פסקי דין על ח"כ זהבה גלאון | פסקי דין על ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006

1999/07 בג"צ     19/04/2007




בג"צ 1999/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"ץ 1999/07

בפני
:
כבוד הנשיאה ד' ביניש


כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופטת א' פרוקצ'יה


כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט ס' ג'ובראן


העותרת:
ח"כ זהבה גלאון



נ ג ד

המשיבה:
ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006


עתירה למתן צו על תנאי

תאריך הישיבה:
כ"ז בניסן התשס"ז
(15.04.2007)

בשם העותרת:
עו"ד דפנה הולץ-לכנר


בשם המשיבה:
עו"ד אסנת מנדל; עו"ד ענר הלמן




פסק-דין

הנשיאה ד' ביניש
:

ביום 6.2.2007 ניתן פסק-דינו של בית-משפט זה בבג"ץ 258/07 ח"כ זהבה גלאון
נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006
(טרם פורסם) (להלן: בג"ץ 258/07 או פסק-הדין). בבג"ץ 258/07 הנ"ל נקבע, בין היתר, כי ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון (להלן: ועדת וינוגרד או הוועדה או המשיבה) תשווה לנגד עיניה את העקרונות שהותוו בפסק-הדין ובהתאם לכך "... תיערך לפרסום חלקי הפרוטוקולים [של ישיבות הוועדה] שגילויים מותר, במועד סביר ובטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" [ההדגשה אינה במקור-ד.ב]. כחודש ימים לאחר מכן, כאשר לא פורסם אף פרוטוקול מדיוני הוועדה, הוגשה העתירה שלפנינו.

כפי שיפורט להלן, לאחר הדיון שקיימנו בעתירה, התחייבה הוועדה לפרסם את הפרוטוקולים של שלוש העדויות המרכזיות בתום שבועיים מיום הגשת דו"ח ביניים (הצפוי להתפרסם בסוף חודש זה). עתה עלינו להכריע בשאלה האם נוכח התחייבותה האחרונה של הוועדה, יש לחייבה במועד פרסום מוקדם יותר של הפרוטוקולים הנדונים. השתלשלות העניינים יוצאת-הדופן בפרשה זו, מעוררת שתי שאלות עיקריות: ראשית, מה דינה של הטענה לפיה סוגית פרסום הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
ועדת וינוגרד בדלתיים סגורות, מצריכה "עיצוב דין מהותי שלא היה קיים עד כה", והאם טענה זו תישמע מפי הוועדה בשלב זה לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ 258/07. שנית, מהו "המועד הסביר" לפרסום חלקים מהפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
הוועדה ואשר אין מניעה לפי דין לגלותם, כפי שנקבע בבג"ץ 258/07.

בטרם נדון בשאלות שלפנינו נעמוד על עיקרי פסק-הדין שניתן בבג"ץ 258/07 הנ"ל. לאחר מכן, נעמוד על השתלשלות העניינים בעתירה הנוכחית, על טענות הצדדים ועל השינויים והתהפוכות שחלו בעמדת המשיבה במהלך הדיונים בפני
בית-משפט זה. בהתחשב בכל אלה, נפנה להכריע בשאלות המתעוררות בעתירה.

עיקרי פסק-הדין בבג"ץ 258/07

1. ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון קיימה את דיוניה ושמעה את העדויות שבאו בפני
ה בדלתיים סגורות. העותרת פנתה ליושב-ראש הוועדה, השופט (בדימ') ד"ר א' וינוגרד, בבקשה שיקיים את דיוני הוועדה בפומבי. על-אף שיושב-ראש הוועדה הודיע לעותרת כי כאשר יתאפשר הדבר תקיים הוועדה דיונים פומביים, התנהלו כל הישיבות עד כה בדלתיים סגורות. לפיכך, הגישה העותרת את עתירתה בבג"ץ 258/07 (להלן גם: העתירה הראשונה). בעתירתה הראשונה, ביקשה העותרת להורות לוועדה ליתן טעם מדוע לא תקיים את דיוניה ואת שמיעת העדויות בפני
ה בדלתיים פתוחות וכן מדוע לא תפרסם את הפרוטוקולים של דיוניה בתום כל ישיבה, למעט חלקים שפרסומם אסור מטעמי ביטחון המדינה. לבקשת העותרת, ניתן בשעתו צו-על-תנאי בעתירה.

בתשובה לעתירה הראשונה, הסתמכה המשיבה, בין היתר, על תשובתו של יושב-ראש הוועדה לפנייתה של העותרת אליו טרם הגשת העתירה הראשונה (מכתב מיום 30.11.06). במכתב האמור, ציין יושב-ראש הוועדה כי "בכל מקרה שהדבר יתאפשר - הישיבה תהיה פומבית". כן התייחסה המשיבה להודעתה של ועדת וינוגרד לעיתונות טרם הגשת העתירה הראשונה בה נאמר, בין היתר, כי "...ככל שיתאפשר בלי לפגוע בביטחון המדינה, ייערכו דיונים ועדויות בפומבי". בהתאם לכך, בתשובתה בכתב בבג"ץ 258/07 הנ"ל, ציינה המשיבה כי מקובל עליה שהשיקולים לעניין פומביות דיוניה "דומים, בעיקרם של דברים, לאלה של ועדת חקירה ממלכתית". בדיון בפני
בית-המשפט אישר בא-כוח המדינה כי הנורמה הכללית החלה על העניין נגזרת מעקרון פומביות הדיון ומזכות הציבור לדעת. עם זאת, נטען כי נורמות אלה אינן מוחלטות וכי יש לאזנן עם אינטרסים מתחרים. בהקשר זה, הצביע בא-כוח המדינה על שני טעמים לכך שדיוני ועדת וינוגרד התקיימו עד כה בדלתיים סגורות וללא פרסום הפרוטוקולים של ישיבותיה. הטעם המרכזי היה נעוץ באינטרס הציבורי של שמירה על ביטחון המדינה. הטעם השני, אשר בא-כוח המדינה ציין כי נטען "למעלה מן הצורך", נגע לאינטרס הציבורי כי עבודתה של הוועדה תתבצע ביעילות ובמהירות, תוך הגנה על יכולתם של עדים להעיד באופן חופשי, גלוי ונוקב בנוגע להתנהלות הממונים עליהם וחבריהם לנשק. בהתחשב בכל אלה, נטען כי עמדת הוועדה הינה כי ככלל, דיוניה מתקיימים בדלתיים סגורות וכי הפרוטוקולים של הישיבות יפורסמו רק לאחר הגשתו של הדו"ח הסופי לממשלה; עוד נטען כי עמדה זו סבירה וכי אין להתערב בה. על יסוד כל אלה ביקשה הוועדה בבג"ץ 258/07 כי נדחה את העתירה.

2. בית-משפט זה (הנשיאה ד' ביניש
, המישנה-לנשיאה א' ריבלין
והשופטת א' פרוקצ'יה
) עמד בפסק-דינו על כך שסעיף 8א לחוק הממשלה, התשס"א-2001 אשר מכוחו מונתה ועדת וינוגרד, אינו מתייחס לשאלת פומביות הדיונים בפני
הוועדה. עם זאת, בכתב-המינוי הותירה הממשלה את שאלת פומביות ישיבותיה של ועדת וינוגרד לשיקול-דעתה של הוועדה. בפסק-הדין בבג"ץ 258/07 הותוו העקרונות ואמות-המידה הפרשניות להפעלתו של שיקול-הדעת האמור.

בפסק-הדין נקבע כי ועדת וינוגרד כפופה לנורמות הכלליות של פומביות הדיון וחופש המידע. קביעה זו הושתתה על מספר טעמים: ראשית, בית-המשפט עמד בפסק-הדין על מעמדו הרם ועל חשיבותו הרבה של עקרון פומביות הדיון וחופש המידע (ראו: פיסקאות 6-7 לפסק-דיני; פיסקה 1 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). נפסק כי עקרונות אלה מחייבים את ועדת וינוגרד מכוח היותה רשות ציבורית בעלת סמכויות מעין-שיפוטיות (ראו: פיסקה 5 לפסק-דיני; כן ראו: פיסקאות 1 ו- 10 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה שעמדה על מעמדה של ועדת וינוגרד כגוף מעין-שיפוטי). שנית, סעיף 18 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 (להלן: חוק ועדות חקירה או החוק) הקובע את הכלל בדבר פומביות דיוניה של ועדת חקירה ממלכתית, אינו חל במישרין על ועדת וינוגרד. עם זאת, נפסק כי השיקולים לעניין פומביות דיוניה של ועדת וינוגרד דומים בעיקרם לאלה של ועדת חקירה ממלכתית; זאת, נוכח אופיה המיוחד של הועדה הנדונה, התכלית שלשמה הוקמה, היקף סמכויותיה וכן טיבו של נושא החקירה ומשמעותו הציבורית. בפסק-דיננו הדגשנו כי המשיבה הסכימה בטיעוניה לכך שעקרון פומביות הדיון חל על דיוניה במידה דומה לחלותו על ועדת חקירה ממלכתית. בהתחשב בכל אלה, נקודת המוצא לדיון היתה כי בהעדר מניעה שבדין, יש לנהל את דיוניה של הוועדה בפומבי.

בצד הקביעות האמורות, עמדנו בפסק-הדין על הצורך לאזן בין עקרון פומביות הדיון וחופש המידע לבין אינטרסים נוגדים אחרים ובהם בטחון המדינה. בפסק-הדין התייחסנו לשאלת נוסחת האיזון הראויה בין הערכים הנדונים, בלא להכריע בסוגיה זו. עוד ציינו כי "ישנן נסיבות בהן סגירת הדלתיים משרתת אינטרסים ציבוריים נוספים שאינם רק בטחון המדינה אלא גם הגנה על תקינות ההליך השיפוטי והיכולת לחשוף אמת במסגרתו" (פיסקה 8 לפסק-דיני). בהקשר זה, הדגשנו כי התוצאה באשר לנקודת האיזון הראויה נגזרת מנסיבותיו של כל מקרה לגופו, וכי נדרשת בדיקה קונקרטית וקפדנית של נסיבות העניין על-מנת להכריע האם מתקיימת הצדקה לסטייה מעקרון פומביות הדיון תוך צמצום הפגיעה בו ככל הניתן. השופטת פרוקצ'יה הוסיפה כי רק כאשר מדובר בצורך ציבורי חיוני בעל משמעות כבדת משקל, העונה לתכלית הראויה ולדרישת המידתיות, מוסמכת הוועדה להחליט על החלת חריג לכלל הפומביות "ולהגביל ככל הנדרש, ובמידת הנדרש את פתיחת דיוני הוועדה לציבור ואת גילוי המידע, החומר והפרוטוקולים שהוגשו לה ונערכו על ידה" (פיסקה 6; ההדגשה במקור-ד.ב).

3. לאחר שהותוו אמות-המידה העקרוניות בסוגיה, פנה בית-המשפט בבג"ץ 258/07 לבחון את יישומן בנסיבות המקרה. אשר לקיום דיוני הוועדה בדלתיים פתוחות - נקבע כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר וכי בעת מתן פסק-הדין הסתיימה כבר שמיעת העדויות באופן שהעתירה לשמיעתן בדלתיים פתוחות אינה רלוונטית עוד. עם זאת, ציינו בפסק-דיננו כי אם הוועדה תמצא לנכון לאפשר סבב נוסף של עדויות לאחר הגשת דו"ח הביניים, הרי בהתאם לעמדה שהציג השופט וינוגרד במכתבו לעותרת מיום 30.11.06, מניח בית-המשפט כי "הוועדה תשים לנגד עיניה את אמות-המידה שפורטו לעיל, וכי תקבל את החלטותיה בעניין סגירת הדלתיים באופן פרטני ביחס לכל אחת מהעדויות אם וכאשר הן תשמענה בפני
ה". בהקשר זה, עמדנו על הקושי המובנה להבחין מראש בין חלקים שגילוים מותר, לבין חלקים שחובה לשומעם בדלתיים סגורות כעדות שטרם נשמעה בפני
הוועדה, ואף עמדנו על דרכי הפעולה המוצעות בהקשר זה.

אשר לפרסום הפרוטוקולים של ישיבות ועדת וינוגרד - הדיון בסוגיה זו התבסס, בין היתר, על עמדת בא-כוח הוועדה שאישר כי העדויות שנשמעו בפני
הוועדה כוללות חלקים שאינם סודיים ושפרסומם בציבור מותר לפי דין. בהקשר זה, הדגיש בית-המשפט כי על אף שבמקרים רבים עשוי להתקיים חשש קרוב לוודאי לפגיעה בביטחון המדינה באם המידע שנחשף בדיוני הוועדה יפורסם בציבור, אין בכך כדי לפטור מהצורך לערוך בחינה פרטנית של הפרוטוקולים ולבחון לגבי כל עדות האם מתקיימת הצדקה לאיסור פרסום הדברים שנאמרו במסגרתה. מאחר ומדובר בבדיקה שנעשית בדיעבד, קל יותר לערוך את ההבחנה בין החלקים המותרים לגילוי לבין החלקים שגילוים אסור.

