פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט | פסקי דין על אריה גורן | פסקי דין על מירית בכר | פסקי דין על פרץ בכר |

1062/03 עא     01/02/2007




עא 1062/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אריה גורן נ' מירית בכר, פרץ בכר




1


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 001062/03
ע"א 1063/03


לפני:
כב' השופטת הילה גרסטל
, סגנית-נשיא - אב"ד
כב' השופט עוזי פוגלמן

כב' השופט אילן ש' שילה









המערער בע"א 1063/03
והמשיב 1 בע"א 1062/03:
בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ






נ ג ד




המשיבה 1 בע"א 1063/03
ומשיבה פורמאלית 1 בע"א 1062/03:
מירית בכר





המערער בע"א 1062/03
והמשיב 2 בע"א 1063/02:
אריה גורן





המשיב 3 בע"א 1063/03
ומשיב פורמאלי 2 בע"א 1062/03:
פרץ בכר






פסק-דין
לפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד סגנית-הנשיאה (כתוארה אז) יהודית שבח) מיום 25.11.02 (ת"א 26437/96) שקיבל באופן חלקי את תביעת המערער בע"א 1063/03 והמשיב 1 בע"א 1062/03 (להלן: "הבנק") נגד המערער בע"א 1062/03 והמשיב 2 בע"א 1063/02 (להלן: "גורן") ונגד המשיבה 1 בע"א 1063/03 ומשיבה פורמאלית 1 בע"א 1062/03 (להלן: "מירית") ודחה את התביעה נגד המשיב 3 בע"א 1063/03 ומשיב פורמאלי 2 בע"א 1062/03 (להלן: "פרץ").

ע"א 1063/03 מכוון גם נגד החלטות ביניים מיום 29.6.97 (המ' 129445/96, המ' 129444/96 והמ' 129551/96) ומיום 7.7.96 (המ' 129951/96) שהעניקו לגורן, למירית ולפרץ (להלן ביחד: "המשיבים") רשות להתגונן בתביעה שהגיש נגדם הבנק.

1. הרקע

(א) (א) בחודש מרץ 1993 נפתח בסניף ראשון לציון של הבנק חשבון עובר-ושב מס' 80160 על-שם מירית, ונספח לו חשבון ניירות ערך (להלן ביחד: "החשבון"). גורן, אביה של מירית, ופרץ, בעלה, ערבו לחשבון.

(ב) (ב) אף על פי שהחשבון נפתח על-שם מירית, לא הייתה מחלוקת שהוא נועד לשימושו ואף שימש בפועל את גורן. מירית הפקידה בידי הבנק ייפוי כוח כללי המאפשר לגורן לעשות כל פעולה בחשבון (להלן: "ייפוי הכוח"). הלה נטל הלוואות למכביר, רכש בכספיהן ניירות ערך ספקולטיביים, וניהל בחשבון פעילות עניפה הכוללת הוראות רכישה ומכירה רבות. בשנת 1994 פקד את שוק ההון משבר וההשקעות לא נשאו פרי. שווי ניירות הערך פחת מיום ליום, והתמורה שהתקבלה בסופו של דבר ממכירתם לא כיסתה את ההלוואות שניטלו לרכישתם. יתרת החובה שהצטברה בחשבון הסתכמה בסך 656,000 ₪ (נכון ליום 10.10.95), והבנק הגיש (ביום 13.3.96) תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים על סך 744,107.39 ₪.

(ג) (ג) המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן (המ' 129445/96), ובמסגרתה נחקרו על תצהיריהם. מירית קיבלה רשות להתגונן בהסכמת הבנק. בהחלטה מיום 29.6.97 (להלן: "ההחלטה הראשונה") קיבל גורן רשות להתגונן בטענה אחת בלבד: האם יש לייחס לנציגי הבנק אשם תורם להצטברות החוב בשיעור של מחצית החוב הנטען. דהיינו, בקשתו התקבלה כדי מחצית סכום התביעה בלבד. גורן הגיש ערעור על ההחלטה הראשונה (ע"א 1182/97). הערעור התקבל בחלקו ואיפשר לגורן להתגונן בטענה הנ"ל (ובה בלבד) לגבי כל סכום התביעה. פרץ קיבל רשות להתגונן לגבי כל טענותיו. הבנק מערער גם על ההחלטה ליתן לגורן ולפרץ רשות להתגונן.

(ד) (ד) ההחלטה הראשונה ניתנה בלא שבית המשפט עיין בסיכומי הבנק בבקשת הרשות להתגונן שהגיש פרץ; התברר שסיכומי הבנק הוגשו, אך לא נמצאו בתיק בית המשפט עת ניתנה ההחלטה הראשונה. לפיכך הגיש ב"כ הבנק בקשה לביטול ההחלטה הראשונה. בהחלטה מיום 7.7.97 (להלן: "ההחלטה השנייה") דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו שהנימוקים למתן רשות להתגונן לפרץ ניתנו לגופו של עניין (ולא מהטעם שלא הוגשו סיכומים), ושאין בסיכומי הבנק כדי לשנות את התוצאה. הבנק מערער בכתב הערעור גם על החלטה זו (אך זנח את טענותיו לגביה בעיקרי הטיעון).

2. 2. פסק דינו של בית משפט קמא

(א) (א) בית משפט קמא הבחין בין היקף יריעת הגנתו של גורן לבין זה של מירית ופרץ. בעוד שלגורן ניתנה רשות להתגונן בטענה אחת בלבד, הגנתם של מירית ופרץ השתרעה על כל הטענות שהעלו בבקשת רשות להתגונן.

(ב) (ב) אשר לגורן –

1. 1. בית המשפט עמד על כך שהגנתו של גורן תחומה בשאלה: "האם יש לנכות מסכום החוב נשוא התביעה תרומת רשלנות מצד התובע בשל התנהגות פקידיו" (עמ' 6 לפסק-הדין), ושאין הוא נדרש ליריעת ההגנה הרחבה שפרש גורן בתצהיריו, מוצגיו וסיכומיו, החורגת משאלה זו, ומתעלמת מקביעות בית המשפט בשתי הערכאות.

