 מ"ר.
לפי התשריטים של אבנר שיאון לא נעשה כל שינוי בחנות מאז הוגשה התביעה בשנת 2000.
נתבע מס' 5 עזרא קונוביץ
נתבע זה לעומת הנתבעים שהוזכרו לעיל מיוצג ע"י עו"ד שריג.
בעדותו הראשית (תצהיר נ/21) מעיד מר קונוביץ (להלן הנתבע בסע' זה) כי החנות נרכשה ע"י אביו, מר נתן קונוביץ ז"ל, ב- 2.6.59, מבעליה מר עקיבא צינר (נספח ב' ל-נ/21). צינר עצמו רכש החנות מהתובעת מס' 2 ב- 27.12.55 (נספח א' ל-נ/21). ההסכם שנערך עם מר צינר שונה מעט מהסכמי הרכישה האחרים שנעשו עם התובעת. בהסכם זה התובעת שמרה לעצמה הזכות להוסיף קומות על הבנין כמו גם מבנים נוספים על המגרש (שם סע' 5 (2)). כמ"כ התחיבה התובעת לרשום זכויות הקונה, בהתאם לחוק הבתים המשותפים תשי"ג 1953. במבוא להסכם גם נשמרה האופציה של הקניית זכויות ע"י מתן מניות בתובעת (ראה שם סע' 6).
מעיד הנתבע כי החנות נרכשה ע"י האב נתן קונוביץ באותו מצב בו היא נראית היום. לא נעשה כל שינוי מאז נרכשה.
הנתבע מפרט בתצהירו טענות כנגד התובענה שבמהותן זהות לטענות שהעלו הנתבעים המיוצגים ע"י עו"ד קלדרון.
בחקירתו בביה"מ מוסיף הנתבע כי איש לא הביע כל מחאה אודות הרחבת החנות מאז נרכשה. אביו רכש החנות בשטח של 72 מ"ר והיא מושכרת מאז שנת 85'.
בתשריטים שערך מר אבנר שיאון ובחוו"ד המומחה יאיר תודה סומנה החנות כיחידה
1.6. שטחה המקורי היה 29 מ"ר ונוספו לה שני קטעים 1.6 בשטח 19 מ"ר ו- 1.6 ג' בשטח 27 מ"
ר
כך שסה"כ שטח החנות 75 מ"ר. שטח התוספת 46 מ"ר.
עפ"י תשריט מר אבנר שיאון מ- 25.8.02 עולה כי היחידה 1.6 ג' בשטח 27 מ"ר הוספה לאחר מדידה קודמת מיום 13.1.00. עדותו לענין זה לא הופרכה בחקירה נגדית.
בענינו של נתבע זה הובאה גם עדותו של מר מישל אוזן. מעיד עד זה (תצהירו נ/19) כי הוא שוכר את החנות מאז שנת 85' ודבר לא השתנה בחנות במהלך תקופת השכירות. הוא עומד על אותה גרסה בחקירתו (פרוט' 45). הוא דוחה הטענה שבמהלך תקופת השכירות הוגדל שטח החנות.
נתבעת מס' 6 ציפורה הקטר
נתבעת זו מיוצגת ע"י עו"ד סעדון.
בעדותה הראשית (תצהיר נ/20) מעידה הגב' הקטר (להלן הנתבעת בסע' זה) כי חנותה נרכשה ע"י אמה בשנת 1956 (שם סע' 9 ונספח ב' לתצהיר).
כמו בהסכמים האחרים, שהוזכרו לעיל, זכויות הקונה אמורות היו להרשם ע"י הקצאת מניות בתובעת ו/או עפ"י חוק בתים משותפים תשי"ג 1953.
האם הורישה לנתבעת זכויותיה בחנות. (שם נספח ג'). לטענת הנתבעת שטח החנות 55 מ"ר. היא סבורה כי תביעת התובעת התיישנה ולחילופין יש לראותה כברת רשות. עוד סבורה היא כי יש לראות השקעתה בחנות כתשלום דמי מפתח.
