פסקי דין על אנג' (אנג'ל) שלגין (בת אנדרי)

3031/06 פח     19/04/2007




פח 3031/06 מדינת ישראל נ' אנג' (אנג'ל) שלגין (בת אנדרי)




בעניין:
מדינת ישראל

ע"י ב"כ
פרקליטות מחוז חיפה
המאשימה

נ ג ד
אנג' (אנג'ל) שלגין (בת אנדרי)
ע"י ב"כ עו"ד
בריק פארס

הנאשמת

הכרעת דין
השופט כמאל סעב:

1. הנאשמת הובאה לדין בגין שתי עבירות:

האחת, עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), והשנייה עבירה של הצתה בניגוד לסעיף 448 לחוק.

להלן העובדות הרלוונטיות כפי שנטענו בכתב האישום:

אינס (נעמי) רוטשטיין ילידת 1922 (להלן: "המנוחה"), התגוררה בדירתה ברח' צדקיהו 24 בחיפה (להלן: "הדירה").

הנאשמת עבדה בעבר אצל המנוחה בעבודות משק הבית.

בתאריך 10.1.2006 בשעה 19:30 או בסמוך לכך (להלן: "יום האירוע") הגיעה הנאשמת לדירת המנוחה ושהתה במחיצתה. סמוך לחצות ובעקבות ויכוח אשר פרץ בין המנוחה לבין הנאשמת, החליטה האחרונה להמית את הראשונה.

הנאשמת ניגשה לחדר השירות שבדירה ונטלה משם חוט פשתן (להלן: "החוט"), מתוך כוונה לחנוק את המנוחה באמצעותו ולגרום למותה.
הנאשמת התקרבה אל מאחורי המנוחה, כרכה את החוט סביב צווארה, חנקה אותה באמצעותו וגרמה למותה.

מות המנוחה נגרם כתוצאה מתשניק מכני בעקבות הידוק לולאה סביב צווארה, כתוצאה מהחניקה המוזכרת לעיל.

לאחר שהנאשמת גרמה למות המנוחה, הוסיפה ופיזרה את הפריטים השייכים למנוחה, יצרה אי- סדר בדירה ושילחה אש במספר מוקדים בדירה, כל זאת במטרה ליצור תמונה לפיה המנוחה מצאה מותה במהלך ביצוע שוד. בדרך זו ביקשה לטשטש את העקבות ולהקשות על זיהויה.

כאמור, במעשים הנ"ל גרמה הנאשמת למותה של המנוחה בכוונה תחילה, לאחר שהחליטה להמיתה בדם קר, בלי שקדמה התגרות מטעם המנוחה בתכוף למעשה, בנסיבות בהן יכלה הנאשמת להבין את תוצאות מעשיה, ולאחר שהכינה את המכשיר שבו המיתה את המנוחה.

זאת ועוד, במעשה הנ"ל היא שילחה אש במזיד בדירת המנוחה.

2. תשובת הנאשמת לאישום:

הנאשמת כפרה בעובדות כתב האישום, אולם הודתה בעובדות הבאות: עובר ליום הרצח עבדה אצל המנוחה בעבודות משק בית, וביום הרצח הגיעה לדירת המנוחה בשעות הערב כאורחת. כמו כן, הנאשמת לא חלקה על שרשרת העברת המוצגים.

להשלמת התמונה אביא להלן את תשובתה לאישומים, בהתאם לדברי בא כוחה כהאי לישנא:

"על פי תכנון מוקדם ועל פי קשר שאותו קשרה עם אחד בשם עבאס זידאן שהוא מכר שלה. על פי התכנון ביניהם הייתה אמורה הנאשמת להיכנס לדירת המנוחה מאחר ויש לה גישה לדירה, לשהות בדירה פרק זמן מסוים [ובאמתלה – כ"ס], שהיא רוצה לזרוק אשפה מחוץ לדירה היה אמור עבאס זידאן להיכנס לדירה ולגנוב מתוך הדירה כסף ותכשיטים. הנאשמת לטענתה אכן בשעות הלילה המאוחרות יצאה מהדירה, השאירה את הדלת פתוחה. באותה עת נכנס עבאס זידאן לתוך הדירה, כאשר הנאשמת ממתינה מחוץ לדירה. בשלב מסוים ולאחר שהנאשמת ראתה שאותו עבאס מתעכב בדירה היא עלתה לדירה ובעת שנכנסה לדירה גילתה את המנוחה שוכבת על הרצפה ללא רוח חיים. עבאס זידאן גנב כסף ותכשיטים וכרטיסים מתוך דירת המנוחה. גרם לשריפות בתוך הדירה ושניהם יצאו מהדירה." (ראה עמ' 14).

הסנגור המלומד הודיע שהנאשמת תנהל "משפט זוטא", כי הודייתה הוצאה ממנה באמצעים פסולים ולא נמסרה מרצונה הטוב והחופשי.

בעניין זה העלה הסנגור את הטענות הבאות: ראשית, משך החקירה שארכה שעות רבות. שנית, החקירה נערכה על-ידי מספר רב של חוקרים, שהטיחו בה דברים קשים, צעקו עליה והשפילו אותה. שלישית, החוקרים איימו עליה שיעצרו אנשים הקרובים לה. רביעית, הנאשמת הייתה נתונה ללחצים ואיומים מצד זידאן אבו עבאס, מה גם שהנאשמת חששה שהוא יפגע בחברתה אלינור. עוד יצוין כי, לטענתה, נאמר לה על-ידי זידאן אבו עבאס כי תשב במאסר או תוחזק בבית חולים לחולי נפש מספר שנים – ( עמ' 78, עמ' 99).

לאור הדברים הנ"ל, טוענת הנאשמת כי הודייתה אינה קבילה מאחר שאינה עונה על דרישות סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ולחלופין אין לתת לה כל משקל, שכן הודייתה לא הייתה חופשית ומרצון, ואין בינה לבין האמת כל קשר.

בא כוח הנאשמת נתבקש למסור את פרטי אנשי המשטרה שהפעילו כלפיה לחץ בלתי חוקי ופסול ואיימו עליה, והשיב כי אלה הם החוקרים שנראים בקלטות הווידאו. הנאשמת אינה מכירה את שמות החוקרים, למעט שמו של ראש הצח"ם, פקד אפי פז.

עוד טען הסנגור כי לא הוסברה לנאשמת הזכות להיפגש עם עו"ד, ואף נמנעה ממנה פגישה כזו. כבר עתה אציין שבתשובת הנאשמת לאישום לא נטענו טענות אלו (עמ' 44 ש' 25 ו-עמ' 45 ש' 8), ומתברר עוד כי הנאשמת הייתה מודעת לזכותה לייצוג על-ידי עורך דין, כי עם מעצרה ובמהלך חקירתה ביקשה להיפגש עם עו"ד – (ראה ת/7, קובץ שני בעמ' 11 סיפא). מה גם שעיכוב הפגישה עם עו"ד למשך 4 שעות, עקב חקירתה, נעשה על-פי דין ובהתאם להחלטת קצין משטרה מוסמך (ראה ת/93).

הסנגור טען כי בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, אתר נבו (2006), הכיר בית המשפט בכלל פסילה חוקתי שעלול להביא לפסילת הודאות בתנאים מסוימים, אשר לטעמו מתקיימים במקרה דנן, מאחר שהחוקרים מנעו מהנאשמת מפגש עם עורך דין.

דין טיעון זה להידחות, זאת מן הטעם הפשוט שכאמור, הנאשמת ידעה על זכותה להתייעץ עם עורך דין ואף ביקשה זאת.

הסנגור נתן הסכמתו כי בית המשפט יכריע בטענות הזוטא במסגרת הכרעת הדין ולאחר שמיעת כל הראיות.

כאן המקום לציין כי הנאשמת עלתה ארצה מחבר העמים בשנת 1993, בהיותה בת 11 שנים, וכי היא שולטת היטב בשפה העברית, ובלשונה: "אין לי בעיות בשפה העברית." – (ראה עמ' 15 לפרוטוקול).

לאור כפירת הנאשמת במיוחס לה ולאור טענותיה כנגד אבו עבאס ואלה המתייחסות למהלך חקירתה, הציגו הצדדים את ראיותיהם והביאו את עדיהם.
3. דיון בטענת הזוטא

האם הודאתה של הנאשמת ניתנה מרצון טוב וחופשי?

פקד פז השיב על טענות אלו בעדותו וטען כי חקירה של 4 וחצי שעות אינה חקירה ארוכה ומתישה, בעיקר משום שבמשך זמן זה איש לא מנע מהנאשמת אוכל, עישון, שתייה וגישה לשירותים. מעצר הנאשמת היה בשעה 15:00, וחקירתה לא מנעה ממנה שינה. העד הוסיף כי השתתפות מספר חוקרים בחקירה אינו דבר פסול ובלתי חוקי, מה גם שחקירתה של הנאשמת צולמה בווידאו, וניתן להתרשם ממנה באופן ישיר ובלתי אמצעי לכל אורכה.

עוד מסר העד פז כי חברתה של הנאשמת, אלינור, נעצרה כדי לבחון אם יש לה חלק בפרשה זו; עובדה זו הובאה לידיעת הנאשמת, אך אין בין מעצרה ובין הודאת הנאשמת דבר, וכי הדבר לא השפיע על הנאשמת ולא גרם לה למסור הודאת שקר או הודאה שאינה מרצון טוב וחופשי.

העד פז מסר עוד כי דבריו ומעורבותו בחקירה לא הביאו את הנאשמת "להיפתח" ולספר על אודות מה שקרה. הדבר קרה בפני
חוקר אחר, איצקוביץ שמו.

צפייה בקלטת ת/6 מראה איך ביקשה הנאשמת דרך לפרוק מעל לבה אבן כבדה. היא עשתה זאת כשהחוקר איצקוביץ דיבר על לבה בטון אבהי, שקט ורגוע.

אינני מקבל את גרסת הנאשמת ביחס לחקירתה, מסירת הודאתה ושחזורה את התרחשות האירועים. די בצפייה ב-ת/6 כדי להסיק כי הודייתה הייתה חופשית וניתנה מרצון טוב וללא הפעלת אמצעי לחץ פסול.

