פסקי דין על יהודית בריל | פסקי דין על יזהר בריל | פסקי דין על מריון צ'פלסקי

5166/98 א     05/02/2001




א 5166/98 יהודית בריל ,יזהר בריל נ' מריון צ'פלסקי




בעניין:

9



בתי המשפט


בית משפט השלום חדרה
א
005166/98


בפני
:
כב' השופט סברי מוחסן

תאריך:





בעניין:
1. יהודית בריל

2. יזהר בריל





התובעים


נ ג ד


מריון צ'פלסקי





הנתבע

פסק דין

1.
זוהי תביעה למימוש ערובה עקב הנזקים שנגרמו לתובעים, כתוצאה מעיכוב ביצוע

פסק דין
שניתן לזכותם נגד הנתבע, ביום 17.6.96, על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק ה.פ. 1092/92 (להלן: פסק הדין); העיכוב נמשך עד ליום 2.2.98 בו דחה בית המשפט העליון את ערעור הנתבע על פסק הדין המעוכב, בע"א 5056/96.

2.
רקע

הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשנת 1992, תובענה בה.פ. 1092/92 נגד התובעים (ואחרים) בה עתר, בין היתר, לשלול מהתובעים את זכויות הקנין שלהם בשתי דירות המצויות בחדרה, אשר קיבלו, לטענתם, מהמנוח יצחק רזניק ז"ל, בהעברה ללא תמורה.

ביום 17.6.96 דחה ביהמ"ש המחוזי (כב' השופט ח. פיזם) תביעת הנתבע נגד התובעים -המבוססת על הערות אזהרה שנרשמו לטובתו על הדירות- לאכוף עליהם רישום משכנתא על שתי הדירות.

במסגרת אותה תובענה נתקבלה תביעתם של התובעים (ואחרים) בת.א. 486/95, בה הוצהר כי התובעים זכאים לקבל הזכויות בדירות ולרשמן על שמם כשהן חופשיות מכל זכות צד שלישי בכלל, והנתבע בפרט.

הנתבע הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה (המר' 31625/96) לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן

פסק דין
בערעור שהגיש (להלן: בקשת העיכוב), וביהמ"ש המחוזי, לאחר ששמע
טענות התובעים, החליט לעכב את ביצוע פסק הדין (להלן: החלטת העיכוב) וקבע:



"הכלל הוא שכאשר יקשה להחזיר את המצב לקדמותו לאחר שהמערער יזכה בערעורו, כי אז מעכב ביהמ"ש את ביצוע פסק הדין עד למתן פסק הדין בערעור, וזאת בדרך כלל, כשמדובר בסכסוך הנוגע למקרקעין, כבנדוננו, וכאשר יש סיכוי (כבנדוננו) שהמערער יזכה בערעורו.


...בנסיבות, אני מעכב את ביצוע פסק הדין שניתן על ידי בתיק המ"פ 1092/92 מיום 17.6.96, ובתנאי שתוך 30 יום יפקיד המערער סך של 75,000 ₪, אם במזומן ואם בערבות בנקאית, לכיסוי נזקיהם של המשיבים, למקרה שידחה הערעור ויגרמו להם נזקים
".


התובעים ביקשו מביהמ"ש העליון לערער על החלטת העיכוב אולם בקשתם זו נדחתה. ערעור הנתבע על פסק הדין (ע.א. 5050/96) נדחה ביום 2.2.98.

משנדחה הערעור עתרו התובעים לביהמ"ש המחוזי (המר' 2243/98) לחילוט כספי הערובה ובית המשפט המחוזי (כב' השופט ח. פיזם) החליט, שתנאי לחילוט הערובה הוא

פסק דין
חלוט שיקבע את גובה הפיצוי בהליך שידון בבימ"ש השלום, ועל כן, בשלב זה, נדחתה הבקשה.

על החלטה זו הגישו התובעים בר"ע בבהימ"ש העליון (רע"א 2421/98), וזה דחה אותה בקובעו שאם סבר ביהמ"ש המחוזי שזו הדרך ההולמת , דהיינו – פתיחת הליך חדש ועצמאי בבימ"ש מוסמך,הוא לא מתערב בשיקול דעתו.

לאור זאת, התובעים הגישו התביעה נשוא דיוננו.

