פסקי דין על חמדאן מוניר | פסקי דין על ליפשיץ עודד

731/06 א     04/02/2007




א 731/06 חמדאן מוניר נ' ליפשיץ עודד




33
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000731/06
א 000664/06
בפני
:
כבוד השופט עודד גרשון

תאריך:
04/02/2007
בעניין:
חמדאן מוניר
ע"י ב"כ עו"ד
לוי רפאל

המבקש

נ ג ד
ליפשיץ עודד
ע"י ב"כ עו"ד
ביין יואב

המשיב
פסק דין
1. מבוא

זהו ה"סיבוב השני" בהתדיינות בעניין הבוררות שהתנהלה בפני
רו"ח ארנון רצ'קובסקי בקשר לסכסוך שבין הצדדים:

ב"סיבוב הראשון" הגיש המבקש בקשה לביטול פסק בורר במסגרת ת.א. 315/03 באשר לפסק הבורר שניתן ביום 18.2.03 (להלן – "פסק הבוררות הראשון"). בפסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ביום 15.2.04 התקבלה הבקשה שבת.א. 315/03 ופסק הבורר בוטל משום שהתברר כי הבורר מנע מן המבקש להעיד את רו"ח צבי לבנה, שעדותו היתה מהותית ביותר להליך ו"יכולה היתה לשנות את הכרעתו של הבורר מן הקצה אל הקצה".

המשיב הגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין האמור לבית המשפט העליון (רע"א 2662/04). בפסק הדין מיום 18.7.05 הכריע בית המשפט העליון כדלקמן:

"(...)

2. בהסכמת הצדדים, אנו מקבלים הערעור; אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת פסק הבוררות.

3. העניין יחזור לבורר, אשר ישמע את רואה החשבון ואת טענות הצדדים בעניין זה וזאת בלבד. על יסוד כל אלה יינתן פסק בורר חדש.

4. המשיב (המבקש דכאן. ע.ג.) מוותר בזאת על כל הטענות האחרות שהעלה בפני
בית המשפט המחוזי באשר לאישור פסק הבוררות".

(פסק דינו של בית המשפט העליון צורף כנספח ו' לבקשה).

ואכן, העניין חזר לשולחנו של הבורר אשר נתן, ביום 12.6.06, את פסקו השני במסגרת הסכסוך שבין הצדדים.

המשיב הגיש בקשה לאישור הפסק השני (ת.א. 664/06) ואילו המבקש הגיש בקשה לביטולו (ת.א. 731/06). המבקש עותר לבטל את פסק הבורר בשל העילות שלהלן:

א. לא היה הסכם-בוררות בר-תוקף, עילה לפי סעיף 24(1) לחוק הבוררות, תשכ"ח- 1968 (להלן- "החוק").

ב. הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות, עילה לפי סעיף 24(3) לחוק.

ג. לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו, עילה לפי סעיף 24( 4) לחוק;

ד. הותנה בהסכם- הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן, עילה לפי סעיף 24(6) לחוק.

ה. הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו, עילה לפי סעיף 24(8) לחוק.

ו. הפסק נוגד את תקנת הציבור, עילה לפי סעיף 24(9) לחוק.

ז. קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד, עילה לפי סעיף 24(10) לחוק.

אלו הן שתי הבקשות העומדות עתה להכרעת בית המשפט.

2. השתלשלות העניינים

א. המבקש והמשיב, יחד עם שותף שלישי, ד"ר אמין זידאן, הקימו באפריל 2000 חברה תחת השם "מדיקל העמק יקנעם (2000) בע"מ" (להלן - "החברה"). חברה זו עסקה במתן שירותי קרדיולוגיה ורפואה מקצועית באיזור יקנעם. (עמ' 1-2 לפסק הדין מיום 15.2.04 שצורף כנספח א' לבקשה).

זמן קצר לאחר הקמת החברה פרש ד"ר אמין זידאן מן הפרוייקט המשותף. החברה הקימה אז חברת בת "מרפאות שיניים קהילתיות יקנעם 2000 בע"מ" (להלן - "חברת הבת").

ב. חברת הבת, כמו החברה עצמה, לא הגיעו לרווחיות. יתרה מכך, חברת הבת דרשה השקעה נוספת מן הבעלים.

בעקבות כך ביקש המשיב לפרוש מן החברה.

ג. ביום 07.10.02 התכנסו הצדדים במשרדו של רואה החשבון של החברה מר צבי לבנה והסכימו עקרונית על פרישתו של המשיב. הסכמה זו גובשה בטיוטת הסכם.

ד. בינתיים חלה המבקש ואושפז לתקופה ממושכת. על כן התעכבו הליכי הפרישה והמחלוקות בין הצדדים באשר לפרישתו של המשיב החריפו.

ה. ביום 15.01.03 חתמו הצדדים על הסכם בוררות. הצדדים ציינו במבוא להסכם כי נתגלעו ביניהם סכסוכים "בקשר לחברות מדיקל העמק בע"מ ומרפאות שיניים קהילתיות יקנעם בע"מ" וכי החליטו למסור את כל הסכסוכים ביניהם "בקשר לנ"ל" לבוררות של בורר יחיד. על שום כך הסכימו, בסעיף 1 להסכם הבוררות, למסור "את ההכרעה בכל המחלוקות והסכסוכים ביניהם" לרואה חשבון ארנון רצ'קובסקי, כבורר דן יחיד.

בין היתר הסכימו הצדדים, בהסכם הבוררות, כי -

"7. הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שלפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, אך ינמק את פסק הבורר.

8. על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך 30 יום מהיום שהתחיל לדון בסכסוך או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל דין, הכל לפי המוקדם יותר".

ו. ביום 18.2.03 נתן הבורר את פסקו הראשון שבו קבע כדלקמן:

"1. לצורך ההתחשבנות בין הצדדים יראו את מוניר
(המבקש דכאן. ע.ג.) כאילו השקיע סך 310,400 ₪ המהווה תמורה נאותה לשכרו בהשוואה למגיע לעודד (המשיב דכאן. ע.ג.). ואולם אם ברצונו כי החברה תזכה אותו בפועל בגין השכר וההוצאות יהיה עליו לשלם את המיסים הנובעים מפעולה זו.

2. על מוניר להשקיע בחברה בדרך של תשלום התחייבויותיה סך 715,600 ₪ וחשבונו יזוכה בהתאם. תחשיב זה נעשה בהתחשב בשכר התאורטי המגיע למוניר כאמור לעיל.

3. הלוואות הבעלים של שני הצדדים תומרנה בהון מניות נפרע.

4. עודד יעביר את כל מניותיו בחברה למוניר ללא כל תמורה.

5. עודד ישוחרר מכל ערבות שנתן, לרבות בטחונות אישיים שלו לטובת נושי החברה (כולל מוסדות בנקאיים), וכל חובותיה - לרבות החובות לבנקים ישולמו על ידה ועל ידי מוניר, למעט סך 87,861 ₪ שעליו לשאת כחלקו בגרעון. במידה ותשלומיו בגין חובות החברה מיום 1.1.2003 עד היום עלו על 68,000 ₪ - יוקטן הסכום האמור (87,801 ₪) בגובה ההפרש.

