פסקי דין על כהן שרה | פסקי דין על כהן אהרון | פסקי דין על כהן עדנה | פסקי דין על כהן אברהם ואח' | פסקי דין על אנגל חב' לקבלנות כללית | פסקי דין על שלום כהן ובנו | פסקי דין על אבי כהןו |

3297/01 א     30/03/2007




א 3297/01 כהן שרה, כהן אהרון, כהן עדנה, כהן אברהם ואח' נ' אנגל חב' לקבלנות כללית בע"מ, שלום כהן ובנו בע"מ, אבי כהןו




1


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים

א 003297/01

בתיק עיקרי: 003297/
בפני
:
כבוד השופט דוד חשין
סגן נשיא
תאריך:
30/03/2007


בעניין:
1. כהן שרה

כהן אהרון

2. כהן עדנה

כהן אברהם
3. גירו יובל
גירו נחמה
4. דרזי משה
5. כהן יוסף
כהן אילת
6. ירמיהו שושנה
7. סטרוק יונתן
סטרוק רחל
8. ירמיהו זהבה
ירמיהו שפי
9. רביבו אורן
רביבו תמי
10.נציגות הבית המשותף
מרח' שמואל עדן 2 פסגת זאב, ירושלים
11.נציגות הבית המשותף
מרח' שמואל עדן 4 פסגת זאב, ירושלים



כולם ע"י ב"כ עו"ד ש' חביליו



התובעים


- נ ג ד -




אנגל חב' לקבלנות כללית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד צ' הרשקוביץ



1. שלום כהן ובנו בע"מ

2. אבי כהן
שניהם ע"י ב"כ עו"ד ח' מזרחי





הנתבעת
שולחת ההודעה לצד ג'



הצדדים השלישיים

פסק-דין
1. התביעה שלפניי עניינה בליקויי בניה. התובעים 1-9 רכשו מאנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ (להלן – הנתבעת) דירות בפרוייקט שבנתה בפיסגת זאב בירושלים. התובעים 10 ו-11 הם נציגויות של שני בניינים בהם מתגוררים חלק מהתובעים 1-9. את הבנייה ביצעה "שלום כהן ובנו חברה לבניה בע"מ" (להלן – צד ג1 או הקבלן), שמנהלה, אברהם כהן (להלן - צד ג2 או אבי כהן), היה אחראי על הבנייה.

התובעים ציינו כל צמד תובעים תחת מספר סידורי אחד, ולכן בכל מקום בפסק הדין שבו נאמר "תובע" הכוונה גם לזוג תובעים.

2. הדיון יתמקד בנושאים הבאים:
א. מעמדם של התובעים 9 ו-10-11.
ב. זכות הנתבעת לבצע את התיקונים.
ג. האיחור במסירת הדירות.
ד. ירידת ערך הדירות בגין:
(1) שטח דירה מוקטן.
(2) היעדר חניה.
ה. ליקויים נוספים.
ו. נזקים עקיפים:
(1) אי הפעלת המעלית.
(2) אובדן ימי עבודה.
(3) עגמת נפש.
(4) הוצאות התובעים.
ז. סיכום הפיצויים.
ח. הודעת צד ג.


א. מעמדם של התובעים 9 ו- 10-11
מעמד התובעים 9 (בני הזוג רביבו)
3. הנתבעת טוענת כי אינה חבה כל חבות חוזית או אחרת לתובעים 9. זאת משום שלא התקשרו עימה לרכישת זכויות בדירה במישרין או בעקיפין, ולא עשו להעברת הזכויות על שמם. לטענתה, לא קיבלה בשום שלב את ההסכם שהתובעים 9 עשו עם עזרן (מי שרכשו את הדירה ממנה) וגם לא אישורי מסים לצורך העברת הזכויות (הסכם המכר של התובעים 9 עם עזרן צורף לראשונה לסיכומי התובעים). לדבריה, בניגוד לטענת התובעים 9, עזרן הם שקיבלו את ההחזקה בדירה והם ששילמו את יתרת התמורה כנגד קבלתה. עוד היא טוענת, כי אין בהסכם המכר המחאה מפורשת של זכויות עזרן כלפיה, וכי יש להניח כי הפגמים שבדירה באו לידי ביטוי במחיר ששילמו עבורה התובעים 9. לאור כל אלה מבקשת היא למחוק את תביעתם של התובעים 9.

מנגד טוענים התובעים 9, כי רכשו את הדירה מעזרן עוד בטרם נכנסו עזרן להתגורר בדירה, כי התשלום האחרון בגין הדירה שולם לנתבעת ישירות על ידם, וכי תשלום זה מוכיח טענתם כי בכפוף לתשלום מלוא התמורה הסכימה הנתבעת - לאחר שקיבלו על עצמם את כל הזכויות והחובות שהיו לעזרן כלפיה - למסור לידיהם את מפתחות הדירה. לפיכך, אין בסיס לטענתה כי איננה מכירה אותם. מכל מקום, לטענתם, הם באו "בנעלי משפחת עזרן" מתוקף רכישת הדירה.

4. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת. בהסכם מיום 7.3.99 שנערך בין עזרן לתובעים 9, בטרם נמסרה הדירה לעזרן ביום 25.3.99 (נספח 87 לתצהיר הנתבעת), הימחו עזרן לתובעים 9 את זכויותיהם כלפי הנתבעת, ובכך רכשו התובעים 9 זכות ישירה כלפי הנתבעת (ראו פסק דינו של כבוד השופט ברק בע"א 348/79 חנה גולדמן נ' יצחק מיכאלי, פ"ד לה(4) 31 בפיסקה 9). המחאת זכות (שלא כמו המחאת חוב) איננה דורשת מסירת הודעה לחייב ולא קבלת הסכמתו (ראו סע' 1 ו- 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969; להלן – חוק המחאת חיובים).

יתר על כן, על פי מכתב מיום 14.3.99 של ב"כ התובעים 9 באותה עת, הנתבעת ידעה על רכישת זכויות התובעים 9 מעזרן, ואף נתנה את הסכמתה המלאה לכך, כאשר ביום 22.2.99 נשלח אישור לבא כוחם של התובעים 9 על ידי בא כוחה של הנתבעת (סע' 1 למוצג רביבו/1). ב"כ התובעים 9 ביקש במכתבו האמור שהנתבעת תמציא לו אישור על שווי הדירה כדי שמרשיו יוכלו לקבל משכנתא ובאמצעותה לפרוע את חובם של עזרן כלפי הנתבעת (בציינו, כי הוא מבקש להקדים ולשלוח את האישור, משום שבתוך מספר ימים יתמנה כשופט ויהיה מנוע מלהמשיך ולטפל בתיק).

חוק המחאת חיובים מורה כי בכפוף להסכם ההמחאה, ההמחאה כוללת את כל הזכויות הנלוות לזכות שהומחתה (ראו סע' 5 לחוק המחאת חיובים). לפיכך, עומדות לתובעים 9 כלפי הנתבעת הטענות בעניין הליקויים שנתגלו בדירה.

