פסקי דין על אבי רז | פסקי דין על ד"ר יואב לוריה | פסקי דין על משה רייניש רונן |

55532/03 א     28/01/2007




א 55532/03 אבי רז נ' ד"ר יואב לוריה, משה רייניש רונן




30


בתי המשפט
בית משפט השלום תל אביב-יפו
א 055532/03


בפני
:
כב' השופט חגי ברנר

תאריך:
28/01/2007



בעניין:
אבי רז

התובע;


נ ג ד



1. ד"ר יואב לוריה

2. משה רייניש רונן


הנתבעים;

פסק דין

מבוא

1. בפני
י תביעה שעילתה פרסום לשון הרע נגד התובע, מר אבי רז
(להלן: "רז"). התביעה מכוונת נגד ד"ר יואב לוריה
(להלן: "לוריה"), מי ששימש במועד הרלבנטי לתביעה כרופאו של רז, ונגד מר משה רייניש רונן
(להלן: "רונן"), מי שחיבר את הספר "אתיקה עיתונאית".

2. רז היה חבר מערכת בעיתון מעריב בין השנים 1974- 1994. במחצית השניה של שנות ה-70 הוא שימש ככתב לענייני פלילים של מעריב. בשנת 2001 הוא התקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, ומאז הוא מתגורר באוקספורד, כאשר מעת לעת הוא מבקר בישראל.

3. ביום 13.4.2002, בזמן אחד מביקוריו בישראל, התקשר רז אל לוריה, וביקש לתאם עימו מועד שבו יוכל לחתום בפני
לוריה על הצהרת בריאות בטופס חידוש רשיון להחזקת אקדח. השיחה גלשה לכיוון בלתי צפוי והסתיימה בטריקת טלפון מצידו של רז. על תוכנה של השיחה חלוקות הדעות בין רז לבין לוריה: רז טוען שלוריה אמר לו כי במדינות מתוקנות, אנשים המחזיקים בדעותיו השמאלניות של רז מוחזקים מאחורי סורג ובריח או מונחים שמונה אמות מתחת לאדמה. על כן, לא יחתום על הצהרת הבריאות המבוקשת שכן על יסוד השקפותיו של רז הוא נאלץ להטיל ספק בבריאותו הנפשית.

לוריה טוען כי לא סירב לחתום על הצהרת הבריאות, ובוודאי שלא מחמת נימוקים של השקפה פוליטית, אך הוא מאשר כי הציע לרז לוותר על ההחזקה בנשק. לדבריו עשה כן משום שבהילותה של שיחת הטלפון, ביום השבת, לביתו הפרטי, עוררה בו תחושה של אי נוחות וחשש. משמע, לוריה חשש כי מצבו הנפשי של רז אינו יציב, ולכן ניסה לשכנע אותו לוותר על נשקו.

4. ביום 14.4.2002 שלח רז מכתבי תלונה על לוריה. המכתבים נשלחו אל ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל, אל מנכ"ל משרד הבריאות ואל המנהל הרפואי של קופת חולים מכבי. במכתבים אלה האשים רז את לוריה בסרוב ליתן לו שרות רפואי בשל דעותיו הפוליטיות.

5. בעקבות כך נדרש לוריה להשיב על מכתבי התלונה, וכך אכן עשה. הוא טען כי פנייתו של רז עוררה בו תחושות של חשש ואי נוחות, ולכן הציע לרז לוותר על הנשק. על יסוד תשובתו של לוריה, הוחלט שאין מקום להמשיך בברור תלונתו של רז.

6. רז לא השלים עם ההחלטה לדחות את תלונתו, והוא שב ופנה אל פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, ואל פרופ' גליק, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, ודרש את מיצוי החקירה בתלונתו נגד לוריה.

7. ביום 20.11.2002 שלח לוריה מכתב אל פרופ' אבינועם רכס, וביום 20.12.2002 שלח מכתב בנוסח זהה אל פרופ' גליק. מכתבים אלה הם העילה לתביעת לשון הרע נגדו. וכך כותב לוריה במכתבים אלה:

" ... ולכן מוטלת עלי החובה הלא נעימה להשיב מלחמה שערה ולחשוף עובדות המראות עד כמה מר רז איננו אמין. ובכן:

נספח מס' 1 הוא

פסק דין
שבו מורשע מר רז בהוצאת לשון הרע והוטל עליו ועל שותפיו קנס של 30,000 ₪ + הוצאות בשווי 10,000 ₪ במחירי 1997. הוא קם בוקר אחד והוציא כתבה מרושעת, שיקרית ומסולפת על אדם שמעולם לא עשה לו כל רע. כל המאפיינים של מכתביו עלי כבר היו באותה כתבה: רשלנות, בוז, העדר תום לב, סילוף, רוע ושקרים. ... הרשעתו של עיתונאי בהוצאת לשון הרע איננה מאורע שכיח, אך מר רז הצליח להיות אחד ממקרים בלתי שכיחים אלה.

נספח מס' 2 הוא קטע מספרו של עו"ד רונן על אתיקה עיתונאית. בפרק על דרכי עבודה פסולות יש פסקה על גניבה. הבה ננחש מיהו גיבור פסקה זו? ניחשנו נכון! זהו רז, האיש שקורא לעצמו במכתבו 'שומר חוק' ...

כל כתבי הפלילים של כל העיתונים נהגו לפי ההסכם הג'נטלמני עם מפקד המחוז ולא גנבו את המסמך, חוץ מאחד, יחיד ומיוחד- כתב הפלילים מר אבי רז
, 'שומר החוק', שמככב בפסקה 'גניבה' בספר הגדול על אתיקה עיתונאית. אבי רז
, רודף הצדק האבסולוטי, שלמען פרסום בלעדי מוכן לסכן חיי אדם.

אגב, מסיבות שברורות לי כעת, נמנע עו"ד רונן מלציין את שמו של רז בפסקה עצמה. שמו של רז נמצא רק 500 עמודים מאוחר יותר, במפתח השמות ... בד"כ מציין רונן בספרו בשמם המפורש, ללא פחד וללא משוא פנים את שועי ורוזני הארץ, את הידוענים ובכירי העתונאים, אך במקרה של רז – לא ...

מר רז טוען כי אקדחו שווה 400 שקל. בכל חנויות הנשק שבהן בדקתי ... נמסר לי שאינם מעונינים כלל לרכוש אקדח ברטה 0.22 מודל 70. ... לאקדחו של מר רז אין כל ערך כספי כסחורה למכירה, והוא ידע זאת היטב.

אם נסכם עד עתה: למר רז עבר של מוציא לשון הרע, שקרן, וגנב.

... לו היה נוהג כמו כל אדם מהיישוב זוכר להביא עמו באחד משני ביקוריו גם את רשיון הנשק יחד עם רשיון הנהיגה ולא משמיע הערה מחשידה [ראה מכתבי הקודם, 3 הפסקאות הראשונות ...]

יתכן שחשש שבעקבות השיחה הטלפונית אדווח לשלטונות הבריאות, רצה להקדים תרופה למכה ושלח את מכתבו הראשון ...

חלק גדול מהיותו איש ריב ומדון שמנהל קרבות מוזרים נגד מטרות דמיוניות נובע מהיותו אדם מר נפש ומתוסכל ממהלך חייו כנראה [ ההפסד במשפט הדיבה, תשלום הפיצויים, הפיטורים ממעריב, מצבו הכלכלי וכו]. רז שוהה בחו"ל לבדו מזה כשנתיים ומשמיע את משנתו הנאורה ..."

ההדגשות במקור).

8. בעקבות פרסום מכתבים אלה, הגיש רז את התביעה הנוכחית. רז טוען כי הפרסום בע' 246 לספרו של רונן הינו שקר ופרסום לשון הרע. לדבריו, כשהספר יצא לאור בשנת 1998, הוא התקשר אל רונן ואמר לו כי רק בשל העובדה ששמו אינו מופיע בגוף העמוד בו מתוארת גניבת הקלסתרון, ע' 246 לספר, הוא נמנע מלתבוע אותו בגין לשון הרע. עתה, כאשר התברר לרז כי רונן המשיך לפרסם לשון הרע נגדו בכך שהפנה את ידידו לוריה אל הספר ואל מפתח השמות בסוף הספר, הוא החליט לתבוע את רונן בגין פרסום הספר.

באשר ללוריה, טוען רז כי המכתבים שלוריה שלח לפרופ' רכס ולפרופ' גליק, מהווים פרסום לשון הרע בכך שהם מציגים אותו כשקרן, כגנב וכאיש ריב ומדון שמנהל קרבות מוזרים נגד מטרות דמיוניות.

9. לוריה טוען להגנתו כי לאחר שקיבל לידיו את מכתבו השני של רז, לא נותרה בידו כל ברירה אלא להתגונן ולהשיב להאשמות הקשות שהטיח בו רז. אין במכתבים משום לשון הרע על רז, אלא מדובר בתשובה לגיטימית למכתב המשמיץ ששיגר רז. תוכן המכתב לא חרג מתחום הסביר, ולוריה האמין שהדברים הם אמת לאמיתה והעלה אותם על הכתב רק לאחר שבדק את הדברים. הוא רשאי היה להסתמך על הדברים שנכללו בספרו של רונן, הואיל ורונן הוא עיתונאי ותיק ובעל מוניטין. במכתביו חזר לוריה על דברים שכתב רונן, ואף ציין את המקור עליו הסתמך. הוא טוען כי הפרסום היה אמת והיה בו ענין לציבור ועל כן עומדת לו הגנת ס' 14 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בנוסף טוען לוריה כי עומדת לו הגנת ס' 13 וכן הגנת ס' 15 לחוק.