6. אם למרות האמור לעיל, יתברר כי צד ג' (בנק או נושה אחר של החברה) פרע התחייבות כלשהי מהתחייבויותיהן של החברה או החברה הבת מעודד, או מימש בטחונות שעודד נתן לו בגינם, מעבר לסכום האמור, יהיה עודד זכאי לקבל ממוניר שיפוי מלא על כספים ששילם או על בטחונותיו שחולטו או מומשו עקב חובותיהן של החברה והחברה הבת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בגובה 4% לשנה.

7. להבטחת האמור בסעיף 6 ישאר בעינו השעבוד שרשם מוניר לטובת עודד על הקרקע בעוספיה, וזאת לתקופה של שלוש שנים מיום מתן פסק הבוררות.

8. שכר הבוררות בסך 10,000 ₪ ועוד מע"מ בניכוי מקדמה בסך 2,000 ₪ ועוד מע"מ, דהיינו 9,440 ₪ כולל מע"מ ישולם בחלקים שווים על ידי הצדדים במעמד מסירת פסק הבוררות".

(עמ' 3 לפסק הבורר מיום 18.2.03 שצורף כנספח ג' לבקשה).

ז. המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות הראשון בגין העילות הקבועות בסעיפים 24(3), 24(4) ו24(9) לחוק (ת.א. 315/03).

כאמור לעיל, בקשת הביטול התקבלה בשל העילה שלפי סעיף 24(4) לחוק משום שהבורר מנע מן המבקש להעיד את רו"ח צבי לבנה. בפסק הדין נקבע כי -

"הגעתי למסקנה כי לאור יריעת המחלוקת שבין הצדדים הרי שעדותו של רו"ח צבי לבנה היתה עדות מהותית ומרכזית מבחינתו של המבקש. לפיכך, העובדה שנמנע ממנו להעיד עד זה, פגעה פגיעה של ממש בסיכוייו להוכיח את טענותיו בפני
הבורר.

רו"ח לבנה ניהל את מערכת החשבונות של שתי החברות וליווה את פעילותן ואת העומדים בראשן. אך טבעי הוא, בנסיבות אלה, כי רו"ח לבנה הכיר היטב את מערכת ההתקשרות שבין הצדדים והיה עד להשתלשלות העניינים שהובילה להליך הבוררות.

(...)

בניגוד לטענת המשיב, טענתו של המבקש היא כי עדותו של רו"ח לבנה הינה מהותית ביותר שכן עד זה לא אמור היה להעיד בנושאים חשבונאיים בלבד אלא על לב ליבו של הסכסוך, היינו, על הסכמתו של המשיב לשאת בחובות הבנקאיים של העסק ועל העלאת התחייבות זו על הכתב (...).

(...).

שאלתי את עצמי אם ראוי לבטל את הפסק לחלוטין או שמא עדיף להחזיר את הענין לבורר עם הוראות לשמוע את העד האמור ולהכריע את הדין לאחר מכן.

לאחר עיון בפסק הבורר ובמכלול נסיבות הענין, הגעתי למסקנה כי לכאורה נראה שהבורר גיבש את דעתו באופן שיקשה עליו להישאר עם "ראש פתוח" לאפשרות שכנוע כי התוצאה צריכה להיות שונה מזו שאליה הגיע בפסק הבוררות שלפני.

על שום כך, אני עומד לבטל את פסק הבורר".

ח. בעקבות כך הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א2662/04) שבמסגרתה נתן בית המשפט העליון, ביום 18.7.05, את פסק הדין שצוטט לעיל והורה על החזרת העניין לבורר.

ט. ביום 12.6.06 נתן הבורר את פסק הבוררות השני בו קבע כדלקמן:

"ו. (...)

ב"כ חמדאן (היינו, המבקש שלפני. ע.ג.) טוען בסיכומיו ובתוספת לסיכומיו כי עלי להמתין עם מתן פסק הבורר עד אשר אקבל מרו"ח לבנה דו"ח מפורט אשר יתייחס, בנוסף למצב החובות של החברות לצדדים, גם לנתונים אודות המכירה, ודו"חות כספיים לשנת 2003.

מפרטיכל הישיבה מיום 28.9.05 עולה כי לבנה ביקש מחמדאן לקבל את הסכמי המכירה כולל תאריכים וסכומים ומליפשיץ (היינו, המשיב שלפני. ע.ג.) לקבל את דפי הבנקים. דפי הבנקים נמסרו, אך לבנה לא קיבל את הסכמי המכירה. תהליך מסירת החומר הנדרש היה איטי וארך הרבה מעבר לתאריך שקבעתי (15.10.05!) ולמרות זאת ניסיתי למצות את התהליך עד תום והארכתי שוב ושוב את המועד עד שלבסוף, באיחור של למעלה מ-4 חודשים, קיבלתי את הדו"ח של לבנה בדבר התשלומים שביצעו הצדדים, שהוא הדו"ח החשוב מבחינתי. כששאלתי את רו"ח לבנה בדבר הסכם המכירה, אמר לי שלא קיבל פרטים כלשהם. ממילא, נתון זה אינו עשוי לשפוך אור חדש על ההתחשבנות, ובהתחשב בנזק המתמשך שנגרם לליפשיץ, החלטתי שאין עוד טעם להמתין. באשר לדו"חות הכספיים לשנת 2003, הדבר במפורש לא נדרש על ידי וסוכם באותה ישיבה בפירוש שלא נמתין לעריכתם; כמו כן, אינני רואה בהם כל צורך בקבלת ההחלטות. אוסיף עוד כי מריבוי הדרישות לדו"חות חסרי משמעות לבוררות זו, המלוות ברמיזות לפסול את הליך הבוררות אם לא אמתין לקבלתם, עולה ההתרשמות העגומה שכל מטרתן הינה השגת דחיה נוספת, בבחינת "או שהכלב ימות או שהפריץ ימות". לא אסכים לדחיה מתמשכת שאין עימה כל משמעות אמיתית לבוררות זו, והיא גורמת נזק רב לצד האחר בבוררות. (...).

(...)

ז. החלטות

לאור האמור לעיל אני קובע כי:

לצורך ההתחשבנות בין הצדדים יראו את חמדאן כאילו השקיע סך 310,400 ₪ המהווה תמורה נאותה לשכרו בהשוואה למגיע לליפשיץ.

על חמדאן לשלם לליפשיץ סך 733,119 ₪ בצרוף ריבית בשיעור 4% לשנה והפרשי הצמדה מיום 1.1.2004 ועד יום מתן פסק בוררות זה. תחשיב זה המפורט בנספח ב' נעשה בהתחשב בשכר התיאורטי המגיע לחמדאן כאמור לעיל. החל מיום מתן הפסק, ישא החוב ריבית לא צמודה בשיעור פריים ועוד 3%.

כל סכום שיידרש מי מהצדדים לפרוע בגין חובות העסק מהתקופה שעד יום 18 בפברואר, 2003, ישולם שווה בשווה ע"י שני הצדדים.