2. 2. גורן טען שבשל חולשתו, עוניו ומצבו הבריאותי היה על הבנק להימנע מלהעתר לבקשותיו, ולא לאפשר לו ליטול הלוואות ולהשקיע בניירות ערך ברי סיכון. דא עקא, מחומר הראיות הצטיירה תמונה שונה בתכלית: גורן, כלכלן במקצועו, התגלה כאדם בקיא ברזי הבורסה, שהיה בעלים של מספר חברות, ניהל מספר עסקים, לרבות בעלות על שני בתי מלון, ובית משרדים בראשון לציון, ואף סיים בהצלחה קורס לניהול השקעות פיננסיות בהיקף של 300 שעות לימוד. פעילותו בחשבון כללה מאות הוראות קנייה ומכירה של ניירות ערך, פעילות שמתאימה לאדם המבין היטב את מעשיו, והחשבון לא היה חשבון הבנק היחיד שלו. גורן אף תפקד כיועץ לנפגעי בורסה (עמ' 6 לפסק הדין).

השופטת מפרטת ביסודיות את נימוקיה לאי קבלת גירסתו של גורן.

3. 3. עם זאת, קבע בית המשפט, שאין לפטור כליל את הבנק מאחריות, מהטעם שיכול היה לעצור את שטף הפעולות לו הקפיד כיאות על כל הנהלים. בית המשפט הטעים:

"הבנק הבין היטב כי למרות שהחשבון מתנהל ע"ש הנתבעת הרי מדובר בחשבונו של הנתבע 2 ואף על פי כן נרשמים כל החיובים ו/או כל ההלוואות על שם הנתבעת מירית בכר
.
לו היה דורש מנהל הבנק כי מירית בכר
תחתום בעצמה על הבקשות להלוואה ולא היה מסתפק בחתימת מיופה הכח, מן הסתם היה מסתיים שטף בקשת ההלוואות ועמו הסחרור בהשקעות.
לכל היותר לא היו נלקחות שלוש ההלוואות האחרונות שהועמדו בחשבון באוקטובר 94 ובחודשים ינואר ופברואר 95 שהרי לגביהן אין חולק כי גם מיופה הכח לא חתם על הבקשה למתן הלוואה.
שעה שהפעילות בחשבון נכנסה לסחרור החורג בהיקפיו ובסיכוניו מן המקובל והסביר צריך היה הבנק להקפיד שבעתיים על הנוהלים ולא לנהוג מנהג 'יד קלה' באישור הלוואות שהרי אין ספק שללא אשראי לא יכול היה מר גורן להמשיך את ההשתוללות בהשקעות.
כן נראה לי כי לא צריך היה להסתפק במקרה זה בהוראות באמצעות הפקס ו/או באמצעות הטלפון אלא לדרוש כי ההוראות תחתמנה מול פקיד הבנק על מנת שלזה האחרון תהא ההזדמנות לומר מילה או שתיים בדבר הסיכון בפעולה הספציפית" (עמ' 12-13 לפסק הדין).

4. 4. בחלוקה בין השניים העריך בית משפט קמא את חלקו של גורן ב-75% מהאשם להיווצרות החוב, ואת האשם התורם של הבנק העמיד על 25%.

(ג) (ג) אשר למירית –

1. 1. גם מירית העלתה בסיכומיה טענות הגנה חדשות שלא בא זכרן בבקשת הרשות להתגונן. הבנק התנגד לשינוי חזית. בית המשפט קיבל את התנגדותו, ומיקד את הדיון בטענות שנטענו מלכתחילה.

2. 2. מירית הודתה שהסכימה שייפתח חשבון על שמה, כשלמעשה מדובר בחשבון של אביה. היא טענה שהחשבון נפתח על שמה מאחר שמנהל הבנק אמר שכיוון שגורן נכה, לא יוכל לקבל הלוואה שתשלים את היקף התיק ל-100,000 ₪ - ההיקף המינימאלי הדרוש לשם העברת התיק לניהול חברת ההשקעות "תכלית". עוד הודתה מירית שנטלה בעצמה שתי הלוואות (הראשונה בסך 36,000 ₪ והשנייה בסך 72,000 ₪), אולם טענה כי סיכמה מפורשות עם מנהל הסניף כי פרט להן לא יינתן אשראי נוסף, והחשבון לא ימצא ביתרת חובה. עוד טענה מירית כי לא ידעה שניהול התיק הועבר מחברת "תכלית" אל הבנק, ושניטלו בחשבון הלוואות רבות ללא בקשתה, ללא ידיעתה וללא הסכמתה.

3. 3. מירית טענה טענות הנוגעות לחתימה "בלנקו" על מסמכים וטענות אלו נדחו בשל אי העלאתן בבקשה לרשות להתגונן ובתצהיר התומך בה. טענה מרכזית של מירית הייתה שהיא לא חתמה על נספח "ב" לכתב התביעה ("תנאים כלליים לניהול חשבונות עו"ש דיביטוריים"), אלא גורן חתם עליו בשמה, באמצעות ייפוי הכוח. טענה זו, בהיבט העובדתי שלה, התבררה כנכונה, אולם נדחתה כטענת הגנה. בית המשפט קבע שגם טופס פתיחת החשבון, שעליו חתמה מירית, מאפשר נטילת הלוואות והפיכת החשבון לדביטורי. "מחדל אי החתמת הנתבעת על הטופס נספח ב', אין בו כשהוא לבדו לבטל במחי יד את האשראי שניתן ואת החבות להשבתו." (עמ' 19 לפסק-הדין).