בשלב ההודאה נחקרה הנאשמת על-ידי חוקר אחד בלבד; ניתן להבחין כיצד דיבר על לבה בשקט וללא צעקות. התרשמתי כי החקירה הייתה הוגנת ומתחשבת, ובמהלכה הנאשמת יצאה לשירותים, עישנה סיגריות ושתתה. בתחילת חקירתה הראשונית נחקרה על-ידי פז, ובשלב זה שמרה הנאשמת על קור רוח והכחישה כל מעורבות בפרשה.

במהלך חקירת הנאשמת על-ידי החוקר איצקוביץ, ולקראת סיומה נשברה, פרצה בבכי והודתה. מן הראוי לציין כי כפי שנצפה מקלטת חקירתה, אזי בעת שנחקרה על-ידי פז, שפנה אליה בטון גבוה, היא דווקא התכנסה בתוך עצמה, הכחישה את החשדות והתבצרה בעמדתה המתכחשת.
על-פי מכלול הראיות, אני סבור כי ההודאה הייתה רצונית וחופשית, וזאת רואים באופן גלוי וברור מהצפייה בקלטת. לא היה כל קשר בין מעצר ידידיה האחרים לבין הודאתה, וללא ספק לא חששה מאבו עבאס. גם בהתנהגות החוקרים ובדבריהם לא מצאתי כל פסול או פגם ששלל מהנאשמת את הרצון הטוב והחופשי והביאהּ למסירת הודאה שלא על-פי הדין.

כפי שאסביר בהמשך, הודאות הנאשמת, ההובלה וההצבעה נתמכות בראיות נוספות, שמהן עלו פרטים מוכמנים שרק מי שביצע את הרצח יכול היה לדעת אותם.

משטענות הנאשמת ביחס לאופן גביית הודאותיה נדחו, ומשעדויות וראיות המאשימה נתקבלו כמהימנות – ולעניין זה די בצפייה בקלטת חקירת הנאשמת שבה הודתה – אני קובע כי ההודאות נמסרו מרצון טוב וחופשי.

לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי למותב לדחות את טענות הנאשמת בעניין נסיבות מסירת הודאתה, כבלתי מהימנות ובלתי אמינות, להעדיף על פניהן את גרסת עדי המאשימה, ולקבוע כי הודאותיה בחקירתה נמסרו מרצון טוב וחופשי וללא הפעלת כל אמצעי פסול ובלתי חוקי.

4. מהלך החקירה וראיות המאשימה:

כפי שניתן ללמוד מעדותו של ראש צוות החקירה, פקד אפי פז, המנוחה נמצאה בדירה ללא רוח חיים, כאשר חבל כרוך סביב צווארה.

כבר עם התחלת החקירה הייתה הנאשמת חשודה פוטנציאלית, אולם לחוקרים היו שתי מטרות; האחת – לבחון אם פעלה לבדה או יחד עם אחרים, והשנייה – השגת דגימות די-אן- אי ללא ידיעתה ומבלי שתגלה זאת. לכן, הוחלט לעקוב אחריה כדי ללמוד על אורחות חייה ולהכיר את חבריה – (ראה עדות פז בעמ' 41 לפרוטוקול).
בחיפוש שערכו החוקרים בתחילת החקירה, בבית המנוחה מצאו ותפסו מחברת (ת/100), בה רשומים מספרי הטלפונים של אנשים שונים שהיו בקשר עמה, ובעניין זה העד פז מסר:

"המשכנו לדפדף במחברת הטלפונים, ולקראת הסוף, כך רצה הגורל, הופיע שם של בחורה בשם אנג'ל. ניסינו לבדוק, שאלתי את החבר'ה, הצוות, אם נבדק או לא. היה כתוב ליד השם "משק בית", והנחנו פחות או יותר שאולי היה מדובר בעוזרת שעבדה אצלה. ניסיתי לחייג לטלפון שרשום, מדובר בסלולארי, ומאוחר יותר הוברר שישנה טעות במספר אחד מהטלפון המקורי של הנאשמת. לא היה מענה בסלולארי. חייגתי לטלפון בזק שהופיע שם." – (ראה עמ' 36-37, ועל אופן האיתור וההגעה של החוקרים לנאשמת ראה גם ת/103).

משנודע לצוות החקירה כי הנאשמת עובדת בחנות פרחים בכרמל, הוחלט ביום 13.3.2006 לצאת ולמצוא את החנות. בהגיעם למקום מצאו את הנאשמת ביחד עם חברתה אלינור מתווכחות ביניהן. הנאשמת עישנה סיגריה. השוטרים הבחינו בה זורקת את בדל הסיגריה, והוא נאסף ונתפס על-ידיהם – (ראה עדות פקד פז מיום 16.10.2006 עמ' 41 ש' 11-10, ת/61 ו-ת/62). באותו מעמד זומנה הנאשמת למחרת היום לשיחה במשטרה במטרה ליטול ממנה דגימות נוספות להפקת פרופיל גנטי.

למחרת, ביום 14.3.2006, הגיעה הנאשמת למשטרה. במהלך השיחה עמה נטלו ממנה דגימות די- אן- אי (ראה עדות פז מיום 18.10.2006 עמ' 35 ש' 21 וכן ת/60).

הנאשמת הייתה נתונה למשך מספר ימים תחת מעקב משטרתי – (ראה ת/13, ת/14, ת/15, ת/16, ת/17 ו-ת/18). מעקב זה גילה כי הנאשמת, אלינור וזידאן אבו עבאס היו בקשרי ידידות. המשטרה נטלה מכולם דגימות די-אן-אי (אבו עבאס – ת/14 ו-ת/101, אלינור – ת/26), והן נשלחו לבדיקה מעבדתית. תוצאות הבדיקה המעבדתית קשרו את הנאשמת בלבד לרצח. בדיקות אלו לא הצביעו על קיומו של קשר כלשהו בין אלינור ואבו עבאס לרצח. בהודאתה ובחקירותיה הרבות, ובין השאר בשחזור (דו"ח ההובלה וההצבעה ת/6), טענה הנאשמת, לכל אורך החקירה, כי היא הייתה לבדה.

בשלב מסוים הוחלט על מעצר הנאשמת, אלינור ואבו עבאס, ידידה הקרוב של הנאשמת. העד פז היה אמור לעצור את אלינור, אך בדרכו לביתה החליט לפנות למקום עבודת הנאשמת, ובהגיעו לשם, מצא אותה ממתינה בתחנת האוטובוס הסמוכה, פנה אליה ועצר אותה בחשד לביצוע רצח המנוחה – (ראה ת/22).

במהלך הנסיעה לתחנת המשטרה הפעיל פז מכשיר ההקלטה והחל בשיחה עם הנאשמת, ובמהלכה אמרה לו "שהיא בהלם", הוא שאל אותה למה ומדוע היא בהלם, ותשובתה הייתה: "אני הולכת הולכת לכלא לכל החיים" – (ראה עמ' 28 לפרוטוקול הישיבה מיום 18.10.2006 ו-ת/23 [מזכר ראשית הודעה], ת/24 [הקלטת] ו-ת/25 [התמלול]).

בהגיעם למשרד החקירות נחקרה הנאשמת מספר שעות, חקירה שבסופה מסרה הודאה שהוקלטה וצולמה. מאחר שלגרסתה ביצעה את הרצח לבד, החשד נגד אבו עבאס הוסר, זאת נוסף לעובדה שלא נמצאו ראיות הקושרות אותו לרצח או לזירת העבירה – (ראה ת/68, ת/69, ת/70, ת/71, ת/72, ת/109, מפות האתרים – ת/106 ו-ת/107 ונתוני הטלפון הנייד של הנאשמת –
ת/108).

אין מחלוקת כי המנוחה מצאה מותה מתשניק (חנק) מכני בעקבות הידוק לולאה סביב צווארה – (ראה ת/49 ו-ת/50 – [החבל שהיה כרוך על צוואר המנוחה ת/102]).

הוכח בפני
נו כי המנוחה נהגה לנעול את דלת דירתה ונמנעה מלפתוח אותה לזרים. בעניין זה העיד בנה של המנוחה מר גדעון רותם – (ראה עמ' 17), אשר סיפר כי עובר לפתיחת הדלת נהגה המנוחה לצפות בעינית לשם זיהוי האורח, ועם כניסתו הייתה נועלת שוב במפתח ובשרשרת.

5. ממצאי החיפוש בזירת העבירה:

פקד אפי פז שימש, כאמור, ראש צוות חקירת רצח המנוחה.
לדברי העד, תחילה לא היה לחוקרים כיוון חקירה ברור, ברם, לאחר שהחקירה הוטלה על הצוות שעמד בראשו, הוחלט לערוך חיפוש מדוקדק בזירת הרצח. בתקופה זו הדירה הייתה נעולה ונתונה לאחריות ולפיקוח המשטרה (ראה גם עדות מר רותם בעמ' 18-19).
בחיפוש נמצאו שני בדלי סיגריות, והופק מהם פרופיל די-אן-אי, פרופיל אשר מיקד את החקירה, בסופו של יום, אל הנאשמת. לפי הפרופיל הגנטי שהופק היו קשורות לאירוע שתי נשים; האחת הייתה זו המנוחה, והאחרת הייתה – נכון לאותו שלב – אלמונית שזהותה טרם הובררה (ראה עמ' 39).

לדברי העד:

"בכיור נמצאו שתי כוסות קפה ומאפרה שמלאה בחרצנים של תמרים, אותה חבילת תמרים הייתה על השולחן בסלון – מה שהביא לנו לסברה שהיא ישבה עם מישהו או מישהי ושתו קפה יחדיו. זה מה שנמצא בכיור – שתי כוסות הקפה, כשפינג'ן הקפה היה עדיין מונח על הגז, אם איני טועה, ושני הבדלים – אלו הראו על שהייה עם אדם נוסף.".

לאור הממצא הנ"ל נתבקשה המעבדה שבמרכז הלאומי לרפואה משפטית (להלן: "המעבדה") לפתח פרופיל גנטי מהחבל (ת/102) שהיה כרוך סביב צוואר המנוחה – (ראה עמ' 41). ממצאי הבדיקה היו כדלקמן:

"[...] (ש) על החבל שעל צווארה של המנוחה נמצאו שני סוגי די-אן-אי, האחד של המנוחה, והשני הוא הדי-אן-אי של אותה אישה שעישנה את הסיגריה יחד עם המנוחה קודם לרצח." (ראה שם, בעמ' 41).

במאמר מוסגר יצוין כי בנה של המנוחה אישר בעדותו את קיומה של חבילת חוטי הפשתן בדירת המנוחה – (ראה עמ' 120 לפרוטוקול).