ליפשיץ יהיה רשאי לקזז את חלקו בכל סכום כאמור לעיל אשר ישולם ע"י חמדאן, מיתרת חובו של חמדאן כלפיו בהתאם לסעיף 2.

(...)".

(פסק הבוררות השני שצורף כנספח ט' לבקשה).

י. מכאן הבקשות העומדות עתה להכרעה.

3. טענות המבקש

א. המבקש טען כי הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים ביום 15.1.03 בוטל ו"שבק חיים לכל חי". לטענתו, "(...) בהתאם לפסק-דינו של בית המשפט העליון, הסכם הבוררות המקורי, (...) בוטל, ופסיקתו של בית המשפט העליון משכללת הסכם בוררות חדש (...)".

לטענת המבקש "הסכם הבוררות שנשתכלל כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט העליון, תולה למעשה את כל ההכרעה בסוגיה- בעדותו של רו"ח לבנה, העד המרכזי הרלוונטי. הדבר אף מודגש כך שרק עדותו של רו"ח לבנה תישמע, לרבות טענות הצדדים לעניין זה בלבד, ורק על יסוד אלה יינתן פסק בורר חדש".

על שום כך, טען המבקש, מתקיימת בענייננו עילת הביטול שלפי סעיף 24(1) לחוק.

ב. המבקש טען כי הבורר לא עמד בתנאי הסכם הבוררות החדש שהותוו בפסק דינו של בית המשפט העליון בדבר הסתמכות רק על עדותו של רואה החשבון לבנה מכיוון ש"(...) אפילו אם בחר הבורר לאמץ את "גרסת השכחה" של רו"ח לבנה, ועל כן נבצר היה ממנו להגיע לממצא פוזיטיבי, הרי בכך פקעה סמכותו לדון יותר ולהכריע בסכסוך נשוא הבוררות. שכן מכאן והלאה, הכרעתו אינה על סמך עדותו של רו"ח לבנה".

על שום כך, טען המבקש, מתקיימת בענייננו עילת הביטול שלפי סעיף 24(3) לחוק.

ג. המבקש הוסיף וטען כי לאור העובדה שהבורר לא המתין לקבלת הדו"חות הכספיים בטרם נתן את פסקו מתקיימת בענייננו העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק.

ד. לטענת המבקש הבורר חרג מסמכותו בכך שיצר הסכם חדש בין הצדדים, "יש מאין", תוך התעלמות מהעובדה כי "(...) המשיב היה המשקיע הפיננסי ולכן התחייב כלפי הבנקים, ואילו המבקש ניהל העבודה בחברות". מכאן קמה עילה לפי סעיף 24(3) לחוק.

ה. לטענת המבקש –

"ניגוד העניינים בפרשה זו ומשוא הפנים חובק כמעט את כל המעורבים בה ויורד לשורשם של דברים, עד כי המבקש עמד בפני
קנוניה של ממש. כפי שניתן לראות, המשיב הפעיל השפעתו הו על הבורר והן על העד המרכזי, כפי שיודגם להלן:

115.1 המשיב, אשר היבט המימון היה מנת חלקו בעסק, עשה שימוש ברו"ח לבנה שהינו רואה החשבון בעסקיו הפרטיים, לחשבונאות החברות. רו"ח לבנה הוא כאמור, העד המרכזי בפרשה.

115.2 המשיב ממשיך להיות, לאורך כל ההליכים, אחד מלקוחותיו הגדולים של רו"ח לבנה.

115.3 הבורר- הינו רו"ח אשר אף הוא הועסק ע"י המשיב.

115.4 הבורר- הינו חבר ילדות של המשיב".

לאור דברים אלה, טען המבקש, מתקיימת בענייננו העילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק.

ו. המבקש טען כי פסק הבוררות השני ניתן לאחר שחלפו מתום ישיבות הבוררות שלושים הימים שהוקצבו למתן הפסק בהסכם הבוררות ולכן מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(8) לחוק.

ז. לטענת המבקש "אמנם, הצדדים נתנו הסכמתם מכללא לארכה לצורך המצאת דו"חות כספיים רלוונטיים, אשר בסופו של דבר, הבורר לא המתין לקבלת דו"חות כספיים אלה, כאמור לעיל. מכאן, שההסכמה להארכת מועד בטלה, ועל כן פסק הבוררות שניתן שלא במועדו, דינו להתבטל".

ח. המבקש הוסיף וטען כי הבורר לא נימק את פסקו ומשום כך מתקיימת בענייננו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) לחוק.

המבקש טען "מה היה אומד דעת הצדדים בנסיבות העניין? מהו הדין כשלא גובש הסכם מפורש ובכתב לעניין חלוקת אחריות? מהו הדין לגבי חובות שערבות הצדדים הינה ביחס אליהם, ביחד ולחוד? כיצד ניתן, אם בכלל, לחלק האחריות כשאין יריבות ישירה בין הצדדים? האם קיימות טענות הדדיות בדבר האחריות לנזקים שנגרמו לחברות ולמבוי הסתום אליו נקלעו? שאלות רמות ונכבדות אלה לא זכו לכל דיון, לכל הנמקה, ולכל הכרעה מצד הבורר, שעשה מלאכתו קלה, במטרה לנשל המבקש מזכויותיו במהלך של "משחק מכור מראש"".

ט. המבקש הוסיף וטען כי הבורר לא נימק מדוע פסק כי הוא, המבקש, יחוב באופן אישי כלפי המשיב ומדוע קבע כי הצדדים יהיו חייבים באופן שווה לחובות על אף שהיו בפני
הבורר ראיות המעידות על חבותו של המשיב בלבד.

י. עוד טען המבקש כי "החיובים הכספיים האישיים, (...), כמו גם הפגיעה ללא הנמקה בזכויות הסוציאליות של המבקש, אינם מתיישבים עם הערכים והאינטרסים שחברה מתוקנת מבקשת לפתח ולקדם, חותר תחת קשרי מסחר תקינים, מנוגד לחופש החוזים, ושם ללעג ההסכמות בין צדדים. (...)".

על שום כך טען המבקש כי מתקיימת בענייננו עילה לפי סעיף 24(9) לחוק.

4. טענות המשיב

א. המשיב טען כי הסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים ביום 15.1.03 תקף ולכן לא מתקיימת בענייננו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק.

המשיב הוסיף וטען כי אף לדידו של המבקש קיים בין הצדדים הסכם בוררות תקף, שהרי המבקש טען בבקשתו כי פסק דינו של בית המשפט העליון הקים הסכם בוררות חדש. מכאן שגם לשיטתו של המבקש לא מתקיימת בענייננו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק.

ב. באשר לטענה בדבר קיומה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק טען המשיב -

"הכיצד יכולה לעמוד טענתו של מוניר (היינו, המבקש. ע.ג.) כעת- שיש לבטל את פסק הבורר מחמת שלא ניתנה לו הזדמנות להמציא ראיות נוספות? כאשר לשיטתו הוא - הוא הסכים שאסור להמציא ראיות נוספות מעבר לעדות לבנה".

