פסקי דין על אברהם בן יוסף כליפא |

904/84 רע     17/02/1986




רע 904/84 אברהם בן יוסף כליפא נ' מדינת ישראל




(פד"י מ(1) 533)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ערעור פלילי מס' 904/84
השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ד' לוין
,
כבוד השופט מ' בן דרור
המערער: אברהם בן יוסף כליפא

ע"י ב"כ עו"ד נ' לידסקי
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד ח' לירן
, סגן בכיר א לפרקליט המדינה

ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט א' לוי) מיום 31.10.84 בת"פ 863/83.
פסק דין
השופט מ' בן דרור: 1. המערער שירת כשוטר - בתפקיד של רכז לענייני מודיעין - בתחנת המשטרה בראשון לציון. בתחנה זו שירת גם שוטר אחר, אחד ושמו אליעזר גריידי (שיכונה להלן, לשם הקיצור גריידי). קופה של שרצים הייתה תלויה לו, לגריידי זה, שמאחוריו, ובתקופה הנוגעת לענייננו התנהלה נגדו חקירה בקשר לביצוען של עבירות שונות. בסופו של דבר הועמד גריידי לדין ונמצא אשם, ונגזרו עליו ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל.

על פי האמור בכתב האישום שבתיק זה, ידע המערער על החקירה הנ"ל שהתנהלה נגד גריידי; הוא הלך אל גריידי וגילה את אוזנו ואף יעץ לו לנקוט אמצעי זהירות מסוימים כדי להכביד על החקירה, אם לא להכשילה. בתמורה לכל אלה ביקש המערער וקיבל מגריידי סך של 10,000 שקלים. סכום זה הוגדר כהלוואה, שאותה היה על המערער להחזיר לגריידי, והלכה למעשה החזירה, אם כי - בניגוד למותנה בין הצדדים - ללא הפרשי הצמדה.

על התנהגותו ומעשיו הנ"ל, ולא עמדתי עליהם אלא בתכלית הקיצור, הובא המערער לדין והורשע בבית המשפט קמא בעבירה על סעיף 290 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. לאמור: לקיחת שוחד. על המערער נגזרו 18 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בפועל והיתר על תנאי, לאמור,שהמערער יישא אף בהם אם יעבור, תוך שלוש שנים מיום שחרורו מבית הכלא, עבירה מן העבירות המנויות בסימן ה' של פרק ט' לחוק העונשין. כמו כן הטיל בית המשפט קמא על המערער קנס בסך של 100,000 שקלים או 45 ימי מאסר תמורתו.

ערעור זה הוגש על ידי המערער הן לגבי ההרשעה והן לגבי חומרת העונש. אדון בשני עניינים אלה על פי סדרם.

