פסקי דין על י"א | פסקי דין על שירותי בריאות כללית | פסקי דין על ד"ר צבי כץ | פסקי דין על ד"ר יצחק פיאלקוב ואח' |

856/02 א     20/05/2007




א 856/02 י"א נ' שירותי בריאות כללית, ד"ר צבי כץ, ד"ר יצחק פיאלקוב ואח'




164


בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
תיק א' 000856/02
בפני

השופט יצחק כהן

תאריך:
20/05/2007




י"א



ע"י ב"כ עו"ד י' בן חפ"ר

התובע

נגד


1. שירותי בריאות כללית

2. ד"ר צבי כץ

3. ד"ר יצחק פיאלקוב
4. ד"ר גנאדי זליצנקו
5. ד"ר אלכס שפיץ
6. ד"ר יוסף שנטל


ע"י ב"כ עוה"ד ש' אהרונסון וש' בראון

הנתבעים


פסק דין



א. מבוא

1. התובע, יליד שנת 1951, עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעים יחויבו לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות ניתוח שנעשה בגופו.

לטענת התובע, הטיפול הרפואי, במהלך הניתוח ולאחריו, היה טיפול רשלני, ובעקבות טיפול רשלני זה נגרם לתובע הנזק הנטען על ידו.


2. התובע אושפז בבית החולים "העמק" בתאריך 13.2.2001 לשם ניתוח במערכת האורולוגית, אשר לשם הקיצור אכנה אותו ipp. הניתוח בוצע למחרת היום בו התובע אושפז, דהיינו, בתאריך 14.2.2001. הניתוח החל בשעה 08:15 והסתיים בשעה 10:00 בבוקר.

בתאריך 15.2.2001, בשעה 05:20 לפנות בוקר התלונן התובע על כאבים בכתפיו, אך סיבת הכאב לא אובחנה, ובתאריך 16.2.2001 התובע שוחרר לביתו.


3. כיוון שהתובע המשיך לסבול מכאבים בכתפיו, הופנה התובע לרופא אורטופד, ובתאריך 13.4.2001 (כחודשיים לאחר הניתוח) הפנה הרופא האורטופד את התובע לקבל טיפול פיזיוטרפי. הפיזיותרפיסטית שטיפלה בתובע יעצה לו לפנות לרופא נוירולוג, ובסופו של דבר, לאחר שהתובע נבדק על ידי ד"ר מנשה זערור ופרופ' דוד ירניצקי, מנהל המחלקה הנוירולוגית במרכז הרפואי רמב"ם, קבע פרופ' ירניצקי בתאריך 30.4.2001, כי לתובע נגרם נזק דו צדדי (מימין ומשמאל) למקלעות העצבים הברכיאליות (brachial plexus).


4. מקלעות העצבים הברכיאליות מצויות בשני צידי הגוף, באזור הכתפיים (וראה מוצג במ/4), והן מעצבבות את פעולת הידיים. פגיעה במקלעות אלה, עלולה לגרום לשיתוק מלא או חלקי בפעולת הידיים.

מחד גיסא, מקלעות העצבים הברכיאליות אינן מצויות באזור הניתוח שהתובע עבר, אך מאידך גיסא, סמיכות הזמנים בין הופעת הכאבים בכתפיים ומועד הניתוח, מצביעה לכאורה על קשר בין הניתוח והנזק שנגרם לתובע.


ב. הנתבעים

5. הנתבעת מס' 1 היא קופת החולים המנהלת ומפעילה את בית החולים "העמק". הנתבע מס' 2 עובד כרופא בבית החולים "העמק", במחלקה האורולוגית, והיה הרופא שביצע את הניתוח בגופו של התובע.


6. הנתבע מס' 3 עובד כרופא בבית החולים, במחלקת ההרדמה, והיה הרופא המרדים בניתוח שנעשה לתובע. הנתבע מס' 3 בדק את התובע לפני הניתוח, קיבל ממנו אנמנזה לצורך ההרדמה והסביר לתובע, לטענתו, את כל הסיכונים הכרוכים בהרדמה. הנתבע מס' 3 היה הרופא שהחתים את התובע על טופס ההסכמה לביצוע ההרדמה.

7. הנתבע מס' 4 עובד אף הוא כרופא בבית החולים "העמק", והוא היה הרופא אשר קיבל את התובע לאשפוז בתאריך 13.2.2001, בדק אותו וקיבל ממנו אנמנזה. הנתבע מס' 4 היה הרופא שהחתים את התובע על טופס ההסכמה לניתוח, ולטענת הנתבעים הסביר לתובע את כל הסיכונים הכרוכים בניתוח.


8. הנתבע מס' 5 הוא רופא במחלקה האורולוגית בבית החולים "העמק", ואין ראיות לכך כי הוא קשור לעניינה של התביע, והנתבע מס' 6 הוא מנהל המחלקה האורולוגית בבית החולים "העמק".


ג. המומחה מטעם בית המשפט

9. לצורך מתן חוות דעת רפואית, המתייחסת הן לשאלת האחריות והן לשאלת גובה הנזק, מיניתי בתאריך 28.9.2004 את פרופ' אבינעם רכס כמומחה מטעם בית המשפט.