לטענת התובעים, כתוצאה ישירה מעיכוב ביצוע פסק הדין – עיכוב שנמשך, למעשה, מיום 7.6.96 ועד ליום 2.2.98 (להלן: תקופת העיכוב) – נמנעה מהם האפשרות לממש את זכויות הקניין שלהם בדירותיהם ולמכרן.


בתקופת העיכוב ירד שווי הדירות, לדידם, בסכום השווה ל – 30,000 $, כמפורט בחוו"ד
השמאי שצירפו לכתב תביעתם.

בהחלטת העיכוב, שניתנה במסגרת המר' 31625/96, נקבעו שני תנאים לזכאותם בחילוט הערובה והם: דחיית הערעור והוכחת נזקיהם, שמתקיימים לשיטתם של התובעים.

התובעים הוסיפו וטענו כי אינם מוגבלים בתביעתם זו לסכום הערובה שהופקדה ע"י הנתבע בהחלטת העיכוב.


4.
הנתבע סבור כי דין התביעה להדחות מהטעמים הבאים:
א.
לא הוכח רשלנות מצד הנתבע בהוצאת צו העיכוב, ואין מפצים בעל דין על נזק שנגרם לו עקב צו בית משפט שניתן כדין.
ב.
אין קשר סיבתי בין ירידת ערך הדירות לבין החלטת העיכוב. התובעים לא ביקשו למכור את הדירות בבקשתם לחילוט הערובה ולא התכוונו ממשית למוכרן ובדרך כלל ערכם של המקרקעין, שאינן נכס בר פחת, עולה וירידת הערך היתה עקב תנאי שוק ומדיניות ממשלתית שאותם לא יכול הנתבע לצפות בעת הגשת בקשתו לצו העיכוב, ולא נגרמה כתוצאה מצו העיכוב עצמו. כשם שלא ניתן לתבוע נזק שייגרם על ידי פיחות מטבע, הוא הדבר ביחס לירידת ערך הדירות.
ג.
הדיונים, בקשר לזכויות התובעים, עוד לא הסתיימו.
ד.
התובעים השכירו את הדירות בתקופת העיכוב ולשם כך יש לנכות מהנזקים, שיקבע ביהמ"ש, את הפירות מדמי השכירות. בהשכרת הדירות ע"י התובעים, בעצם, מימשו זכותם הקניינית.
ה.
לפי חוו"ד המומחה מטעם ביהמ"ש ירד ערכן של הדירות ב- 10,036 $ בלבד ולא ב- 20,000 $.

ד י ו ן

5.
אין מחלוקת בין הצדדים כי התביעה מבוססת על האמור בהחלטת העיכוב בהמר' 31625/96, בה עוכב ביצוע פסק הדין בתנאי שתופקד ערובה לכיסוי נזקי התובעים למקרה שיידחה ערעור הנתבע ויגרמו לתובעים נזקים, וכי הערעור שהוגש (ע"א 5056/96) נדחה.

הנתבע טען כי צו עיכוב ביצוע פסק הדין ניתן כדין והוא לא ניתן כתוצאה מרשלנות מצידו, לפי האלמנטים הדרושים לקיום רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין, וגם לא לפי אלה שבדיני החוזים. הנתבע סבור כי אין מפצים בעל דין על נזק שנגרם לו עקב צו בית משפט.

אין בדעתי לקבל טענת הנתבע מאחר ועילת התביעה, בה עסקינן, איננה חוזית ואף לא מבוססת על רשלנותו של הנתבע בהשגת צו העיכוב. התובע מבקש את מימוש הערובה שהופקדה בהתאם להחלטת העיכוב, בה הצטווה הנתבע להמציא ערובה בסך של

75,000₪ לכיסוי נזקי התובעים באם יידחה הערעור. לעניין עילת התביעה שבפני
י, יפים הם דבריו של כב' הנשיא השופט מ. שמגר:



" החיוב לשפות את הצד השני ולהביא ערבות להבטחת השיפוי אינם יוצרים, בכל מקרה, עילת תביעה בנזיקין או יחסים חוזיים בין הזכאי לשיפוי לבין החייב בו. החיוב קם בהתאם להחלטתו של בית המשפט, שניתנה מכוח סמכותו הטבועה להתנות את מתן צו המניעה או מתן צו אחר, בעריכתן ובהגשתן של התחייבות וערבות כדי ליצור, על יסוד סמכותו האמורה, בסיס משפטי להפעלתו של החיוב" (ע"א 732/80 ארנס ואח' נ' בית
אל – זכרון יעקב", פד"י לח (2) 645, 662; להלן: הלכת ארנס).