10. רונן טוען להגנתו כי הקטע בספרו המתייחס לגניבת הקלסתרון אינו מהווה לשון הרע, משום ששמו של רז כלל אינו נזכר בקטע זה, ואין בו כל הפנייה אליו. ההפנייה נמצאת במפתח השמות, וגם שם, תחת שמו של רז, ישנה הפנייה לדף בספר, ולא לקטע ספציפי בדף. גם מפתח השמות אינו מבהיר שרז הוא מי שגנב את הקלסתרון, והא ראייה, למרות שהספר פורסם כבר בשנת 1998, לא ראה בו רז עילה להגשת תביעה נגד רונן. לגופו של פרסום, רונן טוען כי מדובר בפרסום אמת, שכן רז אכן גנב את הקלסתרון באותה מסיבת עיתונאים עם מפקד מחוז תל אביב של משטרת ישראל. בפרסום הדברים היה ענין ציבורי רב, שכן מדובר בדיווח על עיתונאי אשר הפר הוראות מפורשות של המשטרה ובית המשפט. על כן מדובר בפרסום מוגן לפי ס' 14 לחוק.

השיחה הטלפונית בין רז ללוריה

11. אין לי ספק כי שיחת הטלפון שהתנהלה בין רז ולוריה במוצאי שבת, 13.4.2002, אשר בסופו של יום הולידה את המכתבים נשוא התביעה, עלתה על שרטון בשל אי הבנה מצערת, שהיא תולדת שילוב אומלל של חוש הומור בלתי מוצלח וסר טעם של לוריה, עם קוצר רוח ורגזנות מצידו של רז. הרושם המתקבל מגרסאות הצדדים וכלל נסיבות הענין הוא שלוריה אכן הקניט את רז על רקע דעותיו הפוליטיות של רז. בענין זה קיימת הודאה משתמעת של לוריה, במכתביו הראשונים לפרופ' גליק ופרופ' רכס, עת הביע צער על כך שהשיחה גלשה לאפיקים פוליטיים. גם בעדותו בפני
י לא ממש הכחיש לוריה כי אכן אמר את הדברים שרז מייחס לו, אלא טען רק "אני לא זוכר שאמרתי לו את הדברים שהוא טוען שאמרתי" (ע' 28 לפרוטוקול). תשובה רפה זו מחזקת את המסקנה כי לוריה אכן אמר לרז את הדברים שרז טוען כי נאמרו לו. עם זאת, אין לי ספק כי דבריו של לוריה נאמרו בבדיחות הדעת, ולא היתה כל כוונה מצידו לסרב ליתן לרז את השירות הרפואי שהתבקש לתת, כשם שמספר ימים קודם לכן חתם על הצהרת הבריאות של רז לצורך חידוש רשיון הנהיגה. אין צורך לומר כי הדברים שלוריה אמר לרז, הגם שנאמרו בבדיחות הדעת, היו סרי טעם ולא היה ראוי שייאמרו. רז מצידו לא הבין את חוש ההומור המיוחד של לוריה, ופירש את דבריו של לוריה כסרוב ליתן לו שירות רפואי על רקע דעותיו הפוליטיות. רז עצמו אישר בחקירתו כי סבר תחילה שמדובר בהתחכמות מצידו של לוריה ולכן אמר לו "אין לי כח לחוכמות שלך" (ע' 14 לפרוטוקול). מכאן ואילך הלכו הענינים והסתבכו, כאשר רז הגיש תלונה נגד לוריה; לוריה התגונן; הגורמים המוסמכים גנזו את תלונתו של רז; רז לא השלים עם החלטת הגניזה, וכתב מכתב נוסף; בתגובה באו מכתביו של לוריה, נשוא התביעה שבפני
י.

האם רז הוא שנטל את הקלסתרון בלא רשות המשטרה

12. השאלה העובדתית המרכזית הטעונה הכרעה היא האם אכן רז נטל את הקלסתרון המדובר במסיבת העיתונאים שערכה המשטרה, וגרם לפרסומו בעיתון מעריב. כדי לענות על שאלה זו, אין מנוס מלחזור 30 שנה לאחור, אל אותה פרשה מוזרה של "היורה האלמוני".

13. בשנת 1976 התרחשו מספר אירועי ירי בלתי מוסברים בעיר תל אביב. אלמוני נהג לירות בלא סיבה נראית לעין בעוברי אורח תמימים, במקומות ציבוריים. במהלך המצוד הכינה המשטרה קלסתרון של החשוד בירי, אך הקלסתרון הופץ בין השוטרים בלבד, משיקולי חקירה, על מנת שהיורה האלמוני לא יידע על קיומו של הקלסתרון. החשודה בירי, שרה אלקונוביץ, נלכדה והובאה לדיון בהארכת מעצרה בשעות הבוקר של יום 14.4.1976. בית המשפט אסר על פרסום תצלומה, הואיל וטרם נערך מסדר זיהוי. באותו היום בשעות הצהריים התקיימה מסיבת עיתונאים בלשכתו של מפקד מחוז תל אביב של משטרת ישראל. מפקד המחוז הציג בפני
העיתונאים את הקלסתרון שהיה בידי המשטרה. אחד הנוכחים ביקש לצלם את הקלסתרון אך מפקד המחוז הבהיר כי הדבר אסור על פי צו של בית המשפט, משום שלמרות שמדובר בציור ולא בצילום של החשודה, הדמיון הרב בין הציור לבין דמותה של החשודה עלול לפגוע בחקירה. חרף זאת, פורסם הקלסתרון בעיתון מעריב ביום 16.4.1976, במסגרת כתבה של רז, בה דווח על עברה הפסיכיאטרי של החשודה.

14. בעקבות פרסום הקלסתרון בעיתון מעריב, התלונן ראש אגף החקירות של משטרת ישראל בפני
היועץ המשפטי לממשלה דאז, פרופ' אהרון ברק. היועץ המשפטי לממשלה שיגר מכתב ליו"ר מועצת העיתונות, ביום 7.6.1976, והביא את פרטי הענין לידיעתו. במכתבו של היועץ המשפטי לממשלה מוזכר שמו של רז כמי שנכח בעת הדיון בהארכת המעצר של החשודה, וכמי שנכח גם במסיבת העיתונאים בה הוצג הקלסתרון בפני
הכתבים. אין ספק מתוך קריאת המכתב כי כותב המכתב סבור שרז הוא שאחראי לפרסום הקלסתרון, למרות שהדבר לא נאמר באופן מפורש ולמרות שלא נטען כי מדובר במעשה גניבה.

15. יו"ר מועצת העיתונות העביר את מכתבו של היועץ המשפטי לממשלה לתגובתו של עורך מעריב דאז, מר שלום רוזנפלד. במכתב מיום 1.7.1976 טען עורך מעריב כי אין בסיס להאשמה המכוונת נגד רז. לדבריו: "קצין המשטרה, שעליו מסתמך היועץ המשפטי, אינו מתמצא בסדרי המערכת וסבור משום מה, כי אם הקלסתרון התפרסם בתוך הידיעה של אבי רז
, הרי שאבי רז
הוא שהביא את הקלסתרון – ולא היא. הצילום הובא למערכת ע"י צלם "פרי לאנסר", שצילם את הקלסתרון בהזדמנות אחרת ולא במסיבת העתונאים שבה ביקש קצין המשטרה מהצלמים לא לצלם." מר רוזנפלד טען כי לגופו של ענין לא היה בפרסום כל עבירה על כללי האתיקה, שכן קציני המשטרה אינם יכולים לחייב את עורכי העיתונים לציית למשאלתם, במיוחד כאשר במקרה דנן לא הובאה הבקשה שלא לפרסם את הקלסתרון בפני
עורך מעריב.

16. שלום רוזנפלד לא זומן לעדות על ידי רז, והנתבעים טוענים כי הדבר צריך להתפרש לחובתו. אינני סבור כי בנסיבות הענין, יש לזקוף זאת לחובתו של רז. טעמו של דבר הוא שגילו של מר רוזנפלד הוא מעל ל- 90, ונטל הראייה להוכחת האמת בפרסום מוטל על הנתבעים, ולא על התובע. ברור שרז לא היה אמור לחשוש מעדותו של רוזנפלד, שכן אינני רואה כיצד מר רוזנפלד, לו זומן לעדות, היה חוזר בו ממה שכתב בזמן אמת, לפני 30 שנה, ומאשר כיום כי בדה את הדברים מליבו וכי לאמיתו של דבר, רז היה זה שהביא את הקלסתרון למערכת. לכל היותר ניתן להניח כי מר רוזנפלד לא היה זוכר את פרטי הענין מפאת חלוף הזמן.

17. כידוע, מי שמבקש להתגונן בטענה של אמת בפרסום לפי ס' 14 לחוק, עליו נטל הראיה להראות כי הפרסום היה אמת וכי היה בפרסום ענין ציבורי. השאלה שיש להכריע בה היא האם הרימו רונן ולוריה נטל זה.

