פסקי דין על כהן בנימין | פסקי דין על כהן גאולה | פסקי דין על ועדת הזכאות לפי חוק תוכנית יישום ההתנתקות התשס"ה 2005

192/06 וע     10/05/2007




וע 192/06 כהן בנימין , כהן גאולה נ' ועדת הזכאות לפי חוק תוכנית יישום ההתנתקות התשס"ה 2005




1
בתי המשפט

וע 000192/06
בית משפט השלום ירושלים
10/05/2007
תאריך:
כבוד השופטת ענת זינגר

לפני:

1. כהן בנימין

2. כהן גאולה

בעניין:
המערערים
יוסי פוקס

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
ועדת הזכאות לפי חוק תוכנית יישום ההתנתקות התשס"ה 2005
המשיבה
מני פילזר

ע"י ב"כ עו"ד
פסק - דין

1. עניינו של

פסק דין
זה באותה סוגיה, שהעסיקה אותי כבר ב

פסק דין
וע 167/06, 136/06 גרשנזון דוד ואח' נ. ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות תשס"ה - 2005. (להלן:"פרשת גרשנזון"). ביסוד המחלוקת שבין הצדדים עומדת השאלה כיצד יפוצה בעל זכות שכירות בדיור ציבורית (להלן:"שוכר ציבורי"), המחזיק בשני בתים שחוברו.
על אף שבפרשת גרשנזון התייחסתי בהרחבה לסוגיה האמורה, המקרה שבפני
י הוא ספיח של אותה סוגיה, הדורש השלמת מה וכך אעשה.

פרשת גרשנזון:

2. בפרשת גרשנזון שעסקה בשוכרים ציבוריים, קבעתי, בין השאר, את הדברים הבאים:

א. הגדרת "שטח הבית" שבסעיף 1 לתוספת השנייה, בחוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה - 2005 (להלן: "חוק ההתנתקות"), תחול בנפרד ביחס לכל אחד משני הבתים שהיו בידי השוכר הציבורי, אף אם הבתים חוברו, ואף אם שטחם הכולל עלה על 80 מ"ר.
משמעות קביעה זו הינה כי אף אם השטח הכולל של שני הבתים שחוברו, עלה על המינימום של 80 מ"ר, עדיין יוכל, כל אחד מהבתים, ליהנות מהטבת השטח המינימאלי. הטבה, על-פיה אם שטחו של בית היה קטן מ- 80 מ"ר, ייערך התחשיב לגביו, כאילו היה שטחו 80 מ"ר.
כך לדוגמא במקרה של שני בתים שחוברו ואשר שטחו של כל אחד היה 60 מ"ר, ייערך תחשיב הפיצוי כאילו השטח הכולל עמד על 160 מ"ר (כפל של 80 מ"ר, המהווה את השטח המינימאלי לכל בית) ולא על בסיס השטח של - 120 מ"ר, שהיווה את השטח הכולל, בפועל.
להלן: "סוגיית השטח המינימאלי".

ב. במקרה של שני בתים שחוברו יש מקום למתן כפל המענקים נשוא סעיף 44 ו- 45 לחוק ההתנתקות, כלומר כפל מענק הוצאות הובלה והתארגנות (להלן:" מענק הובלה") וכפל מענק לדמי שכירות (להלן:" מענק שכירות").
להלן:"סוגיית כפל המענקים".

ג. אין מקום למתן כפל התוספת, המשולמת מעבר לבסיס הפיצוי, בהתאם לחלופות שבסעיפים 5(ב)(3)(א)-(ה), לתוספת השנייה לחוק ההתנתקות.
להלן:"סוגיית כפל התוספת".

3. לגבי סוגיית השטח המינימאלי וסוגיית כפל המענקים, ציינתי בפרשת גרשנזון, כי לטעמי - ראוי היה לנקוט במבחן הפונקציונאלי, הוא המבחן הפיזי (וזאת מבין המבחנים שהוצעו באותה הפרשה). כלומר, לבדוק אם מבחינה פיזית משמשים הבתים כאחד, ואם התשובה חיובית לפצותם כבית אחד. סברתי כי כאשר הבתים חוברו, אין מקום שתהא נפקות לעובדה שמלכתחילה דובר בשני בתים נפרדים.
חרף עמדתי זו, קיבלתי את הערעור, באותן סוגיות, על אף שהבתים שם חוברו - וזאת רק על יסוד טענת הפליה שהעלו המערערים, לנוכח אופן פועלה של המשיבה במקרים אחרים ומשמצאתי ממש בטענה זו.
מצאתי שלא הייתה הצדקה להבחנה שעשתה המשיבה בין מקרים האחרים אליהם הפנו המערערים, לבין המקרים נשוא פרשת גרשנזון ומשהמשיבה דבקה בעמדתה, כי במקרים האחרים יש ליתן הפיצוי, על בסיס כל בית בפני
עצמו - קבעתי כי כדי למנוע הפליה, יחול אותו הדין גם ביחס למערערים, בפרשת גרשנזון.

4. ככל הנוגע לסוגיית כפל התוספת, משנמצא שהמשיבה לא נתנה את כפל התוספת, גם בכל התקדימים אשר ביחס אליהם נטען להפליה בסוגיות האחרות, לא קיבלתי את הערעור ודחיתי את טענות המערערים בראש זה.
קבעתי כי לעניין כפל התוספת ינהג המבחן הפיזי, כלומר : "הן חוכר והן שוכר, שהתגוררו בשני בתים שחוברו ושימשו בפועל כבית אחד, יקבלו את התוספת הכרוכה בוותק, רק פעם אחת ובגין בית אחד".

