פסקי דין על lucasfilm ltd. | פסקי דין על יתד מילניום | פסקי דין על אורי כהן | פסקי דין על חיה כהן |

13116/04 א     01/05/2007




א 13116/04 lucasfilm ltd. נ' יתד מילניום בע"מ , אורי כהן , חיה כהן




1
בתי המשפט

א 013116/04
בית משפט השלום חיפה
01/05/2007
תאריך:
כב' השופטת ב. טאובר

בפני
:

lucasfilm ltd.

בעניין:
התובעת
א. מינצר ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
- נ ג ד -
1 . יתד מילניום בע"מ
- ח.פ. 8-264277-51
2 . אורי כהן
- ת.ז. 56794571
3 . חיה כהן
- ת.ז. 006452742
4 . כלל חברה לביטוח בע''מ (פס"ד 9/12/04)
5 . רשם החברות (פס"ד 9/12/04)

הנתבעים
3-1. אימן ס. ח'ורי ואח'

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

מבוא:

1. זוהי תביעה שהוגשה על ידי lucasfilm ltd.
(להלן: "התובעת") למתן

פסק דין
הצהרתי שיורה על בטלות הסכם המחאת זכות שנחתם ביום 5/4/00 על ידי מר אורי כהן
(להלן: "הנתבע 2") בשם יתד מילניום בע"מ
(להלן: "הנתבעת 1") לפיה הומחו כל הכספים ו/או הזכויות המגיעים לנתבעים 1 ו-2 מכלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת 4") בגין תביעה אשר הוגשה לבימ"ש השלום בחיפה בת.א. 8048/00 (להלן: "תביעת כספי הביטוח") לגב' חיה כהן
(להלן: "הנתבעת 3").

הצדדים לתובענה:

2. התובעת הינה תאגיד אמריקאי המאוגד על פי חוקי מדינת קליפורניה ארה"ב, הפועל במקומות רבים בעולם בדרך של התקשרות למתן זכיינות ורשות שימוש בזכויות יוצרים שבבעלותו.

3. הנתבעת 1 הינה חברה פרטית הרשומה בישראל, אשר הוקמה על ידי הנתבע 2 ביום 2/6/98 ואשר נרשמה ברשם החברות ביום 10/6/98 ואשר הנתבע 2 משמש כמנהלה הרשום של הנתבעת 1 ומחזיק ב-99% ממניותיה.
4. הנתבעת 4 הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את הנתבעת 1 בעת אירוע התרחשות פריצה וגניבה ממשרדי ומחסני הנתבעת 1.

5. רשם החברות (להלן: "הנתבע 5") קיבל הודעה על המחאת הזכות שבוצעה לנתבעת 3.

6. ביום 9/12/04 ולבקשת התובעת נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5 ללא צו להוצאות.

התשתית העובדתית שאינה שנויה במחלוקת:

7. ביום 2/6/99 נחתם הסכם זכיינות בין התובעת לבין הנתבעת 1 באמצעות מנהלה ובעליה, הנתבע 2.

8. ביום 19/8/99 הגיש הנתבע 2 תלונה למשטרת ישראל על פריצה למשרדי ומחסני הנתבעת 1 ועל גניבת ציוד ורכוש השייך לנתבעת 1 בסכום כולל של 273,000 ₪.

9. ביום 29/12/99 בעקבות הפרת הסכם הזכיינות על ידי הנתבעת 1 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעת 1 בסדר דין מקוצר בבימ"ש השלום בתל-אביב בת.א. 116483/99 (להלן: "התביעה הכספית").

10. עקב סירוב הנתבעת 4, המבטחת של הנתבעת 1, לשלם לנתבעת 1 את תגמולי הביטוח בגין אירוע הגניבה, הגישה הנתבעת 1 ביום 29/3/00 תביעה לתשלום תגמולי הביטוח בבימ"ש השלום בחיפה (ת.א. 8048/00).

11. ביום 5/4/00, מספר ימים לאחר הגשת התביעה הביטוחית, נחתם מסמך של המחאת זכות בין הנתבעת 1 לבין נתבעת 3 על פיו המחתה הנתבעת 1 באמצעות הנתבע 2 את זכויותיה בתביעה הביטוחית לאמו של הנתבע 2, דהיינו, הנתבעת 3 (להלן: "המחאת הזכות").