הנתבעת נחקרה גם בביה"מ. היא מעידה כי התוספת לחנות נעשתה לפני כ- 45 שנים. איש לא מחה על תוספת זו.
עפ"י חוו"ד אבנר שיאון וחוו"ד יאיר תודה שטח החנות במקורה היה 30 מ"ר ונוספה תוספת בשטח 17 מ"ר.
מאז הוגשה התביעה לא חל כל שינוי.
סיכום ביניים לענין העובדות כפי שעולות הן מן הראיות שהובאו בפני
ביה"מ
צורפו הסכמי רכישה מקוריים של החנויות מאת התובעת מס' 2 ע"י הנתבעים מס' 1, 3, 4 5 ו- 6. רק ההסכמים מטעם נתבע מס' 1, 4 ו- 5 הם מסמכים קריאים ומלאים. בהסכמים של נתבעים 3 ו-
6 הושמט הדף השני של ההסכם, בו יש להניח כי מופיע הסעיף בהסכם המתייחס לכוונות התובעת להוסיף בניה בעתיד. התובע עצמו הגיש רק הסכם שבין התובעת לנתבע מס' 1. הנתבעים 3 ו- 6 לא נחקרו כלל על החסר בהסכמים שהוגשו על ידיהם. התובע גם לא הביא ראיות מצדו להשלים חסר זה.
בכך שהתובע הסתפק בהגשת ההסכם שבין התובעת לנתבע מס' 1, יש להסיק מכך שהוא מסכים לכך שכל ההסכמים שנחתמו ע"י התובעת הם זהים בתנאיהם.
בכל זאת יש להדגיש, כי בסע' 9 בהסכמים שבין החברה התובעת לבין הנתבעים 1 ו- 4 צויין רק כי בדעת התובעת להוסיף קומות על מבנה החנויות. רק בהסכם שהוצג ע"י נתבע מס' 5 צויין כי בדעת החברה התובעת להוסיף קומות "וכן מבנים נוספים" (ראה נספח ל-נ/21 שם סע' 5.2).
לא צויין היכן יוקמו המבנים הנוספים.
במבוא להסכמים צויין, כי בדעת התובעת להקים "בנין אשר יכיל חנויות ו/או משרדים ו/או בית מלון להלן הבנין". דובר ע"כ על בנין אחד ומשתמע כי היתה כוונה להוסף מבנים מעל החנויות.
צורף תשריט
של המבנה שהוגש לועדת בנין ערים (נ/12), ממנו עולה כי בחצר הצמודה למבנה היה להקים מקלט וכן שירותים ציבוריים המשותפים לדיירים כולם. בכך הודה גם התובע (ראה סע' 5 לעיל).
עפ"י האמור בהסכמים היה על התובעת לרשום את הזכויות הנרכשות ע"י הקונים באחת משתי אפשרויות:
אם ע"י הקניית מניות בחברה התובעת, אם ע"י רישום בית משותף ורישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין.
בפועל לא עשתה החברה התובעת דבר לרישום מכר החנויות. החברה התובעת אף נמחקה ב- 12.12.79 והוחייתה ע"י התובע ביום 10.4.00, ע"מ לממש את ההסכם שנכרת בין התובע לחברה התובעת (ראה סע' 4 לעיל). מוסכם שהמקרקעין הנדונים הם מקרקעין בלתי מוסדרים.
הנתבע מס' 1
רכש את החנות מן התובעת ביום 4.6.56 ולדבריו הוסיף 30 מ"ר בניה לחנותו עוד בשנות ה- 50. עד להגשת התביעה איש לא מחה על תוספת זו.
