פסקי דין על שרה ליבר | פסקי דין על אברהם אורן

347/98 א     30/09/2001




א 347/98 שרה ליבר נ' אברהם אורן




בעניין:

105



בתי המשפט


בית משפט השלום אשדוד
א
000347/98


בפני
:
כב' השופט ח. חדש

תאריך:
30/09/01





בעניין
:

שרה ליבר



ע"י ב"כ עו"ד
אורנה ברנד ואח'

התובעת


נ
ג
ד


אברהם אורן



ע"י ב"כ עו"ד
אשר חפוטה ואח'

הנתבע



פסק דין
א.

רקע וכתבי טענות


1.
עניינו של

פסק דין
זה, היא תובענה כספית שהוגשה כתובענה בסדר דין מקוצר, לתשלום סך בשקלים השווה ל- 10,000$ ארה"ב בצירוף הפרשי הצמדה, שבהתאם לנטען בכתב התביעה, מייצג הלוואה פרטית שהלווה בעלה המנוח של התובעת (להלן: "המנוח"), לנתבע, סמוך למועד פטירתו בשנת 1992.

1.1
התובעת היא יורשתו עפ"י דין של המנוח, עפ"י צו ירושה שצורף לכתב התביעה.

2.
בהתאם לנטען בכתב התביעה, נתן המנוח לנתבע, ביום 26.5.92, הלוואה כספית פרטית בסך 10,000$ ארה"ב, אותה התחייב הנתבע לפרוע בתוספת ריבית בנקאית לתיירים.

2.1
הנתבע רשם למנוח פתק בכתב ידו, אשר צורף
לכתב התביעה (להלן: "הפתק") ובו הוא מאשר שהסך הנ"ל מגיע למנוח בתוספת ריבית בנקאית לתיירים בדולרים.

2.2
בהמשך התברר, כי הפתק נמצא תוך כדי סידור ארונו של המנוח, שנים מספר לאחר פטירתו.

3.
בהתאם לנטען בכתב התביעה בסדר דין מקוצר, מתחמק הנתבע מתשלום חובו הנ"ל לתובעת, שהיא אלמנתו ויורשתו החוקית של המנוח.

3.1
לאחר שנשלח אליו מכתב התראה בנדון, נמנע הנתבע מהחזר החוב, בתואנת שווא כאילו הסדר עסקי שהושג בעניין החברה, מסדיר גם את החוב הפרטי הנ"ל.

4.
בנסיבות אלו, מתבקש בית המשפט לחייב את הנתבע בתשלום הסך של 10,000$ בתוספת ריבית בנקאית לתיירים, מיום 26.5.92 ועד ליום פטירת המנוח 16.8.92, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד זה ועד ליום התשלום בפועל.

4.1
בהמשך, השאירה ב"כ התובעת לשיקול דעת בית המשפט את צורת חישוב ההצמדה על סכום ההלוואה הנטען.

5.
בהסכמת הצדדים נמחקה, ביום 3.3.98, כותרת התובענה – והנתבע הורשה להגיש כתב הגנה.

6.
בכתב הגנתו, מכחיש הנתבע, כי קיבל מן המנוח את ההלוואה הנטענת וכי התחייב לפרוע הלוואה כזו.

7.
בהתאם לאמור בכתב ההגנה, היו הנתבע והמנוח, במשך שנים רבות, שותפים וחברים והחזיקו במשותף במניות של חברת ליאור – קבלני מטבח בע"מ (לעיל ולהלן: "החברה") אותה יסדו וניהלו במשותף עד למועד פטירתו של המנוח.

8.
לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, חרגו היחסים בינו לבין המנוח, באופן משמעותי, מגדר יחסי שותפים עסקיים רגילים בלבד; הנתבע כיבד את המנוח ובהיותו בוגר ממנו בשנים אף התייחס אליו כאל אח בוגר או אב וכבן משפחה ושררו ביניהם יחסי אמון מוחלטים, קירבה רבה וידידות עמוקה.

9.
עוד נטען בכתב ההגנה, כי במחצית שנת 1992, היה הנתבע מצוי בשלבי בניית בית ונזקק לגיוס כספים לתשלום חובות.

9.1
הנתבע שוחח עם המנוח ושאלו אם יוכל ללוות מן החברה או בערבותה או אם המנוח יוכל לסייע לו בהלוואה ע"ח חלקו של הנתבע בחברה.

9.2
המנוח הסכים להלוות לנתבע סך של 10,000$ בתנאים שסוכמו ביניהם ובאותה הזדמנות רשם הנתבע למנוח, בפנקסו של המנוח, את הפתק.

9.3
המנוח הבטיח לנתבע לגייס את הכספים בתוך מספר ימים וכעבור מספר ימים הודיע כי טרם הצליח לגייסם וכי יזדקק לזמן נוסף.

9.4
הנתבע ניסה לגייס כספים ממקורותיו ולדחות תשלומים ובאותם ימים ובטרם גייס המנוח את כספי ההלוואה – הודיע לו הנתבע כי איננו זקוק להלוואה ולא יטול ממנו כספים.

9.4.1
במסגרת כתב ההגנה אין הנתבע מפרט מהיכן גייס כספים נוספים.

10.
לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, המנוח לא העביר לו ולא הלווה לו ולו אגורה אחת – ועסקת ההלוואה לא התבצעה כלל.

10.1
מאידך, עניין הפתק נשכח מלבו של הנתבע לחלוטין והנתבע לא ביקש מהמנוח להשיב לו את הפתק, כי לא העלה בדעתו ולו לרגע, שהמנוח שידע שלא העביר לו כסף ולא הלווה לו מאומה, ידרוש ממנו כספים שלא נתן לנתבע מעולם, לא הגיעו למנוח מעולם, על סמך אותו פתק.

10.2
המנוח גם לא דרש מן הנתבע כל פרעון הלוואה, בחייו.

11.
לטענת הנתבע, כנותו והגינותו של המנוח היו ידועות – מה שלא ניתן להאמר על התובעת.

12.
לטענת הנתבע, ידעה התובעת על כל צעד עסקי של המנוח ושל החברה ומפליא כיצד, במשך השנים, לא ידעה כי הייתה "הלוואה" בסכום כה נכבד, עד למציאת הפתק.

13.
בהתאם לנטען בכתב ההגנה, החלו, לאחר פטירתו של המנוח, להתגלע סכסוכים בין יורשי המנוח לבין הנתבע – בין היתר על רקע ניהולה של החברה וטענות כספיות וכלכליות של כל צד כנגד משנהו.

13.1
במסגרת זו, נוהלו הליכים משפטיים שונים בבתי המשפט ובבית הדין לעבודה; התובעת תבעה את החברה ואת הנתבע והעלתה טענות כנגדו. הנתבע ביקש את פירוקה של החברה ובמסגרת הליכים ובירורים מונה רואה חשבון (הלדנברג) לברר את חשבונות החברה וזכויותיהם הכספיות של הצדדים.

13.2
במסגרת הבירור, נוהלו הליכים ממושכים ומדוקדקים מצד התובעת ובני משפחתה וכל החשבונאות שהייתה אי פעם בין המנוח לבין הנתבע "נבדקה בשבעים עיניים".