2. המערער ביקש להרחיק ולדחות מעל עצמו כל אשמה בטענה שאין בין קבלת הסכום הנ"ל ופגישתו עם גריידי ולא כלום; וזאת מן הטעם, שעל פי לוח הזמנים, לטענתו, קיבל המערער תחילה את ההלוואה האמורה ורק לאחר מכן השתתף בפגישה, שבה נדונו מעשיו של גריידי. מכאן מבקש הוא להיבנות בנימוק, שלא יכול היה לגלות דבר לגריידי במועד קבלת ההלוואה הנ"ל. לגבי מחלוקת עובדתית זו העידו שורה של עדים, כולל המערער ואשתו, ובית המשפט בחר להעדיף ולהסתמך בעיקר על עדותו של פקד אברהם שינברג, קצין המודיעין במרחב השפלה של המשטרה. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת כהלכה ניתח השופט הנכבד של בית המשפט קמא (מר א' לוי) את הראיות השונות וקבע, כי "לדידי אין ספק, שבעת שהנאשם פגש בגריידי וקיבל ממנו את השיק ת/3, היה זה לאחר השיחה עם שינברג, וממילא היו בידיו פרטים ביחס לחקירה, וכבר בשלב זה ביקש ממנו שינברג להתייד עם גריידי על מנת לדלות מידע". השופט המלומד אף מפרט בהכרעת הדין את הגירסאות השונות ודברי העדים ומסכם את דעתו ועמדתו במלים הבאות:
"לפיכך, הגעתי למסקנה כי ההלוואה שקיבל הנאשם מגריידי היתה במועד שלאחר שיחותיו עם שינברג והגב' דליה כליפא וממילא כל המידע שהגיע לידיו של גריידי, נודע לו מפיו של הנאשם ולא אחר, ממש כפי שעולה מהתאריכים הנזכרים בשני המסמכים שהוגשו לבית המשפט: ת/1 ולפיו הפגישה בין שינברג לנאשם היתה ביום 26.10.1982; ות/3 (השיק) שנושא את התאריך 3.11.1982. הנאשם טוען כי השיק נמסר לידו כיומיים לפני המועד הנקוב בו, ואם זהו המצב, הרי הוא קיבל את השיק ביום 1.11.82, כלומר - לאחר שיחתו עם שינברג".
קו הגנתו הראשון של המערער התמוטט אם כן כליל, ובית המשפט קמא לא נמנע מלמתוח ביקורת חריפה על המערער ולקבוע, כי חוסר האמת שבדבריו נהפך לו לרועץ. ואלה דברי השופט:
"שקריו של נאשם, יש בהם חיזוק לראיות התביעה (ראה לעניין זה - ע"פ 70/364 פד"י ל"ג, כרך שלישי, עמ' 77), במיוחד כששקר זה מתייחס לפרט מהותי בהליך שבפני
. הנאשם, מכיר את עבודת החקירה, ואין לי ספק שעמד על הקשר שעלול להיות בין מועד ההלוואה והשיחה שלו עם שיינברג, ואין ספק שעשה זאת על מנת להחלץ מן המצב שאליו נקלע".
לצערנו, גם לפנינו חזר ודבק המערער בגירסתו שהופרכה וניסה לחלוק על המימצאים העובדתיים, שנקבעו עלידי בית המשפט קמא. יכולנו, כמובן, לדחות את טענות המערער בנימוק, שבהכרעה עובדתית עסקינן, הכרעה המעוגנת היטב בחומר הראיות, ואין זה מדרכה של ערכאת הערעורים להתערב בכגון דא. ברם, בתיק זה נוכל אף להוסיף, כי אפילו נדרשנו לבדוק את חומר הראיות בעצמנו, לא היינו מגיעים לתוצאה אחרת מזו שאליה הגיע בית המשפט קמא.

3. הוא הדין לגבי מימצאיו האחרים של בית המשפט קמא, שאף אותם ניסתה באת כוח המערער לתקוף בערכאתנו. לצורך הדיון בערעור זה לא מצאנו כל נימוק, שיצדיק את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. לפיכך, מן הראוי שנביא את הדברים החשובים לענייננו מתוך הכרעת הדין, לאמור:
"כאמור, הנאשם פנה לגריידי וסיפר לו על מצוקתו הכספית, ותוך כך הזכיר את שיחתו עם שיינברג, והכוונה של המשטרה לתפוס את מכוניתו של גריידי. זאת ועוד, הנאשם שאל את גריידי אם יש לו טלפון והכוונה הייתה להצביע על סכנה של ציטוט (כך!). וכך מוסיף וטוען גריידי בבית המשפט (בעמ' 18): 'בזמן שהוא ביקר אצלי ידעתי שהאדמה בוערת מתחת לרגלי. אני לא אמרתי לו - תעזור לי. הנאשם הוא זה שהעלה את נושא ההסתבכות שלי, והוא - לפני שכתבתי את השיק - אמר לי שהוא יכול לעזור לי. אני באותן נסיבות לא חשבתי על: תעזור לי ואני אעזור לך. אני הבנתי שאם אני אעזור לו בכסף הוא יעזור לי במידע שאני זקוק לו. והחשש שלי היה שהוא יזיק לי אם לא אעזור לו, הוא לא דיבר על כך. החשש שלי נבע מהיותו רכז מודיעין, ויכולתו להכניס מידע כוזב אודותי'".
השופט הנכבד ציין, כי "אליעזר גריידי, שוטר לשעבר, שדינו נגזר והוא מרצה את עונשו - צריך, כמובן, להתייחס לעדותו בזהירות. עוד הבהיר השופט, כי "הפסיקה ערה לכך יש ובין שניים, שביניהם היכרות הקשורה לתפקיד, ולצידה ידידות עמוקה ורבת שנים, וכאשר - בנסיבות אלה - ניתן שי או טובת הנאה לעובד הציבור, הדבר נעשה מכוח אותה ידידות ולאו דווקא בקשר לתפקיד, והמסקנה תהיה לכף זכות". לפיכך בדק השופט את אופי הקשרים, שנוצרו בין המערער לגריידי, והגיע למסקנה, שלא היה בין שני אלה אלא היכרות, שהיא תולדה של יחסי עבודה, וכי ידידותם אינה משתרעת על יחסים חברתיים אלא שקשורה היא בביצוע תפקידם, זאת ותו לא.