4. 4. לגופן של טענות קבע בית המשפט, כי לטרונייתה של מירית כלפי הבנק יש תימוכין בחומר הראיות, אך אין בה כדי להפטירה כליל מן החבות. מירית הסכימה אומנם לפתיחת החשבון, אולם הבנק ידע שאין מדובר בחשבון "רגיל", אלא, כלשון בית משפט קמא: במצב שבו "בעל המאה ובעל הדעה מבקש מסיבותיו הוא לנהל את הפעילות הכלכלית תחת מעטה של צד שלישי תמים" (עמ' 19 לפסק-הדין). מירית הייתה אז סטודנטית, וחזקה שלא היה בידיה לפרוע את החובות שיצטברו בחשבון, ככל שיצטברו. בית המשפט קבע: "מנוי וגמור היה עם הנוגעים בדבר כי החשבון ישמש למטרה אחת בלבד והיא השקעות בבורסה. ידוע ידע נציג הבנק כי הכספים – כספי הנתבע 2 הם וכי פעילות הרכישה והקניה תעשה על ידו בלבד, שהרי לצורך כך נחתם בו זמנית יפוי הכח אשר איפשר לנתבע 2 מרחב תמרון ללא גבולות" (עמ' 20 לפסק-הדין). לכן, היה על הבנק לנהוג זהירות כפולה ומכופלת, וכשראה שהפעילות בחשבון הופכת להיות חריגה, הייתה צריכה להידלק אצל פקיד הבנק "נורה אדומה מהבהבת" (כלשון בית משפט קמא) אשר תגרום לו לחשוש ולתמוה האם בעלת החשבון מסכימה ו/או מודעת לפעילות החריגה והמסוכנת. תחת זאת מילא הבנק את הוראותיו של גורן. הבנק אף לא הודיע למירית על העברת הפעילות של התיק מחברת "תכלית" לבנק – מידע בעל משמעות לגבי העתיד לבוא בקשר לפעילות הצפויה בחשבון. לפיכך ראה בית משפט קמא את הבנק אחראי עיקרי לפעילות ולתוצאותיה.

5. 5. ואולם, לא ניתן לשחרר את מירית כליל מאחריות. היא הייתה בגירה, סטודנטית למשפטים, שחזקה שהבינה טבעה של פעילות בניירות ערך. היא חתמה על ייפוי כוח המאפשר לאביה לנהל את חשבונה, ונטלה שתי הלוואות שנועדו למסחר בניירות ערך. טענתה על-אודות דרישתה שהחשבון לא ימצא ביתרת חובה לא התיישבה עם הנסיבות, ובית המשפט ציין שהסכמה זו לא נתמכה במסמך כלשהו. זאת ועוד, גם כשנודע לה דבר הפעילות החריגה, והיה באפשרותה לשים לה קץ, ישבה היא באפס מעשה. מירית אף פתחה חשבון בנק נוסף באילת, ואיפשרה לאביה לפעול בו בשמה – ממצא שהשמיט את הקרקע תחת טענתה שהסכימה לפתיחת החשבון רק מחמת שידול הבנק וסירובו לפתוח את החשבון על שם האב. מירית מישכנה את מכוניתה להבטחת ההלוואות שניטלו בחשבון, ולא טרחה לבדוק את הפעולות שנעשו בו.

6. 6. לנוכח האמור העריך בית המשפט את חלקה של מירית ב-15% מסכום החוב, אך הוסיף וקבע שסכום זה ייגזר מתוך 75% משיעור החוב (לאחר ניכוי שיעור האשם התורם של הבנק להיווצרות החוב).

(ד) (ד) אשר לפרץ –

1. 1. פרץ הוא בעלה של מירית וחתנו של גורן. גורן ביקש ממנו להגיע לסניף ולחתום על ערבות להבטחת החשבון. לטענתו, גורן ונציג הבנק הסבירו לו שתיק ניירות הערך זקוק לבטוחה נוספת מאחר שדירתו של גורן ממושכנת לבנק אחר, ויש צורך בהלוואת גישור כדי לפדות את המשכנתה, ולשעבד את הדירה לטובת הבנק. עוד נמסר לו שמדובר בערבות המוגבלת לסך 100,000 ₪ לתקופה של חודשיים-שלושה בלבד. לגירסתו, נציג הבנק לא גילה לו שמדובר בחשבון ביתרת חובה עצומה, ושמתרחשת בו פעילות עניפה של ניירות ערך, תוך קבלת הלוואות ואשראי. אם היה יודע את מצב החשבון לאשורו – לא היה חותם על כתב הערבות.

2. 2. בית המשפט מצא את עדותו של פרץ אמינה ומהימנה. חיזוק לגירסתו נלמד משני הטפסים שעליהם חתם, האחד מיום 15.4.94 והשני מיום 17.4.94 – שניהם אומתו על-ידי פקידות בנק שונות, שלא הובאו לעדות. בית המשפט ציין שלא הגיוני בעיניו שפרץ, איש קבע המשרת בשדה, מצא לנכון לקחת שני ימי חופשה בהפרש של יומיים כדי לחתום על טפסים, ולפיכך קיבל את גירסתו שהטפסים נחתמו בהליך מזורז באותו יום, ואושרו על-ידי שני פקידים שונים אשר ללא תיאום ציינו שני תאריכים שונים.

3. 3. חובתו של הבנק לגלות מידע כגון דא נגזרת מדיני החוזים הכלליים, והבנק הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. מטעם זה דחה בית המשפט את התביעה נגד פרץ, וחייב את הבנק לשלם לו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

3. 3. טענות הבנק בערעורים

הבנק מערער על פסק הדין, על ההחלטה הראשונה ועל ההחלטה השנייה, וכמו כן טוען לדחיית ערעורו של גורן. לטענת הבנק, נפלו שגיאות בפסק-דינו של בית משפט קמא, בין היתר, כדלקמן:

(א) (א) אף על פי שדחה את טענותיה של מירית אחת לאחת, זקף בית משפט קמא לחובת הבנק רשלנות תורמת בשיעור 85%. לטענת הבנק, קביעותיו של בית המשפט, ועובדות נוספות שהוכחו לפניו ומהן התעלם, מחייבות מסקנה הפוכה: מירית הייתה אשת קש מקצועית של אביה, ופעולותיה מעידות על מעורבות וידיעה על-אודות הנעשה בחשבון, ולמצער על עצימת עיניים.

(ב) (ב) עוד טוען הבנק שעסקינן בחיוב חוזי, וקביעת רשלנות תורמת ביחס למירית ולגורן חסרת בסיס משפטי-פורמלי. בנוסף טוען הבנק, שמירית וגורן לא טענו לרשלנות תורמת מצד הבנק.

(ג) (ג) טענותיהם של מירית ופרץ הן טענות בעל-פה נגד מסמכים בכתב, ולא היה מקום לקבלן בהיותן בלתי קבילות.

