פסקי דין על דורית דורון | פסקי דין על משה גבאי | פסקי דין על בת שבע גבאי |

6670/98 א     07/05/2001




א 6670/98 דורית דורון נ' משה גבאי ,בת שבע גבאי




בעניין:

31



בתי המשפט

בית משפט השלום חדרה
א
006670/98


בפני
:
כב' השופטת דיאנה סלע

תאריך:
07/05/2001




בעניין:
דורית דורון





התובעת:


נ ג ד



משה גבאי

בת שבע גבאי




הנתבעים:

פסק -דין



1.
עובדות המקרה
בפני
י תביעת התובעת לפיצויים בגין נזק שנגרם לה לטענתה בשל פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים כנגדה.
א.
התובעת היא עורכת דין שייצגה חברה בשם "צוף יער בניין והשקעות בע"מ" (להלן: החברה).

בתאריך 21/4/96

נחתם מסמך שכותרתו "פרטים לעריכת חוזה רכישה" ע"י הנתבעים וע"י נציג מכירות של החברה, והוא מפרט את פרטי הדירה, תנאי התשלום, והתחייבות לחתימת הקונה על הסכם רכישה לא יאוחר מתאריך 10/5/96. הנתבעים שילמו לחברה במעמד זה סכום של 5000 ₪ שנועד לטיפול בביצוע הרישום בלשכת המקרקעין.

בתאריך 9/5/96 נחתם בין הנתבעים לבין החברה חוזה לרכישת דירה בבית דירות בחדרה (להלן
:
החוזה). בסעיף 13.10.1 לחוזה נכתב כי ידוע לקונים שמשרד עורכי הדין דורון מייצג את החברה בעסקה נשוא החוזה, ואינו מייצג את הקונה, אשר רשאי להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמו.
החוזה כולל נספח המהווה חלק בלתי נפרד ממנו, המפרט את תאור הקרקע, תאור הדירה, מועד ההשלמה של הבנייה (18 חודש מיום חתימת החוזה), והתמורה הכוללת סכום נוסף של 1.5% מהתמורה לצורך תשלום על הוצאות משפטיות לב"כ החברה בקשר לרישום הדירה.
הדירה לא נמסרה במועד שנקבע בהסכם, הנתבעים קבלו על כך בפני
התובעת והחברה, ובמקביל אף ניסו למכור את הדירה עוד בטרם נמסרה להם.

בתאריך 23/4/98 נשלח מכתב מהנתבעים אל התובעת והחברה שכותרתו: "איחור במסירת הדירה". במכתב נכתב בין היתר כי: "הקבלן ועורכת דינו "הורגים" אותנו "ודורכים לנו על הקבר".... הוניתם אותנו והולכתם אותנו שולל.. לא יתכן כי תמשיכו לגזול כך מאיתנו.. כמה ועד מתי תמשיכו לעשוק אותנו? אתם אגואיסטים חסרי לב...לא יתכן כי תנהגו בנו בבחינת "הרצחתם וגם ירשתם"!...". כמו כן הודיעו הנתבעים במכתב שיפנו לגורמים כמו לשכת עורכי הדין, איגוד הקבלנים, נציב תלונות הציבור, אמצעי התקשורת וכיו"ב (להלן: המכתב הראשון).

בתאריך 26/4/98 שלחו הנתבעים מכתב תלונה לועד המרכזי של לשכת עורכי הדין כנגד
התובעת. במכתב היו כלולים הביטויים הבאים: "היא "גנבה" אותנו... העו"ד הזו רעה, ערמומית ורמאית, היא נוכלת שאין כדוגמתה. לא האמנו... שעוד קיימים עורכי דין נוכלים שכאלה. עו"ד זו הינה "גנבת עם רשיון"... עו"ד זו אינה יודעת "צדק" מה הוא... מה שמעניין אותה זה כסף והרבה ולא חשוב על חשבון מי... היא חצופה ויהירה מאוד. בושה למדינה שיש עו"ד כזו בתוכה...". (להלן: התלונה).

בתאריך 27/4/98 הגיבה התובעת לתלונה, והתייחסה לטענותיהם הענייניות וכן לביטויים בהם השתמשו.