5. מאחר שבאותה פרשה ניתן

פסק דין
מפורט, בו נימקתי טעמיי, אין אני רואה מקום להאריך ולשוב, על אותם הדברים.
האמור שם, מאומץ אפוא על דרך ההפניה ויהווה חלק בלתי נפרד, גם מ

פסק דין
זה.
להלן אדרש בקצרה, רק לשתי סוגיות מאותה הפרשה, הנדרשות להבנת המחלוקת הנוכחית.

תחולת סעיף 41 לחוק, על שוכר ציבורי:

6. בפרשת גרשנזון בעניין סוגיית כפל התוספת, היו הצדדים חלוקים בשאלה, האם הוראת סעיף 41 לחוק ההתנתקות, חלה גם על שוכר ציבורי או שעניינה רק בחוכר.
סעיף 41 קובע :
"לא יקבל אדם פיצוי לפי מסלול ב' ... בשל יותר מבית מגורים אחד, ואם הוא זכאי לפיצוי כאמור בשל יותר מבית מגורים אחד - יקבל את הפיצוי בשל בית המגורים שבחר."

7. המערערים בפרשת גרשנזון טענו שהוראה זו נוגעת רק לפיצוי של חוכר במסלול ב', בעוד הוראה מקבילה לא נקבעה ביחס לשוכר ציבורי. מטעם זה טענו שיש ליתן להם את כפל התוספת, (התוספת הקבועה בסעיף 5(ב)(3)(א) -(ה) לתוספת השנייה), בהיותם בעלי זכות שכירות ציבורית, בשני בתים.
המערערים טענו שיש לכבד את החלטת המחוקק, אשר ביחס לחוכר קבע מפורשות כי לא יינתן כפל הפיצוי במסלול ב' גם כאשר למפונה שני בתים, אך לא מצא לקבוע הוראה דומה, או מקבילה, ביחס לשוכר ציבורי.

8. מנגד טענה המשיבה, באותה הפרשה, כי אין מקום למתן כפל התוספת לשוכר ציבורי, שכן זו מהווה את הפיצוי המקביל לפיצוי הניתן לחוכר, במסלול ב'.
לטענתה, משהחוק מורה כי אין ליתן לחוכר תשלום כפול במסלול ב', הוא הדין מקל וחומר בתוספת הפיצוי, לגבי שוכר ציבורי, זאת אף בהעדר הוראה מפורשת, ובהיות זכות השכירות הציבורית, נחותה מזכות החכירה.
נטען שמתן כפל התוספת לשוכר ציבורי, בעוד אין מחלוקת שלחוכר לא ניתן כפל הפיצוי, נשוא מסלול ב', תשבש את המדרג שבין הזכויות (לעניין אותו מדרג, ר' דברי ב

פסק דין
גרשנזון, סעיפים 9-2).

9. המערערים באותה פרשה טענו שאין מקום שהמשיבה תעשה מעין קל וחומר, כאמור לעיל, וזאת הן משום - שלא בהכרח יש מקום לעשות קל וחומר ממין זה, והן משום שהדבר חורג מסמכותה.
כדוגמא הפנו המערערים שם, לכך שייתכן כי המחוקק רצה להיטיב דווקא עם השוכרים הציבוריים, שכן בדרך כלל אלה משתייכים למעמד אקונומי נמוך יותר. לפיכך טענו כי ייתכן שמחוקק סבר שמי שידו לא השיגה לרכוש זכות חכירה, ראוי ליתן לו - כפל התוספת, בעוד מי שהיה בעל זכות חכירה, אין מקום ליתן לו הטבה זו.

10. המערערים הפנו עוד, להוראת סעיף 11 לחוק, הקובעת את סמכות המשיבה והמקנה למשיבה סמכות לקבוע פיצויים "לפי הוראות חוק זה". לדבריהם, למשיבה לא הוקנתה סמכות לפרש את החוק ולהוסיף בו דברים שלא נכתבו. בהקשר זה נטען שהמשיבה הינה גוף מינהלי, ולא גוף מעין שיפוטי, כפי שאף נקבע בבג"ץ 1661/05 בפסקה 167.
נטען, כי אף אם לבית המשפט יש סמכות לפרש את החוק על בסיס היקש, קל וחומר וכיו"ב, אין זה הדין לגבי המשיבה שהינה גוף מינהלי, ולפיכך היא חרגה מסמכותה.
המערערים בפני
י, שבים על אותן הטענות.

11. בפרשת גרשנזון אישרתי את מסקנת המשיבה, שאין מקום למתן כפל התוספת, אם כי קבעתי שאין צורך להיזקק כלל לסעיף 41 לחוק ולשאלת תחולתו גם על שוכר ציבורי.
קבעתי כי בשאלת כפל פיצוי לפי מסלול ב' בחוכר, או כפל התוספת בשוכר, יש להידרש למבחן הפיזי - פונקציונאלי ומקום בו הבתים חוברו ושימשו בפועל כבית אחד, אין ליתן כפל של אותו פיצוי (בין בחוכר ובין בשוכר ציבורי) ולו מחמת שמדובר בבית אחד.
עוד אמרתי כי לטעמי סעיף 41 - נועד למקרה בו היו שני בתים נפרדים ומטרת הסעיף הייתה להבהיר כי אף במקרה שכזה, לא יינתן כפל הפיצוי לפי מסלול ב'. כאמור, כשהבתים מחוברים, ינהג דין זה, אף ללא היזקקות לאותו סעיף.
הסברתי שתוצאה זו אף מתיישבת עם מהות פיצוי זה, המהווה למעשה הטבה מעבר לחסרון הכיס, בגין שווי הבית. ר' האמור בסעיפים 34-37 שם.

