פסקי דין על בלייש אודט שוואט | פסקי דין על בלייש קטי קופפר | פסקי דין על בלייש גי ארנסט | פסקי דין על כמכאג'י בריג'יט | פסקי דין על אטאל סופי | פסקי דין על אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ

14763/01 א     02/12/2002




א 14763/01 בלייש אודט שוואט,בלייש קטי קופפר,בלייש גי ארנסט,כמכאג'י בריג'יט,אטאל סופי נ' אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ




בעניין:

1




מדינת ישראל


בית משפט השלום
ב
נ
ת
נ
י
ה
א
014763/01


בפני
:
כב' השופטת ד. בלטמן-קדראי
תאריך:
02/12/02





בעניין:
1. בלייש אודט שוואט

2. בלייש קטי קופפר
3. בלייש גי ארנסט
4. כמכאג'י בריג'יט
5. אטאל סופי


ע"י ב"כ עוה"ד:
עשת יעל

התובעים



נ
ג
ד



אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ



ע"י ב"כ עוה"ד:
בן-חיל מרדכי

הנתבעת



פסק דין

הצדדים וההסכם נשוא התביעה


1
.
התובעים והנתבעת היו שותפים בחלקים שווים במקרקעין הידועים כגוש 8448 חלקה 16 בנתניה [להלן: "
המקרקעין"].

התובעים הינם תושבי חוץ שפעלו והפועלים בענייני המקרקעין ואף בהליכים אלה רק באמצעות באי כוחם, עורכי הדין עשת ושפיגלר.

2
.
הנתבעת פנתה לבית משפט השלום בנתניה בתיק אזרחי 253/98 בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

התובעים התנגדו לפירוק, וביום 27.1.00 קבלה כבוד השופטת טלמור את תביעת הפירוק והורתה על פירוק בדרך של מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר וחלוקת התמורה בניכוי ההוצאות בחלקים שווים בין הצדדים. כן מינתה כב' השופטת טלמור את עו"ד מנחם בכר ככונס נכסים לביצוע הפירוק על פי הפסק [להלן: "
כונס הנכסים"].
3
.
במהלך מכרז התמחרות שנוהל על ידי כונס הנכסים, הציעה הנתבעת את ההצעה הגבוהה ביותר לרכישת המקרקעין, ולכן ניסח הכונס הסכם מכר למכירת מחצית המקרקעין של התובעים לנתבעת [להלן: "
המימכר" ו"ההסכם" בהתאמה] והגיש את נוסח ההסכם לאישור בית המשפט של הפירוק, במסגרת בקשה לאישור המכר ולהסמכת הכונס לביצוע פעולות שונות לשם השלמתו.
ביום 12.10.00 אישר בית המשפט מכר זה בהחלטה שצורפה כנספח ב' לתצהיר עדות עו"ד שפיגלר מטעם התובעים [להלן: "
אישור המכר"].
בגדר אישור המכר אף הסמיך בית המשפט את כונס הנכסים לחתום במקום המוכרים על ההסכם.

4
.
דעתם של התובעים לא נוחה היתה (ועדיין) מפסק הדין של הפירוק ומהליך ההתמחרות ומתוצאתו ולכן הגישו הם ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינה של כב' השופטת טלמור, ערעור שטרם נדון, וכן מאנו לשתף פעולה עם כונס הנכסים בכל הקשור להסכם והוצאתו אל הפועל.

בהתאם לכך התנגדו התובעים להכללת סעיפים בהסכם שבהם הצהרה כי המוכרים מעוניינים למכור את המקרקעין, כן סרבו לחתום על ההסכם במועד אליו הוזמנו וכן נמנעו תחילה מלמסור נתונים דרושים לשם הדיווחים לרשויות המס.

5
.
בשל בקשות שונות לעיכוב המכר
שהגישו התובעים, נדחתה חתימת ההסכם, ונקבעה לבסוף ליום 17.11.00.
באותו יום לא התייצבו נציגי התובעים לחתימה ולכן נחתם ההסכם על ידי הנתבעת והכונס בשם המוכרים.