בתאריך 21/6/98 הופיעו הנתבעים במשרדי המכירות של החברה, ובנוכחות קהל הלקוחות והעובדים שנכחו במקום, צעקו על התובעת והשתמשו במילים הבאות: "גנבים" "שקרנים" ו"הרצחתם וגם ירשתם?". וכן אמרו לתובעת כי יפנו ללשכת עורכי הדין וידאגו כי ישלל רשיונה.

בתאריך 11/10/98 נשלחה הודעה ממנכ"ל הועד של מחוז ת"א של לשכת עוה"ד, לפיה נדחית הקובלנה שהוגשה ע"י הנתבעים, מכיון שאין בהתנהגות התובעת עבירה על האתיקה המקצועית.


שני המכתבים והתקרית במשרדי החברה ,עולים לטענת התובעת לכדי עוולה של לשון הרע, כפי שנקבעה בחוק לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: החוק), והמזכים אותה לפיכך בפיצויים לפי דין.

ב.
בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעים ,נכתב כי רכשו במיטב כספם את הדירה מהחברה וזאת בהסכם מיום 21/4/96, ושאח"כ שונה בתאריך 9/5/96. לטענתם מלכתחילה התובעת שכנעה אותם להאמין כי אינם זקוקים לייצוג עו"ד אחר, שכן היא מייצגת אותם, והם אף שילמו לה שכ"ט.
בנוסף לכך, החוזה לא הוסבר להם כראוי, התובעת נתנה להם להאמין שזהו חוזה סטנדרטי בשוק, ולאחר מכן התברר להם כי החוזה מקפח ויש בו סתירות. הנתבעים טוענים כי חתמו על החוזה מבלי לדעת על מה הם חותמים והוטעו במכוון ע"י התובעת. לטענתם, בעקבות הסתירות בחוזה איחרה החברה במסירת הדירה במשך שבעה חודשים, דבר שפגע בהם מאוד וגרם להם לעגמת נפש.
פניותיהם לתובעת לא נענו, והיא התנערה מהם שוב ושוב והפנתה אותם לקבלן אשר הפנה אותם בחזרה אליה. לכן,
בצר להם פנו אל לשכת עוה"ד, אשר תשובתה, לטענתם, משאירה את התובעת בגדר "חשודה". שמות הגנאי בהם קראו לתובעת לא היו הכפשה,
כי אם אמת, והם מציינים אותם אחד לאחד עם פירושם לפי המילון: "רמאי", "נוכל" , "ערמומי", "גנב", "שקרן", "תככן", "רוצח", "חצוף" "יהיר", "חלקלק", "רעה" ו"אינה יודעת צדק מהו". הנתבעים טוענים כי התובעת פעלה באופן שאינו אתי, שכן משפחת בעלה היא מבעלי הקרקע עליה נבנתה הדירה, היה לה אינטרס כספי במכירה, ודבר זה מבטא את חוסר תום הלב שלה.
דין התביעה להדחות שכן התובעת לא הוכיחה נזק שנגרם לה בשל מעשיהם.

2.

ראיות התביעה
א.
התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, וחזרה על האמור בכתב התביעה. בנוסף לכך הצהירה כי הטיפול בנתבעים היה מקצועי ביותר, ענייני ומנומס, וכי מכיוון שראתה כי אינם מיוצגים, טרחה והסבירה להם מעבר לנדרש ממנה. בנוסף למכתבים שנשלחו ע"י הנתבעים פנו הנתבעים מספר פעמים בעל פה אל מנהלי החברה, סיפרו להם על המכתב ללשכת עוה"ד, ובכך פגעו ביחסי העבודה שלה עם החברה.
בחקירה הנגדית
חזרה על הטענה כי לא ייצגה את הנתבעים בשום שלב. היא לא גנבה או רימתה את הנתבעים וכי לא היה שום דבר חריג בחוזה שנחתם עמם. ההסבר היחיד להתנהגותם הוא שרצו לבטל את החוזה כי הדירה לא התאימה להם עוד, והם לא הצליחו למכור אותה. לדבריה, נחתמו 90 חוזים דוגמת החוזה נשוא התביעה,
אך אף קונה פרט להם לא בה בטענות. הביטויים "הרצחתם וגם ירשתם" ו- "קוברים אותנו ודורכים לנו על הקבר אינם לגיטימים ולא נכונים עובדתית. התובעת מסרה כי עקב הפגיעה בשמה הטוב, נגרם לה נזק ביחסיה עם החברה אשר לבסוף מכרה בניין שלם שלא דרך משרדה, וכי יש לה הסכם פשרה שיוכיח זאת.