12. וכך אמרתי בסעיף 34 ל

פסק דין
:
"לטעמי, הוראת סעיף 41 לא נועדה לחול על מקרה בו שני הבתים חוברו.
הוראת סעיף 41 לחוק באה להבהיר, כי אף מקום בו החזיק אותו המפונה, בשני בתים נפרדים ולא מחוברים (לדוגמא, האחד בנווה דקלים, והאחר בנצר חזני) - גם אז אין מקום ליתן למפונה את כפל מסלול ב'.
מקום בו הבתים חוברו, אין כלל צורך להיזקק לסעיף 41, כדי להגיע לתוצאה שלא יינתן כפל מסלול ב', וכן שלא יינתן כפל התוספת, הניתנת לשוכר ציבורי."

13. ציינתי עוד כי אין צורך בנסיבות אלה גם להכריע אם מדובר בלאקונה משום שהמחוקק לא צפה כלל אפשרות שלשוכר ציבורי יהיו שני בתים נפרדים וזאת לנוכח מהותה של זכות מיוחדת זו, או שמא סעיף 41 נועד לחול גם על שוכר ציבורי.
הבהרתי בהערה שצוינה כהערת אגב, שבמידת הצורך, היה ניתן לטעמי, גם לפרש את סעיף 41 בהרחבה, כך שיחול אף על שוכר ציבורי וזאת, בין השאר, בהתחשב בדרוג שקבע המחוקק בין הזכויות, באופן שזכות השכירות היא אכן נחותה ביחס לזכות החכירה.
משמע - בהערת אגב, ציינתי כי עמדתי היא שאין מקום ליתן את כפל התוספת, גם מקום בו היו לשוכר ציבורי שני בתים נפרדים.
(לסוגיה זו בהרחבה, ר' סעיפים 34-41 בפסק הדין האמור).

חלוקת מספר הנפשות בין הבתים לצורך מתן כפל המענקים:

14. בפרשת גרשנזון קיבלתי כאמור, את הטענה שיש ליתן מענק הובלה ומענק שכירות בכפל וזאת על יסוד טענת ההפליה בלבד.
על אף שמענקים אלה קשורים במספר הנפשות שהתגוררו בבית המפונה (ר' סעיף 44 ו- 45 לחוק), לא נדרשתי בהכרעתי שם, לאופן בו תבוצע חלוקה תיאורטית של נפשות בני המשפחה, בין שתי הדירות שחוברו, בתיקים בהם סירבה המשיבה בתחילה ליתן את כפל המענקים.
וכך אמרתי בסעיף 50 לפסק הדין, האמור:

"בשולי הדברים אציין, כי המשיבה גם העלתה טענות באשר לאופן בו ראוי לחלק את מספר הנפשות בין הבתים ולמדיניות בה החליטה לנהוג (אף שהוכח שגם בעניין זה לא נהגה תמיד בעמדה אחידה).
סוגיה זו אינה דורשת את התייחסותי, לנוכח מספר הנפשות, במשפחות המערערים שבפני
י, ולו מטעם זה אין אני נדרשת אליה. אין אני נדרשת, לא לצדקת החלוקה לה טוענת המשיבה (אף שלא תמיד היא נוהגת על-פיה), ולא למקור סמכות המשיבה, לקבוע כי החלוקה תבוצע, באופן זה או אחר.
אפנה לכך שבערעור וע 124/06, הסכימה המשיבה שהחלוקה תהא בהתאם לבחירת התובע."

15. לאחר מתן פסק הדין בפרשת גרשנזון, הודיעה המשיבה כי בכוונתה לפעול בהתאם לו וזאת גם בתיקים אחרים, שהיו תלויים ועומדים בפני
, אשר טרם הוכרעו, ואשר בהם הועלו שאלות דומות. המשיבה לא סברה שיש מקום לפיצוי נוסף, בתיק דנן, וזאת חרף ההכרעה בפרשת גרשנזון, המערערים חולקים על כך, ומכאן הצורך לשוב ולהידרש לאותה הסוגיה.
עובדות המקרה שבפני
:

16. המערערים הם בעל ואישה שהתגוררו בנווה דקלים. המערערים תבעו פיצוי, בין השאר, בגין זכויותיהם בנכס שצוין על ידיהם בתביעתם בכתובת - "613/614 נווה דקלים" ואשר בתביעה נטען כי זכויותיהם בו הם של שוכר בדיור ציבורי. המערערים טענו כי ביחד עימם התגורר בנכס בנם, שראל ראובן, שהינו יליד נובמבר 1984.
בעניין תביעתם זו, ניתנו על ידי המשיבה שלוש החלטות.