מעמד התובעות 10 ו-11 (נציגויות הבתים המשותפים)
5. הצדדים חלוקים בשאלה, האם נציגות הבית המשותף יכולה לתבוע פיצוי כספי בגין הליקויים ברכוש המשותף, להבדיל מזכותה לתבוע את תיקונם, שאינה שנויה במחלוקת. לטענת הנתבעת, הלכה היא שיש לפצות כל דייר ודייר שתביעתו הוכחה, לפי חלקו ברכוש המשותף. לכן, משלא צורפו כל הדיירים המתגוררים בשני הבניינים, ולא הוכח חלקו היחסי ברכוש המשותף של כל אחד מהם, יש לדחות את תביעתם של התובעים 10 ו-11. מנגד טוענים התובעים, כי מאחר שלא כל הדיירים הצטרפו לתביעה בגין הליקויים בדירותיהם, צריכה היתה נציגות הבית המשותף לייצג את כל הדיירים בעניין הליקויים ברכוש המשותף. לטענתם, תביעה בשל ליקויים ברכוש המשותף הינה בתחום סמכויותיה של נציגות הבית המשותף, כפי שהוגדרו בסעיף 69 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), משום שמדובר בהליך משפטי הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף.

6. השאלה, אם נציגות הבית המשותף רשאית לתבוע פיצוי כספי בגין ליקויי בניה שנתגלו ברכוש המשותף (להבדיל מתביעת סעד של אכיפה לתיקון הליקויים), טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון.
בע"א 559/87 חשאי נ' רונן (פ"ד מו(1) 229), ערערו 18 בעלי דירות ונציגות הבית המשותף על סכום הפיצוי הכספי שפסק להם בית המשפט המחוזי בגין ליקויים ברכוש המשותף, ואילו המשיבים ערערו נגד עצם חיובם. כבוד הנשיא שמגר קיבל בחלקו את ערעור המשיבים, בקבעו כי בית המשפט המחוזי שגה בפסקו ל-10 מהתובעים, שתביעתם הוכחה, את מלוא הסכום שנפסק בגין הליקויים ברכוש המשותף, שעה שהיה עליו לפצות כל דייר ודייר שתביעתו הוכחה לפי חלקו ברכוש המשותף. בהמשך לדברים האלה אמר הנשיא שמגר:

"כזכור, עם התובעים בבית משפט קמא נמנתה נציגות הבית המשותף (ראה סעיפים 69-65ו-73 לחוק המקרקעין והוראות התקנון המצוי). בית המשפט לא התייחס כלל למשמעות צירופה של הנציגות לתביעה, לבד מאיזכור טענתם של הנתבעים להיעדר יריבות בינם לבינה. הואיל ונושא זה אף לא הוזכר במסגרת הערעור, אין מקום להתייחס להשלכות האפשריות למקרה דנן של הגשת התביעה באמצעות גוף זה או של צירופו לתביעה" (שם, בעמ' 233; ההדגשות שלי – ד' ח').

בע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ (פ"ד נה(4) 203), דחה כבוד השופט מ' חשין את ערעורם של 36 רוכשי דירות (מתוך 90 רוכשים) על פיצויים הכספי בגין ליקויי בנייה ברכוש המשותף כשיעור חלקם היחסי בו, במקום במלוא הפיצוי. עם זאת אמר השופט חשין:

"לו נענו הדיירים להצעה שהועלתה ולפיה תתקן דיור לעולה עצמה את הליקויים ברכוש המשותף, חובה היתה מוטלת על החברה לתקן את כל הליקויים ולא אך את חלקם, כחלקם היחסי של התובעים. לא זו בלבד שנתקשה לצייר תיקון "חלקי" ברכוש משותף - תיקון כחלקם של התובעים ברכוש המשותף - אלא שתיקון ליקויים ברכוש המשותף מעשה-מיקשה הוא שאינו ניתן להפרדה. יתר-על-כן: לו נטען לפנינו - נטען והוכח - כי הדיירים עומדים לתקן, אמנם, את הרכוש המשותף, אך כי לביצועם של אותם תיקונים אין הם נכונים להידרש לדיור לעולה אלא לקבלן בניה אחר, מהימן עליהם, היה יסוד לסברה כי זכאים הם הדיירים לפיצויים כדי תיקון כל הליקויים כולם ברכוש המשותף (תוך פיקוח ובקרה כי כסף-הפיצויים אכן יוצא על התיקונים). ואולם בענייננו - שאני. שהרי הדיירים, סירבו לביצוע התיקונים בידי דיור לעולה, ולא עוד אלא שלא טענו - לא-כל-שכן שלא הוכיחו - כי בכוונתם לבצע את התיקונים הנדרשים בפיצויי-הכסף שיזכו בהם. נזכור כי לפני בית-המשפט לא עמדה תביעת כל הדיירים, או תביעת נציגות הבית המשותף, אלא תביעת מיקצת הדיירים בלבד. בנסיבות אלו - ולעניין פיצויי-כסף - נתקשה לפרוש את זכותם של התובעים אל-מעבר לחלקם היחסי ברכוש המשותף" (שם, בעמ' 211; ההדגשה שלי – ד' ח').

בע"א 7799/01 יורם-סלים נ' שרביב בע"מ (פ"ד נו(5) 725), שוב תבעו רק חלק מבעלי הדירות את מלוא הפיצוי כספי בגין ליקויים ברכוש המשותף. בדחותו את התביעה אמר כבוד השופט א' לוי:

"המערערים הם רק חלק מכלל הדיירים בבניינים מושא הדיון, ומאידך, נציגויות הבתים המשותפים לא צורפו לתביעת המערערים כתובעים. לו עתירת המערערים היתה לחייב את המשיבה לבצע את תיקון הליקויים ברכוש המשותף, כי אז גם ללא "הנציגות" כבעלת דין, וגם מבלי שכלל הדיירים היו תובעים, נכון היה לחייב את המשיבה לתקן את הרכוש המשותף כולו, ולא את חלקם היחסי של המערערים ברכוש זה.
אולם מקום שהתביעה היתה מראש לפיצוי כספי בגין הליקויים ברכוש המשותף, הלכה היא שיש לפצות כל דייר ודייר, אשר תביעתו הוכחה, לפי חלקו ברכוש המשותף" (שם, בעמ' 730; ההדגשה שלי – ד' ח').

בע"א 1051/03 אולפן ראובן נ' כ.מ.ב.ק. לפיתוח ויזום בע"מ (מיום 1.8.05) דן כבוד השופט רובינשטיין בערעור על פסיקתו של בית המשפט המחוזי בתל –אביב (כבוד השופט ישעיה), לפיה הפיצוי בגין הליקויים ברכוש המשותף ישולם לדיירים שתבעו על בסיס חלקם היחסי ברכוש המשותף, ולא ראה להתערב בה (שם, בפיסקה ט(3)(ד)). עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת"א (תל-אביב-יפו) 583/97 אולפן ראובן נ' כ.מ.ב.ק) מעלה כי בית המשפט לא נתן את מלוא הפיצוי שקבע המומחה בגין ליקויים ברכוש המשותף מקום שהתובעים היו רק מקצת הדיירים. לעומת זאת, מקום שנציגות הבית המשותף הצטרפה "כתובעת בפני
עצמה" פסק בית המשפט כי יש לשלם לה את מלוא הפיצוי בגין הליקויים ברכוש המשותף בבניין זה (שם, בפיסקה 9).

7. העולה מפסקי הדין שנסקרו לעיל הוא, כי בית המשפט העליון לא ראה לפסוק את מלוא כספי הפיצויים בגין ליקויים ברכוש המשותף לידי מקצת הדיירים שתבעו, וזאת מתוך חשש שהכסף לא יוצא לצורך התיקונים, כך שכסף השייך לכל הדיירים לא יגיע ליעדו. לעומת זאת, עולה מפסקי הדין, כי בית המשפט היה מוכן להתייחס באופן שונה אילו היתה התביעה לפיצוי כספי בגין ליקויים ברכוש המשותף מוגשת על ידי נציגות הבית המשותף.