18. רונן טוען כי בתקופה בה פורסמה פרשת היורה המסתורי, הוא שימש כתב ידיעות אחרונות לענייני משפט. מתוקף תפקידו זה נהג לסקר את המתרחש באולם המעצרים ונכח במקום כמעט מידי יום ביומו. במסגרת עבודתו הוא נפגש עם עשרות אנשי משטרה, עם עיתונאים של כלי תקשורת אחרים המסקרים את התחום הפלילי ועם עורכי דין העוסקים בתחום זה. נושא פרסום הקלסתרון היה שיחת היום בקרב הכתבים, קציני המשטרה, עורכי דין וכמה שופטים, והדעה הרווחת של כולם היתה שרז הוא שגנב את הקלסתרון. לדבריו, "כולם דיברו על זה", והיו גם אנשים שראו את הגניבה במו עיניהם (ע' 41 לפרוטוקול). רונן נקב בשמם של חיים נוי כתב עתים ויצחק תליו, ראש צוות החקירה, אך לדבריו, כיום אין הם זוכרים את הפרשה (ע' 41 לפרוטוקול).

19. ואם אכן היה כל כך ברור וידוע כי רז הוא שנטל את הקלסתרון בלא רשות, מתעוררת מאליה השאלה מדוע העדיף רונן שלא לציין את שמו של רז בגוף הספר, כמי שביצע את מעשה הגניבה, אלא העדיף להכליל אותו רק במפתח השמות, באופן שמי שקורא את הספר לפי תומו אינו מסוגל לקשר בין רז לבין אותו כתב מעריב שביצע את הגניבה. רונן נשאל על כך והשיב:

"אינני יודע, ויתכן שאבי רז
בזמן שנכתב הספר לא היה בארץ ואי אפשר היה להשיג את תגובתו ... יתכן שלא רציתי להזכיר אותו כדי לא לפגוע בו, כי הערכתי את האיש ומעריך אותו כעיתונאי ... יש הרבה סיבות, למשל השערה: אם לא הצלחתי להשיג את תגובתו אני לא אפרסם את שמו ... יכול להיות שלא רציתי לפגוע בו, מתוך התייחסות חיובית לאיש בפועלו." (ע' 40- 41 לפרוטוקול).

סבורני כי התשובה אינה כנה. אני מתרשם כי הסיבה האמיתית לאי פרסום שמו של רז כמי שגנב את הקלסתרון, היתה שרונן ידע היטב, כל השנים ועד לפרסום הספר, שמדובר ברכילות גרידא, שלא ניתן לבססה בראיות של ממש, וממילא לא יהיה ניתן להגן על פרסום כזה במידה ורז יגיש תביעה בגין פרסום לשון הרע.

20. אין לי ספק כי משטרת ישראל חשדה ברז כמי שנטל את הקלסתרון בלא רשותה. קיומו של חשד כזה מתועד במכתבו של היועץ המשפטי לממשלה אל יו"ר מועצת העיתונות. עם זאת, אפילו המשטרה נזהרה מהטחת האשמה ישירה ברז, כעולה ממכתבו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר ביקש רק כי הענין יטופל על ידי מועצת העיתונות, כפי שזו תמצא לנכון. יחד עם זאת, לא הרי חשד גרידא של משטרת ישראל, כהרי קביעה פוזיטיבית שרז אכן היה זה שנטל את הקלסתרון בלא רשות המשטרה. העובדה שמועצת העיתונות לא נקטה בצעדים כלשהם נגד רז, מלמדת מן הסתם כי מועצת העיתונות באה לכלל מסקנה שלא רז הוא שנטל את הקלסתרון באותה מסיבת עיתונאים, וכי עמדתו של עורך מעריב דאז, שלום רוזנפלד, כי הקלסתרון הובא בידי צלם פרי- לאנסר שכלל לא השתתף באותה מסיבת עיתונאים, היתה מקובלת עליה.

21. רונן הרחיק לכת בספרו, שכן סיפור נטילת הקלסתרון הופיע בפרק שכותרתו "גניבה", ובגוף הפרק נאמר באופן מפורש כי היה זה כתב מעריב, ולא אחר, שנטל את הקלסתרון כדי להשיג פרסום בלעדי. מן הסתם רונן ידע היטב שהוא מטיח האשמה חמורה באדם מסויים, האשמה שלא יוכל להוכיח אם יידרש לכך, ולכן החליט שלא לנקוב בשמו של אותו אדם.

22. מי שמבקש להתגונן בטענה של אמת בפרסום, אינו יכול להסתתר מאחורי שמועות, קטעי רכילות ושיחות מסדרון בלתי מחייבות, כפי שעשה רונן.

אכן, עיתונאי ניזון בדרך כלל ממקורות מידע ואין לו ידיעה אישית משל עצמו בדבר אמיתות המידע שהוא מפרסם. עם זאת, כאשר הוא נדרש להתגונן מפני תביעת לשון הרע, לאחר שייחס לעיתונאי אחר לא פחות מאשר מעשה גניבה, אין הוא יכול לפטור את עצמו בטענה לפיה הסתמך על מקורות מידע שונים, אלא עליו לזמן עדים אשר יאמתו את המידע שפורסם. דא עקא, רונן לא זימן לעדות איש מבין אותם מקורות מידע שסיפרו לו כביכול שרז הוא מי שנטל את הקלסתרון בלא רשות, והמנעות זו פועלת לחובתו משום שנטל הראיה עליו. ניתן רק לשער כי גם אותם מקורות עלומים, העלו לכל היותר השערות בעלמא בדבר אחריותו של רז לנטילת הקלסתרון, מבלי שתהא להם ידיעה אישית משל עצמם בדבר אמיתותן של השערות אלה. יצויין עוד כי בשנת 1998, כאשר פנה אליו רז בטרוניה על הפרסום, טען רונן להגנתו כי התבסס על מקור אחד ויחיד, העיתונאי המנוח יוסי בר.

במקרה דנן, צריך היה רונן להצמד לעובדות כפי שהן, קרי, לתאר קיומו של חשד גרידא כלפי כתב מעריב, ולא להתיימר לקבוע כענין שבעובדה כי אותו כתב אכן נטל את הקלסתרון.

23. טענתו של רונן כאילו היו עדי ראייה לנטילת הקלסתרון, נסתרת מאליה מתוך ספרו של רונן עצמו, שם נרשם מפורשות כי "בלי שאיש הרגיש בכך, הוא נטל משולחנו של מפקד המחוז עותק של הקלסתרון ...". מכאן שרונן עצמו יודע כי לא היו עדי ראייה לנטילת הקלסתרון בידי רז כביכול.

24. גם העובדה שבכתבות פרי עטו של רז מופיע תיאור של הקלסתרון המצוי בידי המשטרה, אינה מעידה שרז נטל את הקלסתרון, אלא רק מעידה על כך שרז ראה את הקלסתרון. בעובדה זו אין רבותא, שכן אין חולק כי במסיבת העיתונאים הציג מפקד המחוז את הקלסתרון בפני
העיתונאים (ראה ס' 2(ב)(2) למכתבו של היועץ המשפטי לממשלה), ומכאן שרז יכול היה לתאר בכתבה את הקלסתרון, גם מבלי ליטול אותו בלא רשות משולחנו של מפקד המחוז.

25. הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי ניתן להוכיח עובדה שנוייה במחלוקת באמצעות ראיות נסיבתיות, והצדק עימם. עם זאת, במקרה דנן הראיות הנסיבתיות אינן מובילות למסקנה מסתברת אחת ויחידה כאילו רז הוא זה שנטל את הקלסתרון. לנוכח עמדתו של עורך מעריב, והעדר עדות ראייה של אדם כלשהו שראה את רז נוטל את הקלסתרון, בהחלט קיימת אפשרות סבירה שאדם אחר הוא שהביא את הקלסתרון למערכת העיתון, וזאת גם אם נתעלם לרגע מהכחשתו המפורשת של רז את הטענה כי הוא היה זה שנטל את הקלסתרון, ונשקול את יתר נסיבות הענין.

26. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי העובדה שרז טוען כיום כי לא זכורים לו פרטי הארוע, מלמדת כי הוא אכן היה זה שנטל את הקלסתרון. אין בידי לקבל טענה זו. סבורני כי הדבר רק מלמד כי עדותו של רז היתה עדות כנה ומהימנה. הוא לא התיימר לזכור פרטי ארוע שהתרחש לפני כשלושים שנה (ע' 4 לפרוטוקול). אם רז היה מנסה לחזק את עמדתו, הוא היה יכול לנסות ו"לשפץ" את גרסתו, בכך שיטען למשל כי במסיבת העיתונאים לא הועלתה כל בקשה של מפקד המחוז בענין אי פרסום הקלסתרון, או בכך שיטען כי המשטרה חילקה בעצמה את הקלסתרון לכתבים כדי ליטול את העוקץ מטענת הגניבה, או בכך שיעלה כל גרסה אחרת שעשוייה להרחיק אותו מכל מעורבות אפשרית בנטילת הקלסתרון, מתוך ידיעה כי בחלוף שלושים שנה לא ניתן יהיה להפריך את עדותו. רז לא עשה כן. הוא נצמד לעובדה האחת שזכר בוודאות: הוא לא נטל את הקלסתרון. העובדה שרז לא זכר את פרטי הארוע, אין בה כדי לפגוע בגרסתו כי לא הוא נטל את הקלסתרון. אין עסקינן ב"זכרון סלקטיבי" כפי שטוענים הנתבעים, משום שאדם יכול לזכור היטב, גם לאחר שלושים שנה, שלא ביצע מעשה פסול המיוחס לו, גם אם אין הוא זוכר דבר וחצי דבר מייתר פרטי הארוע. וכדברי רז "יש הבדל בין לזכור אם גנבתי או לזכור אם הייתי במקום אחר." (ע' 8 לפרוטוקול).