בנוסף, טען המשיב כי המבקש "(...) לא ביקש למסור ראיות - שלא התקבלו. מוניר (המבקש. ע.ג.) ביקש מהבורר להמתין תקופה נוספת בלתי מוגבלת בזמן, עד שהוא ישיג את הראיות. ראיות שנצטווה להגישן חצי שנה קודם לכן!!!".

לטענת המשיב, משלא ניצל המבקש את ההזדמנות שניתנה לו להביא את ראיותיו הוא מנוע מלטעון לביטול פסק הבוררות בגין העילה הקבועה בסעיף 24(4) לחוק.

ג. לטענת המשיב הצדדים בחרו את הבורר, רואה חשבון במקצועו, "בשל ידיעותיו המקצועיות והתאמתו המיוחדת לפסוק בסכסוך".

עוד טען המשיב כי הבורר "(...) בחן ושקל את ה"ראיות" אותן ביקש מוניר להוסיף וקבע באופן פוזיטיבי שאין בהם להשפיע על התחשיב החשבונאי - (...) מבקש מוניר מבית המשפט להעביר את שיקול דעתו המקצועי של הבורר תחת שיבטו - ולמעשה להכריע שאותם מסמכים עליהם מצביע מוניר היו יכולים להשפיע על התחשיב החשבונאי".

המשיב הוסיף וטען כי טענת המבקש הינה טענה ערעורית שאין לה מקום בבית משפט של בוררות.

ד. לטענת המשיב הרחיב המבקש בהתנהגותו את סמכות הבורר בכך שביקש להמציא לבורר "שלל ראיות וטען בפני
ו שמכלול הראיות שימסר לו ו/או נמסר לו- תקף ומחייב אותו בפסקו (...)". לאור דברים אלה טען המשיב כי הבורר לא חרג מסמכותו.

המשיב טען כי "טענות מוניר (המבקש דכאן. ע.ג.) שהבורר חרג מסמכותו כשהתעלם "מחלוקת התפקידים" ו/או "הסכמות קודמות" בין מוניר ועודד (המשיב דכאן. ע.ג.) - הינה טענה ערעורית שאין מקומה במסגרת בקשה לביטול פסק בורר. כמו כל יתר טענות המבקש- גם היא "מתעלמת" מהעובדות כהווייתן. ויודגש, מה שמכנה מוניר הסכמות או חלוקת תפקידים- הן למעשה ליבה של המחלוקת שמוניר היה צריך להוכיח (ובה כשל)". (ההדגשה במקור. ע.ג.).

ה. המשיב הוסיף וטען כי "(...) משמסרו הצדדים את הכרעתם לבורר, הכפיפו עצמם לשיקול דעתו ואינם יכולים לטעון, בפני
בית המשפט, ששיקול דעת זה היה מוטעה. (...)".

ו. באשר לטענת המבקש כאילו הבורר היה נגוע בניגוד עניינים בשל היכרותו המוקדמת עם המשיב טען המשיב כי כבר בישיבת הבוררות הראשונה הודיע הבורר לצדדים על היכרותו עם המשיב כך שהמבקש ידע על יחסי הרעות השוררים בין הבורר למשיב ועל אף ידיעתו זו "(...) ולאורך כל הדרך נתן את אמונו בבורר. מפליא איך איבד את אמונו רק כשהוא מבקש לדחות את הקץ ולבטל את הפסק".

ז. בהתייחסו לטענת המבקש כאילו פסק הבוררות ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו טען המשיב כי דין הטענה להדחות מן הטעמים הבאים:

המבקש לא ראה בגורם הזמן למתן פסק הבוררות גורם חשוב.

המבקש מנוע מלטעון טענה זו מכיוון שהוא בעצמו גרם לעיכוב במתן פסק הבוררות.

המבקש נתן את הסכמתו להארכת המועד למתן פסק הבוררות.

לא נגרם עיוות דין מהעיכוב במתן פסק הבוררות.

הסכמתו של המבקש להארכת המועד למתן הפסק לא הייתה מותנית.

ח. בהתייחסו לטענת המבקש על כך שהבורר לא נימק את פסקו טען המשיב כי לשיטתו של המבקש (לפיה הסכם הבוררות אינו תקף ולכן חלה התוספת לחוק הבוררות) לא חלה על הבורר החובה לנמק את פסקו.

ט. המשיב הוסיף וטען כי אף במקרה שהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים תקף לא מתקיימת כאן עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(6) לחוק. זאת, משום שדי בכך שפסק הבוררות יראה כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו להכרעה, טענות הצדדים וטעמים שהביאוהו להכרעה. כן טען המשיב כי מאחר ועל פי הסכם הבוררות הופטר הבורר מהדין המהותי, מסדרי הדין ומדיני ראיות הרי שחובת ההנמקה המוטלת עליו קלה יותר מאשר במקרה שהבורר מחויב לדין המהותי וסדרי הדין.

י. לטענת המשיב "בפסק הבוררות שלפנינו, הובאה פרשת העובדות שבבסיס שיקוליו של כבוד הבורר, בבהירות ובפירוט הנדרשים להבנת ההכרעה הכוללת. הבורר הסביר את החלטותיו ונימק כיצד הגיע אליהן, כשלב ליבו של הפסק מושתת על המעמד המשפטי של שותפים ועקרון החבות ההדדית בחובות ובזכויות (...). הפתרון אליו הגיע הבורר ראוי ומוסבר היטב, (...), ובנסיבות מביא לסיום כל הסכסוך בצורה מהירה ויעילה".

יא. בהתייחסו לטענת המבקש כאילו פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור טען המשיב שכאשר בעל דין מעלה טענה מעין זו עליו להראות שמתקיים "(...) נדבך נוסף, או שונה, מעבר ליתר העילות, שאחרת לא טען דבר".

המשיב טען כי טענתו של המבקש בנוגע לעילה זו היא "(...) הרכב של שורה אחת מכל אחת מהעילות ו/או הטענות שכבר טען לפנינו, ללא כל חידוש".

על שום כך, טען המשיב, לא מתקיימת בענייננו עילת ביטול זו.

5. דיון

א. האם היה בענייננו הסכם בוררות בר תוקף?

אין בידי לקבל את טענת המבקש על כך שלאור פסק דינו של בית המשפט העליון שקבע כי פסק הבוררות הראשון בטל, הרי שהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים ביום 15.1.03 אינו תקף עוד.

פסק דינו של בית המשפט העליון לא הסתפק בביטולו של פסק הבוררות הראשון. אכן, בית המשפט העליון ביטל את פסק הבוררות הראשון ואולם בסמוך לביטול הורה על החזרת התיק לבורר על מנת שישמע את עדותו של רואה החשבון לבנה.

על ההבדלים בין ביטול פסק בוררות לבין החזרתו לבורר עמד כב' הנשיא זוסמן בע"א 638/76 דוד ודייזי סלח נגד יעקב דגן, פד"י לא(1) 656, 658 כדלקמן:

"מה בין ביטול הפסק לבין החזרתו לבורר? שבמקרה הראשון "שבק הסכם הבוררות חיים לכל חי" (...) לענין הסכסוך שנדון בו, ואותו סכסוך לא יבוא עוד לפני בורר. ובמקרה השני חייב הבורר לשוב ולדון בענין כמו שציווה בית-המשפט. (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.).