6
.
את ההסכם ניסח כאמור הכונס, והינו נספח א' בתיק מוצגי התובעת.
ההסכם מנוסח כהסכם מכר בין צדדים המתקשרים מרצונם החופשי, אם כי בואר בו שהמוכרים מוכרים באמצעות כונס הנכסים וכן כי תוקפו מותנה בקבלת אישור בית המשפט וכי ההסכם יכנס לתוקף רק לאחר אישור בית המשפט.
בסעיף 7א' הוסכם כי התמורה לממכר היא סך בש"ח השווה ל- 540,000 דולר של ארה"ב בתוספת מע"מ.
בסעיף 7ד' נקבעו שלושה מועדים לביצוע שלושה תשלומים, כל אחד בסך בש"ח השווה ל- 180,000 דולר בתוספת מע"מ: תשלום ראשון תוך 48 שעות ממתן הודעה בכתב לקונה על אישור בית המשפט, תשלום שני לא יאוחר מ- 20 יום מיום אישור ההסכם על ידי בית משפט ותשלום שלישי לא יאוחר מ- 90 יום מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט.
בסעיף 7ה' נרשם: "מוסכם כי איחור של עד 7 ימים בביצוע התשלומים לא ייחשבו כהפרה של ההסכם, איחור למעלה מ- 7 ימים ייחשב כהפרה יסודית מוסכמת של ההסכם".
בסעיף 14א' נקבע כך: "מוסכם בין הצדדים כי צד אשר יחזור בו מההסכם וכן כי הפרת סעיפים 5,7 להסכם, תהווה הפרה יסודית מוסכמת של ההסכם והפרתם או אחד מהם תקנה לצד המקיים את הזכות לפיצוי מוסכם ומוערך מראש, ללא כל הוכחת נזק, וזאת לאחר שהצדדים העריכו אל נכון את נזקיהם בגין הפרת ההסכם בסך בשקלים השווה ל- 54,000$ (חמישים וארבע אלף דולר ארה"ב) לפי השער היציג של הדולר בעת התשלום בפועל, זאת מבלי לגרוע מזכותו של הצד המקיים לכל סעד אחר עפ"י הוראות הסכם זה ובנוסף לסעדים על פי הוראות כל דין" [להלן: "
הפיצוי המוסכם"].

7
.
ביום 17.11.00, יום החתימה על ההסכם, שלמה הנתבעת את התשלום הראשון את התשלום השני שילמה ביום 15.12.2000.

8
.
הכונס יידע אודות חתימת ההסכם והתשלומים את נציגי התובעים, אשר העלו טענות והסתייגויות שונות בכתב, אך לא טענו דבר לענין מועדי התשלום [ראה נספח ה' לתצהיר מטעם התובעים וכן נספח ה' לתצהיר מנהל הנתבעת].

9
.
התשלום השלישי והאחרון על פי ההסכם שולם רק ביום 19.3.02, ואין מחלוקת כי תשלום זה היה תשלום לאחר המועד שנקבע לעשייתו.
על פי הוראת סעיף 7ד' להסכם מועד עשייתו של התשלום השלישי הינו 90 יום מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט, דהיינו יום 12.01.2001.
לדעת כונס הנכסים, יש לספור את המועדים ההסכמיים לא מיום אישור ההסכם על ידי בית המשפט, אלא מיום חתימתו, זאת בשים לב לכך שבמועד חתימת ההסכם כבר חלף חלק מהמועדים שנקבעו בו מלכתחילה ובשים לב להליכים משפטיים ואחרים בהם נקטו התובעים בכדי לדחות את מועד התשלום. לכן, לדעתו, יש לפרש את הדחייה במועד חתימת ההסכם, שנגרמה למעשה על ידי התובעים, כהסכמה להארכת המועדים שנקבעו בו, בהתאם.
על פי פירוש זה המועד אשר בו היה על הנתבעת לשלם את התשלום השלישי הינו יום 17.02.2002 בתוספת שבעת ימי החסד ההסכמיים. המועד האחרון לתשלום על פי פרשנות זו, שאף הנתבעת מסכימה לה, הוא יום 24.02.2002.