12. המחאת הזכות נרשמה אצל הנתבע 5 ביום 12/6/00.

13. הנתבעת 1 אשר הגישה בקשת רשות להתגונן במסגרת התביעה הכספית ואשר יוצגה באותו הליך על ידי ב"כ עו"ד אימן ס. ח'ורי לא התייצבה לדיון שנקבע בבקשתה לרשות להתגונן ואשר נקבע ליום 17/4/01. בעקבות כך ניתן על ידי כב' השופטת ריבה ניב

פסק דין
לטובת התובעת אשר חייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 130,968 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 29/12/99 ועד התשלום המלא בפועל וכן חייב את הנתבעת 1 בהוצאות בסך של 3,300 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17/4/01 ועד לתשלום המלא בפועל.

14. ביום 11/9/01 פתחה התובעת תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בת"א-יפו (מס' תיק הוצל"פ 6-01-71352-01) לשם גביית פסק הדין שניתן בתביעה הכספית ובמסגרתו הטילה עיקול ברישום על זכויות הנתבעת 1 בתביעה הביטוחית.

15. ביום 13/7/04 הגיעה הנתבעת 1 להסכם פשרה עם כלל חברה לביטוח בע"מ במסגרת התביעה הביטוחית ובמסגרתה התחייבה כלל חברה לביטוח בע"מ לשלם לנתבעת 1 סך כולל של 128,447 ₪.

16. הואיל ובפני
כלל חברה לביטוח בע"מ הונחו הן דרישת התובעת מכוח פסק הדין הכספי ותיק ההוצאה לפועל והן דרישת הנתבעת 3 מכוח המחאת הזכות, עתרה כלל חברה לביטוח בע"מ לביהמ"ש בהליך ביניים (בש"א 14393/04) במסגרת התביעה הביטוחית לטען ביניים וביקשה לקבל את הכרעת ביהמ"ש לעניין תשלום פסק הדין.

17. ביום 22/7/04 נתנה כב' השופטת חני הורוביץ החלטה בטען הביניים לפיה על כלל חברה לביטוח בע"מ להפקיד את סכום פסק הדין בקופת ביהמ"ש כאשר סכום ההפקדה יועבר לידי הצדדים על פי החלטה שתינתן על ידי בימ"ש בתובענה שתוגש על ידי הצדדים.
המחלוקת בין הצדדים:

18. המחלוקת הניטשת בין הצדדים הינה ביחס לזכות התובעת והנתבעת 3 בכספי הביטוח בסך של 128,447 ₪ אשר הופקדו בקופת ביהמ"ש. התובעת טוענת לזכותה בכספים מכוח העיקול שהוטל בלשכת ההוצאה לפועל ביום 11/9/01 ואילו הנתבעת 3 טוענת לזכותה בכספים מכוח המחאת הזכות בכספי הביטוח מיום 5/4/00.

טענות הצדדים בתמצית:

19. התובעת טוענת כי המחאת הזכות הינה הסכם למראית עין אשר בטל מכוח הוראת סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

התובעת טוענת כי שורה של נסיבות מצביעות על כך כי המחאת הזכות נעשתה מתוך קנוניה בראש ובראשונה של הנתבע 2, בנה של הנתבעת 3, וכן כי המחאת הזכות נועדה על מנת לרמות את התובעת ולמנוע ממנה להיפרע בגין החוב הכספי שנפסק לטובתה.

התובעת טוענת כי המחאת הזכות נעשתה לאחר שהנתבעת 1 הפרה את הסכם הזכיינות ולאחר שתביעת התובעת הוגשה כנגדה ושעה שמצבה הכלכלי של הנתבעת 1 היה קשה ולא היה ביכולתה של הנתבעת 1 לקבל הלוואות מבנקים ולשלם את חוב פסק הדין.

התובעת טוענת עוד כי שעה שהנתבעת 3 היתה מודעת למצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת 1 לא היתה התובעת מודעת לכך והנתבע 2 בחר להתקשר עמה בהסכם הזכיינות למרות שלא יכול היה לעמוד בחיוביו על פי ההסכם.

