פסקי דין על לב לבייב | פסקי דין על לידר קומפני 1992 | פסקי דין על לידר ניהול ופיתוח | פסקי דין על גילר שמעון

155199/07 בשא     03/05/2007




בשא 155199/07 לב לבייב, לידר קומפני 1992 בע"מ, לידר ניהול ופיתוח בע"מ נ' גילר שמעון




בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו בשא 155199/07
02/05/2007
בפני
: כב' השופטת מארק – הורנצ'יק דליה תאריך: 2.5.2007
1. לב לבייב

2. לידר קומפני 1992 בע"מ

3. לידר ניהול ופיתוח בע"מ

מבקשים
נ ג ד
גילר שמעון

המשיב
נוכחים : בשם המבקשים עו"ד יוסף בנקל
ועו"ד אמיר שמרלינג

בא המשיב עו"ד ערן לב
החלטה

זו בקשת המבקשים – הנתבעים, כי בית המשפט יורה על מחיקת קטעים מתצהיר עדות ראשית של המשיב – התובע, הסותרים את הקביעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בת.א. 1302/00 ו/או הודאותיו והצהרותיו של המשיב באותו הליך, וזאת מפאת השתק פלוגתא, וקיומו של השתק שיפוטי.

מועד הגשת הבקשה
טוען המשיב כי חל איחור בהגשתה של הבקשה, שכן העת להגשתה עם הגשת כתב ההגנה בבקשה לסילוק על הסף.
אין כל חובה שבדין המחייבת להגיש בקשה למחיקת קטעים מתצהיר עדות ראשית או למחיקה על הסף מיד עם הגשת כתבהגנה.
ניתן, על פי דין, להגיש בקשה למחיקה בכל עת בה מתעורר הצורך.
כשמתבררת לבעלי הדין התמונה המלאה, שכן בדרך כלל כתבי הטענות הם לאקוניים, ואף בסיומם של הליכי הצגת דרישות לפרטים נוספת ושאלונים, לא מתאפשר לראות את התמונה המלאה ולרדת לעומקן של הטענות. יש ובמסגרת הדיון בקדם המשפט, שלאחר הגשת תצהירי עדות ראשית, כאשר כל הטענות העובדתיות מפורטות ביתר הרחבה, באופן המבהיר את הטענו ת ואת הראיות עליהן מבקשים להתבסס, מתחדדת המחלוקת וביתר שאת. מטעמי יעילות וחסכון, הגשת בקשה למחיקת אמרות מתצהירים כאשר היא ראוייה וממוקדת, ותכליתה לצרכי תיחום הפלוגתאות, היא מייעלת את הדיון, ומבהירה היטב את גדר המחלוקות.

השתק שיפוטי
טוענים המבקשים למחיקת סעיפים מתצהירו של המשיב הואיל ולטענתם, הציג המשיב גירסאות שונות או מנוגדות במסגרת התביעה הקודמת, בבית המשפט המחוזי ובתביעה זו, וכי קיימת הודאת בעל דין, מצד המשיב, השוללת את זכותו להעלות הטענות אשר מחיקתן מתבקשת.

עניינה של "התביעה הקודמת" שנדונה כאמור בבית המשפט המחוזי בתל אביב, היא תביעה לאכיפת הסכם שנכרת בין המשיב למבקשים, בין היתר לקבלת השכר המגיע למשיב. בתביעה הקודמת, נדונה, בין היתר, השאלה מהו השכר עליו הוסכם.
לטענת המשיב, כפי שטען בתביעה הקודמת, הוסכם בין הצדדים כי במידה ופרוייקט הקמת המחצבה ייצא לפועל, השכר עליו הוסכם יהיה 10% משווי המחצבה, או לחילופין 0.75 ₪ לטון חומר חציבה שיופק מהמחצבה לפי הנמוך מבין שתי השיטות. המשיב טען כי ביצע את העבודה שהוטלה עליו וכי בעקבות זאת, הוקמה והופעלה על ידי המבקשים מחצבה באזור היישוב צופים. לטענתו, המבקשים נמנעו מלשלם לו את שכרו על פי ההסכם הנ"ל, על כן, הגיש המשיב כנגד המבקשים תביעה כספית על סך 2.5 מיליון ₪ לצרכי אגרה, בה טען להפרת ההסכם ע"י המבקשים, ודרש כפיצוי את תשלום התמורה המגיעה לו, על פי ההסכם.

