פסקי דין על יצחק כהן | פסקי דין על אברהם טביב | פסקי דין על אלי טביב |

15912/06 א     06/05/2007




א 15912/06 יצחק כהן נ' אברהם טביב, אלי טביב




1
בתי המשפט
א 015912/06
בית משפט השלום תל אביב-יפו
06/05/2007
תאריך:
כב' השופטת ערקובי רחל

בפני
:
יצחק כהן

בעניין:
התובע
עו"ד אראל

ע"י ב"כ
נ ג ד
1. אברהם טביב

2. אלי טביב
הנתבע
עו"ד אלטובי

ע"י ב"כ
פסק דין
בפני
י תביעה לפינוי וכן תביעה למתן סעד כספי בסכום של 350,000 ₪.

מטעם התובע העידו התובע בעצמו, הגב' אורלי ספינזי ומר פרידמן אהרון, השמאי. מטעם הנתבעים העידו הנתבע מס' 1, ומר יהודה טביב.
באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב

טענות התובע:

התובע טוען כי הינו הבעלים של נכס הידוע כחלק מחלקה 37 בגוש 7420 דירה בת שני חדרים מרחוב דגניה 21א' נווה צדק ת"א, (להלן: "הדירה").

התובע טוען כי בשנת 1972 עזב את הארץ, וכי הנתבעים השתלטו על דירתו, נכנסו אליה שלא ברצונו שלא בידיעתו ושלא בהסכמתו תוך ניצול העובדה כי הוא בחו"ל.

התובע טוען כי הנתבעים הרסו את הדירה וגרמו לנזקים שכן עשו בדירה שימוש כמחסן לגרוטאות וכי עליהם לשלם את מלוא הנזקים שנגרמו, על פי חוות דעת השמאי וכן דמי שימוש ראויים בגין השימוש שהם עושים בנכס.

עוד טוען התובע כי הנתבעים השתלטו על הנכס בשלהי שנות השמונים, תוך ניצול מחלתו ועובדת היותו בחו"ל.

לפיכך, עותר התובע להורות על פינויים של הנתבעים וכן חיובם בתשלום הסכומים שפורטו בתביעתו ואשר אומתו לטענתו על ידי המומחה השמאי.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים כי הם מחזיקים ברציפות את הדירה מאז 1973 ללא כל עוררין וללא כל מחאה מצידו של התובע.

עוד טוענים כי התובע לא פנה אליהם ולא הביע כל התנגדות ושתיקתו לאורך השנים מהווה הסכמה להימצאותם בדירה.

הנתבעים טוענים כי על פי עקרונות השיהוי התובע מנוע מלהגיש תביעתו.

הנתבעים טענו כי השקיעו במטיב כספם לשם שיפור הנכס שהיה רעוע, לשם החזקתו במהלך השנים השקיעו על פי טענתם 25,000 דולר.

הנתבעים טוענים כי התובע אינו זכאי לעתור לפינויים, ולא לתשלום כל פיצוי ו/או דמי שכירות ראויים.

דיון:

המועד בו נכנסו הנתבעים לדירה.

התובע אינו מודע למועד שבו נכנסו הנתבעים לדירה, על פי עדותו בשנת 1971 עזב את הארץ והיה מגיע אליה מפעם לפעם, ואכן ראה בדירה עצים וקרשים אך לא העלה על דעתו כי מישהו פלש לדירתו.

עוד עולה כי אחיו של התובע התגורר בדירה עד שנת 1974 שאז נפטר.

מעדותה של הגב' ספינזי עולה כי קרובי משפחתו של התובע ידעו בשנות השמונים כי הנתבעים פלשו לדירה והודיעו לתובע, אך התובע לא אישר זאת, והעיד כי סבר כאמור לעיל שהמדובר בפסולת שהונחה בחצרי הדירה, שהינה דירה בקומת קרקע.

לאחר חקירת התובע ברי כי לא יכולה להיות מחלוקת שלא ניתנה לנתבעים כל הרשאה שהי.
יותר מכך, לא הוכח המועד שבו פלשו הנתבעים לדירה, ועל יסוד איזה זכות נכנסו אליה.