התובעת מוסיפה וטוענת כי לא עלה בידי הנתבעת 3 להוכיח כי ניתנו על ידה כספים לנתבעת 1 ושיעורם של כספים אלה ואף המסמכים הסלקטיביים שהומצאו על ידה אינם אמינים ואין בהם כדי לבסס את טענתה של הנתבעת 3.
עוד טוענת התובעת כי הנתבעת 3 נתנה לבנה הלוואה "כאם לבנה" כאשר לא הוברר בדיון די הצורך אם הכספים ניתנו כהלוואה או כמענק.

התובעת טוענת כי נוכח העדויות הסתורות ביחס לקבלות שהוצאו לנתבעת 3, העדר מסמך מקורי והצגת קבלות באופן סלקטיבי כאשר ביחס לרוב המסמכים נטען כי "נעלמו" או מוחזקים בידי רואה החשבון המסרב לשחררם ושעה שאין כל אסמכתא להעברת הכספים במזומן ו/או בהמחאות לנתבעת 1, עולה כי הנתבעת 3 לא הלוותה כספים לנתבעת 1 וכי כל מסכת המסמכים נעשתה לאחר מעשה ובמטרה להתחמק מתשלום חובותיה של הנתבעת 1 לתובעת.

התובעת מוסיפה וטוענת כי המחאת הזכות נעשתה בחוסר תום לב וחודשים רבים לאחר מתן ההלוואה הנטענת כאשר בעת מתן הכספים לא נערך מסמך המחאת הזכות ורישומו ועל כן עולה כי מסמך המחאת הזכות נולד לא לשם הבטחת כספי הלוואה שנתנה הנתבעת 3, אלא לצורך הברחת כספים מפני נושי הנתבעת 1.

20. הנתבעים טוענים כי אף התובעת מודה בהגינותה כי הנתבעת 3 לא היתה שותפה בקנוניה והלוותה כספים מסויימים לנתבעת 1.

הנתבעים טוענים כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה ביחס לטענתה כי המחאת הזכות הינה חוזה למראית עין.

הנתבעים מוסיפים וטוענים כי התובעת טוענת טענות בעלמא כנגד מסמכים בכתב שהם הסכם המחאת הזכות, הסכם ההלוואה, קבלות שהנפיקה הנתבעת 1 לנתבעת 3, כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 והודעה בדבר רישום המחאת הזכות אצל רשם החברות.

לטענת הנתבעים, לא עלה בידי התובעת להוכיח כי הסכם המחאת הזכות נעשה במרמה ולמראית עין על פי פסקי הדין שניתנו בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית אולצ'יק, פ"ד נ(2), 41 (להלן: "עניין אולצ'יק") ובה"פ 359/03 בנק הפועלים בע"מ נ' נוחם ישראל ואח' (פרסום נבו) (להלן: "עניין נוחם").

לטענת הנתבעים, הלכה פסוקה היא כי אפילו אם יוכח שהסכם המחאת הזכות נעשה שלא בתום לב ובמטרה להבריח את כספי הביטוח מידי התובעת, הרי שבהתאם להלכה אין מדובר בהסכם למראית עין הואיל והצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם.

העדים:

21. בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתאריך 7/9/06 העידו בפני
י שלושה עדים. מטעם התובעת העיד עו"ד מרק בודנר המייצג בישראל את התובעת אשר מחקירתו הנגדית עלה כי האמור בתצהירו ביחס לקנוניה הנטענת בין הנתבעים מבוסס רובו ככולו על השערות וספקולציות ובלא כל ידע אישי מצידו. כן העידו הנתבע 2 והנתבעת 3.

דיון:

22. השאלה העיקרית שבמחלוקת הינה האם הסכם המחאת הזכות הינו הסכם שנעשה במרמה ולמראית עין בלבד ושכל תכליתו להבריח את כספי הביטוח ולמנוע מהתובעת להיפרע מהם.

23. סעיף 13 לחוק החוזים קובע כדלקמן:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

24. באשר למראית עין נאמר בפסק הדין בע"א 8567/02 גליק משה ואח' נ' מיוסט אליעזר, תק-על 2003(3), 1258, עמ' 1264 כדלקמן:

"כידוע, חוזה למראית עין הוא חוזה, שבו "מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה (כהגדרת כבוד השופט א' ברק (כתוארו דאז) בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג(2) 576, בעמ' 581). כיוון שדיני החוזים נותנים תוקף לרצונם של הצדדים, הם מורים על בטלות ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד. חוזה למראית עין בטל מעיקרא ועל כן אין צורך באקט כלשהו כדי לבטלו...".