בהסכמת הצדדים, פוצל הדיון בתביעה הקודמת לשניים. תחילה נדונה שאלת החבות, ונקבע כי אם תמצא החבות, תדון שאלת גובה הפיצויים. בית המשפט המחוזי בתל אביב אשר דן בתביעה הקודמת, קיבל את טענות המשיב – אישר את טענותיו לעניין ההסכמה בין הצדדים והשכר עליו הוסכם, נקבע כי הוא זכאי לתמורה עבור עבודתו. אי לכך פנה בית המשפט המחוזי לדיון בחלק השני, על מנת לבחון מהו שיעור התמורה והפיצוי לו זכאי המשיב בגין עבודתו עבור השנים 1994-1999. במסגרת חלק זה, פסק בית המשפט על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט אץ השכר המגיע למשיב, והעמידו על סך של 1,750,000 ₪ ללא תוספת של הפרשי הצמדה וריבית. הערעורים שהגישו שני הצדדים לבית המשפט העליון על

פסק דין
זה נדחו. פסק הדין הפך סופי וחלוט (ראה סעיף ב' בהחלטה רע"א 7286/06 לב לבייב
ואח. נ. שמעון גילר, מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין מיום 15.4.06 (לא פורסם).

בתביעה דנא, תובע המשיב תמורה בגין הייעוץ שנתן למבקשים ותגמולים מפעילות המחצבה בשנים 2000-2004, בתוספת הפרשי הצמדה, מהמועד בו נכרת ההסכם בין הצדדים, וכן תוספת הפרשי ריבית והצמדה, מהמועד בו היה שכרו אמור להשתלם.

בתביעה הקודמת – כאמור, הצהיר המשיב כי על פי ההסכם בין הצדדים, סוכם כי התמורה המגיעה לו תעמוד על 0.75 ₪ לטון חומר או 10% משווי הפרוייקט (נספח ד' לבקשה).
המשיב התייחס גם לאורך הבחירה בין שתי אפשרויות התשלום, לאמור, כי הוסכם כי הבחירה בין שתי האפשרויות, תיעשה על פי הנמוך מבין שתי האפשרויות (נספח ד' לבקשה).

טוענים המבקשים כי לכל אורך הדרך הצהיר וטען המשיב, כי סוכם עימו על שכר של 0.75 ₪ לטון חומר שיימכר, וזאת ללא כל תוספת של הפרשי הצמדה; לדידם, טענתו היתה כי סוכם עימו על סכום קבוע של 0.75 ₪, ללא קביעת מנגנון כלשהו של הצמדה. כן טוענים הם כי בכתב התביעה, בתביעה הקודמת, חישב המשיב את התמורה המגיעה לו ללא כל תוספת הצמדה, ואף בפסק הדין לא נפסקו לטובת המשיב הפרי הצמדה או ריבית על הסכום שנפסק לטובתו.

לפיכך טוענים המשיבים, חלה הלכת ההשתק השיפוטי ואין המשיב בהליך זה יכול להתכחש לטענתו ולטעון כעת טענה הפוכה בדבר קביעת מנגנון של הפרשי הצמדה.

טוען המשיב בתגובתו, כי עצם העובדה שטען בתביעה הקודמת כי הצדדים הסכימו על שתי שיטות של 10% משווי הפרוייקט או מהתמלוג, מעידה על כך שהתמלוג אמור להיות צמוד, כשם שהערכת שווי הפרוייקט נעשית בהתאם לערכים ריאליים של יום ההערכה, כך גם סכום התמלוגים נושא הפריש הצמדה. עוד נטען על ידו כי בסיפים 90-106 לתצהירו טען הוא לזכאות להפרשי הצמדה בגין התמלוגים נשואי תביעה זו, החל ממועד כריתת ההסכם ועד מועד הגשת התביעה, וזאת מכח הוראות סעיפים 25-26 לחוק החוזים (חלק כללי) וסעיף 11 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרתו של חוזה) תשל"ד-1974.

כלל ההשתק השיפוטי חל כאשר בעל דין שטען בהלך אחד, וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר, שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין ולטעון טענה הפוכה.
ראה: ע.א. 513/89 exin lines v. interlego פד"י מ"ח(4) 133.
ראה: בית ששון בע"מ ואח' נ. שכון עובדים והשקעות בע"מ, פד"י נט(6) 625).