8. נציגות הבית המשותף מוקמת ופועלת על פי הוראות התקנון המצוי (סעיף 65 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; להלן - חוק המקרקעין) שבתוספת לחוק המקרקעין. הנציגות נבחרת על ידי האסיפה הכללית של בעלי הדירות המתקיימת אחת לשנה, שבה נקבעים דרכי ניהולו של הרכוש המשותף והשימוש בו, קביעת ההוצאות הכרוכות בכך, אישור החשבונות והסדר העניינים האחרים הנובעים מהשכנות בבית המשותף (שם, בסע' 5(א)). שליש מבעלי הדירות או הנציגות יכולים להביא לכינוסן של אסיפות כלליות שלא מן המנין (שם, בסע' 6). אסיפה כללית שלא מן המנין רשאית להחליף את הנציגות, לשנות את הרכבה, או להשלימו (שם, בסע' 15(ב)). אחד מחברי הנציגות נבחר לשמש כגזבר (שם, בסע' 15(א)). הגזבר מפקח על פעילותה הכספית של הנציגות – הוא חייב לקבל חשבון לכל הוצאה ולמסור קבלה לכל הכנסה ולנהל פנקס הכנסות והוצאות. עבודת הגזבר מפוקחת על ידי האסיפה הכללית הרגילה, והוא חייב להביא לאישורה את הפנקס ואת החשבונות והקבלות שקיבל, העתקי הקבלות שמסר והמסמכים הנוגעים להם. הגזבר חייב לערוך אחת לששה חדשים דין וחשבון כספי, שיכלול גם את פירוט ההשקעות של ההכנסות שהצטברו. את ההכנסות עליו להפקיד בחשבון בנק על שם הבית המשותף. בנוסף לפיקוח של האספה הכללית, רשאי גם בעל דירה בכל עת סבירה לעיין בפנקס ההכנסות וההוצאות, בחשבונות, בקבלות ובמסמכים הנוגעים להם ובדין וחשבון הכספי (שם, בסע' 16).

עיננו הרואות, כי החוק דאג לקביעת מנגנון פיקוח ובקרה על פעילותה הכספית של נציגות הבית המשותף. לא נמצא לי כל טעם להבחין בין פעילותה של הנציגות בכספים שמקורם בדיירים עצמם לבין כספים שמקורם בפיצויים על ליקויים ברכוש המשותף, ואשר ישמשו לצורך תיקונם של אלה.

ב. זכות הנתבעת לבצע את התיקונים
9. לאחר שהמומחה מטעם בית המשפט (מהנדס הבניין, שמחה פלדמן) הגיש את חוות דעתו, ביקשו התובעים כי קודם לשמיעת הראיות תוכרע שאלת זכותה של הנתבעת לבצע את התיקונים. התובעים גרסו כי הנתבעת מיצתה את זכותה לבצעם. הנתבעת לא הגיבה. הצדדים השלישיים טענו כי עומדת לנתבעת הזכות לבצע את התיקונים. בהחלטתי מיום 16.6.04 קיבלתי את עמדת התובעים וקבעתי כי הנתבעת מיצתה את זכותה לבצע תיקונים נוספים וכי יהיה עליה לפצותם על פי עלות התיקונים לתובעים, כפי שתיקבע על ידי בהמשך המשפט.

הנתבעת טוענת כי החלטתי האמורה אינה אלא החלטת ביניים שניתנה בהסתמך על טיעוני התובעים לבדם, מבלי שהיו בפני
בית המשפט עמדתה שלה, ללא בחינת הראיות וחקירת התובעים בנושא. לטענתה, להיעדר תגובתה יכול להיות ביטוי בפסיקת הוצאות, אך לא בנעילת השערים בסוגייה העומדת בליבה של המחלוקת שבין הצדדים. לדבריה, נעילת השערים תגרום לעיוות דין, בעיקר משום שמהעדויות שנשמעו (ביום 15.11.04) מתחייבת מסקנה שונה בתכלית. לטענתה, החלטתי איננה יוצרת השתק פלוגתא: מדובר בהחלטת ביניים; אין השתק פלוגתא מקום שהוא יוצר אי צדק; התובעים לא טענו להשתק פלוגתא, אלא נחקרו בנושא חקירות שתי וערב.

התובעים טוענים בתשובתם כי הנתבעת מתעלמת מהחלטת בית המשפט, שסתמה את הגולל על הנושא. לטענתם, משהחליטה הנתבעת לאמץ את חוות דעתו של המומחה אין מקום לערער על החלטתו לגבי גובה הפיצויים, וגם אין מקום להעלות טענות אלה בשלב זה של המשפט.

10. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת. הנתבעת לא הגיבה לבקשות התובעים ולטענותיהם, אף לא לאחר שבית המשפט חזר והורה לה בארבע החלטות שונות ליתן תגובתה בשאלה זו. אמנם הצדדים השלישים טענו כי עומדת לנתבעת הזכות לבצע את התיקונים וביקשו מבית המשפט להורות כי הנתבעת תבצע בפועל את התיקונים באמצעות צד ג1. ברם, בהיעדר תגובה מצד הנתבעת עצמה, החלטתי כאמור כי הנתבעת מיצתה את זכותה לבצע תיקונים נוספים. בדיון שהתקיים ביום 1.7.04 ציין בא כוח הנתבעת כי לא ביקש לבטל את החלטתי, משום שלא היה לו עניין בשאלה זו, שכן, לדידו, תשלום הפיצויים לא יחול על הנתבעת בכל מקרה. בא כוח הנתבעת הוסיף ואמר, כי ייתכן שטעה כאשר לא הודיע לבית המשפט כי הוא משאיר את התגובה לצד ג', בהוסיפו כי סבר שבית המשפט יקבל את עמדת צד ג. נמצא, כי הנתבעת נמנעה במודע מלפעול לשינוי ההחלטה בדרך המקובלת של הגשת בקשה לשינויה, ולא ראיתי להתיר לה לחולל בעקיפין את שנמנעה מלבקש במישרין. אציין עוד, כי בהחלטה שנתתי במהלך אותו דיון הוספתי וקבעתי, כי בהתנהלותה בשאלת ביצוע התיקונים על ידה גרמה הנתבעת לבזבוז זמנו של בית המשפט ושל התובעים, ולפיכך, גם חייבתיה לשלם לקופת בית המשפט 2,000 ₪ וסכום זהה לתובעים.

ג. האיחור במסירת הדירות
11. הצדדים חלוקים בשאלה אם היה איחור במסירת הדירות, שיש לפצות בגינו. מדובר בדירות התובעים 1, 2, 3 ו-6. התובע 4 לא נכלל בטבלה המפרטת את התובעים ותביעותיהם בראש נזק זה (סעיף 115 לסיכמוי התובעים), וגם בסיכומי תשובתם לא נזכרת תביעתו בנושא זה. לפיכך, לא נותר לי אלא לקבל את עמדת הנתבעת בעניינו.