25. פרופ' ג. שלו בספרה "דיני חוזים", מהדורה שניה, תשנ"ה-1995, עמ' 169, מבהירה את הדרך לבדיקת כוונתם האמיתית של הצדדים כדלקמן:

"עניינו של סעיף 13 הוא, אם כן, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם, היא שאלה שבעובדה הנלמדת ממכלול נסיבות המקרה".

26. הנטל להוכחת הטענה שמדובר בחוזה למראית עין מוטל על שכמו של הטוען טענה זו (ראה עניין אולצ'יק). יתירה מזאת, התובעת באמצעות עו"ד מרק בודנר, המצהיר מטעמה, טוענת למעשה שכמוהו כמעשה מרמה ועל כן יש הטוענים שבנסיבות אלה אף מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחבריו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום בפני
ביהמ"ש (ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2), 605, 611).

27. הלכה פסוקה היא כי אפילו אם המניע להעברת כספי הביטוח לנתבעת 3 מכוח המחאת הזכות היה לסכל נסיון של התובעת להטיל ולממש עיקול על הכספים ולהבריחם מידי התובעת, ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד, אלא יש להוכיח שהצדדים להסכם לא התכוונו לקיימו. וכאמור, ביהמ"ש העליון בעניין אולצ'יק, עמ' 44 לפסק הדין, קבע כך ברורות:

"הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על פי פקודת פשיטת הרגל, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם. וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין".

28. הגם שאינני מוציאה מכלל אפשרות שעיתוי חתימת הצדדים על הסכם המחאת הזכות לא היה מקרי ועלה על רקע קשיים כלכליים של הנתבעת 1, לרבות הגשת התביעה שהוגשה כנגדה על ידי התובעת, הרי לאור ההלכה הפסוקה הסכם המחאת הזכות אינו הסכם למראית עין. סבורני כי הנתבעים התכוונו לתוצאה אליה מביא הסכם המחאת הזכות, קרי: שהנתבעת 3 תוכל להיפרע מכספי תביעת הביטוח בגין הלוואותיה לנתבעת 1 וכי כספים אלה ישמשו כבטוחה עבורה בגין הלוואותיה. יתירה מזאת, הנתבעים אף הוציאו כוונתם אל הפועל עת שערכו את הסכם המחאת הזכות והגישו אותו לרישום במשרדי רשם החברות. על כן הנני סבורה כי יש ליתן להסכם המחאת הזכות את הנפקות המשפטית המלאה.

29. כב' השופט י. כהן בת.א. 441/06 יהודית גליק נ' אליעזר מורסט (פרסום נבו), ציין את הדרך הראויה שעל צד שלישי לנקוט בנסיבות מעין אלה על מנת להתערב ו/או לבטל הקניית זכות שנעשתה על ידי חייב שלא לטובתו. לדברי כב' השופט י. כהן, הדרך הראויה בנסיבות אלה הינה הדרך הקבועה בסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, ובלשונו של כב' השופט י. כהן:

"נראה, כי התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980, שם נקבעה דרך המלך בה צריך צד שלישי ללכת, כאשר הוא מבקש לבטל הענקה שניתנה במטרה להבריח נכסים מנושים. הדרך הקבועה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, היא הדרך המבטיחה את האיזונים הדרושים בין זכות החייב מצד אחד לעשות בקניינו כבשלו וזכות הנושה מאידך להבטיח את זכויותיו להפרע מאת החייב, המנסה להבריח את רכושו, ועל כן אף סויגה בסייגים שונים. למעשה, בתביעה שלפני מבקש הנתבע להשיג את התוצאה שסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מביא אליה, אך זאת תוך התעלמות מהסייגים הקבועים באותו סעיף. בהקשר זה אף אזכיר, כי על פי סעיף 5(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, אדם עושה מעשה פשיטת רגל אם "נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה", ומעשה פשיטת רגל מאפשר לנושה לפנות לביהמ"ש ולהוכיח את "המרמה" ולבקש צו כינוס (וראה סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל).
בדרך כלל, פקודת פשיטת הרגל היא מגן בידי החייב, מפני הנושים המבקשים לממש את רכושו, ואין היא חרב בידי הנושה. ואולם, קשה להעלות על הדעת מצב, בו החייב יפנה לביהמ"ש ויבקש מביהמ"ש לקבוע כי עשה מעשה פשיטת רגל בכך שנתן מנכסיו מתנת מרמה או העבירם העברת מרמה. על כן, כאשר מדובר במקרה, בו נושה טוען שחייב העביר נכסיו בכוונת מרמה, הליכי פשיטת הרגל הם חרב בידי הנושה, והם למעשה המקור המשפטי המעניק לו, כצד חיצוני לחוזה, עילה חוקית ומוכרת להתערב בעשייתו החוזית של החייב ולדרוש לבטל זכויות שהעניק לבן זוגו או לאדם אחר".

על כן, לדעתי, היה על התובעת לפעול במסלול שנקבע בפקודת פשיטת הרגל. לאמור: להוכיח את כוונת המרמה, לבקש צו כינוס נכסים ולאחר מכן לפעול לפי הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל ולבקש את הענקת הזכויות במסגרת הליכים לפי פקודת פשיטת רגל. הכל כמובן בכפוף לסייגים שנקבעו.

30. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי לא עלה בידי התובעת להוכיח באמצעות הנסיבות החיצוניות הנטענות על ידה את העדר מתן ההלוואה מצידה של הנתבעת 3. עיון בתצהיר שניתן מטעם התובעת על ידי עו"ד מרק בודנר וחקירתו הנגדית מעלים כי עדותו כולה ביחס לסוגיה זו אינה מידיעה אישית ומושתתת על הנחות ואשר די היה בתצהירו ואף בלא חקירתו הנגדית ובלא שיוגשו תצהירים נגדיים כדי להביא לדחיית התביעה, שכן מובן מאליו שלא ניתן על בסיס תצהירו של עו"ד מרק בודנר לקבוע שהמדובר בעסקה למראית עין.

31. הנתבעת 3 צירפה לתצהירה שלוש קבלות שניתנו לה על ידי הנתבעת 1 המאשרות קבלת כספים על ידי הנתבעת 1 כדלקמן: בתאריך 30/3/99 סך של 80,000 ₪; בתאריך 9/8/99 סך של 46,000 ₪ ובתאריך 1/12/99 סך של 90,000 ₪ נוספים שהינם בסך הכל 216,000 ₪. כן הצהירה הנתבעת 3 כי גם לאחר מתן הלוואות אלה פנה אליה הנתבע 2 וביקש הלוואה נוספת לעסקו בסך של 50,000 ₪ אשר אף היא ניתנה על ידה, אלא שהקבלה בגין תשלום זה לא נשתמרה אצלה. הנתבעת 3 צירפה, איפוא, לתצהירה פלט בנק אשר אמור להוכיח את ההפקדה האחרונה, אלא שלמצער פלט הבנק אינו קריא. חרף חקירותיו הארוכות של ב"כ התובעת את הנתבע 2 ואת הנתבעת 3 בעניין הלוואותיה לא נסתרה עדותה של הנתבעת 3 ביחס להלוואות שניתנו על ידה וביחס לאותנטיות של הקבלות ולא עלה בידי התובעת להוכיח שהקבלות שהוצגו הינן מזוייפות, ובכל מקרה, אלה עולות על סכום כספי הביטוח שהינו בסך של 128,447 ₪ בלבד.

הוכחת מתן ההלוואה מצידה של הנתבעת 3 תומכת, איפוא, במסקנה שאין המדובר בעסקה פיקטיבית (ראה ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' אליהו ברזני, פ"ד נב(2) 269, 278 וכן ע"א 468/03, 521 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' דוד דייני, תק-על 2005(4) 2329).