13.3
לטענת הנתבע, נהגו, התובעת ובני משפחתה, ב"קטנוניות לדוגמא" ועמדו על קוצו של יוד בניהול ההתחשבנות עם הנתבע.

14.
לטענת הנתבע, בכתב הגנתו, הניסיון להפריד בין "חשבונות והתחשבנות החברה" לבין "חשבונות אישיים" היא חסרת בסיס, שכן מעולם לא היו חשבונות אישיים בין הנתבע לבין המנוח שלא במסגרת יחסי השותפות ביניהם ולא היו חובות פרטיים.

15.
עוד טוען הנתבע, בכתב הגנתו, כי החברה שהוקמה על ידו וע"י המנוח ונוהלה על ידם לא הייתה תאגיד ענק, אלא חברה קטנה ומשפחתית, שנוהלה כשותפות עסקית, שצורת התאגדותה הפורמלית הייתה חברה, אולם למעשה הפעולות השוטפות היו כשל שותפים לכל דבר.

16.
בסוף חודש מאי 1995, הגיעו הנתבע והתובעת לידי הסכם, במסגרתו קיבלה התובעת כספים בעילות שונות מן הנתבע ומן החברה.

17.
בנסיבות אלו, עותר הנתבע לדחות את תביעת התובעת.

18.
מטעם התביעה העידו: התובעת בעצמה, בתה וחתנה. מטעם ההגנה העיד הנתבע.

19.
עדויותיהם של התובעת, חתנה ובתה היו אמינות ונתתי בהן אמון מלא.

19.1
לצערי, לא ניתן לומר דברים דומים לגבי עדות הנתבע ולצערי לא יכולתי ליתן בה
אמון.

20.
בתום פרשת הראיות, ביום 31.1.01, דרשה ב"כ התובעת שהנתבע ימציא בתוך ימים ספורים אישור של רו"ח שהוא נטל אכן מפרעה במאי 92', ע"ח המשכורת וכן הבטיח שהגיסה תמציא אישור להלוואה שמסרה לו.

21.
ב"כ הנתבע התנגד לבקשות וטען, בין היתר, כי "הנושא של המפרעות איננו רלבנטי" וכן "אינני צריך לפרט מאילו מקורות" נלקחו הלוואות.

22.
בנסיבות אלו, נמנע בית המשפט מלחייב את הנתבע להמציא אישור כאמור ונקבע, בהחלטה, כי ב"כ הנתבע רשאי להמציא את האישורים בתוך 15 יום.

23.
רק ביום 20.5.01, כעבור למעלה מ- 3 חודשים, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת מסמכים, ללא תצהיר המסביר את נסיבות האיחור הניכר ולאחר עיון בעמדות הצדדים – נדחתה הבקשה, תוך ציון העובדה שממילא היה משקלם, אילו הוגשו במועד, מועט, בשל חוסר האפשרות לחקור את
עורכיהם.

ב.
דיון
עובדות מוסכמות


1.
למעשה, עובדות רבות אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.

1.1
התובעת היא יורשתו החוקית של המנוח;

1.2
בתאריך 16.8.92 נפטר המנוח בתאונת דרכים;

1.3
עד למועד פטירתו של המנוח, ניהלו השניים במשותף והחזיקו במשותף במניות חברת ליאור קבלני מטבח בע"מ, אשר נוסדה על ידם והפעילה מטבח וסיפקה שירותי הסעדה לעובדי חברת א.ג.ן יצרני כימיקלים בע"מ באשדוד (להלן: "אגן כימיקלים");

1.4
ביום 26.5.92, רשם הנתבע וחתם בכתב ידו את הפתק בפנקסו של התובע וזו לשונו:


"26.5.92

מגיע ללוי סך


של 10,000$

(בדולר ארה"ב)

בנוסף ריבית

בנקאית לתיירים

בדולרים

( - )"


1.5
הפתק נמסר למנוח ונשאר ברשותו;

1.6
בין השנים 1993 – 1994, לאחר פטירת המנוח, נתגלעו סכסוכים בין התובעת, שענייניה נוהלו בפועל באמצעות בתה וחתנה (עדי התביעה 2 ו- 3), לבין הנתבע, על רקע מחלוקות כספיות שונות.

1.7
במסגרת הסכסוכים נוהלו בין הצדדים הליכים משפטיים כדלהלן:

1.7.1
התובעת הגישה תובענה, לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, כנגד החברה וכנגד הנתבע.

1.7.2
הנתבע הגיש תובענה, לפירוק החברה, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

1.7.3
התובעת הגישה בקשה, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, להסרת קיפוח.

1.8
באף אחת
מן התביעות לא נתקיים דיון ורו"ח דוד הלדנברג מונה כדי לברר את
מכלול ההתחשבנות הכספית בין המנוח לבין הנתבע.

1.9
ביום 30.5.05, הגיעו הצדדים לכלל הסדר כספי וחתמו עליו (נ/3), במסגרתו קיבלה
התובעת סכומים שונים כגון: פיצויי פיטורין של המנוח, תשלום בעבור רכישת מניותיו על ידי הנתבע ותשלומים שוטפים אותם התחייב (ושילם) הנתבע כל עוד המשיכה החברה ו/או הנתבע ו/או מי מטעמו לספק שירותי הסעדה לא.ג.ן כימיקלים.

1.10
בשלב כלשהו לאחר פטירת המנוח, מצאו בני משפחתו את הפתק:

1.10.1
לטענת התביעה, היה זה בתחילת שנת 95', סמוך לפני מועד החתימה על
הסדר הפשרה, נ/3.

1.10.2
לטענת הנתבע, נמצא הפתק, בעקבות פריצה שארעה לבית התובעת, ביום 29.10.96.

1.11
ביום 28.3.96, הסתיימה ההתקשרות החוזית בין החברה לבין א.ג.ן כימיקלים
לאספקת שירותי הסעדה.

1.12
בחודש נובמבר 96', הקליט חתנו של המנוח, ע"ת מס' 2, שיחה בינו לבין הנתבע (ת/2 – קלטת ותמליל).

1.12.1
הצדדים חלוקים בשאלה, האם ההקלטה משקפת את השיחה באופן שוטף.

1.12.2
אין חילוקי דעות בין הצדדים, כי לא כל השיחה הוקלטה.

1.12.3
יש חילוקי דעות בין הצדדים כמה פעמים הופסקה ההקלטה שהוגשה כמוצג.

1.13
ביום 30.11.97 שלחה התובעת, באמצעות באת כוחה, מכתב דרישה בענין הפתק
(ת/4) וביום 1.2.98 הוגשה התובענה.


טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב

2.
הסייפא לסעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית העותומני קובעת כי:
"...טענה או תביעה נגד מסמך בכתב בנוגע לדברים האמורים לעיל, אף אם אינו עולה על אלף גרוש, צריך להוכיח במסמך בכתב או על ידי הודאתו או בפנקסו של הנתבע".

2.1
במילים אחרות: הסעיף אוסר הבאת הוכחה בעל פה כנגד תוכנו של מסמך. הוכחה כזו צריכה להיות, אף היא, בכתב, או בהודאתו של בעל הדין שכנגד הסומך על אותו מסמך.