האיחור בתשלום

10
.
מנהלה היחיד של הנתבעת הנו מר אלי בראנץ [להלן: "
מר בראנץ"].
למר בראנץ זכות חתימה בלעדית בחשבונות הבנק של הנתבעת.
מר בראנץ אף בעל מניות ומנהל בחברת אלבר יהלומים בע"מ. מנהל נוסף עימו בחברה זו הינו בנו, חנן בראנץ. מר בראנץ הינו בעל זכות החתימה בחשבון הבנק של אלבר יהלומים בע"מ.
מר בראנץ הנו אדם חולה לב, אשר סובל שנים, מילדות, ממחלת לב וכן סבל ממחלות נוספות. בשנים שקדמו לחתימת ההסכם טופל על ידי רופאים והומלץ לו לעבור ניתוח לב.
בחודש ינואר 2001, לטענתו לאחר שחש כאבים בחזה, ביקר אצל רופא וביצע בדיקות. לאחר מכן, הוחמר מצבו ולכן נשלח לביצוע צינטור אותו ביצע ביום 22.02.2002, לאחר שאושפז ביום שקדם לו. צינטור זה לא הועיל ולכן הופנה מר בראנץ לניתוח. ביום 07.03.2001 אושפז לשם ניתוח, החלפת מסתם בלב שבוצע באותו יום. מבית החולים שוחרר מר בראנץביום 12.03.2002 הם המלצה לשבוע.
לפי תיעוד רפואי שהוצג, מסמך 15 בתיק מוצגי הנתבעת, עקב החרפת מצבו של מר בראנץ מיום 21.02.2001, הומלץ אז כי יפסיק עבודתו וישאר במנוחה עד לניתוח החלפת המסתם.
לפי אותו תיעוד, החמרת המצב החלה כשנה וחצי לפני הניתוח וההמלצה על הניתוח היתה כארבע שנים לפני כן.
מר בראנץ טען בתצהירו כי לכל אורך התקופה, מחודש דצמבר 2000 ועד החלמתו, חש בסכנת מוות וכתוצאה מכך הושבתו כל פעולותיו העסקיות. לכן אף לא יכול היה לבצע את התשלום השלישי במועד.

11
.
כאמור, ביום 19.03.2001 בוצע התשלום השלישי. לטענת מר בראנץ, רק באותו יום סיפר לו בנו, חנן, כי בא-כוחו מחפשו זה מספר שבועות לצורך עשיית התשלום השלישי.

התשלום השלישי בוצע תוך שימוש בכספים שהחזיק מר בראנץ בחשבון אלבר יהלומים בע"מ ורק לאחר שמר בראנץ נתן הוראה לשחרור כספים אלה מחשבון חברה זו.


12
.
עוד יש לציין כי כונס הנכסים פנה לנתבעת רבות בעל פה ואף בכתב בדרישה לבצע את התשלום השלישי, ובמענה שלח אליו ב"כ הנתבעת מכתב ביום 11.03.2001, לפיו מר בראנץ אינו בקו הבריאות מזה כחודש ומאושפז וכי התשלום אמור להתבצע בתוך כשבוע ימים.


ביום 13.03.2001 הודיעו התובעים לב"כ הנתבעת ולכונס על ביטול ההסכם נוכח הפרתו היסודית.


ביום 18.03.2001 הגיש כונס הנכסים בקשה לבית המשפט הממונה על פירוק השיתוף במקום עם הוראות לענין הודעת ביטול ההסכם וכן למתן הוראות בנושא האיחור בתשלום.

באי-כח הצדדים הגיבו על בקשה זו, וביום 04.04.2001 הורתה כב' השופטת טלמור על כך שהליכי הפירוק יימשכו כסידרם כל עוד לא יוכרז על ביטול ההסכם (בתביעה שבינתיים הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בבקשה להצהרה על בטלות ההסכם). כב' השופטת טלמור לא נתנה הוראות כלשהן לענין האיחור בתשלום.

התובענה

13
.
בינתיים, כאמור פנו התובעים אל בית המשפט המחוזי, בהמרצת פתיחה 436/00, בה הורה כב' השופט זפט כי תידון בבית משפט השלום. המרצת פתיחה זו, שהועברה לבית משפט השלום, היא גלגולו הראשון של תיק זה.