(ד) (ד) אשר לגורן טוען הבנק, שהיה על בית המשפט לחייבו במלוא סכום התביעה, ולכל הפחות לזקוף לחובת הבנק רשלנות תורמת בשיעור נמוך יותר. רשלנות תורמת בשיעור של 25% אינה משקפת חלק שולי, כפי שנקבע בפסק הדין.

(ה) (ה) לטענת הבנק, גורן הודה במעשה תרמית באופן שמנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנותו התורמת של הבנק (רשלנות שהבנק מכחיש) לבין היווצרות החוב.

(ו) (ו) אשר לפרץ נטען, ששגה בית המשפט כשקיבל כראיה טענות בעל-פה נגד מסמך בכתב. לטענת הבנק, היה על בית המשפט לדחות את בקשת הרשות להתגונן ולו מטעם זה.

(ז) (ז) מוסיף וטוען הבנק ששגה בית המשפט כשסמך קביעתו על הגישה שלא סביר שפרץ נטל יומיים חופשה, שעה שמסמך הערבות הראשון נחתם ביום שישי, והמסמך השני נחתם ביום ראשון. מכאן, לגרסת הבנק, שפרץ חתם על המסמכים בחופשת סוף השבוע.

(ח) (ח) הבנק טוען גם שהיה על בית משפט קמא לחייב את פרץ לפחות בסך של 100,000 ₪ - הסכום שבו הוגבלה ערבותו לטענתו הוא, ושבו הודה בבחינת הודאת בעל דין.

(ט) (ט) כמו-כן טוען הבנק שהיה על בית משפט קמא לדחות את גירסותיהם העובדתיות של המשיבים לנוכח סדקים ובקיעים שנתגלו בהם לכל אורכם.

(י) (י) לבסוף, שגה בית משפט קמא כשלא השית על מירית ועל גורן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, ושפסק לפרץ הוצאות נגד הבנק.

(יא) (יא) אשר לערעורו של גורן טוען הבנק, שחלקו הארי של הערעור חורג מטענת ההגנה היחידה שניתנה לגביה רשות להתגונן. אשר ליתר הטענות נטען, שמדובר בערעור על קביעות עובדתיות המבוססות כדבעי, ושאין יסוד להתערב בהן.

4. 4. טענותיו של גורן

(א) (א) גורן מעלה בערעורו טענות רבות נגד פסק-הדין, אלא שרובן המכריע חורג מזירת המחלוקת התחומה לטענת הגנה אחת, והיא: האם יש לייחס לבנק אשם תורם להיווצרות החוב לנוכח התנהגות פקידיו, וכלשון בית משפט קמא: "יש לבדוק את השאלה האם מנהל הסניף עודד את גורן ליטול סיכונים שאינו יכול לעמוד בהם. יש לבדוק את השאלה האם מנהל הסניף היה צריך למנוע מגורן לבצע רכישות הגדולות מיכולתו הכספית ומן המשאבים שעמדו לרשותו, והחורגות מן ההרשאה שקיבל ממירית בכר
" (עמ' 17 להחלטה השנייה).

ברירת הבר מן התבן מעלה שבפי המערער שתי טענות רלוונטיות לדיון, והן:

(1) שגה בית משפט קמא כשהתייחס למערער כחייב עיקרי, אף על פי שנתבע מתוקף מעמדו כערב (סע' 3(טז) לכתב הערעור).

(2) שגה בית משפט קמא כשהסיק מסקנות על-אודות מצבו הכלכלי על סמך העובדה שבעבר היה בעלים של מספר חברות ושהיו לו נכסי נדל"ן (סע' 3(כד)-3(כו) לכתב הערעור).

(ב) (ב) אשר לערעור נגדו טוען גורן, שהבנק מסרב להתייחס לטענותיו באופן ענייני. לשיטתו, דברי הבנק בעיקרי הטיעון מטעמו (עמ' 49-45) לא זו בלבד שאינם מסייעים לבנק, אלא תומכים בגירסתו שלו.


5. 5. טענותיה של מירית

מירית טוענת כדלקמן:

(א) (א) ההסכם בין מירית לבנק הוא הסכם למראית עין, ולכן בטל מעיקרו. לטענתה, הצדדים כרתו "הסכם נסתר" שלפיו גורן אינו ערב לחשבון, אלא בעל החשבון. הואיל ולשיטת המשיבה ההסכם עמה בטל, אזי יש לקבוע שעילת התביעה של הבנק כלפיה בטלה אף היא.

(ב) (ב) אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

(ג) (ג) הבנק הפר את חובת הנאמנות והגילוי שהוא חב כלפיה, ובדין פטר אותה בית משפט קמא מ-85% מתוך החוב (לאחר שהפחית 25% בגין אשמו התורם של הבנק).

6. 6. טענותיו של פרץ

ואלה טענותיו של פרץ:

(א) (א) אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא.

(ב) (ב) משקבע בית משפט קמא שהבנק הטעה את פרץ, אין לקבל את טענת הבנק שעסקינן בעדות בעל פה נגד מסמך בכתב.
(ג) (ג) הבנק חב חובות אמון כלפי ערבים מכוח דיני החוזים הכלליים; חובות שהופרו כלפי פרץ. כמו כן התנהלות הבנק עולה כדי התרשלות כלפי פרץ, שבגינה יש לפטור אותו מחבותו.

7. 7. דיון והכרעה

טרם כניסה לדיון והכרעה בטענות הצדדים חייבים אנו להתייחס לדרך ניהול התיקים. עיון בפרוטוקול הדיון מגלה שהדיון בבית משפט קמא התנהל תוך התעלמות מגדר המחלוקת כפי שהותוותה על-ידי כתבי הטענות ועל-ידי ערכאת הערעור, ולפנינו המשיכו הצדדים באותו קו מתעלם.

נדון לכתחילה בערעור הבנק, ולאחר מכן נדון בערעורו של גורן.