בית המשפט מכיר איפוא בהשתק השיפוטי כדוקטרינה העומדת בפני
עצמה, כחלק מחובת קיום תום הלב, גם באותם מקרים בהם אין מעשה בית דין, ולמעשה – ללא כל קשר לכך. השתק זה מונע הוא כשלעצמו מבעל הדין מלהעלות טענות סותרות בהליכים שונים.
בענייננו נקל לראות כי אין המדובר בטענות הפוכות.

במסגרת התביעה הקודמת, ביקש המשיב להוכיח את דבר קיומו של הסכם בין הצדדים ואת מהות ותנאי הסכם זה, על מנת להצביע על הכספים שהמבקשים התחייבו לטענתו לשלם לו בתמורה לעבודתו.

כעת, אין המשיב טוען היפוכה של טענה: אין הוא טוען למשל כי על פי ההסכם הובטחה לו תמורה בשיעור של 10% מערך הפרוייקט או התמלוגים – הגבוה מבין השניים – שזו היפוכה של הטענה. כך שהוא מבקש לטעון כעת הוא כי על תני ההסכם חלים תנאים אשר לא טען בעבר כי התקיימו.

אין כאן סתירה להצהרותיו של המשיב בתביעה הקודמת, אלא טענה לפרשנות והשלמה של תניות חוזית שלפיהן הוא זכאי להפרשי הצמדה בגין התמלוגים.

עיינתי היטב בכל התצהירים וכתבי הטענות שצירפו המבקשים לבקשה, ולא מצאתי כל הצהרה פוזיטיבית של המשיב כי סוכם על תשלום ללא כל הצמדה או עדכון של תעריף כזה. על כן, אין לקבל את טענת המבקשים להחלות הדוקטרינה של השתק שיפוטי מחמת טענות סותרות או הפוכות.

משלא נדונה כלל סוגיית הפרשי ההצמדה בתביעה הקודמת, אני דוחה את הטענה כי מדובר בטענה הפוכה אותה טוען המשיב באותו עניין וכגד אותם הצדדים. אי העלאת טענה בהליך הקודם – איננה בהכרח הופכת את העלאתה בהליך הנוכחי לטענה הפוכה וסותרת.

המשיב מסתמך על קביעות בית המשפט המחוזי בפסק הדין החלוט, אלא שהוא לא העלה כלל את טענת הפריש ההצמדה והריבית בפני
אותה ערכאה, ומשכך ממילא לא נדרש בית המשפט בפסק הדין לסוגיית הפריש ההצמדה, ועל כן אין לומר כי בית המשפט המחוזי בפסק הדין החלוט לא קיבל את טענת הפרשי ההצמדה וריבית, שכלל לא באה בפני
ו.

אכן, היסוד להשתק השיפוטי הוא הדרישה להתנהלות כנה, שאינה בנוייה אך לצרכים טקטיים – אך זאת כאשר יש להשתיק ולמנוע מבעל הדין להעלות טענות סותרות בהבדל מטענות אחרות, בהליכים שונים. ולא היא בענייננו. סוגיית הפרשי ההצמדה עלתה בסעיפים 59-66 לכתב התביעה דכאן ולא עלתה ולא נדונה כלל בתביעה הקודמת.

לפיכך הטענה בדבר השתק שיפוטי נדחית.

נדחית הבקשה למחיקת הסעיפים 90-106 לתצהיר עדות ראשית של המשיב.

השתק פלוגתא
טוענים המבקשים כי העובדה שבית המשפט בתביעה הקודמת קבע כי הוסכם על תמלוגים בשיעור של 0.75 ₪ לטון, ללא כל קביעה על הצמדת סכום התמלוגים, מהווה קביעה והכרעה בין במישרין ובין מכללא כי המשיב אינו זכאי להצמדה על סוכם התמלוגים הנתבע על ידו, מהווה השתק פלוגתא.

אין חולק כי דרישת הפרשי ההצמדה לא עלה כלל בתביעה הקודמת, טוען המשיב כי הוא חופשי להעלותה לראשונה כעת.

