פסקי דין על לב לבייב | פסקי דין על לידר קומפני 1992 ואח' | פסקי דין על שמעון גילר

7286/06 רעא     15/04/2007




רעא 7286/06 לב לבייב,לידר קומפני 1992 בע"מ ואח' נ' שמעון גילר






בבית המשפט העליון

רע"א 7286/06
רע"א 682/07

בפני
:
כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקשים:
1. לב לבייב


2. לידר קומפני 1992 בע"מ

3. לידר ניהול ופיתוח בע"מ (לשעבר לידר קומפני בע"מ)


נ ג ד

המשיב:
שמעון גילר


בקשת רשות ערעור (רע"א 7286/06) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבר"ע 1043/06 מיום 18.6.06 (השופטת ש' דותן); בקשת רשות ערעור (רע"א 682/07) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בבר"ע 2074/06 מיום 27.12.06 (השופטת ש' דותן)

בשם המבקשים:


החלטה


א. (1) בקשת רשות ערעור (רע"א 7286/06; להלן בקשת רשות הערעור הראשונה) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ש' דותן) מיום 18.6.06 בבר"ע 1043/06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (השופטת ד' מארק – הורונצ'יק) מיום 27.11.05 בבש"א 177923/05 ב- א' 46320/05.

(2) בקשת רשות ערעור (רע"א 682/07; להלן בקשת רשות הערעור השנייה) על החלטת בית המשפט המחוזי (השופטת ש' דותן) מיום 27.12.06 בבר"ע 2074/06, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים על החלטת בית משפט השלום (השופטת ד' מארק – הורנצ'יק) מיום 25.5.06 בבש"א 155127/06 שב- א' 46320/05.

(3) ביום 31.1.07 הגישו המבקשים בקשה לאיחוד התיקים בשתי בקשות רשות הערעור (בר"ע 7286/06; בר"ע 682/07).

ב. (1) הבקשות הנוכחיות הן המשכה של מסכת תביעות הדדיות, ערעורים ובקשות שהתנהלו, ומתנהלים בין הצדדים, ושסופם מי ישורנו. תחילתה של המחלוקת בתביעה כספית שהגיש המשיב – גיאולוג במקצועו – כנגד המבקשים (ת"א (ת"א) 1302/00; להלן התביעה הראשונה), לאחר שלא קיבל את התמורה שלטענתו הגיעה בעבור הקמת מחצבה אשר תכנן ויזם את איתורה. בית המשפט פיצל את הדיון בהסכמת הצדדים, כך שתחילה הכריע בסוגיית חבותם של המבקשים, ולאחר מכן בסוגיית התמורה המגיעה למשיב. נוכח החלטת בית המשפט מיום 2.9.03 בדבר זכאות המשיב לתמורה, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שהוגשה לבית המשפט.

"1. הצדדים מסכימים בזאת כי בסוגיית התמורה לה זכאי התובע, יפסוק בית המשפט הנכבד בהתאם לסעיף 79 א' לחוק בתי המשפט ובלבד שהפסיקה תהיה במסגרת סכומי המינימום והמקסימום כאמור בהסכמה דיונית זו.
2. הצדדים מסכימים כי קיימות ארבע שיטות אפשריות לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע בגין פעולותיו כפי שפורטו ונטענו בכתב התביעה עבור פרוייקט החציבה בצופים צפון מתחילתו ועד היום וזאת לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום כפי שיובהר להלן:
2.1 חישוב על פי תמלוגים (פר טונה)...;
2.2 10% משווי פרוייקט החציבה...;
2.3 10% מרווחי פרוייקט החציבה...;
2.4 תמורה על בסיס כמות שעות העבודה שהושקעו על ידי התובע עבור פרוייקט החציבה.
מובהר בזאת כי אין באמור בהסכמה דיונית זו משום הודאה ו/או הסכמה על מי מהצדדים באשר לשיטת החישוב הנכונה והראויה לחישוב התמורה לה היה זכאי התובע וכי התחשיבים נעשים לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום בלבד.
3. בית המשפט הנכבד יהיה מוסמך לפסוק את סכום התמורה המגיעה לתובע בין סכום המינימום והמקסימום כפי שיוגדרו להלן, באופן שבו הסכום העליון המקסימלי יהיה הסכום השני בגובהו מתחת לסכום הגבוה ביותר מבין 4 השיטות שהוצג... (להלן סכום המקסימום), ואילו הסכום התחתון המינימלי יהיה הסכום השני מעל לסכום הנמוך ביותר מבין 4 השיטות דלעיל (להלן סכום המינימום)..."