17. החלטה מיום 11.1.06:
בהחלטה מיום 11.1.06 הכירה המשיבה בתביעת המערערים, ככל שזו נגעה לבית 613, וזאת על אף שלא הוצג חוזה השכירות עם עמידר. הועדה הסתפקה במסמכים חלופיים של חברת עמידר, מהם עלה כי הבית הושכר למערער והוא החל להתגורר בו מיום 1.10.94.
ככל הנוגע לבית 614 הוצג חוזה שכירות בין המערערים לבין אגודת נווה דקלים, אך היה צורך להציג מסמך/מסמכים מהם יהא ניתן ללמוד גם כי שכירות זו, הייתה מכוח הרשאה של חברת עמידר. בהקשר זה הוצג מכתב של מר בוחבוט, רכז בכיר בחברת עמידר משנת 2003, לפיו "בית 613/2" הושכר לאגודה לצורך השכרתו למערער.
הועדה ציינה שאין בפני
ה אסמכתה כי בית 613/2 המצוין במכתב, ובית 614 הם אותו הבית וכן היא מתקשה להבין מדוע היו המערערים זכאים לשני בתים בשכירות ציבורית, לנוכח גודל המשפחה (3 נפשות). בהמשך לאמור נקבע כי ייערך בירור מול חברת עמידר, טרם למתן פיצוי בגין בית זה.
ככל הנוגע לעניינו, נקבע באותה החלטה, כי בגין בית 613 יינתן פיצוי בגין זכות שכירות ציבורית, על בסיס שטח של 80 מ"ר + 15% (בהתאם להגדרת שטח הבית, שבתוספת השנייה ועל אף שהשטח בפועל היה 69.5 מ"ר) וכן תוספת, על בסיס וותק של למעלה מ- 8 שנים. (ר' סעיף 5(ב)(3)(ה) לתוספת השנייה).
בסיס הפיצוי הועמד על 351,900 ₪ והתוספת הועמדה על 160,000 ₪ ובסך הכול בגין בית 613 ניתן פיצוי בסך 511,900 ₪.
בנוסף נקבע מענק שכירות בסך 21,600 ₪ ומענק הובלה בסך 14,000 ₪.
18. החלטה מיום 22.2.06:

לאחר שנערך בירור עם חברת עמידר, ניתנה ביום 22.2.06 החלטה נוספת, בעניין המערערים וזאת בהתייחס לזכויותיהם בבית 614 או 613/2. בהחלטה זו הכירה המשיבה בזכויות גם בבית השני. בגין בית זה הורתה המשיבה כי המערערים יקבלו פיצוי נוסף בסך 351,900 ₪ בהתאמה לפיצוי בגין הבית הראשון. אך הועדה סברה שאין מקום למתן התוספת המבוססת על ותק, גם בגין בית זה, בנמקה -

"בסעיף 41 לחוק נקבע כי תובע לא יפוצה לפי מסלול ב' בשל יותר מבית אחד, אלא שסעיף זה איננו מתייחס לשוכרים בדיור ציבורי והתובעים, כשוכרים בדיור ציבורי, זכאים לתוספת לפי סעיף 5 לתוספת השנייה לחוק בהתאם לוותק. התובעים קיבלו את תוספת הפיצוי לפי סעיף 5 בגין בית 613/1 ולכן הועדה סבורה כי לעניין בית 613/2 (614) הרי שאין לפצותם בתוספת האמורה שכן, מטרת החוק הינה מתן תוספת תשלום לפיצוי לפי מסלול א' בהתאם לוותק התובעים פעם אחת בלבד גם לבעל זכויות ב- 2 בתים. לא יעלה על הדעת כי תובעים, הרוכשים בתמורה מלאה 2 בתים, יקבלו תוספת בגין בית אחד בלבד עקב הוראתו המפורשת של סעיף 41 לחוק ואילו בעל זכות שכירות הפחותה מזכויותיהם יקבל פיצוי כפול, במקרה בו יש לו זכויות גם בשני בתים. לפיכך הועדה קובעת כי על אף שהדבר לא נאמר מפורשות בתוספת השנייה הרי שהכלל החל בסעיף 41 לחוק חל גם בענייננו והתובעים אינם זכאים לתוספת לפיצוי בהתאם לסעיף 5 לתוספת השנייה."

כמו כן - הועדה סברה שאין מקום ליתן פיצוי נוסף, בגין מענק שכירות ומענק הובלה, מאחר והמערערים כבר קיבלו את המגיע להם מכוח ההחלטה הראשונה ובהתאם למספר הנפשות שבבית (3).

19. החלטה מיום 6.8.06:
החלטה זו ניתנה בעקבות פניית ב"כ המערערים, לתקן את ההחלטה השנייה וליתן להם את כפל המענקים.
הועדה דחתה בקשה זו, בהחלטה מיום 6.8.06 בה ציינה כי על אף שבמקרה בו דובר בשני בתים, שלא נשכרו מכוח הסכם אחד (כמו במקרה דנן), ניתנו המענקים בכפל, אין לנהוג כך הפעם.
וכך נאמר בהחלטה זו:

"עם זאת, אין להתעלם מכך שהחוק קבע כי גובה המענק יהיה לפי מספר נפשות המתגוררות בבית המגורים (ובענייננו בתי המגורים). התובעים הצהירו כי בבתים מתגוררות 3 נפשות. החוק קבע כי עד 3 נפשות יינתן מענק בסך 14,000 ₪ בגין הובלה והתארגנות, וכן 21,600 ₪ בגין מענק לדמי שכירות. לפיכך מוצו זכויות התובעים למענקים עפ"י החוק במענק אחד בלבד ואין לזכותם במענקים נוספים. הענקת מענק נוסף לתובעים, יהא בה לעמדתנו משום עיוות של הוראות החוק והתעלמות מכוונתו הברורה של החוק להעניק מענק בסכום מסוים למשפחה המונה 3 נפשות.
ראוי לציין כי על אף שלועדה לא היה ברור מלכתחילה איזו הצדקה הייתה לאפשר לתובעים שכירות ב- 2 בתים ל- 3 נפשות בלבד, הרי נוכח תשובת עמידר, הועדה הכירה בזכויותיהם מתוך שאין הגבלה בחוק לעניין זה. אולם באופן דומה הועדה אינה מוכנה להתעלם מכך שהיענות לבקשת התובעים למענקים נוספים, יוצרת עיוות של הוראות החוק וכוונת המחוקק כאמור."