עיקר המחלוקת בין הצדדים בבג"ץ 258/07 נגעה למועד הפרסום של החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים של ועדת וינוגרד. כאמור, עמדת המשיבה במסגרת בג"ץ 258/07 היתה כי המועד הראוי לפרסום האמור הינו רק לאחר הגשת הדו"ח הסופי של הוועדה לממשלה. עמדה זו נדחתה. נפסק כי נוכח חשיבותם הרבה של עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת ובהתחשב בחשיבות הלאומית ובעניין הציבורי הרב שמעוררות הסוגיות הנדונות בפני
ועדת וינוגרד, אין זה סביר לעכב את פרסום החומר עד הגשת הדו"ח הסופי. בהקשר זה, צוין כי יש להניח כי ניתן למצוא כוח אדם אמין ומיומן לשם עריכת הבחינה הביטחונית של החומר. עוד נפסק כי אם הפרוטוקולים כוללים חומר שגילויו מותר לפי דין, יש לפרסם את המידע ואין לומר כי הדבר יציג בפני
הציבור מידע חלקי ומעוות שמוטב לא לפרסמו. בנוסף נקבע כי אין חשש שפרסום חלקים מהפרוטוקולים בטרם הגשת הדו"ח הסופי של הוועדה יוביל לשיבוש עבודתה, שכן אם וכאשר תחליט הוועדה בעתיד לזמן עדים בעקבות מכתבי אזהרה, ממילא יועבר החומר הרלוונטי לעיונם. בסיום דברים אלה, נפסק כדלקמן:

"אנו מניחים כי ועדת וינוגרד תפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לאמור לעיל ובהתאם לעמדתה המוצהרת במכתב יו"ר הוועדה ובהודעתה לעיתונות, ותיערך לפרסום חלקי הפרוטוקולים שגילויים מותר במועד סביר ועוד בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" [ההדגשה הוספה-ד.ב].

בהתחשב בכך שעמדת הוועדה כפי שהוצגה בשעתו בפני
בית-המשפט תאמה על דרך העיקרון את המתווה שנקבע בפסק-הדין, ובהתחשב בכך שההנחה היתה כי הוועדה תפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לאמות-המידה שהותוו בו, סברנו כי בנסיבות העניין לא נדרש צו מוחלט כנגד הוועדה ולפיכך הורינו על ביטול הצו-על-תנאי.

השתלשלות העניינים בעתירה שלפנינו ועמדות הצדדים

4. כחודש ימים לאחר מתן פסק-הדין האמור, הגישה העותרת את העתירה שלפנינו. בעת הגשת העתירה, טרם פרסמה ועדת וינוגרד כל חומר מהפרוטוקולים של ישיבותיה. טענתה העיקרית של העותרת היתה כי ועדת וינוגרד משתהה יתר על המידה ובאופן בלתי סביר בפרסום חלקי הפרוטוקולים שאין מניעה לפי דין לגלותם. בהתאם לכך, ביקשה העותרת שני סעדים: ראשית, לחייב את הוועדה לפרסם לכל הפחות את החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים של העדויות המרכזיות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא עוד בטרם תגיש הוועדה את דו"ח הביניים לממשלה. שנית, לחייב את הוועדה להציג בפני
הציבור את לוח הזמנים הצפוי לפרסומו של כל אחד מהפרוטוקולים של דיוניה שאין מניעה לגלותם, בהתאם למבחנים שנקבעו בבג"ץ 258/07 הנ"ל.

5. מאז הוגשה העתירה, ידעה עמדת המשיבה שינויים ותהפוכות שבאו לידי ביטוי במהלך הדיונים בפני
בית-משפט זה. נוכח התהפוכות והגלגולים שעברה עמדת המשיבה, אין מנוס מלפרט את השתלשלות העניינים יוצאת-הדופן בהקשר זה, אשר הובילה אותנו ליתן את הצו שהחלטנו עליו ברוב דעות.

עובר להגשת העתירה שלפנינו, פנתה העותרת במכתב ליושב-ראש הוועדה השופט וינוגרד, בדרישה לקבל לוח זמנים צפוי לפרסום הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. במכתב התשובה ששלח השופט וינוגרד לעותרת ביום 26.2.07 צוין כי "לקראת סוף שבוע זה יסוכמו דברים סופית בקשר להקמת הצוות אשר יבדוק את הפרוטוקולים ואני מקווה שהוא יוכל להתחיל בעבודתו בהקדם. אנו נפרסם כל חומר בפרוטוקול, שייקבע שגילויו מותר, מיד לאחר סיום הבדיקה, גם אם טרם הסתיימה בדיקת יתר הפרוטוקולים" [ההדגשה אינה במקור-ד.ב].

ברוח דברים אלה, נוסחה התגובה שהגישה המשיבה לעתירה הנוכחית ביום 8.3.07. בתגובה צוין כי מיד לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ 258/07, פנה השופט וינוגרד אל היועץ המשפטי לממשלה לצורך קיום התייעצות בדבר הדרך הראויה למינוי צוות אמין ומיומן לשם הערכות לפרסום החומר שגילויו מותר מתוך הפרוטוקולים. בעניין זה קוימו מספר התייעצויות ובסופם של דברים הוחלט על הקמת צוות שיכלול נציג של הצנזורה הצבאית ונציג של המחלקה לביטחון מידע בצה"ל. כן הוקצו שני נציגים נוספים באם יידרש תגבור של כוח האדם. בנוסף, החליטה הוועדה כי לאחר שהנציגים האמורים יעברו על תמלילי הפרוטוקולים מהבחינה הביטחונית, תבצע הוועדה בדיקה משל עצמה של התמלילים על-מנת לוודא כי אין בפרסומם משום פגיעה בהיבטים נוספים ורחבים יותר על-פי דין. המשיבה הוסיפה וציינה בתגובתה כי בקרוב תחל להתבצע עבודת הבדיקה של הפרוטוקולים וכי "כל חומר שגילויו יותר מתוך הפרוטוקול, יפורסם מיידית" [ההדגשה הוספה-ד.ב]. עם זאת, נטען מטעם המשיבה כי אין עילה לחייב את הוועדה בפרסום הפרוטוקולים הנוגעים לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא לפני הגשת דו"ח הביניים לממשלה. בהתחשב בכל אלה, טענה המשיבה כי היא פועלת בשקידה סבירה על-פי העקרונות שהותוו בבג"ץ 258/07 לשם פרסום הפרוטוקולים וכי דינה של העתירה להידחות על הסף.

בהודעה משלימה מיום 20.3.07 (להלן: ההודעה המשלימה הראשונה) עדכנה המשיבה כי נציגי הצנזורה הצבאית והמחלקה לביטחון מידע בצה"ל כבר החלו קוראים את תמלילי העדויות על-מנת שהמלצותיהם תהיינה בפני
הוועדה בבואה להחליט על פרסומן. עוד עדכנה המשיבה כי "מספר תמלילים כבר מוכנים לפרסום ופרסומם ייצא לפועל בימים הקרובים, מיד כאשר ייפתח לציבור אתר האינטרנט של הוועדה, המצוי בשלבי הקמה סופיים". בהמשך לכך, ציינה המשיבה בהודעתה כי אף שלגישתה אין עילה לחייב את הוועדה בפרסום עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא תחילה, הרי "כל עוד הדבר לא יגרום להפרעה במילוי תפקידה של הוועדה, סבורה היא כי ניתן להקדים את בדיקתם. בהתאם לכך, בראשית השבוע החל צוות הבודקים בקריאת עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא".

ביום 22.3.07 התקיים בפני
בית-משפט זה דיון בהרכב של שלושה שופטים (המשנה-לנשיאה א' ריבלין
והשופטים א' פרוקצ'יה
וס' ג'ובראן
). בסופו של אותו הדיון ניתנה החלטה בזו הלשון:

"התברר במהלך הדיון היום, כי בכוונת המשיבה לפרסם עד ליום א' הקרוב את הפרוטוקולים שבדיקתם הושלמה. אשר לפרוטוקולים המתייחסים לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, כך הוברר, ישנה כוונה לפרסמם בשבוע הבא.
לפיכך, החלטנו לדחות את המשך הדיון בעתירה למועד קצר.
הודעה משלימה תוגש מטעם המדינה קודם לחג הפסח".
[ההדגשה אינה במקור- ד.ב]



יצוין כי ביום 22.3.07 נפתח אתר האינטרנט של הוועדה, ובו ביום פורסמו שלושה תמלילי פרוטוקולים ראשונים של המישנה לראש-הממשלה השר שמעון פרס, של ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא וכן של ארנון בן-עמי (להלן: הפרוטוקולים הראשונים). בהתאם לעמדה שהציגה המשיבה בדיון בפני
בית-המשפט, אמורים היו להתפרסם בסמוך לאחר מכן חלקי העדויות המותרים לגילוי של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא. אף-על-פי-כן, ובניגוד לעמדה שהציגה המשיבה בהודעתה המשלימה הראשונה ובדיון שהתקיים בפני
בית-משפט זה ביום 22.3.07, פרסום זה לא התבצע עד היום.

6. ביום 1.4.07 הגישה המשיבה "הודעה משלימה (מס' 2)" (להלן: ההודעה המשלימה השנייה). בהודעתה האמורה, הודיעה המשיבה כי הוועדה החלה להיערך לפרסום תמלילי עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל "מתוך כוונה לפרסם אף אותם בהקדם, ולפני פרסום הדו"ח החלקי". עם זאת, נטען כי בעת בחינת הפרוטוקולים, גילתה הוועדה כי "חלק ניכר מאד מהם אסור בפרסום וכי פרסומם של החלקים המותרים בפרסום מן התמלילים עלול להוציא דברים מהקשרם ועלול להטעות". לטענת המשיבה, החששות מפני הטעית הציבור ומפני פגיעה יתרה במוסרי העדויות עקב פרסום חלקי של דבריהם, התחזק נוכח התוצאות המיידיות שנבעו מגילוי שלושת התמלילים שכבר פורסמו בציבור. לפי הטענה, הפרסום החלקי והבלתי שלם של עדות המישנה לראש-הממשלה השר פרס, גרם ליצירת רושם מוטעה בציבור כאילו השר העדיף שלא להשמיע את ספקותיו לגבי היציאה למערכה וטעמיה בזמן אמת, ורושם מוטעה זה גרם לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת בשר. לפי הנטען, לקחי תוצאות הפרסום של התמלילים הראשונים עוררו בקרב חברי הוועדה חששות שמא פרסום מידע חלקי ובלתי שלם פוגע בסופו של יום בזכות הציבור לדעת; פוגע שלא כדין בפרטיותם ובשמם הטוב של עדים שלא ניתנה להם הזדמנות להציג את עמדתם בנוגע לפרסום; ואף פוגע ביכולת הוועדה לרדת לחקר האמת, הן בשל החשש לתיאום עדויות בין עדים שיזומנו להעיד בעתיד, והם בשל החשש לפגיעה בנכונותם של עדים להתייצב ולומר אמת, נוכח ידיעתם כי דבריהם בפני
הוועדה יפורסמו במנותק מפרסום הדו"ח. לפי הנטען, "סוגיות אלה דורשות בחינה מדוקדקת הן של הפרוטוקולים והן של הוראות הדין החלות על העניין". עוד נטען כי סוגיות אלה "גרמו לוועדה לחשוב מחדש, ולנהל דיון פנימי נוקב בסוגית פרסום תמלילים חלקיים של עדות בעת הזאת". לפיכך, צוין כי הוועדה הגיעה להחלטה פה-אחד "לדחות את המשך דיוניה בשאלת פרסום תמלילי העדויות בפני
ה עד לאחר שתסיים את עבודתה על הדו"ח החלקי (לקראת סוף חודש אפריל)". לפי הטענה, החלטה זו התבססה גם על העובדה שהזמן העומד לרשות הוועדה מוקדש עתה כולו לפרסום הדו"ח החלקי, והיא אינה יכולה להתפנות לבחינה מדוקדקת של הנושא. בהתחשב בכל אלה, סברה הוועדה כי "עד לפרסום הדו"ח החלקי, האמור להתפרסם לקראת סוף חודש אפריל, ועד לאחר שהוועדה תסיים את דיוניה בנושא, לא יהא זה סביר לפרסם את חלקי התמלילים של עדויות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל".

בתגובתה להודעה המשלימה השנייה של המשיבה, הדגישה העותרת כי הוועדה חזרה בה מהודעתה הקודמת בדבר פרסום העדויות המרכזיות טרם הגשת דו"ח הביניים. לטענת העותרת, שינוי העמדה נובע משיקולים זרים שאינם ממין העניין. עוד טענה העותרת כי בעמדת הוועדה יש משום פגיעה בלתי מידתית בעקרון פומביות הדיון ובזכות הציבור לדעת, באופן העומד בסתירה לעקרונות שהותוו בפסק-דינו של בית-משפט זה בבג"ץ 258/07. העותרת הוסיפה וציינה כי טיעוני המשיבה נועדו לפתוח מחדש את אשר נפסק בבג"ץ 258/07, ולהוסיף לגדר האיזון עם עקרון פומביות הדיון, שיקולים נוספים שונים אשר מעולם לא היוו חלק מההלכה הפסוקה. לפי הטענה, ההגנה על כבודם ופרטיותם של אישי הציבור שמסרו עדות בפני
הוועדה, אינה מהווה שיקול שיש בו כדי להצדיק פגיעה בזכות הציבור לדעת - בוודאי כאשר מדובר בנבחרי ציבור שהעידו על החלטה כה דרמטית לה היו שותפים בדבר יציאה למלחמה.

בעקבות ההודעה המשלימה השנייה מטעם המשיבה ולאור תגובת העותרת, הורה בית-משפט זה ביום 2.4.07 (המשנה-לנשיאה א' ריבלין
והשופטים א' פרוקצ'יה
וס' ג'ובראן
) על הוצאת צו-על-תנאי כמבוקש בעתירה. בהתאם לצו-על-תנאי, נדרשה המשיבה ליתן טעם:

"1. מדוע לא יצהיר בית משפט זה כי לאור העקרונות שנקבעו בפסק הדין בבג"ץ 258/07 ובהתבסס על החשיבות הציבורית המרכזית הגלומה בדיונים שקיימה וועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006
, מחויבת הוועדה להזדרז ולפרסם, לכל הפחות, את הפרוטוקולים של העדויות המרכזיות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא, עוד בטרם תגיש הוועדה את דו"ח הביניים לממשלה, להוציא עניינים שבפרסומם יש 'וודאות קרובה לפגיעה קשה וחמורה בביטחון המדינה'.