הנה כי כן, קיימת הבחנה בין מקרה בו פסק הבוררות בוטל ללא כל הוראות נוספות שאז הסכם הבוררות "שבק חיים" לבין מקרה, כמו בענייננו, שבו התיק מוחזר לבורר עם הוראות על מנת שישמע ראיות כפי שצווה וישוב ויפסוק במחלוקת. במקרה זה הסכם הבוררות ממשיך לעמוד בתוקפו. ממילא, על כן, לא מתקיימת במקרה זה עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(1) לחוק.

ב. האם ניתנה למבקש הזדמנות נאותה להביא את ראיותיו?

המבקש טען כי רואה חשבון לבנה לא הגיש דוחות כספיים לשנת 2003 ומשכך נפגעה הזכות להבאת הראיות.

בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 28.9.05 דרש רואה חשבון לבנה מהמבקש שימציא לו את "הסכמי המכירה כולל תאריכים וסכומים" ומהמשיב שימציא לו "דפי בנק". (עמ' 7 לנספח ח' לבקשה).

בישיבה זו קבע הבורר כי "הצדדים יעבירו לרו"ח לבנה את כל החומר המבוקש עד 15.10.05 ורו"ח לבנה יכין את המסמך כולל חוו"ד שלו עד סוף אוקוטובר". (עמ' 7 למטה בישיבת הבוררות שצורפה כנספח ח').

עיון בפסק הבוררות השני מלמד כי המשיב מסר לרואה חשבון לבנה את דפי הבנק שהיה עליו להמציא ואילו המבקש לא מסר את המסמכים שהתבקש להמציא לרואה חשבון לבנה.

הבורר התייחס בפסקו לעובדה האחרונה הנ"ל וכתב כי: "(...) ולמרות זאת ניסיתי למצות את התהליך עד תום והארכתי שוב ושוב את המועד עד שלבסוף, באיחור של למעלה מ-4 חודשים, קיבלתי את הדו"ח של לבנה בדבר התשלומים שביצעו הצדדים, שהוא הדו"ח החשוב מבחינתי".

עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק מבטאת את אחד מכללי הצדק הטבעי שהוא מתן האפשרות לכל אחד מהצדדים לטעון את טענותיו ולהביא את ראיותיו. (וראו לעניין זה בספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, "בוררות דין ונוהל", מהדורה רביעית מיוחדת, כרך ב' , בעמ' 1026). אך האמנם ניתן לומר כי "לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו או להביא ראיותיו" (ההדגשה שלי. ע.ג.), כאמור בסעיף 24(4) לחוק?

דומני כי בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל הבורר נתן למבקש הזדמנות נאותה וראויה להביא את ראיותיו, ועל אף שמלכתחילה קצב הבורר את התקופה להמצאת המסמכים בשבועיים ימים, בפועל נתן את פסקו כשמונה וחצי חודשים מיום שהורה לצדדים להמציא את המסמכים תוך שהוא מאריך את המועד להגשת המסמכים המבוקשים.

על אף כל זאת לא השכיל המבקש לנצל תקופה זו על מנת להמציא את המסמכים שרצה להמציא. הואיל וכך אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

הלכה היא כי הפגם לו טוען מבקש ביטול פסק הבוררות צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות על ידי הבורר ולא כתוצאה ממחדל של מי מן הצדדים. יפים לעניין זה דבריו של מ"מ הנשיא (כתוארו אז) מאיר שמגר בע"א 785/82 איתמר גרסטל ואחרים נגד מבני כפה חפץ בע"מ, פד"י לז (3) 292, 298 כדלקמן:

"ביטולו של פסק של בורר הוא סנקציה חמורה, שההצדקה לנקיטתה חייבת לעלות מן החומר באופן ברור וחד-משמעי. זאת ועוד, הפגם האמור צריך לנבוע מאופן ניהול הבוררות, ולא די בכך, שהתקלה שנגרמה היא תוצאה של טעות של המשיבה, ובבואו לנקוט את הצעד המפליג של ביטול הפסק, על בית המשפט לבדוק, באיזו מידה יש לראות דווקא בבורר את האחראי למחדל. (...)". (ההדגשה שלי. ע.ג.).

מנסיבות העניין עולה כי אי המצאת המסמכים נבעה ממחדלו של המבקש ואין לראות בבורר כאחראי למחדל זה.

זאת ועוד, באשר לדו"חות הכספיים לשנת 2003 אשר המבקש קובל על אי הגשתם קבע הבורר "ברחל בתך הקטנה" בפסקו כי "אינני רואה בהם (בדו"חות הכספיים לשנת 2003. ע.ג.) כל צורך בקבלת ההחלטות. (...) לא אסכים לדחיה מתמשכת שאין עימה כל משמעות אמיתית לבוררות זו, והיא גורמת נזק רב לצד האחר בבוררות".

הבורר הוסיף וקבע כי - "(...) נתון זה (הסכמי המכירה שהמבקש היה צריך להמציא. ע.ג.) אינו עשוי לשפוך אור חדש על ההתחשבנות, ובהתחשב בנזק שנגרם לליפשיץ (המשיב דכאן. ע.ג.), החלטתי שאין עוד טעם להמתין. (...)".

הנה כי כן, הבורר הביע את דעתו כי אין כל צורך בהמצאת הדו"חות הכספיים לשנת 2003 וכי דו"חות אלה אינם בעלי משמעות אמיתית עבור הבוררות.

למותר לציין, כי בענייננו הבורר הינו רואה חשבון במקצועו ולכן קביעתו הנ"ל אינה שרירותית אלא מבוססת על בקיאותו ומומחיותו בתחום החשבונאות. (וראו לעניין זה בספרה של פרופ' אוטולנגי, בעמ' 1031).

הלכה היא כי אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו של הבורר בשיקול דעתו שלו, וכפי שהיטיב לבטא דברים אלה כב' השופט שיינבוים בע"א 388/81 תימורים - מושב שתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נגד משתלות וייצמן סול כהנא בע"מ ואחרים, פד"י לו (4) 253, 264 כדלקמן:

"כידוע, אין ערעור על פסק-דין של בורר. כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול-דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו על-כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם".

זאת ועוד, בפסקה י"ד לתוספת לחוק נקבע כדלקמן:

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפני
ו; (...)".

הנה כי כן, הבורר רשאי היה להפעיל את שיקול דעתו באשר לדרך ניהול הבוררות באופן יעיל ומהיר ואין בית המשפט מתערב בשיקול דעתו זה.

טענת המבקש כנגד החלטת הבורר לפיה אין צורך בדוחות הכספיים לשנת 2003 על מנת להכריע בבוררות הינה טענה בעלת אופי "ערעורי" אשר מקומה לא יכירנה בהליך של בקשה לביטול פסק בורר. שכן "(...) "הכלל הוא, כידוע, שבדונו בפסק בוררות אין בית המשפט משים עצמו ערכאת ערעור על פסיקת הבורר", ו"טענות היפות לערעור על פסק דינו של בית משפט אינן יפות כל עיקר לתקיפתו של פסק בוררות..."": ציטוטים שהובאו על ידי כב' השופט מצא ברע"א 1260/94 תמר בן חיים נגד אבי חן בע"מ ואח', פד"י מ"ח(4) עמ' 826 בעמ' 832 מול האות א'.

