פסקי דין על אברהם אטיאס |

30780/06 עפ     01/05/2007




עפ 30780/06 אברהם אטיאס נ' מדינת ישראל






בתי המשפט
1

ע"פ 30780/06
בבית המשפט המחוזי בירושלים
כב' השופטים: צבי סגל
- סגן נשיא - אב"ד, יוסף שפירא
, יורם נועם

בפני
:
בעניין:
אברהם אטיאס
(ת"ז 038829909)
ע"י ב"כ עו"ד גל זייד/עו"ד הדס קצב/ עו"ד קורינלדי

המערער
נ ג ד
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד מפרקליטות מחוז י-ם

המשיבה
פ ס ק – ד י ן
1. לפנינו ערעור על פסק-דינו (הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין) של בית משפט שלום בירושלים (כבוד הנשיא א' כהן), בת.פ 1363/05, מיום 30.10.06, בגדרו הורשע המערער בעבירת פציעה – לפי סעיף 335 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק), על שמצאו בית-משפט קמא, לאחר ניהול הוכחות, אשם בתקיפת גיסו ופציעתו (להלן: המתלונן) על רקע סכסוך גירושין שבין אחות המערער למתלונן.

2. על-פי העובדות המפורטות בכתב האישום, ושנסיבותיהן עולות מהכרעת הדין של בית-משפט קמא, בין המתלונן לאשתו פרץ סכסוך גירושין, אשר הוביל להרחקת המתלונן מילדיו. ביום 10.6.04, בשעה 16:00 לערך, הגיע המתלונן לביתה של אשתו, ובידו צו מבית הדין הרבני המתיר לו לפגוש את ילדיו. תחילה שם פעמיו לבית הוריה, ומשלא מצאה שם, פנה לביתה. הוא נקש על דלת ביתה אך לא נענה. בשלב זה התקשר לאמו, שהייתה אותה עת מאושפזת בבית חולים, ושוחח עמה ועם ידיד המשפחה, מר אברהם שלום, שהגיע לבקרה. הלה הציע לו לעזוב את המקום והמתלונן אכן פעל בעצתו, סב על עקבותיו וחזר לכיוון תחנת אוטובוס ממנה קיווה לשוב אל ביתו, תוך שהוא ממשיך בשיחת הטלפון עם האם. כל אותה עת, ואף זמן מה לאחר מכן, צפתה מחלון ביתה הגב' לאה קוט, שאגב שהייה בביתה הנמצא ממול לתחנת האוטובוס הבחינה בו בדרכו אל תחנת האוטובוס כשהוא משוחח בטלפון הנייד שברשותו. לפתע, זמן קצר לאחר שהגיע אל תחנת האוטובוס, עצרה לידו לפתע מכונית בצבע לבן, ממנה הגיחו שלושה בחורים. או-אז, אחד מהם, שזוהה על ידי המתלונן כמערער עצמו, הכה אותו באגרופים בראשו וחבט את ראשו בדופן הברזל של האוטובוס במקום. כתוצאה מכך, נגרמו למתלונן שטף דם ונפיחות ביד שמאל, פצע בקרקפת וחתך באזור הרקה שהצריך תפירה.