לביהמ"ש הובאו למתן עדות הנתבע מס' 1 שבשנת 1973 היה בן חמש. הנתבע מס' 2 הינו אביו והוא זה שביצע את כל הפעולות של תפיסת החזקה, מדוע לא הובא להעיד?

ב"כ הנתבעים טען כי הנתבע מס' 2 חולה, אך לא הובאה כל תעודה רפואית ממנה ניתן להסיק כי הנתבע מס' 2 אינו מסוגל להעיד כלל.

הימנעות מהבאת עד הינה בעוכרי הנתבעים.

לדעתי הנתבע מס' 2 לא התייצב למתן עדות פשוט מחמת הבושה.

כאשר הנתבע מס' 1 נשאל על יסוד מה נכנסת לדירה שאינה דירתך? מדוע אם יש דירה ריקה ליד ביתך אתה סבור שאתה זכאי להיכנס אליה? הנתבע מס' 1 לא ידע את שישיב. הטענות כי התקרה התמוטטה או כי טעות אחרות מסוג זה אינן מתקבלות על דעתי.
דומני כי זהו מקרה ברור ופשוט שבו התובע עוזב את הארץ נועל את דירתו, ומשהיא ריקה סבורים הנתבעים כי הם רשאים מסיבה כלשהי להיכנס אליה, ולעשות בה שימוש, להשתלט על דירה של אחר משום שהוא בחו"ל ואינו יכול למנוע זאת.

אם לא די בכך, הנתבעים הגדילו לעשות וטענו כלפי התובע כי הגיש לפקיד ההסדר תצהיר שיקרי.

הדירה לא הייתה רשומה בלשכת רישום מקרקעין, והתובע נדרש להמציא תצהיר לפקיד ההסדר בדבר בעלותו בדירה ואכן עשה כן. הנתבעים טענו כי התצהיר שקרי הואיל ובמועד התצהיר הם החזיקו בדירה, ולכן היה על התובע להודיע לרשם ההסדר על החזקתם. ואף ביקשו להגיש תביעה שכנגד על מנת לבטל את רישום הבעלות על שם התובע, למרות שמחלוקת אמיתית בעניין זה לא קיימת.
מהעדויות הסתבר כי התובע כלל לא היה מודע לקיומם של הנתבעים בדירה.
עוד הוברר כי התובע שהינו אדם מבוגר וחולני, כעדותו, סבר כי הקרשים המצויים בחצר הדירה הינם פסולת ולא החזקת דירה על ידי הנתבעים. כשהוברר לו המעשה שנעשה ברכושו הוגשה תביעה זו.

הנתבעים לא הציגו כל נימוק ממנו ניתן להגיע למסקנה כי יש להם זכות כלשהי בדירה.
יותר מכך, מי הובא על ידם לעדות? הנתבע מס' 1 שכאמור לעיל במועד תפיסת החזקה הנטענת על ידם היה בן חמש, וקרוב משפחה שבאותו מועד היה בן שמונה. אינני מקבלת עדויות ביחס לתקופה שלפני שלושים שנה מאנשים שהיו ילדים אז, אינני מקבלת את הטענה כי שניהם זוכרים את הנסיבות של תפיסת החזקה, העד המרכזי של הנתבעים לא התייצב להעיד, ויש לכך נפקות.
אני דוחה את גרסת הנתבעים באשר לנסיבות כניסתם לדירה וקובעת כי הנתבעים פלשו לדירה לא להם בשל היותה ריקה עקב העובדה כי התובע שהה בחו"ל.

בנסיבות אלה, כשהתובע בחו"ל ואינו מודע לקיומם של הנתבעים בדירה לא ניתן לטעון כלפיו כי נתן הרשאה או כי שתיקתו מהווה הסכמה.

לצורך מתן הרשאה בשתיקה צריכה לכל הפחות להיות מודעות לקיומם של הנתבעים בדירה. כאשר התובע מצוי בחו"ל, כיצד הוא אמור לדעת שמישהו השתלט על דירתו?