רז גם הסביר כי מכתב התלונה של היועץ המשפטי לממשלה לא הועבר אליו, והוא גילה את דבר קיומו לראשונה בשנת 2004 (ע' 9 לפרוטוקול), במסגרת ישיבת גישור שהתנהלה לאחר הגשת התביעה (ע' 20 לפרוטוקול) ולכן גם לא היה מוטרד ממנו בזמן אמת. רז גם לא זכר האם עורך מעריב פנה אליו בשעתו כדי לקבל את תגובתו בענין החשד שהופנה כלפיו. יש לציין כי לנוכח תוכן התגובה של עורך מעריב, לפיה מי שהביא את הקלסתרון היה בכלל אדם אחר ולא רז, אין להוציא מכלל אפשרות כי עורך מעריב אכן לא ביקש את תגובתו של רז למכתב.

27. טענת הנתבעים בס' 57- 58 לסיכומיהם כאילו רונן לא האשים את כתב מעריב בגניבה, אלא רק טען שהמשטרה חושדת בו בגניבה, אינה מתיישבת עם העובדה שבספר הובא סיפור המעשה תחת הכותרת "גניבה", ובגוף הפרק נרשם באופן מפורש כי "בלי שאיש הרגיש בכך, הוא [כתב מעריב- ח.ב.] נטל משולחנו של מפקד המחוז עותק של הקלסתרון ...". משמע, רונן קבע באופן פוזיטיבי שכתב מעריב הוא הגנב, ולא הסתפק רק בציון העובדה שהמשטרה חושדת בו בגניבה.

28. אל מול השערתו של רונן בדבר אחריותו של רז לנטילת הקלסתרון, הנסמכת על שמועות ושיחות מסדרון, עומדת הכחשתו הנמרצת של רז, לפיה לא היו דברים מעולם. הכחשה זו מהימנה עליי, ולא נסתרה בחקירתו הנגדית. היא מקבלת חיזוק מעמדתו של עורך מעריב דאז, כפי שהובעה במסגרת מכתב תשובתו ליועץ המשפטי לממשלה.

29. בנסיבות אלה אני קובע כי לא רז הוא שנטל את הקלסתרון באותה מסיבת עיתונאים שערך מפקד מחוז תל אביב של משטרת ישראל. על כן, הפרסום בספרו של רונן היה שגוי ומוטעה, וממילא לא יכולה לעמוד לרונן הגנת אמת בפרסום, כקבוע בס' 14 לחוק.

האם הפרסום השגוי והמוטעה מהווה לשון הרע כמשמעה בחוק

30. העובדה שפורסם ברבים דבר מה שאיננו אמת, כמו במקרה דנן, לא די בה כדי להטיל חבות בגין פרסום לשון הרע, אם לא ניתן לייחס את לשון הרע כמכוונת כלפי התובע דווקא. דבר זה עולה מהגדרת "לשון הרע" בס' 1 לחוק. על פי הגדרה זו, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:

" (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;"

הדגש הוא על אדם מסויים, שעלול להפגע מן הפרסום.

31. במקרה דנן, נזהר רונן ולא ציין בגוף הספר (בע' 246) את שמו של רז כמי שנטל את הקלסתרון. אין גם כל הפנייה בע' 246 לספר אל שמו של רז המופיע רק במפתח השמות, כגון, בדרך של הערת שוליים. הרמז היחיד לזהותו של רז הוא בעובדה שנאמר כי מדובר בכתב מעריב. הקורא הסביר, שאינו יודע מי היו כתבי מעריב בשנת 1976, אינו יכול לנחש למי התכוון רונן.

למעשה, רק מי שיודע מראש או לפחות חושד שהכוונה היא לרז, או מי שמחפש באופן כפייתי מידע כלשהו על רז, יוכל לאתר את שמו של רז במפתח השמות בשולי הספר, בע' 761, ולגלות כי שמו של רז מוזכר בע' 62, 246, 571, 604 ו- 663 לספר. והנה, בעוד ששמו של רז אכן מופיע בכל אותם עמודים אליהם מפנה מפתח השמות, רק בע' 246 אין כל אזכור של שמו. מכאן אמור הקורא להסיק כי רז הוא אותו כתב מעריב הנזכר בע' 246 לספר, למרות ששמו אינו מופיע באותו עמוד. יצויין כי מפתח השמות כולל מאות רבות של אנשים שונים הנזכרים בספר. בע' 761 לבדו נזכרים שמותיהם של 74 אנשים נוספים מלבד שמו של רז.

32. ואכן, כעולה מס' 12 לתצהירו, רז עצמו סבר בזמן אמת, כאשר הספר יצא לאור בשנת 1998, כי לא ניתן לזהותו כאותו כתב מעריב הנזכר בע' 246 של הספר, ולכן נמנע מהגשת תביעה נגד רונן, מה גם שבנסיבות אלה, עצם הגשת התביעה היתה עלולה להוות הגורם העיקרי להפצת הדיבה.

33. נשאלת איפוא השאלה כיצד עלה בידי לוריה לזהות את הקשר שבין רז לבין אותו כתב מעריב הנזכר בע' 246 לספר. לכאורה, העובדה שעלה בידי לוריה ליצור את הקשר מלמדת כי הפרסום אכן היווה לשון הרע כלפי רז. דא עקא, ההסבר לכך הוא פשוט בתכלית. מתברר כי לוריה הוא ידידו של רונן ומשמש כרופא המשפחה שלו. זה האחרון אף העניק לו במתנה את הספר המדובר (ראה עדותו של לוריה בע' 32 לפרוטוקול ועדותו של רונן בע' 48 לפרוטוקול). לאחר שפרץ הסכסוך בין רז ללוריה, ניהל לוריה שיחות עם רונן וטיכס עימו עצה בעניינו של רז (ראה הודאתו של רונן בס' 19 לתצהירו). אגב, גם רז סבר אותה עת שרונן הוא ידידו, וגם הוא ביקש להתייעץ עמו בענין תלונה שהגיש נגדו לוריה למועצת העיתונות (ס' 19 לתצהירו של רונן). יש רק להצטער על שרונן לא נהג בהגינות המתבקשת כלפי רז ולא סיפר לו שלוריה כבר ביקש את עצתו בענין זה. לכך יש להוסיף כי רונן עצמו הודה בעדותו כי מאוחר יותר גם הפר הבטחה שנתן לרז, שלא יספר ללוריה אודות שיחתו עם רז: "אני לא גאה בזה, אבל כך עשיתי" (ע' 49 לפרוטוקול).

לוריה אמנם הכחיש את הטענה כאילו רונן הוא שהסב את תשומת ליבו לקשר שבין פרשת הקלסתרון הנזכרת בע' 246 לספר, לבין שמו של רז במפתח השמות, וטען כי "אני לא צריך את רונן, יש מחשב ויש ספרים וגוגל" (ע' 32 לפרוטוקול), אך הכחשה זו אינה מהימנה עליי ואני מתרשם כי מדובר בנסיון של לוריה להסיר כל חשד מידידו רונן.

רונן, בשונה מלוריה, גילה זהירות רבה יותר בהצגת גרסתו, וטען רק כי "לא זכור" לו שדיבר עם לוריה אודות פרשת הקלסתרון (ס' 20 לתצהירו וכן ע' 49 לפרוטוקול). חוסר זכרון בענין כה מהותי, שהתרחש זמן כה קצר קודם להגשת התביעה, אינו מתקבל על הדעת ויש לראות בו משום חיזוק של ממש למסקנה כי רונן היה זה שטרח להפנות את לוריה אל ע' 246 לספרו, ואף טרח להציג את הזיקה המתבקשת בין פרשת הקלסתרון לבין שמו של רז במפתח השמות. ברור כי בסכסוך שבין רז לבין לוריה, הציב רונן את עצמו לצידו של לוריה, הן בכך שהסתיר מפני רז את העובדה שלוריה נועץ עימו בענין זה, והן בכך שהפר את הבטחתו לרז וסיפר ללוריה אודות שיחתו עם רז. בנסיבות אלה, אך סביר להניח כי רונן גם סיפק ללוריה "תחמושת" במאבקו נגד רז, לרבות את האסמכתא כביכול לכך שרז הוא גיבור פרשת הקלסתרון, ואת "נוסחת הקשר" בין רז לבין אותו כתב מעריב הנזכר בספר.

34. הכלל שנפסק בשורה של פסקי דין הוא:

"ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים ..."

ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני פ"ד מג(2), 333 ,עמ' 337-338.

אין ספק כי קורא סביר לא היה מצליח ליצור את הקשר בין כתב מעריב האלמוני לבין רז. נזכיר כי הספר פורסם בשנת 1998, כ- 22 שנה לאחר פרשת הקלסתרון, וגם חלוף הזמן הקהה את עוקצו של הפרסום והקשה על היכולת של הקורא הסביר לקשר בין רז לבין אותו כתב מעריב.

אכן, מי שמחפש באופן שיטתי ויזום מידע "מפליל" נגד רז, דוגמת לוריה (ראה ס' 18 לתצהירו), עשוי היה להגיע בכוחות עצמו למסקנה כי כתב מעריב אינו אלא רז, אלא שהמבחן הקובע הוא יכולתו של הקורא הסביר ליצור את הקשר, ולא יכולתו של אדם העסוק בכוונה תחילה בחיפוש חומר נגד אדם מסויים. על כן, מקובלת עליי טענתו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו, לפיה לוריה אינו בבחינת הקורא הסביר.