פרופ' רכס בדק את התובע והגיש את חוות דעתו (מוצג במ/1), ולאחר מכן ב"כ הנתבעים שלח לו שאלות הבהרה (מוצג במ/2), והמומחה השיב לשאלותיו (מוצג במ/3).


10. פרופ' רכס הוזמן להחקר על חוות דעתו, ובמהלך חקירתו בידי ב"כ הנתבעים הוצגו לפניו סרטי וידאו שצולמו בהסתר, בהם נראה התובע מבצע פעולות תחזוקה שונות בחדר האירוח שבבעלותו. לאור סרטי הוידאו שהוצגו לו ביקש פרופ' רכס לבדוק את התובע שנית, והדבר התאפשר לו.


11. בעקבות הבדיקה החוזרת שערך פרופ' רכס לתובע, הגיש פרופ' רכס חוות דעת משלימה (מוצג במ/5).

בחוות הדעת המשלימה מצא פרופ' רכס, כי מצבו של התובע השתפר לעומת בדיקה קודמת שבוצעה על ידו בחודש נובמבר 2004. עם זאת, מצא פרופ' רכס, כי אכן התובע סובל מפגיעה דו צדדי למקלעות העצבים הברכיאליות, והעריך את נכותו של התובע כדלקמן:

(א) נכות בשיעור 30% לצמיתות בשל נזק בינוני למקלעת הברכיאלית בחלק העליון משמאל.

(ב) נכות בשיעור 20% לצמיתות בשל נזק קל למקלעת העצבית הברכיאלית בחלק העליון מימין.

הנכות הרפואית המשוקלת, על פי חוות דעתו של פרופ' רכס, מגיעה כדי 44% לצמיתות.


12. בחוות דעתו הראשונה (מוצג במ/1) סקר פרופ' רכס את המסמכים הרפואיים השונים שנעשו במהלך הטיפול בתובע ואת תלונותיו של התובע על כאבים בכתפיו מאז הניתוח, ובחוות דעתו קבע:

"אין ספק, ומוסכם על כל המומחים הרפואיים המעורבים בתיק זה, כי התובע סובל מ- bilateral brachial plexopathy. מחלתו החלה בסמוך מאוד לאחר הניתוח שעבר בהרדמה כללית בתאריך 14.2.2001.

סמיכות האירועים היא בולטת במיוחד: עפ"י התיעוד מביה"ח "העמק" עולה כי תוך זמן קצר לאחר שחזר להכרה החל התובע מתאונן על כאבים עזים בכתפיים עד כי היה צורך לתת לו בזריקות תרופות נרקוטיות. מאוחר יותר נלוותה לכאבים אלו חולשה מוטורית ודלדול שרירים. האבחנה המלאה נעשתה לראשונה רק לאחר בדיקות ה- emg שבוצעה ב- 19.4.2001."


13. באשר לגורם לפגיעה במקלעות העצבים הברכיאליות, קבע פרופ' רכס כי מדובר במחלה נדירה, המופיעה בשכיחות ממוצעת של 1.64 מקרים לכל 100,000 איש בשנה. השכיחות בישראל נמוכה עוד פחות, ועומדת על שיעור של 0.8 מקרים לכל 100,000 איש בשנה. הופעה דו צדדית של המחלה נדירה אף יותר.

עם זאת, לדעת פרופ' רכס ניתן לזהות מספר משמעותי של פגיעות במקלעות הברכיאליות עקב הרדמה לצורך ביצוע ניתוח. בעניין זה קובע פרופ' רכס, כי "המחשבה המקובלת ברפואה, זה שנות דור, היא, כי נזק עצבי כזה, הנגרם בזמן הרדמה כללית, מקורו במתיחה או לחץ מיכני ישיר על העצבים". את קביעתו בנוגע לאפשרות של גרימת נזק עיצבי בעקבות הרדמה כללית, תמך פרופ' רכס על מאמר רפואי בעניין זה (מוצג ת/4), שכותרתו "nerve injury associated with anesthesia".

על רקע דברים אלה קבע פרופ' רכס:

"לפיכך, עפ"י נתונים אפידמיולוגיים אלו ועפ"י הנתונים הקליניים במקרה הספציפי הזה נראה לי כי הסבירות שהפגיעה הדו צדדית בפלקסוס הברכיאלי נגרמה עקב נזק מכני עולה בהרבה על הסבירות כי מדובר במחלה ספונטנית שהופעתה מיד ובסמוך לניתוח היתה מקרית בלבד. העובדה כי התובע התעורר לדבריו מההרדמה כששתי ידיו נמצאות מתחת לראשו תומכות מאד במסקנה זו.

אני מעריך איפוא כי הפגיעה הברכיאלית היא תוצאה ישירה של ההרדמה בניתוח וכי הנזק עצמו נגרם בזמן הניתוח עצמו או בשעות שלאחריו עת היה התובע עדיין תחת השפעת חומרי ההרדמה. .... ניתן היה למנוע נזק זה אם הייתה הקפדה על מנח נכון של הידיים במהלך הניתוח ובשעות שלאחר מכן בהן היה התובע נתון להשפעת חומרי ההרדמה."