3. המערער הכחיש כל מעורבות בביצוע העבירה שיוחסה לו והרחיק עצמו מהאירוע. בפיו עמדה הטענה, כי המתלונן מעליל עליו עלילה, זאת כנקמה על העזרה שהגיש המערער לאחותו. הכרעת הדין של בית-משפט קמא נסמכה על ראיות שנשמעו והוגשו ושבעקבותיהן נקבעו ממצאי מהימנות וממצאים שבעובדה. בתוך כך, העידה המאשימה את המתלונן עצמו ואת העד אברהם שלום, ואילו עדות העדה לאה קוט במשטרה הוגשה בהסכמה כראיה לתוכנה. עוד הוגש פלט שיחות הפלאפון של המתלונן, ששימש חיזוק לעדות המתלונן ולעדותם של עדי התביעה הנוספים. מטעם ההגנה העידו שניים: הראשון, מר אליהו כצבורג, שהוא חבר עבר של המתלונן, אשר העיד נגדו גם בבית הדין הרבני, שעדותו תוארה על ידי בית משפט ככזו "שעוררה גיחוך ונמצאה בלתי אמינה לחלוטין"; והשני, שותפו של המערער, מר יהונתן פוגל, שנחשד בעצמו במעורבות בביצוע אותה עבירה, שעדותו נמצאה בלתי אמינה בהיותה עומדת בסתירה להודעה מוקדמת שמסר במשטרה. בסופו של דבר, בהרשיעו את המערער, ביכר בית-משפט קמא את עדות המתלונן, שנתמכה בעדויות וראיות נוספות, על-פני גרסת ההגנה בכללותה. בית-משפט קמא דחה את טענתו של המערער בדבר קנוניה שכביכול נרקמה נגדו ומצא גרסה זו בלתי סבירה, תוך שמצא אף לציין, כי אינו מעלה על הדעת אפשרות, שבזמן אמת צעק המתלונן את שמו של הנאשם כמי שמכה אותו, זאת אך ורק בשל תוך תכנון מראש שיהיה בו כדי להפליל את האדם הלא נכון.

4. במסגרת פרשת גזר הדין, שניתן ביום 1.3.06, הודיע בית-משפט קמא על כוונתו לקבל את המלצת שירות המבחן בעניין ביטול הרשעתו של המערער, זאת בכפוף לכך שיפצה את המתלונן בסך 15,000 ₪, על דרך הפקדת הכסף בקופת בית המשפט לא יאוחר מיום 18.6.06 - לטובת המתלונן. הדיון שנקבע לבחינת עמידתו של המערער בתנאי ההפקדה נקבע ליום 30.10.06, במהלכו התברר, כי בעוד ידו האחת של המערער מפקידה את הכסף ביום ה-18.6.06, באה יד אחרת – זו של אחותו, באותו יום ממש, ומטילה עיקול על כספים אלה לטובתה, כך שבסופו של יום לא מצאו כספים אלה דרכם לכיסו של המתלונן. בית-משפט קמא מצא התנהגות זו של המערער כנגועה בחוסר תום-לב וחוטאת לתכלית לשמה נועדה, קרי - פיצוי המתלונן, וקבע כי המערער לא עמד בתנאי שהעמיד כנגד אי הרשעתו בדין, ולכן ההרשעה בה הורשע מיום 12.12.05 תיוותר על כנה, והסך של 15,000 ₪ שהפקיד המערער יוחזרו לו. בהמשך לכך השית בית-משפט קמא על המערער את העונשים הבאים: קנס בסך 1000 ₪; מאסר על-תנאי למשך 3 חודשים; וכן של"צ בהיקף 350 שעות.

5. שמענו באריכות וברוב קשב את טענות באי-כוח הצדדים, ולאחר שבחנו הדברים, על רקע ממצאי הכרעת הדין וחומר הראיות, דעתנו היא כי דין הערעור להידחות לגופו עוד בטרם נדון בכך, נציין אף למעלה מן הצורך, כי לתוצאה זהה היינו מגיעים אף בשל העובדה, שהקנס בסך 1,000 ₪, שהושת בגדרי גזר הדין על-ידי בית-משפט קמא, טרם סולק על-ידי המערער, זאת מבלי שהוגשה על-ידו כל בקשה לעיכוב ביצוע, לא-כל-שכן שלא ניתנה כל החלטה המעכבת את תשלום הקנס. במקרה דומה (ע"פ 70206/04, ביהמ"ש המחוזי ת"א-יפו, ניתן ביום 06.11.2005, לא פורסם), עמד בית המשפט על כך, כי כאשר אין מסלקים את הקנס שמוטל על אף הוראות פסק הדין, תוצאת ההימנעות הנה עשיית דין עצמי, ולכן: "... מי שאינו טורח לשלם את הקנס המוטל עליו, ואשר לגביו אין עיכוב ביצוע – התוצאה היא כי יש מקום לדחות את ערעורו על הסף" (עמוד 7 בפסק הדין הנ"ל). כפי שצוין לעיל, דין הערעור להידחות אף לגופו, ולהלן טעמינו לכך.