נתבעו יורשיו של נתבע מס' 2 אשר רכש זכויותיו בשתי חנויות מיד שניה. לא הוצגו ההסכמים המעידים על רכישת הזכויות מהתובעת. בהעדר כל ראיות לענין זה, ההנחה היא שההסכמים המקוריים עם התובעת, תנאיהם זהים לאלה שבהסכם שנכרת עם נתבע מס' 1. לחנויות אלה נוספו 64 מ"ר בניה.
נתבע מס' 3
רכש הזכויות בחנותו מידי כונס הנכסים הרשמי. צורף ההסכם שבין התובעת לרוכש הראשון של החנות – אברהם משה – אלא שהוצג רק חלק מן ההסכם. חסר הדף בו תנאי התובעת לענין תוספות בניה. לשטח החנות נוספו 33 מ"ר מתוכם 18 מ"ר אחר הגשת התביעה.
החנות שבחזקת הנתבע מס' 4 נרכשה ע"י אביו ב- 27.2.56. צורף הסכם הרכישה, שם מופיע התנאי לפיו התובעת שומרת על זכותה להוסיף קומות למבנה החנויות (ראה נספח ל-נ/17 שם סע' 9). לשטח החנות נוספו 16 מ"ר בניה בשנות ה- 50'.
החנות שבחזקת הנתבעת מס' 7 נרכשה מיד שניה – משפחת פולק – ע"י בעלה ואדם נוסף – הוא גרוס משה. הנתבעת ירשה זכויות בעלה שנפטר וכן רכשה יתרת הזכויות מאת גרוס משה. בנוסף, רכשה הנתבעת את הזכויות בגג מבנה החנויות כולן, מאת התובעת, ביום 27.4.66. מכך יש להסיק, כי התובעת נטשה כוונותיה להוסיף קומות למבנה החנויות. לא צורף הסכם הרכישה המקורי שבין התובעת למשפחת פולק. לשטח החנות נוספו 22.9 מ"ר בניה.
נתבע מס' 5
מחזיק בחנות שנרכשה ע"י אביו ב- 2.6.59. צורף ההסכם המקורי שבתנאיו זהה כמעט להסכם בו התחייב נתבע מס' 1. רק בהסכם זה צויין כי בדעת החברה להוסיף קומות וכן מבנים נוספים – לא צויין היכן.
לחנות זו
נוסף שטח בניה של 46 מ"ר, מתוכם 27 מ"ר הוספו אחר הגשת התביעה.
הנתבעת מס' 6
מחזיקה בחנות שנרכשה ע"י אמה בשנת 56'. צורף ההסכם המקורי של רכישת החנות, שבו חסר הדף האמצעי.
בהעדר כל ראיות לענין זה, ההנחה שהסכם זה זהה להסכם של הנתבע מס' 1. לחנות הוספה תוספת של 17 מ"ר בניה סמוך לרכישתה.
דיון
15.1 רכוש משותף
עפ"י ההסכם שבין התובע לתובעת, רכש התובע יתרת השטח במקרקעין הנדונים, בניכוי השטח המקורי של החנויות. טוענים הנתבעים 1, 2, 3, 4 ו- 7, כי "החצר", שמעבר לשטח החנויות המקורי, היא בגדר רכוש משותף לבעלי החנויות כולן ומכאן שלא נותר לתובעת דבר למכור לתובע.
עת נרכשו החנויות ע"י הנתבע מס' 1, 4, 5, 6, 7 וחנות אחת ע"י נתבע 2, חל חוק בתים משותפים תשי"ג 1952 ולאחר מכן חוק בתים משותפים תשכ"א 1961 (נוסח משולב). בסע' 1 לחוקים אלה מוגדר רכוש משותף:
"כל חלקי הבית המשותף, חוץ מן הדירות שבו ולרבות הקרקע, הגגות... וכל חלק הבית המיועד לשרת את כל הדיירים או מרביתם...".
בית משותף הגדרתו: "בית שנרשם בפנקס בתים משותפים".