35. התוצאה היא שלא ניתן לקבוע כי הפרסום בספר מהווה לשון הרע נגד רז, וממילא אין מקום לקבל את התביעה נגד רונן. עם זאת, טוב יעשה רונן אם ידאג לתקן במהדורה הבאה של ספרו את סיפור פרשת הקלסתרון, שכן עם פרסום

פסק דין
זה, תיחשף לעין כל זהותו של כתב מעריב אליו התכוון רונן בספרו. כתוצאה מכך, הפרסום המקורי שלא היה בבחינת לשון הרע, בהעדר יכולת מעשית לזהות את רז עם נשוא הפרסום, עלול להפוך כעת ללשון הרע נגד רז.

36. אכן, לכאורה ניתן היה להטיל על רונן חבות בגין פרסום לשון הרע, לנוכח המסקנה כי הוא היה זה שטרח והפנה את לוריה לפרשת הקלסתרון, ול"נוסחת הקשר" המאפשרת לזהות את רז עם אותו כתב מעריב הנזכר בספר, אלא שבצדק טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי טענה זו נזנחה על ידי רז בסיכומיו, כאשר רז מיקד את טיעוניו נגד רונן בגין עצם הפרסום בספר, וזנח את הטענה בענין הפרסום של רונן מול לוריה.

37. לעומת זאת, ובשונה מרונן, שהיה זהיר דיו, לוריה אינו יכול להיוושע בטענה לפיה אין המדובר כלל בלשון הרע נגד רז. טעמו של דבר הוא שלוריה טרח והסביר במכתביו לפרופ' גליק ולפרופ' רכס, ברחל בתך הקטנה, כי רז הוא אותו כתב מעריב שגנב כביכול את הקלסתרון, ובכך הרחיק לכת הרבה יותר מרונן הזהיר, שהקפיד שלא לנקוב בשמו של רז. לוריה אף דאג ל"פענח" עבור נמעני המכתב את נוסחת הקשר בין שמו של רז, המופיע במפתח השמות בסוף הספר, לבין אותו כתב מעריב גיבור פרשת הקלסתרון.

38. בשולי הדברים אציין כי איני סבור שאמירתו של לוריה לפיה "מסיבות שברורות לי כעת, נמנע עו"ד רונן מלציין את שמו של רז בפסקה עצמה. ...", מהווה לשון הרע. רז טוען בסיכומיו כי משפט זה נועד ליצור רושם כי מדובר כביכול באדם מסוכן. סבורני כי אין זה הפרוש האפשרי היחיד, וניתן לפרשו גם כסברה של לוריה לפיה רונן חשש מתלונות של רז נגדו.

האם עומדת ללוריה הגנת "אמת דיברתי" בפרשת הקלסתרון

39. לוריה מבקש להתגונן מפני תביעת הדיבה בענין פרשת הקלסתרון, בטענה כי היה אמת בפרסום, דבר המהווה הגנה לפי ס' 14 לחוק.

40. משקבעתי כי הפרסום נגד רז היה שגוי ומוטעה ומיסודו, ממילא מתבקשת המסקנה כי לא יכולה לעמוד ללוריה הגנת אמת בפרסום בקשר לקביעתו הפוזיטיבית כי לרז עבר של גנב, וכי רז גנב כביכול את הקלסתרון.

41. גם קביעתו של לוריה לפיה למען פרסום בלעדי, רז מוכן לסכן חיי אדם, היא לשון הרע שלגביה לא חלה הגנת אמת בפרסום, שכן קביעה זו יוצאת מנקודת מוצא בלתי נכונה, לפיה רז הוא שנטל את הקלסתרון.

האם עומדת ללוריה הגנת ס' 13(9) לחוק

42. ס' 13(9) לחוק קובע כי:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ... פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור;"

43. לוריה טוען כי עומדת לו הגנת ס' 13(9) לחוק הואיל ומדובר במכתבי תשובה לתלונה שהגיש נגדו רז ועל פי הוראות נציג קבילות הציבור במשרד הבריאות והוראות ההסתדרות הרפואית, הוא חייב ליתן תגובתו לפרסום.

44. בא כוחו של רז טוען בסיכומיו כי מדובר בהרחבת חזית, שכן הגנה זו לא נזכרה בכתב ההגנה. על כך משיב בא כוחו של לוריה כי אין מדובר בהרחבת חזית, הואיל ולפי תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בעל דין רשאי להסתמך על הוראת דין שלא הביא בכתב טענותיו. כמו כן, הוא מפנה לס' 20 לכתב ההגנה.

סבורני כי יש ממש בטענתו של רז לפיה מדובר בהרחבת חזית. תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, לא נועדה לפתוח פתח ברוחבו של אולם לשם העלאת טענות הגנה חדשות שזכרן לא בא בגוף כתב ההגנה. אם הנתבעים היו טוענים בכתב ההגנה כי מדובר בפרסום שהיו חייבים לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות מוסמכת, לא היתה עומדת להם לרועץ העובדה שלא הזכירו את ס' 13(9) בשמו, ולכך נועדה תקנה 74(ב). אלא שבמקרה דנן, אין למצוא בכתב ההגנה כל זכר לטענות המבססות את הגנת ס' 13(9). אין עסקינן איפוא בהשמטה גרידא של הוראת דין, אלא באי העלאתה של טענת הגנה מהותית, דבר שאינו ניתן לתיקון באמצעות תקנה 74(ב).

ב"כ הנתבעים מפנה בסיכומיו לע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ ואח' נ' גד לויטין פ"ד מו(3), 617 ,עמ' 624-625, אך הציטוט המובא על ידו הוא חלקי. הציטוט המלא יובא להלן:

"אכן עולה מכאן, כי אין התובע מחוייב לציין בכתב התביעה את כל העילות המשפטיות עליהן בדעתו להסתמך, ורשאי הוא להתבסס, במהלך הדיון או בשלב הסיכומים, על עילות משפטיות אחרות ונוספות. אך אין ללמוד מכך, שהתובע פטור מלציין בכתב התביעה את העובדות עליהן מושתתות עילות תביעתו. למעשה עולה מהאמור בתקנות 9 (5) ו- 71 לתקנות סדר הדין שאת העובדות עליהן מתכוון התובע להסתמך לביסוס העילה, חובה עליו לציין בכתב התביעה." (ההדגשה אינה במקור).

גם ההפנייה לס' 20 לכתב ההגנה אינה במקומה, שכן כל שנכתב בס' 20 לכתב ההגנה הוא שהואיל ולוריה הסתמך על פסק הדין שהטיל על רז אחריות בגין פרסום לשון הרע, עומדת לו הגנת ס' 13. משמע, מדובר אך ורק בטענת הגנה ביחס לפרסום לפיו לרז יש עבר של מוציא לשון הרע. אין כאן כל טענה להגנת ס' 13 לגבי יתר הטענות המהוות לשון הרע נגד רז.

45. גם לגופו של ענין, לא עומדת ללוריה הגנת ס' 13(9). הגנה זו לא נועדה להכשיר פרסום לשון הרע, רק משום שלשון הרע נכללה במכתב תגובה שהנתבע נדרש לכתוב לרשויות המוסמכות. ס' 13(9) לחוק לא נועד ליצור מעין "עיר מקלט" לדברי השמצה חסרי שחר. כל הגורס אחרת, מביא את הדברים לידי אבסורד, ומחטיא את המטרה העומדת ביסוד ההגנה של ס' 13(9) לחוק.

כפי שנפסק בדנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל תק-על 2003(2), 341 ,עמ' 343, בקשר להגנת ס' 13(5) לחוק:

"החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין -שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין -שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה."

גם בענין ס' 13(9), אין כל קשר בין הצורך להגן על אמירת דברים לגופו של ענין, בלא מורא, לבין מתן הגנה להשמצות שאין בינן לבין הענין המדובר ולא כלום.

על לוריה היתה מוטלת חובה להשיב על מכתבו של רז, לגופו של ענין, וכל דבר שהיה נכתב לגופו של ענין, ולא לגופו של אדם, היה חוסה תחת הגנת ס' 13(9), גם אם לא היה אמת. עם זאת, לא היתה מוטלת על לוריה כל חובה חוקית להשמיץ את רז ולהאשים אותו בגניבה. אם לוריה היה כותב לפרופ' גליק ולפרופ' רכס כי רז הוא שקרן, משום שאין יסוד לטענה כאילו סירב ליתן לו טיפול רפואי, אזיי היתה עומדת לו הגנתו של ס' 13(9) לחוק, משום שזוהי תגובה לגופו של ענין, וזאת בהתעלם מן השאלה האם האשמתו של רז כשקרן מבוססת אם לאו. נזכיר כי הגנת ס' 13(9) חלה גם על פרסום כוזב שנעשה בזדון (ראה דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל תק-על 2003(2), 341 ,עמ' 342), אך אין מקום להרחיבה אל מעבר לגבולות המשרתים את האינטרס המוגן.

46. זאת ועוד, מכתביו של לוריה נשלחו לאחר שכבר הוחלט לגנוז את תלונתו של רז נגדו, כאשר לוריה גילה כי רז אינו משלים עם החלטה זו. איש לא ביקש את תגובתו של לוריה למכתביו של רז בהם מחה על ההחלטה לגנוז את הטיפול בתלונתו (ולפחות, לא הוצגה כל ראיה לדרישה כזו כלפי לוריה), ולכן לוריה אינו יכול לטעון כי מכתביו נכתבו על פי דרישה של הרשות המוסמכת.