הצדדים הגישו לבית המשפט תצהירים וחוות דעת באשר לשווי הפרוייקט ורווחיו הנדרשים להכרעתו. ביום 20.9.04 פסק בית המשפט כי "לצורך פסיקה על דרך הפשרה" נבחרה "השיטה שלפיה זכאי התובע לשכרו על פי תמלוגים פֶּר טונה" אשר "היא שיטה מקובלת וסבירה", וקבע כי הסכום אותו חייבים המבקשים למשיב הוא 1,750,000 ₪ - מחצית הטווח שבין סכום המקסימום וסכום המינימום. זאת, בהתחשב "בעבודה שהשקיע התובע (המשיב – א"ר), בידע שלו, במקצועיותו, בנסיונו הרב ובתרומה שלו לפרוייקט".

(2) בית משפט זה דחה (מפי השופט גרוניס) את ערעוריהם של המבקשים והמשיב כנגד פסק הדין (ע"א 9065/03, ע"א 9810/04), שנסבו בעיקר על גובה הסכום; בית המשפט קיבל את נקודות המוצא מהן יצאה הערכאה הקודמת לצורך ההכרעה, וקבע כי המקרה אינו נופל בגדר אלה המצדיקים התערבות ב

פסק דין
על דרך הפשרה.

ג. (1) ביום 4.9.05 הגיש המשיב תביעה נוספת (א' 46320/05; להלן התביעה השנייה) כנגד המבקשים בגין התמלוגים המגיעים לו מראשית שנת 2000. בתביעתו טוען המבקש, כי ממצאיו של בית המשפט בת"א (ת"א) 1302/00, ובכללם הקביעה כי שיטת חישוב התמורה "המקובלת והסבירה" מבין החלופות שהסכימו עליהם הצדדים היא שיטת התמלוגים, מהוים מעשה בית דין.

(2) המבקשים הגישו ביום 27.9.05 בקשה למחיקת התביעה על הסף (בש"א 177923/05 שב- א' 46320/05) מחמת מעשה בית דין. לטענתם הכריע בית המשפט באשר לתמורה אותה חייבים הם למשיב, ועל כן מנוע המשיב מתביעה שניה באותה עילה. בית משפט השלום דחה ביום 27.11.05 את הבקשה, בנימוק שכל אחת מהתביעות עוסקת בתקופה שונה, ועל כן אין עילות התביעה זהות.

(3) בית המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים (בר"ע 1043/06); זאת בנימוק שפסק הדין, בהתאם לכתב התביעה הראשונה, התייחס לתמורה לה זכאי המשיב בגין השנים 1994 – 1999, ומאחר שעסקינן כנטען בהפרה מתמשכת, או לחלופין הפרה שאירעה לאחר הגשת התביעה הראשונה, ניתן להגיש תביעה נוספת בגין "נזק שנגרם כתוצאה מהמשך מעשה ההפרה או מהפרות נוספות של החוזה, שארעו לאחר הגשת התביעה", ואין לראות בפסק הדין הראשון משום מעשה בית דין החוסם את התביעה השנייה. בית המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה ההסכמה הדיונית שגיבשו הצדדים נועדה להביא את כלל המחלוקת לסיומה, מכיוון שלא מצא בה התייחסות לפסיקת פיצויים לתקופה שלאחר שנת 2000.