14. בהערת אגב, שאינה דרושה לדיון שלפני, ועל מנת שהתמונה תהיה שלמה, אציין, כי בעקבות תלונותיו על כאבים בכתפיים, אושפז התובע בשלב מסוים בבית החולים בנהריה. על כן, הנתבעים שלחו הודעה לצד שלישי נגד מדינת ישראל, המנהלת ומפעילה את בית החולים בנהריה.

בחוות דעתו התייחס פרופ' רכס לשאלה, האם רופאי בית החולים בנהריה שגו בטיפול בתובע, והגיע למסקנה כי רופאי בית החולים בנהריה לא שגו בטיפול בתובע, ועל כן, בשלב מסוים, הנתבעים חזרו בהם מההודעה לצמד שלישי נגד המדינה.


15. כאמור, ב"כ הנתבעים שלח לפרופ' רכס שאלות הבהרה (מוצג במ/2), ובשאלה מס' 7 שאל:

"אנא הסבר בפרוטרוט כיצד סיפורו של התובע על כך שהתעורר כששתי ידיו מתחת לראשו, מביא אותך להחלטה שהיה מנח לא נכון ומתיחה של ידיו בזמן הניתוח, ההרדמה וההתאוששות שלאחר מכן."

על שאלה זאת השיב פרופ' רכס (מוצג במ/3):

"העובדה כי התובע התעורר לדבריו כשידיו מתחת לראשו והן כואבות מעידה לדעתי כי יתכן ובתנוחה זו נגרם הנזק המיכני לפלקסוסים הברכיאליים מימין ומשמאל. יתכן גם כי הנזק העיצבי נגרם במועד קודם לכן שאינו ידוע לי."

בשאלות ההבהרה התבקש פרופ' רכס להבהיר, מדוע ציין בחוות דעתו כי הזמין את התובע לשיחה נוספת לשם השלמת האנמנזה, ועל כך השיב פרופ' רכס:

"לאחר שחזרתי ולמדתי את התיעוד הרפואי לפרטי פרטים מצאתי לנכון לבדוק פעם נוספת עם התובע את האנמנזה שנתן לי בזמן הבדיקה בטרם השלמת חוות הדעת. חשוב היה לי במיוחד להבין שוב את השתלשלות אירועים לאחר שהתעורר מההרדמה."


15. כאמור, פרופ' רכס נחקר על חוות דעתו (וחקירתו מתחילה בעמ' 19 לפרוטוקול). במהלך החקירה הציג ב"כ הנתבעים לפרופ' רכס את השאלה, מה הסיבה לנזק למקלעות העצבים הברכיאליות אם התובע שכב במהלך הניתוח כשידיו לצידי גופו, לא מורמות ולא מתוחות, ועל כך השיב פרופ' רכס (בעמ' 25 לפרוטוקול):

"אדם נכנס בריא לניתוח במהלכו הוא מורדם, היה בידי אחרים כל זמן שהיה מורדם. בשלב של הניתוח ובמצב שלאחר הניתוח כשהוא מורדם ומטושטש, זה פרק הזמן הקריטי ולכן התייחסתי לניתוח ופרק הזמן שאחריו שבו נגרם הנזק."

לדעת פרופ' רכס, הנזק למקלעות הברכיאליות אירע לתובע "סביב לאירוע ניתוחי" (עמ' 24 לפרוטוקול), ובהמשך חקירתו הוסיף פרופ' רכס ואמר (בעמ' 29 לפרוטוקול):

"אני חושב שהיה תחת השפעת תרופות, אני לא יודע אם היה בעל כושר שיפוט מסודר באותן שעות, חולים שמים ידיים מתחת לראש גם עם או בלי אינפוזיה ויתכן שזו התקופה הקריטית בה נגרם הנזק לפלקסוס הברכיאלי."

לשאלת ב"כ הנתבעים, האם פרופ' רכס סבור כי היה צריך שמישהו ישגיח על התובע, כדי שלא יישן בתנוחה האמורה משום שהדבר עלול לגרום לו לנזק למקלעות העצבים הברכיאליות, השיב פרופ' רכס, כי הוא סבור שהתשובה לכך היא חיובית (עמ' 29 לפרוטוקול), כלומר, בזמן שהתובע היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, היה צריך להשגיח שידיו תמצאנה בתנוחה שלא תגרום נזק למקלעות העצבים.

ב"כ הנתבעים הוסיף והקשה על פרופ' רכס, וביקש התייחסותו לכך שכל בני האנוש ישנים, ויש כאלה שישנים 12 שעות ביממה, ואינם סובלים מנזקים למקלעות העצבים, ועל כך השיב פרופ' רכס (בעמ' 30 לפרוטוקול):

"זה לב הבעיה. אדם לאחר ניתוח לא אדם ער שיכול להתעורר ולהזיז את הגפיים כשיש כאב. ... אנשים בריאים מתהפכים בשינה ומשנים תנוחה, אדם לאחר הרדמה רגיש יותר וצריך לשמור עליו."