האם עומדת ללוריה הגנת ס' 13(5) לחוק

47. ס' 13(5) לחוק קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי ...פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפני
הם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור ;".

טוען לוריה כי הפרסום נעשה תוך כדי דיון בפני
גופים שהוסמכו לברר תלונות שהוגשו נגד רופאים. על כן מדובר בגופים בעלי סמכות מעין שיפוטית להכריע בגורל התלונה שהוגשה נגד לוריה.

48. גם כאן, מדובר בהרחבת חזית לעומת טענותיו של לוריה בכתב ההגנה, וגם כאן, גם לגופו של ענין לא עומדת ללוריה הגנת ס' 13(5). לא ניתן לומר כי הפרסום נעשה תוך כדי דיון בפני
אדם בעל סמכות מעין שיפוטית, משום שהמכתבים נשלחו לאחר שהמכותבים כבר החליטו להפסיק את הטיפול בתלונתו של רז, כך שלא התקיים כל דיון בפני
המכותבים. כעולה מתצהירו של לוריה עצמו, הוא שלח את המכתבים בעקבות קבלת מכתביו של רז בהם נדרשו פרופ' רכס וגליק לחזור בהם מהחלטתם להפסיק את הטיפול בתלונתו של רז. איש לא ביקש את תגובתו של לוריה למכתבים אלה של רז, ומכאן שהם נכתבו מחוץ לגדרו של דיון בפני
אדם בעל סמכות מעין שיפוטית.

האם עומדות ללוריה הגנות ס' 15 לחוק בקשר לפרשת הקלסתרון

49. לוריה טוען כי עומדות לו הגנות ס' 15 לחוק, הן הגנות תום הלב.

אינני סבור כי לגבי מרכיב זה של הפרסום – האשמתו של רז בגניבת הקלסתרון - עומדת ללוריה הגנת ס' 15 לחוק. תנאי מוקדם לתחולת ההגנות של ס' 15 לחוק הוא קיומו של תום לב בפרסום. במקרה דנן, אין ולא היה כל קשר בין מעשה הגניבה שיוחס לרז בשנת 1976, לבין תשובה עניינית לתלונתו של רז נגד לוריה בשנת 2002. מה ענין שמיטה להר סיני? אינני סבור כי פרסום האשמה זו היה פרסום סביר, כנדרש בס' 16(א) לחוק על מנת שתחול חזקת תום הלב. בנוסף, היה כאן נסיון של לוריה לפגוע ברז באמצעות הפרסום במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק. אינדיקציה לחוסר תום הלב בפרסום ניתן למצוא בכך שלוריה ידע היטב שרונן נזהר מלנקוב בשמו של רז כמי שנטל את הקלסתרון. חרף זאת, הוא היה מוכן להרחיק לכת הרבה יותר מרונן ולייחס לרז את מעשה הגניבה, ובכך נטל על עצמו אחריות לאמיתות הפרסום, וגם נהג בחוסר תום לב. הכלל הוא שפרסום הכולל ביטויים עולבים יתר על המידה, שולל קיומו של תום לב בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע ע' 298). על כן, "ניסוח בוטה ומעליב בצורה בלתי סבירה עשוי להעיד על היעדר תום ליבו של המפרסם ואף לגרום לכך שלא תעמוד לו החזקה שעשה את הפרסום בתום לב ..." (שם, ע' 264).

כמו כן, ראה פסק הדין שניתן בימים אלה ממש, בקשר לשלילת ההגנה המוחלטת לפי ס' 13(5) לחוק, בע"א (מחוזי ת"א) 1506/02 גיל עודד, עו"ד נ' חיר פואד, עו"ד, תק-מח 2007(1), 1812 , 1819 (2007):

"עולה מן האמור, שלבעלי דין המגיעים לכותלי בית הדין כדי להגן על האינטרסים שלהם, יש חסינות מפני תביעת לשון הרע, ובלבד שמטרתם העיקרית היא אכן הגנת האינטרסים שלהם ולא פרסום גנותו של בעל הדין שכנגד בהגשת תביעה קנטרנית, שתועלת אין בצידה.
כמו כן, נראה כי בכל מקרה יש צורך לעמוד בקריטריונים של אמת ומידתיות".

וכן:

"דעתי היא כי לאור העקרונות האמורים, הרי שבפני
נו מקרה בו ראוי אף ראוי להגיע לכלל מסקנה כי החסיון האמור אינו יכול לסייע למשיב. הדברים שהטיח המשיב בפני
המערער באו להטיל בו כתם חמור ביותר ללא כל הצדקה ואין ספק שהיה בהם משום זדון ורשעות לשמם, ולא נדרשו לגופו של התיק אלא לצורך הכפשת הפרקליט בלבד." (ע' 1821).

אכן, מקובל עליי כי על הפרק עמדה שאלה של מהימנות- האם רז דובר אמת בתלונתו, או שמא הוא מעליל על לוריה עלילות שווא. עם זאת, וכפי שציינתי קודם לכן, לוריה אכן אמר את הדברים שייחס לו רז, גם אם בבדיחות הדעת, אך במקום שלוריה יודה בדברים ויסביר כי נאמרו בבדיחות הדעת, הוא העדיף לנסות ולהציג את רז כאדם שאינו ראוי לאמון כלשהו, למרות שרז לא שיקר, אלא טעה בהבנת כוונתו של לוריה. התנהגות זו נגועה בחוסר תום לב מצידו של לוריה.

בא כוחו של לוריה מפנה בסיכומיו לפסק הדין שניתן בת"א (שלום יר') 18135/00 יורם יזדי נ' עו"ד שידלוב, תק-של 2003(1), 1905, שם נפסק שתשובתו של נתבע על תלונתו של תובע אינה צריכה להצטמצם בהכרח רק למענה ישיר לטענות שבתלונה. דא עקא, באותו ענין האשים הנתבע את התובע בכך שהינו אדם טעון מבחינה אמוציונלית הנוהג להגיש תלונות גם אם אין בהן דבר, וזאת כדי להפחיד את עובדי העיריה הנוגעים בדבר. הא ותו לא. ברי כי לא ניתן להשוות בין האשמות אלה, המתונות באופן יחסי, לבין ההאשמות החריפות הנכללות במכתבו של לוריה.

הטענה לפיה רז הורשע בפרסום לשון הרע

50. רז טוען כי האמור במכתבו של לוריה, כאילו רז הורשע בגין פרסום לשון הרע והוטל עליו ועל שותפיו קנס בסך 30,000 ₪, מהווה פרסום לשון הרע. רז אינו מכחיש את העובדה כי חוייב במשפט אזרחי בגין פרסום לשון הרע, במסגרת פסק הדין בת.א. 72326/96 מלמן נ' מעריב הוצאת מודיעין ואח'. עם זאת, לטענתו, לא הרי הטענה הבלתי נכונה כאילו הורשע בפלילים, כהרי החיוב האזרחי.

51. אכן, אין ספק כי מדובר בפרסום שאינו מדוייק, שכן אין חולק כי רז לא הורשע בפלילים בגין פרסום לשון הרע, אלא רק חוייב במשפט אזרחי בגין פרסום לשון הרע. עם זאת, מדובר בפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש, ועל כן עומדת לזכותו של לוריה הגנתו של ס' 14 לחוק, הקובע כי הגנת אמת בפרסום "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". הדגש בחלק זה של מכתבי לוריה היה עצם העובדה שרז חוייב בדין בשל פרסום לשון הרע. מטרתו של לוריה היתה לגזור גזירה שווה בין פרשת מלמן לבין הסכסוך שהתגלע בין רז ולוריה, וכדי להראות שגם בעניינו של לוריה, לא היה בסיס לטענות שהעלה רז וכי מדובר בפרסום לשון הרע מצידו. בנסיבות אלה, השיבוש שנפל בהצגת העובדות כהווייתן על ידי לוריה, לא היה משמעותי.

52. בנוסף, היה ענין ציבורי בהבאת פרטי הארוע בפני
פרופ' גליק ופרופ' רכס, כדי לנסות ולשכנעם כי גם במקרה של לוריה, לא היה בסיס להאשמותיו של רז.

הטענה לפיה רז השמיע הערה מחשידה באזני לוריה וחשש שלוריה ידווח עליו לשלטונות הבריאות

53. במכתביו של לוריה לפרופ' גליק ופרופ' רכס נכתב, בין השאר, כי רז השמיע באוזניו של לוריה "הערה מחשידה", ומועלית השערתו של לוריה, לפיה רז חשש שלוריה ידווח עליו לשלטונות הבריאות, ולכן החליט להקדים תרופה למכה והתלונן על לוריה.

54. אין ספק כי מי שקורא את מכתביו של לוריה מגיע לכלל מסקנה כי לוריה סבור שרז מעורער בנפשו ואינו כשיר להחזיק ברשיון לאקדח, וכי רז הבין שלוריה עמד על מצבו הנפשי, וחשש כי הדבר ידווח לשלטונות הבריאות. מדובר בלשון הרע מן המדרגה הראשונה, שכן הטלת דופי במצבו הנפשי של אדם, ולו גם על דרך הרמיזה, פוגעת פגיעה אנושה בשמו הטוב של הנפגע, משפילה אותו עד עפר, מבזה אותו ועלולה לגרום ללעג כלפיו. הדברים מקבלים משנה חומרה כאשר ניתנת להם גושפנקה מעין רפואית מפיו של הרופא המטפל באופן שוטף בנפגע, ובתור שכזה, הקורא הסביר מניח כי ידועים לו מן הסתם פרטים רפואיים אודות מצבו של הנפגע יותר מלכל אדם אחר.