(4) מכאן בקשת רשות הערעור הראשונה.

ד. (1) במסגרת הליכי התביעה השנייה קיבל בית המשפט את בקשת המשיב מיום 20.2.06 (בש"א 155127/06 שב- א' 46320/05) למחוק סעיפים מכתב ההגנה של המבקשים, מן הטעם של השתק פלוגתא. זאת, בנימוק שפסק הדין בעניין התביעה הראשונה יצק תוכן ממשי להסכם בין הצדדים, בכך שקבע, בין היתר, כי שיטת התמלוגים היא השיטה המתאימה והסבירה בנסיבות העניין לחישוב התמורה – קביעה המהוה "השתק פלוגתא מובהק", כדברי בית המשפט, ומכך שאין בכך שפסק הדין ניתן על דרך הפשרה מכוח הוראות סעיף 79א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד – 1984, כדי לגרוע מסופיות הקביעות בו בעניין השתק הפלוגתא. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 2074/06).

(2) בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נפסק, כי בפסק הדין בעניין התביעה הראשונה, נקבעו הממצאים אשר לפיהם חושבה התמורה בהסתמך על הנתונים העובדתיים שהיו בפני
בית המשפט, ועל כן מקימים הם השתק פלוגתא במחלוקות שבין הצדדים באותו עניין. בית המשפט הוסיף ונימק את קביעתו בכך, שלא מצא בהסכמת הצדדים התחייבות של מי מהם כי החישוב יחול רק לגבי השנים נשוא התביעה הראשונה.

(3) מכאן בקשת רשות הערעור השנייה.

ה. בבקשת רשות הערעור הראשונה. נטען – ראשית – כי כוונת הצדדים כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמה הדיונית הייתה לסיים את כל המחלוקות שביניהם, ולפסוק למשיב את מלוא התמורה לה הוא זכאי בגין העבודות שביצע. בתביעה הראשונה מוצתה עילת התביעה, ועל כן מושתק המשיב מהעלאת תביעה נוספת באותו עניין. בהחלטת בית המשפט להתיר את תביעתו השנייה של המשיב, נפגעה אחת ממטרותיו העיקריות של הסכם הפשרה – סופיות הדיון ומימוש ציפיות הצדדים. יתר על כן, ההסכמה הדיונית קובעת מפורשות כי היא מתייחסת גם לתקופה שלאחר שנת 2000, שכן נקבע בה "הצדדים מסכימים כי קיימות ארבע שיטות אפשריות לחישוב התמורה לה זכאי התובע בגין פעולותיו... מתחילתו ועד היום..." - היום בו הוגשה לבית המשפט ההסכמה הדיונית, היינו, שלהי שנת 2003. שנית, נטען כי נוכח המבחנים שפותחו בפסיקה, קיים השתק עילה ביחס לתביעה השנייה. שלישית, נטען כי שגה בית המשפט בקבעו כי דוקטרינת "ההפרה הנמשכת" חלה בעניינה, שכן אין המדובר בהתקשרות נמשכת, שעל פיה צריך היה המשיב ליתן שירותים לאורך זמן. תביעת המשיב לא נסבה על מעשים נוספים וחדשים של המבקשים אלא על נזקים נוספים שנגרמו לו כנטען לאחר הגשת התביעה, ועל כן היה על בית המשפט למחוק על הסף את התביעה השנייה. עוד נטען, כי גם מנוסח פסק הדין של התביעה הראשונה עולה, שהתמורה שנקבעה למשיב היא פיצוי סופי ומוחלט בגין הפרת ההסכם. בנוסף נטען, כי היה על המשיב להתנות את ההסכמה הדיונית בשמירת הזכות להגיש בעתיד תביעות נוספות בגין אותו עניין. רביעית, נטען כי גם אם נראה את עילות התביעה כשונות אחת מרעותה, מוטלת על המשיב החובה לרכזן בהליך אחד. מאחר שהפר את חובתו זו, מושתק הוא מהעלאתן בתביעה השנייה. חמישית, נטען כי המשיב מנוע מלהגיש את תביעתו מכוח הוראות תקנות 44 ו- 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, מאחר שלא ביקש את היתר בית המשפט לפיצול סעדים ולחלופין, עסקינן באותו סעד ממש שלא ניתן לפצלו. שישית, נטען כי התביעה טורדנית וקנטרנית ודינה להימחק על הסף.