מסקנתי היא, על כן, שזכותו של המבקש להביא ראיות לא קופחה וממילא לא מתקיימת בענייננו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(4) לחוק.

ג. האם הבורר חרג מסמכותו?

המבקש טען כי הבורר חרג מסמכותו בכך שיצר הסכם חדש בין הצדדים תוך התעלמות מהעובדה "שהמשיב היה המשקיע הפיננסי ולכן התחייב כלפי הבנקים".

ייאמר מיד כי טענה זו אינה אלא חזרה על טענה שטען המבקש בגלגולו הקודם של הליך הבוררות, היינו במסגרת בקשתו הראשונה לביטול פסק הבוררות.

בתצהיר שצורף לבקשתו הראשונה של המבקש לביטול פסק הבוררות טען המבקש כי-
"2. בקשה זו נסבה בעיקרה על חריגת הבורר מסמכותו ועל פגיעתו בעקרונות הצדק הטבעי, תוך שהתעלם ממערכת ההסכמות וההבנות ביני לבין המשיב, (...).

(...)

4. (...), הבורר שינה למעשה את הסכם הבוררות ביני לבין המשיב, בכך שפסק כי המשיב יפרוש מן העסק המשותף שהקמנו בניגוד לתנאים המוקדמים שסוכמו ביננו, תוך שהטיל עליי חיובים כספיים שהיו אמורים לחול על המשיב (...)".

הנה כי כן, על אף קביעתו המפורשת של בית המשפט העליון בפסק דינו לפיה המבקש מוותר על הטענות האחרות (מלבד הטענה כנגד אי העדתו של רואה חשבון לבנה) שהעלה במסגרת בקשתו הראשונה לביטול פסק הבוררות הראשון (ס' 4 לפסק הדין של ביהמ"ש העליון- נספח ו' לבקשה), שב המבקש וטען בבקשה שלפני טענה זהה לזו שטען בבקשתו הראשונה לביטול הפסק.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' אוטולנגי בעמ' 1206 בספרה כדלקמן:

"חשוב לציין, משהוחזר פסק לבורר, והבורר פעל לפי ההנחיות שקיבל, שוב לא ניתן לבקש לבטל את הפסק בעילות ביטול שנטענו בעבר, ואף לא כאלה שטרם נטענו המתייחסות לפסק הקודם".

לאור כל האמור לעיל לא מתקיימת עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(3) לחוק.

ד. האם קיימת עילה שעל פיה היה בית-משפט מבטל פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד?

המבקש טען כי עילה זו מתקיימת מאחר והבורר הינו חבר ילדות של המשיב ואף הועסק בעבר על ידי המשיב.

בית המשפט העליון כבר הביע את דעתו בסוגייה מעין זו בעת שקבע בע"א 107/84 איליט בע"מ נגד אלקו חרושת אלקטרו מכנית בע"מ, פד"י מב (1) 298, 303 כי –

"אחד המקרים, שבהם עשוי להתגלות שבורר איננו ראוי לאמון הצדדים או של אחד מהם, הוא המקרה, שבו מתגלה שקיים ניגוד בין האינטרס האישי של הבורר לבין מילוי תפקידו כבורר.

(...)

קשה גם להטיל ספק בכך, שגילוי ניגוד בין אינטרס אישי של שופט לבין מילוי תפקידו השיפוטי יכול לשמש עילה, שעל פיה עשוי בית-משפט לבטל פסק-דין סופי, במובן סעיף 24(10) לחוק הבוררות, שצוטט לעיל". (ההדגשה שלי. ע.ג.).

אולם, כאשר צד לבוררות יודע על ההיכרות הקודמת של הבורר עם הצד האחר ולמרות זאת הוא ממשיך ומנהל את הבוררות בפני
הבורר, כי אז הוא יהיה מנוע מלטעון, לאחר שהבורר נתן את פסקו, לקיומה של עילה הקבועה בסעיף 24(10) לחוק בשל ניגוד אינטרסים.

יפים לעניין זה דבריה של פרופ' אוטולנגי בעמ' 1104-1105 בספרה כדלקמן:

"(...). ברם, כאשר ניגוד אינטרסים אפשרי התגלה תוך כדי הבוררות, והבורר הפנה את תשומת לב הצדדים לכך והצדדים אמרו, שאין להם התנגדות להמשך הבוררות על ידי אותו בורר- לא יישמעו לאחר מכן בטענה הקשורה באותו עניין".

וכן דבריה בעמ' 1121 בספרה כדלקמן:

"בורר שכהונותיו השונות עלולות להעמידו במצב של ניגוד אינטרסים - עדיין יכולים הצדדים להיות מנועים מלטעון לביטול הפסק בשל עובדה זו, אם הודיע להם על כך והצדדים המשיכו להופיע בפני
ו למרות זאת. (...)".

ומן הכלל אל הפרט: עיון בפרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה שהתקיימה ביום 15.1.03 (עוד בטרם ניתן פסק הבוררות הראשון) מעלה כי הבורר הודיע לצדדים כי הוא מכיר את המשיב מילדותו וכי הם ידידים. כמו כן ציין הבורר כי המשיב היה בעבר לקוח שלו.

עוד עולה מפרוטוקול זה כי "שני הצדדים הודיעו כי אין הם מתנגדים להמשך קיום הבוררות אצל הבורר כפי שנקבע (...)".

(פרוטוקול ישיבת הבוררות צורף כנספח מ/7 לבקשה בתיק א 315/03).

הנה כי כן, הבורר חשף את היכרותו וקשריו עם המשיב כבר בפתח ישיבת הבוררות הראשונה והצדדים הודיעו כי אין הם מתנגדים לניהול הבוררות בפני
בורר זה.

בנסיבות אלה ולאור כל האמור לעיל, מנוע המבקש מלטעון לקיומה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק.

ה. האם הפסק ניתן לאחר שעברה התקופה לנתינתו?

בסעיף 8 להסכם הבוררות נקבע כדלקמן:

"על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך 30 יום מהיום שהתחיל לדון בסכסוך או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל דין, הכל לפי המוקדם יותר".

ישיבת הבוררות הראשונה שנערכה לאחר החזרת התיק לבורר על פי הוראת בית המשפט העליון התקיימה ביום 3.8.05. פסק הבוררות השני ניתן, כאמור, ביום 12.6.06.

אכן, לכאורה נראה כי פסק הבוררות ניתן לאחר שחלפה התקופה לנתינתו.

עם זאת, מן המפורסמות הוא כי במסגרת שיקוליו של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול פסק בורר עליו לשקול אם הפגם שבעטיו הוגשה הבקשה לביטול הפסק נגרם באשמתו של הבורר או שמא הפגם נובע מהתנהגותו של המבקש. (וראו לעניין זה את ע"א 785/82 הנ"ל, שם, בעמ' 298).