16. אם אסכם עדותו של פרופ' רכס, כי אז מסתבר הדבר, שהנזק למקלעות העצבים הברכיאליות נגרם כתוצאה ממתיחה או לחץ מכני, שאירעו במהלך הניתוח, וסביר יותר לאחריו, כאשר התובע התעורר מחומרי ההרדמה והטשטוש, כשידיו נתונות מתחת לראשו.

עתה, בא אני לבחון, האם ניתן להצביע על השלב בו הופעל הלחץ המכני על המקלעות הברכיאליות.

ד. מנח הידיים במהלך הניתוח

17. על מנח ידיו של התובע במהלך הניתוח אין לי אלא ללמוד מהנתבעים 2 ו- 3 שהעידו בפני
, שכן מבין העדים מטעם הנתבעים רק עדים אלה היו בחדר הניתוח במהלך הניתוח שעבר התובע.


18. עדותו הראשית של הנתבע מס' 2 ניתנה בתצהיר (מוצג נ/10), ובסעיף 6 לתצהירו מסר הנתבע מס' 2, כי "במהלך הניתוח התובע שכב על שולחן הניתוחים שכיבת פרקדן (השכבה מקובלת בניתוחים מסוג זה) כשידיו לצידי גופו וללא שום מתיחה, לא של הידיים ולא של הראש או הצוואר".

הצהרה זהה מופיעה אף בסעיף 8 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מס' 3 (מוצג נ/11).


19. הנתבע מס' 2 נחקר על תצהירו (החל מעמ' 70 לפרוטוקול), ובחקירתו התייחס לצורת השכיבה במהלך ניתוחים מסוג זה שעבר התובע וכן למצב הידיים (עמ' 72, 74, 75, 78 ו- 79 לפרוטוקול). אף הנתבע מס' 3 נחקר על תצהירו (החל מעמ' 82 לפרוטוקול), ואף הוא התייחס לצורת השכיבה במהלך הניתוח ולמצב הידיים (עמ' 92 לפרוטוקול).


20. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של מומחית להרדמה, ד"ר נחמה שינברג (מוצג נ/8), ואף היא התייחסה בעדותה לצורת השכיבה במהלך ניתוח מסוג זה שנעשה לתובע. ואולם, המעט שאוכל לומר על עדותה של מומחית זאת הוא, שאין אני מוכן לבסס ממצאים כלשהם על עדותה.


21. הנתבעים 2 ו- 3, אשר כאמור נחקרו חקירות נגדיות על תצהיריהם, לא חזרו בהם מהצהרותיהם ולא סתרו אותן. על יסוד עדויותיהם של הנתבעים 2 ו- 3, הנני קובע, כי במהלך הניתוח שכב התובע פרקדן על שולחן הניתוחים, כשידיו לצידי גופו, אם כי אפשר שלא היו צמודות לצד הגוף, ולא היה בצורת ההשכבה של התובע במהלך הניתוח עצמו דבר כלשהו שניתן לייחס לו מתיחה או לחץ מכני על מקלעות העצבים הברכיאליות.


22. בסיכומיו התייחס ב"כ התובע לאמרתו של הנתבע מס' 3, על האופן בו הועבר התובע מהמטה בה הוכנס לחדר הניתוח אל שולחן הניתוחים (עמ' 94 לפרוטוקול). בדבריו אלה אמר הנתבע מס' 3, כי במהלך העברת התובע מהמטה לשולחן הניתוחים, הוא החזיק בראשו בעוד אנשי צוות אחרים מעבירים את גופו של התובע, ומדברים אלה ביקש ב"כ התובע ללמוד כי הופעל לחץ כל שהוא או מתיחה על המקלעות הברכיאליות.

ואולם, בעניין זה אין דעתי כדעת ב"כ התובע, והנני סבור כי אין בדבריו של הנתבע מס' 3 ראיה לכך, שבעת העברת התובע מהמטה לשולחן הניתוחים, הופעל לחץ מכני או מתיחה על המקלעות הברכיאליות, ומסקנתי האמורה לעיל, בעינה עומדת.


23. נותר איפוא לבחון, האם יש ראיות לכך שהמתיחה או הלחץ המכני על מקלעות העצבים הברכיאליות אירעו לאחר הניתוח, ובעוד התובע נתון להשפעת חומרי ההרדמה והטשטוש.


ה. מנח הידיים בזמן שלאחר הניתוח

24. כעולה מסעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית של התובע (מוצג ת/1), התובע התעורר מההרדמה לאחר הניתוח בשעה 13:00 בצהריים. לדברי התובע, הוא הרגיש חלש ומטושטש, ומיד לאחר מכן נרדם שנית, ואף אינו זוכר כיצד ומתי הועבר למחלקה האורולוגית.

