פסקי דין על כהן אודית | פסקי דין על כהן נאוה | פסקי דין על כהן יצחק | פסקי דין על כהן שמואל |

18945/03 בשא     15/02/2007




בשא 18945/03 מדינת ישראל נ' כהן אודית, כהן נאוה, כהן יצחק, כהן שמואל




1
בתי המשפט

בשא 18945/03
בשא 18944/03
בשא 22766/03
בשא 15632/04
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בתיק עיקרי: א 001249/03

15/02/2007
תאריך:
כב' הרשם דוד גלדשטין

בפני
:
מדינת ישראל

בעניין:
המבקשת
(הנתבעת)
אהרון גל

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. כהן אודית

2. כהן נאוה

3. כהן יצחק

4. כהן שמואל
המשיבים
(התובעים)
אילן קנר

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה
בפני
ארבע בקשות:
בש"א 18945/03 - בקשת המבקשת לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות;
בש"א 18944/03 - בקשת המבקשת למחיקת התביעה על הסף או חיוב בהגשת חוות דעת;
בש"א 22766/03 - בקשת המשיבים למתן צו תשובות לשאלון וגילוי מסמכים כללי וספציפי;
בש"א 15632/04 - בקשת המבקשת לתצהיר פרטים נוספים, גילוי מסמכים ותשובות לשאלון;

הרקע:
המשיבה 1 הינה אלמנתו של המנוח אלפרד כהן ז"ל (להלן: "המנוח"), והמשיבים 2-4 הינם ילדיו של המנוח. המשיבים הינם יורשיו של המנוח לפי צו ירושה.

המבקשת הינה בעלת ומפעילת הקריה למחקר גרעיני בדימונה (להלן: "הקמ"ג"), והיתה מעסיקתו של המנוח באמצעות קבלני משנה בין השנים 1960-1971 ושלא ברציפות.

בשנת 1991 חלה המנוח בסרטן הדם (לאוקמיה) וביום 06.11.93 הלך לעולמו והוא בן 54.
עם פרוץ מחלתו, פנה המנוח בכתב אל המבקשת על מנת לקבל ממנה מידע ונתונים בדבר חשיפתו לקרינה רדיואקטיבית ולחומרים מסוכנים בתקופת עבודתו אצלה, ואת החומר הרפואי המצוי ברשותה, ונענה כי אין למבקשת מידע כאמור.

ביום 24.02.03, הגישו המשיבים תובענתם בעילה נזיקית, תביעת תלויים ותביעת עזבון, ובה טוענים הם כי קיים קשר סיבתי בין חשיפתו של המנוח לקרינה רדיואקטיבית ולחומרים מסוכנים בתקופת עבודתו בקמ"ג - לבין מחלתו.

בש"א 18945/03 - דחיה על הסף מחמת התיישנות
טענות המבקשת
המבקשת הגישה בקשתה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, ומבקשת שלא יבוצעו כל הליכים מקדמיים עד לאחר מתן החלטה בבקשה זו.

המבקשת טוענת כי נזקו של המנוח נתגלה לו ולמשיבים בשנת 1991, עת לקה במחלת הסרטן, ולראיה, כבר ביום 20.10.92 פנה ב"כ המשיבים במכתב דרישה למבקשת (מצורף כנספח ד' לתביעה), וממנו ברור שאין מדובר בנזק של מה בכך וכי קיים "קצה חוט" לטענת הקשר הסיבתי בין מחלת המנוח לבין עבודתו בקמ"ג. עם זאת, מאז ועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-10 שנים, מבלי שיפורט בכתב התביעה כל הסבר לאיחור הרב בהגשתה.
כמו כן, טוענת המבקשת לנזק ראייתי שנגרם לה עקב השיהוי הרב בו נקטו המשיבים בהגשת תובענתם.