2. מדוע לא יצהיר בית משפט זה כי על המשיבה להציג בפני
הציבור את לוח הזמנים הצפוי לפרסום כל אחד מהפרוטוקולים של דיוני הוועדה, אשר אין מניעה לגלותם, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסק הדין בבג"ץ 258/07".


7. בתצהיר התשובה שהוגש לבית-משפט זה בעקבות הוצאת הצו-על-תנאי, חזר יושב-ראש הוועדה, השופט וינוגרד, על עיקרי הטיעונים שהציגה המשיבה בהודעתה המשלימה השנייה. שוב נטען כי הוועדה גילתה על-סמך עבודתה ועל-סמך תוצאות הפרסום של הפרוטוקולים הראשונים, כי "יישום העקרונות הכלולים בפסק-הדין בבג"ץ 258/07 מעורר בעיות חוקתיות, משפטיות ועובדתיות ניכרות". בתצהיר צוין כי חלק מהסוגיות הללו אמנם נדונו כבר במסגרת העתירה הראשונה בבג"ץ 258/07, אולם נטען כי "הוועדה לא היתה ערה אז באופן מלא למכלול המורכבויות העומדות לנגד עיניה היום" וכי "דיונים ראשוניים בסוגיות אלה עם אנשי משפט גילו מחלוקות עקרוניות לא קטנות לגבי פירוש הדין הקיים וגם לגבי המתווה של הדין הרצוי". עוד נטען בתצהיר התשובה כי בהעדר חקיקה והסדרה משפטית ברורה של סוגיית פרסום הפרוטוקולים, מתעוררים קשיים הנובעים מהצורך "בעיצוב דין מהותי שלא היה קיים עד כה". לפי הטענה, הקושי בעניין זה כפול: ראשית, על הוועדה לבחון אילו אינטרסים נוספים מלבד בטחון המדינה, חלים בעניינה של הוועדה. ושנית, על הוועדה לבחון האם יש בעובדה כי מלכתחילה נשמעה העדות בדלתיים סגורות כדי להקים אינטרסים ושיקולים נוספים שיש להתחשב בהם. בהקשר זה, נטען כי על הוועדה לבחון את ההשלכות של פרסום חלקי של עדויות שניתנו בדלתיים סגורות, על השם הטוב והפרטיות של העדים שהופיעו בפני
הוועדה. זאת, בין היתר, בהתחשב בטענה לפיה לעדים היתה ציפייה לכך שהחומר לא יפורסם בציבור. יודגש כי בדיון בפני
בית-המשפט הבהירה באת-כוח המשיבה כי לא ניתנה לעדים כל הבטחה שלא לפרסם את החומר. עוד נטען בתצהיר התשובה כי יש לבחון את ההשלכות של פרסום חלקי הפרוטוקולים על תקינות עבודת הוועדה ועל נכונותם של עדים למסור עדויות אמת בעתיד. בנוסף, נטען בתצהיר התשובה כי לגישת הוועדה, מתעוררות שאלות בנוגע להיקף חובתה של הרשות למסור מידע שבידה. כך למשל, צוין כי לפי סעיף 35 לחוק יסוד: הממשלה, דיונים שהתקיימו בממשלה הינם סודיים. בהתחשב בכך, נטען כי מתעוררת שאלה האם רק הפרוטוקולים של הדיונים האמורים סודיים או שמא גם עדות המתייחסת אליהם. בהתחשב בכל אלה, טענה המשיבה כי על הדיון בסוגיות האמורות להיעשות ביסודיות ובאופן שלא יפגע בעבודת הוועדה ולא יעכב באופן משמעותי את פרסום הדו"ח החלקי. בנוסף נטען כי יש לאפשר לחברי הוועדה את השהות הדרושה להם על-מנת לעבור בעצמם על הפרוטוקולים ולהידרש לשאלת האיזון בין עקרון פומביות הדיון לבין אינטרסים נוגדים אחרים מלבד בטחון המדינה. לפיכך, צוין בתצהיר התשובה כי הוועדה החליטה "לדחות את המשך דיוניה בשאלת פרסום פרוטוקולי העדויות בפני
ה עד לאחר שתסיים את עבודתה על הדו"ח החלקי (לקראת סוף חודש אפריל) ... מיד לאחר פרסום הדו"ח החלקי תקיים הוועדה דיון בכל השאלות המחייבות הכרעה והיערכות, ותקבל החלטה מושכלת בעניין". לטענת המשיבה, עמדה זו מתיישבת עם העקרונות שנקבעו במסגרת בג"ץ 258/07.

8. לאחר הוצאת הצו-על-תנאי, ערב המועד שנקבע לדיון, הוגשה בקשה מטעם המשיבה להרחבת המותב עקב השאלות כבדות-המשקל שהעתירה מעוררת, והבקשה התקבלה. ביום 15.4.07 קיים בית-משפט זה דיון בהרכב מורחב של חמישה שופטים. במהלך הדיון, ציינה באת-כוח המשיבה מספר פעמים כי הוועדה מבקשת אורכה של שבועיים ימים לאחר הגשת דו"ח הביניים, על-מנת לגבש את עמדת הוועדה ואת הקריטריונים בעניין פרסום חלקי העדויות המותרים לגילוי לפי דין. במהלך הישיבה, ניסינו לברר באמצעות באת-כוח המשיבה מהי עמדת הוועדה באשר ללוח-הזמנים לפרסום חלקי העדויות שנגבו על-ידה ואשר אין מניעה לגלותם על-פי דין. בסיום הדיון, ביקשנו מבאת-כוח המשיבה להודיע בכתב את עמדת הוועדה בשאלה זו. בהודעה שהוגשה לבית-המשפט על-ידי באת-כוח המשיבה עוד באותו היום נאמר כדלקמן:

"לאחר התייעצות שקיימה הוועדה היא החליטה (בדעת רוב חבריה), להתחיל בפרסום שוטף של חלקי תמלילי העדויות שניתנים לגילוי, בהתאם לעקרונות פסק-הדין בבג"ץ 258/07.
התמלילים הראשונים שיפורסמו הם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם, והם יפורסמו בתום שבועיים מפרסום הדו"ח החלקי (שצפוי להתפרסם עד לסוף חודש אפריל), במהלכם תשלים הוועדה את הפעולות הנדרשות להכנת תמלילים אלה לפרסום".
[ההדגשה הוספה-ד.ב]


נוכח עמדתה החדשה של הוועדה, התבקשה תגובת העותרת בעניינה. ביום 16.4.07 הודיעה העותרת כי היא מוסיפה לעמוד על עתירתה וכי היא מתנגדת בתוקף לעמדת הוועדה בדבר דחיית מועד פרסום תמלילי עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא. לטענת העותרת, פרסום התמלילים האמורים לאלתר ועוד בטרם פרסום דו"ח הביניים הינו חיוני, וזאת משני טעמים עיקריים: ראשית, מכיוון שוועדת וינוגרד ניהלה את כל דיוניה עד כה בדלתיים סגורות, נדרש פרסום מיידי של הפרוטוקולים על-מנת לאפשר לציבור לעיין בחומר הגולמי שהיה בפני
הוועדה, ולבחון לאורו את מסקנות הוועדה לכשיפורסם דו"ח הביניים. שנית, נטען כי פרסום תמלילי העדויות לאלתר הינו חיוני לקידום המטרה של חקר האמת, משום שרק חשיפת הפרוטוקולים כעת עשויה להניב עדויות של עדים נוספים, שיתכן שיבקשו לשלול או להפריך דברים שנאמרו בפני
הוועדה. לטענת העותרת, אף אחד מהטעמים שפורטו בתצהיר התשובה של המשיבה, אינו מצדיק את הפרת ההתחייבות שנתנה הוועדה בפני
בית-המשפט זה לפרסום הפרוטוקולים של שלוש העדויות המרכזיות לפני חג הפסח. לפיכך, ביקשה העותרת ליתן צו מוחלט שיהא בו כדי לחייב את הוועדה בפרסום מיידי של תמלילי העדויות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא, בכפוף לבדיקה הביטחונית שהסתיימה זה מכבר; וכן לחייב את הוועדה להציג בפני
הציבור את לוח הזמנים הצפוי לפרסום כל אחד מתמלילי העדויות של כל דיוני הוועדה, על-פי המבוקש בעתירה.

דיון

9. השינויים והתהפוכות שאפיינו את עמדת הוועדה בעתירה שלפנינו, מחייבים אותנו להתייחס ולו בקצרה לשתי סוגיות מרכזיות היורדות לשורש המחלוקת שהובאה לפתחנו בעתירה זו: ראשית, מה דינה של טענת הוועדה לפיה סוגית פרסום הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
ה בדלתיים סגורות, מצריכה "עיצוב דין מהותי שלא היה קיים עד כה" והאם טענה זו ראויה להישמע כיום בהתחשב בפסק-הדין שניתן בבג"ץ 258/07. שנית, מהו "המועד הסביר" בו היה על הוועדה לפרסם את חלקי הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
הוועדה ואשר אין מניעה לפי דין לגלותם, כאמור בבג"ץ 258/07; בסופו של הדיון עלינו להכריע בשאלה אם בעיתוי הנוכחי ובמצב שנוצר עקב התנהלותה של הוועדה, ניתן לקבל את התחייבותה האחרונה לפרסום חלקים מעדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם בתום שבועיים מהגשת דו"ח הביניים (הצפוי להתפרסם בסוף חודש זה), או שמא יש מקום לחייב את הוועדה במועד פרסום מוקדם יותר. נפנה לבחינת סוגיות אלה לפי סדרן.

הדין החל על פרסום תמלילי העדויות שנשמעו בפני
הוועדה

10. בכתב המינוי שקיבלה ועדת וינוגרד מראש-הממשלה ומשר הביטחון בהתאם להחלטת הממשלה מיום 17.9.06 נאמר בסעיף ז כדלקמן:

"הוועדה תקבע את סדרי דיוניה ואופן עבודתה. ישיבות הוועדה יהיו פומביות או סגורות כפי שתקבע הוועדה. לא יתקיים דיון פומבי כאשר הדבר עלול לסכן את בטחון המדינה, או את יחסי החוץ שלה או מכל טעם אחר שבדין".


בבג"ץ 258/07 קבע בית-משפט זה כי על הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה בדבר פומביות דיוניה ופרסום הפרוטוקולים של ישיבותיה בסבירות, תוך שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים ומתן משקל ראוי לכל אחד מהם בהתאם לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. פסק-הדין התווה את העקרונות ואת אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת האמור. מטעמים עליהם עמדנו לעיל, נפסק כי "העקרון הכללי בדבר פומביות הדיון, המעוגן גם בסעיף 18 לחוק ועדות חקירה, יחול על ועדת וינוגרד" (פיסקה 7 לפסק-דיני). עוד נקבע כי "בקובעה את מסגרת האיסור על הגילוי, עליה [על ועדת וינוגרד] לפעול מנקודת מוצא שעניינה - גילוי ופומביות, ולראות במניעת חשיפתו של דיון או מידע, חריג שדינו לחול בצמצום ובמשורה, רק מקום שיש הכרח בדבר" (פיסקה 14 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה). לפיכך, בכל הנוגע לפרסום העדויות שכבר נשמעו בדלתיים סגורות, היה על הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לעקרונות האמורים שנקבעו בבג"ץ 258/07 הנ"ל וליישמם.

כאמור, בתצהיר התשובה לעתירה שלפנינו וכן בדיון שהתקיים ביום 15.4.07, טענה המשיבה כי חוק ועדות חקירה נמנע מלקבוע כנקודת מוצא את פרסום הפרוטוקולים של דיוני הוועדה, ואף טענה כי הדין החל בעניין זה אינו בהיר דיו. עוד טענה המשיבה כי על הוועדה לבצע בחינה מדוקדקת לא רק של הפרוטוקולים הרלוונטיים, אלא גם של "הוראות הדין החלות על העניין". בהמשך לכך, ביקשה המשיבה לעכב את פרסום תמלילי העדויות שקודם לכן התחייבה לפרסמם, נוכח טענתה כי סוגית פרסום הפרוטוקולים מחייבת "עיצוב דין מהותי שלא היה קיים עד כה" (פיסקה 45 לתצהיר התשובה). על רקע זה, עמדת הוועדה לאחר פרסום הפרוטוקולים הראשונים היתה כי נדרש לה זמן לשם גיבוש עמדה "בסוגית פרסום תמלילים חלקיים של עדות בעת הזאת". בדיון שנערך בפני
נו ביום 15.4.07 שבה וציינה באת-כוח המשיבה כי נדרשת לוועדה שהות כדי לגבש את עמדתה ואת הקריטריונים בעניין פרסום חלקי העדויות המותרים לגילוי לפי דין.