התובע טוען, כי כאשר התעורר במחלקה בשעת לילה, לאחר שהועבר לשם מחדר ההתאוששות, חש ששתי ידיו תפוסות מתחת לעורפו, וכדבריו: "התעוררתי במחלקה, כששתי ידי "תפוסות" מאחרי ומתחת לעורפי. חשתי משותק עם כאבים חזקים בעורף ובכתפיים, יותר מצד שמאל. לא הייתי מסוגל להזיז את ידי".


25. מחקירתו הנגדית של התובע עולה, כי בחדר ההתאוששות התובע לא התעורר לגמרי מחומרי ההרדמה (עמ' 45 לפרוטוקול). התובע תולה את העובדה כי נדרש לו זמן רב להתאושש מההרדמה, משום שקיבל כמות של חומר הרדמה גדולה מהדרוש. לטענת התובע, המרדים שאל אותו למשקלו לפני ההרדמה והוא השיב 75 ק"ג, אך המרדים, כאשר חזר על תשובת התובע, אמר 95 ק"ג.

מכאן מבקש התובע להסיק, כי בשל כמות מיותרת של חומר הרדמה, משך ההתאוששות היה ארוך יותר.


26. בגיליון ההרדמה לא צוין משקל גופו של התובע, ועל כן, לא ניתן לקבוע מה היה משקל הגוף אליו התייחס הנתבע מס' 3 בעת שביצע את ההרדמה.

כלום לא הגיעה העת שמסמכים רפואיים, ובמיוחד גיליונות הרדמה, ימולאו על ידי הרופאים כדבעי? האם הרופאים עדיין לא הגיעו לתובנה, שאם בטופס ההרדמה הוכן מקום מיוחד לרישום משקל גופו של המנותח, כי אז יש לכך סיבה טובה, ועל כן חובה לרשום את משקל הגוף, ולא לצורך משפט עתידי אפשרי אלא כדי לדעת באופן ברור את משקל הגוף לצורך ההרדמה?

אין לי כל סיבה לפקפק בטענת התובע, כי הנתבע מס' 3 התייחס למשקל גוף של 95 ק"ג, שהרי התובע עבר ניתוח אחד בלבד, והדברים, קרוב לוודאי, זכורים לו. לעומת זאת, הנתבע מס' 3 ביצע הרדמות רבות, ואין לצפות ממנו, שיזכור דווקא את משקל גופו של התובע, אליו התייחס בשעה שביצע את ההרדמה בניתוח שעבר התובע.


27. מכל מקום, הנני סבור שהדיון באיזו שעה בדיוק התעורר התובע בשעת הלילה או כיצד התייחס הנתבע מס' 3 למשקל גופו, הם עניינים שוליים, ואין לתת להם משקל מכריע.

הטעם לכך הוא, שכל עוד החולה מצוי במצב של טשטוש חושים, בין אם במהלך הניתוח ובין אם לאחריו, והוא אינו נמצא במצב של אדם רגיל, המגיב לכאבים הנגרמים מתנוחה מסוימת של הגוף או של אברים מאבריו, על הצוות הרפואי המטפל בו, להשגיח שהוא אינו שוכב בתנוחה העלולה לגרום לו נזק.

מעדות המומחה מטעם בית המשפט עולה, כי קיימת סבירות גבוהה שהנזק למקלעות העצבים הברכיאליות נגרם במקרה של התובע כתוצאה מהתנוחה בה שכב לאחר הניתוח, כשידיו מונחות מתחת לעורפו. המומחה, פרופ' רכס, אף התייחס לכך, שאדם רגיל נוטה לשנות את תנוחת גופו ואבריו מעת לעת, מה שלא קורה כאשר האדם נמצא במצב של טשטוש שנגרם כתוצאה מחומרי הרדמה שהוחדרו לגופו במהלך ניתוח שעבר.


ו. ההתרשלות

28. למעשה אף ב"כ הנתבעים מסכים, שהלחץ על מקלעות העצבים הברכיאליות נגרם במהלך הזמן בו התובע שכב במטתו במחלקה האורולוגית, כשידיו מונחות מתחת לעורפו, אך לטענתו, אין בדבר כל התרשלות שהנתבעים יחובו בגינה, שהרי אין לדרוש מהצוות הרפואי להשגיח על תנוחת גופו של התובע לאחר שכבר התעורר מהניתוח ואף פגש את בני משפחתו בחדר ההתאוששות.

עם כל הכבוד, דעתי בעניין זה שונה, והנני סבור כי השאלה שיש לשאול היא, האם התובע היה נתון עדיין להשפעת חומרי ההרדמה והטשטוש.


29. מהראיות שלפני עולה, כי אף לאחר שהתובע הועבר למחלקה, התובע היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, ותגובותיו לא היו כתגובות של אדם שאינו נתון להשפעת חומרי הרדמה. בעניין זה הסביר פרופ' רכס, שאדם שלא נתון להשפעת חומרי הרדמה, משנה את תנוחתו מעת לעת באופן לא מודע. לעומת זאת, אדם הנתון להשפעת חומרי הרדמה, ואף שיכורים הנופלים ברחוב, אינם מגיבים לכאבים הנגרמים להם כתוצאה מתנוחת גוף לא נוחה.