3.
לטענת ב"כ התובעת, בסיכומיה, המדובר בכתב
i.o.u
("אני חייב לך") המדבר בעד עצמו, בלשון הווה, אשר הנתבע מנוע מלהביא ראיות בע"פ כנגדו.

4.
ב"כ הנתבע, בסיכומיו, תוקף סוגיה זו מ- 5 כיוונים:

4.1
אין אפשרות, לטענתו, להתייחס לפתק כאל כתב/מכתב התחייבות, אלא לכל היותר ככתב הודאה בחוב שאינו בא בגדר שטר חוב באשר הוא נעדר הבטחה ו/או התחייבות מפורשת לשלם/לפרוע סכום מסוים בכסף (סעיף 84 לפקודת השטרות). כמו"כ, אין אפשרות להתייחס לפתק כאל חוזה, שכן הוא איננו נושא את הכותרת "הסכם הלוואה", אינו מפרט (באופן העונה על דרישת המסוימות) כל עסקת הלוואה שנעשתה בפועל ואין בו כדי לשקף גמירת דעת של המנוח ושל הנתבע להתקשר בחוזה שכזה, מה גם שאיננו נושא את חתימת המנוח וגם איננו מפרט כל תמורה שניתנה כנגד ההודאה בחוב.

4.2
ב"כ הנתבע מפנה להלכה לפיה עדות בעל פה יכול שהיא בלתי כשרה לסתור מסמך בכתב בדין שבין אותם צדדים שערכוהו, אך כלל זה אינו יפה בדין שבין אחד הצדדים לצד שלישי (ע"א 516/65 ריעס נ' פורר פד"י כ (3) 488, 498).

4.2.1
בנסיבות המקרה, כשהמנוח אינו בנמצא כדי שניתן יהיה להעידו ולשמוע מפיו מפורשות כי אכן ניתנה הלוואה כנגד מתן הפתק – לא ניתן להסתמך על הכלל האוסר מתן עדות בע"פ כנגד מסמך בכתב, שכן עדויות התובעת, חתנה ובתה הן עדויות שמיעה.

4.3
עוד טוען ב"כ הנתבע, כי ההלכה הפסוקה מתירה להוכיח בעדות בע"פ כי המסמך "אינו קיים" מבחינה משפטית ובכלל זה מקום שהנתבע טוען כי תקפו של המסמך הותנה, עובר לעשייתו, במילוי תנאי מוקדם אשר לא נתקיים ו/או הפתק נמסר למנוח מלכתחילה על תנאי.

4.3.1
ב"כ הנתבע מפנה לפס"ד בן ציון נ' אזולאי (ע"א 22/63 פד"י יז 1410, 1417-1418) ולספרות וטוען כי באם הדברים יפים ביחס לחוזים ולשטרות, על אחת כמה וכמה שהם יפים ביחס לפתק שהינו, במקרה דנן, בעל "תוקף משפטי נחות" בהתבססו על תנאי לפיו תקום הזכות לתבוע מכוח הפתק רק אם וכאשר יתן המנוח לנתבע בדיעבד את ההלוואה.

4.3.2
משלא ניתנה ההלוואה בפועל – גורס ב"כ הנתבע – ומשלא ניתנה שום ראיה בדין להוכחת מתן ההלוואה, הרי שתקפו המשפטי של הפתק פקע מלכתחילה.

4.4
לטעמו של ב"כ הנתבע, יש להבחין בין מקרה זה לבין מקרה בו היה הנתבע מודה בגוף הפתק, באופן מפורש, כי קיבל תמורה בצורת הלוואה בסך 10,000$ והפסיקה הבחינה בין "טענה כנגד המסמך" לבין "טענה כנגד התביעה" שאותה מותר להוכיח גם בטענות בע"פ כנגד המסמך בכתב.

4.5
בית המשפט הבחין, בפסיקתו, בין טענה שלא נתקבלה תמורה בעד שטר כשבשטר עצמו כתוב שנתקבלה תמורה, לבין טענה שחוזה שנעשה בכתב בוטל בע"פ.

4.5.1
טענה מעין זו לא פוגעת בתוכן הכתוב ומותר להוכיחה בראיות שבע"פ.

5.
לא יכולתי לקבל טענותיו של ב"כ הנתבע, למרות שחלקן לפחות שובה את הלב במבט ראשון:

5.1
אין טענה כי הפתק הוא בבחינת "שטר חוב" ואין התייחסות אליו כאל כתב/מכתב התחייבות.

5.1.1
ע"א 230/73, 231 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' בנק הלוואה וחסכון לישראל בע"מ ואח' (פד"י כח (1) 113, 123-124) עניינו בתעודות מלווה קצר מועד שנגנבו ממעביד ע"י מנהל סניף בנק ואיננו רלבנטי למקרה נשוא התובענה.

5.1.2
אכן, הפתק הוא כתב הודאה בחיוב, המסוגל לשמש יסוד לתביעה (בהבדל משטר חוב שניתן לגבותו ישירות באמצעות לשכת ההוצל"פ).

5.2
ע"א 516/65 ג'ון ופרידה יהודית ריעס נ' ראובן פורר (פד"י כ(3) 488, 498) דן ביפויי כוח נוטריוניים שהתובעים (והמערערים) לא היו צדדים ישירים להם ועל כן נדחתה הטענה שעדות בעל פה של צד אחד לאותם יפויי כוח בדבר תוכן ההסכם שנעשה בינו לבין המערערים היא בלתי כשרה בהיותה עומדת בסתירה ליפויי הכוח הנדונים.

5.2.1
במקרה הנוכחי, מבקש הנתבע לטעון בע"פ כנגד מסמך בכתב שנעשה עם המנוח, ביחס למוסכם באותו מסמך בינו לבין המנוח, כאשר התובעת איננה צד שלישי למסמך המבקשת להסתמך עליו, אלא יורשתו של המנוח הנכנסת לנעליו.

5.2.2
בנסיבות אלו, אכן "עדות בעל פה, יכול שהיא בלתי כשרה לסתור מסמך בכתב בדין שבין אותם צדדים שערכוהו, ושכללו בו, כך יש להניח, את כל משאם ומתנם..." (ע"א 167/58, נציב מס הכנסה ואח' נ' בית חרושת לסיגריות לוד בע"מ, פד"י יד 1475, 1478 – המצוטט בע"א 516/65 ריעס הנ"ל).

5.3
ההלכה שנקבעה בע"א 22/63 דוד בן ציון נ' משה אזולאי ובתיה מלמד (פד"י יז(3) 1411, 1417-1418) קובעת כי: "מותר להוכיח בעדים שלא נעשה הסכם או שהיה נגוע. אסור להוכיח בעדים שתוכנו של ההסכם היה שונה מן הכתוב במסמך".

5.3.1
בהמשך, מזכיר כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן, כי 3 שיטות משפט אחרות מתירות להוכיח בעדים שהסכם בכתב היה תלוי על תנאי, אעפ"י.... שהראיה עמדה בסתירה לתוכן המסמך גופו, אולם "...אין ספק בכך, שבית המשפט מצווה להתייחס אל ראיה כזאת בזהירות רבה ואולי אפילו בחשדנות, כי הצד הכופר בתקפו של ההסכם יהא חייב לבאר על שום מה נקבע בעל-פה תנאי שאינו עולה בקנה אחד עם הכתוב. אך הטענה אינה נוגעת לתוכן ההתחייבות הכתובה אלא לעשייתה, ומשום כך מותרת הוכחתה לפי הכלל האמור הנוהג בשלוש הארצות הנ"ל..." (ע"א 22/63 הנ"ל, בעמ' 1418 – מול האות ד).