מסכם בית המשפט קמא את המצב העובדתי, כפי שנתגלה לנגד עיניו בתיק שלפניו, במלים הבאות:
"גריידי העיד (בעמ' 12) כי כשהנאשם עמד לצאת מדירתו אמר לו (הנאשם) שאם תהיה התפתחות הוא יעדכן אותו (את גריידי). גם אם משפט זה, שצוטט מפיו של גריידי לא נאמר, קשה שלא להבין את הקשר שבין המידע שסיפק הנאשם, להלוואה שקיבל, קשר שאני מאמין שהנאשם היה עד לו וידע על קיומו. אין פסול כמובן בהלוואה בין חברים לעבודה - אך כשזו ניתנה על ידי גריידי, למרות מצבו הקשה, וכשהנאשם מוסיף לכך מידע והבטחה לספק מידע בעתיד - אין להסיק זאת אלא שהנאשם פנה עם המידע שבידו לגריידי על מנת לעשות שימוש במידע ובדרך זו להניע את גריידי להלוות לו כסף (שהותר במחיר הקרן בלבד - והנימוק לכך בלתי סביר לחלוטין) - ובכך לפתור מצוקה כספית שהנאשם נקלע אליה. הנאשם עשה שימוש פסול במידע שהגיע לידיו במהלך עבודתו, ואין לדידי ספק שהוא היה ער לפסול שבכך אלא שהחליט לנהוג כפי שנהג מתוך ידיעה בדבר מצוקתו של גריידי - וגם התנהגות מעין זו, התכוון המחוקק לעקור מן השורש בסעיפים הדנים בקבלת שוחד. התרשמותי הברורה היא שהנאשם עשה שימוש ציני וקר במידה שניקרה בדרכו מתוך ידיעה שגריידי יתקשה לסרב לבקשה להלוואה, כפי שקרה בפועל, ובכך ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. מכאן גם החלטתי להרשיע את הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 290 (א) לחוק העונשין תשל"ז-1977".
המעט שנוכל להוסיף ולהעיר בעניין זה הוא, שהשופט הנכבד כיוון נכון להלכה שנפסקה וחזרה ונפסקה על ידי בית משפט זה לגבי שאלת מערכת היחסים הקיימת בין מקבל טובת ההנאה ונותנה, ושממנה אף ניתן ללמוד על אופיה ומהותה של טובת ההנאה, אם הייתה בגדר "שוחד", אם לאו (ראה לעניין זה: ע"פ 288/81 קישלס נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז (2) 617; ע"פ 574/81 מדינת ישראל
נ' שדמי, פ"ד לו (4) 701; ע"פ 647/75 קליין ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל (3) 275). אף בדיקתו של השופט הלכה בעקבות הפסיקה של בית משפט זה, לאמור, שנתן דעתו לא רק לעובדות המזדקרות על פני השטח אלא גם לרקמת היחסים שנקשרו בין הנותן ללוקח (ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח (4) 94).

4. באת כוחו של המערער טוענת, כי לא נתמלאו, במקרה שלפנינו, דרישות החוק לצורך הרשעתו של המערער, וכי לא נתקיימו כל ההוראות המפורטות סעיף 290 (א) לחוק העונשין. נאמר שם, כי "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים או מאסר שבע שנים עם קנס עשרת אלפים לירות".

לצורך נוחיות הדיון בתיק זה ניתן לומר, שהסעיף הנ"ל בנוי על ארבעה יסודות, לאמור: א. עובד הציבור; ב. לקיחת טובת הנאה; ג. הלקיחה נעשתה תמורת פעולה; ד. הפעולה האמורה קשורה בתפקידו של עובד הציבור.

אדון להלן, ביסודות אלה על פי סדרם.