על כן, כשם שבמהלך הניתוח החולה נתון לשליטתם המלאה של הרופאים בגופו, כך אף לאחר הניתוח, כאשר החולה עדיין לא התעורר לחלוטין מהשפעת חומרי ההרדמה.


30. לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנתבעים, כי התובע התעורר בחדר ההתאוששות, ושוחח עם בני משפחתו לפני שהועבר מחדר ההתאוששות למחלקה, ואולם, להתרשמותי, לא ניתן לומר על התובע כי בחדר ההתאוששות התעוררותו הייתה מלאה, וכן לא ניתן לומר כי בשעה שהועבר למחלקה כבר לא היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה. להתרשמותי מהראיות שהובאו לפני, גם לאחר שהתובע שוחח עם קרובי משפחתו בחדר ההתאוששות, התובע היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, והנני מקבל את עדות התובע, כי מיד לאחר ששוחח עם קרובי משפחתו שב ושקע בשינה עמוקה, ואף לא הרגיש כי הוא מועבר למחלקה האורולוגית.

כמו כן, ובהעדר ראיה לסתור, ולנוכח הרישום השטחי בטופס ההרדמה, ממנו הושמט פרט המשקל, אשר אף לדעת הנתבע מס' 3 עצמו הוא פרט חשוב, הנני מקבל את עדות התובע בנוגע לכך שככל הנראה קיבל מנה עודפת של חומרי הרדמה עקב כך שהנתבע מס' 3 התייחס למשקל גוף של 95 ק"ג בשעה שהתובע אמר לו כי משקל גופו 75 ק"ג בלבד.



31. על יסוד הראיות שלפני, ועדויותיהם של התובע ושל פרופ' רכס, הנני קובע, כי במבחני מאזן ההסתברות, מקלעות העצבים הברכיאליות של התובע נפגעו כתוצאה מלחץ מכני שהופעל עליהן בשעות שלאחר הניתוח, ובשל כך, שהתובע, אף לאחר שהועבר למחלקה האורולוגית, היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, ועל כן שכב פרק זמן ממושך כשכפות ידיו מונחות מתחת לעורפו.

מסתבר בעיני, כי השינה העמוקה שהתובע ישן לאחר הניתוח, מקורה בחומר הרדמה עודף. עם זאת, אינני סבור כי יש צורך בבדיקת כמות חומר ההרדמה, שכן, לדעתי, כל עוד החולה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, אפילו אלה ניתנו לו בכמות המתאימה, חלה חובה על הצוות הרפואי להשגיח עליו כך שלא ייגרם לו נזק כלשהו. כשם שיש להשגיח, שחולה לא יפול ממטתו בשעה שהוא נתון להשפעת חומרי ההרדמה, כך יש להשגיח שהחולה לא ישכב באופן היוצר לחץ מכני על מערכת העצבים, ובמקרה שלפני על מקלעות העצבים הברכיאליות, ובכך יגרום לעצמו נזק שלא שירגיש.

הצוות הרפואי, שטיפל בתובע לאחר שהועבר למחלקה, היה חייב להשגיח על התובע, שכן בשל השפעת חומרי ההרדמה שהוחדרו לגופו, תגובות התובע לכאב לא היו כתגובות של אדם אחר, ולא היה מקום לצפות לכך שהתובע ישנה את תנוחת ידיו כתגובה לכאב או לאי נוחות. מכיוון שהצוות הרפואי לא עשה לשינוי תנוחות ידיו של התובע בעת שהיה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, כדי למנוע לחץ מכני ממושך על מקלעות העצבים הברכיאליות, הני קובע כי הצוות הפר את חובת הזהירות הקונקרטית שהוא חב בה כלפי התובע, ובמילים אחרות – הצוות הרפואי התרשל בכך שלא השגיח כראוי על התובע לאחר הניתוח, ועקב כך נפגע התובע בשתי מקלעות העצבים הברכיאליות.

בעניין זה אעיר, כי אין אני זוקף התרשלות זאת דווקא לחובת הנתבעים שטיפלו בתובע, אלא לחובת הצוות הרפואי שטיפל בו במחלקה, צוות שהנתבעת מס' 1 נושאת באחריות שילוחית למעשיו ולמחדליו. על כן, בסופו של דבר, האחריות במקרה שלפני מונחית לפתחה של הנתבעת מס' 1.




ז. שינוי חזית

32. נראה שאף ב"כ הנתבעים צפה את הקושי המתעורר מהתנהגות הצוות הרפואי שהשגיח על התובע בשעה שהתובע היה נתון להשפעת חומרי הרדמה, שכן בפתח סיכומיו בעל פה טען כי יש לדחות את תביעת התובע מחמת שינוי חזית. טענת הנתבעים בעניין זה היא, שהתובע, בכתב תביעתו, לא טען כל טענה ממנה משתמעת התרשלות כלשהי של הצוות הרפואי, שלא השגיח על תנוחת ידיו של התובע בשעות בהן התובע היה עדיין נתון להשפעת חומרי ההרדמה.


33. אין אני מקבל את טענת שינוי החזית.