התובעים האלה טוענים כי מסירת הדירה מבלי שנתקבל טופס 4, לאו מסירה היא. המצהירה מטעם הנתבעת אישרה בחקירתה כי מסירת הדירות מבלי שנתקבל טופס 4 איננה מסירה לצורך איכלוסן (עמ' 225). אלא שהנתבעת טוענת, כי על פי הוראת סעיף 6.2 להסכם הרכישה, איחור מסירה של 90 ימים לא מהווה הפרה של ההסכם. לכן, אין מקום לפצות את התובעים 1, 2 ו- 3, שהדירה נמסרה להם בתוך 90 הימים המותרים באיחור, ואף טופס 4 נתקבל במסגרתם. אשר לתובעת 6, טוענת הנתבעת, כי מאחר שאיחרה במסירת הדירה במקרה זה בשלושה ימים בלבד, הרי שמדובר ב"דה-מינימוס" ואין מקום לפצות את התובעת 6 בגין כל התקופה, המסתכמת בשלושה חודשים ושלושה ימים.

התובעים טוענים לעומתה, כי חוזה המכר הוא חוזה אחיד, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן – חוק החוזים האחידים או החוק), והוראת סעיף 6.2 לחוזה זה היא תנאי מקפח כמשמעותו בסעיפים 4 (1), 4(2) ו-4(6) לחוק, שדינו להתבטל. עוד טוענים הם, כי על פי הפסיקה איחור שמעבר ל-90 הימים, מזכה בפיצוי גם בגין 90 הימים.

12. מקובל עלי כי החוזה שלפנינו הוא חוזה אחיד, כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים. בטענם כי הוראת סעיף 6.2 היא בגדר תנאי מקפח בחוזה אחיד, התובעים מסתמכים, כאמור, על חזקות הקיפוח שבסעיפים 4(1), 4(2) ו-4(6) לחוק. הנתבעת לא השיבה לטענה זו. על כן, ולאור תכנם של סעיפים אלה, לא נותר לי אלא לקבל את טענת התובעים ולקבוע כי הוראת סעיף 6.2 היא תנאי מקפח. משלא נטען גם כנגד ביטול התנאי, יש לקבוע כי הוא בטל (ראו סעיף 19 לחוק).

13. אלא שאין בכך כדי לזכות את כל התובעים בפיצוי. התובעים 2 קיבלו (ביום 6.12.98) סכום של 3,225 ₪ (ולא כטענתם, סכום של 1,163 ₪; נספח 13 לתצהיר הנתבעת) בתמורה לחתימתם על כתב היעדר תביעות, בגדרו ויתרו על כל תביעה בגין האיחור במסירת הדירה. אין בידי לקבל טענותיהם בעניין חתימתם על היעדר התביעות. התובעים 2 יכלו שלא לחתום על כתב הויתור, כפי שנהגה, למשל, התובעת 6, אף אם מטעמים שונים. התובעים 2 אינם זכאים, על כן, לפיצוי נוסף בגין האיחור במסירת הדירה. לעומת זאת, התובעים 1, 3, ו- 6, שלא פוצו, זכאים לפיצוי זה.

אעיר, כי התובעת 6 היתה זכאית לפיצוי גם לולא ביטלתי את התנאי שבסעיף 6.2, וזאת לאור ההלכה הקובעת כי איחור מעבר לתקופה שנקבעה בחוזה מזכה את הנפגע בפיצוי החל מהיום שבו חייב היה המפר למסור את החזקה, ולא מתום תקופת ההארכה (ראו פסק דינו של כבוד השופט ס' ג'ובראן בע"א 4337/02 ירמיהו עייני חברה לבנין בע"מ נ' קו-אופ צפון היפרשוק, רשתות שיווק בע"מ, פ"ד נח(1) 799, עמ' 806-805). איחור במסירת הדירה מעבר לתקופת החסד שנקבעה בחוזה מהווה הפרת החוזה, וכך בין אם מדובר בשלושה ימים או בשלושה חודשים.

14. שיעור הפיצוי נקבע בסעיף 1.12 להסכם, והוא עומד על 500$ לחודש. התובעים טוענים כי הגבלת הפיצוי מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, בהסתמכם על סעיפים 4(1) ו-4(2) לחוק. גם לטענה זו לא השיבה הנתבעת, ולפיכך, לא נותר לי אלא לקבוע כי הגבלת הפיצוי מהווה במקרה זה תנאי מקפח. חרף זאת, התובעים 1, 3, ו-6 מבקשים לפצותם על בסיס של 500$ לחודש (תצהיר התובעים 1, בסעיף 14ח, התובעים 3, בסעיף 15ג, התובעת6, בסעיף 12ה), וכך יהיה.

האיחור במסירה חל מהמועד שנקבע למסירתה ועד לקבלת טופס 4 ביום 20.9.98. לפיכך, התובעים 1 ו-3, שדירתם נמסרה להם באיחור של כחודשיים (מיום 30.7.98 ועד ליום 20.9.98), יפוצו כל אחד בסכום של 4,100 ₪. התובעת 6, שדירתה נמסרה לה באיחור של כארבעה חודשים (מיום 30.5.98 ועד ליום 20.9.98), תקבל פיצוי בסך 8,600₪. כל הסכומים האלה ישאו הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (14.6.01) ועד לתשלומם בפועל.

ד. ירידת ערך
שטח הדירה (שטח המטבח)
15. התובעים 3, 4, 5, 6 ו-9 טוענים כי שטחו הבנוי של מטבח דירתם קטן מהשטח שבתשריט עליו חתמו במסגרת הסכם הרכישה: בעוד שבתשריט צויין כי רוחבו של המטבח הוא 3.57 מ', הרי שבפועל הרוחב הוא רק 2.58 מ' – סטיה של 28%, שהיא מעבר למותר (2%). כן טוענים הם, כי משמעות קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט היא, שאי ההתאמה איננה רק בין המידות בפועל לבין המידות בתשריט, אלא גם בין המידות בפועל לבין המידות שדווחו למשרד הבינוי והשיכון. כלומר, לטענתם, הם שילמו עבור דירות גדולות יותר (ששטחן 75.8 - 78.28 מ"ר) מזו שקיבלו (66 מ"ר), ויש לפצותם, לפיכך, בגין ההפרש.

מנגד טוענת הנתבעת כי ציון רוחבו של המטבח - 3.57 מ' במקום 2.57 מ' - נעשה מתוך טעות תמימה וכנה, וכי מיד לאחר שנתגלתה הודע עליה לתובעים. הנתבעת טוענת כי המטבח נבנה על פי מידת הרוחב בתכנית ההגשה ("תכנית ההרמוניקה") שהוצגה בפני
המומחה. עוד היא טוענת, כי מאחר שהתובעים הודיעו על אי ההתאמה רק בכתב התביעה, שנתיים ומחצה לאחר מסירת הדירות לידיהם, הרי שלא עמדו בדרישת ההודעה שבסעיף 4א(א) לחוק המכר (דירות) תשל"ג-1973 (להלן - חוק המכר).

16. נושא שטחה של הדירה החל "להתגלגל", על פי החומר שבפני
י, במכתב מיום 17.4.97, שבו הודיע אדריכל הפרוייקט לנתבעת כי נתגלתה (באותו יום) טעות במידת המטבחים בתכניות המכר של מספר דירות - רוחבו של המטבח צויין כ- 3.57 מ' במקום כ- 2.57 מ' (נספח 28 לתצהיר הנתבעת). וכך, ביום 14.5.97 שלחה הנתבעת הודעות לדיירים הרלוונטיים, וביניהם לתובעים 3, 4, 5, 6, ומשפחת עזרן, הבעלים המקוריים של דירת התובעים 9. בהודעות נאמר, כי בבדיקה שנערכה על ידה נמצא שנפלה טעות סופר במידת המטבח, כאשר המידה עצמה נכונה על פי התוכניות בקנה מידה 1:100 (כלומר, שהכפלת רוחבו של המטבח, כפי שהוא משורטט בתשריט, ב- 100, תוצאתה תהיה 2.57 מ'). משעה שהנתבעת ידעה על אי ההתאמה והיא שהביאה אותה לידיעת הקונים, אין כל מקום להידרש להוראת סעיף 4א(א) לחוק המכר.