א. עובד הציבור. בסעיף 2 לחוק העונשין ("הגדרות") מופיעה רשימה של אחד עשר ממלאי תפקידים שונים, המוגדרים כ"עובר הציבור". קיומה של רשימה מפורטת כזו מלמד, שהרשימה היא סגורה. הראשון ברשימה הוא "עובד המדינה", ואין ספק כי המערער, שהוא שוטר, נכלל בהגדרה זו, ובאת כוחו אף לא עוררה כל טענה בנקודה זו. צריך לזכור, כי הסעיף 290 הנ"ל מרחיב (בפיסקה (ב)) את מסגרת "עובד הציבור" בקבעו, כי הוא "לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור" (בעניין זה ראה ע"פ 84/122 והאסמכתאות המפורטות שם).

ב. לקיחת (או קבלת) טובת הנאה. המחוקק השתמש, לצורך הגדרת עבירת השוחד, באותו ביטוי ממש, ולפיכך אינו מגדיר דבר באמרו: "הלוקח שוחד". השאלה האמיתית היא, כמובן, באילו נסיבות נוכל להגדיר לקיחה או קבלה של טובת הנאה כ"שוחד". תשובה על כך ניתן למצוא בהוראות אחרות של החוק, ולענייננו חשוב לציין את האמור בסעיפים 293 ו-294 לחוק העונשין, המפרטים בהרחבה את דרכי השוחד הכוללות קבלת "טובת הנאה אחרת". באת כוח המערער ניסתה להעלות את הטענה, שהלוואה גרידא אינה יכולה להיות שוחד מבחינת החוק, שהרי המערער אינו "לוקח" או "מקבל" כביכול, כל טובת הנאה: בסופו של דבר עליו להחזיר את ההלוואה שקיבל.

טענה זו איננה נראית רצינית בעינינו, והיא נדחתה, בהזדמנויות קודמות, על ידי בית משפט זה (ראה: ע"פ 4/72 אלקובי נ' מדינת ישראל
, פ"ד כו (1) 821, בעמ' 823; ע"פ 300/78 וענונו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג (2) 179, בעמ' 181). על דרך הקיצור נציין, אם כן, שסעיף 293 הנ"ל כולל בגדר שוחד לא רק כסף ושווה כסף אלא גם, כאמור, "טובת הנאה אחרת" (ראה פיסקה (7)); כי אין נפקא מינה בשוחד "אם נלקח על מנת לסטות מן השורה במילוי תפקידו...". לפיכך נוכל להסתפק בדבריו של השופט (כתוארו אז) לנדוי, שקבע (בע"פ 4/72 הנ"ל, בעמ' 823) כי "אין חולקין על כך שגם בקבלת הלוואה על מנת להחזירה יכולה להיות טובת הנאה לפקיד הציבור, אם היא ניתנת בכוונה לזכות למשוא פנים בעת מילוי תפקידו, והפקיד יודע שההלוואה ניתנת בכוונה זו. הוא הדין במתנת נישואין".

ג. קבלת ההלוואה הנ"ל על ידי המערער עדיין אינה יכולה, היא לבדה, להפוך לו לרועץ, אפילו החזירה ללא הפרשי הצמדה (בניגוד למותנה בשעת קבלתה). בית משפט זה כבר קבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי על התביעה להוכיח שההנאה שצמחה לנאשם, כמפורט בחוק, באה "בעד פעולה הקשורה בתפקיד..." (ראה, למשל: ע"פ 37/57 היועץ המשפטי נ' גנג, פ"ד יא 739, בעמ' 744; פ"ע כח 381; ע"פ 60/57 קרפובסקי ואח' נ' היועץ המשפטי וערעור נגדי, פ"ד יב 937, בעמ' 943; ע"פ 584/72 פישר נ' מדינת ישראל
, פ"ד כז (2) 836, בעמ' 839). הנשיא אגרנט, בע"פ 216/75 תמיר נ' מדינת ישראל
, פ"ד ל (2) 169, בעמ' 175 סיכם את ההלכה העולה מפסקי הדין הנ"ל באמרו, כי "מהדברים האלה עולה, כי משמעותו של יסוד ה'בעד' - קרי: קיום הקשר הסיבתי בין הפעולה למתת - היא שבשעת הלקיחה אכן ראה הנאשם, עובד הציבור, במתת משום תמורה בעד עשיית הפעולה הקשורה בתפקידו...".