סמכותו של בית המשפט לחייב את הנתבע בהמצאת ערובה מעוגנת בתקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, ואף מכוח סמכותו הטבועה הנ"ל.

משמע, התביעה דנא לא נסמכת על רשלנות הנתבע בהשגת צו העיכוב, והיא מבוססת רק על הערובה שנתן הנתבע, עת נתן לו ביהמ"ש המחוזי צו העיכוב. לעניין זה נפסק בהלכת ארנס:

"
אשר לעוולת הרשלנות, הרי גם היא, ברוב המקרים, אינה אכסניה נאותה, כדי לעגן בה את החיוב המבוקש, שכן אנו דנים בעניין מתוך ההנחה, שהנזק שנגרם עקב צו המניעה הזמני הינו תוצאתו של הליך שננקט בתום לב, ללא זדון וללא התרשלות
." (שם, עמ' 655).

במקרה שבפני
י, הותנה כניסתו לתוקף של צו עיכוב ביצוע פסק הדין בהפקדת הערובה להבטחת נזקי התובעים באם יידחה ערעור הנתבע, ומעצם הפקדת הערבות וקבלת צו העיכוב למדים כי הסכים הנתבע/המערער לקבל על עצמו את החיוב ונטל על עצמו הסיכון שיחוייב בתשלום פיצויים ללא הוכחת רשלנות מצידו, "
וזהו המחיר שהאיש המבקש צו ביניים צריך לשלם עבורו , ויש לדרשו לגבי כל צו ביניים, מלבד אולי במקרה ברור של תרמית
" (ע"א 826/75 חל"צ בע"מ נ' צמג-צמיגים ושירותים בע"מ, פ"ד ל (3) 831, 836), שהרי ממה נפשך: האפשרות לתבוע את נזקי התובעים בתביעה חדשה ונפרדת, לכשידחה הערעור, ממילא עומדת לתובעים באם יוכח כי ההליך ננקט בזדון וברשלנות.

זאת ועוד, בהלכת ארנס נפסק כי על ביהמ"ש, הדן בתביעה מהסוג שבפני
י, לשמוע ,אם ירצה בכך, ראיות בעניין הנזק שנגרם למי שניתן לגביו הצו, כדי לקבוע את שיעור הפיצויים, בהם יחוייב הצד השני לפי התחייבותו, כאשר:
"לעניין הקשר הסיבתי ושיעור הנזק יפעילו בתי המשפט כל אחת מן החלופות, בדרך ההיקש, את אמות המידה שגובשו, בסוגיה הקרובה לנושא שלפנינו היינו בדיני נזיקין"
( ההדגשה שלי, ס' מ')(שם, עמ' 664). מכאן למדים כי בית המשפט מקיש מדיני נזיקין רק לגבי שאלת הנזק והקשר הסיבתי שבין הנזק להשגת צו עיכוב ביצוע פסק הדין, ואין צורך בהוכחת קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית והפרתן על ידי הנתבע.

6.
לאור זאת, דין טענת הנתבע כי לא הוכח שהתרשל בהשגת צו עיכוב ביצוע פסק הדין להדחות.

7.
הנתבע הוסיף וטען כי לא יכל לצפות את ירידת ערכן של הדירות במשך תקופת העיכוב וכי הנזק נוצר כתוצאה מתנאי השוק והמדיניות הממשלתית ולא עקב מתן צו העיכוב לביצוע פסק הדין.

כאמור, לא מוטל על התובעים להוכיח את קיומה של חובת זהירות ויחסי רעות בינם לבין הנתבע, כך שלשם ביסוס עילת התביעה שבפני
י לא נדרשים התובעים להוכיח שאדם סביר היה עליו לצפות את ירידת ערכן של הדירות במשך תקופת העיכוב.