טענות המשיבים
המשיבים מספרים כי תובענתם הינה אחת מעשרות תביעות נזיקין דומות שהוגשו לבית המשפט, וכי אף אחת מהן לא נמחקה על הסף מחמת התיישנות, למרות שמדובר בעובדי קמ"ג שחלו במחלת הסרטן לפני שנים רבות. כמו כן, מדובר במקרה יחידי בו המבקשת טוענת כי אין ברשותה כל מידע בנוגע למנוח, טענה תמוהה ומנוגדת לחוק פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל - 1970, המחייבת את בעל המפעל לנהל פנקס מפעל ובו כל הפרטים הרלוונטים לתובענה זו, ולתקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העוסקים בקרינה מיננת), תשנ"ג-1992 לפיהן קמה חובה על מעביד לערוך בדיקות ורישומים שונים ולשמורם משך 30 שנה לאחר הפסקת העבודה.

לשיטת המשיבים, עמדת המבקשת היא זו שהקשתה עליהם למצוא את קצה החוט הנדרש על מנת להניח קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המנוח למחלה בה לקה, כך שיש לבחון את מועד הגשת התביעה לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1959 (להלן: "חוק ההתיישנות"), הקובע את ההתיישנות שלא מדעת, לפיו מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע, תחל תקופת ההתיישנות ביום בו הגיעו לידיעתו עובדות אלו. מכאן, שרק במועד בו היה לניזוק לפחות קצה חוט ביחס לכל רכיבי עילת התביעה: מעשה או מחדל, נזק, וקשר סיבתי ביניהם, רק אז יחל מרוץ ההתיישנות.

תגובת המבקשת
המבקשת מתנגדת להסתמכות על עובדות או טיעונים בתביעות אחרות וטוענת כי לא ניתן ללמוד מהן מידה שווה למקרה זה, שכן עובדותיהן שונות לחלוטין מעובדות מקרה זה.

עוד טוענת המבקשת כי הלכה היא שבהעדר כתב תשובה לכתב ההגנה של המבקשת, יש לבחון את טענת ההתיישנות על פי התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה בלבד, וודאי שאין לאפשר העלאת עובדות חדשות בתגובה לבקשת הסילוק על הסף, שכן יש בכך משום שינוי חזית.

המבקשת מתנגדת לטענת המשיבים כי המנוח היה עובד המבקשת, ולגופו של עניין טוענת כי אין המשיבים מפרטים בתגובתם מהם הפרטים שנודעו להם כיום, ואשר אי ידיעתם מנע את הגשת התביעה בעבר, ומתי נודעו להם פרטים אלו. מכל מקום, בהעדר חוות דעת רפואית, אין המשיבים רשאים לטעון דבר באשר לרכיב הקשר הסיבתי, כמו גם הטענה כי אינם יכולים להכין חוות דעת מומחה מטעמם כל עוד אין בידיהם המידע המתאים, אשר גם היא צריכה להיתמך בחוות דעת רפואית.
עוד טוענת המבקשת כי קצה החוט אשר היה בידי המשיבים, הינו מספיק כדי להקים להם חובת בדיקה ובירור של העובדות כפי שדורש סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ומשלא עשו כן, אין הם יכולים לטעון כי עובדות התביעה נעלמו מהם מסיבות שאינן תלויות בהם ושבזהירות סבירה לא יכלו למנוע העלמותן.

דיון
בטרם אדון בשאלת ההתיישנות, ראוי לעמוד בפירוט על מסגרת הזמן הרלוונטית במקרה שבפני
נו, ושלגביה אין כל מחלוקת:
א. א. בין השנים 1960-1971 עבד המנוח במתקני הקמ"ג, אם כי לא ברציפות, כעובדם של קבלני משנה.
ב. ב. בשנת 1991 אובחן המנוח כחולה בסרטן הדם.
ג. ג. לכל המאוחר באוקטובר 1992, פנה המנוח לב"כ המשיבים על מנת לבדוק קשר אפשרי בין המחלה בה לקה לבין חשיפתו לקרינה מייננת בתקופת עבודתו (ראה נספח ד' לכתב התביעה וסעיף 4 לסיכומי המשיבים).
ד. ד. בנובמבר 1993 הלך המנוח לעולמו.
ה. ה. בסוף שנת 1997 פנה המשיב 3, בשם המשיבים כולם, לבא כוחם, במטרה לפתוח בהליכים משפטיים כנגד המבקשת בגין מחלת המנוח (ראה עמ' 3 לפרוטוקול חקירת המשיב 3 מיום 12.03.06, וסעיף 9 לסיכומי המשיבים).
ו. ו. ביום 24.02.03, הוגשה התובענה מטעם המשיבים.