6. תוצאות בדיקת המעבדה:

כאמור, החוקרים נטלו מהנאשמת, במספר הזדמנויות וכפי שפורט, דגימות די-אן-אי. הדגימות נבדקו ותוצאות הבדיקות המעבדתיות קבעו כי:

"הדי-אן-אי האחר שנמצא על החבל ועל בדלי הסיגריות הוא של הנאשמת. על החבל נמצאו רק שתי דגימות של די-אן-אי, האחת של המנוחה והאחת של מי שעישנה איתה את הסיגריה בלבד או אותה אחת שכרכה את החבל." (ראה עמ' 42 ו-ת/102).

הנאשמת טענה בעדותה הכבושה כנגד אבו עבאס וגם בפני
נו כי עלתה לדירה ומצאה את המנוחה ללא רוח חיים, בדקה לה את הדופק, זאת כדי לתרץ את הימצאות הפרופיל הגנטי שלה על החוט, גרסה שיש לדחות, כבלתי מהימנה, כפי שיובהר בהמשך.

כאמור, הפרופיל הגנטי של הנאשמת נמצא בקצוות חוט החניקה, ת/102 (ראה עמ' 31), כאשר קצוות החוט היו ממוקמות על העורף של המנוחה, קרי החלק האחורי של הצוואר. מכאן שהסברה של הנאשמת להמצאות הדי-אן-אי על החבל, אין בו כדי לסייע בידה ודינו להדחות. אם הדי-אן-אי היה תוצאה של בדיקת הדופק, אזי הוא היה אמור להימצא בחלקו הקדמי, במרכז החבל הסמוך לגרון המנוחה, לפי גרסת הנאשמת, ולא בקצוות (ראה עמ' 112 ש' 8 ואילך).

כאמור תוצאות בדיקת המעבדה קבעו כי מקור הדי-אן-אי יכול להיות של המנוחה והשני של הנאשמת – (ראה ת/64 ו-ת/65).

7. עד כאן הבאתי את ראיות המאשימה, וכעת אביא להלן גרסת הנאשמת המאוחרת כלפי אבו עבאס - ת/9, ת/10 ו-ת/10א.
לאחר הגשת כתב האישום וכאשר נקבע מועד לתחילת משפטה של הנאשמת, העלתה באמצעות הסנגור גרסה חדשה על-פיה הגיעה לבית המנוחה יחד עם זידאן אבו עבאס כדי לשדוד אותה. לדבריה, על-פי התכנית, הייתה אמורה להוריד את הזבל, תוך שהיא משאירה את הדלת סגורה, אך לא נעולה. בשלב זה אמור היה אבו עבאס "להתגנב" פנימה לתוך הדירה ולהיכנס לחדר השינה כדי לגנוב את כספי המנוחה. הנאשמת טענה כי לאחר שהשליכה את הזבל, המתינה זמן רב לאבו עבאס שהתעכב בדירה, לכן חזרה לדירה ומצאה את המנוחה ללא רוח חיים.

הנאשמת נחקרה שוב בקשר לגרסתה האחרונה, והחוקרים ניסו לברר עמה את לוח הזמנים הקשור למועד הגעת אבו עבאס לזירה, את מקום המתנתו ואילו פרטים שמסרה בחקירה זו לא השתלבו בצורה הגיונית עם העדות שמסרה, קודם לכן, לחוקר אחר. הנאשמת עומתה עם פרטים אלו ונתבקשה לתת הסברים, אולם הפסיקה לשתף פעולה עם החוקרים וסירבה להמשיך ולענות לשאלות, לכן הוחזרה לתא המעצר. חרף התנהגותה המתוארת לעיל, שוב הוחזרה לחדר החקירה, והוסבר לה כי ניתנת לה הזדמנות נוספת למסור את גרסתה המלאה בקשר לחלקו של אבו עבאס, ותגובתה הייתה גידופים – (ראה עמ' 34 ש' 3), "שתיקה" וחוסר שיתוף פעולה מצדה – (ראה עדות פז בעמ' 37 ש' 19 ואילך ועמ' 38 ש' 1-14).

בשלב השני הובאו לחקירה זידאן אבו עבאס והנאשמת. אבו עבאס עומת עם גרסתה האחרונה של הנאשמת. תחילה סירבה להצטרף לשוטרים, חרף זאת הובאה מכלא נווה תרצה לחיפה. במהלך חקירתה שוב סירבה להשיב לשאלות החוקרים, ולכן הוחזרה לתא המעצר. אבו עבאס זידאן נחקר והכחיש את החשד שיוחס לו, ובסיום חקירתו שוחרר (ראה ת/10א, ת/11, ת/12, ת/12א ועדות פקד פז בעמ' 38 ש' 5).

כאן המקום לציין שאבו עבאס הוזמן מטעם הנאשמת כעד הגנה. הסנגור, באת כוח המאשימה ובית המשפט הטיחו בפני
ו את טענות הנאשמת וביקשו תגובתו לגרסתה החדשה והמאוחרת, והלה הכחיש באופן חד-משמעי והחלטי את שייחסה לו הנאשמת.
זאת ועוד, ביחס לגרסת הנאשמת המפלילה את אבו עבאס ניתן להפנות לגרסתה בפני
הפסיכיאטר כפי שבאה לידי ביטוי ב-ת/98, שם אמרה כי "לא תכננה מעשה אלים, או שוד", ובכך יש לסתור את גרסתה האחרונה והמסבכת את אבו עבאס. מה גם שהמדובר בעדות כבושה שיש בה:

"[...] כדי לפגום במשקלה של גרסתו. במצב זה, כך מורה ההלכה הפסוקה, היה על העד להציע הסבר אשר יניח את דעתו של בית המשפט ויסלק מלבו חשש שאין מדובר בגרסה בדויה (ע"פ 358/88 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(3), 221, 261; ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל
, פ"ד מג(1), 541, 550; ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(4), 249, 260; ע"פ 6274/98 פלוני נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(2), 293, 297; ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4), 673, 688)." – ראה ע"פ 5928/99 לרי גלדסון נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(3) 2776, עמ' 2782.

עדות הנאשמת עדות כבושה היא, שנולדה ובאה אל העולם רק לאחר שעיינה בחומר החקירה ומשפטה החל להתנהל. אין בה אבק של אמת, והיא נסתרה על-ידי ממצאים רבים שהיו בזירת העבירה ועלו מחקירת הפרשה. מה גם שההסברים שניתנו על-ידי הנאשמת אינם סבירים כלל וכלל, והכול כפי שיפורט להלן:

הנאשמת העלתה שני הסברים לכבישת עדותה: הראשון, איומים מצד זידאן אבו עבאס והבטחה מצדו שהיא תשב לכל היותר עד עשר שנים בכלא או תקופה קצרה בבית חולים לחולי נפש, והשני, חששהּ מזידאן לבל יפגע בחברתה אלינור.

שני הסברים אלו אינם מתקבלים על הדעת ואינם הגיוניים בעליל, מה גם שהם עומדים בסתירה לחלק מהראיות הקיימות בתיק, ואסביר להלן:

ההסבר הראשון של הנאשמת, שעניינו באיומיו של זידאן אבו עבאס, אינו סביר ואינו הגיוני, כי הנאשמת הודתה שרצחה את המנוחה, והייתה מודעת לעונש שצפוי לה, ועל כך מעידים דבריה, לפיהם היא הולכת לבית סוהר לכל החיים (ת/25 ות/26) וגם דבריה שמגיע לה למות בכיסא חשמלי; מכאן שזה סותר את טענתה שהיא תשב עד 10 שנים.
הנאשמת לא הציגה כל ראיה אובייקטיבית לעניין מהות ואופי האיומים שהופעלו עליה מצד אבו עבאס. מה גם שמהעיקובים שנערכו על-ידי המשטרה בתיק, נראה שבינה לבין אבו עבאס שררו יחסי ידידות, ולא נראתה מצדו כל התנהגות מאיימת, מפחידה או אלימה כלפיה.

גם הסברה השני דינו להידחות, שכן מחקירותיה של אלינור במשטרה וכן מעדותה בבית המשפט לא עלה ולו ברמז שאלינור פחדה או חששה מזידאן אבו עבאס – (ראה, ת/110, ת/111, ת/111א).

אם לא די בכך, הרי שהנאשמת לא הציגה את גרסתה בפני
עורכות הדין שייצגו אותה במסגרת הליכי המעצר. לכן אציע לחבריי לדחות גרסה זו בשתי ידיים כבלתי מהימנה ולקבוע כי אין בה כל אמת.

8. הודאות הנאשמת:

ראיות המאשימה מבוססות על שלושה נדבכים מרכזיים: הודאות הנאשמת, ראיות מדעיות – הדי-אן-אי ופרטים מוכמנים מהזירה. תחילה אביא להלן את ההודאות.

ראשית הודאה:

עם מעצר הנאשמת על-ידי פקד פז ובמהלך הנסיעה לתחנת המשטרה הפעיל קצין המשטרה מכשיר הקלטה, ובמהלך השיחה אמרה לו "שהיא בהלם", נשאלה למה ומדוע היא בהלם, ותשובתה הייתה: "אני הולכת הולכת לכלא לכל החיים" – (ראה עמ' 28 לפרוטוקול הישיבה מיום 18.10.2006 ו- ת/23 [מזכר ראשית הודעה], ת/24 [הקלטת] ו- ת/25 [התמלול]).
9. גרסת הנאשמת שנמסרה למשטרה על-פי ת/5 ת/6 ו-ת/7:

א. ההודאה מיום 29.3.2006 – ת/6:

הנאשמת נחקרה ביום 29.3.2006 בעיקר על-ידי פקד פז. בתחילת חקירתה, הכחישה את החשד שיוחס לה ובכלל זה את הגעתה לבית המנוחה בערב הרצח.

בהמשך חקירתה ולקראת סופה הודתה הנאשמת בגרימת מותה של המנוחה על-ידי חניקתה בחוט שנטלה מחדר השירות או הכביסה – (ראה עבודת מט/68/06 – ת/6).

ב. ההודאה על-פי ת/7 – התמליל של ת/6:

ב-ת/7 מסרה הנאשמת כי עבדה במספר מקומות בעבודות שונות, ובין השאר בעבודות משק בית. בשלב מסוים החלה לעבוד אצל המנוחה. לאחר מכן הפסיקה את עבודתה שם. אחר כך וכעבור זמן מה מהפסקת עבודתה חזרה לעבוד אצלה. לטענת הנאשמת, המנוחה לא שילמה לה את מלוא שכרה ונהגה לשלם לה פחות מהמגיע לה באמתלות שונות כגון "שאין לה עודף" וכדומה.