5.3.2
במקרה שלפני, קובע הפתק, כאמור, כי "מגיע ללוי סך של 10,000$". לא מוזכרת בו כל הלוואה ואילו הנתבע מבקש להוכיח בעדות בע"פ כי בעצם "לא מגיע ללוי" משום שהפתק נכתב ונמסר על סמך הלוואה שאמורה היתה להינתן לנתבע ובפועל לא ניתנה.

5.4
לענין האבחנה בין טענה כנגד התביעה לבין טענה כנגד המסמך הרי שוב, "'טענה הנטענת נגד מסמך' פירושה, טענה העשויה לסתור דבר שנאמר במסמך, ואילו טענה נגד התביעה אשר אינה סותרת את תוכן המסמך, אינה בכלל זה, ומותר להוכיחה בעדים" (כב' השופט יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, סעיף 399 בעמ' 492).

5.4.1
בע"א 408/54 אמין בשארה מועמר נ' דחדוח דוירי, (פד"י י(2) 981, 996-997) נקבע כי תותר הוכחת טענת חוסר תמורה כנגד שטר חוב, ע"י הבאת עדות בעל פה, אבל היא הוגבלה למקרה שלא פורש בשטר החוב שניתנה תמורה. במקרה שלא פורש הדבר בשטר החוב, היא הוגבלה לעדות של התובע בלבד ולא הסתפקו בעדות הנתבע.

5.4.2
דברים דומים צוטטו ונקבעו בהמרצה מס' 356/58 נעמה
עואד כורי נ' מחבובה עבד אל-משיח כורי (פד"י יג(1) 402, 404), גם כן לגבי שטר חוב.

5.4.3
כאמור לעיל, אין המדובר בענייננו בשטר חוב ולטעמי, בהעדר איזכור כלשהו של הלוואה בפתק, לא ניתן לטעון כי טענות הנתבע הן בבחינת טענות כנגד התביעה, מאחר ומשמעותן היא שהאמור בפתק איננו נכון ואלו טענות כנגד המסמך שאין להוכיחן אלא במסגרת הסייפא של סעיף 80 הנ"ל.

5.5
לעניין "האבחנה בין טענה שלא ניתנה תמורה בעד שטר כשבשטר עצמו כתוב שנתקבלה תמורה, לבין הטענה שחוזה שנעשה בכתב בוטל בע"פ", אף היא ממסגרת הטענות שאינן מכוונות לסתור את תוכן המסמך, אלא להוכיח שאירעו לאחר כתיבתו אירועים שביטלו את תקפו – וככזו מותרת להוכחה בעדים, שכן היא מתייחסת לאירועים מאוחרים לכתיבת המסמך.

5.5.1
דא עקא, שטענת הנתבע בעניין שלפנינו היא, שבמועד כתיבת הפתק לא היה הנתבע חייב דבר למנוח והפתק עצמו נכתב על תנאי שתינתן ההלוואה בעתיד.

6.
בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא כי הנתבע מנוע מלהוכיח טענותיו, שלא בדרך המותנית בסייפא לסעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית העותומני ואין להתיר לו להוכיח בעדות בעל פה כנגד הכתוב במפורש בפתק.

נטל ההוכחה

7.
אולם, גם אם הייתי מקבל את טענת ב"כ הנתבע, לפיה אין תחולה למניעות שקובע סעיף 80 לחוק הפרוצידורה האזרחית העותומני, כגון מן הטעם שמסירת הפתק הותנתה בתנאי שההלוואה תינתן ותנאי ניתן להוכיח בעדים או שמסיבה אחרת טענת הנתבע היא טענה כנגד התביעה ולא כנגד המסמך, מוטל נטל ההוכחה על הנתבע והוא כשל מלהרימו.

7.1
כאן, מן הראוי לחזור ולאזכר את דברי כב' השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 22/63 הנ"ל, לפיהם מצווה בית המשפט "...להתייחס אל ראיה כזאת בזהירות רבה ואולי אפילו בחשדנות, כי הצד הכופר בתוקפו של ההסכם יהא חייב לבאר על שום מה נקבע בעל פה תנאי שאינו עולה בקנה אחד עם הכתוב".

אמינות הצדדים והגירסאות

8.
בראש ובראשונה וכאמור לעיל היתה עדותו של הנתבע בלתי אמינה ונאלצתי לדחות את
גירסתו לאירועים.

9.
ב"כ הנתבע התקומם, בסיכומיו, כנגד טענת ב"כ התובעת, בסיכומיה, לפיה הציג הנתבע חמש גירסאות שונות לאירועים וניסה, בכשרון רב, ליישב את השונויות שנטענו על ידה ולהמעיט מן הצורך לדקדק בדברי הנתבע.

10.
יחד עם זאת, הודה גם ב"כ הנתבע, בהגינותו, כי הנתבע הציג לפחות שתי גירסאות שאינן מתיישבות זו עם זו לנסיבות מתן הפתק למנוח – זו שבשיחתו עם מר ישראל ויטלזון וזו שבמהלך המשפט.

11.
אולי צודק ב"כ הנתבע בטענתו, כי הנתבע לא הציג חמש גירסאות שונות לאירועים, אולם, אין ספק כי מעבר לשתי הגירסאות העיקריות שצויינו לעיל, יש הבדלי ניואנסים בהצגתה של הגירסה שהועלתה במסגרת ההליכים המשפטיים.

12.
חלק נכבד מסיכומיו מקדיש ב"כ הנתבע לשאלת קבילותם ומשקלם של הקלטת והתמליל של שיחת הטלפון בין הנתבע לבין חתנו של המנוח, ע"ת מס' 2, מחודש נובמבר 1996.

12.1
בשלב הראשון מבקש הנתבע לשלול את קבילותה של ההקלטה מן הטעם שאיננה מקיימת את תנאי הקבילות שנקבעו בפסיקה, כאשר גם הוא מודע לכך שמרכז הכובד בפסיקה הוסט בשנים האחרונות מן הפרטים הטכניים של תקינות ההקלטה לנושא "שלמות ההקלטה" כאשר פגמים וליקויים טכניים אינם פוסלים מלכתחילה את קבילות הסרט, אלא אם כן מותירים הם חשש שמא ההקלטה אינה מציגה תמונה אמינה של השיחה (ע"פ 2801/95 יעקב קורקין נ' מדינת ישראל, פד"י נב(1) 791, 803 מפי כב' השופט קדמי).

12.1.1
בנדון זה, מטיל ב"כ הנתבע את יהבו, בין היתר, על ההפסקות בהקלטה (לטענתו – שלוש ולטענת ע"ת/2 ואשתו – הפסקה אחת בלבד לפני תחילת החלק הרלבנטי לתובענה).