ביום 11.07.2001 הסכימו באי-כח הצדדים כי התביעה תוסב לתביעה כספית, שעילתה תשלום הפיצוי המוסכם החוזי וכי הגנת הנתבעת מפניה תהיה בשניים: טענות לענין סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"), וכן טענה כי בשל מצבו הבריאותי של מנהל הנתבעת, אין האיחור בגדר הפרה האמורה בסעיף 14א' להסכם. הצדדים אף הסכימו כי לתובעים הזכות לתבוע פיצויים על פי ההסכם וכי הנתבעת לא תטען כלפיהם כי זכות זו מוקנית לכונס.
אף כונס הנכסים הסכים כי הפיצוי מיועד לקופת הכינוס שמיועדת לתובעים בלבד. כונס הנכסים אף הצהיר כי להבנתו אין בתשלום ששולם באיחור משום הפרה וכי הינו סבור שאין זה סביר לצדד בטענות התובעים. בישיבת יום 24.10.2000 הצהיר כונס הנכסים כי מעולם לא נתן רשות לאיחור בתשלום השלישי וכי דרש ביצועו במועד.

עוד הצהיר כי ציפיותיו לגבי סכומי הפיצויים בגין הפרת ההסכם כפי שנכתב בהוראות ההסכם, אלא שבדיעבד, נוכח הנסיבות, סבר כבן-אדם שאין לראות באיחור הפרה. לכן אף פנה בבקשה למתן הוראות שנזכרה לעיל לבית המשפט.

14
.
בהתאם להסכמת הצדדים, הועברה התביעה לתיק האזרחי שבו נכתב פסק זה.
בהמשך להסכמת הצדדים ולאחר הליכים מקדמיים הוגשו תצהירי עדויות ראשיות בתיק, וביום 07.07.2002 הגיעו באי-כח הצדדים להסכם דיוני נוסף על פיו לא נחקרו המצהירים ועל פיו יש ליתן פסק הדין על פי התצהירים וסיכומי טענות הצדדים.

סיכומי הטענות נשמעו כבר באותו יום, אך נוכח בקשות שונות שהוגשו לאחר מכן עוכב הטיפול במתן פסק הדין. לאחר מכן עבר מותב זה למחוז אחר, התיק הועבר למחוז זה רק לאחר הפגרה ועקב כל אלה התאחר מתן פסק הדין עד עתה,
ועם הצדדים הסליחה.

האם התשלם באיחור מהווה הפרה

15
.

כפי שצויין, מחלוקת עיקרית שיש להכריע בה הינה השאלה האם היה באיחור שבעשיית התשלום השלישי משום הפרת ההסכם.

15.1
קיימת מחלוקת מקדמית למחלוקת זו, והיא בשאלה מתי היה על הנתבעת לבצע התשלום: האם ביום 12.01.2002 כטענת התובעים, או שמא ביום 17.02.2002 כטענת הנתבעת והכונס.
סברתי שההכרעה במחלוקת זו איננה נחוצה להכרעה בפסק-הדין, ולכן לא אכריע בה.
אציין בכל זאת, כי הגם שלא נתבקשו על ידי כונס הנכסים הוראות לשינוי המועדים, כפי שראוי היה שייעשה בפני
יה לבית המשפט, מושתקים לכאורה התובעים מלטעון לגבי חובת תשלום במועד המקורי האמור בהסכם וזאת נוכח שתיקתם לאחר תשלום שני התשלומים הראשונים.
אציין עוד כי כונס הנכסים נתן הסכמתו למועדי ביצוע התשלומים. הגם שראוי היה שיקבל הוראות לגבי הסכמה זו, הרי נוכח סמכויותיו בניהול המכר וגביית התשלומים בו, מחייבת הסכמתו את כינוס הנכסים ולפיכך מושתקים לכאורה התובעים מלטעון לעניין שינוי לוחות הזמנים שעל פי ההסכם גם בגין הסכמת כונס הנכסים.

15.2
הוראות סעיף 7ד' להסכם ברורות וחד משמעיות.
איחור מעל 7 ימים מהווה הפרה. לפיכך, תשלום ביום 19.03.2002 הינו לכאורה בגדר הפרה.
כל סיבה לאיחור בתשלום,
אפילו סבירה, אנושית
ואפילו כזו שאיננה בשליטת הנתבעת אין בה הגנה מפני ההפרה, כל עוד איננה עולה לכדי סיכול כמשמעותו בסעיף 18 לחוק התרופות.