הלכה פסוקה היא, כי על נכס משותף שלא נרשם כבית משותף לפי חוק בתים משותפים, חלות הוראות המג’לה בדבר שותפות ברכוש וחלוקת ההנאה בין השותפים. לפיה הוראות אלה, כל מה שאינו כלול בדירות, הוא רכוש משותף, השייך לכל בעלי הדירות יחד. כל זמן שלא ניתן צו רישום סופי לפי סע' 25 (ב) לחוק בתים משותפים, חלים על הבית דיני השותפות הרגילים (ראה ע.א. 354/61 פישר נ. סופר פד"י טז 410).
אגב אורחא, יש לציין, כי בסע' 77 א בפרק ו (1) לחוק המקרקעין תשכ"ט 1969, לענין "בתים שאינם רשומים
כבתים משותפים", הוגדר הרכוש המשותף באופן דומה: "כל חלקי הבית חוץ מהדירות ולרבות הקרקע... המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות...".
רק אם נרשם הבית מכוח חוק בתים משותפים, הרי שעפ"י חוק זה מבוטלים דיני השותפות של המג'לה לגבי הרכוש המשותף (ראה ע.א. 136/63 ולטר יוסף נ. שוורצמן ואח'
פד"י יז 1722).
והנה, לגבי הבית הנדון, שלא נרשם כבית משותף
עפ"י חוק בתים משותפים, עפ"י הוראות המג'לה, כנאמר לעיל, כל שאינו כלול בדירות הוא רכוש משותף.
מקומות, שלפי התוכנית היו מיועדים לשמש את דיירי הבית, אינם יכולים להחשב כיחידה נפרדת והם בגדר רכוש משותף (ראה ע.א. 282/62 חברת שער אפרים בע"מ נ. בלאט פד"י יז' 281).
יש כבר לציין, כי במקרה הנדון החברה התובעת אמורה היתה להקים ב"חצר" מקלט משותף וחדרי שירותים משותפים, ויש ללמוד מכך, שהחצר היתה אמורה לשמש כל דיירי הבית והיא בגדר רכוש משותף.
אכן, במקרה דומה בנסיבותיו למקרה הנדון, שם הוקם בית בו 18 דירות וצויין בתנאי ההסכם שהבית ירשם בעתיד כבית משותף ולחילופין ירשמו זכויות הדיירים ע"י הקניית מניות בחברה המוכרת, ניסתה החברה לרשום תא בטון (שנבנה תחת מקלט) ושטח הקרקע הצמוד לו כיחידה נפרדת. אותו בית אף נרשם מאוחר יותר כבית משותף והיחידה הנ"ל נרשמה כיחידה נפרדת.
פסק ביה"מ באותו ענין, כי אותו תא בטון והקרקע הצמודה אליו, בשטח 240 מ"ר, יש לראות בהם רכוש משותף והורה על ביטול רישום היחידה כנפרדת. (ראה ע.א. 310/64 אחים גולדשטיין בע"מ נ. זאק יעקב פד"י יט (2) 72).
עפ"י ההלכה הנ"ל, הרי שגם במקרה הנדון יש לראות ב"חצר", בה היתה כוונה לבנות מקלט וחדרי שירותים לדיירים, רכוש משותף. אף במקרה נוסף, בו נעשה נסיון להצמיד קטע קרקע, שהיה בגדר רכוש משותף, לחנות אחת מסוימת, בבית משותף, הורה ביה"מ על ביטול ההצמדה (ראה ע.א. 250/03 יעקב אהרונסון ואח'
נ. דב פרידמן פד"י יז' 2488).
בפסק הדין שאוזכר לעיל, ע.א. 310/64 פסק ביה"מ, כי בעל הרכוש הרוצה להוציא דבר מה מן הרכוש, הנחשב כרגיל ובאופן לגיטימי כרכוש משותף, עליו לרשום זאת במפורש בהסכמים עם הדיירים.
כך לא נעשה במקרה הנדון לגבי ה"חצר".