12.2
לחילופין, מבקש הנתבע להעניק לקלטת משקל ראייתי נמוך ביותר נוכח הפגמים הנטענים המערערים, לטעמו, "באופן ניכר את שלמותה ואת אמינות הדברים שהוקלטו בה".

12.2.1
במקרה כזה, מבקש ב"כ הנתבע לקבל את גירסת הנתבע כפי שהוקלטה בקלטת, בשלמותה.

13.
דא עקא, שבמקרה הנוכחי מתייתרת, כמעט לחלוטין, הרלבנטיות של הניתוח המאלף בסיכומי ב"כ הנתבע, לאחר שהנתבע הודה כי הדברים נאמרו על ידו אלא שלטענתו לא היו אלו כל הדברים וחסר בהם משפט אחרון: "...האם עכשיו, אחרי 5 שנים, נזכרתם שיש הלוואה?..." (עמ' 84 לפרוט', ש': 14-15).

13.1
בכל מקרה, נחה דעתי, עפ"י עדויות מר ויטלזון ישראל והגב' ויטלזון צלילית, שהיתה נוכחת ליד בעלה בעת שהקליט את השיחה (סייפא סעיף 10 לתצהיר ת/8; סעיף 8 לתצהירו של החתן, ת/7 ועדויות השניים בבית המשפט), כי מר ויטלזון הקליט את כל החלק הרלבנטי לעניין נשוא התובענה וחלק זה מהווה אכן קטע עצמאי ומובן כשלעצמו; כי ההקלטה הופסקה רק ע"מ שלא להעמיס עליה חלקים לא רלבנטיים, כך שההקלטה משקפת נאמנה את השיחה, בכל הנוגע לנשוא התובענה.

14.
נכון שהנתבע מעלה ביוזמתו, במהלך השיחה, את קיומו של הפתק עליו נמנע החתן מלספר לו בשלב זה, אולם אין הדבר בהכרח אמור להגביר את מהימנותו ובהחלט ייתכן כי עובדה זו מצביעה על כך שהנתבע לא שכח מעולם על קיומו של הפתק; סמך על כך שעם פטירת המנוח הוא לא יימצא וכאשר החתן מעלה בשיחה את דבר ההלוואה, הוא חושד שהפתק אכן נמצא וממהר ומזכיר את עניין הפתק.

15.
מבחינה זו, לא ראיתי ב"שקר" שהמציא החתן על כך שהתובעת נזכרה כביכול בהלוואה, אלא "תרגיל" לגיטימי להעלאת הנושא באופן טבעי במהלך השיחה מבלי להסגיר מידע על הראייה שנמצאה בידי התובעת.

16.
לעומת זאת, אמינותו של הנתבע, ככל שהיתה, נפגעת בצורה קשה, כאשר הוא מנסה להסביר מדוע אמר את מה שאמר בשיחתו עם מר ויטלזון כפי שהוקלטה בקלטת ותומללה בתמליל ת/2 (א) ו(ב):

16.1
כאשר מעמתת ב"כ התובעת את הנתבע בין האמור בתצהירו לבין האמור
בתמליל משיב בהנתבע: "אני מחויב בתצהיר בשבועה שציינתי בפני
ביהמ"ש ולא מחויב לשום תמליל. מה שאמרתי בתמליל, זה מה שבא לי באותו רגע..." (עמ' 71 לפרוט', ש': 34-35).

16.2
ובהמשך הוא מוסיף (עמ' 72 לפרוט', בין השורות: 5-14): "עניתי לך ואני חוזר: ישראל ניסה להלביש עלי כל מיני דברים ואמרתי לו את זה באמת כי באותו רגע לא רציתי להיכנס לאמת של הפתקית כי נפשית לא הייתי מוכן לכל הסיפור הזה בשיחה עם ישראל...
ש. אז המצאת באותו רגע מה שהיה לך בראש?
ת. נכון.
ש. ז"א שלא אמרת לו את האמת?
ת. נכון.
ש. האמת היחידה שאמרת לו – זה שיש פתק?
ת. נכון".

16.3
בהמשך מסביר הנתבע מתי הוא משקר ומתי אומר אמת וכך הוא משיב מסוף עמ' 72 עד סוף עמ' 73 לפרוט':
"ש. ואם אני מבינה לפי התמליל הזה – מה שעולה לך בראש זה לא תמיד

האמת?

ת. מה שרשום בתצהיר בשבועה – הוא אמת.

ש. וכל השאר?

ת. כל השאר לא אמת, פרט לדברים שאמרתי שהם אמת.

ש. אז איך נדע לעשות אבחנה מתי אתה משקר ומתי אתה אומר אמת?...

ת. התמליל לא מחייב אותי. מחייבת אותי ההצהרה שנתתי בביהמ"ש. אם את

קוראת לי שקרן, אני רק יכול לומר לך שאני לא מבין איך במדינת ישראל

עורכת-דין ותובעת משטרתית נשבעת לשקר.

ש. מה שאתה אומר לי הוא בעצם שאם פלוני או אלמוני הם שקרנים אז גם לך

מותר לשקר?

ת. זה לא היה בדיוק שקר. הוא תפס אותי בדברים שעלו לי באותו רגע בראש

ולא רציתי להיכנס איתו לפרטים...".

16.4
כאשר הוא מופנה לסיפור אודות חובות שחבים לו הילדים, עונה הנתבע:
"ש. משהו מהסיפור הזה הוא נכון?

ת. לא. זה סיפור שאני פיברקתי בשביל שהוא ירד מעלי..." (עמ' 74 לפרוט',

ש': 6-7).

16.5
כאשר הוא נשאל מדוע לא אמר את האמת (הנטענת על ידו) בזמן, הוא משיב: "כי לא יכולתי באותו רגע להיכנס עם ישראל לזה לאחר ניתוח מעקפים, ניתוח לב, שעברתי והייתי בבית ולא היה לי את זה בכלל בראש. הוא נחת עלי ואני לא יודע מאיפה. תוך כדי שיחה איתו, עם הפברוק של הדברים, נזכרתי שהיה פתק ואז לא יכולתי לומר לו שכל מה שאמרתי לו עד עכשיו הוא לא נכון ובוא עכשיו אני אספר לך על הפתק..." (שם, ש': 13-16).

16.6
למרות זאת, לשאלה אם בהקלטה הזאת אין שום דבר אמת בקשר לפתק, טוען הנתבע: "יש דבר אחד אמת והוא שאני כתבתי את הפתקית ולא קיבלתי את ההלוואה" (עמ' 76 לפרוט', ש': 1-2).

16.7
עד כמה גירסאותיו של הנתבע תלויות בנסיבות חיצוניות למדים אנו מדבריו, כי אילו ידע ששיחתו הוקלטה ע"י החתן, היה "...מבטל את כל מה שכתוב בתמליל הזה. לשאלת ביהמ"ש היכן הייתי מבטל, אני משיב – שהייתי מתכחש לכל התמליל, כי זה מה שעלה לי בראש באותו רגע" (שם, ש': 11-13).

16.8
מתברר גם שאמירת האמת אצל הנתבע מותנית בזהות ובתפקיד האדם שאתו הוא מדבר:
"ש. ז"א שהדברים הלא נכונים הם דברים שאמרת לישראל בטלפון, הם לא

נכונים בהקשר זה.