55. כדי לתרץ את התרשמותו כביכול בדבר מצבו הנפשי של רז, טען לוריה כי רז התקשר לביתו במוצאי שבת, ודרש לדעת בדחיפות מתי יוכל להגיע כבר למחרת למרפאתו. דברים אלה עוררו בליבו של לוריה אי נוחות, והוא ניסה לשכנע את רז לוותר על ההחזקה בנשק, אך בתגובה עמד רז על דרישתו להפגש עם לוריה, ולבסוף טרק את הטלפון בזעם.

56. בפיו של רז קיים הסבר מדוע חש צורך להפגש עם לוריה בדחיפות. לדבריו, הוא ביקר במרפאתו של לוריה ביום 9.4.2002 כדי להחתים את לוריה על אישור מצב בריאות לצורך חידוש רשיון נהיגה. רק לאחר מכן, התברר לו כי עליו לחדש גם את רשיון הנשק שברשותו ולשם כך עליו לחתום על הצהרת בריאות נוספת. אז ניגש ביום ה', 11.4.2002, למרפאתו של לוריה. הואיל והיה תור ארוך, נאמר לו על ידי המזכירה להתקשר ללוריה בשבת, כדי לקבוע תור ליום ראשון, שכן ביום ראשון בערב לוריה יטוס לחו"ל (ע' 12 לפרוטוקול). הוא עצמו עמד לטוס לחו"ל ביום שישי שלאחר מכן (ע' 13 לפרוטוקול).

57. במהלך עדותו של לוריה בפני
י, התבקש לוריה להגיב על טענתו של רז, לפיה הדחיפות בקיום השיחה והפגישה נעוצה דווקא בעובדה שלוריה עצמו אמור היה לטוס לחו"ל ביום למחרת. באופן תמוה, לוריה לא יכול היה להכחיש או לאשר טענה זו, למרות שנשאל על כך גם במסגרת השאלון. בתשובה לשאלה האם זה נכון שלמחרת שיחתו הטלפונית עם רז הוא נסע לחו"ל (ראה מוצג/3), השיב לוריה: "יתכן". בחקירתו הנגדית טען כי לא מצא נכון לבדוק ענין זה (ע' 23 לפרוטוקול). אין צורך לומר כי מדובר בעובדה בעלת חשיבות קרדינאלית, שכן אם אכן מקור הדחיפות והבהילות של רז היתה נסיעתו הצפוייה לחו"ל של לוריה, נוטל הדבר את עוקצה של טענת לוריה לפיה בהילותו של רז נטעה בליבו חשש ואי נוחות באשר למצבו הנפשי של רז. תשובתו המתחמקת של לוריה בענין נסיעתו שלו לחו"ל, מביאה למסקנה כי רז דובר אמת, ומקור הבהילות של שיחתו עם לוריה היה נסיעתו הצפוייה של לוריה לחו"ל. מכאן נובעת מסקנה נוספת, והיא, שבזמן אמת לא קינן בליבו של לוריה כל חשש באשר למצבו הנפשי של רז, והדברים נאמרו לרז בבדיחות הדעת, שרז לא היה שותף לה. חיזוק למסקנה זו מצוי בעובדה שימים בודדים קודם לכן, ביום 9.4.2002, אישר לוריה בלא כל היסוס הצהרת בריאות של רז לצורך חידוש רשיון הנהיגה (מוצג ת/4), הכוללת הצהרה לפיה לא ידוע על בעיות נפשיות של רז. החשש הנזכר במכתביו של לוריה לפרופ' גליק ופרופ' רכס הועלה איפוא רק כדי להצדיק את דברי ההקנטה שהשמיע לוריה באוזני רז בענין מצבו הנפשי הנלמד מדעותיו הפוליטיות, ולשוות להם בדיעבד גוון מקצועי וענייני.

יצויין כי גרסתו של רז, לפיה צלצל לביתו של לוריה ביום שבת משום שכך נאמר לו לעשות, הועלתה במכתבי התלונה של רז (ראה מכתביו מיום 19.8.2002 נספח ב' לתצהירו ומיום 24.1.2003 נספח ב' לתצהירו), כך שלוריה יכול היה בנקל להפריך גירסה זו, באמצעות זימונה לעדות של מזכירתו. המנעותו מעשות כן, פועלת לחובתו:

"אי הבאתו של עד רלוונטי מעורר, מדרך הטבע, את החשד כי יש דברים בגו,וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד."

ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו ואח' פ"ד מה(4), 651 ,עמ' 658-659).

הסברו של לוריה, לאי הזמנתה של מזכירתו, ולפיו רז "מספר הרבה סיפורים" (ע' 25 לפרוטוקול) אינו מניח את הדעת. אכן, עד למועד עדותו לא ציין רז כי המזכירה היא שאמרה לו לצלצל ללוריה, אך עצם הטענה כי בעת שביקר במרפאה העמוסה, נאמר לו לצלצל ללוריה, הועלתה על ידי רז כבר בעבר, כך שברור כי לשיטתו של רז, מי ששוחח עימו בענין זה היו או לוריה עצמו או מזכירתו.

58. לוריה אישר בעדותו כי התיזה לפיה רז החליט להקדים תרופה למכה ולהתלונן נגדו בטרם ידווח לוריה לשלטונות הבריאות אודות התרשמותו מרז, אינה אלא היפותזה שלו "מדוע הוא [רז] מרים את כל המגדל קלפים על כלום, רוב מהומה על לא מאומה" (ע' 30 לפרוטוקול). יש להצטער על כך שלוריה טרח ליצור במכתביו את הרושם כאילו רז לוקה בנפשו, רק כדי למצוא צידוק לדברים שאמר לרז באותה שיחת הטלפון ביניהם. כאשר הדברים באים מפיו של הרופא המטפל ברז, הם מקבלים משנה תוקף, גם כאשר אין להם בסיס עובדתי. העובדה שאין למצוא במכתביו של לוריה אמירה מפורשת המייחסת לרז מחלת נפש, אינה גורעת מן העובדה שזהו הרושם הכללי המתקבל מקריאת מכתביו על ידי האדם הסביר, ולכן הדברים הם בבחינת לשון הרע. לענין זה ראה ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ו-3 אח' פ"ד נו(2), 607 ,עמ' 619-620:

"עם זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר."

59. גם אם הייתי מניח לטובתו של לוריה כי רז אכן החליט על דעת עצמו להתקשר במוצאי שבת אל לוריה, מבלי שהדבר הוצע לו קודם לכן על ידי מזכירתו של לוריה, אין לי ספק כי לוריה לא חשד אף לרגע אחד שהדבר מצביע על מצב נפשי מעורער של רז. לכל היותר ניתן היה לפרש את שיחת הטלפון לביתו של לוריה כמעשה בלתי מקובל ובלתי מנומס, הגובל בחוצפה מצידו של רז, המטריד את הרופא בביתו. מכאן ועד הטענה כאילו התעורר בליבו של לוריה חשד בענין יציבותו הנפשית של רז- המרחק גדול. הרי מצבו הרפואי של רז לא היה זר ללוריה, בהיותו רופא המשפחה שלו, שנפגש עימו ימים ספורים קודם לכן. ברי איפוא כי למרות עיתוי השיחה ותוכנה, לוריה לא סבר באמת ובתמים כי מצבו הנפשי של רז הוא אכן מעורער.

הוא הדין בטענה כאילו רז צריך היה להחתים את לוריה על הצהרת הבריאות בגין רשיון הנשק, בד בבד עם החתמתו של לוריה על הצהרת הבריאות בענין רשיון הנהיגה. גם אם אניח כי רז התרשל בכך שנזכר בהצהרת הבריאות בענין רשיון הנשק רק לאחר שביקר אצל לוריה בענין הצהרת הבריאות לצורך רשיון הנהיגה (רז הסביר כי גילה את המכתב בענין חידוש רשיון הנשק רק לאחר שביקר אצל לוריה, אך בצדק טוען ב"כ הנתבעים כי מעדותו משתמע שרז היה ער לענין זה עוד בהיותו באנגליה- ע' 13 לפרוטוקול), לכל היותר יכול היה לוריה להסיק מכך כי רז הוא מפוזר ושכחן, אך בוודאי שלא ניתן היה להסיק מכך דבר חצי דבר בענין מצב נפשי מעורער.

60. לוריה טוען בסיכומיו כי עומדת לו הגנת אמת בפרסום בענין ה"הערה המחשידה" שהשמיע באוזניו רז ובענין השערתו כי רז חשש שבכוונתו לדווח עליו לשלטונות הבריאות. אינני מקבל טענה זו. מדובר ברמיזות שנועדו ליצור את הרושם בלב הקורא כי מצבו הנפשי של רז היה מעורער, ולכל הפחות, כי זו היתה התרשמותו של לוריה בזמן אמת. כפי שפורט לעיל, סבורני כי בזמן אמת לא היה ללוריה כל חשד בקשר למצבו הנפשי של רז, והרמיזות נועדו אך ורק לתרץ ולהצדיק את הדברים סרי הטעם שהשמיע באוזניו של רז באותה שיחה טלפונית.