ב.
דיאנה בלובשטיין, פקידה שעבדה בזמן האמור בחברה ואינה עובדת בה כיום, מסרה תצהיר עדות ראשית לפיו הייתה עדה לאירוע בין התובעת לנתבעים במשרדי החברה בתאריך 21/6/98. הנתבעים החלו לקלל ולצעוק ובין דבריהם אמרו "דורית נוכלת, עוה"ד מעוותים, כל החוזה הוא שיקרי", "הרצחת וגם ירשת" וכי "דורית שקרנית ומפילה את הלכלוך על הקבלנים".
בחקירה הנגדית
מסרה כי היא זוכרת את המילים "גנבים" ו"שקרנים" וכי הנתבעים אמרו כי יפנו ללשכה וישללו את רשיון התובעת, וזאת מול הקבלן ואנשים שנכחו במשרד. התובעת עזרה לה לנסח את תצהירה, מכיון שהיא עולה חדשה והעברית שלה לא טובה.
לדבריה, ראתה שלט "למכירה" על דירת הנתבעים, רצונם של הנתבעים למכור את הדירה לא היה סוד, אך מצב השוק לא היה טוב. העדה הסבירה את אופן ההחתמה של
רוכשי הדירות כולל הנתבעים, על זכרון דברים לפני החתימה על החוזה, וציינה שלדעתה הנתבעים הבינו על מה הם חותמים.

3.
ראיות ההגנה
הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית וחזרו
על האמור בכתב ההגנה. בתצהירם פירטו את תנאי החוזה אשר לדעתם הם מקפחים, את השתלשלות
היחסים עם התובעת והפגישות שנערכו עמה, כולל בביתה. לדבריהם התובעת ניסתה למשוך זמן, והם נשלחו הלוך ושוב מהתובעת לקבלן וחוזר חלילה
.
התובעת היתה מנומסת אליהם עד שלב מסוים בו התחילה לצעוק עליהם ולהתחמק משיחות הטלפון שלהם לביתה. הם ניסו לפנות ללשכת עוה"ד בעילום שמם של התובעת והקבלנים, אך נאמר להם כי הדבר אינו אפשרי
. הנתבעים חזרו בתצהירם על טענתם שהתובעת רימתה אותם, ערכה להם חוזה קלוקל, ובסופו של דבר גרמה להם לסבל ודאגות, ומסרו כי התובעת היא גאוותנית ויהירה וכי יש בה תאוות בצע, ומשום כך אמרו
"הרצחת וגם ירשת?".
בחקירה הנגדית
מסר הנתבע כי הוא גר עם אמו, מכיון שאינו מסוגל להפרד ממנה. הוא הילד הקטן שחי איתה, היא זקוקה לעזרה, הוא תומך בה, והיא עזרה לו לרכוש את הדירה.
הוא ויתר על רעיון המגורים בדירה, אך מכיוון שהסכום שהציעו לו תמורתה, לא היה גבוה, הדירה לא נמכרה והיא מושכרת כעת.
הוא לא הסכים להכנס לדירה ללא מים וחשמל, אך אישר כי כאשר נכנס לדירה באיחור של שמונה חודשים כבר היו בה מים וחשמל. כמו כן הוא הודה כי ניסה ליצור קשר עם התובעת מספר פעמים בטלפון כנראה בפסח וביום שבת. הנתבע חזר על טענתו כי התובעת עשתה לו חוזה מקפח, "הפלילה" אותו וכן כי "גנבו" ו"רימו" אותו. לטענתו כל הדברים שכתב ואמר היו מהבטן והיוו ביטוי לאמת כפי שראה אותה.

4.

ניתוח העדויות:
אני מעדיפה את גרסת התובעת על פני הנתבעים, בעניינים השנויים במחלוקת עובדתית.
הנתבעים טענו כי זכרון הדברים היה שונה לענין ההצמדות מההסכם, וכי הוטעו לענין זה. מתברר מקריאתו של זכרון הדברים כי בסעיף המתייחס לתנאי התשלום נקבע סכום הן בדולרים והן בשקלים, ונכתב במפורש כי התשלומים יהיו צמודים גם למדד. הנתבעים לא היו חייבים לחתום על החוזה אם תנאיו לא היו מקובלים עליהם, ואני רואה להניח כי הנתבעים קראו היטב את הסעיפים המתייחסים לתמורה ולהצמדות.
הנתבעים לא העלו כל טענה ביחס לחוזה משך למעלה משנתיים, ואני רואה להניח כי קראו את החוזה בתקופה זו. יתר על כן, מדובר בטענות כלפי החברה, ולא ניתן לזהות את החברה עם התובעת.