טענתה הראשונה של באת כוח המערער, בנקודה זו, היא, שלא נדרשה ממנו כל "עשיית פעולה". לגירסתה, כל מה שעשה המערער הצטמצם בהעברת "רכילות" (כביטויה), לאמור, שלמעשה ידעו השוטרים שבתחנה, שמתנהלת חקירה נגד גריידי, וכפי שידעו זאת הם, כן ידע זאת המערער. כאן עולה טענת המערער, שהמידע שמסר לגריידי לא היה בבחינת "עשיית פעולה" כהגדרתה בחוק אלא דיבורים סתם בעלמא - "רכילות".

יש לדחות טענה זו בשתי ידיים. ראשית, לגופו של עניין, וכפי שקבע זאת בית המשפט קמא, מבחינה עובדתית, הלך המערער אל המשיב לביתו, וגילה לו על החקירות התלויות ועומדות נגדו, יעץ לו כיצד להכשילן או להתגונן מפניהן, להסתיר ראיות, וחמור מכול: הבטיח להמשיך ולגלות לו על כל התפתחות או התקדמות בחקירה. התנהגות ענפה ומסועפת זו אין לתארה אחרת מאשר "פעולה", לא רק מבחינת היקפה, אלא - ובעיקר - מבחינת תוכנה: ניכר בה רצון עז של המערער לעזור לגריידי, בדרכים שונות, להימלט מידו של החוק, תמורת קבלת ההלוואה.

לפיכך, אין לנו צורך להתייחס לטענה, שהמערער העביר הלאה, לגריידי, דברי רכילות ששמע בתחנת המשטרה. ברם, גם לגבי טענה זו, אם היה בה ממש, אין אני רואה עצמי פטור מלהגיב ולומר, כי חומרת מעשהו של המערער לא הייתה נופלת מזו שהוכחה, כעובדה, במשפט. צריך לזכור, שהמערער שירת כרכז לענייני מודיעין במשטרה, ובלי להרחיב את הדיבור בנושא זה, ניתן לקבוע, שאיסוף ידיעות ממקורות שונים היה מתפקידו של המערער. איסוף ידיעות זה על חשודים בעבירות שונות הוא פעולה, שהשתיקה יפה לה והסודיות היא מיסודותיה העיקריים הן כלפי הציבור בכלל הן כלפי החשודים בפרט. לא תצמח כל ישועה למערער, אפילו נכנה חלק מהידיעות ומהמידע שהתרכזו בידיו של המערער ובידי אנשי המשטרה האחרים, לפחות בשלבים הראשונים, כ"רכילות". אין זה אלא שימוש שרירותי במלה סתמית, הבא לציין, שבשלב האמור עוד לא עלה בידי המשטרה לרכז חומר ראיות מספיק נגד חשודים והיא ממשיכה בחקירה לביסוס חשדותיה. אפילו הייתה נכונה טענת המערער, שכל מה שעשה לא היה אלא שגילה וסיפר לגריידי על החשדות שהועלו נגדו ושבהם חוקרת המשטרה, על טיבם ועל אופיים, הרי אין לכנות התנהגות זו אלא כ"עשיית פעולה", במובן החוקי הנ"ל, מצד איש משטרה כלפי חשוד בעבירות פליליות.

אין כאן אלא היתממות מצדו של המערער בשעה שהוא מנסה לטעון, כי לא היה קשר בין דרישת ההלוואה שדרש מגריידי (שהיה, הוא עצמו, דחוק מבחינה כספית) לבין האינפורמציה שמסר לו והבטיח להמשיך ולמסור לו. ברי הדבר - כפי שגם הוסבר בהרחבה על ידי בית המשפט קמא - שסכום הכסף, שנתן גריידי כהלוואה למערער, היה "בעד" פעולותיו ומעשיו של המערער, כאמור בסעיף 290 (א) לחוק העונשין. (וראה בעניין זה גם ע"פ 574/81 הנ"ל).