(א) (א) ערעור הבנק (ע"א 1063/03)

1. 1. ההחלטה הראשונה

ראשית מערער הבנק על ההחלטה הראשונה, שנתנה לפרץ ולגורן רשות להתגונן בתביעה שהגיש נגדם הבנק. אין בידינו לקבל את ערעור הבנק בסוגיה זו, וזאת מכמה טעמים:

(א) הלכה מושרשת היא, שמטרתו של סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור ונעלה מכל ספק שאין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו. די לו – למבקש רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בהליך של סדר דין מקוצר – אם יראה כי בפיו הגנה אפשרית נגד התביעה, ולו בדוחק, כדי שבית המשפט ייעתר לבקשתו, שכן גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, וזאת להבדיל ממי שהגנתו "הגנת בדים". לשון אחר: אם הראה הנתבע הגנה לכאורה, אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו ואת מהימנותן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41 (2004)). כמו כן, הלכה היא שערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בשיקולי הערכאה הדיונית כאשר ניתנה רשות להתגונן, וזאת להבדיל ממצב שבו הערכאה הדיונית סרבה ליתן רשות כזו (ע"א 427/60 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח(1) 80, 83 (1964); רע"א 423/88 אסטבליסמנט נהל בע"מ נ' אורי לוין בע"מ, דינים עליון ח 516 (1988)).

(ב) יישום האמור מעלה שבדין נתן בית משפט קמא לגורן ולפרץ רשות להתגונן נגד התביעה. ההחלטה שנתנה לגורן רשות להתגונן עמדה בביקורתה של ערכאת הערעור, ואין אנו רואים לשנות מקביעה זו לכיוונו של הבנק, אפילו היה בסמכותנו לעשות כן (לעניין האפשרות לערער על החלטת ביניים במסגרת ערעור על פסק הדין, לאחר שבקשת רשות לערער על אותה החלטה נדונה לגופו של עניין, ראו: רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1) 854 (2003)).

(ג) אשר לפרץ, הלה טען בבקשת רשות להתגונן טענות שונות, שאם היו מתקבלות, היו יכולות להקים הגנה טובה מפני התביעה. כך, למשל, פרץ טען שמנהל הבנק הסביר לו שמדובר בערבות מוגבלת בסך של 100,000 ₪ להלוואה קצרת מועד, שהוא לא ידע שמדובר בערבות בלתי מוגבלת, ושאם היה יודע על כך, לא היה חותם על הערבות (סע' 6-4 לתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן שהגיש). מדובר בטענות שטעונות בירור עובדתי, ושהיה מקום ליתן רשות להתגונן בגינן.

(ג) זאת ועוד, וכאן העיקר: משניתנה למירית רשות להתגונן בהסכמה – היה מקום לתת גם לפרץ ולגורן רשות להתגונן, שכן חיובם נבע אך מכוח היותם ערבים לחשבון, וכל טענה שתעמוד למירית – תעמוד גם להם (סעיף 7(א) לחוק הערבות; ע"א 146/85 גמליאל נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מא(3) 746, 750-751 (1987); ראו גם: רוי בר קהן ערבות 181 (2006)).

(ד) ערעורו של הבנק בנקודה זו נדחה אפוא.

2. 2. מירית

(א) טענתו הראשונה של הבנק נגד מירית היא שעילת תביעתו נגדה הייתה חוזית, ובתור שכזו לא היה מקום לקבוע אשם תורם, שמקורו, מבחינה דוקטרינלית, בדיני הנזיקין. אין בידינו לקבל טענה זו. אין מחלוקת שחיובה של מירית נובע מהתקשרות הסכמית עם הבנק, אולם אנו סבורים שבנסיבות העניין היה מקום להחיל את דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים באשר הן מירית, הן הבנק תרמו במשותף להיווצרות הנזק שנוצר. ובמה דברים אמורים?

(ב) דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים מהווה חריג לכלל הקובע שהאחריות החוזית היא אחריות מוחלטת (ע"א 3912/90 eximin s.a. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 81 (1993); דניאל פרידמן "רמת האחריות החוזית" נילי כהן ודניאל פרידמן חוזים כרך ג 386, 405 (2003)). מגדיר אותה פרופ' אריאל פורת בספרו הגנת אשם תורם בדיני חוזים (1997) (להלן: "פורת"):

"הגנת האשם התורם הינה הגנה העומדת למפר חוזה כנגד הנפגע כאשר זה האחרון תרם באשמו לנזקיו. תוצאת תחולתה היא חלוקת נטל הנשיאה בנזקיו של הנפגע בין שני הצדדים לחוזה. הגנת האשם התורם מביאה לידי 'חלוקת אחריות אופקית', הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים, להבדיל מ'חלוקת אחריות אנכית', הנובעת מאחריות נפרדת לנזקים או לחלקי נזק שונים." (שם, בעמ' 13-14).

דוקטרינת האשם התורם בדיני חוזים נקלטה בפסיקתו של בית המשפט העליון והיא חלק משיטתנו המשפטית (ראו 3912/90 הנ"ל; ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998); רע"א 9488/02 שחר נ' עטיה, פדאור 05(5) 828 (2005)). הגנת האשם התורם עולה בקנה אחד עם יישומו של עקרון תום הלב בשיטתנו. היא מאפשרת דחייה של עיקרון האחריות הבינארי, וכמו כן היא: "מציעה רצף של פתרונות הפרושים על פני ספקטרום רחב, שבקצהו האחד מוטלת על המפר אחריות מלאה ובקצהו האחר הוא משוחרר מכל אחריות" (פורת, בעמ' 62-61). פרופ' פורת מטעים:

"ההנחה שבבסיסה של הגנת האשם התורם היא שזהויות ה'מפר' וה'נפגע' אינן תמיד כה חד משמעיות, כי יש מקרי ביניים שהתנהגויותיהם של שני הצדדים לחוזה ראויות בהם לגינוי משפטי, וכי שחרורו החלקי של המפר מאחריות יבטא גינוי זה בצורה ההולמת ביותר. הגנת האשם התורם כהגנה חלקית נועדה אם-כן למלא חלל הקיים בדיני התרופות, עקב דרך יישומו המיוחדת של עקרון תום-הלב בסיטואציות שהתנהגותו של הנפגע תורמת בהן לאי-קיום החוזה על-ידי המפר" (שם).