ו. בבקשת רשות הערעור השנייה חוזרים המבקשים על מקצת טענותיהם, ומוסיפים עליהן עוד כהנה. להלן העיקריות שבהן: ראשית, נטען כי שגה בית המשפט בהתעלמותו מחוסר תום הלב של המשיב בכך שהעלה שתי טענות הפוכות באותו הליך – מזה, כי קביעותיו של בית המשפט בתביעה הראשונה, ובכללן שיטת התמורה, מהוות מעשה בית דין, ומזה, כי פסק הדין אינו מהוה מעשה בית דין ועל כן רשאי המשיב לחזור ולתבוע את המבקשים. שנית, נטען כי בהסכם לפי סעיף 79א' לא הוסמך בית המשפט ולא נתבקש לקבוע מהי השיטה העדיפה לתשלום התמורה, שכן הצדדים הסכימו כי כל החלטה שיקבל בית המשפט תהא לצורך קביעת סכומי המקסימום והמינימום, ללא קביעת מסמרות באשר לשיטה הראויה והסבירה. נוכח זאת, גם לא התקיים דיון אדברסרי בשאלה זו. שלישית, נטען כי האמירות הנוגעות לשיטת החישוב "המועדפת" לא היו חיוניות לשם מתן פסק הדין ומהוות אמרת אגב בלבד. יתר על כן, בית המשפט סייג את האמירות הללו בכך שקבע שניתנו על דרך הפשרה בלבד. רביעית, נטען כי כאשר קיימת לאקונה, ולא ניתן למצוא בהסכמה הדיונית התחייבות או הסכמה מפורשות, אין הקביעות בפסק הדין שניתן על דרך הפשרה יכולות להקים מעשה בית דין כנגד הצדדים להסכמה.

ז. לאחר העיון בבקשות ובנספחיהן הגעתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשת הערעור הראשונה (רע"א 7286/06) ואבקש תשובת המשיב לבקשת רשות הערעור השניה (רע"א 682/07). על כן גם לא אוכל להיעתר לבקשה לאיחוד הדיון.

ח. (1) אשר לבקשה ברע"א 7286/06: חרף הכסות המשפטית אותה שיוו המבקשים להעטות עליה, אין היא נופלת בגדרן של המקרים שבגינם נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי, קרי, "מקרים בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני
עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים, בהם יש חשיבות ציבורית בעניין" (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר)). ענייננו בפרשנות התקופה שעליה חלה הפסיקה הקודמת בפרשה, סוגיה קונקרטית התחומה במחלוקת הצדדים ושאושרה בשתי ערכאות. כנודע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בסוגיות אלה, בודאי בגלגול שלישי (רע"א 5713/98 שושנה שלומי נ' אברהם שלומי (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 5727/04 שמעון בן עמי נ' שולמית ברסלב (לא פורסם)). אוסיף, כי בעניין זה יש משמעות לכך שהמדובר בהחלטת ביניים שלא "סגרה דלת" אלא "הותירה דלת פתוחה". כפי שציין המחבר ד"ר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, ס' 185 בעמ' 181), בקשר למקרים שבהם יטה ביותר בית משפט זה שלא להיעתר לבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי: "הדברים הם כך ביתר שאת כשהמדובר בבקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית המשפט המחוזי, שדחתה בקשת רשות לערער על 'החלטה אחרת' של בית משפט השלום". כדי שבית משפט זה יידרש להחלטת ביניים מסוג זה בגלגול שלישי, בשעה שהמשפט עודו בעיצומו, יש צורך בנסיבות מיוחדות, כגון שעה שברור כבדולח כי הדבר נחוץ וגם יעיל מהותית יותר מהמשך ההליכים כסדרם. בנידון דידן, ברע"א 7286/06, על-פני הדברים, וכל עוד בעינה שיטת חישוב התמורה שנקבעה על דרך הפשרה, אין מקום להיעתר לבקשה.