ייאמר מיד כי גם אם היה מקום להעלות טענות אלה לפני פסק הדין בבג"ץ 258/07, הרי לא היה מקום להעלותן לאחר מתן פסק-הדין. כאמור, נקבע בפסק הדין בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים כי עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת מחייבים את ועדת וינוגרד, מטעמים עליהם עמדנו שם. נפסק כי הכלל בדבר פומביות הדיון חל לא רק לעניין דיוני הוועדה אלא גם לעניין פרסום תמלילי העדויות שכבר נשמעו בפני
ה. במסגרת הדיונים בבג"ץ 258/07 הסכימה המדינה כי השיקולים לעניין פומביות דיוניה של ועדת וינוגרד דומים בעיקרם לאלה של ועדת חקירה ממלכתית נוכח אופיה המיוחד והיקף סמכויותיה של הוועדה (ראו: פיסקה 7 לפסק-דיני ופיסקה 9 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה בבג"ץ 258/07 הנ"ל; עוד ראו: עמדת המדינה בבג"ץ 6728/06, 7607 עמותת "אומץ" והתנועה לאיכות השלטון נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם)). בהתחשב בכל אלה, טענותיה של המשיבה בפני
נו, לפיהן חוק ועדות חקירה נמנע מלקבוע כנקודת מוצא את פרסום הפרוטוקולים, וכי הדין החל בעניין זה על ועדת וינוגרד אינו בהיר דיו, מעוררות תמיהה. טיעונים אלה מופנים כנגד קביעות פסק הדין וזאת לאחר שניתן, ועומדים בסתירה לעמדותיה המוצהרות של הוועדה כפי שהובאו בפני
בית המשפט, ואף עמדו בבסיס החלטתנו שלא ליתן צו נגד הוועדה.

לגוף העניין ולמעלה מן הצורך נפנה להוראת סעיף 20(ג) לחוק ועדות חקירה, אשר עניינו פרסום הפרוטוקולים של דיוני ועדת חקירה. סעיף זה קובע בזו הלשון:

פרסום
20. (ג) הוועדה רשאית, אם ראתה זאת לנכון, לפרסם את הפרוטוקול של דיוניה, או כל חומר אחר הקשור לעבודתה, כולו או מקצתו.

אכן, לשונו של סעיף 20(ג) לחוק אינה קובעת במפורש את תחולתו של הכלל בדבר פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת בנוגע לפרסום הפרוטוקולים. עם זאת, מושכלות ראשונים הם כי פרשנות דבר חקיקה צריכה להיעשות באופן שיעניק לו משמעות המגשימה את תכליתו. על תכליתה של הוראת-חוק יש ללמוד מלשונה ומהקשרה הפנימי, קרי- כותרתה של הוראת החוק, מקומה בחוק בהתחשב במבנהו הכללי ובהתחשב ביתר הוראות-החוק המהוות את סביבתו החקיקתית הקרובה ועוד. על תכליתה של הוראת-חוק יש ללמוד גם מההקשר החיצוני, קרי- מקורות שהם מחוץ לחקיקה עצמה הכוללים, בין היתר, את ההיסטוריה החקיקתית של דבר החקיקה וכן את הערכים ועקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית (ראו: דנ"פ 9384/01 אלנסאסרה נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל-הועד המרכזי ואח', פ"ד נט(4) 637, פיסקה 21 והאסמכתאות המובאות שם).

בבג"ץ 258/07 כבר עמדנו על כך שעל פי חוק ועדות חקירה, עקרון פומביות הדיון הינו הכלל המנחה את עבודתן של ועדות חקירה ממלכתיות ועל הנחת מוצא זו נשענות ההוראות הרלוונטיות של החוק הנ"ל. כך למשל, כותרתו של סעיף 20 לחוק ועדות חקירה הינה "פרסום". סעיף 20(א) לחוק קובע במפורש כי "ועדת חקירה תפרסם ברבים את הדין וחשבון שלה סמוך אחרי הגשתו לממשלה" (בהמשך הסעיף מפורטות העילות המצדיקות את אי פרסום הדו"ח ועל כך נעמוד להלן). סעיף 18 לחוק שכותרתו "פומביות הדיון" קובע מפורשות בסעיף-קטן (א) כי "ועדת חקירה תדון בפומבי" (גם בהמשכו של סעיף זה מופיעות העילות המצדיקות חריגה מהעיקרון האמור). הוראות-חוק אלה נותנות ביטוי לחשיבות הרבה ולמעמד הרם לו זוכים עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת בשיטתנו המשפטית כפי שפורט בהרחבה בפסק-הדין בבג"ץ 258/07 הנ"ל. הוראות-חוק אלה אף נותנות משקל הולם לאופין של ועדות חקירה שמטבע הדברים עוסקות בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית רבה ומעוררות עניין ציבורי רב. בהתחשב בכל אלה, לא יכול להיות ספק כי יש לפרש את סעיף 20(ג) לחוק ועדות חקירה באופן שנקודת המוצא במסגרתו הינה גילוי ופומביות הפרוטוקולים, ואילו מניעת פרסומם הינה חריג שדינו לחול בצמצום ותוך פגיעה קטנה ככל האפשר בזכות הציבור לדעת.

כפי שצוין לעיל, אף שהוראות פומביות הדיון בחוק ועדות חקירה אינן חלות במישרין על ועדת וינוגרד בהיותה ועדת בדיקה ממשלתית, הסכימה המשיבה בהליכים קודמים בפני
בית-משפט זה כי עקרון פומביות חל על דיוניה של הוועדה במידה דומה לתחולתו על ועדת חקירה ממלכתית. בהתחשב בכך ונוכח פסיקתו המפורשת של בית-משפט זה בבג"ץ 258/07, הכלל בדבר פומביות הדיון (על חריגיו) חל בנוגע לפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
ועדת וינוגרד. מקום שמתקיים הכלל של פומביות הדיון, מהווה פרסום הפרוטוקולים חלק מאותו הכלל. לפיכך, הטענה שהושמעה בפני
נו בשם הוועדה, לפיה הדין אינו קובע נקודת מוצא ברורה בהקשר זה, מעוררת תהייה.

11. בבג"ץ 258/07 עמדנו על כך שעקרון פומביות הדיון אינו מוחלט ויש שעליו לסגת מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. עוד קבענו כי בעניינה של ועדת וינוגרד, החריג הדומיננטי שעשוי להצדיק אי גילוי של החומר שהובא בפני
הוועדה הינו בטחון המדינה. בהקשר זה, קבענו כי: "מהות הנושאים הנדונים בפני
ועדת וינוגרד, זהות האישים המופיעים בפני
ה ורגישות המידע הנדון על-ידה, עשויים להוביל לכך שבמקרים רבים יתקיים חשש קרוב לוודאי לפגיעה בביטחון המדינה באם המידע שנחשף בדיוני הוועדה יפורסם בציבור" (פיסקה 10 לפסק-דיני). יחד עם זאת, הדגשנו כי בעניין זה לא ניתן להסתפק בהערכה כוללנית מראש, וכי יש לערוך בחינה פרטנית של הפרוטוקולים על-מנת לפרסם את אותם חלקים שאין מניעה לגלותם לפי דין.

בפני
נו טענה המשיבה כי "על הוועדה לבחון אילו אינטרסים נוספים מלבד בטחון המדינה, חלים בעניינה של הוועדה". בהקשר זה יוער כי משהסכימה הוועדה בהליכים קודמים בפני
בית-משפט זה כי עקרון פומביות הדיון חל על דיוניה במידה דומה לתחולתו על ועדת חקירה ממלכתית, ממילא חלים עליה גם החריגים ברוח אלה שנקבעו בחוק ועדות חקירה. לפיכך, אין לקבל את טענתה המשתמעת של הוועדה לפיה נדרש ליצור דין חדש מקום שאינו קיים. אכן, סעיף 20(ג) לחוק ועדות חקירה אינו מונה את העילות המצדיקות חריגה מהכלל של עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת בנוגע לפרסום פרוטוקולים של דיוני הוועדה. עם זאת, העילות המצדיקות חריגה מעקרון פומביות הדיון מנויות בהוראות-החוק הסמוכות להוראת-סעיף 20(ג) הנ"ל.

ואמנם, סעיף 20(א) לחוק ועדות חקירה מונה עילות בעטיין רשאית ועדת חקירה שלא לפרסם את הדין וחשבון שלה, כולו או מקצתו. עילות אלה תואמות בעיקרן את העילות המנויות בסעיף 18(א) לחוק, בגינן רשאית ועדת חקירה לקיים דיון, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות. עיקרן של עילות אלה הינו שמירה על בטחון המדינה, על יחסי החוץ שלה, על עניין כלכלי חיוני של המדינה, על שלומו או פרטיותו של אדם, וכן מניעת פגיעה בדרכי פעולה חסויות של רשות או גוף שיש להם סמכויות חקירה לפי דין. יצוין כי סעיף 19א לחוק ועדות חקירה שעניינו עריכת דו"ח חלקי ודו"ח ביניים, מציין עילה נוספת ולפיה הוועדה רשאית שלא לפרסם דין-וחשבון כאמור, כולו או מקצתו, אם ראתה "שפרסומו עלול להכביד על המשך החקירה". על-פני הדברים, עילה זו עיקרה בהגנה על תקינות ההליך ועל היכולת לחשוף אמת במסגרתו - תכלית שהיא אינהרנטית לעבודתה של כל ועדת חקירה.

כאמור, חריגים ברוח זו עשויים לחול בנוגע לפרסום הפרוטוקולים של דיוני ועדת וינוגרד. עם זאת, אין לנו אלא לשוב ולהדגיש פעם נוספת כי בבג"ץ 258/07 הנ"ל קבענו כי על החריגים לפומביות הדיון להתפרש בצמצום על-מנת להקטין את הפגיעה בזכות הציבור לדעת ככל הניתן. זאת ועוד; מהות הנושאים הנדונים בפני
ועדת וינוגרד, חשיבותם הציבורית של נושאים אלה, וכן העובדה כי העדויות המרכזיות שנשמעו בפני
הוועדה הינן של ראשי הדרג המדיני, הביטחוני והצבאי שהעידו מתוקף תפקידם הציבורי, הם המשפיעים על היקף תחולתן בנסיבות העניין של חלק מהעילות המנויות בחוק. כך בוודאי בהתחשב בעובדה שבדיון בפני
נו הבהירה באת-כוח המשיבה כי הוועדה לא התחייבה בשום שלב של דיוניה לאי פרסום החומר שהובא בפני
ה. בהקשר זה יוער כי ככל שפרסום בלתי שלם של העדויות שנשמעו בפני
הוועדה בדלתיים סגורות יוצר פגיעה לכאורית בשמם הטוב של עדים, הרי הפתרון הראוי לכך אינו באי פרסום החלקים המותרים לגילוי, אלא באמצעים אפשריים אחרים לשם מניעת הפגיעה או תיקונה. אשר לטענות המשיבה בדבר החשש מפני הטעית הציבור עקב פרסום מידע בלתי שלם והחשש מפני שיבוש עתידי של עדויות, הרי טענות אלה נדונו והוכרעו כבר בבג"ץ 258/07 ואיננו רואים לחזור על דברינו שם (ראו פיסקה 10 לפסק-דיני). אשר לתהיות הוועדה בדבר "המתווה של הדין הרצוי" - ספק אם תהיות אלה דורשות מענה על-ידי הוועדה, ומכל מקום ברי כי על הוועדה להפעיל את שיקול-הדעת המסור לה, על-פי הדין הקיים כפי שפורש על-ידי בית-משפט זה.

12. הנה כי כן, הדין המחייב ואמות-המידה הפרשניות העקרוניות בסוגית פרסום תמלילי העדויות שנשמעו בפני
ועדת וינוגרד, כבר נדונו והוכרעו בפסק-הדין בבג"ץ 258/07. על הוועדה להפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לכך וליישם את אמות-המידה שנקבעו בפסק-הדין האמור. לפיכך, לא ניתן היה להשלים עם גישת הוועדה בתצהיר התשובה ובדיון שהתקיים בפני
נו ביום 15.4.07 לפיה על הוועדה לגבש עמדה וקריטריונים בסוגית פרסום הפרוטוקולים ולהביאם לדיון בפני
בית-המשפט. משמעות עמדה זו היתה פתיחה לדיון מחודש של העקרונות שנקבעו בפסק-הדין בבג"ץ 258/07. על אחת כמה וכמה כאשר עקרונות אלה תאמו בעיקרם של דברים את עמדת הוועדה כפי שהוצגה בפני
בית-המשפט במסגרת בג"ץ 258/07, ושימשו בסיס להחלטתנו שלא ליתן צו כנגד הוועדה. אין צורך לומר כי החזרה מהעמדה שהציגה הוועדה בהליכים קודמים באופן שיש בו משום חתירה תחת פסק-הדין שניתן בבית-משפט זה, היוו דרך פעולה שאין לקבלה ושאין להשלים עימה. ואמנם, נראה כי בהודעתה האחרונה מיום 15.4.07, נסוגה הוועדה מדרך זו והחליטה "להתחיל בפרסום שוטף של חלקי תמלילי העדויות שניתנים לגילוי, בהתאם לעקרונות פסק-הדין בבג"ץ 258/07". שאלת המועד הסביר לביצוע הפרסום האמור היא הסוגיה לה ניזקק כעת.

"המועד הסביר" לפרסום הפרוטוקולים

13. שאלת מועד הפרסום של החלקים המותרים לגילוי בפרוטוקולים של ועדת וינוגרד, נדונה בבג"ץ 258/07. נוכח חשיבות נוסחם של הדברים, נביא שוב את פסיקתנו בעניין זה כלשונה:

"אנו מניחים כי ועדת וינוגרד תפעיל את שיקול-דעתה בהתאם לאמור לעיל ובהתאם לעמדתה המוצהרת במכתב יו"ר הוועדה ובהודעתה לעיתונות, ותיערך לפרסום חלקי הפרוטוקולים שגילויים מותר במועד סביר ועוד בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" [ההדגשה אינה במקור-ד.ב].