בע"א 2688/95 פנחס נ' כרם מהנדסים, פ"ד נ(5) 742, 747-746 (1997) עמד השופט טירקל על שלוש דרכים לחלוקת הנזק בהגנת אשם תורם בדיני חוזים: (א) חלוקה לפי השוואת מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים; (ב) חלוקה לפי השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק; (ג) חלוקה תוך שילוב של מידת חוסר תום הלב והתרומה הסיבתית האמורה לנזק. בעניין אחר עמדה השופטת (כתארה אז) ביניש על השיקולים המנחים ביישום הדוקטרינה בקשר לחלוקת הנזק:

"נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (ע"א 3940/94 הנ"ל, בעמ' 227-226).

במישור התרופתי, סובר פרופ' פורת שאין מניעה שבית המשפט יורה על אכיפה חלקית כאשר שיקולי צדק מחייבים זאת (פורת, בעמ' 275).

(ג) טרם שנדון בשאלת רשלנותו התורמת של הבנק, מן הראוי להסיר מן הדרך טענה דיונית של הבנק, שטענת האשם התורם לא הועלתה בבקשת רשות להתגונן והיא חורגת מזירת המחלוקת, בבחינת שינוי חזית פסול. בסעיף 14 לתצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן טענה מירית: "כל הפעולות הנ"ל [נטילת הלוואות בחשבון על-ידי גורן] נעשו שלא כדין, ללא ידיעתי בעוד שהבנק ידע ו/או היה עליו לדעת כי איני מסכימה לפעולות אלו, ובודאי כשמדובר במיופה כוח..." ובהמשך: "בשל הפעולות שפורטו לעיל ושנעשו בלא ידיעתי בחריגה מסמכות . . . אינני חייבת כל סכום לבנק..." (סע' 15 לתצהיר). אנו סבורים כי די בדברים הללו כדי להוות תשתית מספיקה לטענה של אשם תורם בדיני חוזים. מירית ביקשה לייחס לבנק אחריות לכך שניטלו הלוואות בחשבון ללא ידיעתה ובחריגה מהרשאה, ושאם הייתה יודעת על אודות נטילתן ועל הסיכון הטמון בהן, הייתה המפולת נעצרת בעוד מועד. מירית קיבלה רשות להתגונן לגבי כל הטענות שהועלו בתצהירה, ומכאן שטענת האשם התורם בדיני חוזים אינה חורגת מחזית הדיון. זאת להבדיל מטענות אחרות שהועלו בעיקרי הטיעון ובסיכומים, ושחורגות במפורש מחזית הדיון. כזו היא, למשל, הטענה שהמערכת ההסכמית בין מירית לבנק הייתה הסכם למראית עין (סע' 13 לעיקרי הטיעון; סע' 5-13 לסיכומים), וברי שאין מקום להידרש לה מטעם זה בלבד.

(ד) כאמור, מירית הייתה בעליו של החשבון והחייבת העיקרית ליתרת החובה שהצטברה בו (להבדיל מגורן ופרץ, שנתבעו מכוח ערבותם). טענתו העיקרית של הבנק נגד מירית הייתה (ועודנה) שהיא שימשה אשת קש מטעם אביה לניהול החשבון, ידעה והייתה מעורבת בפעולות שנעשו בו ואף קיוותה ליהנות מפירותיהן, ולחלופין הייתה חסרת זהירות באופן שיש להטיל את האחריות להיווצרות החוב על כתפיה. הבנק מצביע על כך שאף על פי שבית משפט קמא קיבל את כל טענותיו העובדתיות לגבי מירית (עמ' 22-26 לפסק הדין) המסקנה שאליה הגיע הפוכה מזו המתבקשת לגבי אחריותה.

(ה) לאחר עיון בחומר הראיות ובממצאיו של בית משפט קמא בדבר הגורמים שיש לזקוף לחובת מירית בקשר לפעילותו של אביה בחשבון, אנו סבורים שבית משפט קמא לא העריך נכונה את תרומתה של מירית להיווצרות החוב. לדעתנו, יש להעריך את האשם התורם של הבנק ב-25% משיעור החוב, ואת אשמה של מירית – ב-75%. נפרט טעמינו:

(ו) בית משפט קמא עמד על מכלול גורמים שבעטיים יש לזקוף לחובת מירית אחריות לחוב. כך, למשל, מירית הייתה סטודנטית למשפטים ויש להניח שהייתה מודעת למשמעות המשפטית של המסמכים שעליהם חתמה, ובכללם ייפוי כוח כללי המאפשר לאביה לעשות כל פעולה משפטית בשמה. מירית טענה שהייתה נאיבית וסמכה על אביה, ואף הודתה שהיה עליה לבדוק מה קורה בחשבון, ולמרות זאת לא עשתה כן. היא חתמה בעצמה על בקשה ליטול הלוואות בסך כולל של 108,000 ₪ כשהיה ידוע לה שהן נועדו למסחר בניירות ערך, ושעליהן להיות מוחזרות ממקור כלשהו. בשנת 1994 נודע למירית על אודות הפעילות החריגה בחשבון, והיה באפשרותה לעשות מעשה, אלא שתחת זאת בחרה לשבת בחיבוק ידיים. מירית אף איפשרה לאביה לפתוח בשמה חשבון ניירות ערך נוסף בסניף אילת בבנק אוצר החייל בשנת 1995, גם שם ניטלו הלוואות למסחר ספקולטיבי בניירות ערך – כל זאת לאחר שידעה על החוב שנוצר בחשבון נושא התביעה ועל החריגה הנטענת מההרשאה שנתנה לאביה (החשבון בבנק אוצר החייל נפתח ביום 31.7.95; ראו הודאתה של מירית בעמ' 299 לפרוטוקול ישיבת 19.5.02). יתר על כן, מחד גיסא, מירית מישכנה את מכוניתה להבטחת פירעון ההלוואות שניטלו בחשבון, ומאידך גיסא, לא התעניינה במתרחש בו על אף שהיה באפשרותה לעשות כן. בקביעות אלו אין אנו מתערבים, ובנוסף להן הבנק מחדד, מדגיש ומצביע על ראיות אשר מטות את הכף לכיוון טענתו שמירית הייתה שותפה למתרחש בחשבון, ולמצער, עצמה את עיניה לקורה בו. כך, הבנק טוען שלא יעלה על הדעת שלאחר שנודע למירית (בשנת 1994) על אודות הפעולות שנעשו בחשבון אגב חריגה מהרשאה, איפשרה לאביה לפתוח חשבון נוסף על שמה, ולפעול בו באותה דרך, מבלי שהיא מתעניינת בנעשה (ראו עדותה של מירית בעמ' 297 לפרוטוקול ישיבת 19.5.02 שם העידה שהחשבון בבנק אוצר החייל נפתח ללא ידיעתה, ולאחר מכן אומתה עם תצהיר שהגישה כתמיכה בבקשת רשות להתגונן בתביעה שהגיש נגדה בנק אוצר החייל, שם הצהירה: "הסכמתי לפתוח חשבון על שמי"). מצב דברים זה מביא, אליבא דבנק, למסקנה שהמערערת הייתה שותפה למעשי אביה. לא מצאנו בטענותיה של מירית (בעיקרי הטיעון ובסיכומים) התמודדות עם טענה זו של הבנק.