במכתב מיום 30.1.06 ביקש ב"כ המבקש מהבורר "לדחות את מועד הגשת סיכומי הצדדים (...)". (נספח ה' לתגובה לבקשה).

במכתב מיום 5.3.06 מאת הבורר כתב הבורר כדלקמן:

"(...) ובקשתי מהצדדים לשלוח אלי את סיכומיהם עד ליום 5 בפברואר 2006.

סיכומי ב"כ ליפשיץ (המשיב. ע.ג.) התקבלו במועד ואילו סיכומי ב"כ חמדאן (המבקש. ע.ג.) הועברו רק לאחר שביום 15 בפברואר, 2006 שלחתי לו תזכורת".
(נספח ו לתגובה לבקשה).

מהתנהלותו זו של המבקש (בקשתו לדחות את מועד הגשת הסיכומים והגשתם רק לאחר שהבורר שלח לו תזכורת) עולה כי המבקש הסכים להארכת המועד למתן הפסק.

זאת ועוד, את עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(8) לחוק יש לקרוא בצוותא חדא עם סעיף 26(ג) לחוק שלשונו כדלקמן:

"לא תישמע טענה של בעל-דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק, את הזכות לטעון טענה זו".

בסיכומיו בפני
הבורר כתב המבקש כדלקמן:

"(...) הסכם הבוררות קובע כי על הבורר ליתן את פסקו תוך 30 יום מהמועד בו החל לדון בסכסוך בין הצדדים או מהמועד שנתבקש לעשות כן, לפי המוקדם (...).
כידוע, מועד זה חלף זה מכבר. מוניר (המבקש. ע.ג.) הסכים באופן משתמע להאריך את מועד מתן הפסק רק על בסיס ההסכמה אשר הושגה במסגרת ישיבת הבוררות מיום 28.9.05, כאמור לעיל. ברי כי מוניר לא היה מסכים להארכת מועד פסק הבוררות אילו היה יודע כי הפסק יינתן בטרם הועבר החומר מאת רו"ח לבנה.

על כן, באם יסרב כב' הבורר להמתין לדוחות מאת רו"ח לבנה בטרם יינתן הפסק, הרי שתפקע סמכותו של הבורר הנכבד להכריע בסכסוך הנדון ופסק הבוררות יהא חסר תוקף, (...)". (ס' 8 לסיכומי המבקש שצורפו כנספח י' לבקשה).

מדברים אלה עולה כי המבקש מודה בפה מלא כי הסכים להארכת המועד למתן פסק הבוררות, אלא שלטענתו הסכמה זו הייתה מותנית בכך שהבורר ימתין לקבלת הדוחות מרואה חשבון לבנה.

אין בידי לקבל טענה זו.

לבד ממה שטען המבקש בסיכומי טענותיו בפני
הבורר, לא הוצגה בפני
כל ראיה על כך שהמבקש התנה את הסכמתו להארכת תוקף הבוררות בכך שהבורר ימתין לקבלת הדו"חות מרו"ח לבנה.

זאת ואף זאת: כדי שתשמר לבעל דין הזכות לטעון לכך שמתקיימת במקרה נתון העילה שלפי סעיף 24(8) לחוק צריך הוא לשמור לעצמו את הזכות לטעון את הטענה האמורה בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק (סעיף 26(ג) לחוק).

סבורני כי עצם ההתניה שהתנה ב"כ המבקש בסיכומיו בפני
הבורר היתה פסולה: בעל דין אינו יכול לטעון בפני
הבורר כי אם לא תתקבל טענה מטענותיו או אם הבורר לא יעשה דבר זה או אחר שבעל הדין מבקש כי אז תפקע סמכותו של הבורר. השמירה על הזכות לטעון את הטענה, כאמור בסעיף 26(ג) לחוק, צריכה להעשות באופן עצמאי ומבלי להיות קשורה ומותנית בכל תנאי שהוא. במילים אחרות: עצם ההתנאה שהתנה ב"כ המבקש בסיכומיו, משמיטה את הקרקע מתחת להודעה שהודיע לבורר בסיכומי טענותיו.

יתרה מזאת, טענתו של המבקש במסגרת סיכומיו לפיה באם לא ימתין הבורר לקבלת הדו"חות מרואה חשבון לבנה כי אז פסק הבוררות יהא חסר תוקף הינה ניסיון לא ראוי לכפות על הבורר להמתין לדו"חות אשר הבורר הביע את דעתו כי אינם נחוצים ואינם משמעותיים להכרעתו. (וראו לעניין זה בע"א 388/81 שהובא לעיל בעמ' 264).

כשלעצמי הדברים נראים ברורים: כפי שלא יעלה על הדעת שבעל דין יודיע לבורר כי אם יפסוק לטובתו כי אז ההליך יראה בעיניו כהליך תקין ואם יפסוק לרעתו כי אז יטען שהמועד למתן הפסק חלף, כך אין זה מתקבל על הדעת שהמבקש יוכל להתנות את התנאי הנ"ל בסיכומיו והדבר יחשב לו כשמירה על זכותו לפי סעיף 26(ג) לחוק.

כאמור, במוסרם את ריבם להכרעת הבורר הכפיפו הצדדים את עצמם לשיקול דעתו. ואין זה מתקבל על הדעת כי לאחר שהמבקש הביע את הסכמתו לדחיית מועד מתן פסק הבוררות, הוא יתנה באופן מפתיע ורטרואקטיבי את הסכמתו האמורה בקבלת דוחות שהבורר קבע שאין בהם צורך.

לא זו אף זו, בעת דיון בעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(8) לחוק יש לבדוק האם גורם הזמן נחשב כיסוד חשוב בעיני המבקש מלכתחילה. (וראו לעניין זה בעמ' 1082 בספרה של פרופ' אוטולנגי).

בישיבת הבוררות שהתקיימה ביום 28.9.05 אמר ב"כ המבקש כדלקמן:

"אינני מבין מה הבהילות לסיים את הבוררות- (...)".

מדברים אלה וכן מהאיחור בהגשת סיכומי המבקש עולה כי גורם הזמן (היינו, מועד מתן פסק הבוררות) לא היה משמעותי עבור המבקש מלכתחילה. רק לאחר שהמבקש הבין כי הבורר החליט שלא להמתין לדו"חות של רואה חשבון לבנה הוא "נזכר" כי הסכמתו להארכת מועד למתן פסק הבוררות תקפה רק בתנאי שהבורר ימתין לדו"חות אלה.

לאור האמור לעיל אני קובע כי לא התקיימה בעניננו עילת הביטול שלפי סעיף 24(8) לחוק.

למותר לציין, כי גם לו ראיתי בהודעתו של המבקש בסיכומיו כהודעה שבה שמר על זכותו לטעון שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו כאמור בסעיף 26(ג) לחוק, גם אז רשאי היה בית המשפט לדחות את בקשת הביטול אם הוא סבור שלא נגרם למבקש עיוות דין (סעיף 26(א) לחוק).