ת. מי זה ישראל חוקר או שופט?...

ש. אז לא אמרת לו את האמת?

ת. אני לא חייב לו שום דבר. הוא לא חוקר ולא שוטר ולא שב"כ. לא אמרתי לו

את האמת"
(עמ' 79 לפרוט', ש': 7-14).

17.
אין זו הסוגיה היחידה שבגינה נפגעה אמינותו של הנתבע:

17.1
בעמ' 63 לפרוט' נשאל הנתבע מתי פרח נושא הפתק מזכרונו והשיב: "מהרגע שהמנוח נפטר ועד לשיחה הטלפונית של מר ישראל" (שורה 24).

17.1.1
מיד לאחר מכן, לשאלה נוספת של ב"כ התובעת, משנה הנתבע את גירסתו: "לאחר שביהמ"ש מסביר לי את משמעות שאלתה של עו"ד ברנד, אני אומר-שגם לפני הפטירה פרח מזיכרוני בגלל כמה סיבות" (שם, ש': 30-31).

17.1.2
כאשר לוחצת אותו ב"כ התובעת בנדון, מאשים הנתבע אותה בכך שבלבלה אותו וכך הוא אומר בעמ' 64 לפרוט', ש': 10-19 -
"ש. מתי שכחת מהפתק?

ת. כבר עניתי. מה זה חשוב? מהרגע שכתבתי את הפתק ולא קיבלתי

כסף – שכחתי ממנו.

ש. אז מדוע אמרת שרק אחרי שלוי נפטר שכחת מהפתק?

ת. את בלבלת אותי באותה שאלה עם 10 שאלות נוספות".

17.2
כאשר לוחצת עליו ב"כ התובעת בנדון ושואלת אם יום לאחר כתיבת הפתק שכח ממנו, משיב הנתבע: "נתנו הסעדה ל- 750 איש, בוקר צהרים וערב ואני אישית הייתי אחראי על המצב המכאני והטכני ולא היה לי זמן לזכור ולדבר על דברים כאלה. מר לוי, המנוח, היה מגיע בבוקר ויושב עד השעה 12:30 והולך ולא היה לי זמן לדבר אתו בכלל" (שם, ש': 3-5). על דברים דומים הוא חוזר בעמ' 68 לפרוט', ש': 10-12.

17.2.1
דא עקא, שבהמשך מתברר כי הצגת דברים זו לא היתה מדוייקת ובכל יום היו מספר דקות של רגיעה. שינוי זה בגירסה היה נחוץ כדי להסביר מתי הספיק המנוח לספר לנתבע "כי המנוח היה מספר לי הכל" (עמ' 75 לפרוט', ש': 19):
"ש. אבל לפני זה אמרת שלא היה לך זמן לדבר אתו בקשר לת/1?

ת. אני גם אמרתי לפני כן שלפני שהוא היה הולך הביתה, ברכב הייתי

מביא לו את האוכל שהוא לוקח הביתה, מחליף איתו מספר מלים


והיו 5 או 10 דקות של רגיעה." (שם, ש': 24-26).

17.2.2
כאשר שואלת ב"כ התובעת מדוע לא ניתן היה לשוחח עם המנוח לגבי הפתק בדקות הרגיעה, מפתיע הנתבע שוב: "הרגיעה היתה מתוך אונס. למה אונס? כי זו היתה שעת לחץ גדולה מאוד ומתוך כבוד למנוח הקדשתי לו מספר דקות לתשומת לב. אני לא יכול לזרוק לו את האוכל ולהגיד לו 'לך'.
ש. אז לא היתה רגיעה כמו שכתבת?
ת. לא היתה רגיעה. זה היה מתוך אונס וכבוד למנוח" (עמ' 82 לפרוט', ש': 12-16).

17.3
בעמ' 66 לפרוט', כשנשאל הנתבע האם הבית בו מדובר (שלצרכי בנייתו, לטענתו, ביקש מן המנוח את ההלוואה) הוא אותו בית שעליו היה ויכוח אם הוא חוקי או לא חוקי, הוא משיב (שם, בשורה 11):

17.3.1
"זה הבית, אבל אני לא יכול לענות לשאלה אם זה חוקי או לא חוקי".

17.3.2
בחקירתו החוזרת, מנסה הנתבע "להסביר" את דבריו בנדון וכך הוא אומר בעמ' 83 לפרוט', ש: 26-28 - "הכוונה שלי בעמ' 66 היתה שאני לא יכול להסביר לתובעת ולבאת כוחה מדוע ישראל והגב' צלילית אמרו שזה לא חוקי. אני לא יכול להגיד על בניין שלי שהוא לא חוקי. הכוונה היתה שאני לא יודע להסביר מדוע אמרו למנוח שזה לא חוקי".

17.4
בעמ' 68 לפרוטוקול טוען הנתבע כי נתברר לו, כעבור כשבוע, שהמנוח לא יכול להשיג לו את ההלוואה (שורות: 7-8). בעמ' 69 לפרוטוקול (שורות: 22-25) מספר הנתבע כי "ברגע שביקשתי ממנו הוא לא אמר שיתן וגם לא אמר שלא יתן. הוא אמר לי לכתוב לו פתקית ואמר שהוא מקווה להשיג לי את הכסף. לאחר בערך כשבוע, לא היה נעים לו להגיד לי שהוא לא יכול היה להשיג את הכסף ואז החלטתי להשיג ממקורות אחרים, כפי שאמרתי".

17.4.1
לשאלה מדוע לא סיפר זאת בתצהירו שלא היה נעים לו אחרי שבוע וגם שהמנוח אמר שהוא מקווה שיוכל
להשיג לו את הכסף, עונה הנתבע: "בתצהיר לא כתבתי את זה כי לא ראיתי זאת לנחוץ לכתוב זאת. אבל ברור שהמנוח לא יכול היה להשיג את הכסף ובגלל היחסים שהיו בינינו – לא רציתי להעמיד אותו במצב לא נעים" (שם, ש': 28-30).

17.4.2
בעמ' 82 לפרוטוקול מתקצר הזמן ומסתבר כי: "מן הפתקים שכחתי כבר למחרת כשהוא לא יכול היה לגייס לי את הכסף" (שם, ש': 20).

17.5
כאשר נשאל הנתבע מדוע רשם בפתק ש"מגיע ללוי" ולא כתב שהוא צריך לקבל עדיין, משיב הנתבע: "הוא ביקש ממני לכתוב פתקית זו, בנוסח זה, להראות למשפחה כדי שהוא יוכל להביא לי את הכסף" (עמ' 68 לפרוט', ש': 19-21).

17.5.1
דא עקא, שהסבר זה לא מופיע בתצהיר העדות הראשית.

17.5.2
כאשר נשאל הנתבע מדוע לא ציין זאת בתצהירו, הוא משיב:
"ת. זה לא היה נחוץ.

ש. זה לא חשוב? הרי זו הסיבה מדוע כתבת את הפתק?

ת. את שואלת ועונה? כתבתי את הפתק לפי בקשתו, כדי שהוא יוכל

להביא לי את הכסף. בתצהיר לא כתבתי את זה כי זה לא נראה לי

כל כך חשוב"
(שם, ש': 27-33).