סבורתני כי בענייננו לא הוכח כי במקרה דנן סוכל התשלום, וזאת מטעמים אלה:

א.
היה על הנתבעת לשלם עד ליום 17.02.2002 (ככל המאוחר, לפי פרשנות הנתבעת). הוראת הסעיף איננה כי ניתן לשלם דווקא ביום 17.02.2001, אלא כי זה המועד האחרון לתשלום ההסכמי. אמנם, נקבעו לאחריו ימי חסד, אך, אין למנות את ימי החסד בגדר ימים שקיימת הצדקה לתכנן מראש את עשיית התשלום בם. ימים אלה, כשמם המקובל, ימי חסד הם, בדיוק לצורך מניעת פיגורים בשל אירועים לא צפויים.

מר בראנץ הצהיר והוכיח כי לא היתה מניעה כספית לבצע התשלום כולו כבר ביום החתימה על ההסכם [ראה סעיף 11 לתצהיר מר בראנץ].

מתוך האישורים שהוצגו, נראה כי אף אם סבל מר בראנץ מחרדות בריאותיות שונות, רק ביום 21.02.2002 חדל לעבוד.

עולה מדוחות הבנק שצירף כי בוצעו פעולות כספיות שונות בחשבונותיו אף בתקופה כה לטעמו בשל חרדותיו ומצבו חדל מפעילות עסקית כלשהי.


מחלתו של מר בראנץ ידועה היתה לו כבר בעת החתימה על ההסכם והחרפתה נודעה לו למעלה מחודש לפני המועד האחרון לביצוע התשלום.

בנסיבות אלה, לא הייתה כל סיבה שמר בראנץ ימתין עד ליום 17.02.2002 בכדי לשלם את התשלום האחרון, זאת כאשר הינו מודע, אף למצבו הבריאותי המתדרדר. ככל שיכול היה לדאוג לפעולות בנקאיות שהוכחו, שאולי עשה מבעוד מועד אף ב"תקופת החרדה", וודאי יכול היה לעשות כן לגבי עסקה כה משמעותית אשר אף יכול היה לצפות את להיטות התובעים לבטלה, מכל סיבה.

לפיכך לא הוכחה כלל מניעה שהיא בגדר סיכול בכלל, ולפחות לא הוכח סיכול עד ליום 21.02.2002.

לפיכך, משלא שולם הסכום לא ביום 17.02.2002 ואף לא בשבעת הימים שאחריו, הופר ההסכם.

ב.
אף אם נראה בתקופת המחלה והפסקת העבודה סיכול אשר משפיע על הארכת מועד ימי החסד, הרי גם אז תמו ימי החסד המוארכים [7 במספר] עוד קודם למועד התשלום שבוצע רק ביום 19.03.2002.

אף אם הימים בין יום 21.02.2002 ל- 12.03.2002 הינם "ימי סיכול", הרי שבין יום 17.02.2002 ליום 19.03.2002 עברו יותר משבעה ימים, וממילא נעשתה הפרה.

ג.
אף לו קבלתי במלואה טענת הנתבעת לגבי העדר יכול תיפקודית כלשהי של מר בראנץ בשל חרדתו שהחלה לפני הצינטור והתמשכה אחרי שחרורו מבית החולים, גם אז, לאור הוראת סעיף 18 לחוק התרופות לא ניתן היה לראות באיחור משום סיכול. הסיכול בפסיקה פורש בצמצום רב.

בענייננו, כאשר מנהל הנתבעת חולה שנים, כאשר במשך חודשים איננו חש בטוב, כאשר לא נמנע ממנו לשלם התשלום בכל מועד עד 90 יום מחתימת ההסכם, כאשר פעולות אחרות בוצעו בחשבוניותיו, כנראה עפ"י תכנון מראש, ודאי חייב היה לדאוג לביצוע התשלום במועד, ולפחות היה ביכולתו ושליטתו למנות לו מחליף שיבצע התשלום במקומו.
כך נכון לו היה מר בראנץ מתקשר אישית בהסכם וביתר תוקף כאשר הנתבעת הינה ישות משפטית, אשר ודאי ניתן למנות לה אורגנים שינקטו בכל פעולה בשמה ומטעמה.