17. כעולה מהחומר שבפני
י (ראו, למשל, נספח א1 לכתב התביעה), שטחה של הדירה לא צויין בחוזה ובנספחיו. ניתן לגזור אותו מתכנית בקנה מידה 1:100, שצורפה למפרט. ציון שטחה של הדירה איננו נדרש על פי הנוסח הסטטוטורי של המפרט, המפנה אך לתכנית בקנה מידה 1:100 שיש לצרף למפרט (ראו פריטים א ו- ב.1.9 לתוספת לצו מכר דירות (טופס של מפרט), תשל"ד-1974). היעדר דרישה לציון שטחה של הדירה מקשה על הקונה, וראוי שהמחוקק ייתן דעתו לכך (ראו לעניין זה א' זמיר, מכר (דירות), תשל"ג-1973, 2002, פירוש לחוקי החוזים, בעמ' 279-280).

18. המומחה מטעם בית המשפט מצא אי התאמה בין שטחי הדירות בפועל לבין השטחים שנמכרו לתובעים. המומחה קבע, כי שטחי הדירות (שנרכשו במסגרת פרוייקט "מחיר למשתכן") אושרו על ידי משרד הבינוי והשיכון על בסיס הטבלאות שערכה עבורו הנתבעת. מחיר הדירה, קבע המומחה, נגזר ממכפלת המחיר למ"ר בשטח הדירה שצויין בטבלאות (ראו למשל, עמ' 7 לחוות דעתו לתובעים 3; וראו גם נספח 3 לתצהיר הנתבעת). השטח שהובא בחשבון על ידי משרד הבינוי והשיכון לצורך התשלום, קבע המומחה, הוא 78.28 מ"ר (ראו גם בנספח 3 לתצהיר הנתבעת). לעומת זאת, שטחן של הדירות על פי התשריט הוא רק 75.8 מ"ר (כולל חלקה של הדירה ברכוש המשותף), ולפיכך, קיים פער של 2.48 מ"ר בין השטח שהובא בחשבון לצורך התשלום לבין השטח שבתשריט (ראו למשל, עמ' 7 לחוות דעתו לתובעים 3). לאור זאת, יש לפצות את התובעים בגין 2.48 מ"ר החסרים.

19. הנתבעת טוענת כי אם ייקבע שיש לחייבה בגין השטח החסר, החישוב צריך להיעשות על פי המחיר למ"ר "שטח דירה", כפי שנקבע על ידי משרד הבינוי והשיכון. התובעים מבקשים לפצותם באופן הבא: התובעים 3 ו-5 – בסכום של 5,000$ כ"א (20,500 ₪ ביום הגשת התביעה); התובעים 4 ו-6 – בסכום של 6,700$ כ"א (27,470 ₪ ביום הגשת התביעה); התובעים 9 לא כימתו את דרישתם. המומחה שקבע את אחריותה של הנתבעת ללקוי, הציע לשקול פנייה לשמאי מקרקעין (ראו למשל, עמ' 7 לחוות דעתו לתובעים 3).

20. בהיעדר חוות דעת שמאי, ראיתי לחשב את הפיצוי כלהלן: הבסיס לקביעת הפיצוי יהיה המחיר למ"ר שקבע משרד הבינוי והשיכון - 4,591 ₪ למ"ר מוכפל ב-2.48 מ"ר, בצירוף הצמדה מיוני 1995 ומע"מ (נספח 3 לתצהיר הנתבעת) ובתוספת ריבית ממועד רכישת הדירות (בממוצע דצמבר 1996) וכך עד ליום הגשת התביעה, כלומר, 22,000 ₪ במעוגל, בתוספת רבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.


החנייה
21. התובעים 5 ו-6 דורשים למסור לידיהם את החניות המקורות שהובטחו להם בחוזה. לטענתם, חניות אלה נמסרו, שלא כדין, לדיירים אחרים – לילדי הקבלן המבצע (סע' 16ד ו-17ז לכתב התביעה). לחלופין, תובעים הם פיצוי כספי בגינן. לדבריהם, בכל אחד מהבניינים שבנתה הנתבעת קיימות 32 דירות, ובהתאמה קיימות בחניון התת-קרקעי שבבניין 32 חניות. למעשה קיימים 44 מקומות חנייה, משום שחלק מהחניות הן חניות כפולות, והן הוקצו לדירות הגדולות יותר (של 4 ו-5 חדרים). לטענת התובעים האלה, לכל אחת משתי הדירות של ילדי הקבלן המבצע (אבי כהן ואחותו) הוצמדו 2 חניות כפולות, כך שלכל אחת מהדירות יש 4 מקומות חניה, והם תובעים חלק ממקומות חניה אלה.

צד ג טוען כי התובעים הרחיבו חזית בבקשם למסור להם את החניות, ולא רק לפצותם. כן טוען הוא, כי משנמנעו התובעים לצרפו כנתבע ולא ניתנה לו לפיכך אפשרות להתגונן, לא ניתן להורות לנתבעת למסור לידיהם חלק מחניותיו.

22. בניגוד לטענתו של צד ג, כבר בכתב התביעה ביקשו התובעים למסור לידיהם את החניות, ורק לחלופין ביקשו לפצותם. בתצהיר עדותו הראשית (מיום 8.11.04), התייחס אבי כהן, צד ג2, מנהלה של צד ג1, לנושא החניות: הוא הכחיש את טענות התובעים וביקש לדחות כלפיו את הטענות בעניין החנייה. ואולם, בחקירתו טען אבי כהן כי הדירה שהוא מתגורר בה שייכת לאימו והדירה שמתגוררת בה אחותו שייכת לה (עמ' 260). משלא ניתנה לאם ולאחות הזדמנות להתגונן בפני
הדרישה למסור חלק מהחניות, לא ניתן להעניק לתובעים את הסעד המבוקש ולהעביר לידיהם את החניות, וזאת, אף אם תתקבל טענתם לזכותם לחניות מקורות.

23. מסיכומי הנתבעת עולה, כי היא זנחה את טענותיה כנגד זכותם של התובעים 5 ו-6 לקבל חניה מקורה, והמחלוקת שנותרה היא בשאלת שוויה של החניה לצורכי פיצוי. הנתבעת טוענת כי יש לאמץ את חוות דעת השמאי מטעמה (נספח ג לסיכומיה), שהעריך את שווי החניה ב- 2,500 $. התובעים טוענים לעומת זאת, כי חוות דעתו של שמאי הנתבעת, שאיננו תושב העיר, מסתמכת על ביקור שערך בנכס ביום 22.10.02, דהיינו, כשנתיים וחצי לפני שנתן חוות דעתו (ביום 1.1.05). לכן, לטענתם, קביעתו כי לא קיימת מצוקת חנייה במקום, שהיתה שיקול לצורך הערכת שוויה של החניה, תמוהה. קביעתו זו מנוגדת, לדבריהם, לתצהירי התובעים וגם לעדות צד ג2, המתגורר בבניין, שהעיד על מצוקת החניה כתוצאה מפתיחת קניון אזורי בצמוד למגורי התובעים. לטענתם, במהלך השנתיים שחלפו מאז ביקר שמאי הנתבעת במקום, אוכלסו בסמוך מספר בניינים גדולים ונפתח קניון גדול, ואלה גרמו למצוקת חניה גדולה. סיכומו של דבר, טוענים הם, כי מאחר שחוות הדעת של השמאי מבוססת על הנחות שגויות יש להתעלם ממנה.