17.6
בכלל, מסביר הנתבע כי "הרבה דברים לא אמרתי בתצהיר" וזאת לשאלה מדוע הוא מספר בבית המשפט דברים שלא בא זכרם בתצהירו (עמ' 79 לפרוט', ש': 16-19).

17.7
כאשר מפנה ב"כ התובעת את הנתבע לסעיף 6 לתצהירו לפיו כתב את הפתק לפני שהמנוח הסכים להלוות לו כספים, משיב הנתבע כי זאת הוא אמר גם בבית המשפט. הוא ממשיך ומאשר לשאלת ב"כ התובעת, כי אכן לא ידע מה גובה ההלוואה שקיבל מן המנוח וכשהוא נשאל איך ידע, אם כן, לרשום בפתק סך של 10,000$ ולא 5,000$ למשל, הוא מוצא עצה:

17.7.1
"כי ביקשתי 10,000$. ברגע שהיה מביא לי 5,000$, היינו משנים את הפתקית ל- 5,000$?" (עמ' 69 לפרוט', ש': 1-6).

17.8
וכיצד ידע הנתבע לרשום, לגבי הלוואה שטרם הסכימו לתת לו וגם את סכומה איננו יודע עדיין, את גובה הריבית?

17.8.1
"…הוא אמר לי לכתוב לו פתקית ואמר שהוא מקווה להשיג לי את הכסף…" – משיב הנתבע שם, ש': 22-23 – ומשתמע מדבריו כי המנוח הכתיב לו גם את גובה הריבית.

18.
לטענת ב"כ הנתבע, מעידים הגב' והאדון ויטלזון אודות ההלוואה שנתן אביהם לנתבע מפי השמועה ובשל כך יש לבחון את עדויותיהם בקפידה מרובה ובנוסף, קיימת חשיבות מרובה לציון מדויק של המקור ממנו שמעו את הדברים.

18.1
בנסיבות אלו, הוא סבור שיש לזקוף לחובתו של עד התביעה מר ישראל ויטלזון את העובדה ששיקר במהלך שיחת הטלפון עם הנתבע כאשר סיפר לו שהתובעת זוכרת שהמנוח נתן לנתבע הלוואה.

18.2
לטעמו, גם יש להתחשב בהבדל בין עדי התביעה שלא העמידו את אמינותם ואת שמם הטוב במבחן, שלא כנתבע, שלגביו עומדת להכרעה שאלת אמינותו ושמו הטוב.

19.
לא יכולתי לקבל עמדתו זו של ב"כ הנתבע ואכן נתתי אמון מלא בדברי העדים הללו על כך שהמנוח סיפר להם שנתן הלוואה בסך 10,000$ לנתבע לצורך סידורי החתונה של בתו (סעיף 6 לתצהיר ת/8 וסעיף 5 לתצהיר ת/7).

19.1
כמפורט לעיל, ראיתי בדברי החתן, לנתבע, אודות ידיעתה של התובעת על מתן ההלוואה, אמצעי לגיטימי להעלאת הנושא, באופן טבעי, בשיחה שביניהם כדי להימנע מלהסגיר את הראיה המצויה ברשות התובעים.

19.2
אמנם, עדותם של העדים הללו לגבי ההלוואה היא עדות מפי השמועה, אולם, האמור בפתק והשארתו בידי המנוח מחזקים את אמינות דברי אותם עדים בנדון;

19.3
יתרה מכך, גם הנתבע מאשר שדובר בהלוואה בסך 10,000$; שבמסגרתה נכתב הפתק ת/1, אלא שלטענתו הלוואה זו לא ניתנה בסופו של דבר.

20.
אמת הדבר, שעדויותיהם של עדי התביעה לעניין ההלוואה היו עדויות מפי השמועה אולם אין זה מדויק שבמשפט זה לא עמדה כלל להכרעה שאלת אמינותם ושמם הטוב, שכן אלו היו נפגעים גם נפגעים אם היה בית המשפט משתכנע שהמנוח לא סיפר להם, או שלא יכול היה לספר להם אודות ההלוואה.

21.
לגבי התמיהות המועלות בסיכומי הנתבע – בחלקן הן אינן תמיהות ובחלקן הן אינן יורדות לשרשו של ענין:

21.1
לא ראיתי תמיהה בעובדה שהמנוח לא סיפר לאשתו אודות ההלוואה שנתן לנתבע והיא שמעה זאת רק בדיעבד, לאור ידיעתו את עמדת אשתו לגבי הלוואות בעקבות מתן ההלוואה לאחיה.

21.1.1
התובעת מספרת (עמ' 9 לפרוט', ש: 25-26) כי בעקבות הארוע עם האח "... ראיתי שלא כדאי להלוות לאנשים כספים".

21.1.2
מכל מקום, מציינת התובעת כי: "…מבעלי לקחת כסף זה היה דבר מאוד פשוט. הוא אהב לעזור לכולם" (עמ' 10 לפרוט', ש': 1-2).

21.2
בשל גילה ומצבה הנפשי של התובעת, לא מצאתי כל תמיהה בכך שבתה וחתנה ניהלו את ההליכים בשמה וישתדלו להמעיט במסירת אינפורמציה שתכאיב לה שוב ושוב.

21.3
מאחר והמנוח לא היה חולה, לפי העדויות היה במלוא אונו, לא ראיתי תמיהה בכך שלא סיפר לבתו ולחתנו היכן נמצאת האסמכתא למתן ההלוואה לשותפו והסתפק בציון העובדה שנתן את ההלוואה לצרכי החתונה.

21.4
לא ראיתי תמיהה בכך שבמהלך ההתחשבנות הממושכת עם הנתבע, לא גילו ה"ה ויטלזון, לאחר שגילו את הפתק, על דבר קיומו:

21.4.1
ההתחשבנות היתה ביחס לעסק ולזכויותיו של המנוח בעסק וגם הנתבע מאשר זאת (מעמ' 76 לפרוט', ש': 26 ועד עמ' 77 לפרוט', ש':4).

21.4.3
האמנתי לעדי התביעה 2 ו- 3, כי המגעים עם הנתבע בענין ההתחשבנות התנהלו במקביל להליכים משפטיים בערכאות שונות ולא היו פשוטים. הדברים מקבלים אישור מסוים בדברי הנתבע שחש ש-"…סתם נתתי להם כסף" (עמ' 81 לפרוט', ש': 20-23).

21.4.3.1
בנסיבות אלו, העלאת נושא הפתק, לאחר שנמצא בשלבים האחרונים של המגעים (עמ' 29 לפרוט', ש': 13-16) היתה מעכירה עוד יותר את האוירה ובלשונו של ע"ת/2, "…ידענו שזה עלול לפוצץ את המו"מ" (שם, ש': 14-15).

21.4.3.2
זה ההבדל היכול להסביר את ההשתהות של התובעת בנקיטת צעדים לגביית החוב מן הנתבע – מול הזריזות בנקיטת ההליכים נגד בכרי.