ד.
לשאיפתו של כונס הנכסים לנהוג "כבן אדם" ולהתחשב במר בראנץ החולה אין כל תוקף משפטי.


ראשית, הצהרת כונס הנכסים בעניין זה חסרת משמעות משפטית שכן

כונס הנכסים לא אישר את האיחור אלא פעל, כדין, בבקשה למתן הוראות בגינו. מובן כי היה על כונס הנכסים לפעול על פי כל הוראה שקיבל, בין אם הינו מסכים לה "כבן אדם" ובין אם לאו. בבקשה למתן הוראות בעניין הפיגור לא ניתנה החלטה וממצב זה אין ללמוד על מתן רשות בסמכות לאיחור.

פרשנותו האישית של כונס הנכסים את ההסכם ואת הדין אינה מעלה או מורידה, איננה מחייבת את הצדדים ואף לא את בית משפט זה.



האם יש מקום להתערב בפיצוי המוסכם

16
.
סעיף 15א' לחוק התרופות מעגן את זכות התובעים לתשלום מלא הפיצוי המוסכם. הפחתתו של הפיצוי המוסכם לפי סעיף זה הינה בגדר חריג בלבד, ואפשרית רק כאשר בית המשפט שוכנע כי לא קיים כל יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש כתוצאה מההפרה נשוא התביעה.


הנזק אשר נגרם בפועל כתוצאה מההפרה איננו רלבנטי לקביעת סבירותו של הפיצוי מראש, באשר הסבירות נמדדת ביחס לנזק שלדעת בית המשפט ניתן היה לחזות מראש בגין ההפרה נשוא התביעה.
בית המשפט הוא אשר קובע את הסבירות, לאחר שהנו אף קובע את הנזק שניתן היה לצפותו מראש, ולעניין אפשרות הצפיה מראש, על בעלי הדין להניח תשתית עובדתית לגבי הנסיבות הרלבנטיות אשר על פיהן ניתן להסיק את הצפיות הסבירה.

בתצהיר מטעם התובעים לא הונחה תשתית עובדתית רלבנטית, שהרי
לא היו הם צד ממשי להסכם וודאי לא ידעו להעיד אודות הציפייה הסבירה בעת עריכת ההסכם וספק אם ידעו דבר אודות נסיבותיו. לא הובא אף תצהיר התובעים, אלא תצהיר בא-כוחם, ובו אין התייחסות כלשהי לנסיבות מהן ניתן ללמוד על צפיות הנזק.
הנתבעת הגישה את תצהיר מר בראנץ שבו נטען כי
סבר בעת החתימה שאין יחס סביר בין סכום הפיצוי המוסכם ליום הצפוי וכי סבר שזה קנס, אך החליט שלא לעכב את חתימת ההסכם בגין השגותיו אלה.

כן הובאה דעת הכונס, נסח החוזה, על פיה קיים יחס סביר בין סכום הפיצוי לסכום הנזק הצפוי.


לשם הכרעה בסביבות הפיצוי, לא ניתן להתבסס על הצהרות אלה כשלעצמן וניתן להקשות ולשאול מי הוא בעל הציפיה הסבירה בהסכם כפוי הנערך על ידי כונס נכסים [ראה לעניין זה הערה אחרונה בסעיף 17
לפסק הדין].
בכל זאת, אף בהתעלם מדעתו הסוביקטיבית של מר בראנץ ומהצהרות הכונס, ודאי הוכחו נסיבות רלבנטיות להחלטה בנושא הנזק הסביר שניתן היה לצפותו.
בין נסיבות אלה יש לכלול את העובדה שהפיצוי המוסכם הנו בשיעור 10% מהתמורה החוזית, שיעור שבדרך כלל אין ביהמ"ש מתערב בו, אך בעניינו נקבעה קביעה שרירותית לפיה הפיצוי אחיד לגבי כל הפרה, גדולה כקטנה וכן יש לזכור כי ההפרה דנן הינה הפרה של פיגור של בין חודש לחודשיים בתשלום ששולם לבסוף וכאשר לא תוכנן ניצול כלשהו של התשלום שבפיגור למטרת התובעים (באשר התובעים מראש מערערים על ההסכם ואינם ממתינים לקבלת כל תמורה בגין מכירת חלקם). נסיבה רלבנטית נוספת היא שלא נערך משא ומתן ממשי כלשהו בין הצדדים לגבי ההפרות ושיעור הפיצוי בגינן.