תובענת המשיבים הוגשה כ-12 שנה לאחר שאובחנה מחלתו הקטלנית של המנוח.

לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות תחל ביום בו נולדה עילת התביעה, ולפי סעיף 5(1) לחוק, תקופת ההתיישנות הינה בת 7 שנים.
המבקשת טוענת כי במקרה שבפני
נו, למנוח היתה ידיעה בדבר עילת התביעה לכל המאוחר בשנת 1992, עת פנה בא כוחו אליה בבקשה לקבל מידע אודות חשיפתו לקרינה ולחומרים מסוכנים, ומשכך, הגשת התובענה בשנת 2003 באיחור של כ-10 שנים, מקימה טענת התיישנות.

המשיבים טוענים כי יש להפריד בין ידיעתו של המנוח בדבר עילת התביעה, לידיעתם שלהם, שבאה לעולם בשלב מאוחר יותר, כך שטרם חלה לגביה טענת ההתיישנות.
לשיטת המשיבים, אביהם המנוח נהג בחשאיות בכל הקשור לעבודתו בקמ"ג, לאור אופיו של מקום העבודה, ולא שיתף אותם במאום גם לאחר שחלה.

עוד טוענים המשיבים כי אף לאחר מותו של המנוח, לא היה להם כל יסוד להניח שמחלתו ומותו קשורים לעבודתו בקמ"ג, וכי רק בסוף שנת 1997, נודע להם מכתבה בעיתון על

פסק דין
שניתן בעניינו של מר איטח ז"ל, עובד קמ"ג אחר שנפטר בנסיבות דומות. באותו

פסק דין
נקבע כי יש קשר סיבתי בין תנאי עבודתו בקמ"ג לבין מחלת הסרטן בה לקה. אותו פרסום הביא את המשיבים לפנות לעו"ד קנר, בא כוחם דהיום, מבלי לדעת כלל כי אביהם המנוח פנה אף הוא לעו"ד קנר בזמנו, וזו נקודת הזמן בה לשיטתם התבססה אצלהם הידיעה בדבר עילת התביעה האפשרית, כך שיש להחיל בעניינם את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו אם נעלמו מהתובע עובדות עילת התביעה - תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלו.
לפי חריג זה לכלל ההתיישנות, מתחיל מנין הימים לצורך ספירת ההתיישנות רק מסוף שנת 1997, אז לטענתם נודעו להם לראשונה עובדות עילת התביעה, כך שהגשת התובענה בשנת 2003 לא חורגת מגבולות ההתיישנות ודין טענה זו של המבקשת להידחות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל ההתיישנות שלא מדעת, וזו לשונו:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על מנת שניתן יהיה להחיל את סעיף 8 הנ"ל, הרי שעל הטוען לתחולתו להוכיח כי אכן נעלמו ממנו עובדות עילת התביעה, שאלה שבענייננו מוטלת בספק.

המשיבים טוענים כי לא ידעו את קורות המנוח בשל עבודתו במקום עבודה מסווג, וכן טוענים כי לא ידעו את עניין נסיעתו ארצה לצורך המפגש עם עו"ד קנר.
קיים קושי רב בטענות אלו, שכן אין זה סביר שאדם החולה במחלה סופנית, אשר חושד כי קמה לו עילת תביעה אפשרית בגין מחלתו זו, לא ישתף את בני משפחתו הקרובים במידע שכזה, אף ללא חשיפת מידע מסווג כלשהו.

המשיב 3 מעיד על עצמו כי עת חלה המנוח היה הוא בן 28, ובעדותו בעמ' 4 לפרוטוקול משיב:
"... גם אם היה מספר אף אחד לא היה מבין בגיל הזה".

אין כל הגיון בהנחה כי המנוח לא ישתף את רעייתו וכי הורים לא ישתפו את בנם בן ה-28, בעניינים מהותיים וגורליים כל כך בחיי המשפחה כולה, ולכל הדעות אין המדובר בגיל בו יכול המשיב 3 לטעון שלא היה מבין את הדברים אף אם היו נחשפים בפני
ו. על שום כך, דוחה אני מכל וכל את טענותיו אלו של המשיב 3.