אני מאמינה לתובעת כי בנוסף לכך שנכתב בחוזה כי היא מייצגת את החברה בלבד ולא את הנתבעים, הודיעה לנתבעים במפורש שאינם מיוצגים על ידה,
והם בחרו שלא להיות מיוצגים על ידי עו"ד אחר, וכן כי הסבירה את עיקרי החוזה לנתבעים.
הנתבעים חוזרים שוב ושוב על הטענה כי תשלום שכ"ט לתובעת נועד לצורך ייצוגם בחוזה, אך מתעלמים לחלוטין מכך שזה חלקם בהוצאות המשפטיות לצורך רישום הדירה.

באשר לטענות הנתבעים כלפי החברה, אין כל ראיה לכך כי הנתבעים הגישו תביעה נגד החברה, על אף שלכאורה מי שהפר את החוזה היתה החברה, והתובעת אינה אחראית להתנהגות לקוחה. אם טוענים הנתבעים כי החוזה מקפח, היו צריכים לפנות לערכאות המתאימות.


למעשה אין מחלוקת בין הצדדים לגבי האמירות של הנתבעים כנגד התובעת הן בכתב והן בעל פה, וטענתם היחידה של הנתבעים היא כי היו זכאים להתבטא כך בנסיבות הענין.

5.
סיכומי הצדדים
שני הצדדים שרבבו בסיכומיהם ראיות נוספות אשר לא הוגשו כדין, ואני רואה להתעלם מהם.

6.

דיון
השאלה הראשונה המתבקשת היא, האם המעשים המיוחסים לנתבעים עולים כדי פרסום לשון הרע. הבדיקה תעשה לפי שני יסודות העוולה הנמצאים בסעיף 7 לחוק, שהוא הסעיף המגדיר מעשה של פרסום לשון הרע כעוולה אזרחית.
מתן תשובה חיובית לשאלה זו מחייב להוסיף ולבחון אם עומדת למפרסמים הגנה מן ההגנות המוקנות בפרק ג' לחוק.
מכיוון שבעניינו התקיימו שלושה אירועים היכולים לעלות לכדי עוולת לשון הרע, יש לבחון כל
אירוע לגופו, והאם בכל אירוע מתקיימים שני יסודות העוולה.



א.
יסוד "הפרסום".
יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, שהרי אין נענשים וגם אין חבים בחבות נזקית על דברים שבלב. לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם.
סעיף 2(א) לחוק קובע:
"פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה צליל
וכל אמצעי אחר".
פרסום, העשוי להוות עוולה או עבירה לפי החוק, חייב להיעשות לפחות לאדם אחד (בעוולה) או שניים (בעבירה) זולת הנפגע. לפיכך פרסום לשון הרע לנפגע בלבד לא יהווה עוולה לפי החוק. (ראה ת"א (י-ם) 552/84 העצני נ' תומרקין, פ"מ תשמ"ז (ב) 347, 348; ע"פ (ת"א) 1181/83 זיו נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח (א) 224, 245).
"סעיף 2(ב) (2) לחוק עוסק בפרסום בכתב, וקובע שפרסום שכזה ייחשב כ"פרסום" לפי החוק, אם "עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
(
אורי שנהר, דיני לשון הרע, ע"מ 92- 85
).
בת.א. 1267/89 (ת"א) משה סבוראי נ' אנשל שפילמן, נכתב ע"י הנשיא (כתוארו דאז) א. וינוגרד: "אין מחלוקת שנעשה "פרסום" מאחר ולפי סעיף 2(ב) 2 לחוק, רואים כ"פרסום" לשון הרע אם היה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנתבע. כלומר, גם אם לא היו נוכחים כלל אנשים נוספים. די בעצם הכנת הקלטת והתמליל לארכיון מוזיאון הלח"י כדי להוות "פרסום" אשר עלול להגיע לאדם זולת הנפגע". (דינים מחוזי, כרך כו (7) עמ' 131).



ב.
האם הפרסום מהווה "לשון הרע"

1. סעיף 1 לחוק
מגדיר "לשון הרע":

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ,לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל מוצאו או דתו".