ודוק: כמפורט בנספח 5 לתגובה, סעיף ב' להחלטה ברע"א 7286/06 לב לבייב
ואח' נ. שמעון גילר, (לא פורסם, מיום 15.4.07 – מפי כב' השופט אליקים רובינשטיין) בהסכמה הדיונית בתביעה הקודמת הוסכם כי בית המשפט המחוזי ייקבע את הסכום לו זכאי המשיב בגין התביעה הקודמת, בין סכום מינימום וסוכם מקסימום. הצדדים הסכימו כי תוצעה 4 שיטות אפשריות לחישוב התמורה לה זכאי המשיב, אשר אחת מהן הינה חישוב על פי תמלוגים (פר-טונה).
בהתאם להסכמה הדיונית, הוצגו ראיות לגבי שתיים מתוך 4 השיטות המוצעות (שיטת הרווחים, 10% משווי הפרוייקט), לגבי שתי השיטות האחרות – שיטת התמלוגים ושיטת התשלום לי שעות עבודה, הסכימו הצדדים על סכומים מוסכמים, וזאת – אך ורק לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום בהתאם להסמכה הדיונית. במסגרת סעיף 4 להסכמה הדיונית, הסכימו הצדדים כי לצורך קביעת סכומי המינימום והמקסימום, יוסכם כי הסכום הראוי לתשלום בהתאם לשיטת התמלוגים הינו סך של 3.25 מיליון ₪.

בנסיבות אלה – בהם הסכימו הצדדים, על סכום הראוי להשתלם בהתאם לשיטת התמלוגים, כשסכום זה נקבע על ידי הצדדים כסכום מוסכם לצרכי ההסדר הדיוני, מבלי שהדברים נבדקו לגופם.

בהתאם קבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין הסופי מיום 20.9.04 כי שיטת התמורה הראוייה והמוסכמת היא שיטת התמלוגים כלשונו:

משתי שיטות אלה אני בוחרת, לצורך פסיקה על דרך הפשרה את השיטה שלפיה – זכאי התובע לשכרו על פי תמלוגים פר-טונה. סכום שלפי הסכמת הצדדים מגיע לכדי 3.25 מיליון ₪. התובע טען, כאמור, שזו אחת מהשיטות שהוסכמו, ומאחר שהאמנתי לו כבר בשלב הראשון של הדיון – אני מוצאת לאמץ שיטה זו ולצורך פסיקה על דרך הפשרה אשר לנוכח כל החומר שהוצג לפני היא שיטה מקובלת וסבירה".
בהתאם להסכמה הדיונית, החליט בית המשפט המחוזי בסופו של דבר, לפסוק לטובת המשיב 1.75 מיליון ₪ שהינו קו האמצע, בין סכום המינימום וסכום המקסימום, כאשר סכום זה נפסק לטובת המשיב, על דרך הפשרה בעבור התקופה שעד 31.12.1994 שהינה התקופה נשוא התביעה הקודמת.

במילים אחרות: השתק פלוגתא מצד המשיב בסוגיית הפרשי הריבית וההצמדה – אין כאן, באשר נושא זה כלל לא נדון במסגרת התביעה הקודמת ולא אמור היה להידון – לא בשלב הראשון של ההדיינות, אשר מכח ההסכמה הדיונית הראשונה, כאמור, עסק אך ורק בסוגיית חבות, ולא בשלב השני, אשר מכח ההסמכה הדיונית השניה (צורפה כנספח 5 לתגובה) עסק בקביעת שיטת התגמול הראוייה מבין ארבע השיטות שהוצעו, כאשר הסכום שהוסכם כרואי להשתלם בהתאם לשיטת התמלוגים היה כאמור סכום שהוסכם בין הצדדים, ואשר ממילא עלה על הסכום שנתבע.
עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת (נספח ' לתגובה), מעלה כי בית המשפט המחוזי לא קבע כי המשיב איננו זכאי להפרשי הצמדה או ריבית כלשהם, וזאת לאור העובדה שבהסכמה הדיונית שעמדה בפני
בית המשפט המחוזי, נושא זה לא נדון, ולא אמור היה להידון ובפני
בית המשפט היתה אך הסכמה על רף תחתון ורף עליון של סכום מוסכם הראוי להשתלם על פי שיטת התמלוגים, וניתנה לבית המשפט הסמכות על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט לפסוק בין את הסכום בגבולות רף תחתון לעליון.

אני דוחה איפוא את טענת המבקשים שכן – בית המשפט המחוזי לא רק שלא התייחס לסוגיית הפרשי ריבית והצמדה, אלא אף לא הזכיר אותה כסוגייה שהיתה שנוייה במחלוקת בין הצדדים.

המשיב אמנם – טען בנושא הפרשי הצמדה וריבית בערעורו על פסק הדין בתביעה הקודמת, בטענה שבית המפשט המחוזי נמנע מלפסוק לתובע הפרשי ריבית והצמדה בגין הסכום שנפסק החל מיום הגשת התביעה הקודמת ועד יום מתן פסק הדין. טענתו זו של המשיב נדחתה בשל העובדה שבית המשפט המחוזי פעל, בהתאם להסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים מכח סעיף 79א לחוק בתי המשפט. דהיינו – הטענה שהועלתה התייחסה בעבור השנים 1994-1999, אשר בית המשפט המחוזי בתביעה הקודמת פסק התמורה לשנים אלה בלבד.