כל אלו מובילים אותי למסקנה כי נכון יהיה בענייננו לקבוע שקביעת מלוא הפיצוי המוסכם כפיצוי המוערך אף בעת ההתקשרות בהסכם היתה ללא יחס סביר לנזק הצפוי מההפרה. היחס הסביר הוא, להבנתי, קביעת חלק יחסי בפיצוי על פי החלק היחסי של התמורה שבפיגור.

לפיכך ראיתי לנכון להתערב בקביעת הפיצוי המוסכם ולהעמידו על שליש מגובה הפיצוי המוסכם, דהיינו 10% מערך התשלום ששולם באיחור.




לפיכך הנני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים סך בש"ח השווה ל- 18,000 דולר בתוספת מע"מ כפיצוי בגין הפרה. סכום זה יחושב בש"ח ליום האיחור בתשלום ויישא הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד ועד לתשלום המלא בפועל.



17
.
לא אוכל לסיים פסק זה מבלי להעיר מספר הערות אודות ההסכם.

מקום בו נמכר נכס על ידי כונס נכסים, אם במסגרת פירוק שיתוף בבית משפטי
ואם בכל מסגרת אחרת, אין זה נכון כלל להחתים הצדדים על הסכם מכר.

הסכם הינו מסמך המבטא התקשרות מרצון, של הצעה וקיבול בעקבות משא ומתן. הליך זה איננו מתקיים כלל במכירה באמצעות כונס.
הסכם שנערך על ידי כונס נעדר כל פן הסכמי, ודאי מצד המוכר שהכונס מתפקד בנעליו ובדרך כלל של הקונה, המתקשר בהסכם מוכתב במכרז או בדרך אחרת. לכן הוראות דיני החוזים שביסודן הנחה בדבר בסיס של התקשרות מרצון בהסכם אינן בהכרח ישימות למכר כזה וכך אף דיני הפרשנות בהסכמים וכך אף דיני אכיפת ההסכם.

ההתחייבות הרלוונטית היחידה למכר באמצעות כונס היא התחייבות הקונה לשלם, ויש להבטיחה בתשלום מיידי של כל הסכום. ההתחייבות הנגדית, של הכונס או מי שהכונס נמצא בנעליו, הינה להשלמת המכר ומסירת החזקה באישור בית המשפט.

ההתחייבויות אלה ניתנות לניסוח רק כצו מכר או אישור מכר פשוט, ללא תניות משולבות, הוראות לעניין הפרות, פיצויים מוסכמים ועוד.


לו כך היה נעשה בענייננו, נמנעת היתה ההפרה ולא היה הכרח לדון כלל בתוצאותיה וביישום דיני החוזים לגביהן.


אין הערתי מופנית חלילה כלפי כונס הנכסים, אשר ניכר כי מילא תפקידו נאמנה, אלה כלפי הנוהג הרווח להתקשרות בהסכם.

18
.
קיבלתי לפיכך התביעה בחלקה.

הנני מחייבת את הנתבעת בתשלום כמפורט בסעיף 16 לעיל. הנתבעת אף תישא בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט ב"כ התובעים בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
התחשבתי בפסיקת סכום זה גם בהסכמות הדיוניות שהתקבלו על דעת התובע ושהיה בהן חסכון זמן לא מבוטל.

ניתן היום כ"ז בכסלו, תשס"ג (2 בדצמבר 2002) במעמד הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי



ד. בלטמן קדראי, שופטת
סגן נשיא











א בית משפט שלום 14763/01 בלייש אודט שוואט,בלייש קטי קופפר,בלייש גי ארנסט,כמכאג'י בריג'יט,אטאל סופי נ' אלבר (מינטלית) נכסים והשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 02/12/2002)