הנאשמת נחקרה ונשאלה על מערכת יחסיה עם המנוחה, ו-בת/7 עמ' 13 היא מסרה שבעת ביצוע הרצח היא הייתה לבדה, ובעמ' 14 מסרה:

"סתם באתי. (לא ברור), לשבת אצלה. אני לא (לא ברור), אני בחיים שלי לא תכננתי דברים כאלו ולא חשבתי שאני אהיה פעם מסוגלת לעשות דבר כזה (לא ברור)".

כאשר הנאשמת נתבקשה לספר כיצד התרחשו האירועים במהלכם נרצחה המנוחה, השיבה: "לא צריכה מאסר עולם, צריך להושיב אותי על כסא חשמלי. ו... לא מאסר עולם" – (ראה עמ' 14).
הנאשמת נשאלה מה הביא אותה לרצוח את המנוחה וענתה: "לא יודעת", והמשיכה ואמרה:

"ברחתי משם ולא ידעתי מה לעשות. הפכתי את כל הבית (לא ברור) שזה יראה כמו שוד."

הנאשמת מסרה כי קודם לכן שוחחה עם המנוחה על העבודה ועל השכר, ולא הסכימה לחזור לעבודה, משום שהמנוחה לא משלמת לה "בצורה נורמאלית", לדבריה – (ראה עמ' 15).

בהמשך תיארה הנאשמת את התרחשות העניינים כדלקמן: "היו ויכוחים. היא התחילה לצעוק ואני התחלתי לבכות ונהיה לי שחור בעיניים.", זאת עקב התנהגות וצעקות המנוחה כלפיה – (ראה שם בעמ' 16).

הנאשמת נשאלה על מעשיה והשיבה: לקחתי מ-"חדר שירות" חוט שבאמצעותו "חנקתי אותה". הנאשמת תיארה זאת באומרה כי חנקה את המנוחה מאחור והרביצה לה. אחר כך, לדבריה, התחילה "להפוך את כל הבית", נטלה את כרטיסי האשראי וצמיד. בהמשך אמרה הנאשמת: "איך בן אדם יכול לעשות דבר כזה. ... זה מה שמשגע אותי... ואני לא אבין את זה אף פעם." – (ראה עמ' 17).

הנאשמת מסרה עוד כי מצאה בקבוק אלכוהול, שפכה את תכולתו והציתה את הדירה במספר מוקדים, כדי שהדבר ייראה כמו שוד. אחר כך יצאה מהבית בשעה אחת אחר חצות, נעלה את הדירה במפתח וזרקה אותו לתוך פח אשפה המצוי ליד בית הספר ברחוב שבו התגוררה המנוחה.

עוד מסרה כי כאשר עזבה את בית המנוחה, נטלה עמה מספר פריטים שנגעה בהם, כגון הספל ששתתה ממנו, שלט טלוויזיה וכרטיסי האשראי. כל אלה הכניסה לשקית וזרקה לפח האשפה – (שם, בעמ' 18).

הנאשמת נשאלה אם עשתה ניסיון לבצע פעולות כלשהן בכרטיסי האשראי, תחילה השיבה שלא – (ראה עמ' 18-19 של ת/17), ואולם לאחר מכן פירטה את מעשיה כפי שיובא בהמשך.
ג. השחזור – ת/67:

השחזור בוצע על-ידי השוטר אלג'ם, שאינו קשור לצוות החקירה, מיד עם סיום חקירתה של הנאשמת והודאתה בהמתת המנוחה. במהלך השחזור התנהגה הנאשמת באופן טבעי, בשקט ובאיפוק, תוך שהיא מתארת את סדר התרחשות העניינים.

במהלך השחזור מסרה הנאשמת פרטים שאף החוקרים לא ידעו, כגון כפתורי הגז שהיו פתוחים, ואף הביעה תמיהה עת גילתה ממצא בזירה שלא הוזז על-ידיה, ומיד טענה כי הדבר לא נעשה על- ידיה, כמו המגירה שהונחה על הרצפה ואי-סדר שהיה בחדר מסוים – דברים שנעשו בפועל על-ידי החוקרים.

10. גרסת הנאשמת שנמסרה לפסיכיאטר ולצוות הרפואי בבית החולים שער מנשה (ראה ת/98, ת/105):

לבקשת הסנגור ובמסגרת הדיון בהארכת המעצר של הנאשמת, היא נבדקה על-ידי רופא פסיכיאטר, ד"ר נאום ליידרמן. מחוות דעת זו עולה כי מסרה למומחה פרטים בקשר לאירוע נשוא כתב האישום – (ראה עמ' 26 ועמ' 28 וחוות הדעת ת/98).

בא כוח הנאשמת התנגד להגשת חוות הדעת ולהעדת הרופא וטען כי המדובר במסמך שנערך על- ידי רופא, כך שקיימת בענייננו טענת חיסיון לדברים שהוחלפו בין "מטפל ומטופל". עוד טען בא כוח הנאשמת כי גם אם המדובר בחוות דעת שהוגשה לבית המשפט, בהליך אחר, קרי הליך המעצר, הרי שחוות הדעת "לא נועדה להרכב שישמע את התיק [...]", אלא לשופט המעצרים.

למעשה טען הסנגור לחיסיון רפואי של המטופל, קרי הנאשמת. חיסיון המבוסס על יחסי האמון בין המטופל למטפל. במקרה דנן חוות הדעת נערכה כדי לעמוד על מצבה הנפשי של הנאשמת ולשם הגשתה לבית המשפט ולמשטרה, ומכך ניתן ללמוד על ויתור מטעם הנאשמת על טענת החיסיון.

מה גם שהחיסיון הוא יחסי, איננו אבסולוטי ומוחלט, ונתון לשיקול דעת בית המשפט, המוסמך להורות על הסרתו לאור הצורך בגילוי האמת ולשם עשיית צדק – (ראה ת"פ [באר-שבע] 8007/04 – מדינת ישראל
נ' תומר אלבז, תק-מח 2004(2) 1370, עמ' 1371).

סוגיית החיסיון הוסדרה בסעיף 49 לפקודת הראיות. סעיף זה קובע כי:

"49. עדות רופא

(א) רופא אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כרופא והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש שלא לגלותה; והוא הדין באדם שאגב עבודתו בשירות הרופא או בשירותו של מוסד רפואי או בצוות המקצועי העובד עם הרופא, תוך טיפול בחולים, הגיע אליו דבר שנמסר לרופא".

בע"פ 1302/92 מדינת ישראל
נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, עמ' 353-354, נאמר כי:

"מטרת החיסיון הניתן לרופא (ואף לעובדו), לפי סעיף 49 לפקודת הראיות, אינה לגונן על הרופא (או על העובד) מפני חשיפת שיחותיהם בנושא הקשור לפעילותם העבריינית, אלא להגן על צינעת הפונים אל הרופא. חסיונם של דברים הנמסרים לרופא על-ידי חולה הנזקק לשירותיו של הרופא נועד להבטיח ששיחו ושיגו של החולה עם רופאו, בעניינים כמוסים הנוגעים למצב בריאותו או לטיפול הרפואי שלשם קבלתו פנה אל הרופא, לא יהפכו לנחלת הרבים עקב חיובו של הרופא (או של עובדו) להעיד על תוכנם."

סעיף 49 דורש קיומם של שלושה תנאים לצורך הקמת חיסיון לרופא על-פי סעיף 49 (א): ראשית, שהמידע שחסוי נוגע לאדם שנזקק לשירותיו של הרופא; שנית, שהמידע הגיע אליו "תוך עבודתו כרופא"; ושלישית, שהמידע "מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לרופא בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד" (ראה בג"צ 447/72, פ"ד כז(2) 253, 264).
עוד דנה הפסיקה בחיסיון הדיוני, ועליה נאמר כי ייתכן שזיכוי נאשם מעבירה, בהיעדר הראיה המרשיעה, עקב החיסיון הדיוני, ייחשב כעיוות דין מבחינת האינטרס הציבורי, בהתחשב במהות העבירה, נסיבותיה, מכלול הראיות והנזק שעלול להיגרם לנאשם, עקב הסרת החיסיון – (ראה ב"ש 298/86 ציטרין ונבו נגד לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337 (1987).

בענייננו המדובר בעבירות מבין החמורות בקודקס הפלילי, ונסיבות העבירה קשות ביותר, בלשון המעטה.

כאמור, המדובר בחיסיון על מידע, שהוא יחסי במהותו, מידע שהחיסיון כלפיו התבטל עת הנאשמת נבדקה, לפי בקשתה, ומתוך ידיעה והסכמה שחוות הדעת של המומחה שהוכנה ביחס למצבה הנפשי, תימסר לחוקרים ולבית המשפט במסגרת הבקשה להארכת מעצר. כפועל יוצא, מעמדתה הנ"ל של הנאשמת, ניתן להסיק במפורש או מכללא כי ויתרה על טענת החיסיון.

בענייננו קיימים שני נימוקים להסרת החיסיון: האחד – האינטרס הציבורי דורש לעתים הגנה, קרי האינטרס להביא לדין עבריינים המבצעים עבירות חמורות; השני – הצורך לחשוף את האמת נחוץ לשם עשיית צדק ושמירה על ביטחון הציבור, שעדיף בנסיבות העניין על פני האינטרס של קיום החיסיון.