21.4.4
ב"כ הנתבע מעלה תמיהה לנוכח העובדה כי גם לאחר גילוי הטעות שאמורה היתה להביא להחזר כספים לנתבע, נמנעו ה"ה ויטלזון מאיזכור הפתק כדי לדרוש קיזוז, אולם נחה דעתי כי לא ניתן היה לבצע קיזוז – בלי להיכנס לשאלה אם הוא אפשרי כשמדובר בחוב של חברה מול חוב פרטי – שכן הסכום הורד מתשלומים עתידיים שהיו אמורים להשתלם לתובעת (עדות ע"ת/3 בעמ' 47 לפרוט', ש': 17-18).

21.5
עוד מעלה ב"כ הנתבע תמיהה כתוצאה מן השיהוי בין מועד מציאת הפתק (תחילת 95') או לפחות ממועד החתימה על ההסדר, נ/4, לבין מועד השיחה הטלפונית בין ע"ת/2 לבין הנתבע (נוב' 96') וממועד זה – עד למועד משלוח מכתב הדרישה (נוב' 97').

21.5.1
כבר בשלב זה, מן הראוי לציין, כי באם הייתי מקבל את גירסת הנתבע לפיה נמצא הפתק רק לאחר הפריצה לביתה של התובעת (סוף חודש אוקטובר 96') כי אז נתקיימה שיחת הטלפון כשבועיים לאחר מכן
(13/11/96).

21.5.2
דווקא התעקשותם של עדי התביעה על כך שהפתק נמצא בתחילת 95' מוסיפה נופך של אמינות לגירסתם, שכן אילו לא רצו לדבוק באמת, יכולים היו "לאמץ" את תאריך הפריצה והסידורים בעקבותיה ואיש לא היה מעלה תהיות על שיהוי בן שבועיים בין מועד המציאה לבין מועד השיחה של ע"ת/2 עם הנתבע (ראו למשל עדות ע"ת/3 – בעמ' 47 לפרוט', ש': 9-10).

21.5.3
קיבלתי את הסברי ע"ת/2 (עמ' 30 לפרוט', ש': 5-8) וע"ת/3 (עמ' 46 לפרוט', ש': 32-34) לשיהוי גם מעבר למועד החתימה על נ/4, מה גם שהעלאת נושא הפתק מיד לאחר מכן היתה עלולה אולי לשבש את סדירות התשלומים.

21.5.3.1
האמנתי לע"ת/2 כשסיפר שהם היו טרודים בתביעות כנגד הביטוח הלאומי ולפי חוק הפיצויים בענין תאונת הדרכים של המנוח שהיתה גם תאונת עבודה, במקביל לחיי משפחה ועבודה משלו והדברים גם מאומתים בדברי אשתו, ע"ת/3 שאף היא עובדת, במקביל לטיפול בילדיה הקטנים.

21.5.3.2
חיזוק לאמיתות ההסברים ניתן למצוא דווקא בשיהוי הניכר גם מאז השיחה הטלפונית ועד למשלוח מכתב ההתראה, ת/4.

22.
לאור כל האמור, דחיתי את גרסתו של הנתבע לאירועים לרבות הטענה כי ההלוואה בגינה נכתב ונמסר הפתק – מעולם לא נתקבלה וקיבלתי את גירסת התביעה לפיה ההלוואה נמסרה לנתבע, בתמורה הוא מסר למנוח את הפתק והלוואה זו לא הוחזרה – אולי בנסיון לנצל את פטירתו הפתאומית של המנוח, עקב תאונת הדרכים בה היה מעורב.

23.
בנסיבות אלו, מן הראוי לקבל את התובענה במלואה.

צורת השיערוך

24.
כמצויין בכתב התביעה, עותרת התובעת, להוסיף לסכום התובענה, ריבית בנקאית לתיירים, מיום 26/5/92 ועד ליום 16/8/92 שהוא מועד פטירת המנוח ובתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד זה ועד למועד התשלום בפועל.

25.
בהחלטה מיום 19/5/99 (עמ' 5 לפרוט'), נתקבל מכתב מיום 11/6/98, מאת מח' בנקאות פרטית של בנק הפועלים, המפרט שיעורי ריבית בפקדונות תושב חוץ ל- 5 שנים, בכפוף להחלטות בענין הקבילות.

26.
מעבר לעובדה כי המכתב כלל אינו מציין באיזה מטבע מדובר, לא הובא עורך המסמך לעדות ובהחלטה מיום 31/1/01 (עמ' 86 לפרוט') נקבע, כי בית המשפט יתעלם מן המכתב, בהעדר העדת מי שרשם וערך אותו ובאם ייקבע שיש חוב, יקבע בית המשפט את דרך השיערוך.

27.
בנסיבות אלו, השאירה ב"כ התובעת, בסיכומיה, את נושא השיערוך לשיקול דעתו של בית המשפט.

28.
צודק ב"כ הנתבע, בטענתו בסיכומיו, כי התובעת כשלה בהרמת הנטל להוכיח כדין מהו גובהה של אותה "ריבית פיגורים מתיירים" המצויינת בפתק כריבית האמורה להתווסף להחזר ההלוואה הדולרית.

28.1
יחד עם זאת, לא יכולתי לקבל את עמדת ב"כ הנתבע, לפיה אין התובעת זכאית לכל הפרשי הצמדה ו/או ריבית בגין סכום ההלוואה.

28.2
לא קיבלתי גם את ההצעה החלופית של ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיה זכאית התובעת, לכל היותר, להפרשי הצמדה בלבד.

29.
לא מקובלת גם ההצעה כי בהעדר כל מועד פרעון נקוב בפתק, ניתן להסיק כי אומד דעתם של הצדדים היה שסכום החוב הבסיסי יהא השווי השקלי של הסך 10,000$ בהתאם לשער החליפין נכון למועד כתיבת הפתקים, או שמכוח היקש מדיני השטרות – מועד פרעון ההלוואה הוא עם דרישה ומועד הדרישה היה רק ביום 30/11/97, כך שיש להמיר את הסך הדולרי בשווי בשקלים בהתאם לשער החליפין במועד זה.

29.1
מניסוח הפתק למדים אנו, כי אומד דעת הצדדים היה ליצור הלוואה נושאת ריבית בנקאית.

29.2
בהעדר כל איזכור בפתק ובהעדר כל מידע אחר, נראית ההלוואה כאילו מועד הפרעון היה עם דרישה ובשל מותו הפתאומי של המלווה, מן הראוי לראות את יום הפטירה כיום הדרישה.

30.
מכל מקום, צודק ב"כ הנתבע בציינו, כי ככל שהדבר נוגע לפסיקת ריבית על חובות במטבע חוץ, הכלל הוא כי הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט אשר אינו מוגבל לשיעור ריבית כלשהו.

31.
לאור כל האמור, לאחר שבחנתי את עמדות הצדדים הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הסך בשקלים השווה ל- 10,000$ ארה"ב בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 26/5/92 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

32.
בנוסף, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

33.
זכות ערעור - בתוך 45 יום, לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ניתן היום י"ג בתשרי, תשס"ב (30 בספטמבר 2001) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ח. חדש
- שופט

000347/98א
139 לירז ביטון.
מותר לפרסום מיום 1/10/2001.






א בית משפט שלום 347/98 שרה ליבר נ' אברהם אורן (פורסם ב-ֽ 30/09/2001)