הנה כי כן, בבג"ץ 258/07 נקבעו שני רכיבים בנוגע למועד הפרסום של חלקי הפרוטוקולים המותרים לגילוי: האחד, על הפרסום של החלקים האמורים להיעשות תוך "מועד סביר"; והשני, על הפרסום האמור להתבצע "בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה".

הצדדים שבפני
נו חלוקים בשאלה כיצד יש לפרש את דרישת "המועד הסביר" ואת היחס בינה לבין הדרישה הנוספת שעניינה פרסום הפרוטוקולים "בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה". לגישת העותרת, את שאלת המועד הסביר לפרסום הפרוטוקולים יש לבחון באופן עצמאי ובמנותק ממועד פרסום הדו"ח הסופי, אשר לטענתה מבטא "אך ורק את הרף הרחוק ביותר אשר מעבר לו בוודאי שאין זה סביר לעכב את אחרון הפרוטוקולים". לפי הטענה, בבג"ץ 258/07 הנחה בית-המשפט את הוועדה לפרסום מהיר ואפקטיבי ככל הניתן של הפרוטוקולים. לפיכך, סבורה העותרת כי על הוועדה לפרסם לאלתר את העדויות שעברו בדיקה ביטחונית, ובטרם פרסום דו"ח הביניים. לטענתה, בלא פרסום מקדים של עיקרי העדויות עוד בטרם הגשת דו"ח הביניים לממשלה, לא יהיה בידי הציבור החומר הגולמי שהיה בפני
הוועדה. במצב דברים זה, לא יוכל הציבור להתרשם מהדרך שהובילה את הוועדה למסקנות הביניים, ולא ניתן יהיה להעריך ברצינות הנדרשת את הדו"ח שיתפרסם. זאת ועוד; בפרסום העדויות טרם דו"ח הביניים יהיה כדי לקדם את חקר האמת, שכן חשיפתם של הפרוטוקולים המותרים לגילוי בציבור, עשויה להניב עדויות נוספות שבכוחן לסתור או להפריך טענות שהושמעו בפני
הוועדה.

אשר למשיבה - כבר עמדנו על כך שעמדתה בסוגית מועד פרסום הפרוטוקולים בכלל, ועדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא בפרט, השתנתה במהלך הדיונים בפני
בית-משפט זה. כמפורט לעיל, בתגובתה הראשונה של המשיבה לעתירה הנוכחית נאמר כי "כל חומר שגילויו יותר מתוך הפרוטוקול, יפורסם מיידית". בהודעה המשלימה הראשונה מיום 20.3.07, ציינה המשיבה כי היא סבורה שניתן להקדים את בדיקת עדויותיהם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא. יודגש כי המשיבה בחרה מיוזמתה ולפי שיקול-דעתה ליתן קדימות לבדיקתן של עדויות אלה לשם פרסומן בציבור. זאת, נוכח מרכזיותן והעניין הציבורי הרב שעדויות אלה מעוררות. בדיון שהתקיים בפני
בית-משפט זה ביום 22.3.07, הודיעה המשיבה כי בכוונתה לפרסם את שלוש העדויות האמורות בסמוך לאחר הדיון ובטרם חג הפסח. דומה כי נכון לאותו שלב, פירשה הוועדה את פסק-הדין בבג"ץ 258/07 באופן דומה לפרשנות הנטענת על-ידי העותרת, ופעלה לשם פרסום הפרוטוקולים באופן מהיר ובטרם הגשת דו"ח הביניים, והכל בכפוף לבדיקה הביטחונית.

השינוי בעמדת הוועדה בנוגע למועד הפרסום התרחש לאחר פרסום הפרוטוקולים הראשונים, ובהם פרוטוקול עדותו של המישנה לראש-הממשלה. בעקבות מה שכונה בלשון המשיבה "התוצאות המיידיות של פרסום התמלילים הראשונים", טענה המשיבה בהודעתה המשלימה השנייה וכן בתצהיר התשובה ובדיון שהתקיים בפני
נו ביום 15.4.07, כי הוועדה נדרשת לחשיבה מחודשת בעניין פרסום הפרוטוקולים וכי היא מבקשת להביא בפני
בית-המשפט את עמדתה העקרונית בסוגיה עד שבועיים לאחר הגשת דו"ח הביניים. בדיון שהתקיים בפני
נו נמנעה באת-כוח המשיבה מלהתחייב למועד בו יפורסמו יתרת הפרוטוקולים של העדויות שנשמעו בפני
הוועדה, ובהן שלוש העדויות המרכזיות שהוועדה התחייבה כבר לפרסמן. לטענת המשיבה, לא היה בעמדה זו כדי לעמוד בניגוד לפסק-הדין בבג"ץ 258/07. זאת, נוכח טענתה לפיה פסק-הדין האמור קבע כי פרסום הפרוטוקולים ייעשה לפני הגשת הדו"ח הסופי ולא חייב את הוועדה לפרסם את הפרוטוקולים לפני הגשת דו"ח הביניים. מעמדה זו עולה כי הוועדה שינתה את גישתה, ובחרה לפרש את פסק-הדין כך ש"המועד הסביר" לפרסום הפרוטוקולים מושפע כביכול מהרף העליון של מועד הגשת הדו"ח הסופי.

14. ייאמר מיד כי קביעתנו בבג"ץ 258/07 לפיה על פרסום הפרוטוקולים להיעשות "עוד בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה", ניתנה בהתייחס לדחיית עמדת המשיבה, אשר אותה עת ביקשה לפרסם את הפרוטוקולים רק לאחר הגשת הדו"ח הסופי. בהתחשב בכך שפסקנו כי הכלל בדבר פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת חל על ועדת וינוגרד, ברי כי אין בדרישה בדבר פרסום הפרוטוקולים "עוד בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" משום מתן היתר לוועדה להשתהות יתר על המידה בפרסום חלקי התמלילים המותרים לגילוי. פרשנות זו אינה תואמת את מחויבותה של הוועדה לעקרונות שהותוו במסגרת בג"ץ 258/07 ולפיכך אין לקבלה.

את טיבה ומהותה של הדרישה בבג"ץ 258/07 לפיה על פרסום הפרוטוקולים שגילויים מותר להיעשות "במועד סביר", יש לפרש על רקע תכליתה של הדרישה האמורה ובהתייחס לעקרונות שהתוו בפסק-הדין. הביטוי "מועד סביר" נועד להשאיר מתחם מסויים של שיקול-דעת בידי הוועדה בנוגע למועד פרסום הפרוטוקולים. זאת, בהתחשב בכך שהוועדה מוסמכת להפעיל שיקול-דעת בעניין זה, והיא אף בעלת הסמכות לערוך את הבחינה הפרטנית ולהחליט מה ניתן לפרסם בעניינן של העדויות שנשמעו בפני
ה; והכל בכפיפות לעקרונות ולאמות-המידה שנקבעו בבג"ץ 258/07. בעת מתן פסק-הדין בבג"ץ 258/07 הנ"ל, טרם הוקם מנגנון של כוח-אדם מיומן ומתאים לבדיקת הפרוטוקולים - הן מהבחינה הביטחונית והן מבחינות אחרות. לפיכך, ראינו ליתן לוועדה שהות על-מנת להקים מנגנון זה, מתוך הנחה כי עם הקמתו של המנגנון האמור תחל העבודה הכרוכה בפרסום החומר המותר לגילוי לאלתר. בעניין זה, הנחנו כי הבדיקה הביטחונית של כל פרוטוקול עשויה אף היא להתמשך זמן מסוים. כן הנחנו כי יתכן ותידרש הפעלת שיקול-דעת לעניין פרסום חלקי הפרוטוקולים שגילויים מותר מהבחינה הביטחונית, אולם פרסומם עשוי לעורר שאלות יישומיות אחרות.

לאחר מתן פסק-דיננו בבג"ץ 258/07 הוקם מנגנון לבדיקת הפרוטוקולים מהבחינה הביטחונית וכן נפתח אתר הוועדה באינטרנט לשם פרסום החומר המותר לגילוי. שלושת הפרוטוקולים הראשונים פורסמו כחודש וחצי לאחר מתן פסק-הדין בבג"ץ 258/07, ולאחר שהמשיבה הודיעה על הכוונה לפרסמם במסגרת העתירה הנוכחית. מעמדת המשיבה בדיון שהתקיים בפני
בית-המשפט זה ביום 22.3.07 ניתן היה להבין כי הבדיקה הביטחונית של שלוש העדויות המרכזיות של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא כבר החלה, ונמצא כי ישנם חלקים הניתנים לגילוי מבחינת בטחון המדינה. בהתחשב בעקרונות ובאמות-המידה הפרשניות שהותוו בבג"ץ 258/07, יש ממש בטענות העותרת לפיה "המועד הסביר" לפרסומן של עדויות אלה חל בסמוך לאחר תום הבדיקה הביטחונית. זאת ועוד; ה"מועד הסביר" לפרסום נבחן בעומדו אל מול חובת הפומביות והפרסום והוא נגזר, בין היתר, מהצורך לאפשר את הביקורת הציבורית על ממצאיה של הוועדה; לפיכך, נדרשת סמיכות זמנים בין פרסום הפרוטוקולים לפרסום מסקנות וממצאי הדו"ח. ואמנם כך התחייבה הוועדה לפעול בישיבת בית-המשפט שהתקיימה ביום 22.3.07, במסגרתה הודיעה הוועדה על כוונתה לפרסם את שלוש העדויות המרכזיות לפני חג הפסח.

15. צודקת, איפוא, העותרת בטענה כי "המועד הסביר" לפרסום שלוש העדויות המרכזיות היה עם תום הבדיקה הביטחונית של החומר, ולפיכך היה על הוועדה לפרסם את החלקים המותרים לגילוי לאלתר. אם בכל זאת לא ראיתי לצוות על הוועדה לעשות כן, הרי זה משום שבהודעתה האחרונה של הוועדה מיום 15.4.07, ניכר היה כי הוועדה קיבלה את הערותיו של בית-משפט זה בדיון שהתקיים בבוקר אותו היום, וחזרה בה מטענותיה בעלות האופי העקרוני. כפי שצוין לעיל, בהודעה נאמר כי הוועדה החליטה להתחיל בפרסום שוטף של חלקי הפרוטוקולים הניתנים לגילוי. עוד צוין כי "התמלילים הראשונים שיפורסמו הם של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם, והם יפורסמו בתום שבועיים מפרסום הדו"ח החלקי (שצפוי להתפרסם עד לסוף חודש אפריל), במהלכם תשלים הוועדה את הפעולות הנדרשות להכנת תמלילים אלה לפרסום" (ההדגשה אינה במקור-ד.ב). לטענת הוועדה, היא שוקדת כעת לילות כימים על פרסום הדו"ח החלקי והיא רואה חשיבות רבה בפרסומו במועד שקבעה לכך. בהתחשב בכך, ועל-מנת שלא לעכב את פרסום דו"ח הביניים, מבקשת הוועדה להשלים את הפעולות הנדרשות להכנת התמלילים הנדונים לפרסום, מיד לאחר הגשת הדו"ח החלקי לממשלה. כשלעצמי, אין לי ספק כי בעת הזו, כשהיעד של פרסום דו"ח הביניים כה קרוב (בסוף חודש זה), נתונים כל מעייניה של הוועדה בניסוח הדו"ח ומדובר בוודאי בעבודה רבה ומאומצת.

נוכח העובדה שלפי הצהרת הוועדה, דו"ח הביניים צפוי להתפרסם בזמן קרוב ביותר ובהתחשב בחשיבות הרבה שיש לפרסומו של הדו"ח בהקדם; וכן בהתחשב בכך שמהודעתה האחרונה של המשיבה עולה כי הוועדה סבורה שנותרו עוד פעולות הנדרשות לשם הכנת התמלילים הנדונים לפרסום; הרי מטעמים מעשיים, אינני מוצאת לחייב את הוועדה לפרסם את התמלילים לאלתר, וזאת בעיקר כדי לאפשר לה לפרסם את דו"ח הביניים במועד המתוכנן. זאת ועוד; אף כי ראוי היה לפרסם את הפרוטוקולים לפני פרסום דו"ח הביניים, מקובל עליי כי פרסום הפרוטוקולים של שלוש העדויות המרכזיות בסמוך לאחר הגשת דו"ח הביניים הצפוי לצאת בקרוב - ולא יאוחר משבועיים ממועד זה - יאפשר לציבור לבחון את דו"ח הביניים לאורם של עיקרי החומר המותר לגילוי שעמד בפני
הוועדה. לפיכך, האפשרות לביקורת ציבורית על עבודת הוועדה ומסקנותיה, לא תצא נפגעת באופן מהותי. כך במיוחד בהתחשב בעובדה שהוועדה צפויה להמשיך בעבודתה לאחר הגשת דו"ח הביניים ויתכן שאף תשמע עדויות נוספות. בנסיבות אלה, אם פרסום הפרוטוקולים יוביל לחשיפת עדויות חדשות כנטען על-ידי העותרת, תוכל הוועדה להתייחס לכך בהמשך עבודתה. יחד עם זאת, רואה אני להדגיש כי בנסיבות העניין, ונוכח העובדה כי פרסום הפרוטוקולים של העדויות המרכזיות התעכב עד כה ללא טעמים מוצדקים, תיטיב הוועדה לעשות אם תפעל לפרסום חלקי הפרוטוקולים של העדויות אותן התחייבה לפרסם, בסמוך ככל הניתן להגשתו של דו"ח הביניים לממשלה ועוד בטרם חלוף שבועיים ממועד זה.

16. אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, אני מציעה לחבריי לקבל את העתירה בחלקה, ולעשות את הצו-על-תנאי למוחלט במובן זה שאנו מורים למשיבה לפרסם את החלקים המותרים לגילוי בתמלילי העדויות אותם התחייבה לפרסם, קרי - עדויות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל הקודם - במועד שלא יאוחר משבועיים מפרסום הדו"ח החלקי (הצפוי להתפרסם עד לסוף חודש אפריל). אנו שבים ומביעים דעתנו כי תיטיב הוועדה לעשות אם תפעל לפרסום חלקי הפרוטוקולים של העדויות האמורות, בסמוך ככל הניתן להגשתו של דו"ח הביניים לממשלה ועוד בטרם חלוף שבועיים ממועד זה.

אוסיף עוד כי רשמנו לפנינו את הודעת המשיבה מיום 22.3.07 לפיה תחל בפרסום שוטף של חלקי יתר תמלילי העדויות שניתנים לגילוי, בהתאם לעקרונות פסק-הדין בבג"ץ 258/07. עוד רשמנו לפנינו את הנאמר בפיסקה 49 לתצהיר התשובה מיום 13.4.07 לפיו בהתאם לפסק-הדין בבג"ץ 258/07, בכוונת הוועדה לנהל דיונים עתידיים "כך שלכל הפחות חלק מהעדויות תהיינה פומביות".


ה נ ש י א ה

המשנה לנשיאה א' ריבלין
:

אני מסכים.

המשנה לנשיאה

השופט א' גרוניס:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.

ש ו פ ט







השופטת א' פרוקצ'יה
:

1. אני מצטרפת בהסכמה לעיקרי דבריה של חברתי, הנשיאה ביניש, בפסק דינה, אך אני רואה לחלוק על תוכנו של הצו האופרטיבי המוצע על-ידה, על-פיו מוטל על הוועדה לפרסם את עדויות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היוצא (להלן - עדויות הבכירים), במועד שלא יאוחר משבועיים לאחר פרסום הדו"ח החלקי (הצפוי להתפרסם בסוף אפריל), וככל הניתן אף קודם לכן. דעתי היא כי על הוועדה לפרסם לאלתר וללא המתנה נוספת את כל הפרוטוקולים שנבדקו, נסרקו והוכנו לפרסום, ובכללם עדויות שלושת הבכירים, שהוכנו מבעוד יום לפרסום על-פי הודעת המדינה.

אסביר את טעמיי:

2. עקרון הפומביות הוא בעל מעמד-על במשפט ובמשטר הדמוקרטי בישראל. הוא נועד להבטיח זרימת מידע חופשית בעניינים שלציבור עניין בהם, ונותן ערובה חיונית ליכולתם של הפרט והכלל להשפיע על מהלכי השלטון. בלא מידע ונתונים, נשלל אמצעי ביקורת חיוני לבחינת תקינותם של מהלכי השלטון. הפומביות היא פן של חופש הביטוי, שעניינו, בין היתר, חופש לדעת, לקלוט, לשמוע, ולבקר. הפתיחות והשקיפות מאפשרות ביקורת, ובד בבד מגבירות את אמון הציבור ברשויות השלטון ובגופים המבקרים את פעולתו. עקרון הפומביות חל בישראל מכוח עקרונות כלליים של השיטה, בין היתר, על גופים מעין-שיפוטיים, שוועדת וינוגרד נמנית עליהם.

עקרון הגילוי והפומביות אינו מוחלט. הוא כפוף לאינטרסים נוגדים בעלי חשיבות, וניתן לגרוע ממנו בגבולות המתוחמים לתכלית ראויה ומידתיות.

3. ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006
(להלן - ועדת וינוגרד) נתמנתה על-פי סעיף 8א לחוק הממשלה, התשס"א-2001, לחקור את אירועי הלחימה בצפון בפרישה עניינית רחבה ביותר, כפי שעולה מהחלטת הממשלה 525 שמכוחה קמה. כתב המינוי מסמיך את הוועדה לבחון את נושא המלחמה בהיבטים כוללים, מדיניים, צבאיים ואזרחיים. הוא מחייב התייחסות, בין היתר, להיערכות מערכת הביטחון, אופן ניהול המלחמה, דרכי הפעלת הכוחות, ושורה ארוכה של היבטים הקשורים בכל אלה. לצורך עמידה במשימתה הכבדה, הוענקו לוועדה סמכויות רחבות החורגות אף מעבר לניתן על-פי סעיף 8א לחוק הממשלה, על דרך ההפנייה לחוק ועדות חקירה, ובהן - פרסום דו"ח הוועדה ברבים (סעיף ו' לכתב המינוי), הסמכת אוספי חומר (סעיף י' לכתב המינוי) ואימוץ מנגנון משלוח אזהרות על-פי סעיף 15 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968 (להלן - חוק ועדות חקירה).

בניסוח כתב המינוי, השקיפה הממשלה על ועדת הבדיקה במידה רבה כעל גוף הדומה באופיו לוועדת חקירה ממלכתית, ופעלה להשוואה מירבית של מעמדה וסמכויותיה של ועדה זו לאלה הנתונים לוועדת חקירה הפועלת על-פי חוק ועדות חקירה. גישה זו נבעה מההכרה כי מהות הענין הטעון חקירה - דרך התנהלות מלחמת לבנון השניה - הוא בעל חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, מסוג אותם נושאים שלצורך בחינתם ניתן להקים ועדת חקירה ממלכתית מכוח סעיף 1 לחוק ועדות חקירה. הדמיון בין סמכויות ועדת וינוגרד לבין סמכויות ועדת חקירה הוא ששימש בפי המדינה הצדקה לטענה שהועלתה כנגדה בפרשת עמותת "אומץ" (בג"צ 6728/06 עמותת "אומץ" נ' ראש הממשלה, תק-על 2006(4) 2797), לפיה שגתה הממשלה במנותה ועדת בדיקה לחקר מלחמת לבנון, כשהיה בידה הכוח למנות ועדת חקירה שמעמדה ומלוא סמכויותיה מוסדרים בחוק ועדות חקירה. ועדת חקירה ממלכתית הפועלת מכוח חוק ועדות חקירה מצווה לנהל את דיוניה בפומבי, ולפרסם את הדין וחשבון שלה (סעיפים 18 ו-20 לחוק). חובת הפומביות החלה על ועדה כזו כפופה לחריגים סטטוטוריים המפורשים בחוק.

4. דמיונה של ועדת וינוגרד לוועדת חקירה ממלכתית מבחינת היקף ומשמעות הנושאים העומדים לבירור בפני
ה, ומבחינת היקף סמכויותיה, מביאים לתוצאה כי, מעבר לכפיפותה לעקרון הפומביות החל עליה מכוח עקרונות כלליים בהיותה גוף מעין-שיפוטי, חלות עליה, על דרך ההיקש, הוראות הפומביות הסטטוטוריות החלות על ועדת חקירה ממלכתית מכוח חוק ועדות חקירה. בבג"צ 258/07 חה"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006
(להלן - בג"צ 258/07 או פסק הדין בעתירה הראשונה), נאמר (פסקה 10 לפסק דיני):

"מסקנה זו מתבקשת מתחולתו הכללית של עקרון הפומביות על גופים מעין שיפוטיים, כחלק מיסודות השיטה, ונוכח אופיו של נושא החקירה ומשמעותו הציבורית הרחבה, בצד היקף הסמכויות הרחב שניתן לוועדת הבדיקה ומעמדה כגוף מעין-שיפוטי. אופי הנושאים הנדונים בוועדת הבדיקה ופרישתם הציבורית הרחבה, והצורך להבטיח את אמון הציבור בהליכי הבדיקה ובנוהלי גיבוש החלטות הוועדה, מחייבים החלת כלל הפומביות על חריגיו על דיוניה, כמקובל לגבי ועדת חקירה ממלכתית. תוצאה אחרת אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של השיטה, ועלולה אף לסכל את התכלית העיקרית שלשמה הוקמה הוועדה - שיקום האימון הציבורי במערכות הצבא, הביטחון והשלטון. משחל על ועדת הבדיקה עקרון הפומביות, ממילא חלים גם חריגיו של העקרון ברוח אלה המפורטים בחוק ועדות חקירה".

עוד נקבע בפסק הדין כי קביעה זו אינה סותרת את סעיף 5 לכתב המינוי של ועדת וינוגרד לפיו

"ישיבות הוועדה יהיו פומביות או סגורות כפי שתקבע הוועדה; לא יתקיים דיון פומבי כאשר הדבר עלול לסכן את ביטחון המדינה או את יחסי החוץ שלה או מכל טעם אחר שבדין".

ההנחה היא כי במסגרת שיקול דעתה, על ועדת וינוגרד מוטלת חובה להתיר חשיפה של תוכן דיוניה וחומר שהוגש בפני
ה עד למירב האפשרי, בכפוף לכך שלא ייפגעו תכלית הביטחון או אינטרס לאומי אחר מהמעלה הראשונה מהמפורטים כחריגים לפומביות הדיון בחוק ועדות חקירה. רק חשש ממשי לפגיעה באינטרס בעל חשיבות מיוחדת, המוכר כחריג לפומביות בחוק, כאמור, יצדיק גריעה מחובת הפומביות ומחובת הגילוי של חומר שהוגש לוועדה, ויתיר עריכת דיונים בדלתיים סגורות והטלת חיסיון על פרסום חומר שהוגש לוועדה. הפומביות היא הכלל. החיסיון הוא החריג.

5. חרף מעמדו הרם של עקרון הפומביות בתפיסה החוקתית השלטת בשיטת המשפט בישראל, כמרכיב יסודי במשטר הדמוקרטי, ועל אף תחולתו הישירה על ועדת וינוגרד, נערכו כל דיוניה של הוועדה עד כה בדלתיים סגורות, וכל העדויות בפני
ה נשמעו בלא שנפתחו כלל לעין הציבור. מציאות זו הביאה להגשת העתירה בבג"צ 258/07, שביקשה להעמיד למבחן הביקורת את הפרקטיקה הדיונית בה נקטה הוועדה בניהול כל דיוניה בדלתיים סגורות. עתירה זו הוכרעה בקביעה העקרונית כי כלל הפומביות, בכפוף לחריגים המנויים בחוק ועדות חקירה, חל על ועדת וינוגרד, וכי עליה לכבד את עיקריו וליישמם. עקרון הפומביות חל הן על דיוניה של הוועדה, והן על פרסום הפרוטוקולים מישיבותיה. אלא, שלמרבית הצער, העתירה הראשונה הוגשה בשלב מתקדם מאוד של מהלך דיוני הוועדה, ועד להכרעה בעתירה, נסתיימה למעשה פרשת העדויות שנשמעו בפני
ה, ושוב לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורנית, ולרפא באופן מלא את הפגם שנפל בהתנהלות הוועדה, שדיוניה התנהלו כולם הרחק מהעין הציבורית.

6. על רקע מציאות אובייקטיבית זו, ניתן פסק דיננו בעתירה הראשונה. הסעד העיקרי באותה עתירה - להורות על החלת עקרון הפומביות על דיוני הוועדה ולפתוח את דלתות דיוניה - התייתר, מאחר שדיוניה נסתיימו בינתיים, עובר להכרעה בעתירה. נותר, איפוא, סעד מישני של פרסום פרוטוקולי הדיונים, בתורת סעד "מתקן" שנועד לרפא, ולו באופן חלקי, את הליקוי שנפל בדיוני הוועדה שנסגרו לעין הציבור. משלא נותרה עוד ממשות ליישום עקרון פומביות הדיון על דיונים שכבר התקיימו, ועל עדויות שכבר נשמעו, נותר סעד פרסום הפרוטוקולים מהדיונים הללו בבחינת אמצעי חלופי ומישני, שנועד לרפא, ולו באופן חלקי, את הפגיעה באינטרס הציבורי שהתהוותה עם סגירתן המוחלטת של דלתות הדיונים. בתנאים מיוחדים אלה, נושא פרסום הפרוטוקולים משמעות מיוחדת, החורגת מחשיבות פרסומם מקום שדיוני ועדה נפתחים לציבור. בתנאים מיוחדים אלה שהתהוו, פרסום תמלילי העדויות שהושמעו בוועדה מערב את הציבור, גם אם בדרך בלתי-ישירה וחלקית, במהלכי התנהלותה של הוועדה, שנמנעו ממנו לכל אורך הדיונים. על רקע חשאיות ישיבות הוועדה, הופך נושא פרסום הפרוטוקולים של דיוניה לבעל חשיבות בעוצמה מיוחדת, לצורך הגנה על זכות הציבור להיות שותף למידע הנוגע למהלכי הוועדה, במגבלות שהדין מטיל.

נוכח מציאות דברים זו, ולאור החשיבות המיוחדת של פרסום הפרוטוקולים על רקע הנסיבות שתוארו, ניתן פסק דיננו בעתירה הראשונה, אשר הינחה את הוועדה לפרסם את הפרוטוקולים של דיוניה, בכפוף לחריגים לפומביות מסוג אלה החלים על-פי חוק ועדות חקירה.

7. ההנחיות ביחס לפרסום הפרוטוקולים שניתנו על-ידינו לוועדה בפסק הדין בעתירה הראשונה התייחסו לשני היבטים עיקריים: היבט מהות החומר שיש לשחררו; והיבט העיתוי לפרסום הנדרש.