בישיבת יום 16.10.2006 החלטנו שלא לקבל את טענות הסנגור על-פיהן שמיעת עדות הפסיכיאטר עלולה לפגוע במערכת האמון שבין מטפל למטופל, כי הרי בענייננו הנאשמת ביקשה להיבדק על- ידי המומחה, מתוך ידיעה והסכמה שחוות דעתו תונח על שולחן בית המשפט ותועבר לידי גורמי החקירה, נציגי המאשימה והסנגור, ובדרך זו ויתרה על טענת החיסיון – (ראה עמ' 25). לכן, המשטרה, ובוודאי המאשימה, רשאיות היו לעשות בה שימוש, גם לצורכי הוכחת העובדות המיוחסות לנאשמת בכתב האישום, תוך התבססות על דבריה שנאמרו למומחה ד"ר ליידרמן ושלא היו נחוצים לצורכי הבדיקה, כנדבך נוסף ותומך לאלה הקיימים – (ראה עדותו החל מעמ' 26 ואילך).
בחוות הדעת הרפואית הפסיכיאטרית, ת/98, מסרה הנאשמת לרופא כי היא:

"לא תכננה שום מעשה אלים, רצח או שוד, הייתה מוזמנת 'לזקנה' לנקות את ביתה. 'בהתחלה דברנו, ראינו טלוויזיה כ-4 שעות', בהמשך, התחיל וויכוח בעניין התשלום עבור עבודתה, שוב הרגישה שהאישה 'מסדרת אותה', 'הרגישה פריירית' כמו שאמרה עליה חברתה, התעצבנה ואינה זוכרת פרטים מדויקים."

הנאשמת מסרה לפסיכיאטר כי רצונה היה להבהיל את המנוחה, "אך כאשר הבינה ש'רצחה' אותה, נכנסה 'לפאניקה' וברחה" (ראה עמ' 2 סיפא של ת/98).

הנאשמת המשיכה וסיפרה לפסיכיאטר כי שבה לדירת המנוחה כעבור זמן מה:

"והחלה לחשוב כיצד להעלים ראיות. החליטה לעשות 'בלגאן' כאילו היה זה שוד, פתחה ארונות הבגדים, לקחה כרטיסי אשראי ותווי קניה שמצאה, ניקתה את החדר, את שלט הטלוויזיה וכל מקום אפשרי מטביעות אצבעותיה והציתה את הבית עם בקבוק אלכוהול שמצאה בתוך הבית. הנאשמת ספרה עוד כי היא ביקשה 'להתפטר' מכרטיסי האשראי, לכן הכניסה לכספומט והקלידה קוד שגוי והכרטיסים נבלעו."

הנאשמת סיפרה עוד כי בתהליך הקלדת הקוד השגוי של כרטיסי האשראי, ידעה שהיא מצולמת, לכן חייכה למצלמה. הנאשמת המשיכה לנהל את חייה כסדרם, עבדה בחנות הפרחים ושיתפה פעולה עם החוקרים, עד שנעצרה כחשודה בביצוע הרצח – (ראה עמ' 2 רישא של ת/98).

11. גרסת הנאשמת כפי שנמסרה לשוטר יגאל כהן (ראה ת/92):

עֵד זה והשוטרת אירה סידורנקו, שוטרי סיור בתפקידם (להלן: "השוטרים"), שמרו על הנאשמת בעת אשפוזה בבית חולים שער מנשה. במהלך הלילה ישב העד יחד עם הנאשמת במועדון בית החולים וצפו יחדיו בטלוויזיה. בפרק זמן זה, התפתחה שיחה בין שני השוטרים הנ"ל לבין הנאשמת, שהתנהלה בחלקה בשפה הרוסית ובחלקה בשפה העברית, ושבה היא מסרה לשוטר פרטים על הרצח אשר תועדו על-ידיהם – (ראה ת/92).

השוטרים לא יזמו את השיחה, שהחלה כשיחת חולין, אך בשלב מסוים הנאשמת מסרה פרטים על הרצח. מסיבה זו לא הזהיר העד את הנאשמת כמקובל בהליך חקירה רגיל – (ראה עמ' 31).

מ-ת/92 עולה כי התנהל ויכוח בין הנאשמת למנוחה על שכר עבודה, שהוביל לתוצאה הטרגית. הנאשמת "סיפרה שחנקה את הקשישה בעזרת חבל כביסה". היא סיפרה עוד כי נטלה את החבל מחדר הכביסה, אם כי לא זכרה בדיוק את כל האירוע. לדבריה, אין בה שנאה כלפי המנוחה ולא התכוונה לפגוע בה. הוסיפה ואמרה שהיא "מודה ברצח הקשישה ומגיע לה עונש על כך.". לדבריה, תעדיף לשבת בכלא שנים רבות, ובלבד שלא תאושפז בבית חולים לחולי נפש.

עוד מסרה הנאשמת לשוטרים כי היא לסבית שנפרדה מחברתה עובר לרצח ועברה להתגורר עם שותפה בדירה שכורה.

עינינו הרואות, הנאשמת הודתה בשיחת חולין בפני
השוטרים שלא נטלו כל חלק בחקירתה ושאינם נמנים עם צוות החקירה. תפקידם של שוטרים אלו היה לשמור עליה במהלך ההסתכלות בבית החולים.

שיחת חולין זו נערכה בבית חולים ולא במסגרת חקירה במתקן משטרתי. הנאשמת מסרה ביוזמתה, מבלי שנדרשה לעשות זאת, פרטים רבים וחשובים על השתלשלות העניינים והרצח, ובין השאר, פרט מוכמן הנוגע לחבל שבאמצעותו חנקה את המנוחה.

12. סיכום פרק ההודאות:

צפייה בקלטות שתיעדה את הודאת הנאשמת, מראה את הנאשמת מוסרת את דבריה בחופשיות ומרצון טוב, כשהחוקר פונה אליה בשקט ובדיבור אבהי, שהיה בו כדי להביא את הנאשמת לפרוק מעל לבה את העול הכבד של המעשה עצמו. הנאשמת נצפית מוסרת את הפרטים תוך שהיא בוכה בכי אשר נדמה נובע מייסורי מצפון ומכאב אישי על מה שעוללה למנוחה. דבריה והודאותיה נמסרו באופן חופשי ומרצון, ללא כל לחץ או איומים פסולים.

תירוצי הנאשמת להודאותיה המסבכות אותה, כפי שבאו לידי ביטוי בעדותה, אינם מקובלים עליי, ואין בהם שמץ של אמת. תירוצים אלו חסרי כל יסוד, ועלו רק במהלך המשפט, בעמ' 100 לפרוטוקול.

הנאשמת מסרה הודאה נוספת בפני
הפסיכיאטר והודתה שוב בפני
השוטרים ששמרו עליה, בהיותה בהסתכלות בבית החולים לחולי נפש.

הודאות הנאשמת מאומתות בראיות מדעיות ואחרות ומקבלות חיזוק ואישור בפריטים נוספים כפי שיובהר להלן.

13. הפריטים הנוספים שנמצאו בזירת העבירה:

בהתחשב בגרסתה הראשונית והמתכחשת, הרי שהנאשמת מסרה פרטים מוכמנים שהיו בידיעתה הבלעדית, כגון העובדה שבליל הרצח בן המנוחה התקשר אליה – (עמ' 67 לפרוטוקול).

גם אכילת התמרים עם המנוחה והשארת החרצנים, הוצאת הנרות מהוויטרינה, נטילת כרטיסי האשראי – ארבעה במספר – והשימוש בהם מהווים פרטים מוכמנים.

העובדה שהמנוחה החזיקה כרטיסי אשראי – (ראו עדות מר רותם בעמ' 22), נטילתם והניסיון לעשות שימוש בהם שבמהלכו נבלעו; אחד נבלע בכספומט של בנק המזרחי במרכז הכרמל, השני נבלע בכספומט של בנק לאומי והשלישי בכספומט בבנק הפועלים, כשאת הרביעי זרקה לתוך פח אשפה שבסניף של בנק דיסקונט בשדרות הנשיא 124 בחיפה, לטענתה, אולם מהמזכר ת/34 עולה כי כרטיס זה נבלע בכספומט של הסניף, במהלך ניסיון למשוך כסף ונשלח למרכז הכספומטים בתל-אביב – (ראה גם ת/42, ת/43, ת/44).

זאת ועוד, במהלך השחזור תיארה הנאשמת את השתלשלות העניינים, ובשלב מסוים הגיעה לפינה מסוימת בדירת המנוחה, ומיד אמרה "את זה אני לא עשיתי". כוונתה להוצאת דברים אחדים מהארון ופיזורם באותו חלק של הדירה – (ראה ת/31). במהלך השחזור, כשראתה הנאשמת את המגרה על הרצפה ותכולתה מפוזרת, טענה באופן ספונטני כי:

"... המגירה שעל הרצפה הייתה פתוחה למחיצה ולא היא זו שהשליכה אותה על הרצפה..." – עובדה זו אומתה על-ידי החוקרים (ראה ת/30 ועדות פז בעמ' 41 ש' 27).

כמו כן, תיאור מצב הגז וכפתוריו כפי שנמצאו, מצב שהתאים לגרסתה.

14. המצב הנורמטיבי:

א. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם, ייאשם ברצח, וסעיף 301 לחוק קובע – כאמור – את שלושת יסודותיו של רכיב הכוונה תחילה והם: ההחלטה להמית, יסוד ההכנה והיעדר הקינטור.

אתייחס בהמשך לכל שלושת היסודות הנ"ל.

עבירת הרצח כבר נידונה בפסיקה רבות, ולאחרונה חזר בית המשפט העליון על ההלכה וסיכם אותה בע"פ 10828/03 - טאהא נג'אר נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(3) 1134, עמ' 1135 (2005) (להלן "פס"ד נג'אר"). כעת נדון ביסודות הכוונה תחילה.

בפס"ד נג'אר נאמר על רכיב הכוונה תחילה של ההחלטה להמית כי:

"[...] ההחלטה להמית מחייבת יסוד נפשי של כוונה המתבטא במישור שכלי ורצוני - צפייתה של התוצאה הקטלנית ורצון או שאיפה להשגתה (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל
(לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)). הוכחת התקיימותו של יסוד הכוונה מחייבת בחינה סובייקטיבית, המתייחסת לצפיית התוצאה ולרצון להשיגה. לשם בחינה זו נעזרים בתי המשפט בחזקות ובראיות אובייקטיביות שיש בהן ללמד על הכוונה. כך, למשל, גובשה בפסיקה חזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו; כן גובש מכלול של מבחני עזר לשם הסקת המסקנה בדבר קיומה של החלטה להמית, בזיקה למכלול הנסיבות האופפות את האירוע; (ראו ע"פ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל
, פ"ד מב (3) 358, 366-364 (השופט ד' לוין)). בע"פ 228/01 יעקב כלב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(5) 365, עמ' 377-375, סקרה השופטת ביניש את האינדיקציות השונות לבחינת קיומה של ההחלטה להמית: 'כך, למשל, יכול כלי ששימש לביצוע הרצח לשמש אות משמעותי לקיומה של צפייה וכוונה... צורת המעשה וטיב הפגיעה מעידים אף הם על התגבשותה של ההחלטה להמית; למשל פגיעה במקום רגיש בגוף הוכרה כאינדיקציה להוכחת ההחלטה להמית, וזאת, אף אם הייתה אחת ויחידה, אף שהיתה במקום רגיש ומסוכן' (וראו האסמכתאות המצוטטות שם). הוא הדין ל'אופי התקרית שהובילה לרצח או אמירות קודמות שהוחלפו בין הצדדים, ואשר יכולים ללמד על החלטה שהתגבשה בדעה צלולה וללא קינטור" (עמ' 377-376)'".