61. אינני סבור כי לגבי מרכיב זה של הפרסום עומדת ללוריה הגנת ס' 15 לחוק. כזכור, תנאי מוקדם לתחולת ההגנות של ס' 15 לחוק הוא קיומו של תום לב בפרסום. במקרה דנן, הרמיזות חסרות השחר בענין מצבו הנפשי של רז היו משוללות תום לב ובלתי סבירות. לא היתה כל אמת באמירות אלה, וחזקה על לוריה, בתור רופאו של רז, שידע כי אינן אמת. אין ספק כי היתה כאן כוונה של לוריה לפגוע ברז במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי ס' 15. על כן אמירות אלה לא רק שאינן נהנות מחזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק, אלא שחלה עליהן חזקת חוסר תום הלב הקבועה בס' 16(ב) לחוק. הכלל הוא שפרסום הכולל ביטויים עולבים יתר על המידה, שולל קיומו של תום לב בפרסום (א' שנהר, דיני לשון הרע ע' 298).

לענין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח' תק-על 2001(3), 399 , 418 (2001):
"אשר לענייננו, אין ספק בליבי כי הנתבעות חרגו אל-מעבר למיתחם הסבירות. הכותרת לא היתה אובייקטיבית, היא לא היתה הוגנת, היא לא היתה אחראית. הכותרת היתה מטעה ויצרה רושם מוטעה בליבו של הקורא. לשונה של הכותרת היתה קשה ובוטה. היא לא סיפרה אמת לקוראים. הנתבעות כשלו והוציאו עצמן אל מחוץ לתחום הסביר בנסיבות של סעיף 15(2) לחוק. ... משהגענו לכלל מסקנה כי בפרסמן את הכותרת שפירסמו חרגו הנתבעות מתחום הסביר, ממילא לא עלה בידיהן לקיים אחד משני התנאים המוקדמים היוצרים - כהוראת סעיף 16(א) לחוק - חזקת תום לב. הנתבעות לא עלה בידן אפוא להקים לזכותן חזקת תום לב."

הטענה לפיה רז הוא איש ריב ומדון המנהל קרבות מוזרים

62. לוריה טוען כי התנהלותו של רז בכל הפרשה מוכיחה כי מדובר באיש ריב ומדון. כך למשל, התעקשותו לברר את התלונה נגד לוריה לאחר שכבר הוחלט לגנוז אותה, כמו גם הפניית טענות קשות נגד פרופ' גליק ורכס, בגין החלטתם לגנוז את התלונה. רז גם הגיש תלונה בפני
יו"ר ההסתדרות הרפואית נגד פרופ' רכס, והאשים אותו כי תיפקד כדוור וכחותמת גומי המאשר את גרסתו של לוריה בלא לעשות כל מאמץ כדי לברר את הדברים בעצמו. לאחר מכן, בעדותו כינה רז את יו"ר ההסתדרות הרפואית בכינוי הגנאי "ראש הגילדה". לוריה מוסיף וטוען כי רז הספיק להסתכסך אפילו עם בא כוחו הראשון, שהגיש את התביעה הנוכחית בשמו.

63. סבורני כי בענין זה עומדת ללוריה הגנת ס' 15(3) לחוק, שכן מדובר בפרסום שנעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של לוריה. בנוסף, לגבי חלק זה של הפרסום עומדת ללוריה חזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הענין. לוריה ביקש להראות כי אין להתייחס ברצינות לתלונותיו החוזרות ונשנות של רז וכי אדם בעל מזג רגיל לא היה מגיש תלונה נגדו, ולצורך כך היה זה בהחלט סביר מצידו לטעון כי רז הוא איש ריב ומדון.

גם אמירתו של לוריה לפיה הגשת התלונה נובעת מהיותו של רז אדם מר נפש ומתוסכל, חוסה תחת כנפיו של ס' 15(3) לחוק, מאותם הטעמים.

64. אין בסיס לטענת רז בסיכומיו כאילו מדובר בשינוי חזית. בס' 31 לכתב ההגנה טען לוריה באופן מפורש כי חלות עליו ההגנות הקבועות בס' 15 לחוק.

65. לנוכח המסקנה כי בענין זה עומדת ללוריה הגנת ס' 15(3) לחוק, אין צורך לדון בשאלה האם עומדת ללוריה הגנת אמת בפרסום בטענה לפיה רז הוא איש ריב ומדון.

66. בשולי הדברים אציין כי האמירה לפיה רז שוהה לבדו בחו"ל, אינה עולה כדי לשון הרע, גם אם ברור שאין המדובר באמירה מחמיאה.

טענת לוריה להקלות

67. לוריה טוען כי הוא זכאי להקלות לפי ס' 19 לחוק. סעיף זה קובע כי בבואו של בית המשפט לפסוק פיצויים, הוא רשאי להתחשב לטובתו של הנתבע במקרים מסויימים המפורטים בסעיף. בכל הנוגע לטיעון כי רז גנב את הקלסתרון, ברי כי לוריה היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, הואיל והסתמך על ספרו של רונן ואף נועץ עימו קודם לכן. לפיכך, בגין מרכיב זה של הפרסום, הוא זכאי להקלה לפי ס' 19(2) לחוק. עם זאת, אין מקום להקלה בנוגע לרמיזות כאילו רז לוקה בנפשו. טעמו של דבר הוא שלוריה ידע היטב כי אין כל שחר לרמיזות אלה, ומטרתן היחידה היתה להכפיש את רז ולהציגו כאדם שאינו ראוי לאמון כלשהו.

גובה הפיצוי

68. מן המקובץ עולה כי לוריה פרסם לשון הרע על רז, פרסום שאינו מוגן על פי החוק, בשני עניינים: פרשת הקלסתרון והערותיו בענין מצבו הנפשי של רז. בגין פרסומים אלה, עליו לפצות את רז.

69. לוריה טוען בסיכומיו כי לכל היותר יש לחייבו בתשלום פיצוי מינימלי. לדבריו, לא נגרם לרז נזק כלשהו. הפרסום נעשה לחוג מצומצם ביותר של גורמים- אותם רופאים שרז פנה אליהם במכתבי התלונה נגד לוריה. כמו כן, הפרסום הפוגע נעשה רק לאחר שרז לא הרפה מהענין, ופנה פעם נוספת בדרישה לחקור את תלונתו, לאחר שהוחלט לגנוז אותה.

70. ס' 7א' לחוק קובע כי בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי שלא יעלה על סך של 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואם הוכח כי הפרסום נועד בכוונה לפגוע, ניתן להכפיל את הפיצוי. עסקינן בקביעת סכומים מירביים שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק, ולא ברף תחתון (רע"א 7943/01 יורם נור נ' יערי ואח', תק-על 2001(3), 1740 , 1741 (2001).
סבורני כי במקרה דנן קיימות נסיבות המצדיקות את הפחתת הפיצוי שיש לפסוק לזכותו של רז: לוריה לא סירב ליתן שרות רפואי לרז מתוך מניעים פוליטיים וחטאו המקורי הסתכם באמירת דברים סרי טעם, מתוך בדיחת הדעת; הפרסום הפוגע הופנה אך ורק אל שני הרופאים שאליהם פנה רז בתלונה נגד לוריה ולא זכה לפרסום כלשהו מעבר לכך; לוריה האמין באמיתות הפרסום בענין הקלסתרון; הפרסום נעשה רק לאחר שלוריה חש כי הוא נרדף פשוטו כמשמעו על ידי רז, שאינו מתכוון להניח לפרשה לבוא לידי סיום, אינו משלים עם ההחלטה לגנוז את תלונתו ואינו מסתפק בהבעת הצער המסוייגת במכתבו הראשון של לוריה; השפה בה השתמש רז כלפי לוריה במכתבו לפרופ' רכס מיום 19.8.2002 היתה בוטה למדיי.

אין לי ספק כי לרז נגרמה עוגמת נפש רבה כתוצאה מן הפרסום הפוגע, אך יש לזכור כי הפרסום הפוגע בא רק בתגובה לכך שרז סירב להשלים עם גניזת תלונתו, ובתור אקט של מגננה מצידו של לוריה, שחש כי אין בכוונתו של רז להניח לו. רז יכול היה לצפות כי לוריה יגיב בחריפות על מכתבו.

בנסיבות הענין, יש להעמיד את הפיצוי על סך של 20,000 ₪.

71. רז מבקש בסיכומיו כי בית המשפט יורה ללוריה לפרסם מודעת התנצלות והכחשה. בצדק משיב לוריה בסיכומיו כי אין לבית המשפט סמכות לחייב נתבע בפרסום התנצלות. לעומת זאת, לפי ס' 9 לחוק, בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע בפרסום תיקון או הכחשה וכן בפרסום פסק הדין. במקרה דנן, הנני מחייב את לוריה להודיע בכתב לפרופ' גליק ולפרופ' רכס , עם העתק לרז, כי בית המשפט קבע שאין שחר להאשמה כי רז גנב את הקלסתרון ואין שחר לרמיזות בדבר מצבו הנפשי של רז, וכי לוריה חוייב לפצות את רז בגין פרסום לשון הרע. כמו כן הנני מורה ללוריה לצרף להודעתו העתק של פסק הדין.

72. סוף דבר, הנני מחייב את לוריה לשלם לרז פיצויים בסך 20,000 ₪ וכן לשלוח לפרופ' גליק ולפרופ' רכס הודעות כאמור לעיל. בנוסף ישלם לוריה לרז הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. התביעה נגד רונן נדחית בלא צו להוצאות.

73. המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.



ניתן היום ט' בשבט, תשס"ז (28 בינואר 2007) בהעדר הצדדים.


חגי ברנר
, שופט












א בית משפט שלום 55532/03 אבי רז נ' ד"ר יואב לוריה, משה רייניש רונן (פורסם ב-ֽ 28/01/2007)