אשר להיבט הראשון, העוסק במהות החומר - נקבע, כי הכלל המחייב הוא - פומביות החומר, והחיסיון הוא בבחינת חריג, והוא יוחל במסגרת החריגים ברוח חוק ועדות חקירה. תחולתו של עקרון הפומביות רחבה. החלתו של החריג נעשית במשורה, ואך לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. היישום המעשי של נורמות אלה הוא, כי חובה על ועדת וינוגרד להתיר חשיפה רחבה של התוכן המתומלל של דיוניה, המעוגן בפרוטוקולים, וזאת עד למירב האפשרי, ובלבד שלא ייפגעו אינטרסים ביטחוניים ולאומיים שהם בגדר החריגים המוכרים. רק חשש ממשי לפגיעה כאמור יצדיק גריעה מחובת הפומביות.

אשר להיבט עיתוי פרסום הפרוטוקולים - קבעה הנשיאה בפסק דינה:

"אנו מניחים, איפוא, כי ועדת וינוגרד תפעיל את שיקול דעתה בהתאם לעמדתה המוצהרת במכתב יו"ר הוועדה ובהודעתה לעיתונות, ותיערך לפרסום חלקי של הפרוטוקולים שגילויים מותר במועד סביר, ועוד בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה".

עיקרו של הקריטריון שנקבע למועד הפרסום הוא "מועד סביר", ואילו משמעות התיבה "בטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" מהווה אך מענה לעמדה שנקטה המדינה בדיון, לפיה הוועדה תהיה נכונה לשקול פרסום פרוטוקולים לאחר הדו"ח הסופי. אין בתיבה זו כדי להוסיף יסוד מהותי לתחימת המועד שנקבע לפרסום.

8. מהו "מועד סביר" לפרסום הפרוטוקולים על-פי המבחן שנקבע בפסק הדין נשוא העתירה הראשונה? "מועד סביר" מבטא חובה לפעול במהירות ראויה כדי לקיים חובה ציבורית. חובה זו היא ממושכלות יסוד של מינהל תקין (י' זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו, כרך ב) 717, 723; סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). המהירות הראויה תלויה במהות הסמכות ובכלל נסיבות הענין (בג"צ 10026/01 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי נ' ראש ממשלת ישראל, פד"י נז(3) 31, 42; בג"צ 6671/03 אבו גאנם נ' משרד החינוך, פד"י נט(5) 577, 591-2). חובת הפעולה במהירות ראויה, המוטלת על הרשות הציבורית, אינה אלא חובת התנהגות בסבירות (בג"צ 7198/93 מיטראל בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פד"י מח(2) 844, 853; בג"צ 4634/04 רופאים לזכויות אדם נ' השר לביטחון פנים, פדאור (טרם פורסם) 07(4) 657). "מועד סביר" הוא מושג שמשמעותו היא יחסית. תכליתו לתחום את חובת הרשות לבצע פעולה במסגרת זמן ראויה, על-פי כלל הנסיבות של הענין, ובהתחשב במכלול השיקולים והאינטרסים הנוגדים הפועלים בגדרו. דרישת "הזמן הסביר" לביצוע פעולה על-ידי רשות ציבורית נגזרת, מצד אחד, מאילוצים מעשיים העשויים להקשות על הרשות בהיערכות לביצוע הפעולה, ומנגד - מעוצמת המשקל והחשיבות הנודעים לביצוע הפעולה במהירות, בין מבחינת אינטרס הכלל, ובין מבחינת אינטרס היחיד. כאשר מדובר בזכויות אדם, או באינטרס ציבורי רב חשיבות, כגון זכות הציבור לחופש מידע ולמימוש החופש לבקר את פעולות הממשל, מקבל מושג "הזמן הסביר" לביצוע הפעולה משמעות מיוחדת. תוכנו של "הזמן הסביר" לביצוע פעולה הוא, לעולם, פרי הנסיבות הייחודיות שהולידו את הצורך בפעולה, ולקביעת גדריו, יש לשקלל את מכלול האינטרסים המתמודדים להשגת נקודת האיזון הראויה.

9. בענייננו, ההנחייה שניתנה לוועדה בפסק דינה של הנשיאה בעתירה הראשונה לפרסם את הפרוטוקולים "במועד סביר", מצריכה על פניה איזון בין השיקולים הבאים: שיקול מרכזי הוא אינטרס הציבור בפומביות, שעד כה לא בא על סיפוקו כלל בדיוני הוועדה. עקב הפגם שנפל בסגירה מוחלטת של דלתות הדיון, לא ניתן לציבור, ולו מבט אחד, על דיוניה של הוועדה, וזאת בניגוד לעקרונות הכלליים של המשפט ולכללים המיוחדים החלים על ועדות חקירה. לדבר משמעות כבדת משקל, על רקע חשיבותו ומעמדו של עקרון הפומביות כמאפיין יסודי בשיטת המשפט והמשטר הדמוקרטי. חשיבות מיוחדת נודעת לו גם על רקע הנושא הנחקר על-ידי הוועדה - מלחמת לבנון השניה - שלציבור הרחב ענין מיוחד לממש את זכותו להיות שותף בידיעה למהלכים הבוחנים את מכלול היבטיה. תיקון הפגם וריפוי הפגיעה בזכות הציבור לדעת על-ידי פרסום מהיר ככל האפשר של הפרוטוקולים מתחייב, איפוא, מהצורך להביא את האינטרס הציבורי על תיקונו, וטובה שעה אחת קודם.

היבט נוסף, וחשוב לא פחות, הקשור לשיקול הקודם, נעוץ בחשיבות הנודעת לפרסום הפרוטוקולים כמהלך חיוני להבטחת אמון הציבור בהתנהלותה של הוועדה, בהחלטותיה, ובמסקנותיה, שעד כה דיוניה התקיימו תחת איפול מלא. הגשמת עקרון חופש המידע והגילוי במהלכי הוועדה, בגדר הגבולות האפשריים, חיוני לצורך העמדת דיוני הוועדה לביקורת ציבורית חשובה, שאחרת נחסמת בשל חוסר נתונים ופרטים. ביקורת זו חיונית ביחס לנושא בעל חשיבות ציבורית עליונה כענין מלחמת לבנון השניה, שהחברה הישראלית כולה ממתינה בציפייה לחשיפה והבהרה של מהלכיה. בלא חשיפת נתונים ופרטים אודות דיוני הוועדה, המהווים תנאי לביקורת ציבורית, תתקשה הוועדה לקיים את תפקידה ולעמוד במשימותיה, ומעמדה עלול להיפגע.

כנגד שיקולים אלה, פועל בגדרו של "הזמן הסביר" לפרסום הפרוטוקולים האילוץ הברור על פעולת הוועדה, הנדרשת להיערך בהיערכות שלא תוכננה מראש, לסריקה מדוקדקת של הפרוטוקולים לצורך הכנתם לפרסום, תוך חיסיון פרטים שאינם מאפשרים גילוי, על בסיס החריגים לעקרון הפומביות. אין להקל ראש במעמסה מעשית זו, ויש להתחשב בזמן, בכוח האדם ובתשומת הלב הנדרשים כדי לעמוד בה.

"המועד הסביר" לפרסום הפרוטוקולים נגזר, איפוא, מהחובה לפרסם את תמלילי הדיונים מוקדם ככל הניתן, כדי להגשים את אינטרס הציבור בחופש המידע וכדי להבטיח את אמונו בוועדה, תוך התחשבות במעמסה המעשית שהדבר מטיל על הוועדה ומגבלות הזמן הנדרש לצורך הכנת החומר לפרסום, שהוא, מטבע הדברים, מורכב ומחייב בחינה זהירה ביותר.

10. על רקע דברים אלה, אף שלא נקצב בפסק הדין בעתירה הראשונה מועד קונקרטי לפרסום הפרוטוקולים, וזאת מתוך הערכה וכבוד לשיקול הדעת שיופעל על-ידי הוועדה בענין זה, הציפייה המתבקשת מנסיבות הענין ומהבנה מושכלת של הנחיות פסק הדין היא כי היערכות הוועדה לפרסום תהיה מיידית, וכי במהירות וברצף הדרגתי ישוחררו לידיעת הציבור פרוטוקולים בזה אחר זה, בין אלה שאינם כוללים חומר רגיש כלשהו, אותם ניתן לפרסם באופן מיידי, ובין אלה שיעברו תוך זמן קצר סריקה וניפוי של חומר רגיש ומסווג. עוד ברור מאליו הוא, כי מימד הזמן לפרסום הוא ממהותו של הענין, וכי ישנה חשיבות לסיפוק אינטרס הציבור לדעת עוד בטרם יינתן דו"ח הביניים, כדי שעם מתן הדו"ח ניתן יהיה להבינו ולנתחו על רקע מידע ונתונים המצויים כבר בידי הציבור. מידע ונתונים אלה היו אמורים כבר מזמן להיות גלויים לעין הציבור אילו הוחלה הפומביות בפועל על ישיבות הוועדה עצמה, כפי שהיה ראוי לעשות. משלא כך אירע, על הפרוטוקולים לשמש תחליף לכך, ופרסומם נדרש במהירות סבירה כדי לקיים את דרישת הפומביות שלא נתקיימה בעיתה.

11. פסק הדין בעתירה הראשונה ניתן ביום 6.2.07, ובו הנחיות מפורטות לוועדה לפרסום הפרוטוקולים כמפורט לעיל. בחלוף חודש ממתן פסק הדין, לא פרסמה הוועדה דבר, והציפייה לזרימה מיידית של מידע כתוב מדיוני הוועדה נכזבה. על רקע זה הוגשה העתירה שלפנינו, שעיקרה לתבוע את יישום ההנחיות שניתנו לענין פרסום בפסק הדין. בתשובת המדינה מיום 8.3.07 הודיעה הוועדה כי היא פועלת ליישום עקרונות פסק הדין, ונערכת לפרסום "במועד סביר ובטרם מתן הדו"ח הסופי לממשלה". בסעיף 11 לתשובה מובאים דבריו של ד"ר וינוגרד במכתבו מיום 26.2.07 לעותרת, ובו הוא מבהיר כי לקראת סוף השבוע יסוכם סופית ענין הקמת צוות הבדיקה של החומר, וכדבריו:

"אנו נפרסם כל חומר, בפרוטוקול, שיקבע שגילויו מותר מיד לאחר סיום הבדיקה, גם אם טרם הסתיימה בדיקת יתר הפרוטוקולים".

ומוסיפה המדינה בתשובתה -

"כאמור באותו מכתב של יו"ר הוועדה - כל החומר שגילויו יותר, יפורסם מיד עם סיום הבדיקה, זמן רב לפני פרסום הדו"ח הסופי" (פסקה 15).

בהודעתה המשלימה של הפרקליטות מיום 20.3.07, הבהירה המדינה כי הוועדה נערכת לפרסום מספר תמלילים "שכבר מוכנים לפרסום, ופרסומם יצא אל הפועל בימים הקרובים מיד כאשר יפתח לציבור אתר האינטרנט של הוועדה, המצוי בשלבי הקמה סופיים". והיא מוסיפה - "הוועדה מבינה את הענין הציבורי הרב בתמלילי העדויות, ואת הרצון כי אלה יועמדו לרשות הציבור בהקדם האפשרי... הוועדה תפעל על-מנת לא לעכב את הפרסום למעלה מן הצורך, ככל שהדבר לא יפגע בעבודתה לפרסום מסקנותיה בהקדם".

12. בעקבות דיון בעתירה ביום 22.3.07, הודיעה המשיבה כי בכוונתה לפרסם את הפרוטוקולים שבדיקתם הושלמה בתוך 3 ימים, והכוונה היא לעדויות השר פרס, ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא, וארנון בן-עמי. אשר לפרוטוקולים המתייחסים לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, נאמר בהודעה כי יש כוונה לפרסמם בשבוע הבא, וקודם לחג הפסח.

שלושת הפרוטוקולים של השר פרס, ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא, וארנון בן-עמי אכן פורסמו במועד בהתאם להודעה. משלב זה חל מהפך בגישת הוועדה לפרסום הפרוטוקולים.

13. אשר לתמלילים של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, שינתה הוועדה את עמדתה, ולא פרסמה אותם עד היום. מחוץ לשלושת הפרוטוקולים שפורסמו כמפורט לעיל, לא פורסם כל פרוטוקול אחר מדיוני הוועדה. הפעם החליטה הוועדה "לנהל דיון פנימי נוקב בסוגיית פרסום תמלילים חלקיים של עדויות בעת הזאת" (פסקה 5 להודעה משלימה (מס' 2) מטעם פרקליטות המדינה). כתוצאה מדיון זה, כך נמסר לבית המשפט, הגיעה הוועדה להחלטה פה אחד לדחות את המשך דיוניה בשאלת פרסום תמלילי העדויות בפני
ה עד לאחר שתסיים את עבודתה על הדו"ח החלקי (לקראת סוף חודש אפריל).

בין הטעמים לשינוי שחל בעמדת הוועדה נמנו - הצורך להקדיש את מירב הזמן לפרסום הדו"ח החלקי, שאינו מותיר זמן לבחינה מדוקדקת של הנושא; החשש מפרסום חלקי של עדויות, העלול ליצור רושם מסולף שלהן; חשיפה חלקית של מידע העלולה לעוות את המידע, בהיותו חלקי בלבד; החשש כי הפרסום עלול לפגוע שלא כדין בפרטיות ובשם הטוב של אדם שלא ניתנת לו הזדמנות להציג את עמדתו; פרסום תמלילים עלול לאפשר תיאום עדויות, וחשש כי נכונות עדים להתייצב ולומר אמת תושפע לרעה עקב חשיפה של דבריהם; טעמים של הגנה על עדים מוסרי מידע, ועל יכולת גופי חקירה להגיע לחקר האמת (סעיפים 7,6 ו-8 להודעה המשלימה (מס' 2) של המדינה). לאור כל אלה, הודיעה הוועדה לבית המשפט כי עד לפרסום הדו"ח החלקי, ועד לאחר שהוועדה תסיים את דיוניה, לא יהיה זה סביר לפרסם את חלקי התמלילים של ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. הוועדה סברה כי בכך היא מקיימת את אמת המידה של "מועד סביר ובטרם הגשת הדו"ח הסופי לממשלה" שנקבע ב

פסק דין
הנשיאה בעתירה הראשונה.

