פסקי דין על אחמד איברהם בחיץ | פסקי דין על אליהו ששון

951/97 עב     04/09/2002




עב 951/97 אחמד איברהם בחיץ נ' אליהו ששון




1
בתי המשפט
עב 000951/97
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
04/09/02

כב' השופט אייל אברהמי

נציג ציבור מר ממליה
נציג ציבור מר שושני
בפני
:

אחמד איברהם בחיץ

בעניין:
תובע
א. פנחסי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
אליהו ששון

סעדיה ששון
דניאל ששון

נתבעים
עוז כהן

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

עובדות
1. התובע עבד כפועל בניין , בין השאר אצל הנתבעים.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת מהות מערכת יחסי העבודה שקמה בין התובע לבין מי מהנתבעים, נסיבות סיום עבודת התובע וזכאותו לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות נסיעה.

טענות התובע
2. שלושת הנתבעים הינם אחים שעבדו יחד בשותפות והעסיקו את התובע. בין התובע לבין הנתבעים, ביחד ולחוד, נקשרו יחסי עבודה משנת 1984 עד לשנת 1996, אולם התאריכים המדויקים של התחלת וסיום העבודה אינם זכורים לתובע. התובע עבד אצל האחים או אחד מהם ברציפות במהלך כל השנים הללו, למעט בימי סגר ומחלה. התובע עבד בממוצע 25 ימים בחודש, כשמונה עד תשע שעות ביום בממוצע.
עבודתו של התובע הופסקה, ללא הודעה מוקדמת, ע"י האחים ולכן הוא זכאי לקבל פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. כמו כן, במשך כל שנות עבודתו לא קיבל התובע חופשה או דמי פדיונה, והוא מצמצם את תביעתו לפדיון דמי החופשה המגיעים לו עבור שלוש השנים האחרונות לעבודתו. התובע לא קיבל דמי הבראה ודמי נסיעה במהלך כל תקופת עבודתו והוא מצמצם את תביעתו בגין רכיב זה לתשלומים המגיעים לו עבור השנתיים האחרונות לעבודתו.

טענות הנתבעים
3. נתבעים 2 ו-3 הינם אחים ויש להם שותפות הנקראת "האחים ששון" (להלן: השותפות). נתבע 1 כלל אינו אח של הנתבעים האחרים, ואין לו כל חלק בשותפותם.

טענות נתבע 1
4. התובע עבד עבור הנתבע 1 כעובד מזדמן בתקופה שבין 6/91 ועד ל 11/91. מחודש 12/91 ועד שנת 1993 לא הועסק התובע ע"י נתבע 1, ובתאריך 2/93 החל נתבע 1 לבנות את ביתו והעסיק את התובע מתאריך 2/93 עד לתאריך 11/94 על בסיס קבלני יומי ובלתי רציף מבלי שלמי מהצדדים תהיה מחויבות כלשהי לשני מעבר ליום עבודה אחד. במשך התקופה האחרונה עבד התובע אצל נתבע 1 לכל היותר 150 ימים ולא ברציפות. בתאריך 11/94 הפסיק התובע לעבוד וטען שהוא חולה, ובנו עבד במקומו שלא ברציפות במשך כחודש ימים. לאחר מכן, התובע לא פנה לנתבע 1, והלה לא שמע ממנו עוד.
לכן, בין נתבע 1 לתובע לא קמו יחסי עובד מעביד, ונתבע 1 לא פיטר את התובע.

טענות נתבעים 2 ו-3
5. התובע עבד מדי פעם אצל השותפות, וכאשר הוא עבד עבורה הוא דווח לרשויות כדין ובאופן מדויק. נתבע 2 היה השותף הפעיל בשותפות ולכן לעתים נרשם שמו כמייצג את השותפות במוסדות השונים. את תקופת עבודתו של התובע ניתן לראות מרישומי שירות התעסוקה לפיהם עבד התובע אצל השותפות בתאריך 5/1991, ובתקופה שהחלה בתאריך 5/1992 והסתיימה בתאריך 12/1992.
בתאריך 12/92 הפסיק התובע להופיע לעבודה ומאז התובע לא עבד יותר עבורה. לאור האמור, אין בסיס לתביעת התובע.
פסק דין