ד. עוד הוסיפה וטענה באת כוח המערער, כי יש לזכות את המערער מן האשמה שיוחסה לו, הואיל ועשיית הפעולה האמורה לא הייתה במסגרת סמכותו. אף כאן ניתן להשיב תשובה כפולה על טענה זו. ראשית, מבחינה עובדתית, אין המערער יכול להישמע בטענה, שחקירת חשודים או איסוף ידיעות וחומר מרשיע לגביהם וכיוצא באלה פעולות לא היו בגדר סמכותו המוגדרת והמסוימת. וכבר אמרתי ששירת כרכז מודיעין במשטרה. אכן, המערער עשה תפקידו רמייה, ובמקום לעשות את כל הדרוש כדי שהמשטרה תצליח לאסוף ידיעות וללקט עובדות, שיש בהן כדי לאמת את החשדות נגד גריידי, ולשים ידה עליו, פעל המערער בניגוד לחובתו והשתמש לרעה בכוחותיו ובסמכויותיו. אפילו לא הייתה החקירה של גריידי נתונה ישירות בידיו, אסור היה למערער לגלות לגריידי את הידוע לו ולמשטרה. התנהגות מבישה זו אין לכנותה כחריגה מתחום סמכותו של המערער אך ורק משום שהשתמש בידיעותיו ובכוחותיו שלא כדין. אין כאן אלא מעשים פסולים מצדו של המערער בתחום הסמכות ובמסגרת הרחבה של תפקידו כשוטר.

ושנית, הלכה פסוקה היא, שאין לפרש פירוש מגביל ומצמצם את הביטוי "פעולה הקשורה בתפקידו", כאילו מכוון הוא רק למעשה הכלול בתחום המפורש של הסמכות המסורה ללוקח השוחד. בעניין זה יש להביא את הוראות סעיף 294 (ד) (2) לחוק העונשין, הקובע:
"במשפט של שוחד לא יזקק בית המשפט לטענה -

(1) ...

(2) שהלוקח... לא היה מוסמך או רשאי לעשות את הפעולה".
בע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל
, פ"ד לד (2) 281, בעמ' 302, קובע השופט (כתוארו אז) שמגר את הדברים הבאים:
"לאור האמור בסעיף 294 (ד) (2) יש לקרוא את סעיף 290 (א), כאילו נאמר בו שהוא מתייחס לעובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, אף אם פעולה זו איננה בגדר סמכותו ואף אם איננו רשאי לעשותה. הפירוש המתבקש מכך הוא כי המונח 'פעולה הקשורה בתפקיד' אינו יכול לחפוף רק את המערכת המוגדרת של התפקידים של העובד אלא גם פעולות אחרות הנעשות בקשר עם התפקיד, אף שהן מחוץ לגדר סמכותו של העובד ובלבד, כאמור, שיש זיקה לעובדה שמקבל השוחד מכהן בתפקיד פלוני.

לעניין זיקתו של האמור בסעיף 294 (ד) (2) אל המלים 'פעולה הקשורה בתפקידו', לא די להפנות לנסיבות בהן פועל העובד במסגרת תפקידיו המוגדרים, אך מפעיל סמכותו, כפי שהוגדרה לו, תוך חריגה מן המותר, או במלים אחרות תוך סטייה מן השורה. בעיה כגון זו באה אל פתרונה באמצעות האמור בפיסקה (7) לסעיף 293 ('אין נפקא מינה בשוחד... אם נלקח על מנת לסטות מן השורה') ולו ביקש המחוקק רק להבטיח כי גם שימוש בלתי נאות בסמכות המוקנית לעובד תיחשב למעשה עבירה, די היה באמור בפסקה (7) האמורה. אם נכלל בחוק גם האמור בסעיף 294 (ד) (2), הרי חזקה על המחוקק שלא נקט בכפל הלשון אלא ביקש להוסיף ולהרחיב".
וכן ראה: ע"פ 12/83 בואר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לז (3) 477, בעמ' 479-480; ע"פ 216/75.