גם לגופה של הטענה דינה להידחות, הרי מטרת הערובה, אשר הופקדה, היא הבטחת זכותו של מי שכפו עליו את הקפאתו של המצב, שהיא תולדה של מתן צו העיכוב, כדי שניתן יהיה בבוא העת לפצותו בגין הנזק שנגרם לו עקב הסעד הזמני. טענת הנתבע כי בדרך כלל מחיר המקרקעין עולה ולכן לא ציפה כי ירד ערכן, אין לה כל יסוד, ואף לא נתמכה בראיה כלשהי, ואם לא די בכך, הרי הנתבע בעצמו טוען כי בדרך כלל מחירן עולה ומכאן למדים כי היה עליו לצפות גם את ירידת ערכן, וזאת בשונה מאירוע של רעידת אדמה למשל. אחרת, מה הועילו חכמים בתקנתם -בהפקדת הערובה- אם ברור שערך המקרקעין ימשיך לעלות?.

הנתבע טען כי מאחר ולא ניתן לתבוע נזק שייגרם על ידי פיחות מטבע, כך גם הדבר ביחס לירידת ערך הדירות.

בה"מ 256/60 חברה לשירות ימי "תעיד" בע"מ נ' בנק למסחר שוויץ – ישראל ואח', פד"י יד 1434, הוחלט כי אין טעם לדרוש מתן ערבות בעד נזק שאין אפשרות לתבוע בשום אופן, כמו הסיכון של פיחות המטבע עד לבירור הערעור.

בתביעה שבפני
י ומהחלטת העיכוב עולה כי בצו עיכוב ביצוע פסק הדין איזן בית המשפט המחוזי בין השמירה על המצב הקיים ואי ניצול התובעים את תקופת הביניים לשם שינויו של המצב הקיים, ולכך תהיה השלכה עניינית או משפטית על הדיון בערעור ובעיקר על תוצאותיו ועל אפשרות מימושן, ולבין הנזק האפשרי של התובעים כתוצאה מהקפאת המצב ושלילת זכותם לממש את נכסיהם ולמוכרן, ומכאן, צמיחתה המוצדקת של הערובה, בשונה מהמקרה של פיחות המטבע, אחרת, לא ניתן לתת הסבר להסכמת הנתבע על הפקדת הערובה להבטחת נזקי התובעים. ברור, שאם במועד הסרת עיכוב ביצוע פסק הדין, יעלה ערכן של הדירות, לא היה נגרם לתובעים כל נזק ולפי כך לא היה מתקיים התנאי של גרימת נזק כתוצאה מהעיכוב. הנזק היחידי אשר צפוי שייגרם לתובעים, כתוצאה ישירה ממתן צו העיכוב ומניעת האפשרות למימוש זכויותיהם בדירות ולמכרן, הינו הנזק של ירידת ערך הדירות, כאשר נתון לנו, כעובדה, שהדירות נמצאות בחזקתם של התובעים והן מושכרות לצד שלישי.

ד"ר יואל זוסמן, בספרו
סדרי הדין האזרחי
, מהדורה שביעית, 1995, ביקר את ההחלטה בה"מ 256/60 הנ"ל באומרו : "
על פי תקנה 469 היה השופט "רשאי להתנות את העיכוב בתנאים שייראו לו" ומה פסול יש בתנאי, כי הנתבע יסכים להצמדת החוב למטבע בטוח ויערוב לכך? מדוע חייב הנושה, אחרי התדיינות ממושכת, לשאת בסיכון של ירידת המטבע, כאשר לפנים משורת הדין עוכב ביצוע פסק הדין?
"
(שם, סעיף 668 בהערת שוליים 383).

8.
הנתבע טען כי לא ביקשו התובעים למכור את הדירות וכי לא הוכח הקשר הסיבתי בין ירידת ערכן לבין צו העיכוב.

כאמור, מהחלטת העיכוב וממהות ההליכים שהתנהלו בין הצדדים למדים כי הנתבע ביקש מתן צו עיכוב לביצוע פסק הדין כדי למנוע מהתובעים מלנצל את תקופת הביניים – בין מתן פסק הדין במחוזי ובין מתן פסק הדין בעליון – לשם מכירת נכס המריבה לאחרים ומימוש זכויותיהם הקנייניות.