(2) אומר מה לעיצומם של דברים באשר לרע"א 7286/06. דומה לעת הזאת, כי מאחר ששיטת החישוב לתמורה בעבור פעולותיו של המשיב היא שיטת התמלוגים, עסקינן במערכת יחסים חוזית, המטילה על המבקשים חיוב לשיעורין תוך קיומן של עילות תביעה נפרדות "ואין לומר, כי תביעה בשל אי-תשלום אחד (או יותר) מן השיעורים "בלעה" בתוכה את העילות כולן ובכללן את העתידיות שבה" (ע"א 367/83 מ' שושן חברה לבנין ופיתוח נ' רמות גזית בע"מ, פ"ד לט(1) 633, 638 (השופט גולדברג)). "לעניין זה חל הכלל רק לגבי שיעורים שמועד פרעונם הגיע לאחר הגשת התובענה הראשונה. לגבי שיעורים שמועד פרעונם כבר הגיע במועד הגשת התובענה הראשונה... על התובע לכלול את תביעותיו בגין אי קיום אותם שיעורים במסגרת תובענתו הראשונה, וָלא – יהיה מנוע מלתובעם בתובענה אחרת" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), 76; וראו גם: י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995), 167–168). בענייננו תבע המשיב מהמבקשים את התמורה לה היה זכאי על פי ההסכם ביניהם, בעבור השנים 1994 – 1999. זאת על פי סעיפים 20 ו – 23 לכתב התביעה המתוקן שהגיש המשיב ביום 11.6.00; חוות הדעת שצורפו לכתבי הטענות, המבססות את חישוביהן על שנים אלה; ודבריו המפורשים בעדותו בפני
בית קמא (עמודים 38 – 39 לפרוטוקול), אשר בהתאם להם קבע בית המשפט את סכום התמורה לשנים אלה בלבד. נוכח האמור אין מקום להתערבות בשעה זו בהחלטות בתי המשפט הקודמים שלפיהן המשיב אינו מנוע מתביעת תמורה בעבור השנים 2000 – 2003. איני מביע עתה דעה בנוגע להשפעתה האפשרית של החלטה ברע"א 682/07, בשאלת מעשה בית הדין, על עניין זה, שכן אין זו שעתה - בחינת ביצה שלא נולדה - ובודאי אין מקום לקבוע לגביה מסמרות.

(3) אשר על כן באתי כאמור לכלל מסקנה, כי אין בידי להיעתר לבקשה שברע"א 7286/06.

ט. לבקשה שברע"א 682/07 מתבקשת תשובה תוך 30 יום. על נוסח התשובה יחולו הוראותיה של תקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. התשובה תוגש במקביל, הן לבית משפט זה והן במישרין למבקשים. בתשובה תיכלל התייחסות לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מתבקשת התייחסות לשאלה אם במקרה כזה ניתן לראות בדברי התגובה סיכומים בכתב.

העדר התייחסות כמוהו כהסכמה.

העדר תגובה במועד כמוהו כאי התייצבות, על הכרוך בכך.


ניתנה היום, כ"ז בניסן תשס"ז (15.4.07).

ש ו פ ט



_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06072860_t01.doc לח + מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il










רעא בית המשפט העליון 7286/06 לב לבייב,לידר קומפני 1992 בע"מ ואח' נ' שמעון גילר (פורסם ב-ֽ 15/04/2007)