בענייננו, התשתית הראייתית שהוכחה בדבר נסיבות האירוע והשתלשלותו מובילה למסקנה הברורה, החד-משמעית והבלתי נמנעת כי התגבשה אצל הנאשמת ההחלטה להמית את המנוחה.

בהודאתה מסרה הנאשמת כי ניגשה לחדר השירות, נטלה משם את החוט, ליפפה אותו על שתי ידיה וניגשה למנוחה מאחוריה, הניחה את החוט על צווארה ומשכה עד שזו נפלה ארצה.

כלי ההמתה שנעשה בו שימוש וההידוק החזק על צוואר המנוחה עד שזו נפלה, מלמדים כי הנאשמת פעלה בכוונה תחילה, תוך שהיא מודעת לתוצאות מעשיה וחפצה בהשגת התוצאה הקטלנית.

בלב הנאשמת גמלה החלטה להמית את המנוחה עת ניגשה לחדר השירות ונטלה משם את החוט וכרכה אותו על שתי כפות ידיה, פנתה אל המנוחה ובאה מאחוריה, הניחה אותו מסביב לצווארה ומשכה בחוזקה רבה עד שהמנוחה נפלה ארצה. היא אף המשיכה לטשטש את העובדות וליצור רושם שהרצח אירע במהלך שוד, על-ידי הצתת הדירה במספר מוקדים.

כל בר-דעת יודע שהפעלת לחץ באמצעות חוט על צוואר עלולה לגרום למוות, ובעניין זה ראו: ע"פ 195/03 כאמל פואקה נ' מדינת ישראל
, אתר נבו (2005), וע"פ 759/77 גולדני נ' מ"י, פ"ד לב(3) 813 (1978) שהובא שם.

זאת ועוד, הנאשמת טענה בפני
הפסיכיאטר כי התכוונה להבהיל את המנוחה, טענה שלטעמי יש לדחותה. הטענה הועלתה על-ידיה כדי להפחית מחומרת התנהגותה. אם אכן זו הייתה כוונתה, היא הייתה מרפה מהמנוחה מיד, לא קושרת את החוט על הצוואר ומושיטה לה עזרה מידית ומזמינה עזרה נוספת.

ב. היסוד השני הוא "הכנה":

ב

פסק דין
נג'אר הובאה ההלכה והפסיקה ביחס ליסוד זה, וכך נאמר:

"יסוד ההכנה פורש בפסיקה כיסוד פיסי שבגדרו נבחנים מעשי ההכנה שנלוו למעשה הרצח או הכנת המכשיר שבו נעשה הרצח (ע"פ 339/84 רבינוביץ' מדינת ישראל
, פ"ד לט (4) 253, 259 (השופט א' גולדברג)). ועוד נאמר: 'מעשה ההכנה יכול שיתהווה על אתר, בהתגבש ההחלטה להרוג. למעשה, במקרים רבים משתלבים זה בזה שני היסודות הללו, כשהם מתעוררים ומתגבשים סמוך מאוד למעשה גרם המוות עצמו' (ע"פ 299/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לו(1) 141, 147( השופט ד' לוין)). כך למשל בעניין טטרואשוילי, בנטילת הגרזן בו נתקל המערער בבית, בהנפתו ובהורדתו על ראש המנוחה החל ונשלם מעשה ההכנה."

במקרה שלפנינו הנאשמת קמה מעל הספה, פנתה לחדר השירות ונטלה משם את החוט – "החבל", כרכה אותו מסביב לכפות ידיה ופנתה אל המנוחה תוך שהיא מפתיעה אותה מאחור. פעולותיה אלה מקיימות את יסוד ההכנה, ומעשי הנאשמת מדברים בעד עצמם.

יסוד נוסף שעלינו לבחון קיומו בעניין שבפני
נו הוא:

ג. היעדר קינטור

גם יסוד זה זכה להתייחסות ולסקירה רחבה ומקיפה ב

פסק דין
נג'אר הנ"ל, ועליו נכתב:

"א. הקינטור שאת היעדרו יש להוכיח על פי סעיף 301 לחוק העונשין, הוא אירוע חיצוני - פרובוקטיבי המתרחש בסמוך למעשה ההמתה, והוא בעל עוצמה שהיה בה כדי לשלול מהנאשם את כוח השליטה העצמית, ואת יכולתו להבין את התוצאה האפשרית של תגובתו (ראו לאחרונה ע"פ 6819/01 גרשוני נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם) (השופט לוי), לרבות הפסיקה המאוזכרת בחוות דעתי שם). האם קונטר המערער? התשובה לכך אינה יכולה להיות חיובית.

(ב) כנודע, הקינטור נחלק ליסוד אובייקטיבי וליסוד סובייקטיבי.

היסוד הסובייקטיבי עניינו בשאלה האם ההתנהגות המקנטרת או המתגרה אכן השפיעה בפועל על הנאשם עד כי גרמה לו לאיבוד שליטתו העצמית (ע"פ 402/87 מדינת ישראל
נ' בן סלאמה גנדי פ"ד מ"ב (3) 383, 390 (הנשיא שמגר)) (להלן: עניין גנדי, צ"ל כנראה ג'ונדי).

היסוד האובייקטיבי עניינו בשאלה האם אדם מן היישוב, לוא היה נתון במצב הקונקרטי, עשוי היה לאבד את שליטתו העצמית ולהגיב בדרך בה הגיב הנאשם; 'המבחן האובייקטיבי הוא בעיקרו בלם ערכי, הבא לכפות נורמות התנהגות' (ע"פ 686/80, סימן טוב נגד מדינת ישראל
, פ"ד לו (2) 253, 264, השופט - כתארו אז - שמגר) ומטרתו להשיב על השאלה אם הקינטור שהופנה למערער היה כה חמור, בשים לב לנסיבות המקרה, 'עד כדי שיש להסיק שרוב האנשים היו מתקשים מאוד שלא להיכנע להשפעתו ולפיכך היו עלולים להגיב בצורה הקטלנית שבה הגיב הנאשם' (ע"פ 396/69, בנו נגד מדינת ישראל
, פ"ד כד, (1) 580) (הנשיא אגרנט). על מנת להמחיש מבחן זה נדגיש כי כבר נפסק ש'לעניין השמעת דברי גידופים, אשר בתגובה עליהם באה הפעלת לחץ כה כבד על הצוואר, עד כי היה בכך כדי לגרום לשבר בעצם, הרי אין נפקא מינה אם המערער היה מורגל בדברי גידופים בעבר או נתקל בהם, עובר לאירוע בפעם הראשונה... לא ניתן לראות בכך קינטור שיש בו כדי לשלול כוונה תחילה' (ע"פ 655/78, שמידמן נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לד (1) בעמ' 63, 73) (השופט - כתארו אז - שמגר); וראו ע"פ 5413/97 זורבליוב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה (2) 541, 554 (השופט לוי))."

מכלל החומר שהונח בפני
נו לא עלה כי המנוחה הקניטה את הנאשמת וקינטרה אותה במובנם המשפטי בעבירת הרצח כאמור בסעיף 301 לחוק העונשין, על שני מבחניו הסובייקטיבי והאובייקטיבי.

הנאשמת ניגשה לחדר השירות בקור רוח וביישוב דעת, נטלה משם את החוט (החבל), כרכה אותו מסביב לכפות ידיה, הגיעה אל מאחורי המנוחה, כרכה את החוט על צוואר המנוחה ומשכה בחוזקה בשתי ידיה עד שהמנוחה נפלה על רצפת הדירה.

15. גם המניע להמית את המנוחה קיים:

מחומר החקירה עולה כי בהיות הנאשמת בבית המנוחה החל ויכוח ביניהן ביחס לשכר העבודה – (ראה עדותה בעמ' 102, ש' 26).

הנאשמת חשה כי המנוחה מנצלת אותה ומסרבת לשלם לה את המחיר שהיא דורשת. הדבר הכעיס את הנאשמת עד מאוד, אם כי אין בכך כדי להוות קינטור במובנו המשפטי. לדבריה, היא חשה "חושך בעיניים", לכן הלכה לחדר השירות, חדר הכביסה, ונטלה משם את החוט, ליפפה אותו על שתי כפות ידיה, הגיעה אל מאחורי המנוחה, כרכה את החוט על צווארה ומשכה לאחור בחוזקה, ועקב זאת המנוחה נפלה ונפחה את נשמתה.

כאמור, הנאשמת הודתה בבית המשפט בעבירה של הצתה.
16. סוף דבר:

מכל האמור לעיל עולה כי המאשימה הוכיחה את יסודות עבירת הרצח כדבעי וכמתחייב בחוק הפלילי, מעל לכל ספק סביר, ועל כן, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מרשיעים את הנאשמת בעבירות של רצח בכוונה תחילה וכן בעבירה של הצתה.

_______________
כ' סעב
, שופט
השופט יוסף אלרון – אב"ד:

חברי, כב' השופט סעב, פירט את מכלול הראיות שבאו בפני
נו, את ניתוחן ואת המסקנות העולות מהן, ואני מסכים לתוצאה אליה הגיע.

______________
י' אלרון
, שופט
אב"ד

השופט רון סוקול:

1. מסכים אני עם הכרעת דינו של חברי כב' השופט סעב, וכמוהו, גם אני סבור שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את אשמתה של הנאשמת. עם זאת אוסיף מספר הערות.

2. אבן המסד עליו מבססת המאשימה את ראיותיה הינה הודיית הנאשמת בביצוע הרצח ובהצתת הדירה. בעדותה בבית המשפט שינתה הנאשמת את גרסתה וחזרה בה מן ההודיה ברצח. לפיכך עלינו לבחון באילו מגרסאותיה מסרה הנאשמת דברי אמת.