(ז) הבנק טוען שלא היה לו יסוד לחשוד שהפעילות בחשבון נעשתה אגב חריגה מהרשאה, ולכן לא היה מקום להטיל עליו רשלנות תורמת. בכלל זה מצביע הבנק: על ייפוי הכוח הנוטריוני הבלתי מוגבל שניתן לגורן; על מעורבותה של מירית בנטילת שתי הלוואות למסחר בניירות ערך בסך כולל של 108,000 ₪; על הסכמתה לשעבד את מכוניתה כבטוחה להלוואות שניטלו בחשבון; על שהונפק לה כרטיס "עדכן" שאיפשר לה לעקוב אחרי הפעילות בחשבון; על העובדה שדיווחים שוטפים ותדפיסי בנק המפרטים את הפעולות בחשבון נשלחו לביתה והיו באמתחתה עוד לפני שהבנק העביר לה מסמכים במסגרת ההליך המשפטי. כל אלה מעידים, לגישת הבנק, על כך שלא היו בפני
ו אינדיקציות שפעולותיו של גורן היו תוך חריגה מהרשאה. טענה זו מקובלת עלינו בחלקה. הראיות שעליהן מצביע הבנק מעידות לכאורה על מעורבות של מירית בפעולות בחשבון ו/או ידיעה עליהן. מנקודת מבטו של הבנק, לא היה יסוד לסבור שהפעולות נעשו תוך חריגה מהרשאה, ובתור שכאלה היה רשאי להתייחס אליהן במלוא היקפן (השוו: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 77-78 (1993)). ממצאים אלה מטים את הכף לטובת הבנק.

(ח) אך בכך לא סגי. מערכת היחסים שבין בנק לבין לקוחו היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר מאחר שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש, במקרים רבים, אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצדו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן, ומטעם זה, מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל, לרבות החובה לגלות ללקוח את הסיכונים העומדים בבסיס עיסקה שבה הוא מבקש להתקשר עם הבנק, פעולה שבכוונת הלקוח לעשות או סיכון בלתי-רגיל שבפני
ו הוא ניצב (ראו ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573 (1994); ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז (לא פורסם, 21.3.2004); גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 185 (2002)). כמו כן מוטלת על הבנק חובת זהירות מוגברת כלפי לקוחותיו (עניין פרוסט-קוסטמן, לעיל).

(ט) בית משפט קמא קבע:

"כל הנוגעים בדבר הבינו כי החשבון איננו נפתח למטרה רגילה בגינה נפתח חשבון עובר ושב . . . מנוי וגמור היה עם הנוגעים בדבר כי החשבון ישמש למטרה אחת בלבד והיא השקעות בבורסה. ידוע ידע נציג הבנק כי הכספים – כספי הנתבע 2 הם וכי פעולות הרכישה והקניה תעשה על ידו בלבד, שהרי לצורך כך נחתם בו זמנים יפוי הכוח אשר איפשר לנתבע 2 מרחב תמרון ללא גבולות" (עמ' 20 לפסק הדין).

בקביעה זו אין יסוד להתערב, והיא משמשת נקודת מוצא לאופן שהיה על הבנק לנהוג. משראה הבנק שהיקף פעילותו של גורן בחשבון חורג מהיקפה של פעילות רגילה, וניטלות הלוואות בשיעור ניכר לצורך מסחר מסוכן בניירות ערך ספקולטיביים, היה עליו לוודא שבעלת החשבון – הנושאת העיקרית בסיכון – ערה ומודעת לסיכון הטמון בפעילות, ומאשרת אותה. זאת לא עשה הבנק. ייתכן שאם היה הבנק פועל כאמור בסמוך לתחילת הפעילות החריגה, היה ניזקם של מירית ושל הערבים מופחת במידת מה, ולמצער, הבירור העובדתי של התביעה נושא הערעור היה קל במידה משמעותית וחוסך לבעלי הדין עלויות.

(י) מן המקובץ עולה שיש לחלק את האחריות להיווצרות החוב באופן שמירית תישא ב-75% ממנו, והבנק ישא ב-25%.

3. 3. גורן

לא ראינו להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בנוגע לגורן, אולם אנו סבורים שלנוכח הממצאים שנקבעו לגביו אין מקום לזקוף לחובת הבנק רשלנות תורמת נוספת לזו של מירית. הטעם לכך הוא שאם היה הבנק פועל כפי שהיה עליו לפעול, ומוודא שמירית יודעת על אודות הפעילות החריגה בחשבון – יכול שהמפולת הייתה נעצרת. הרשלנות התורמת של הבנק נזקפה לחובתו בשל מחדלו ביחסיו עם מירית, החייבת העיקרית, ואין מקום לזקוף לחובתו רשלנות תורמת ביחס לחיובו של גורן – הגורם העיקרי לנזק.

קביעת בית משפט קמא אף בנושא חלוקת האחריות תשאר על כנה.