6. יסוד מוסד הוא כי 'המוציא מחברו עליו הראיה'. לכן, הנטל להוכיח את תביעתו - דהיינו את מועד תחילת וסיום עבודתו ונסיבות סיום עבודתו - מוטל על כתפי התובע [דב"ע שם/3-96 מרסל בכר נ' קויומגידסקי יעקב, עבודה ארצי יג(1), 4; בג"צ 1278/91 ממתקי אטלס בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, עבודה עליון, כ, 120; דב"ע נו/ 269-3 ד"ר אסר מזר נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, עבודה ארצי, ל(1), 57; דב"ע נו/ 201-3 שמש ירושלים בע"מ נ' מאיר ניסימיאן, עבודה ארצי, ל(2), 154; תב"ע נה/ 226-3 (ב"ש) יוסי לביא נ' מועדון אקווה ספורט בינלאומי, עבודה אזורי, י, 152].

7. במקרה דנן, הנתבעים טענו כי נתבע 1 אינו אחיהם של נתבעים 2 ו-3 וכי אין קשר עסקי ביניהם. התובע לא הוכיח אחרת, ולכן יש להתייחס אל נתבע 1 והשותפות כאל שני מעסיקים שונים ושני מקומות עבודה שונים שאין ביניהם קשר, ולא ניתן לראותם במקום אחד או מקום בו יש רציפות בין מעסיקים.

8. התובע לא הוכיח את תקופת עבודתו, אלא טען כי "התאריכים המדויקים של התחלת העבודה וסיומה אינם זכורים לי" [תצהיר תובע, סע' 1]. כמו כן, לא הוכיח את נסיבות פיטוריו הנטענים, אלא טען כי "עבודתי הופסקה ע"י האחים ששון ואני זכאי לכן לפיצויי פיטורין" [תצהיר התובע, סע' 3], ובחקירתו מסר מספר גרסאות באשר למי שפיטרו [עמ' 3 לפרוטוקול].

9. יחד עם זאת הוכח, מרישומי לשכת התעסוקה, כי התובע עבד אצל השותפות בתאריך 5/91 ובתקופה המתחילה בתאריך 5/92 ומסתיימת בתאריך 12/92. דא עקא, התובע לא הוכיח מה היו נסיבות סיום עבודתו. גם לו היה מוכח כי התובע פוטר ע"י השותפות, הרי שהוא לא עבד במשך תקופה המקימה זכאות לפיצויי פיטורים, שכן היתה הפסקה של למעלה משלושה חודשים בין התאריך 5/91 ועד לתאריך 5/92, והתקופה שבין 5/92-12/92 אינה מגיעה כדי שנה [וראה: חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, סע' 1(א), 2(9)]. נציין כי התובע היה רשום כעובד לפי רישומי שירות התעסוקה בתקופה שמחודש יוני 1991 ועד 11/91 באולמי הפנינה. בתקופה זו עבד (כפי שנראה להלן) אצל נתבע מס' 1 אך בודאי לא אצל נתבעים 2-3.

10. באשר לעבודתו עם נתבע 1 הרי שמהרישומים בשירות התעסוקה כמו גם מעדות נתבע מס' 1 הוא עבד עימו תקופה שמחודש יוני 91' ועד נובמבר 91' וכן מחודש 2/93 ועד 11/94 כולל. אלא שכאן טען נתבע 1 כי העסיק התובע על בסיס התקשרות יומי - 150 ימים לכל היותר. עוד עולה מתצהירו של נתבע מס' 1 כי עסקו היה צריך פועל מסוגו של התובע וכי לאחר סיום הקשר עם התובע הוא העסיק פועל אחר. ממכלול נסיבות המקרה נראה כי מדובר בהשתלבות התובע בעסקו של נתבע מס' 1 ולא נראה כי לתובע היה עסק עצמאי ולכן התמלאו בו הן הפן החיובי והן הפן השלילי של מבחן ההשתלבות ויש לראותו כעובד הזכאי לזכויות שונות ביחס לתקופות עבודתו, כפי שנראה להלן.