אכן, גם כיום חלה חובה על מוכר דירה בבית משותף, להגדיר במפורש את החלקים שברצונו להוציא מרכוש המשותף, במפרט הניתן לדיירים (ראה חוק המכר (דירות) תשל"ג 1973 סע' 6 (א)).
חובת פירוט זאת הוכרה בפסקי דין רבים ביניהם ע.א. 213/80 שמעון שמעונוף נ. עזרא ברוכים ואח'
פד"י לז (3) 808 בעמ' 812). עוד נפסק, באותו
פסק דין
, כי משהוכר שרכוש מסויים הוא רכוש משותף לגבי אחד הדיירים, הרי שקביעה זו היא בתוקף לגבי הדיירים כולם.
לפיכך, היה ונראה ב"חצר", במקרה הנדון, כרכוש משותף לגבי אחד הדיירים, הרי שקביעה זו מחייבת לגבי הדיירים כולם.
סופו של דבר, הוכח כי היה בדעת התובעת רק להוסיף קומות על מבנה החנויות ואף ממטרה זו חזרה בה, משמכרה את הזכויות בגג המבנה לנתבעת מס' 7. התובעת התכוונה להקים ב"חצר" מקלט ושירותים לשמש את הדיירים כולם ולכן יש לראות "בחצר" רכוש משותף של הדיירים כולם.
הלכה פסוקה היא שהדיירים חופשיים להחליט בינם לבין עצמם באשר לחלוקת הרכוש המשותף (ראה ע.א. 3902/98 מיאב חברה קבלנית) לבנין בע"מ נ. סטולר שלמה ואח'
פד"י נד (1) 849).
במקרה הנדון הדיירים הרחיבו חנותיהם לתוך "החצר", השטח המשותף, שלא באופן שווה. הלכה היא כי אין שותף זכאי לחזקה ייחודית בחלק מסויים של הרכוש המשותף, אלא יש הסכמה כאמור בין הדיירים (ראה ע.א. 393/58 משה ברוינר נ. שלמה לברון פד"י יד 169). במקרה שכזה תיתכנה תביעות בין הדיירים בשל הסגת גבול ברכוש המשותף – מדובר באינטרס של הדיירים שנפגע.
המסקנה מכל הנאמר לעיל הינה, כי "החצר" היא רכוש משותף של הדיירים כולם ולא נותרו לחברה התובעת כל זכויות למכור לתובע ברכוש משותף זה. היה ומי מהדיירים פלש לרכוש משותף זה, עומדת הזכות לדיירים האחרים לתבוע אותו, או להגיע להסכם בדבר חלוקת הרכוש המשותף.
די במסקנה האמורה על מנת להביא לדחיית התביעה הנדונה, אך לא נפטור עצמנו מהתייחסות קצרה ככל שניתן לטענות נוספות שהועלו.
15.2 הנתבעים טוענים להתיישנות התביעה
הוכח כי המקרקעין הנדונים אינם מוסדרים. (ראה בין היתר אישור המנהל לענין זה – נספח א' ל-נ/20).
עפ"י סע' 5 (2) לחוק ההתיישנות תשי"ח 1958, התיישנות תביעה במקרקעין שאינם מוסדרים
15 שנים.
ע"מ שיצליח נתבע בטענת התיישנות שבפיו, לא די שיוכיח חלוף תקופת ההתיישנות, עליו להוכיח גם שמשך כל תקופת ההתיישנות החזיק בקרקע חזקה נוגדת. זאת אומרת שאיננה באה מכוח זכות הבעלות של היריב (ראה ע.א. 3217/91 בנימין פלר נ. יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח'
פד"י מז (2) 281).
אף שעל הנתבע לטעון לקיום שני התנאים, הוא בפועל נדרש להוכיח רק את החזקה הנוגדת. עליו להוכיח שהבעלים ידע אודות החזקה הנוגדת.