טענות הצדדים:

20. טענות המערערים מתחלקות לשני ראשים - המערערים טוענים:
א. כי יש ליתן להם גם את כפל התוספת, כלומר פיצוי נוסף בסך 160,000 ₪.
ב. ב. כי יש ליתן להם כפל מענק הובלה ומענק שכירות, כלומר תוספת כוללת בסך
35,600 ₪.
סוגיית כפל התוספת:

22. המערערים טוענים כי במקרה דנן לא מתקיים המבחן הפיזי - פונקציונאלי ולפיכך נדרשת הכרעה אם הם זכאים לכפל התוספת, לנוכח העובדה שסעיף 41 מדבר על פיצוי "לפי" מסלול ב' ולא על תוספת הפיצוי לשוכר ציבורי. לטענתם מקרה כמו המקרה דנן, לא הוכרע בפרשת גרשנזון, מאחר וחלק מאמירותיי שם, בהקשר זה, היו בבחינת הערת אגב בלבד.

23. לטענת המערערים, במקרה דנן, היו הבתים מחוברים רק באמצעות דלת אחת, אך כל בית נותר כמבנה נפרד ושלם בפני
עצמו ואף שימש כיחידת מגורים עצמאית. בהודעה שניתנה על ידם ביום 6.2.07 וזאת לאחר מתן

פסק דין
גרשנזון, נאמר -

"תיק זה שונה במהותו משאר התיקים המצוינים בהחלטה שכן בתי המערערים חוברו רק בדלת מעבר ביניהם, להבדיל מהריסת הקיר וצרוף שני הבתים למקום מגורים אחד, כפי שנעשה בתיקים הנ"ל (הכוונה לתיקים בפרשת גרשנזון - תוספת שלי ע.ז.)
כל בית נוהל בצורה עצמאית. בבית אחד התגוררו המערערים עם בנם שראל ואילו הבית השני היה בית הארחה אשר שימש אותם כאשר הגיעו אורחים."
24. בהמשך לדברים אלה - חוזרים המערערים על כל טענותיהם מפרשת גרשנזון והם טוענים שיש ליתן להם את כפל התוספת, שכן סעיף 41 לא חל על שוכר ציבורי, אלא על חוכר בלבד והמשיבה לא הייתה מוסמכת ללמוד ממנו בקל וחומר או בכל מידה אחרת, מהו הדין בעניינם.
טענות המערערים הובאו בהרחבה ב

פסק דין
גרשנזון ולפיכך איני מפרטת אותן שוב, מעבר לאמור לעיל, ור' עוד שם.

25. לדיון ביום 10.4.07 התייצב המערער והבהיר כי הוא אב לשישה ילדים, אשר שראל הוא הקטן שבהם. לדבריו, עת שעבר לגוש קטיף התגוררו עימו חמישה מבין ילדיו. באותה עת היו כבר כל ילדיו בוגרים, למעט הקטן שהיה בן 10 ולפיכך המשיכה המשפחה להתגורר בשתי הדירות, באותו מצב בו נרכשו בהם הזכויות - "רק בשלב מסוים הן חוברו באמצעות דלת בלבד". לטענתו נשארו שני מטבחים ובפועל אף נעשה שימוש בשני המטבחים. המערער התייחס לכך שדרך מגורים זו הקלה על המשפחה שהינה שומרת מצוות, בעוד שניים מילדיה אינם.
לדבריו משנת 2003-2004, נותר עימם רק שראל והדירה השנייה שימשה לאירוח הילדים, בעת ביקורם. עוד אמר כי בשנת 2004, ככל הנראה לאחר היום הקובע, עבר אחד מהבנים הבוגרים להתגורר בדירה השנייה, לאחר גרושיו.

26. אציין כבר כעת כי המשיבה התנגדה לדברים אלה, בציינה שמדובר בעובדות חדשות. ב"כ המשיבה ציין כי בהחלטת הוועדה היא לא נדרשה כלל למבחן הפיזי ולפיכך אם לעמדת המערערים, התעורר כעת בעקבות פרשת גרשנזון, הצורך להכריע במבחן זה, עליהם לבקש להשיב את הדיון אל המשיבה, כדי להציג ראיות נוספות.
ב"כ המשיבה הבהיר, עם זאת, כי לעמדת המשיבה, גם לנוכח הטענות העובדתיות החדשות אין מקום לקבלת הערעור, בהתחשב באמור, ב

פסק דין
גרשנזון.

27. המשיבה טוענת כי במקרה דנן, הבתים חוברו ולפיכך בהתאם לקביעות בפרשת גרשנזון אין מקום לכפל התוספת. המשיבה מפנה לכך שב"כ המערערים הסכים להמתין עם בירור ערעור זה, עד להכרעה בפרשת גרשנזון, ומכך משתמע שאף הוא סבר שמדובר בעובדות דומות.
לעמדת המשיבה לא הוצגה תשתית עובדתית לטענה שחיבור הבתים, אינו עומד במבחן הפונקציונלי ולפיכך ההכרעה בפרשת גרשנזון, דינה לחול גם במקרה זה.