4. 4. פרץ

בנוגע לחיובו של פרץ מוצאים אנו שאין להתערב בקביעת בית משפט קמא:

בית משפט קמא השעין את מסקנתו לגבי פרץ על שלושה אדנים: הראשון, עדותו של פרץ שהוסבר לו שמדובר בערבות ביניים לזמן קצר ושלא ניתנה לו כל אינפורמציה באשר למצב החשבון ומטרותיו – הייתה מהימנה. השני, בית המשפט למד חיזוק לגירסתו של פרץ מהעובדה ששני הטפסים שעליהם חתם אושרו על-ידי שתי פקידות שונות ובמועדים שונים, בקובעו שלא הגיוני שפרץ, איש צבא המשרת בשדה, נטל שני ימי חופשה כדי לחתום על הטפסים שעליהם התבקש לחתום, ולכן סביר ששני הטפסים נחתמו באותו יום בהליך מזורז. השלישי, שתי הפקידות שאימתו את חתימתו של פרץ לא הובאו לעדות באופן שפועל לחובתו.
בית משפט קמא נתן אמון בעדות מר פרץ ולא מצאנו כל טעם להתערב בקביעה זו.


(ב) (ב) ערעורו של גורן (ע"א 1062/03)

לאחר עיון, שוכנענו שדין ערעורו של גורן להדחות.

1. 1. גורן מעלה טענות רבות, מן הגורן ומן היקב, וזאת תוך התעלמות מההחלטה הראשונה של בית משפט קמא, המצמצמת את יריעת ההגנה לשאלה אחת בלבד: האם יש לייחס לבנק אשם תורם להצטברות החוב מהטעם שהיה על מנהל הסניף או פקידיו למנוע ממנו ליטול הלוואות שאינן הולמות את מצבו הכלכלי או את ההרשאה שקיבל ממירית. ההחלטה הראשונה עברה ביקורתה של ערכאת הערעור, נותרה בעינה בכל הנוגע לטענות ההגנה שהותר לגורן להעלות, וזו החלטה חלוטה. גורן ניסה להרחיב את היריעה עוד בשלב הסיכומים בבית משפט קמא. ניסיונו נדחה, ובצדק. בית משפט קמא עמד על הדברים, בקובעו:

"הגנת גורן קרסה ונתגלתה כהגנת בדים. מר גורן אינו יכול להשלים עם קביעה זו והוא מתמודד עם קושי זה בדרך ההתעלמות וההכחשה, משל לא היתה ולא נבראה. תצהירו, מוצגיו וכתב הסיכומים מטעמו – חורגים לחלוטין מן התחום הצר לגביו ניתנה לו רשות להגן, ונפרשת בהם יריעת הגנה ללא גבולות. מאז שניתנה ההחלטה בבקשה למתן רשות להתגונן [ההחלטה הראשונה] ועד למתן פסק הדין ע"י ערכאת הערעור, חלפה תקופה ארוכה במהלכה הצליח מר גורן לבנות לעצמו עולם משלו, יפה יותר מזה שמשתקף בהחלטות בית המשפט ואמונתו בעולם דמיוני זה התחזקה עם השנים" (עמ' 5 לפסק הדין).

משהפכה הקביעה לחלוטה – אין מקום לדון בטענות החורגות ממנה.
2. 2. יש לדון אפוא בהשגתו של גורן על שיעור האשם התורם שיש לייחס לבנק. בהקשר זה היה על גורן להוכיח שנציגי הבנק איפשרו לו ועודדו אותו ליטול הלוואות בסכומים שלא הלמו את יכולתו הכספית והמשאבים שעמדו לרשותו, וזאת כתנאי לפטור – חלקי או מלא – מחבות. דא עקא, מחומר הראיות התברר שמצבו הכלכלי של גורן הלם את היקף הפעילות בחשבון. הוכח שהיו בבעלותו שני בתי מלון באילת ונכס מקרקעין נוסף בראשון לציון; הוא הפקיד בחשבון מספר סכומי כסף בסכום של עשרות אלפי שקלים בכל פעם, והיה בעל שליטה במספר חברות. מסקנותיו של בית משפט קמא בדבר יכולתו הכלכלית של גורן (עמ' 8-6 לפסק הדין) מקובלות עלינו, ואין אנו רואים צורך להוסיף עליהן מעבר לנאמר שם.

3. 3. גורן לא הוכיח שמנהל הסניף עודד אותו ליטול הלוואות ו/או ניצל את חולשתו. בית משפט קמא התרשם שגורן היה בקיא ברזי הבורסה והבין היטב את מעשיו. זוהי קביעה עובדתית שאין יסוד להתערב בה. לפיכך אנו סבורים שאין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית באשר לגורן, ואנו דוחים טענותיו בנושא זה.

4. 4. משהתקבל ערעור הבנק, ונמצא שמירית חבה כחייבת עיקרית ב-75% משיעור החוב, ממילא מתייתר הדיון בטענתו של גורן, שחוייב בשיעור העולה על חיובה של מירית, החייבת העיקרית. גורן יחוב אפוא, ביחד ולחוד עם מירית ופרץ, ב-75% משיעור החוב.


(ג) (ג) הוצאות משפט

1. הבנק מקדיש פרק נפרד לנושא הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד. לטענתו, המשיבים הגישו למעלה מ-30 בקשות בבית משפט קמא וחמישה ערעורים ובקשות רשות לערער, שמרביתם נדחו. הבנק מצביע על התנהלות ודרך ביטוי לא הולמת של גורן כלפי בית משפט קמא וכלפי בא כוח הבנק, ומבקש ליתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות.

2. בהתחשב באמור אנו פוסקים כדלקמן:

(א) גורן ישלם לבנק שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.

(ב) (ב) מירית תשלם לבנק שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

(ג) (ג) אין צו להוצאות בערעורו של פרץ.

8. 8. סוף דבר

ע"א 1062/03 נדחה.

ע"א 1063/03 מתקבל בחלקו באופן שמירית וגורן יחויבו, ביחד ולחוד, ב-75% משיעור החוב.

שכר טרחת עו"ד ישולם כאמור בסעיף 7(ג)(2) דלעיל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום י"ג בשבט, תשס"ז (1 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים.


הילה גרסטל
, שופטת
סגנית-נשיא
אב"ד

עוזי פוגלמן
, שופט

אילן ש' שילה
, שופט














עא בית משפט מחוזי 1062/03 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, אריה גורן נ' מירית בכר, פרץ בכר (פורסם ב-ֽ 01/02/2007)