ההנחה היא, כי הנתבע מחזיק מכוח טענת בעלות, אלא שלאחר עבור תקופת ההתיישנות אין דורשים ממנו עוד להוכיח את זכותו. (ראה ע.א. (ת"א) 3394/02 מנהל מקרקעי ישראל נ. וליד אלדח – לא פורסם – והפניה שם ל-ע.א. 69/85 יחזקאל להבי נ. רשות הפיתוח פד"י מ (3) 624).
נתבע 4 העיד, כאמור, שפגש במנהל התובעת, אחר שהורחבה חנותו ותגובתו להרחבת החנות היתה "יישר כוח".
לא הובאה כל ראיה מטעם התובע כדי להוכיח שהתובעת לא ידעה את הנעשה במקרקעין הנדונים. גם לא הובאה שמץ ראיה לכך שהתובעת אי פעם הביעה מחאה כלשהי על הרחבת החנויות במקום.
מנסיבות אלה יש להסיק אחת מן השתיים:
או שהתובעת הסכימה לכך ש"החצר" – הקרקע העודפת בצמוד לחנויות – היא רכוש משותף, או שהנתבעים, בחלקם לפחות, החזיקו בקרקע חזקה הנוגדת זכות הבעלים בידיעתם, וזאת תוך התייחסות לקרקע זאת כרכוש משותף.
מכאן שיש לדחות התביעה כנגד הנתבעים כולם מחמת התיישנות – אם משום שהם החזיקו בקרקע חזקה נוגדת בעצמם, למעלה מ- 15 שנים, אם משום שחלקם מחזיקים חזקה נוגדת בקרקע, תקופה מצטברת זו "כחליף", מכוח סע' 18 לחוק ההתיישנות הקובע:
"לענין חישוב תקופת ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת ע"י הזכאי המקורי או ע"י חליפו, או אם הזכות נתבעת נגד החייב המקורי או נגד חליפו...".
נפסק שחליפות זאת קמה במקרים כגון ירושה, אפוטרופסות, מינוי מנהל עזבון וכד'. (ראה לענין זה ע.א. 2/81 קונס בע"מ נ. שושני ואח'
פס"מ מג (1) 361 וכן ע.א. 242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ. אוסקר גז ואח'
פד"י כא (1) 85 בעמ' 92, 98).
ספק אם חליפות זאת מתקיימת באשר לנתבע מס' 3 אשר רכש חנותו רק ב- 95' ושלא על דרך ירושה. לכאורה נראה כי עשוי אדם להחשב "כחליף" גם כאשר רכש זכותו מאחר (ראה ת.א. 2678/00 (ת"א) בן ציון אורי ואח'
נ. מס שבח נתניה ואח'
), אך נראה שהדבר עדיין נותר בצריך עיון.
15.3 טענת שיהוי בהגשת התביעה
טענת שיהוי המועלת כנגד תובענה אזרחית, בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, היא טענה קשה. דיני השיהוי נקלטו במשפט הישראלי דרך צינור סימן 46 לדבר המלך במועצה, כפי שפותחו לאורך השנים בבתי משפט של יושר באנגליה. דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת התיישנות.
שיהוי בתוך תקופת התיישנות נוצר, מקום שיש בהשתהות בפני
ה לבית משפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי.
לצורך טענת שיהוי, נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה.
ככלל, השיהוי האזרחי הנטען במסגרת תקופת ההתיישנות, הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד (ראה ההלכה בע.א. 6805/99 תלמוד תורה הכללי ואח'
נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים פד"י נז (5) 433).
ומן הכלל אל הפרט.