24. מקובלת עלי טענת התובעים כי חוות דעתו של שמאי הנתבעת לא יכולה להוות בסיס לקביעת שווי הפיצוי במועד הגשתה על ידי הנתבעת. התובעים מבקשים לפצותם למצער על פי חוות דעת המומחה מטעמם, שקבע כי שוויה של חנייה מקורה אחת בקומת החניה שבבניין הוא 5,000$ (נספח א להודעת בא כוחם מיום 11.11.04). לאחר שבחנתי את הנושא באתי לידי מסקנה כי יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובעים, ולפיכך, יפוצה כל אחד מהתובעים 5 ו-6 בסכום של 22,000 ש"ח (5,000$ x 4.433 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 11.11.04.

ה. ליקויים נוספים
25. התובעים פירטו בסיכומיהם שורה של תביעות נוספות. הנתבעת רואה באלה השגות על חלק מממצאי המומחה, וטוענת, לפיכך, כי אין לקבלן, בהוסיפה כי רבות מהשגותיהם נדונו על ידי המומחה בתשובותיו לשאלות ההבהרה ובחקירתו הנגדית ואין להתערב בהן. אקדים ואומר, כי למעט תביעה הנוגעת לפריט אחד לא ראיתי לקבל את תביעותיהם הנוספות של התובעים.
תביעתם של התובעים 2 להחזר בגין תשלום ששילמו ביתר, בהשוואה לדיירים אחרים, ולהחזר בגין תשלום שהחזרו הובטח להם, לא נתמכה בכל ראיה, ולפיכך, אין בידי לקבלה.

גם את תביעתם של התובעים 3 להחזר בגין שינויים שלא בוצעו, אין בידי לקבל, לאחר שלא פירטו את הסכום אותו הם תובעים, ומשניסו לפרט - לא הצליחו בכך.

לעומת זאת, מקבל אני את תביעתו של התובע 4 להחזר תשלום בסך 850 ₪ בגין קונווקטורים ששילם עבורם ולא סופקו לו. המומחה מטעם בית המשפט קבע כי התובע היה זכאי להתקנתם, אך השאיר לבית המשפט את ההכרעה בשאלה אם סופקו לו. המצהירה מטעם הנתבעת אמרה בתצהירה, כי התובע 4 זוכה בגין הקונווקטורים. לעומת זאת, בחקירתה אישרה למעשה כי התובע 4 חוייב בגין הקונווקטורים (עמ' 239). עיון בנספח 45 לתצהירה מעלה כי הכיתוב "החזרת קונבקטורים" בסכום של 850 ₪, כוונתו לחיוב ולא לזיכוי (לא צויין סימן פחות ליד הסכום, וכך גם עולה מסיכום החיובים והזיכויים). מנגד אין בידי לקבל את תביעתו בעניין ממסר הפחת, מעבר לפיצוי שפסק לו המומחה מטעם בית המשפט שהתייחס לנושא (סע' 4.3, ועמ' 11). לפיצוי בסך 850 ₪ ייווספו הצמדה ורבית מיום 1.10.97 (נספח 45 לתצהיר הנתבעת) ועד לתשלום בפועל

אין בידי לקבל את תביעתם הנוספת של התובעים 5 בגין הסדק בתקרת הסלון. המומחה התייחס לליקוי זה (סע' 7.3), והוא נכלל באומדן הליקויים.

לא ראיתי לקבל את תביעותיה הנוספות של התובעת 6 להחזר תשלום בגין שינויים ששולמו ולא בוצעו. המומחה דן בנושא ולא ראיתי להתערב בקביעותיו (ראו סע' 3.3.3, ועמ' 10 ו- 11). גם אין בידי לקבל את טענתה להחזר תשלום בגין עבודת הריצוף המיוחד, לאחר ששילמה עבור עבודת ריצוף רגילה. כטענת הנתבעת הנושא לא עלה בכתב התביעה. אעיר, כי על פי נספח 65 לתצהיר הנתבעת, התובעת 6 זוכתה בסכום של 1127.2 ₪ בגין עבודת ריצוף (שם, בעמודים ראשון, שלישי ורביעי).
גם אין בידי לקבל את תביעת התובעים 7 לפצותם בגין עלות החלפת כל האריחים בחדר האמבטיה ובשל אילוצם שלא להשתמש בו. אריח סדוק אחד שמצא שם המומחה איננו סיבה להחלפת כל האריחים במקום, גם אם לא ניתן למצוא אריח דומה. אין עולה מחוות דעתו של המומחה, שפסק פיצוי בגין הליקוי באמבטיה, כי לא ניתן להשתמש בה, וגם לא עולה שאין משתמשים בה (סע' 6.003 ועמ' 9).

אף את תביעת התובעים 9 לתוספת פיצוי בגין הליקוי בריצוף אין בידי לקבל, לאחר שהמומחה דן בעניין הריצוף ופסק להם פיצוי בגינו. כך גם לעניין הסדקים.

ו. נזקים עקיפים
אי שימוש במעלית
26. התובעים 3, 4 ו-6 תובעים פיצוי בגין חוסר היכולת להשתמש במעלית החל מיום כניסתם לדירה ועד ליום 1.1.99. הטענה נמחקה מתצהירו של המצהיר 3 (סע' 16), לאחר שהנתבעת טענה כי לא נטענה בכתב התביעה, ובא כוחם של התובעים הסכים עימה. עתה טוענים התובעים, כי ההסכמה ניתנה בשוגג, משום שהטענה נכללה בסעיף 21 לכתב התביעה. התובעים מוסיפים, כי מאחר שהנתבעת לא חקרה בעניין זה, בעקבות מחיקת הסעיף, היא רשאית להציג אישור על מועד הפעלתה של המעלית, ואם לא יוצג, יש לקבל את עמדתם. הנתבעת חזרה בסיכומיה על הטענה כי התובע 3 העלה את הטענה לראשונה בתצהירו.

27. הדרך להביא לשינוי החלטה היא בהגשת בקשה לביטולה. משלא נעשה כן, לא ראיתי לשנות את ההחלטה (בדיוק כפי שנהגתי לעיל בעניין אי שינוי ההחלטה בדבר מיצוי זכותה של הנתבעת לתקן את הליקויים).



אובדן ימי עבודה וחופשה
28. התובעים פירטו בתצהיריהם את הימים בהם נאלצו להיעדר מהעבודה כתוצאה מהליכי התיקונים. הם מוסיפים כי יאלצו להיעדר ימים נוספים בעת ביצוע התיקונים, כמפורט בסעיף 97 לסיכומיהם. לטענתם, יש לפצות כל אחד מהם על פי שכרו היומי, כמפורט בסעיף 101 לסיכומיהם. הנתבעת טוענת מנגד כי התובעים לא צירפו כל אסמכתא לעניין זכאותם לפיצוי בראש נזק זה, ומפנה לחקירותיהם ולתצהיריהם.