28. המשיבה מוסיפה וטוענת כי מכל מקום, גם אם ייקבע ששני הבתים של המערערים, לא חוברו ביניהם באופן המספק למבחן הפיזי, אין מקום להתערב בהחלטתה, וזאת בין על יסוד ההנמקה שבהחלטתה, ובין על יסוד ההנמקות שניתנו, בהערת אגב, בפרשת גרשנזון.
דהיינו בין על ידי על ידי פרשנות מרחיבה ותכליתית לסעיף 41 לחוק, כך שיחול גם על שוכר ציבורי ובין באמצעות קביעה שקיימת בחוק לאקונה שיש להשלימה.
סוגיית כפל המענקים:

29. לעניין מענקי הובלה ושכירות טוענים המערערים כי משהוסכם בגרשנזון שחלוקת הנפשות בין הדירות, היא למעשה תיאורטית, שכן בני המשפחה עשו שימוש בשתי היחידות, אין מקום למנוע גם מהם לקבל פיצוי, על בסיס חלוקה תיאורטית.
כך אם נתייחס לעניינם כאילו אחד מבני המשפחה התגורר באחת היחידות ושני האחרים ביחידה האחרת, הם יהיו זכאים לקבל את כפל המענקים שכבר ניתנו להם, שכן בגין כל דירה יקבלו את המענק הנמוך הניתן לכל משפחה בגין דירה בה היו עד 3 נפשות (ר' סעיפים 44(ב)(1) ו- 45(א)(1)).

30. המערערים טענו בכתב הערעור כי משסעיפים 44(ג) ו - 45(ג) קבעו כי בגין פינוי "בית מגורים אחד", לא תהא זכות ליותר ממענק אחד, משמע בגין שני בתים קיימת זכות לכפל פיצוי ובמיוחד בעניינם, בו מדובר "בשתי יחידות נפרדות לחלוטין" (ר' סעיף 17 לכתב הערעור).
בכלל זה הפנו גם לוע 124/06, שם על יסוד הסכמת המשיבה, ניתן

פסק דין
חלקי בהסכמה, על-פיו בוצעה חלוקה תיאורטית של בני המשפחה, בהתאם לבחירת המערערים שם.
(להרחבה בעניין וע 124/06, שכונה על ידי הצדדים בטיעונם גם כפרשת נחמני - ר' עוד האמור ב

פסק דין
גרשנזון, בסעיף 42 שם).

31. המשיבה מפנה לכך שבהתאם לחוק תלויים שני המענקים, במספר בני המשפחה, כאשר התעריף הנמוך ביותר ניתן בגין 3 נפשות. המשיבה מפנה עוד לכך שבפרשת גרשנזון, הוחלט על מתן כפל המענק רק על יסוד טענת הפליה, כאשר בית המשפט ציין כי אחרת לא היה מוצא הצדקה לכך. בהקשר זה ממשיכה המשיבה וטוענת כי כאשר דובר במשפחה בת 3 נפשות, היא נהגה במדיניות עקבית ולא נתנה כפל המענקים ולפיכך משלא מתקיימת הפליה, אין מקום למתן כפל המענקים למשיבים, אשר לדבריהם היו רק שלושה.

32. בעת הדיון, אף הפנתה המשיבה לכך שהמערערים טוענים שכל השלושה התגוררו בפועל באחת מהדירות וממילא לטענתה אין מקום למתן המענקים בכפל.

הכרעה בטענות הצדדים:

סוגיית כפל התוספת:

33. בתחילת הדברים ייאמר כי אני מוצאת ממש בטענת המשיבה, שהמערערים לא הציגו בפני
ה תשתית עובדתית הנדרשת לטענותיהם שבערעור. יש ממש בהפניית ב"כ המשיבה, למכתב ב"כ המערערים מיום 19.10.05, שם קיימת הודאה בחיבור הבתים. באותו מכתב נאמר - "מרשיי התגוררו בשכירות ציבורית ברצף במשך 11 שנה בשני בתים מחוברים 614-613" (ההדגשה שלי - ע.ז.). אף לאחר שעיינתי בכל המצוי בתיק המוצגים, לא מצאתי שם אחיזה לטענות העובדתיות, שעליהן הסתמך ב"כ המערערים בטענותיו, והן אכן טענות חדשות.

34. המערערים לא יכלו אפוא לטעון בערעורם, כי מדובר בשני בתים נפרדים (ר' סעיף 17 לערעור), והיה עליהם לבקש לשם כך להציג ראיות נוספות במסגרת הערעור, או לחלופין לבקש להשיב את עניינם לדיון נוסף בפני
המשיבה, להצגת אותן הראיות. המערערים לא עשו כן וממילא לכאורה דין ההכרעה בפרשת גרשנזון, לחול גם על עניינם. יש ממש גם בכך שבעצם ההסכמה להמתין להכרעה בפרשת גרשנזון, או להכרעה בוע 124/06 (ר' הודעת המערערים, מיום 18.10.06), גלומה הודיה כי מדובר בעובדות דומות.