החנויות הנדונות נבנו ע"י התובעת בסמוך לשנים 1956-1955. עפ"י ראיות שהובאו בפני
ביה"מ מרבית המחזיקים בחנויות הרחיבו שטח החנויות לתוך "החצר" השטח שהוגדר לעיל כרכוש משותף, כבר מאותן שנים. לא הובאה כל ראיה, ממנה ניתן ללמוד, כי הרחבות אלה בוצעו שלא בידיעת התובעת. לפחות הובאה הראיה מטעם הנתבע 4, כי התובעת אף נתנה אישורה לכך. לא הובאה שמץ ראיה, כי הושמעה מחאה כלשהי בגין אותן הרחבות, עד להגשת התביעה בשנת 2000. התובעת עצמה נמחקה ב- 12.12.79. ביום 27.3.94 נכרת ההסכם בין התובעים, על פיו לכאורה מכרה התובעת לתובע זכויות, בקטע הקרקע הצמוד לחנויות, שנקבע לעיל כי הוא רכוש משותף. גם התובע לא הביע כל מחאה, בפני
הנתבעים, על פלישה כביכול לאותו קטע קרקע, עד להגשת תביעתו. רק ביום 9.4.00 הגיש התובע בקשה להחייאת החברה ורשם החברות נעתר לבקשה ביום 10.4.00 (ראה נ/9 וכן ת/2 ונספח ח' לתצהיר זה).
החייאת החברה נעשתה מכוח סע' 369 לפקודת החברות, (נוסח חדש) 1983, על סף המועד האחרון להחייאה, כעבור עשרים שנה.
עולה מן האמור לעיל, שהתובעת זנחה תביעתה כנגד הנתבעים ומנהל החברה כרת הסכם עם התובע, אחר שנמחקה החברה ובידיעה כי הנתבעים הרחיבו שטחי חנותם לתוך קטע הקרקע נשוא התביעה. התובע עצמו הודה כי שילם למנהל התובעת תמורה זעומה יחסית לערך הריאלי של הקרקע, בשל ידיעת אותו מנהל כי הקרקע תפוסה וקיים ספק בדבר מימוש הזכויות הנמכרות.
במצב דברים זה, בו השקיעו הנתבעים כספם בהרחבת החנויות שנים כה רבות קודם הגשת התביעה ובכך שינו מצבם לרעה, רשאים הם לצפות, ובמיוחד כך אחר מחיקת החברה, כי אין הם צפויים להתבע.
יתר ע"כ, אף שההסכם בין התובעים נכרת ב- 94', הגיש התובע תביעתו רק בשנת 2000, אחר פטירת מנהל התובעת, ובכך גרם נזק ראייתי לנתבעים, שנמנע מהם להעיד את מנהל התובעת, בדבר זכויותיהם בקרקע.
בנסיבות חריגות אלה, נראה שיש יסוד לטענת השיהוי המועלית ע"י הנתבעים, שבגינה מן הדין הוא לדחות התביעה הנדונה.
סוף דבר על כן, הנני מחליט לדחות התביעה כנגד הנתבעים, אם משום העובדה שהקרקע נשוא התביעה הינה רכושם המשותף של הנתבעים, אם משום טענת התיישנות, אם משום טענת שיהוי.
על התובע לשלם הוצאות משפט לתובעים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום בו נשאו הנתבעים בהוצאות ועד לתשלום בפועל.
בנוסף על התובע לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד כדלקמן:
-
לנתבעים 1, 2, 3, 4 ו- 7 המיוצגים יחדיו סך 50,000 ₪;
-
לנתבע מס' 5 סך 15,000 ₪;
-
לנתבעת מס' 6 סך 15,000 ₪;
לשכה"ט הנ"ל יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל ומע"מ כחוק. יש לציין כי בקביעת שכה"ט ניתנה תשומת הלב לסכומים שנתבעו והדיון והממושך בתובענה זו.
ניתן והודע היום 23.1.2007 במעמד הנ"ל.
ידין טימור
– שופט
סגן נשיא
001036/00א
055 שולי
א בית משפט מחוזי 1036/00 גורן אלון עו"ד, חברת בית רח' העבודה 17 באשקלון בע"מ נ' זהבי דוד, שמעון ביטון, דורון אמידי ואח' (פורסם ב-ֽ 23/01/2007)