3. בעבר נהוג היה לכנות הודאה של נאשם "מלכת הראיות", אולם בפסיקה מאוחרת יותר נאמר כי אף אם לא "מלכה" היא, יש לראותה כראיה מרכזית בעלת חשיבות רבה (דנ"פ 4342/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(1) 736, 820).

מתוך מודעוּת לאפשרות כי לעתים יודה אדם גם בדברים שלא ביצעם, נקבעו בדין ובפסיקת בתי משפט מבחנים המסייגים את האפשרות לסמוך על הודיה כבסיס יחיד להרשעת נאשם. המבחן האחד הוא מבחן הקבילות, שעניינו נסיבות מסירת ההודיה, והאחר קיומה של תוספת ראייתית לחיזוק ההודיה – תוספת של "דבר מה". עוד קבעו בתי משפט כי גם אם הודיה מתקבלת כראיה, הרי שעל בית המבחן לשקול איזה משקל ליתן לה ביחס לשאר הראיות שבתיק.

4. מבחני קבילותה של הודיה שנתן נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט קבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, ובהלכות שהתפתחו בפסיקה בעקבותיו. סעיף 12 הנ"ל קובע כי הודיית נאשם תהא קבילה רק אם שוכנע בית המשפט כי "ההודיה הייתה חופשית ומרצון". ההנחה הינה כי ראיה שלא ניתנה חופשית ומרצון, אינה מהימנה ואין סומכים עליה (ע"פ 307/60 יאסין נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1541).

5. בתי המשפט נחלקו בדעותיהם אם נקיטה באמצעים פסולים על-ידי הרשות החוקרת תצדיק את פסילתה של ההודיה.

בע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(1) 197, סיכם בית המשפט את ההלכה וקבע כי אי-חוקיות האמצעים שהביאו לגביית ההודיה אינה מספיקה כשלעצמה כדי לפסול את ההודיה ולמנוע את קבילותה. בכל מקרה על בית המשפט לבחון עובדתית, על-פי הראיות שיובאו בפני
ו, אם אמצעי החקירה הפסולים שללו את חופשיות הרצון של הנאשם בעת מסירת ההודיה.

6. הלכה זו נהגה בבתי משפט עד לאחרונה (ראה, למשל, ע"פ 154/85 אברושמי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(1) 387; ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(4) 441, 446-448; רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נט(5) 761, פסקה 28, ועוד).

בע"פ 5121/98 טור' (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, תק-על 2006(2), 1093, בחן בית המשפט את השפעתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו על ההלכה הנ"ל. בית המשפט מצא כי חקיקת חוק היסוד והעלאת קרנן של זכויות הנאשם מחייבות פרשנות מחודשת לכללי הפסילה של הודיות-חוץ של נאשם. וכך מציינת השופטת בייניש [כתוארה דאז]:

נוכח התכלית שעניינה הגנה על זכויות נאשמים בחקירתם ובהשראתו של חוק היסוד, מן הראוי לפרש את כלל הפסילה המעוגן בסעיף 12 לפקודת הראיות כך שאמצעי חקירה פסולים שיש בהם כדי לפגוע שלא כדין בזכותו של הנחקר לשלמות הגוף או כדי להשפילו ולבזותו מעבר לנדרש כתוצאה מעצם קיומה של חקירה, יובילו לפסילתה של ההודאה מיניה וביה; זאת, בלא צורך לבחון את השפעתם של אמצעי החקירה האמורים על אמיתות ההודאה שנמסרה בחקירה.

הלכה חדשה זו מסיטה את תשומת הלב מבחינת חופשיות הרצון אל עבר טיבו של האמצעי הפסול, ומרחיבה את רשימת המצבים בהם תיפסל הודיית-חוץ של נאשם.

7. בא כוח הנאשמת טען בפני
נו כי הודיית הנאשמת בפני
החוקרים ניתנה בעקבות אמצעים פסולים, ובהם מניעת היוועצות עם עורך דין ומעצרה של חברתה אלינור, ועל כן על-פי הלכה אחרונה זו יש לפסול את הודייתה.

כמו חברי, גם אני סבור שהודיית הנאשמת ניתנה מבלי שהופעלו עליה אמצעי חקירה פסולים, ומבלי שננקטו נגדה אמצעים מבזים או פוגעים מעבר לנדרש. צפייה בקלטת החקירה (ת/6) מלמדת כי הנאשמת פרקה את אשר על לבה בפני
החוקר איצקוביץ, מבלי שהופעלו עליה כל אמצעים פסולים. ההודעה כי בכוונת החוקרים לעצור את אלינור, חברתה של הנאשמת, אינה מהווה אמצעי פסול. זאת ועוד, ההודעה כי בכוונת המשטרה לעצור את אלינור נמסרה לנאשמת בתחילת החקירה וזמן רב לפני הודייתה. בתגובה לדברי החוקר אמרה הנאשמת כי זה לא מעניין אותה וכי אבא של אלינור, העובד במשטרה, יטפל בה (ת/7 מקבץ 1 עמ' 32). ועל כן ברי שאין כל קשר בין דברים אלו לבין ההודיה.

8. אין גם מקום לקבל את הטענה בדבר מניעת ההיוועצות בעורך דין. בע"פ 5121/98 קובע בית המשפט כי מכוח זכות הנאשם להליך הוגן, יש מקום להכיר בכללי פסילת ראיות נוספים, וקבע כלל פסילה פסיקתית של ראיות שהושגו שלא כדין. עם זאת בית המשפט מדגיש:

בהתאם לכך, קובעת דוקטרינת הפסילה הפסיקתית כי ראיה שהושגה שלא כדין תיפסל, אם קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכות להליך הוגן שלא על-פי גדריה של פיסקת ההגבלה. לשון אחר; לשם פסילתה של ראיה שהושגה שלא כדין נדרש כי קבלתה במשפט תפגע בהגינות ההליכים כלפי הנאשם - פגיעה שהיא משמעותית, לתכלית שאינה ראויה ובמידה שעולה על הנדרש. בנסיבות אלה, קבלת הראיה במשפט תעלה כדי פגיעה שלא כדין בזכות החוקתית לכבוד ולחירות. כדי למנוע פגיעה זו, על בית-המשפט לפסול את קבילותה של הראיה. פסילת הראיה בנסיבות האמורות מתחייבת מסעיפי המטרה והכיבוד הקבועים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. היא נגזרת מחובתו של בית-משפט שלא לפגוע בזכות החוקתית האמורה ("סטטוס שלילי") וכן מחובתו להגן עליה ("סטטוס חיובי") (ראו: ברק - כבוד האדם כזכות חוקתית הנ"ל, בעמ' 273). בהתחשב בכל אלה, נראה כי מלבד השראתו הפרשנית הכללית של חוק היסוד, משמשות הוראותיו גם בסיס אפשרי לעיגונה הנורמטיבי של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית אותה אנו מאמצים.

בהתאם לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית מצא בית המשפט כי מקום שבו נשללה מנחקר זכות ההיוועצות, ניתן לשקול את פסילת ההודיה. בית המשפט פסל באותו מקרה את הודיית הנאשם הואיל והחוקר שבפני
ו הודה, במכוון וביודעין, הפר את זכות הנאשם להיוועץ עם עורך דין. החוקר באותו מקרה פעל בזדון כאשר לא הודיע לנאשם על זכותו להיוועץ בעורך דין.

9. לא זה המקרה שבפני
נו. הנאשמת ידעה על זכותה להיוועץ עם עורך דין. על-פי הראיות עולה כי בתחילת החקירה ביקשה הנאשמת לפגוש עורך דין וכי החקירה תיערך בנוכחות עורך דין, ונאמר לה כי תוכל לפגוש עורך דין בשלב מאוחר יותר של החקירה (ראה עמ' 44 לפרוטוקול ו-ת/7 מקבץ ראשון עמ' 3). לשאלת הנאשמת הוסבר לה שעורך דין לא יוכל לשבת עמה בשעת החקירה, ואין חולק שעל-פי הדין אין חוקרים נאשם בפני
עורך דינו.

כמו כן ניתן אישור של סנ"צ גפן (ת/93) לדחיית מועד הפגישה. אישור זה ניתן על-פי סעיף 34(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. סעיף זה מורה כי על אף ההוראה לאפשר לחשוד להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי, יהיו נסיבות בהן ניתן לדחות את מועד המפגש. וכך מורה הסעיף:

נמצא העצור באותה עת, בעיצומם של הליכי חקירה או של פעולות אחרות הקשורות בחקירה, באופן שנוכחותו נדרשת כדי להשלימם, ועריכת הפגישה עם עורך הדין ללא דיחוי, כאמור בסעיף קטן (ג), מחייבת את הפסקתם או את דחייתם למועד אחר, והקצין הממונה בדרגת רב פקד ומעלה (להלן בסעיף זה - הקצין הממונה) סבר כי הפסקתם או דחייתם עשויה לסכן, באופן ממשי, את החקירה, רשאי הוא להורות בהחלטה מנומקת בכתב, שפגישת העצור עם עורך הדין תידחה לזמן הנדרש כדי להשלים את הפעולה, ובלבד שההפסקה לא תעלה על שעות ספורות.
בהתאם להוראה זו הורה הקצין הממונה – סנ"צ גפן – לפקד אפי פז לדחות את המפגש כדי שלא להפסיק את החקירה (ת/93). הקצין הבהיר כי הואיל ונמסרה כבר ראשית הודיה של הנאשמת, יש חשש שמא הפסקת החקירה והמתנה לבואו של עורך דין ישבשו את החקירה וימנעו את חקר האמת. אזכיר כי כבר נפסק לא אחת כי זכות ההיוועצות של נאשם עם עורך דין אינה מחייבת הפסקת החקירה בעיצומה, ואין הכרח להמתין לבואו (ראה למשל ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל
, פ"ד נו(3) 274). במקרה הנוכחי היה לכאורה בסיס להחלטת הקצין לדחות את המפגש, שהרי ראשית ההודיה ניתנה מיד לאחר המעצר, והייתה חשיבות להשלמת החקירה.

10. זאת ועוד, על-פי אמות המידה שנקבעו ב

פסק דין
יששכרוב (ע"פ 5121/98 הנ"ל), על בית המשפט לשקול את כלל הנסיבות בטרם יכריז על פסילת ההודיה, ובין היתר יבחן את אופייה ואת חומרתה של אי-החוקיות, האם רשויות החקירה פעלו בזדון, את מהות הפגיעה בזכויות הנאשם, את מידת ההשפעה של האמצעים הפסולים על קבלת ההודיה, את חומרת העבירה וכדומה.