35. עם זאת, אין לטעמי מקום להשיב את הדיון למשיבה לבירור עובדתי נוסף וזאת, לא רק משום שלא הוגשה בקשה מסודרת לכך, אלא גם מהטעם, שלגרסתי אף בהתאם לעובדות להם טוענים המערערים (ואשר כאמור טרם הוכחו), אין הצדקה למתן כפל התוספת.
לטעמי בכל מקרה לא יהא מקום למתן כפל התוספת, זאת מאחר ואני סבורה שגם בהתאם לטענות העובדתיות החדשות, מתקיים המבחן הפיזי.

36. אין אני מקבלת את הטענה שבגלל שלא נהרס הקיר שהפריד בין הדירות, אלא נקבעה בו רק דלת, אין משמעות הדבר חיבור פיזי מספק, כדי לראות את שני הבתים כבית אחד.
- משהבתים חוברו, בין באמצעות דלת ובין באמצעות הסרת כל הקיר, המחבר בין שני "חלקי" הבית,
- ומשבבית התגוררו בני משפחה אחת, אף אם על-פי נוחותם, ומשיקולים משפחתיים, בחרו בחלוקה פנימית כזו או אחרת,
מתקיים לטעמי המבחן הפיזי.

37. כפי שציינתי כבר בפרשת גרשנזון; סעיף 41 נועד לקבוע כי גם במקרה של שני בתים, בשני ישובים נפרדים, לא תינתן התוספת בכפל (בין רק במקרה של חוכר, בהתאם לגישת המערערים ובין גם במקרה של שוכר ציבורי, בהתאם לגישת המשיבה) - קל וחומר שאין מקום למתן כפל התוספת, כאשר מדובר בשני בתים מחוברים, אף אם החיבור הוא באמצעות דלת בקיר, תחת הסרת כל הקיר.
בהתחשב באמור בסעיף 41, יש לפרש את המבחן הפיזי באופן מרחיב, כך שדי גם בחיבור באמצעות דלת כדי לקיימו, ובמקום בו שני "חלקי" הבית, שימשו את אותה המשפחה.
כאמור, לטעמי, אין נפקות לכך שבני המשפחה העדיפו שילדים מסוימים ישנו דרך קבע באחת מהדירות (כפי שהיה לטענתם עד 2003-2004) והאחרים בשנייה. משילדי אותה המשפחה התגוררו בדירות ואלה היו מחוברות באמצעות דלת, מתקיים המבחן הפיזי.

38. כמו כן, אף לולא התקיים מבחן זה, הייתי מגיעה לאותה תוצאה, באמצעות אימוץ אמירותיי, שהובעו באגב בפרשת גרשנזון.
אף לולא סברתי שהמקרה עומד במבחן הפיזי, גם בהתאם לטענות העובדתיות החדשות, עדיין לא הייתי פוסקת כי יש ליתן למערערים את כפל התוספת וזאת או על ידי קביעה שיש בעניין זה לאקונה (להבדיל מהסדר שלילי), אשר יש להשלימו בהתחשב ביתר הוראות החוק או לחלופין על ידי קביעה שיש לפרש את הוראת סעיף 41 פרשנות מרחיבה ותכליתית, באופן שההוראות המפורשות שנקבעו לגבי חוכר, יחולו גם לגבי שוכר ציבורי.
בשתי הדרכים הנ"ל התוצאה היא אותה התוצאה - אי מתן כפל התוספת גם לשוכר ציבורי, באופן המשמר את המדרג שנקבע בחוק, בין זכות החוכר לבין זכות השוכר ציבורי.
לעניין זה, ר' עוד האמור בהרחבה בפרשת גרשנזון סעיפים 38-41.

39. כמו בפרשת גרשנזון, כך גם במקרה דנן, אני סבורה שאין עדיין צורך להכריע, מהי הדרך הראויה יותר להגיע לתוצאה האמורה וזאת כאמור, מאחר שהמבחן הפיזי מתקיים וזאת אף לו היו מובאות ראיות לטענות החדשות של המערערים, ביחס לאופן החיבור והשימוש במבנים. בהמשך לאמור לעיל, הערעור בראש זה נדחה.

סוגיית כפל המענקים:

40. בסוגיה זו דעתי כדעת המערערים.
בכל המקרים שצוינו בפרשת גרשנזון, לא נערכה בדיקה ממשית כיצד התחלקו בני המשפחה, בשימוש בין שתי הדירות והמענקים ניתנו בכפל, על יסוד חלוקה תיאורטית של בני המשפחה בין הדירות. הקביעה הייתה למעשה שיש לחלק את בני המשפחה בין הדירות, כאילו חלקם גרו באחת מהדירות וחלקם האחר בדירה השנייה.
מאחר שבמקרה שבפני
י חלוקה תיאורטית שכזו אפשרית, רק באופן שבאחת מהדירות התגורר אחד מבני המשפחה ובשנייה השניים הנותרים, ממילא מתחייבת הכפלה של המענקים.

41. אין מקום לעמדה לאורה רק למערערים דנן, לא תינתן אפשרות לבצע חלוקה תיאורטית וזאת בדומה למקרים, נשוא פרשת גרשנזון וכן בדומה לייתר הערעורים, שהוחזרו למשיבה בעקבות ההכרעה שם.
אמחיש הדברים בדוגמא -
כאשר עסקינן ב- 4 נפשות, ניתן לטעון שעל אף שהדירות חוברו, בדומה למקרה דנן החלוקה תהא באופן שארבעה גרו בבית אחד בעוד בבית השני, לא התגורר איש. בהתאם לחלוקה זו היה ניתן מענק שכירות בסך 24,300 ₪ (ר' סעיף 45(א)(2) לחוק). בפועל מאפשרים לבני המשפחה לבצע חלוקה תיאורטית של בני המשפחה בין הדירות ולפיכך על בסיס חלוקה למשל ששלושה התגוררו באחד והרביעי באחר, או שניים בכל דירה - יינתן מענק שכירות כולל בסך 43,200 ₪ (ר' סעיף 45(א)(1) לחוק, כשהסכום הקבוע שם יוכפל).