29. הנתבעת צודקת בטענה כי התובעים לא צירפו כל אסמכתא המוכיחה את טענתם לאובדן ימי עבודה או חופשה עקב הטיפול בליקויים. כך לגבי העבר, משעה שאף תלושי המשכורת שחלק מהתובעים צירפו לא מוכיחים את טענותיהם, וכך גם לגבי העתיד, משעה שהתובעים לא פירטו מדוע הם תובעים מספר ימים זה או אחר. עם זאת, ברי כי תיקון הליקויים בעבר ותיקונם בעתיד הצריך ויצריך נוכחות מסויימת של התובעים (או מי מטעמם) בעת ביצוע התיקונים. לאור כל אלה, ולאחר שבחנתי את הדברים, החלטתי לפסוק לכל אחד מהתובעים סכום גלובלי של 3,000 ₪ בגין אובדן ימי עבודה וחופשה בעבר ובעתיד. לסכום זה ייווספו הפרשי הצמדה ורבית מיום פסק הדין ועד לתשלום בפועל. לתובעים 10 ו-11, נציגויות הבתים המשותפים, לא ראיתי לפסוק פיצוי בראש נזק זה, משום שאין נדרשת נוכחותם בעת ביצוע העבודות.

עגמת נפש
30. התובעים טוענים כי יש לפצותם בשל עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהליקויים. מנגד טוענת הנתבעת כי התובעים לא נתנו לה הזדמנות לתקן את הליקויים וכי לא עשו להקטנת נזקיהם.

31. כבר דחיתי לעיל את טענת הנתבעת שלא ניתנה לה הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים. אשר לטענה בדבר אי הקטנת הנזק, הרי שככל שהיא קשורה לטענה בדבר אי מתן הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים, יש לדחותה לאחר שנדחתה הטענה עליה היא נסמכת; וככל שהיא איננה קשורה בטענה זו, הרי שלא הוכחה. לא די בהעלאת הטענה, אלא יש להוכיחה לגבי כל תובע ותובע ולגבי כל ליקוי וליקוי. הנתבעת לא עמדה בנטל זה.

צודקים התובעים בטענתם כי על פי פסיקת בית המשפט העליון אין יחס ישר בין הסכום הנדרש לתיקון הליקויים לבין עגמת הנפש שנגרמה לרוכש הדירה בגין הליקויים שנתגלו בה (ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית בע"מ נ' ויקטור נחמיאס, פ"ד מו(2) 60, בפיסקה 7). הנתבעת הסתפקה בהכחשה כללית של הסכומים הנטענים, אך אין די בכך כדי לדחות את התביעה בראש נזק זה.

ככלל ביקשו התובעים פיצוי בסך 20,000 ₪, למעט התובע 4 שביקש 15,000 ₪, התובעת 6 שביקשה 25,000 ₪, ונציגויות הבתים המשותפים שביקשו כל אחת 25,000 ₪. מאחר שהתעורר אצלי ספק בדבר האפשרות לפסוק פיצוי לנציגות הבית המשותף בגין עגמת הנפש שנגרמה לדיירים, החלטתי ליתן פיצוי זה רק לדיירים שתבעו. לאחר שבחנתי את כל החומר באתי לידי מסקנה, כי יש לפצות את התובעים (בגין שני המרכיבים) באופן הבא: כל התובעים יקבלו פיצוי בסך 8,000 ₪ בגין עגמת הנפש שגרמו להם הליקויים; התובעים 3, 4, 5, 6 ו-9 יקבל פיצוי נוסף של 4,000 בגין עגמת נפש בשל הקטנת שטח הדירה; התובעים 5 ו-6 יקבלו פיצוי נוסף בסך 5,000 ₪ בגין עגמת הנפש שגרם אובדן החניה, והתובעת 6 תקבל פיצוי נוסף בסך 1,000 ₪ על עגמת הנפש בגין האיחור במסירת הדירה. לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל.

הוצאות התובעים
32. התובעים טוענים כי על הנתבעת – שניתנה לה הזדמנות לתקן את הליקויים, שמרביתם נמצאו לא רק על ידי המומחים מטעמם אלא אף על ידי המומחה מטעם בית המשפט – לשאת במלוא ההוצאות שנגרמו להם, לרבות: שכר טירחת עורך דין בסך 20% בצירוף מע"מ מכל הסכומים שייפסקו לתובעים; עלות חוות דעת המומחים מטעמם, עלות הזמנתם לביקור חוזר לשם ריענון זיכרונם, ועלות התייצבותם לדיון (שרק בתחילתו הודיעה הנתבעת כי היא מוותרת על חקירתם); חלקם של התובעים בתשלום שכרו של המומחה מטעם בית המשפט; אגרת בית משפט ועוד.

מנגד טוענת הנתבעת, כי לנוכח ניפוח התביעה ופנייתם המוקדמת של התובעים להליכים משפטיים בטרם ניתנה לה הזדמנות נאותה לבצע את התיקונים, אין לחייבה בהשבת אגרת בית המשפט, או לחלופין יש לחייבה יחסית לסכומים שייפסקו. הנתבעת מתנגדת לשיעור שכר הטרחה שמבקש ב"כ התובעים לפסוק לו, בטענה כי ניפוחה המלאכותי של התביעה הוא יציר כפיו, ולכן לאור תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - התקנות), ובפרט לאור ההבדלים התהומיים בין סכומי התביעה לבין ממצאי המומחה מטעם בית המשפט, יש לשלול או לחלופין להפחית משמעותית את שכר טרחתו.

33. לעיל דחיתי את הטענה כי לנתבעת לא ניתנה הזדמנות נאותה לתקן את הליקויים. גם את הטענה בדבר "ניפוח" התביעה אין בידי לקבל, וזאת לאור סכומי הפיצויים שנפסקו לתובעים. אין בכך כדי למנוע את תחולת תקנה 7(ג) לתקנות בית משפט (אגרות), תשמ"ח-1987, ככל שחישוב סכומם הסופי של הפיצויים שפסקתי (נכון ליום הגשת ההליך) יביא להחלתה.

34. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובעים את כל הוצאות המשפט שהוציאו, לרבות אגרת המשפט (בכפוף לאמור בפיסקה 33 לעיל) ולרבות חלקם היחסי בתשלום שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט, אך למעט השכר ששילמו למומחים מטעמם. אפילו הייתי סבור כי יש מקום לפסוק להם פיצוי בגין הוצאה אחרונה זו, לא הייתי יכול לעשות כן משעה שלא המציאו כל קבלות על תשלומים אלה, ואף לא נקבו בסכומים. כל הוצאות המשפט יישאו הצמדה ורבית מיום הוצאתם ועד לתשלומם בפועל.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עו"ד בשיעור 15% מסך כל הפיצויים, בתוספת מע"מ כחוק.

ז. סיכום הפיצויים
35. להלן אפרט את סכומי הפיצויים המגיעים לכל תובע. הפיצוי בגין פריט "תיקונים" מתבסס על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בתוספת של 25% בגין עלות לתובעים. לפריט פיצוי זה יתווספו הפרשי הצמדה ורבית מיום 16.4.03 (מועד ממוצע של 11 חוות דעת המומחה) ועד לתשלום בפועל.
לתובעים 1: תיקונים - 41,937 ₪
איחור במסירה - 4,100 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 8,000 ₪

לתובעים 2: תיקונים - 11,524 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 8,000 ₪

לתובעים 3: תיקונים - 5,894 ₪
איחור במסירה - 4,100 ₪
ירידת ערך (מטבח) - 22,000 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 12,000 ₪

לתובע 4: תיקונים - 22,160 ₪
ירידת ערך (מטבח) - 22,000 ₪
קונווקטורים - 850 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 12,000 ₪

לתובעים 5: תיקונים - 17,271 ₪
ירידת ערך (מטבח) - 22,000 ₪
ירידת ערך (חניה) - 22,000 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 17,000 ₪

לתובעת 6: תיקונים - 8,600 ₪
איחור במסירה - 10,250 ₪
ירידת ערך (מטבח) - 22,000₪
ירידת ערך (חניה) - 22,000 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 18,000 ₪

לתובעים 7: תיקונים - 13,286 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 9,000 ₪

לתובעים 8: תיקונים - 26,910 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 8,000 ₪

לתובעים 9: תיקונים - 22,010 ₪
אובדן ימי עבודה - 3,000 ₪
עגמת נפש - 12,000 ₪

לתובעים 10: תיקונים - 60,590 ₪
לתובעים 11: תיקונים - 53,476 ₪
לכל הסכומים המפורטים בסעיף זה ייווספו הפרשי הצמדה ורבית כפי שפורטו בפסק הדין.