ההגדרה שבסעיף 1 לחוק מורכבת משלושה סוגים מוגבלים יחסית של פרסומים פוגעים (ס"ק 2 – 4) ומסעיף סל (ס"ק 1), אשר ההגדרה שבו מתארת למעשה את מהותה של לשון הרע. יש לשים לב לכך שפגיעה או גרימת נזק בפועל לנפגע איננה חלק מהגדרת "לשון הרע". די בכך שהפרסום "עלול" היה לגרום לאחת התוצאות המפורטות בסעיפים קטנים 4 – 1 כדי שתוכח לשון הרע.
(ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ תשל"ז (ב) 271, 287).
ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אינה מתנה את קיומה של "לשון הרע" בכך שתוכן הפרסום לא יהיה אמת. לפיכך עשוי פרסום להכיל עובדות אמת בלבד, ועדיין להיחשב כ"לשון הרע". במקרה כזה עשויה לעמוד למפרסם הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק .

במבחן לקביעת לשון הרע, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם יתפש ככזה על ידי האדם הסביר.
בחירה במבחן זה נובעת מכך שהחוק מגן על
"זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו". (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 281, 293).
לפיכך אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה אין גם כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע. (ראה ספרו של אורי שנהר ע"מ 123 – 121).

מהות המבחן הקובע אם דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי פלמוני, נותחה באריכות רבה בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט (4) 734 שם נאמר:
" המבחן ללשון הרע, הוא: אם יש בה כדי לפגוע באדם – לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק – בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג; והלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בהם בדברים משום פגיעה כל שהיא בעיני רובו של הציבור..."
(ראה דבריו של השופט אלון שם בע"מ 750).

ישנם סוגים רבים של פרסומים שאליהם התייחסה הפסיקה כמהווים "לשון הרע":
פרסום המייחס לאדם תכונות אופי לא מחמיאות עשוי להוות "לשון הרע". כך נפסק למשל בת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן ואח' ,פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 521 , וכי תיאור אדם כמרושע ולא הגון ייחשב ל"לשון הרע".
עניין של קללות וגידופים נבחן בע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, וביהמ"ש העליון דחה את ההשקפה שהתגבשה במשפט המקובל ואף מצאה ביטוי בפסיקה הישראלית , לפיה אין אחריות בנזיקין בגין גידופים. בפסיקה שלאחר הלכת דיאב נ' דיאב ניכרת נכונות להכיר בגידופים כב"לשון הרע".
כך נקבע כי פרסום פומבי שבו נאמר על אדם שהוא "טיפש שבטיפשים" מהווה פרסום לשון הרע. (ת"א (ב"ש) 2594/89 פרץ נ' פוטולצקי, תקדין שלום כרך 91 (2) 7, 10).
שני מבחנים נקבעו בפסיקה לבחון את שאלת "לשון הרע"; האחד הוא מבחן אמפירי אובייקטיבי, כלומר פרסום יהווה עילה להליך עפ"י חוק איסור לשון הרע רק אם "כלל החברה" או לפחות חלק שאינו קטן ממנה יראה בדברים "לשון הרע".
המבחן השני הוא מבחן נורמטיבי, הנוגע לשאלת היחס בין הערכים הבאים לידי ביטוי בתפיסה שפרסום כלשהו מהווה לשון הרע, לבין ערכי היסוד של השיטה המשפטית.
לפיכך כאשר פרסום מייחס לפלוני גניבה, הרי שתפיסה הרואה את הפרסום כהשמצה תואמת את התפיסה שביסוד השיטה המשפטית, הרואה בגניבה מעשה פסול.
סעיף 1(3) לחוק קובע כי, דבר הפוגע במקצועו ובמשלח ידו של אדם יהווה לשון הרע, ונפסק כי ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תיחשב כלשון הרע, כאמור בסעיף 1(3) לחוק. (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 864).