מאחר שבמקרים האחרים, מבצעים חלוקה תיאורטית ממין זה, רשאים גם המערערים שבפני
י לטעון לחלוקה תיאורטית דומה ואין מקום שלגביהם ייטען שכל בני המשפחה התגוררו בדירה אחת, באופן שיוליד מענק נמוך יותר וזאת רק מאחר ומדובר על שלוש נפשות בלבד.
מאחר שבמקרה שבפני
י, אפשרית רק חלוקה תיאורטית אחת של הנפשות בין הדירות, ומשמעות אותה החלוקה היא הכפלת שני המענקים, הרי שכך יש לנהוג.
אין מקום לטענה שרק במקרה זה לא תותר החלוקה התיאורטית, לנוכח מספר הנפשות. עמדה שכזו יוצרת תוצאה מפלה.

42. אציין כי אני מסכימה עם המשיבה שמתן כפל המענקים הרלוונטיים מוביל לתוצאות בלתי הגיוניות, (בלשון המשיבה - "עיוות של הוראות החוק"), תוצאות אלה הינן בלתי הגיוניות לא רק מקום בו מדובר בשלוש נפשות אלא גם מקום בו מדובר בארבע נפשות ואף יותר, ובעניין זה ר' דברי בסעיפים 47 ו- 51, לפרשת גרשנזון. משהמשיבה בחרה ליתן המענקים בכפל, חרף האמור ומשעל יסוד אותה העמדה, בוצעה חלוקה תיאורטית בתיקים אחרים וכבר קבעתי כי לו על יסוד טענת ההפליה יש לפעול כן גם ביחס לייתר בעלי הדירות שחוברו - משמע יש מקום לבצע גם במקרה דנן, את אותה חלוקה תיאורטית.

43. בשולי הדברים אציין כי ב"כ המערערים טען שיוכל להציג מקרים נוספים בהם דובר בשני בתים של שוכרים ציבוריים שחוברו ואשר בהם התגוררו רק 3 נפשות ובוצעה חלוקה דומה. בסופו של יום, לא הוצגו בפני
מקרים שכאלה. עם זאת, מנגד, גם לא הונח בפני
מקרה בו סירבה הועדה ליתן המענקים בכפל, למשפחה המונה שלוש נפשות ואשר התגוררה בשני בתים שחוברו.
ניתן להניח כי ביסוד הדברים, עומדת העובדה שהמקרה בו ניתנו זכויות של שוכר ציבורי למשפחה עם ילד אחד וזאת בשני בתים, הוא אכן מקרה חריג. (כפי שאף עולה מהחלטת הועדה מיום 11.1.06, שם ביקשה לבדוק כיצד ארע הדבר, ר' שם בסעיף 7).

44. באשר לטענת המשיבה כי אין מקום לביצוע חלוקה תיאורטית, מאחר והמערערים מודים ששלושת בני המשפחה התגוררו בדירה אחת, אין מקום גם לטענה זו.
ראשית - כמו בטענה לגבי אופן החיבור כך גם עניין זה, הוא עניין עובדתי שעלה רק בפני
ערכאת הערעור, ולא בורר עד תום.
ושנית - ייתכן שגם ביתר התיקים לנו בניי המשפחה באחת מהדירות והשנייה שימשה לאירוח בנים בוגרים או כסלון בלבד וכדומה, אך חרף זאת הותרה באותם התיקים חלוקה תיאורטית, ולפיכך כך יש לנהוג גם עם המערערים דנן.

45. משאני מקבלת את טענות המערערים, כמובהר לעיל, אני נמנעת מלהתייחס לוע 124/06 - אך אזכיר רק כי, באותו מקרה, אכן הסכימה המשיבה שחלוקת הנפשות בין הבתים תהא על בחירת בסיס המפונה.

לסיכום, כשם שבוצעה חלוקה תיאורטית במקרים אחרים, כך יש לנהוג גם במקרה דנן ולפיכך הערעור מתקבל בראש זה.

סיכום:

46. אני דוחה את טענות המערערים ביחס לסוגיית כפל התוספת, אך אני מקבלת את טענתם לגבי סוגיית כפל המענקים.
בהמשך לאמור, תשלם המשיבה למערערים סכום נוסף בסך 35,600 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

בהתחשב בכך שהערעור נדחה בראש אחד והתקבל בראש אחד וכן בהתחשב באותם השיקולים בעטיים לא פסקתי הוצאות בפרשת גרשנזון, אני נמנעת מלפסוק הוצאות למי מהצדדים, גם בתיק זה.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים, בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום כ"ב באייר, תשס"ז (10 במאי 2007) בהעדר הצדדים.

ענת זינגר
, שופטת








וע בית משפט שלום 192/06 כהן בנימין , כהן גאולה נ' ועדת הזכאות לפי חוק תוכנית יישום ההתנתקות התשס"ה 2005 (פורסם ב-ֽ 10/05/2007)