אני סבורה כי הנתבעים לא הוכיחו כי הם ברי רשות בהסכמה שבשתיקה, ועל מנת לסבר את האוזן יצוטט הנתבע מס' 1:

"ש. מאיזה זכות אתה מחזיק בנכס? אתה טוען שאתה בנכס בצורה חוקית - איך הנכס הגיע אליך? אתה אומר שראית נכס ריק ופלשת אליו? אביך קנה אותו?
ת. בזמנו הייתה הסכמה שאבי קיבל.
ש. מי נתן לך הסכמה?
ת. לא הייתה לאף אחד דרישה לנכס."
(פרוטוקול מיום 21.12.06 עמוד 16 שורות 22-26).

מילים מעוררות פלצות. מישהו נתן הסכמה, לא הייתה דרישה, הדירה אינה שלהם, הנתבעים יודעים היטב של מי הדירה, הם היו שכניו של הוריו המנוחים של התובע, ואחיו המנוח, כיצד אם כך לאחר שהאח נפטר הם נכנסים לדירה?

אם כך, יש לקבוע כי הנתבעים פלשו לדירה שלא כדין ועליהם לסלק את ידם ממנה לאלתר.

הטענות הכספיות:
בעניין זה התובע עתר לחייב את הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים בעבור שבע שנים אחרונות שלפני הגשת התביעה.
הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לקבל כל תשלום הואיל ולא דרש זאת מהם.

בעניין זה לא דק ב"כ הנתבעים פורתא.
בפסקי הדין אליהם הוא מפנה הזכות של המנהל לדרוש תשלום קמה ממועד דרישתו לפנות את הנכס? מדוע? הואיל וביהמ"ש קובע כי עד למועד זה המחזיק החזיק ברישיון מכללא, אלא שבענייננו, לא ניתן להגיע למסקנה זו, שכן המדובר בדירה של אדם שלאחר שאחיו נפטר והוא עזב את הארץ פלשו אליה הנתבעים כשהם מנצלים עובדות אלה, ולא הייתה כל מודעות לפלישה הנטענת. לכן אין עסקינן בבר רשות מכללא.

בעניין זה ראה ע"א (ירושלים) 6068/99 - שלמה קול ו-2 אח' נ' ג'מילה טאהר .תק-מח 99(3), 3190 ,עמ' 3192. שם נקבעה ההבחנה בין המועדים:

"בסוגיה זו יש להבחין בין שני שלבי זמנים: הראשון, תקופת ההחזקה של המשיבים כדין במקרקעין; והשני, המועד אשר ממנו ואילך כבר היה עליהם לפנות את הנכס, מבלי שבפועל עשו-כן. "

עוד יש להפנות לפס"ד בע"א 290/80 - ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל . פ"ד לז(2), 633 ,עמ' 639-640. שם נקבע כי:

"התביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט בשל נטילת רכוש הזולת או שימוש בו מושתתת על כך, שהנתבע נטל את רכוש הזולת או השתמש בו לתועלתו ולהנאתו, מבלי שבעל הרכוש, והזכאי על-פי דין להשתמש בו וליהנות ממנו ומפירותיו, ניאות להקנות לנתבע טובת הנאה זו בחינם.

ולעניין זה שימוש זמני בנכס הריהו "נטילה" של אותו נכס למשך תקופת השימוש. כך הוא גם כשפלוני משתמש במקרקעין, אשר לאחר זכות החזקה והשימוש בהם, ללא הסכמת האחר: במקרה כזה מתעשר הוא על חשבונו, ואותו אחר זכאי ל"השבה" של אותה "התעשרות" של פלוני, על-ידי כך שפלוני יחויב לשלם לו דמי שימוש. במשפט האנגלי מוכרת תביעת דמי שימוש אלה במקרקעין כ"רווחי ביניים" (mesne rofits), ובשל ההתפתחות ההיסטורית במשפט האנגלי תביעה זו נחשבת לתביעת נזיקין. אך גם במשפט האנגלי נמצאו מי שידעו לסווגה עניינית כשייכת לתביעה מעין חוזית. (ראה דברי lord denning בעניין .brisford entertainments, ltd co. ltd. v. 1952) , at 801 strand electric and engineering) וכן ב - (14th ed., 1980 .(12-13 h. mcgregor, on damages (london,

עילת תביעה זו הוכרה בארץ, קודם היכנסו לתוקף של חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן - החוק), בע"א 889/75, בעמ' 22 מול האות ו, וכפי שקובע המחבר המלומד ד' פרידמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 274, בהתייחסו לתביעה לדמי שימוש עבור שימוש שלא כדין במקרקעין של הזולת:"

לפיכך, על הנתבעים לשלם דמי שימוש בעבור שבע שנים האחרונות כמבוקש.