6. קבוצת הטענות הראשונה כנגד הכרעת הדין נסובה על קביעותיו העובדתיות וממצאי המהימנות שקבע בית-משפט קמא. בתוך כך סבורים באי-כוח המערער, כי חומר הראיות שעמד בפני
בית-משפט קמא לא אפשר את ביסוסן של קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות בדרך שנקבעו. בעיקר הופנו טיעוניהם כלפי עדות העדה לאה קוט במשטרה, אשר כזכור הוגשה בהסכמה כראייה לתוכנה, השוללת, לסברתם, את הימצאות המערער במקום ביצוע העבירה, בהצביעה על חמישה סימני היכר שאינם מתקיימים במערער, כמו גם כלפי העד אברהם שלום, לגביו הם טוענים כי שיקר, הפריז והגזים בעדותו. הלכה ידועה היא ובנדון סותתו כבר אבני דרך, כי ביקורתו של בית משפט לערעורים על ממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר. בעיקר אמורים הדברים מקום בו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נד(4) 632 (להלן: "יומטוביאן"), 643, מפי כבוד השופט זמיר, וההפניות שם). עמד על כך מחדש, לאחרונה, בית המשפט העליון בע"פ 8005/04 יורי אברוטין נ' מדינת ישראל
(פורסם ביום 29.03.2007 במאגר נבו), בגדרו, קבע (על-ידי כב' השופט ד' חשין) כלהלן:

"על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן; אלא יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית-משפט קמא עולה כי "שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר".
(פסקאות 19-22 לפסק הדין, וההפניות שם)

מן הכלל אל הפרט: בית-משפט קמא שמע את העדים שנצרכו לעניין, שקל את הראיות וקבע ממצאיו, לאחר הפעלת שיקול דעת, בסבירות ובאופן שאינו סוטה לטעמנו מהתשתית העובדתית שהונחה לפניו או מהסביבה המשפטית המחייבת בנסיבות דנן. לאור זאת, מסקנתנו הנה כי יש לדחות טענה זו.

7. בטענתו האחרת מלין המערער כנגד עצם הרשעתו בדין בסופו של הליך. בהקשר זה הוא טוען, כי שגה בית-משפט קמא עת קשר בין העיקול שהוטל על תשלום קנס שהושת בגדרו של הליך משפטי פומבי לבין הרשעת המערער. ממילא, כך אליבא דגרסת המערער, לא הייתה לבית-משפט קמא הסמכות לחזור בו מהחלטתו באשר לאי הרשעת המערער, ומשניתנה ההחלטה, בכפוף לתנאי שמולא על-ידי המערער, הפך גזר-דינו לחלוט, והדרך להתערב בו היא אך ורק באמצעות פניה לערכאת הערעור ולא לבית-משפט קמא עצמו. העמקנו בטיעון זה ולדעתנו לא נפלה כל שגגה בהרשעת המערער, כפי שקבע בית-משפט קמא, ושני טעמים לכך עמנו: הראשון והעיקרי - חומרת העבירה שביצע המערער, הנזק שנגרם למתלונן, העובדה כי לא הפנים את חומרת מעשיו, ואי החרטה המלווה את המערער עד להליך זה – כל אלה מצביעים כי לא מתקיימים במקרה דנן, מקצת מן השיקולים שעשויים היו לתמוך באי הרשעתו בדין, והמקרה ראוי אפוא לגינוי והוקעה בדרך של הרשעה; והשני - גם אם מסתייגים אנו במידת-מה מן האופן בו בחר בית-משפט קמא לפעול, עת הרשיע תחילה את המערער, לאחר-מכן הודיע על כוונתו לבטל הרשעתו, ואז שב והרשיעו - הרי שבסופו של דבר מתיישבת התוצאה עם חוש הצדק והתכלית שבבסיס פיצוי המתלונן. במובן זה, לא יכול המערער לטעון כי אין לקשור בין התנהגותו בקשר לכספי הפיצוי למתלונן ובין אי הרשעתו בדין, וכי די בתוצאה הפורמלית, לפיה הפקיד המערער את כספי הפיצוי כדי למלא אחר התנאי שהציב בפני
ו בית המשפט. תוצאה זו חוטאת לחוש הצדק והיא אינה הגיונית בנסיבות המקרה דנן, שעיקר בניינו, בסופו של דבר, בסכסוך משפחתי. מדובר בקשר של סיבה ומסובב המתקיים בין השתת הפיצוי הכספי לטובת המתלונן, תכליתו, וחזרת בית-משפט קמא מהרשעת המערער, עליה עמד בית המשפט בהחלטתו מיום 12.12.05 ושבגדרה ציין כי יהיה זה נכון לקבל את המלצת שירות המבחן ולחזור מן ההרשעה, כפוף לתשלום פיצוי כספי גבוה ומשמעותי שיהיה בו כדי לפצות את המתלונן. משפעל המערער, כפי שהעיד בעצמו בישיבה מיום 30.10.06, כדי לשלול אפשרות הגעת כספי הפיצוי לכיס המתלונן, הרי שחיבל במו ידיו באפשרות אי הרשעתו, ותגובת בית המשפט למעשה שכזה הינה אך מתבקשת. אלמלא כן, היינו מוצאים את המערער נהנה שלא כדין פעמיים: פעם אחת באי הרשעתו בדין, חרף מעורבותו בעבירה חמורה; ופעם שנייה באי פיצוי המתלונן. במקרים מעין אלה נדחית הפורמליסטיקה שבסדרי הדין, ובית המשפט נדרש לרדת לשורשה המהותי של הסוגיה שבפני
ו. כך עשינו אף אנו, ומצאנו לדחות טענתו זו של המערער, אשר בלשון המעטה נוכל לומר עליו כי מנווט הוא את ההליך המשפטי דנן בחוסר ניקיון כפיים.