בכתב התביעה התובע טען טענת "הדבר מדבר בעד עצמו", הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ובמקרה שלפני הנני סבור כי מתקיימים כל התנאים להחלת הכלל.

בשעות שלאחר הניתוח, לרבות אלה בהן התובע ישן במחלקה האורולוגית לאחר שהועבר לשם מחדר ההתאוששות, התובע היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, ולכך התכוון למעשה פרופ' רכס כאשר בחקירתו הנגדית התייחס ל"סביבת הניתוח". לתובע לא הייתה כל שליטה בגופו בשל השפעת חומרי ההרדמה, והשליטה על תנוחת גופו וידיו הייתה בידי הצוות הרפואי. כל עוד התובע היה נתון להשפעת חומרי ההרדמה, אין לדעתי הבדל בין פרק הזמן בו שהה בחדר הניתוחים עצמו לבין פרק הזמן בו שהה במחלקה. המיקום הגאוגרפי אינו העיקר אלא מצבו הפיזי של התובע.

לתובע לא הייתה איפוא יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנזק, ומהראיות שלפני עולה, כי אירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהצוות הרפואי התרשל מאשר עם המסקנה ההפוכה, שהרי מדוע זה אדם שנכנס לניתוח אורולוגי יצא עם נזק לשתי מקלעות העצבים הברכיאליות.

טענת התובע לתחולת הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", מעבירה במקרה שלפני את נטל הראיה על הנתבעים, להוכיח כי לא הייתה התרשלות מצדם שגרמה לנזק.

כיוון שהנני סבור שבמקרה שלפני חל כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", והכלל נטען בכתב התביעה, הרי אין להלין על התובע שלא ציין בכתב התביעה את פרטי הרשלנות שהוא מייחס לנתבעים. הרי הכלל, במהותו, נועד למקרים בהם התובע אינו יכול להסביר את התרשלות הסגל הרפואי.


ח. הטיפול בתובע לאחר גילוי הפגיעה

34. ב"כ התובע הקדיש חלק מטיעוניו לאירועים שאירעו לאחר שהתובע התלונן על כאבים בכתפיו. לטענת ב"כ התובע, הטיפול בתובע היה רשלני ולא מקצועי, והצוות הרפואי ניסה לטאטא את הפגיעה אל מתחת לשטיח מבלי שבדק כראוי את מהותה, ושחרר את התובע לביתו מיד למחרת מבלי שנתן לתובע טפול הולם.


35. אכן, מהראיות שהונחו לפני עולה כי האופן בו טופל התובע לאחר שכבר התלונן על כאבים בכתפיו, לא היה הולם, ונראה, שלא נעשה ניסיון רציני לבדוק את סיבת תלונתו של התובע על כאבים בכתפיו. ואולם, בשלב בו התובע התלונן על כאביו, הנזק כבר נגרם, ואין בפני
ראיות לכך, שטיפול רפואי, כזה או אחר, אם היה ניתן לתובע לפני שחרורו מבית החולים, יכול היה לתקן את הפגיעה.


36. גם ניסיון הנתבעים לטעון (בהודעה לצד שלישי שהגישו, ואשר נמחקה לאחר מכן לפי בקשתם), שהנזק נגרם לתובע נגרם כתוצאה מטיפול רפואי שקיבל בשלב מאוחר יותר בבית החולים בנהריה, אינו מדבר בזכותם של הנתבעים, ולא היה בניסיון זה אלא ליצור את הרושם, שהנתבעת מס' 1 מנסה להתחמק מהאחריות המוטלת עליה, ולהטיל אותה על גורם אחר, על לא כל עוול בכפו.


37. מכל מקום, בנסיבות העניין, השלב הקריטי לנזק שנגרם לתובע היה השלב בו התובע ישן, בהשפעת חומרי ההרדמה, לאחר שהועבר למחלקה. לטיפול הלא ראוי שהתובע קיבל לאחר שהתלונן על כאביו, לא הייתה תרומה נוספת לנזק שכבר נגרם, ואין ראיות כי טיפול רפואי יכול היה להפחית את הנזק.

על כן, הנני סבור כי אין מקום לזקוף לחובת הנתבעים את הטיפול הלא ראוי בתובע לאחר שהתלונן על כאביו, שכן ההסתברות היא, שלאחר שנזק כבר נגרם, לא היה מה לעשות.


ט. נכות התובע ונזקיו

38. כאמור, על פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' א' רכס, נכותו המשוקלת הצמיתה של התובע מגיעה כדי השיעור 44%, והיא מורכבת מנכות בשיעור 30% בשל פגיעה בדרגה בינונית למקלעת השמאלית ומנכות בשיעור 20% בשל פגיעה בדרגה קלה למקלעת הימנית.


39. כיוון שמדובר בנזק למערכת העצבים, המעצבבת את פעולת הידיים, הרי שמדובר בנכות תפקודית.


40. ב"כ הנתבעים נטה להקל בשיעור הפגיעה התפקודית, ואת טענתו סמך על צילום וידאו שנעשה על ידי חוקר פרטי בהסתר, בו נראה התובע מבצע פעולות אחזקה שונות בחדר האירוח שבבעלותו.