במקרה הנוכחי ראינו כי הנאשמת נפגשה עם עורכי דין פעמים רבות לאחר מתן ההודיה בפני
החוקרים ובטרם שינתה את גרסתה. גם לאחר מפגש עם עורכי הדין שייצגו אותה בשלבי המעצר, חזרה הנאשמת על ההודיה בפני
הפסיכיאטר ובפני
השוטר יגאל כהן. זאת ועוד, הנאשמת החלה במסירת ראשית הודיה עוד בטרם נחקרה.

מכאן שלא מניעת ההיוועצות היא שהביאה אותה למסור את ההודיה. זאת ועוד, הנאשמת ידעה על זכות ההיוועצות, וזו לא הוסתרה ממנה. כל שמסרו לה החוקרים היה כי הפגישה תעוכב. לא מדובר בהתנהגות חמורה או בהתנהגות זדונית שיכולה להצדיק פסילת ההודיה. במיוחד נזכיר כי הנאשמת נחשדה בזמן החקירה במעשים חמורים ביותר, ואין בדחיית שעת הפגישה כדי להוות פגם המצדיק פסילת ההודיה.

צפייה בקלטת החקירה ועיון בתמליל החקירה מלמדים כי הנאשמת ידעה לעמוד על שלה ונמנעה מלשתף פעולה עם החוקרים זמן רב. רק בשלב מאוחר של החקירה, כשנכנס החוקר איצקוביץ, נפתחה והודתה. ניתן להבחין כי הנאשמת מוסרת את דבריה כמי שמבקשת לפרוק עול מעל לבה ולא בשל אמצעים כלשהם שנקטו החוקרים כנגדה.

11. לאור האמור, כמו חברי השופט סעב, גם אני סבור שהודיית הנאשמת הינה קבילה. השאלה השנייה שיש לבחון הינה מהו משקלה של ההודיה שנמסרה. משקלה של הודיית-חוץ נבחן על-פי שני מבחנים מצטברים: האחד – מבחן פנימי, והשני – מבחן חיצוני (ראה ד"נ 3081/91 הנ"ל, בעמ' 458-459).

12. משבא בית המשפט לבחון את ההודיה על-פי המבחן הפנימי, עליו לבחון אותה על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא בהם סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר-דעת להתייחס לדברי זולתו באמון (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לג(3) 228, 234).

13. המבחן החיצוני עניינו בקיומן של ראיות שמחוץ לדברי הנאשם עצמו בהודייתו אשר יש בהן כדי ללמד על אמִתותה. מבחן זה בא לידי ביטוי בחיפוש אחר קיומו של דבר מה נוסף.

בין שני המבחנים – הפנימי והחיצוני – קיימת השפעה הדדית, וככל שקטֵן המשקל העצמי של ההודיה, כן גדל המשקל הנדרש לדבר מה, ויש שדרגתו המתחייבת אף תגיע לידי דרגת סיוע (ראה גם דנ"פ 4342/97 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל
,פ"ד נא(1) 736).

14. כפי שמפרט חברי, הודיית הנאשמת אינה חד-פעמית, אלא בפני
נו מספר הודאות שניתנו בהזדמנויות שונות. כאמור, הנאשמת מסרה ראשית הודיה מיד כשנעצרה, מסרה הודיה מפורטת לחוקר איצקוביץ (ת/6), שחזרה את מעשיה (ת/67), הודתה בפני
הפסיכיאטר והצוות הרפואי בבית החולים (ת/98, ת/105), והודתה בפני
השוטר יגאל כהן (ת/92).

15. בחינת תוכנה הפנימי של ההודיה, לרבות השחזור, מלמדת על רצף הגיוני וסביר של הדברים. הנאשמת מוסרת פרטים מדויקים על כל האירועים שאירעו בערב; שיחתה עם המנוחה, נטילת החוט, קשירת החוט סביב צווארה של המנוחה, מקום נפילתה של המנוחה, הסתלקותה המהירה מהדירה וחזרתה אליה, הפעולות שעשתה לטשטוש המעשים וכדומה. בחינת ההודיה, ובמיוחד השחזור, מלמדת כי מדובר בהודיה סדורה, רצופה ומדויקת. אזכיר גם את השחזור בו מדגימה הנאשמת כיצד חנקה את המנוחה, כיצד ליפפה את החוט סביב אצבעותיה, וכיצד נגרמו לה חתכים באצבעות. כדי להיזכר כיצד קשרה את החבל, היא כורכת אותו סביב צווארה שלה. כל אלו מעידים על מהימנות ההודיה.

הנאשמת גם מבטאת תחושת אשם במספר הזדמנויות; במהלך מתן הודייתה בכתה ואמרה שמגיע לה כיסא חשמלי על מעשיה. הנאשמת הוסיפה וציינה כי משגע אותה מדוע עשתה את הדברים. הנאשמת חזרה על סיפור המעשה מספר פעמים באופן זהה וברור.

16. ההודיה עומדת גם במבחן החיצוני. לגרסת הנאשמת נמצאו חיזוקים בראיות נוספות. נמצאו שרידי די-אן-אי על החבל באזור הקשירה (ת/102). כמו כן התברר כי תיאורה של הנאשמת תואם את זירת האירוע, ואין לי אלא להפנות לפסק דינו של חברי שפירט את הדברים בהרחבה (פסקה 13).
17. כפי שראינו, גרסתה המאוחרת של הנאשמת הובאה לראשונה לאחר שהחל משפטה. גם בגרסה זו קושרת עצמה הנאשמת לאירועים, אולם טוענת היא כי את הרצח ביצע אדם אחר (זידאן), בעת שיצאה מהדירה על מנת לאפשר לו לשדוד את הדירה. מדובר בגרסה כבושה אשר יכולה להתקבל רק אם יינתן הסבר משכנע מדוע נכבשה הגרסה, ומדוע החליטה לחשוף אותה דווקא במועד הצגתה (ראה ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל
, פדאור (לא פורסם) 98(2) 409; ע"פ 4297/98 הרשטיק נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 673; ע"פ 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(5) 221; ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל
, פדאור (לא פורסם) 06 (30) 222).

18. הסבריה של הנאשמת לכבישת הגרסה, כפי שפורטו על-ידי חברי, אינם משכנעים. אין גם כל הסבר מניח את הדעת מה גרם לשינוי בגרסה ומדוע לפתע נעלמו פחדיה וחששותיה של הנאשמת עד כי החליטה לחשוף את הגרסה החדשה בדבר מעורבותו של זידאן.

זאת ועוד, גם אם היינו מקבלים את גרסת הנאשמת כי חששה מזידאן, וכי האמינה שעונשה יהיה קל ולכל היותר תישלח לבית חולים לחולי נפש לתקופה קצרה, הרי שכבר בשלב מוקדם של ההליך, ועוד בטרם תחילת המשפט, ידעה והבינה כי היא צפויה לעמוד לדין באשמת רצח. כבר בשלב המעצר ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית לגבי מצבה, ובאותו שלב הבינה וידעה כי לא תישלח למוסד רפואי, אלא היא צפויה לאפשרות של מאסר ממושך. גם החוקרים העמידו אותה בפני
האפשרות שתשלח למאסר ממושך. אין הסבר מדוע לא מסרה את הגרסה החדשה מיד לאחר מכן. לנאשמת היו אין-סוף הזדמנויות למסור את הגרסה החדשה, ולמרות זאת המתינה עד לאחר שבא כוחה קיבל לעיונו את כל חומר החקירה, כדי למוסרה.

19. בנוסף, אזכיר כי הסברה של הנאשמת לסיבת כבישת העדות נסתר בעדויותיה שלה. למשל, בדבריה לשוטר יגאל כהן (ת/92) מסרה כי אם תישלח לבית החולים, תמציא סיפור כדי לעבור לכלא. כמו כן רואים כי כבר בתחילת החקירה מבינה הנאשמת כי העונש הצפוי לה אינו עונש קל, ובעצמה היא חוזרת ומבהירה כי תיכנס למאסר עולם.

20. לבסוף אעיר כי גרסתה המאוחרת של הנאשמת אינה מתיישבת עם הראיות שהובאו. זידאן הכחיש כמובן כל קשר לאירוע. בדירה לא נמצאה כל טביעת אצבע של זידאן, בניגוד להימצאות טביעות אצבע של הנאשמת. על החבל שנכרך סביב צווארה של המנוחה נמצאו שרידי די-אן-אי של הנאשמת בלבד, ואין כל ממצאים המעידים כי אדם נוסף נגע בו. מחקר התקשורת למכשיר הטלפון הסלולרי של זידאן מלמד כי זידאן לא נמצא בסביבות בית המנוחה, אלא באזור אחר, ושיחותיו בשעת המעשה נקלטו בממסר מרוחק יותר (ת/109 – פלט השיחות; ת/107, ת/112 – מסמכי חברת הטלפון).

אוסיף גם כי לאחר שמסרה את הגרסה החדשה, הובאה המתלוננת לעימות עם זידאן, אך סירבה להשתתף בו (עמ' 103). סירובה לשתף פעולה בהוכחת הגרסה, פוגם באופן מהותי במהימנותה.

21. בשל כל האמור גם אני סבור שיש ליתן אמון בהודייתה של הנאשמת, ויש לדחות את גרסתה המאוחרת. בנסיבות המקרה כפי שפורטו על-ידי חברי, יש גם כדי למלא את כל יסודות העבירות.

על כן הנני מצטרף להכרעת דינו של השופט סעב.

______________ ר' סוקול
, שופט
אשר על כן, אנו מחליטים, פה אחד, להרשיע את הנאשמת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, עבירות לפי סעיפים 300(א)(2) ו-448 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, קרי רצח והצתה.

ניתנה היום א' באייר, התשס"ז (19 באפריל 2007), במעמד באי כוח הצדדים והנאשמת.
י' אלרון
, שופט
[אב"ד]

ר' סוקול
, שופט

כ' סעב
, שופט
159
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פח 003031/06
בפני
הרכב כב' השופטים:
י' אלרון
[אב"ד]
ר' סוקול

כ' סעב

תאריך:
19/04/2007









פח בית משפט מחוזי 3031/06 מדינת ישראל נ' אנג' (אנג'ל) שלגין (בת אנדרי) (פורסם ב-ֽ 19/04/2007)