זאת ועוד, בעמ' 4 לפרוטוקול בהמ' 30745/96 (בקשת עיכוב ביצוע

פסק דין
) טען ב"כ הנתבע:

"חברי הלך והעביר הדירות, למרות שהיה צד להסכם זה. אם הוא עשה את זה, ואני מצטט את דברי חברי מסיכומיו, אז ברור שהוא יעשה את זה, צריך לעכב עד לפסק הדין בערעור".

ובעמ' 4-5 לפרוטוקול טען ב"כ התובעים:

"אבל מה בריל וכהנוביץ חייבים לך? למה הם צריכים להיות בן(י) ערובה שלך! אם רכוש ששוויו קרוב למליון דולר, 3 קוטג'ים במרכז חדרה, שהם לא יוכלו לממש זכות הקניין שלהם ברכוש הזה, משום שלטענתך רזניק חייב לך 200,000$..... 10 שנים יש לי קניין שאני לא יכול לממש אותו .. אני אומר שאי אפשר להחזיק את המשיבים ואת רכושם ואת זכות הקניין שלהם כבני ערובה בידיו של המבקש".

בנסיבות אלה, מושתק הנתבע מלטעון כי לא ביקשו התובעים מכירת הדירות, לאור התנגדותם לעיכוב ביצוע פסק הדין על אף שהדירות היו בחזקתם והשכירו אותן לצד ג', ואף מושתק מלטעון כי מימשו זכותם על דרך השכרת הדירות, מאחר וממילא זכות זו היתה קנויה בידיהם, אחרת לא היה טעם להתנגד לבקשת הנתבע לעיכוב ביצוע פסק הדין.


על יסוד כל האמור לעיל, שוכנעתי כי הוכח קשר סיבתי בין ירידת ערך דירות התובעים לבין השגת צו עיכוב ביצוע פסק הדין, שמנע מהתובעים את האפשרות לממש זכותם הקניינית בדירות ולמכרן במשך כל תקופת העיכוב.

9.
גובה הנזק

בהחלטתי מיום 30.3.00 ובהסכמת הצדדים, מונה מומחה מטעם בית המשפט שקבע כי שיעור הנזק שנגרם לתובעים עקב ירידת ערך הדירות, בתקופת העיכוב, מסתכם ב–
35,124 ₪ נכון ליום 15/2/98.

הנתבע טען כי יש לנכות מסכום זה כל התקבולים מדמי השכירים שהצליחו לגבות מיום מתן צו עיכוב ביצוע פסק הדין ליום הגשת התביעה שבפני
(!).

אין בדעתי לקבל טענה זו, מאחר והמדובר בתקבולים שמקורם בפירות הנכס ואילו הנזק שנגרם לתובעים הוא בנכס עצמו (העץ) שהניב את הפירות, קרי: ירידת ערך הדירות. לו ניתנה לתובעים האפשרות לממש זכויותיהם בדירות ולמכרן היו יכולים להשקיע את תמורתן בפרוייקט אחר שיניב להם רווחים מבלי שייפגעו כספי הקרן.

10.
טענת הנתבע כי טרם נסתיימו הדיונים בקשר לזכויות התובעים בדירות בהליך אחר, אין לה מקום בהליך זה, לאור פסק הדין שניתן בה.פ. 1092/92 ות.א. 486/95 ולאור דחיית הערעור בע.א. 5056/96.

11.
סיכומם של הדברים, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 35,124 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 15/12/98 עד ליום התשלום המלא בפועל.

אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את מחצית שכ"ט המומחה מטעם ביהמ"ש בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום עד התשלום המלא בפועל, דהיינו אותו סכום ששולם למומחה מטעם ביהמ"ש ע"י התובעים.


אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים אגרת בימ"ש על הסך של 35,124 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום ועד ליום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 7,500₪ ועליו מע"מ כדין (הכוללות את ההוצאות שנפסקו בת.ה. 1561/98) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

המזכירות

תשלח העתק פסה"ד לב"כ הצדדים.

ניתנה היום י"ב בשבט, תשס"א (5 בפברואר 2001) בהעדר.
מותר להפצה היום,
5.2.01.


סברי מוחסן
, שופט








א בית משפט שלום 5166/98 יהודית בריל ,יזהר בריל נ' מריון צ'פלסקי (פורסם ב-ֽ 05/02/2001)