41. אמנם, התובע נראה מבצע פעולות פיזיות שונות, אך בחקירתו הנגדית הסביר התובע את הקושי בביצוע פעולות אלה. אוסיף לכך, שאין מדובר בנכות בשיעור 100%, ועל כן ממילא אין להתפלא על כך שהתובע מסוגל בכל זאת לבצע פעולות פיזיות כאלה או אחרות, הכרוכות בקשיים מסויימים בשל הפגיעה העצבית שנגרמה לו.


42. נכותו הרפואית של התובע נקבעה על ידי פרופ' רכס לאחר בדיקה חוזרת, שהתבקשה לאחר שהוצגו לפרופ' רכס סרטי הוידאו שצולמו, מהם עלה כי מצבו של התובע השתפר מאז הבדיקה הקודמת. בחוות הדעת המשלימה תקן איפוא פרופ' רכס את שיעורי הנכות שקבע לתובע, והשיעורים המעודכנים, הם אלה המצויינים לעיל, משקפים את השיפור שחל במצבו של התובע.

בנסיבות העניין שלפני, הנני סבור, כי נכותו הרפואית של התובע, כפי שנקבעה בחוות דעתו המשלימה של פרופ' רכס, משקפת אף את נכותו התפקודית של התובע, ולפיכך הנני קובע, כי נכותו התפקודית של התובע מגיעה כדי השיעור 44% לצמיתות.


43. התובע יליד שנת 1951, והוא בעל משק חקלאי, ובנוסף לכך הוא מנהל חדרי אירוח ומשמש כיועץ חקלאי באחת ממדינות אפריקה. מקובלת עלי הטענה, כי יש להניח שהתובע לא יפרוש מעיסוקיו בגיל 67 שנים, אלא ימשיך לעבוד גם לאחר שיגיע לגיל 70 שנים.

לטענת ב"כ התובע, יש לפסוק לתובע פיצויים עבור כאב וסבל, הפסדי השתכרות ועזרת הזולת, אשר תלך ותגבר עם השנים. לדעת ב"כ התובע יש להעמיד את סכום הפיצוי על סכום גלובלי של 3 (שלושה) מיליון ₪.

לעומת טענות אלה, טוען ב"כ הנתבעים, כי לתובע לא נגרמו הפסדי שכר, שכן במשק החקלאי הוא מעסיק פועלים ואין הוא עובד בו בעצמו, ולכל היותר נגרם לו נזק בסכום של כ- 80,000 ₪. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל מציע ב"כ הנתבעים לפסוק לתובע זכום של 75,000 ₪, ובאשר לעזרת צד שלישי סבור ב"כ הנתבעים, כי לתובע לא נגרם נזק בראש נזק זה, והוא לא יזדקק לעזרת צד שלישי בעתיד.


44. לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, לרבות גילו של התובע, נכותו התפקודית, עיסוקיו השונים, וכל יתר נסיבות העניין, הנני קובע, כי סכום הפיצויים לתובע יחושב כדלקמן:

(א) פיצוי עבור כאב וסבל 150,000 ₪

(ב) פיצוי גלובלי עבור הפסדי השתכרות בעבר
והפסד כושר ההשתכרות בעתיד 550,000 ₪

(ג) פיצוי עבור עזרת הזולת בעבר ובעתיד 50,000 ₪

(ד) תשלומים ששולמו למומחים, פרופ' בנטל,
פרופ' רכס ופרופ' ארגוב (משוערך) 12,230 ₪
------------------
סך הכל 762,230 ₪



י. סיכום

45. האחריות לנזקיו של התובע חלה על הנתבעת מס' 1, וזאת בשל אחריותה השילוחית למעשיו ומחדליו של הצוות הרפואי שהיה חייב להשגיח על התובע בשעות שלאחר הניתוח, ואין למצוא התרשלות בהתנהגותם של הנתבעים 2 עד 6.

נזקיו של התובע מגיעים כדי הסך 762,230 ₪.


46. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:


(א) הנני מחייב את הנתבעת מס' 1 ("שירותי בריאות כללית
") לשלם לתובע סך 762,230 (שבע מאות שישים ושניים אלף, מאתיים ושלושים) ₪, כערכו לתאריך

פסק דין
זה.


(ב) הנני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע הוצאות המשפט שנגרמו לו (למעט תשלומים למומחים שנזכרו לעיל, שכבר נלקחו בחשבון), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך כל הוצאה והוצאה.


(ג) הנני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 115,000 (מאה וחמישה עשר אלף) ₪ בצירוף מע"מ כחוק.


ניתן היום, ג' בסיוון, תשס"ז (20 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

מזכירות בית המשפט תשלח העתקים לב"כ הצדדים.
מותר להפצה מהיום, ואולם, שם התובע יצויין בראשי תיבות שמו.


יצחק כהן
- שופט









א בית משפט מחוזי 856/02 י"א נ' שירותי בריאות כללית, ד"ר צבי כץ, ד"ר יצחק פיאלקוב ואח' (פורסם ב-ֽ 20/05/2007)