11. באשר לפיצויי הפיטורים, הרי שכאן נטל ההוכחה להראות שפוטר רובץ לפתחו והוא לא הרימו. עדותו היתה מבולבלת ונסתרת מיניה וביה בענינים שונים ובפרט בנסיבות סיום עבודתו, כך בפרוטוקול בעמ' 3 שורה 8-19 העוסק בשאלה מי זה שפיטרו. התובע גם העיד בנשימה אחת שנעדר 3 חודשים מהעבודה בשל מחלה ורק לאחריהם חזר לנתבע מס' 1. התובע לא הציג כל אישור מחלה למרות שהיה מאושפז 6 ימים בביה"ח. לא נוכל להתבסס אפוא על עדותו באשר לסיום העבודה ולכך גרסתו באשר לנסיבות סיום העבודה נדחית. לפיכך התביעה לפיצויי פיטורים כמו גם להודעה מוקדמת נדחית.

12. באשר לדמי ההבראה, הרי שאף אם נאמר שהיו יחסי עובד ומעביד בינו לבין נתבע מס' 1 בתקופה שבין פברואר 93 ועד נובמבר 94 אותה עת לפי צווי ההרחבה הרלבנטים לא ניתן היה לפדות את הזכות לדמי הבראה בהיותה זכות נלווית. נציין שההסכם הקיבוצי עליו סומך ב"כ התובע כמו גם צוו ההרחבה הכללי לדמי הבראה שהקנה זכות לפדות את דמי ההבראה ביחס לשתי שנות העבודה האחרונות, נקבע רק במועד מאוחר יותר שאינו רלוונטי לתביעה זו. לא זו אף זו לא התברר כדבעי היקף משרתו של התובע כאשר הזכאות לדמי הבראה נגזרת מנתון זה ואף מטעם זה היה מקום לדחות התביעה ביחס לרכיב זה. דברים אלה נכונים גם לגבי נתבעים 2-3. יתר על כן עם נתבעים 2-3 עבד פחות משנה ואף מטעם זה דין תביעתו כנגדם ברכיב זה להידחות. לאור כל זאת דין התביעה לדמי הבראה להידחות.

13. באשר לענין הנסיעות, אף כאן לא הוכיח התובע את תביעתו. החזר הוצאות נסיעה כשמו כן הוא נועד להחזיר לעובד הוצאות אשר הוציא. לא הוכח כאן כמה היו ההוצאות, מהיכן להיכן נסע, כמה פעמים, כמה עלתה נסיעה וכיוצ"ב. התובע טען בתצהירו באופן כללי כי הוא זכאי ל 20 ₪ לכל יום. נציין כי כיום שיעור החזר הוצאות הנסיעה המירבי לפי צוו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה עומד על סך של 18.31 ₪ ליום.
ברור אפוא כי התקופה הרבלנטית - דהינו עד שנת 1994 היה מדובר בסכום נמוך יותר וגם כאן הזכאות היתה רק בהתמלא יתר התנאים הקבועים בצוו שכאמור לא התמלאו במקרה זה.

14. באשר לחופשה, הרי שכאן נטל ההוכחה שאכן ניתנה חופשה רובץ לפתחו של המעביד שעליו לנהל פנקס חופשה. הנתבעים לא הרימו נטל זה, ולמעשה אף לא טענו ששילמו דמי חופשה או כי התובע קיבל דמי חופשה. לאור זאת על הנתבע 1 לשלם פדיון חופשה ביחס לתקופת עבודתו עימו 93 /11-6, 2/93 - 11/94 דהיינו עשרים ושמונה ימי חופשה. ואילו על הנתבעים 2-3 לשלם דמי פדיון חופשה ביחס לתקופה 5/91, 92 /5-12. דהיינו 9 ימי חופשה.

ערכו של כל יום חופש יחושב לפי שכר המינימום היומי הידוע היום דהיינו
145.5 ₪ ליום = 8 שעות עבודה ביום + 186 שעות עבודה בחודש = 3266.58 ₪ לחודש.
הנתבע מס' 1 ישלם לתובע סך של 3,934 ₪ = 28 x 140.5 ₪.
הנתבעים מס' 2-3 ביחד ולחוד ישלמו לתובע סך של 1264.5 ₪ = 9x5. 140.
הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט בסך 1000 ₪.

ניתן היום כ"ז באלול, תשס"ב (4 בספטמבר 2002) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
אייל אברהמי
,אב"ד
שופט

נציג ציבור

נציג ציבור

0951/97עב 730 לימור .








עב בית דין אזורי לעבודה 951/97 אחמד איברהם בחיץ נ' אליהו ששון (פורסם ב-ֽ 04/09/2002)