5. טענתה האחרונה של באת כוח המערער (במסגרת טענותיה כלפי הכרעת הדין שהרשיעה את המערער) מתייחסת לשאלת היסוד הנפשי הנדרש בהוכחתה של העבירה על סעיף 290 (א) לחוק העונשין. בצדק טוענת היא, כי ללא קיומה של כוונה פלילית אין עבירת השוחד באה לכלל גיבוש. בעניין זה יש לתת את הדעת לכוונתו הפלילית של המקבל, להבדיל מזו של הנותן. בית משפט זה כבר קבע, כי אפילו הוכחה כוונתו של נותן השוחד מעל לכל ספק סביר, אין זו משליכה תמיד ובהכרח על כוונתו של המקבל. אין הדדיות בין כוונותיהם של שני הצדדים, ואין מניעה עקרונית שלוקח שוחד יהיה חף מפשע ונותן השוחד אשם - ולהפך (ע"פ 794/77 חייט נ' מדינת ישראל
, פ"ד לב (2) 127, בעמ' 129). חוסר הדדיות זה, קובעת השופטת (כתוארה אז) בן פורת, עשוי לנבוע מהכוונה השונה של כל צד בעת ביצוע המעשה: גם אם התכוון לתת שוחד, עדיין עלינו להוכיח לפחות ידיעה מצד המקבל על כוונתו הפסולה של הנותן, ובלעדי זאת אין להרשיעו. הוכחת כוונתו של המקבל דרושה איפוא לשם גיבוש העבירה. לגבי דרך ההוכחה של כוונה זו פסק בית משפט זה לא אחת, כי בדרך כלל אנו מסיקים את היסוד הנפשי מתוך נסיבות הלקיחה או הנתינה, ורק לעתים נדירות קיימת בצדן גם ראיה מיוחדת (ע"פ 448/84 ששון נ' מדינת ישראל
, פ"ד כט (2) 574; ע"פ 300/78 הנ"ל; ע"פ 216/75 הנ"ל).

בע"פ 794/77 הנ"ל, בעמ' 130, קבע בית משפט זה לאמור:
"ככל שההיכרות האישית יותר רופפת, טובת ההנאה יותר 'נכבדה', או הקשר עם התפקיד יותר אמיץ, כן תגבר הנטיה להסיק מן הנסיבות של הנתינה והלקיחה את היסוד הנפשי הנדרש. אולם טעות היא לחשוב כי טובת הנאה שערכה קטן, ולו גם בין מכרים, לעולם אינה בגדר שוחד. מטרת הנתינה או הלקיחה היא הקובעת. אם יש ראיה שטובת ההנאה ניתנה או נלקחה 'בעד פעולה הקשורה בתפקידו' של עובד הציבור - אשם אותו אדם בעבירת שוחד...".
כאמור, בית המשפט קמא הדריך עצמו נכונה על פי המבחנים הנ"ל בקבעו, כי העובדות שהוכחו לפניו מלמדות על היסוד הנפשי ועל הכוונה הפלילית של המערער לקחת שוחד מגריידי.

6. העולה מן המפורט לעיל הוא, כי אין למצוא כל פגם בהכרעת דינו של בית המשפט קמא, שמצא את המערער אשם בעבירה, שיוחסה לו בכתב האישום.

7. הוא דין לגבי העונש, שהוטל על המערער. השופט הנכבד שקל כראוי, בבואו לגזור את העונש ההולם, הן את טובת הציבור והן את נסיבותיו האישיות של המערער. בהתייחסו לטוהר המידות של עובדי ציבור לאמץ כדי להתרחק מכל תופעה של שחיתות כמפני אש, הוסיף ואמר בית המשפט קמא בגזר דינו, כי "כך הוא הדבר בדרך כלל, ובעניינים של שוטרים, על אחת כמה וכמה. בתוקף תפקידו כרכז מודיעין, הגיע לידיעת הנאשם מידע אודות גריידי, שיתכן וגם היה נחלתם של אחרים. אך לא יעלה על הדעת שהנאשם יעשה בו שימוש, או יתכנן לעשות בו שימוש, על מנת לשרת מטרה אחרת שלו: קבלת 'הלוואה' מגריידי והיחלצות ממצוקה כספית".

חזרנו ובדקנו את הנימוקים שהעלתה באת כוח המערער להתערבות מצדנו בעונש, שהוטל על המערער על ידי בית המשפט קמא, ולא מצאנו עילה וטעם לעשות כן. מידת העונש נתונה, בראש ובראשונה, לשיקולו של בית המשפט הדן בתיק, ואין העונש במקרה שלפנינו חמור במידה שתצדיק התרבותנו.

8. אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור הן לגבי הכרעת הדין והן לגבי מידת העונש.
השופט א' ברק
: אני מסכים.

השופט ד' לוין
: אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט בן דרור.

ניתן היום, ח' באדר א' תשמ"ו (17.2.86).








רע בית המשפט העליון 904/84 אברהם בן יוסף כליפא נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: מ 1 533 ] (פורסם ב-ֽ 17/02/1986)