אין הדעת מניחה כי הדבר נכון גם לגבי אשת המנוח, היא המשיבה 1, וכי המנוח לא שיתף אותה בכל הקורות אותו, בהלך רוחו, בלבטיו, חששותיו ורגשותיו כלפי מחלתו, הגורמים לה ודרכי הפעולה האפשריות אותן בחן, ביניהם הדרך של פניה לעו"ד קנר על מנת לבדוק קשר סיבתי אפשרי בין מחלתו לעבודתו בקמ"ג.
אין זה מסוג הדברים שסביר שבעל לא ישתף בהם את אשתו, במיוחד לאור מצבו הסופני של המנוח, וכפי שכבר פירטתי בהרחבה, הדבר איננו מתקבל על הדעת.

הנחה זו מתחזקת לאור דברי המשיב 3 בחקירתו, לפיהם נמנע הוא מלטעון כי למשיבה 1 לא היתה ידיעה בדבר הפניה לעו"ד קנר ובכל הקשור בכך, והוא נראה כנזהר בלשונו שלא לטעון כך:
"כאשר אבי פנה לעו"ד קנר לא ידעתי על כך. אני לא יודע אם אמי ידעה, אני לא ידעתי זאת ממנה... אחרי שנודע לי מעו"ד קנר, לא שאלתי את אמי..." (עמ' 3 לפרוטוקול)
"אני לא יודע למה הוא נסע לארץ ופנה לעו"ד קנר, אפילו לא ידעתי שהוא פנה אליו. לא דיברתי עם אמי על כך. יכול להיות שלאמי יש את הידיעה למה הוא פנה לעו"ד קנר, אני לא יודע." (עמ' 4 לפרוטוקול)

אינני מקבל את טענת המשיב 3 לפיה לא שאל את אימו דבר על אף הגילוי שלטענתו גילה עת פנה לעו"ד קנר. גם טענה זו איננה מתיישבת עם ההגיון הסביר, שכן אדם שאך גילה מידע כה מהותי בדבר נסיבות מותו הטרגי של אביו, לא סביר כי ימנע מלחקור ולשאול בעניין, כאשר בראש ובראשונה היה מצופה כי יפנה לאימו לשם כך. מאחר ונמנעו המשיבים מלהגיש תצהיר מטעם המשיבה 1, הרי שלא ניתן היה לחקור אותה בעניין, ובהקשר זה אין למשיבים על מי להלין אלא על עצמם.

לאור האמור לעיל, אין אלא לדחות את טענת המשיבים בדבר תחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה שבפני
נו, שכן לא ניתן, בשום קונסטלציה, להסיק כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו מן התובעים - המשיבים, או לכל הפחות כי עובדות אלו נעלמו מעיניהם מסיבות שלא היו תלויות בהם ושאף בזהירות סבירה לא ניתן היה למנוע העלמותן.

אף אם היינו מקבלים את טענת המשיבים כי רק בסוף שנת 1997 נגלו להם עובדות עילת התביעה, הרי שאין כל הסבר הגיוני לכך שהמתינו עם תביעתם עד שנת 2003, ואם לא נענו לפניותיהם לקבל מסמכים מידי המבקשת, מדוע זה לא הגישו תובענתם קודם לכן ובמסגרתה היו מבקשים אותו צו גילוי מסמכים אותו דורשים הם כיום?

מעבר לכל האמור לעיל, ועל אף שהדבר לא עלה בטיעוני המבקשת כלל, הרי שראוי לציין את סעיף 19(א) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הקובע מהי השפעת מותו של תובע על עילת התביעה, ולפיו:
"נפטר אדם - כל עילות-תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי הענין".