שווי דמי השימוש:

התובע הגיש חוות דעת, ואילו הנתבעים לא הגישו כל חוות דעת.
יחד עם זאת חוות הדעת התייחסה לדירה כדירה ולא כמחסן. אני סבורה כי שימוש כמחסן הינו מחצית מהשימוש כדירה, ולכן אני פוסקת על דרך האומדנה כי הנתבעים ישלמו לתובע בגין השימוש סכום של 110,000 ₪.

על האפשרות של ביהמ"ש לפסוק פיצוי על דרך האומדנה ראה ע"א 1781/90 - דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' פרטוש ציון . פ"ד מז(2), 621 ,עמ' 627-628. שם נקבע כי:
"המדובר בנזקים שקשה לקבוע את שיעורם המדוייק. אלא מקום שהוכח קיומו של נזק, אך שיעורו אינו וודאי, אפשר עדיין לפסוק פיצויים על דרך אומדן כללי, וכך עשתה השופטת."
תשלום בגין הנזקים שנגרמו לדירה:

אין מחלוקת כי המדובר בדירה שנבנתה עוד בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת.

המדובר בדירה שכבר בשנת 1973 הייתה דירה ישנה, המומחה בחקירתו הבהיר כי התייחס לגימור המתאים לשנת 1930 או סמוך לכך.

(שם עמוד 11 שורות 29-31).

בנושא פיצוי התובע בעבור הנזקים שנגרמו לדירה בעקבות השימוש שנעשה בו על ידי הנתבעים, הפיכתו למחסן גרוטאות, טוענים הנתבעים כי התקרה קרסה והם נאלצו לפנות קרשים ורעפים מחצרם נוכח התמוטטותה של התקרה, עוד בטרם נכנסו לדירה.

כאמור לעיל, העד שיכול היה לשפוך אור על הטענה , אביו של הנתבע מס' 1, הנתבע מס' 2, לא הובא להעיד. במקומו הביאו שני עדים אשר באותה תקופה היו ילדים.

לפיכך, אני סבורה כי לו היה הנתבע מס' 2 מתייצב למתן עדות הרי ייתכן שהטענה לעניין קריסת התקרה הייתה מופרכת.

ב"כ התובע ביקש כי ביהמ"ש יקבע את מלוא הפיצוי שנקבע על ידי השמאי, במיוחד כשלא הובאה כל שמאות נגדית, אלא שהשמאי קבע פיצוי במהווה לדעתי בניית הדירה מחדש, ועל יסוד חוות דעתו, אני סבורה שיש להפחיתה, נוכח גיל הדירה, והעובדה כי הזנחתה במשך השנים הייתה פועל יוצא של התנהלות התובע.

לפיכך בגין רכיב זה אני פוסקת כי על הנתבעים לשלם לתובע את הסכום של 50,000 ₪.

סיכום:

הנתבעים יפנו את הדירה מכל אדם וחפץ ויחזירו את החזקה בה לתובע לאלתר.

הנתבעים ישלמו לתובע בגין דמי שימוש ראויים סך של 110,000 ₪.
הנתבעים ישלמו לתובע בגין הנזקים שנגרמו לדירה סך של 50,000 ₪.
כמו כן ישאו הנתבעים בתשלום הוצאות הדיון.
הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ + מע"מ
ניתן היום י"ח באייר, תשס"ז (6 במאי 2007) בהעדר הצדדים.

ערקובי רחל
, שופטת








א בית משפט שלום 15912/06 יצחק כהן נ' אברהם טביב, אלי טביב (פורסם ב-ֽ 06/05/2007)