8. משהגענו עד כאן וקבענו כי הרשעת המערער בדין יסודה, לא מצאנו להתערב גם בגזר-דינו של בית-משפט קמא. בטרם חתימה נציין את המאמץ שעשינו בגדריו של ערעור זה להביא את סופה של הפרשה דנן למוצא אחר, עת נענינו לבקשת בא-כוחו (השני – עו"ד קורינלדי) של המערער לבוא בדברים עם המאשימה ולהגיע לפשרה בדרך של גישור פלילי. במכתב שהפנה המערער לפרקליט מחוז ירושלים, ואשר צורף (לטעמנו – שלא כדין) להודעת עדכון מטעמו מיום 17.04.07, הוא מגולל נסיבות חייו המיוחדות, הכוללות בין השאר את היותו סטודנט מצטיין למשפטים החושש כי הרשעתו בדין תחבל בתוכנית המרכזית והמשמעותית בחייו כיום, להפוך לעורך דין מן השורה בעתיד. על-פני שלושה עמודים הוא פורש את הקושי המלווה אותו בדרך להגשמתה של תוכנית זו, אך יחד-עם-זאת, לכל אורכו של המכתב לא מצאנו ולו מילה אחת המצביעה על הפנמה וחרטה. לא ייפלא, אפוא, שהמאשימה סירבה להצעת הגישור, ובנסיבות אלו לא מצאנו אף אנו קצהו של נדבך עליו עשויה להישען תוצאת אי ההרשעה בדין. עוד נוסיף בהקשר הנדון, כי אין לנו אלא לחזור על שנאמר על-ידינו זה מכבר בע"פ (י-ם) מדינת ישראל
נ' איתמר בן גביר (עמ' 6 פסקה 7, פורסם ביום 28.11.04 במאגר "נבו"): "לכשיסיים המשיב את לימודיו האקדמאיים ועניינו יובא בפני
לשכת עורכי הדין, או-אז, תדון זו האחרונה במכלול הנסיבות שיוצגו לפניה עבור להחלטתה אם להעניק למשיב את רשיון עריכת הדין. לא לנו, ודאי לא בשלב זה של ובנסיבות המקרה דנן, ליתן לנימוק זה משקל משמעותי בהכרעה אם להרשיע המשיב בדינו אם לאו".

כלל זה, בשינויים המחויבים, ניתן אפוא ליישום גם במקרה דנן.

לאור המכלול האמור, אנו דוחים את הערעור.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים (בהסכמתם) באמצעות הדואר.

ניתן היום, י"ג באייר, תשס"ז (1 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

ס ג ן נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט









עפ בית משפט מחוזי 30780/06 אברהם אטיאס נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 01/05/2007)