סבורני כי בנסיבות העניין אין לראות עיוות דין בעובדה שהפסק ניתן במועד שניתן: השוו לע"א 816/88 המועצה האזורית מעלה-יוסף נגד תישרא בע"מ, פד"י מה(3) 124, 131.

ו. האם הבורר נימק את פסקו?

כאמור, בהסכם הבוררות שנחתם בין הצדדים הופטר הבורר מלפסוק על פי הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין, אולם חויב לנמק את פסקו.

לעניין מידת ההנמקה נקבע בע"א 1325/92 קולקר נגד דיפלומט אופנועים (1985) בע"מ, פד"י מז(3) 89, 96 כי -

"די בכך שהפסק ינומק כך שיהא בו להראות לקורא כי לא נעלמו מעיני הבורר הנושאים שעמדו לפניו להכרעה, כי לא נשתכחו מלבו טענות הצדדים, כי מצויה בו התייחסות עניינית לכל אלה וכן טעמים, לפחות בתמצית, שהביאו לתוצאת הפסק".

הבורר התייחס בפסקו לנושאים שבמחלוקת בין הצדדים ולטענות הצדדים בנוגע לנושאים אלה. כמו כן פירט הבורר את הטעם להכרעות שאליהם הגיע. כך, למשל, באשר לסוגית שכרו של המבקש קבע הבורר כי:

"(...) אכן, התלבטתי ושקלתי נושא זה שוב ושוב, ולאחר שלקחתי בחשבון שגם ליפשיץ (המשיב. ע.ג.) השקיע מזמנו (ועל כך אף העידו חמדאן ורו"ח לבנה), וכן שלא מדובר במשרה מלאה ובמקביל המשיך חמדאן בעבודתו כסוכן ביטוח, ובהתחשב בעובדה שגם ליפשיץ לא קיבל פיצוי עבור הריבית בגין הסכומים העודפים שהשקיע, אני מחליט להותיר בעינו את השכר 1,500$ ועוד 500$ החזר הוצאות בגין כל אחד מ-32 החודשים מיוני 2000 ועד סוף ינואר 2003לרבות זמן מחלתו המגיע לו כמו לכל עובד אחר. כמו כן, מאחר והשכר שסוכם עליו כאמור היה לפי חשבונית, אין להוסיף עליו תנאים סוציאליים או נלווים. עוד ברור, שהשכר אמור להשתלם לחמדאן מהחברה, דבר שיגדיל את הגרעון שלה. עוד אני מבקש להדגיש כי שכר עודף זה הינו ברוטו לפני מיסים, ועל חמדאן להתחשבן עם רשויות המס בגינו מאחר ולא שררו יחסי עובד מעביד בינו לבין החברה".

אף בנושאים הנוספים בהם הכריע הבורר, וביניהם החזר כספי למשיב והתחשבנות סופית בין הצדדים נימק הבורר את הכרעתו תוך הסתמכות על הדו"ח שהגיש לו רו"ח לבנה שצורף כנספח א' לפסקו וציין כי העיקרון שהנחה אותו בפסיקתו היה "(...) שחייב להיות שוויון מלא בין השותפים, הרי שעל שני הצדדים היה לתרום במידה שווה גם לתזרים המזומנים של החברות, ואם צד אחד השקיע יותר הרי שגם הצד האחר חייב לבצע השקעה דומה, כדי לאזן את המצב. (...)".

זאת ועוד, הבורר צירף לפסקו נספחים שכללו מסמכים שנערכו על ידי רואה חשבון לבנה וביניהם מסמך שכותרתו: "התחשבנות ליפשיץ חמדאן" שעליו הסתמך הבורר בקביעתו את סך התשלום שישלם המבקש למשיב. (פסק הבוררות על נספחיו צורף כנספח ז' לתגובה לבקשה).

כזכור, הבורר הופטר, בעניננו מלפסוק בהתאם לדין המהותי. בעובדה זו יש כדי "להקל" במידת ההנמקה הדרושה, כפי שנפסק ברע"א 1129/00 שמואל כהן נ' ynapmoc sserpxe dnomaid , פדאור (לא פורסם) 00 (3) 691, 3:

"חובת ההנמקה בפסק בורר מיושמת באורח גמיש בהרבה מהמקובל לגבי פסקי דין של בית משפט, ושאלת מידת מילוייה של חובת הנמקה בבוררות נבחנת ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו. כך, למשל, לענין היקף חובת ההנמקה ינתן משקל לשאלה אם הבורר כפוף לדין המהותי, אם לאו, כמו גם לנסיבות אחרות הקשורות באופיו של הסכסוך" (ההדגשה שלי ע. ג.).

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי לא מתקיימת בעניננו עילת הביטול שלפי סעיף 24(6) לחוק.

ז. האם תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור?

המבקש טען כי פסק הבוררות נוגד את תקנת הציבור מאחר והטיל על המבקש חיובים כספיים אישיים תוך פגיעה בזכויות הסוציאליות שלו.

אקדים ואומר כי מעטים הם פסקי הדין בהם מבטל בית המשפט פסק בורר בשל היותו מנוגד לתקנת הציבור. (וראו לעניין זה בספרה של פרופ' אוטולנגי, כרך ב' בעמ' 1093).

היטיבה לבטא מגמה זו כב' השופטת טובה שטרסברג-כהן ברע"א 6724/95 הוכמן נגד י.פ. יבואנים ומפיצים ציוד 1988 בע"מ (בפירוק), תק-על 96(3) 44 בפיסקה 6: "זו עילה נדירה בשל עמימותה".

ומהם המקרים בהם בכל זאת יבטל בית המשפט את פסק הבוררות בגין עילה זו?

תשובה לשאלה זו מצאנו בע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ. מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פד"י נז(6) 605, 622 שם נקבע כי הפגיעה בתקנת הציבור צריכה להיות "סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (...)".

סבורני כי טענת המבקש לפיה פסיקת הבורר לעניין חיובו הכספי, "כמו גם הפגיעה ללא הנמקה בזכויות הסוציאליות של המבקש", מנוגדת לתקנת הציבור מרחיקת לכת ומכל מקום אינה מהווה "סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה".

הבורר לא התעלם מזכויותיו הסוציאליות של המבקש ופסק כי המבקש יקבל שכר והחזר הוצאות אף בעבור החודשים בהם היה המבקש מרותק למיטתו מפאת מחלתו.

משום כך, סבורני כי לא מתקיימת בענייננו עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק.

6. סוף דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א. אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הבורר שבתיק אזרחי 731/06.

ב. אני מאשר את פסק הבורר, רו"ח ארנון רצ'קובסקי, מיום 12.6.06, כמבוקש בתיק אזרחי 664/06.

ג. המבקש בת"א 731/06 ישלם למשיב באותו תיק הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

פיסקה 6 של

פסק דין
זה הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד רפי לוי ב"כ המבקש ועו"ד יואב ביין ב"כ המשיב.

ניתן היום ט"ז בשבט, תשס"ז (4 בפברואר 2007).

מותר לפרסום מהיום.

עודד גרשון
, שופט

עידית א.








א בית משפט מחוזי 731/06 חמדאן מוניר נ' ליפשיץ עודד (פורסם ב-ֽ 04/02/2007)