בפני
התובעת עמדה האפשרות לזמן כעד מטעמה את רואה החשבון של הנתבעת 1 אשר סירב לשחרר את מסמכי הנתבעת 1 בשל מחלוקת בתשלום שכרו לצורך הוכחת טענותיה ביחס לאי מתן ההלוואה ו/או לחוסר האותנטיות של הקבלות כטענתה. ואולם, התובעת נמנעה מלזמן את העד חרף העובדה שהנטל להוכחת הטענה כי המדובר בהסכם למראית עין מוטל על התובעת מראשיתו. הימנעות זו מצידה של התובעת פועלת לחובתה (ראה ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1), 701) ועל כן לא ראיתי לקבל את טענת התובעת לפיה הקבלות והמסמכים שנערכו על ידי הנתבעים 3-1 נערכו בדיעבד ואינם אותנטיים.

32. אוסיף ואציין כי לא ניתן היה שלא להתרשם מעדותה הכנה והישרה של הנתבעת 3 וכך עולה אף מסיכומי התובעת אשר בעקבות עדותה של הנתבעת 3 לא ייחסה עוד לנתבעת 3 כוונת מרמה. אכן מקובלת עלי טענתה של הנתבעת 3, ואשר אף הינה סבירה בנסיבות המקרה, כי לאחר מתן שלוש ההלוואות האמורות לנתבעת 1 באמצעות בנה שהיה בעל 99% ממניות הנתבעת 1 ביקשה היא לקבל בטוחה לכספה וזו אכן ניתנה לה כאשר התעוררה ההזדמנות להבטיח את כספי הנתבעת 3 באמצעות הכספים העתידיים אותם אמורה הנתבעת 1 לקבל מכוח תביעת הביטוח. סבורני כי בנסיבות אלה לא עלתה כל כוונת מרמה מצד הנתבעת 3 ופעולותיה נעשו בתום לב. גם אם ציינה הנתבעת 3 בעדותה ובתצהירה כי הכספים ניתנו על ידה כהלוואה לבנה, הרי ממכלול עדותה עולה כי הכספים ניתנו על ידי הנתבעת 3 לעסקו של הנתבע 2, קרי: לנתבעת 1 לצורך שיקומה ואלה אף הגיעו ליעדם כעולה מהקבלות שצורפו.

33. עצם התנהלותו של הנתבע 2 אשר התקשר בהסכם הזכיינות עם התובעת מבלי שהיו לו העתודות הכלכליות לשם עמידה בחיוביו על פי ההסכם ובהיותו ובהיות הנתבעת 1 נתונים בקשיים כלכליים אינה משליכה על זכויותיה של הנתבעת 3 ועל תוקפה של המחאת הזכות, אולם יתכן שבגין התנהגותם זו של הנתבעים 1 ו-2 זכאית התובעת לסעדים אחרים אשר לא נתבעו בתביעתה זו (ראה סעיף 29 לפסק הדין).

34. משהסכם ההלוואה והסכם המחאת הזכות שנערך ביום 5/4/00 אינם בבחינת חוזה למראית עין ומשהתובעת לא הבטיחה זכותה ביחס לכספים המגיעים מחברת הביטוח מבעוד מועד וממילא אין נפקות לאותות המרמה הנטענים והתובעת אף לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחתם, המחאת הזכות לנתבעת 3 הינה שרירה וקיימת ואין התובעת זכאית לקבל את הסעד המבוקש בתובענה זו.

משהעיקול שהוטל על ידי התובעת ביום 11/9/01 בלשכת ההוצאה לפועל על כספי הביטוח "לא תפס" את כספי הביטוח המגיעים לנתבעת 1, שכן הזכויות בכספים אלה הועברו על ידי הנתבעת 1 לנתבעת 3 טרם הטלת העיקול מכוח המחאת הזכות, זכאית הנתבעת 3 לקבל את כספי הביטוח המופקדים בביהמ"ש מידי כלל חברה לביטוח בע"מ.

סוף דבר:

35. מכל האמור הנני דוחה את תביעת התובעת.

בנסיבות הנני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות הנתבעת 3 בלבד ובסך כולל של 7,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

36. מזכירות ביהמ"ש תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג באייר תשס"ז (1 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

_________________
ב. טאובר
, שופטת
הקלדנית: רויטל מ.








א בית משפט שלום 13116/04 lucasfilm ltd. נ' יתד מילניום בע"מ , אורי כהן , חיה כהן (פורסם ב-ֽ 01/05/2007)