מהוראת חוק זו עולה כי תביעת העיזבון היא תביעת הנפגע שעברה בירושה לעזבונו.
ומן הכלל אל הפרט: התובענה דנא הינה תובענת המנוח, אשר המשיבים דכאן נכנסו בנעליו ומגישים אותה במקומו.
ראה לעניין זה ד. קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף, עמ' 718:
"פלוני שנפגע, נניח, עקב עוולת תקיפה או כליאת שוא, ונפטר אחרי-כן, אין עזבונו מאבד את הזכות לתבוע במקומו את הפיצויים שהיו מגיעים לנפטר אילו נותר בחיים; עילת התביעה עומדת בעינה לטובת יורשיו או עזבונו, בשל הנזק שנגרם למנוח. במקרה כזה, אין חשיבות לסיבת מותו של הנפגע; התביעה היא בגין העוולה אך לא בגין מות המנוח. ואולם, במרבית המקרים המתבררים בבית-המשפט, נגרם המוות בשל העוולה שנעשתה בנפגע. או אז, אפשר שתתקיים חפיפה בין תביעת היורשים לתביעת התלויים, שכן אלה כאלה תובעים, במקרה כזה, בשל מות המנוח. אולם חפיפה כזאת אינה צריכה לערפל את מקור עילתם של שני סוגי התובעים: היורשים תובעים במקום המנוח, והתלויים - בזכותם הם".

אם כן, מאחר והמשיבים נחשבו כמי שנכנסו בנעליו של המנוח, הרי שתקופת ההתיישנות תיספר להם לפי מועד ידיעתו של המנוח בדבר הנסיבות המהוות את עילת התביעה, ולא לפי מועד ידיעת המשיבים עצמם.
אין חולק כי המנוח ידע על קשר אפשרי בין המחלה בה לקה לבין חשיפתו לקרינה מייננת בתקופת עבודתו בקמ"ג, לכל המאוחר באוקטובר 1992, עת פנה לעו"ד קנר ויחד הם החלו לפעול בעניין.
אשר על כן ולפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שתקופת ההתיישנות צריכה להיספר להם לכל המאוחר ממועד זה.
לפיכך, הרי שדין תובענתו של המנוח, ומכאן שגם תובענת המשיבים בכובעם כיורשי המנוח, דינה להתיישן לכל המאוחר באוקטובר 1999, בעוד שתובענת המשיבים הוגשה בתחילת שנת 2003.
לעומת זאת, זכות התביעה של המשיבים כתלויי המנוח נוצרה להם עם מותו, שכן מבוססת היא על כך שקופד מקור פרנסתם (שם, עמ' 720).
לפיכך, יתכן מצב בו תביעת המשיבים התיישנה כשהם בכובעם של היורשים, בעוד שבכובעם של התלויים - לגבי מי מהם שאכן עונה להגדרת "תלויים" עת נפטר המנוח, התובענה טרם התיישנה. אלא שבמקרה שבפני
נו, הרי שיש חפיפה בין יורשי המנוח לתלוייו, שכן בכתב התביעה מוגדרות המשיבות 2-3 כתלויות של המנוח עת נפטר, אך הן גם יורשותיו.
מאחר וכאמור, תובענת המשיבים בכובעם כיורשים התיישנה, ולאור החפיפה בין היורשים והתלויים, הרי שלא תשמע טענה מפי התלויים כאילו מועד תחילת ההתיישנות הוא מועד גילוי הנזק על ידם, באשר כאמור היורשים, כבאים בנעליו של המנוח, נתפסים כמי שידע את הנסיבות המהוות את עילת התביעה לכל המאוחר באוקטובר 1992.

מכל מקום, המדובר במקרה בו תובענת המשיבים התיישנה, ולאור מסקנתי זו, מתייתר גם הצורך לדון בשלוש הבקשות הנותרות.

סוף דבר
דין הבקשה להתקבל.
תובענת המשיבים הוגשה בחלוף מועד ההתיישנות, ועל כן דינה להידחות.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות תסגור גם את בקשות 18944/03, 22766/03, 15632/04, ואת התיק.
המזכירות תשלח עותק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום כז' בשבט, תשס"ז (15 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים
הרשם דוד גלדשטין








בשא בית משפט מחוזי 18945/03 מדינת ישראל נ' כהן אודית, כהן נאוה, כהן יצחק, כהן שמואל (פורסם ב-ֽ 15/02/2007)