14. גישה זו של הוועדה קיבלה חיזוק בתצהיר תשובתו של ד"ר וינוגרד, יו"ר הוועדה, בתשובה לצו על תנאי שהוצא בעתירה. בתשובה נרחבת, הוא הודיע כי הוועדה אמנם החלה לפעול על-פי עקרונות פסק הדין, אך על סמך תוצאות פרסום שלושת הפרוטוקולים הראשונים, היא גילתה כי יישום עקרונות אלה מעורר בעיות חוקתיות, משפטיות, ועובדתיות ניכרות. הוועדה ביקשה לאפשר לה להקדיש את מירב זמנה בשלב זה להשלמת הדו"ח החלקי, כך "שניתן יהיה לדון בשאלות סבוכות אלה לאחר מכן", כדבריו בתשובה.

בתצהיר התשובה, נפרש ניתוח משפטי נרחב בסוגיות משפטיות הנוגעות לפרסום פרוטוקולים בוועדות חקירה (תחת הכותרת "התשתית הנורמטיבית בנוגע לפרסום פרוטוקולים", פסקאות 13 עד 23 לתצהיר התשובה). בצד קשיי היישום, פורשת התשובה בפרק נפרד את העקרונות המשפטיים החלים, לדעתה, על פרסום פרוטוקולי עדויות, ומציגה, כלשונה "כמה מן הסוגיות המשפטיות, החוקתיות, והציבוריות שהביאו את חבריה לכלל מסקנה כי אין הם יכולים להגיע להסכמה על דרך פעולה שתאפשר היערכות לפרסם את חלקי העדויות בעיתוי הנוכחי, וכי נראה להם חיוני לקיים בנושא זה חשיבה נוספת" (פסקה 42 לתצהיר), וכאן מפרט ד"ר וינוגרד את שאלות המהות העקרוניות העולות והמחייבות ליבון מיוחד, ובהן - השאלה אילו אינטרסים, עקרונות וזכויות חלים על סוגיית הפרסום שבפני
נו (פסקה 49(א) לתצהיר); מהו היקף חובתה של רשות למסור מידע שהגיע אליה בדלתיים סגורות (פסקה (ב); מהם השיקולים הכרוכים בפרסומן של עדויות שהושמעו בדלתיים סגורות כאשר אנשים העידו בפני
הוועדה על סמך ציפייה שהחומר לא יפורסם (פסקה (ג)). לדבריו, יש "להבהיר את המסגרת המשפטית החלה על הנושא. לסוגיות אלה מבקשת הוועדה להידרש מיד לאחר פרסום הדו"ח החלקי" (פסקה 51). לצורך בירור שאלות אלה, וכדי לפנות זמן להשלמת הדו"ח, טוענת הוועדה כי יש לדחות את העתירה ולקבוע כי היא עומדת כראוי באמות המידה שנקבעו בפסק הדין בעתירה הראשונה. ומוסיף המצהיר ואומר (פסקה 54):

"הוועדה סבורה כי נכון וחשוב יהיה לקיים דיון משפטי וציבורי מושכל בסוגיה החשובה של האיזון בין זכות הציבור לדעת ובין אינטרסים אחרים, כפי שהם מתבטאים בעבודתה של הוועדה. אין זה נכון כי הדין הקיים חותך את הסוגיות באופן חד. הדיון המתנהל עכשיו - לטעמה של הוועדה - הוא דיון חשוב מאין כמוהו, בעל השלכות מרחיקות לכת, על האיזון המתאים בסוגיות אלה על פי הדין. יש בו הרבה היבטים משפטיים, אולם חשובים מהם הם ההיבטים הציבוריים והחוקתיים".

לאור כל אלה, מבקשת הוועדה כי בית משפט זה יקבע כי עמדתה

"אינה רק עמדה סבירה, אלא שהיא העמדה הנכונה והמתבקשת בנסיבות, ותואמת את פסק דינו של בית המשפט הנכבד בבג"צ 258/07".

ומוסיף המצהיר:

"השאלה העולה כאן לדיון אינה נוגעת רק לסוגיית פרסום התמלילים אלא לשאלה החוקתית של היקף שיקול הדעת של ועדת חקירה בכלל, והיקף ההתערבות של בג"צ באופן בו היא מפעילה את שיקול דעתה. איננו רוצים להיכנס לסוגיה זו בפירוט" (פסקה 58).

ומבקש עוד המצהיר כי בית המשפט לא ימהר לפסוק לגופו של ענין בשאלות אלה, שכן אין בפני
ו תשתית מלאה וראויה של דיון בנושאים אלה, ו"אין כל מקום שבית המשפט הנכבד יידרש לסוגיות משפטיות סבוכות אלה בטרם היה סיפק בידי הרשות המינהלית עצמה לגבש את עמדתה היא בסוגיות השונות והרבות שהתעוררו" (פסקה 59). עד כאן לעמדתה של הוועדה, כפי שהוצגה בפני
נו עובר לדיון בעתירה.

15. התנהלותה של הוועדה בנושא פרסום הפרוטוקולים מאז מתן פסק הדין בעתירה הראשונה מעוררת פליאה גדולה. יש בה, בראש ובראשונה, משום אי-כיבוד זכותו של הציבור לקבל מידע אודות דיוני הוועדה, שנפגעה פגיעה קשה בשלילת הפומביות מכל ישיבות הוועדה. החובה לרפא פגם זה, ולו בפרסום מהיר של פרוטוקולים שנסרקו, לא קויימה. נדרשה עתירה נוספת של חה"כ גלאון כדי להניע את גלגלי הוועדה ולהביא לפרסומם של שלושת הפרוטוקולים הראשונים. לאחריהם לא פורסם דבר. ולא עוד, אלא שהוועדה נהגה בדרך לא דרך, במהלכים רבי תהפוכות ותעתועים, כדי לדחות את פרסומם של פרוטוקולים שהיא עצמה הודיעה לבית המשפט על מוכנותם לפרסום - עדויות ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. שום קושי לוגיסטי הכרוך בבדיקת פרוטוקולים לצורך פרסום אינו יכול להסביר ולתרץ את מהלכיה של הוועדה בענין זה; היא הגדילה לעשות בניסיונה, במהלך האחרון, לפתוח את נושא פרסום הפרוטוקולים לדיון עקרוני מחודש האמור, לדבריה, להתנהל על-ידה. שוב אין היא טרודה בשאלות טכניות של יישום מעשי של חובת הפרסום, אלא עוסקת היא בשאלות מושגיות עיוניות כלליות של עצם חובת הפרסום וסייגיה, והכל על-פי השקפתה וטעמיה. אין כל מיתאם בין התנהלות הוועדה בעניין הפרסום, להנחיות פסק הדין, ועולה מהתנהלות זו של הוועדה רוח של כפירה בהנחיות, והבעת חוסר נכונות אמיתית לקיימן.

16. מעת שנתמנתה ועדת וינוגרד לבחון את אירועי הלחימה בצפון, הפכה הוועדה נאמן הציבור לחקירת נושא המצוי בליבה השותת של החברה הישראלית. האחריות המוטלת על נאמן הציבור היא כבדה, ואין היא מצטמצמת לחקירת אירועי הלחימה. היא מתרחבת גם לחובה הבסיסית להכיר וליישם עקרונות יסוד של המשפט, ובהם זכות הציבור להיות שותף במידע, ומעורב, במגבלות ובסייגים שהציב החוק, בהתנהלות הגוף הבוחן נושא בעל משמעות וחשיבות עליונה להווייה החברתית בישראל. התנהלות הוועדה כפי שבאה לידי ביטוי בפני
נו לא יישמה עקרונות אלה כראוי.

17. מעבר לפגיעה באינטרס הציבור לדעת, מעוררת התנהלות הוועדה שאלה ביחס למידת כיבודה את הנחיות פסק הדין, כערך העומד לעצמו. גישתה ליישום "המועד הסביר" לפרסום הפרוטוקולים על-פי הנחיות אלה, אינה נותנת את המשקל הראוי לאינטרסים השונים המתמודדים בסוגיה זו, שהם נהירים על פניהם. פתיחת סוגיית הפרסום לחשיבה עקרונית מחודשת על-ידה מצד אחד, וסירובה לפרסם באופן מיידי אפילו פרוטוקולים שכבר נבדקו והוכשרו לפרסום על-פי הודעתה היא, ומניעת כל פרסום נוסף מעבר לשלושה פרוטוקולים יחידים שפורסמו עד כה - כל אלה מבטאים סטייה בולטת מלשונן ורוחן של הנחיות פסק הדין בעתירה הראשונה.

בהתייחסותה זו של הוועדה, נפגע אינטרס הציבור לחופש מידע ולפומביות מידע. בהתייחסות זו, נפגע הכלל כי הנחיות הניתנות לרשות ציבורית ב

פסק דין
של ערכאה שיפוטית יש לכבד כלשונן וכרוחן; כך בגדולות וכך בקטנות.

18. כיום, בעקבות דיון שיפוטי נוקב, הודיעה הוועדה כי תסכים לפרסם את הפרוטוקולים של שלושת הגורמים הבכירים בתוך שבועיים לאחר פרסום דו"ח הביניים. חברַי, חרף ביקורתם הקשה על התנהלות הוועדה, נעתרו להודעה זו, ועל יסודה ניסחו את תוכן הצו המוחלט המוצא הפעם כנגד הוועדה.

19. לא אוכל, לצערי, להצטרף לעמדה זו. חשיבותו של עקרון הפומביות שלא יושם כראוי בדיוני הוועדה, והערך המיוחד שבפרסום תמלילי הדיונים כתחליף לכך, חייבו חשיפה של כל הניתן לגילוי כבר לפני זמן ניכר. הדבר לא נעשה, תוך חריגה מהנחיות פסק הדין, בלא טעם נהיר, ובלא כל הצדקה. רק טעם מיוחד וחריג, שיסודו בשינוי נסיבות מהותי, היה יכול להצדיק סטייה מעיקרי הנחיות פסק הדין באשר לפרסום. כל טעם כזה לא הובא. אפילו הטענה בדבר ההכבדה על הוועדה, השוקדת כיום על עריכת דו"ח הביניים, לא תוכל להתקבל, ולו ביחס לפרוטוקולים של הבכירים שהמדינה עצמה הודיעה כי הם מוכנים לפרסום מבעוד זמן. לא הובא כל טעם טוב, אמין ומשכנע לדחיית פרסומם של פרוטוקולים אלה עד לאחר מתן דו"ח הביניים, כאשר מועד פרסומם נועד על-ידי הוועדה עצמה כבר לערב פסח. לא הובהר לאור מהלכי הוועדה, מה הגורם האמיתי העומד מאחורי התנגדותה הנחרצת לפרסום מיידי של חומר שכבר נסרק, נבדק והוכן לפרסום, ומניעה נוספת של חשיפתו מנציחה את הפגיעה המתמשכת בזכות הציבור לדעת, שאין בצידה נימוקים משכנעים ומושכלים. בנסיבות אלה, השהייה נוספת של פרסום תמלילים שהמדינה עצמה הודיעה על מוכנותם לפרסום, פוגעת פגיעה בלתי מידתית בציבור, ולא מצאתי כל הצדקה להכשירה.

20. הגיעה העת, ולו באיחור, ליישם את עקרונות פסק הדין בעתירה הראשונה, ולהורות את שנדרש היה להורות בצו מוחלט כבר בתחילת הדרך: פרסום מיידי, ללא המתנה נוספת, של כל חומר המוכן לפרסום לאחר בדיקה וסריקה. צו כזה יחול ממילא, ובאופן מיידי, על עדויות שלושת הבכירים המוכנות לפרסום, ובהדרגה על כל חומר אשר יוכשר לגילוי במהירות הראויה באמצעות בדיקה וסינון כנדרש.

בדרך זו, ואך בדרך זו, יכובד עקרון הפומביות בדיוני ועדת וינוגרד, שלא זכה עד כה ליישום, ותכובד זכות הציבור להיות שותף למהלכי הוועדה הציבורית שהופקדה על בדיקת נושא המלחמה, המצוי בנפשו. בדרך זו, ואך בדרך זו, יכובד פסק הדין של ערכאה שיפוטית עליונה שהתוותה עקרונות שעל רשות ציבורית לכבד; בדרך זו, ואך בדרך זו, יובטח אמון הציבור בהתנהלותה, בהחלטותיה ובמסקנותיה של הוועדה.

21. אילו נשמעה דעתי, היה מקום ליתן צו מוחלט על-פי האמור לעיל. בצו כזה יהיה כדי לממש עקרונות יסוד בשיטתנו המשפטית בדבר פומביות, חופש מידע, וזכות הציבור להיות שותף להתנהלות ועדה ציבורית שהופקדה על חקר נושא ציבורי חיוני המצוי בלב ההווייה החברתית. בצו כזה יהיה גם כדי ליישם מושכלות ראשונים של כיבוד המשפט וכיבוד ערכאות המשפט בידי רשויות ציבוריות הכפופות להם.



ש ו פ ט ת





הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש
.


ניתן היום, א' באייר התשס"ז (19.04.2007).





ה נ ש י א ה המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט









_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07019990_n12.doc דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il










בג"צ בית המשפט העליון 1999/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 (פורסם ב-ֽ 19/04/2007)