ובעניין זה קבע בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 15.4.07 ברע"א לבייב ואח' נ. שמעון גילר, מפי כב' השופט אליקים רובינטיין (לא פורסם) כי:

"דומה לעת הזאת, כי מאחר ששיטת החישוב לתמורה בעבור פעולותיו של המשיב היא שיטת התמלוגים, עסקינן במערכת יחסים חוזית, המטילה על המבקשים חיוב לשיעורין תוך קיומן של עילות תביעה נפרדות, ואין לומר כי תביעה בשל אי תשלום אחר או יותר מן השיעורים בלעה בתוכה את העילות כולן ובכללן את העתידות שבהן. ע.א. 367/88 מ. שושן חברה לבניין ופיתוח נ. רמות גזית בע"מ פד"י ל"ט(1) 633-638. לעניין זה חל הכלל רק לגבי שיעורים שמועד פרעונם כבר הגיע במועד הגשת התובענה הראשונה... על התובע לכלול את תביעותיו בגין אי קיום אותם שיעורים במסגרת תובענתו הראשונה ולא יהיה מנוע מלתובעם בתובענה אחת.
נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי תשנ"א 76".

מכאן שאין מקום לטענה כאילו ויתר או "כבש" המשיב במסגרת התביעה הקודמת טענתו על זכותו לקבלת הפרשי הצמדה החל ממועד עריכת ההסכם ועד יום הגשת התביעה. כל זאת משום שהתביעה הקודמת, כפי שנקבע בהחלטת רע"א 7286/06, קיומה בשל עילת תביעה נפרדת מן העילה דנן, וכאשר בתביעה הקודמת לא נוצר כל צורך בסוגייה.

, אפילו תמצי לומר כי המשיב ויתר על זכותו לקבל הפרשי הצמדה במסגרת התביעה הקודמת – הרי שאין בויתור זה כדי להשליך על תביעה זו אשר מתבססת על תקופת תמלוגים שונה מזו של התביעה הקודמת גם אילו ויתר המשיב על זכותו לקבל הפרשי הצמדה בגין התקופה נשוא התביעה הקודמת – הרי בכך לא ויתר על זכות זו במסגרת תביעה זו, המתייחסת לתקופה שונה ועילת תביעתה – נפרדת.

כך גם אינני מקבלת את טענת השתק פלוגתא, ככל שהיא מתייחסת לאמרות המשיב בתצהיר עדותו הראשית ביחס לזכאות התובע לתשלום על פי שיטת התמלוגים מכח הוראות סעיף 51 לחוק החוזים (חלק כללי), סעיפים 76-82 לתצהיר עדותו הראשית).

טוען המשיב כי שיטת התמלוגים נבחרה על ידו מכח זכות הבחירה בין חיובים חלופיים, הקנוייה לנוכח מכח הוראות סעיף 51 לחוק החוזים (חלק כללי). המשיב טוען טענה זו כטענה חלופית. הבחירה בשיטת התמלוגים ביחס לתקופה נשוא תביעה זו נעשתה על ידו לאחר מתן פסק הדין בתביעה הקודמת. ברי כי לא ניתן לקבל הטענה לפיה המשיב יכול היה להזקק לסוגיה זו במסגרת הליי התביעה הקודמת.

גם מטעם זה נדחית טענת השתק הפלוגתא.

לסיכום אומר כי ארבעת התנאים הדרושים להקמתו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים בענייננו ועל כן הטענה נדחית.

העולה מכל המקובץ כי הבקשה למחיקת קטעים מתצהיר עדותו הראשית של המשיב מחמת השתק שיפוטי, חוסר תום לב והשתק פלוגתא נדחית.

אני מחייבת את המבקשים לשאת בהוצאות שכ"ט עו"ד המשיב בגין בקשה זו בסך של 5,500 ₪ + מע"מ כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשגר העתקי החלטה זו לצדדים.

ניתנה היום, ט"ו באייר, תשס"ז (3 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

_______________________
דליה מארק-הורנצ'יק
, שופטת








בשא בית משפט שלום 155199/07 לב לבייב, לידר קומפני 1992 בע"מ, לידר ניהול ופיתוח בע"מ נ' גילר שמעון (פורסם ב-ֽ 03/05/2007)