ח. הודעת צד ג
36. הנתבעת טוענת כי בהסכמים שחתמה עם צד ג1 לבניית 42 יחידות דיור "עד מפתח", ובכללם את דירות התובעים והרכוש המשותף (נספחים 90-92), התחייב צד ג1 לפצותה ולשפותה בגין כל תשלום שתחוייב בו עקב איחור בהשלמת העבודות או במסירת הדירות, או כתוצאה מפגמים ואי התאמות במבנים או ביחידות הדיור. אחריותו הבלעדית של צד ג1 לכל הליקויים (להוציא המטבחים והחניות) נקבעה, לטענתה, גם בכתב המינוי של המומחה מטעם בית המשפט ובחוות דעתו. לדבריה, מיד עם קבלת הודעות התובעים על ליקויי בניה, שלחה לצד ג1 הודעות על כך ולהן צירפה את חוות הדעת ששלחו התובעים. לכן, יש לחייב את צד ג1 ואת צד ג2, הערב לקיום חיוביו כלפיה, לשפותה בגין כל התשלומים שתחוייב בהם. כמו כן, יש לחייב את הצדדים השלישיים בהשבת אגרת בית המשפט ששילמה בהודעת צד ג בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 28.10.01 ועד לתשלומם בפועל. ועוד יש לחייבם להשיב לה את שכר טרחת המומחה בצירוף הפרשי הצמדה ורבית החל מיום 1.10.02 ועד לתשלומם בפועל. ולבסוף, יש לחייבם בתשלום הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין.

מנגד טוענים הצדדים השלישיים כי אין להטיל עליהם את מלוא האחריות בגין ליקויי הבניה בדירות. ראשית, לולא עניין החניה לא היו התובעים נוקטים בהליך המשפטי, ויש ליתן לכך משקל בחלוקת האחריות. שנית, הנתבעת בחרה שלא להגיב על דרישת התובעים לקבוע כי מיצתה את ההזדמנות שניתנה לה לבצע את התיקונים, וכתוצאה מכך, ייפגע הקבלן. לכן, יש לחייבה לפחות ב-40% מעלות התיקונים. שלישית, חלק מהפיצוי הנתבע, לרבות בגין עגמת נפש, קשור לעניין החניות והמטבחים, שהקבלן אינו אחראי להם. רביעית, מפקחי הנתבעת או מהנדסיה היו צריכים לתקן ליקויים שהיה ניתן לתקנם כבר במהלך הבניה, וכן ליקויים שאפשר היה לגלותם במסירת הדירה. חמישית, מאחר שהנתבעת קיבלה רווח יזמי היא נושאת באחריות לבניה יחד עם הקבלן.

הצדדים השלישיים מוסיפים וטוענים כי צד ג2 לא ערב באופן אישי להתחייבות צד ג1 כלפי הנתבעת, ואין עולה כך מההסכמים שבין צד ג1 לנתבעת. לטענתם, בכל מקום שבו צד ג2 היה אמור לחתום כערב אישי, מצויה חתימת החברה, צד ג1, ואילו העמודה בה היה הוא אמור לחתום נותרה ריקה. לפיכך, דין ההודעה לצד ג2 להידחות.

37. עיון בחוזה שבין צד ג1 לנתבעת מעלה, כטענת הנתבעת, כי צד ג1 התחייב לפצותה ולשפותה בגין הוצאות שיגרמו לה כתוצאה מכל פגם או אי התאמה שיתגלו במבנה או ביחידות (נספח 90 לתצהיר הנתבעת, בעמ' 15). לעומת זאת, הופטר הקבלן מאחריות בגין אי התאמה שמקורה בתכנון (שם, בעמ' 14), ולכן, אין מקום לחייבו, כטענתו, בגין אי ההתאמה בשטח הדירה ובחניות, כפי שנקבע גם בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. בהתאמה לא יישא בתשלום הפיצויים הכרוכים בכך, וחלקו בתשלום ההוצאות יוקטן בהתאמה. מאחר שהנתבעת, באי תגובתה, סיכלה את האפשרות שייקבע כי לא ניתנה לה הזדמנות נאותה לבצע את התיקונים, היא שתישא בתוספת של 25%, שקבע המומחה בחוות דעתו. בשאר טענות הקבלן לא מצאתי ממש.

38. מקובלת עלי טענת צד ג2, כי לא עולה משלושת מסמכי ה"ערבות" (נספח ט לסיכומי הנתבעת), כי אבי כהן, צד ג2, ערב אישית להתחייבויות הקבלן (שלום כהן ובנו בע"מ
, צד ג1). על פי האמור במסמך, החתומים עליו קיבלו על עצמם ערבות אישית לכל התחייבויותיו של הקבלן במסגרת החוזה. ברם, מתחת לשמו של החותם הראשון, אבי כהן, ומספר תעודת הזהות שלו מופיעה חותמת החברה (בצירוף חתימתו עליה). כלומר, אבי כהן לא חתם כאדם פרטי. חותם שני איננו מופיע כלל. הנתבעת לא טענה להטעיה או לחוסר תום לב במעשה החתימה. אבי כהן גם לא נחקר בנושא על ידי הנתבעת. לאור כל אלה לא ניתן לקבוע את ערבותו האישית של אבי כהן להתחייבויות הקבלן.

39. תוצאת האמור היא שצד ג1 ישפה את הנתבעת בשיעור 75% מהפיצויים שנפסקו לתובעים, לאחר שינוכו מהם הפיצויים בגין ירידת ערך (מטבח וחניה) ועגמת הנפש בגינה. בנוסף, ישפה אותה בגין הוצאות המשפט של התובעים ושכר טרחת עורך דינם, שבתשלומם חוייבה, וזאת בהתאמה לשיעור הפיצויים שחוייב לשפותה מתוך סכום הפיצויים הכולל.

אשר להוצאות המשפט של הנתבעת ושכר טרחת עורך דינה: בהינתן שצד ג לא חלק על טענות הנתבעת בעניין חובתו לשפותה, למעט בנושא ירידת ערך והכרוך בכך, בהם נתקבלה טענתו, ובהינתן גם שההודעה כנגד צד ג2 נדחתה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בין הנתבעת לצד ג.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בפקסימיליה.

ניתן היום יא בניסן תשס"ז (30.3.07) בהעדר הצדדים.

דוד חשין
, סגן נשיא








א בית משפט מחוזי 3297/01 כהן שרה, כהן אהרון, כהן עדנה, כהן אברהם ואח' נ' אנגל חב' לקבלנות כללית בע"מ, שלום כהן ובנו בע"מ, אבי כהןו (פורסם ב-ֽ 30/03/2007)