7
.
להלן תבחן השאלה האם הארועים המתוארים בכתב התביעה מהווים פרסום:
א. המכתב הראשון מתאריך 23/4/98 אל התובעת והחברה:
כותרתו היא "איחור במסירת הדירה", והוא ממוען הן לתובעת והן לחברה במשותף. לשון המכתב , כולל הביטויים השנויים במחלוקת, היא לשון רבים. אומנם יש תאור של פעולות התובעת באופן פרטני, אך אין זה אלה חלק מפירוט העוול שלטענת הנתבעים נגרם להם ע"י שני הנמענים במשותף.
הביטויים כמו: "הקבלן ועורכת דינו "הורגים" אותנו ודורכים לנו על הקבר" וגם "הוניתם אותנו והולכתם אותנו שולל" וכיו"ב, הם ביטויים המתייחסים לתובעת ולחברה כגוף אחד. גם האמירה לפיה יפנו הנתבעים לגורמים חיצוניים, מופנית לשני הצדדים, הנתבעים כותבים כי יפנו הן ללשכת עוה"ד והן לאיגוד הקבלנים וכן לגורמים אחרים.
האם עולה מכתב זה בגדר "פרסום" כנדרש בחוק, לאדם נוסף פרט לתובעת עצמה?
דעתי היא כי התשובה לכך היא שלילית.
נראה כי המכתב לא יועד ל"עיניים אחרות"
פרט לנמענים עצמם, וכי לא היה דבר בהכנתו שהיה עלול לחשוף אותו לגורמים חיצוניים. לשון הרע, אם התקיימה, מתייחסת ל"כולם ולאף אחד", ואין פה ביזוי או השפלת האחד בפני
האחר.
לפיכך, לא עומד מכתב זה בתנאי הקבוע בסעיף לעניין ה"פרסום". מכיוון שיסודות הסעיף הם מצטברים, לא ידון עוד מכתב זה, ולגביו לא נתקיימה העלווה של פרסום לשון הרע.

ב. מכתב התלונה ללשכת עוה"ד מתאריך 26/4/98.
מכתב התלונה נגד התובעת נקרא ע"י הגורמים בלשכת עורכי הדין שטיפלו בה, וגם יישאר בתיקה האישי של התובעת בלשכה, לעיניו של כל מי שיהיה רשאי לעיין בתיקה.
לפיכך, עומד מכתב זה בתנאי "הפרסום" שבסעיף 2(ב)(2) ובפסיקה.

ג. האמירות של הנתבעים לתובעת בתאריך 21/6/98 במשרדי החברה:
השיחה בין הנתבעים לתובעת במעמד זה והביטויים שהטיחו בפני
ה נשמעו ללא ספק ע"י פקידת המכירות דיאנה בלובשטיין שהייתה עדה לשיחה, וכן נשמעה ע"י העובדים וקהל הלקוחות שנכחו במקום, וכנראה גם ע"י אחד מהקבלנים בחברה. גם האמירות בשיחה זו עומדות בתנאי "הפרסום".

8.

השאלה היא האם הדברים שפורסמו אודות התובעת, שהיא עורכת דין, בהם יוחסו לה מעשים של גניבה, מרמה, עושק וכיו"ב מהווים פרסום לשון הרע?
א.
לאור האמור לעיל, לפיו פרסום המייחס לאדם תכונות אופי לא מחמיאות, ייחשב לשון הרע,
יש להתייחס לביטויים שמופיעים בתלונה ללשכת עוה"ד כמו: "העו"ד הזו רעה, ערמומית ורמאית, היא נוכלת שאין כדוגמתה... עו"ד זו אינה יודעת "צדק" מהו" וכיו"ב, כמהווים לשון הרע.

ב.
הן עפ"י המבחן האובייקטיבי לפיו חלק מהחברה יראה באמירות אלה לשון הרע, והן עפ"י המבחן הנורמטיבי לפיו גניבה ונוכלות מהווים מעשים פסולים, הכינויים שבהם השתמשו הנתבעים הן במכתבם ללשכת עוה"ד והן בהופעתם במשרדי החברה כמו "גנבים" "רמאים" וגם "הורגים אותנו ודורכים לנו על הקבר" מהווים לשון הרע.

ג.
את הביטוי "הרצחת וגם ירשת?" שבו השתמשו הנתבעים בשני הארועים הנ"ל,יש לפרש לפי משמעותו כפי שהוא מתפרש עפ"י האדם הרגיל.
בע"א 114/64 תיק נ' קרינצקי ואח', פ"ד יח (4) 966, 968 נקבע כי אין לפרש את המילים "פושע מועד" לפי המשמעות התלמודית של ה"מועדות". השופט חיים כהן אמר, כי "המוציא שם רע אינו משתמש בלשון תלמודית טכנית, אלא מדבר בלשון בני אדם; ויש לפרש את המילים שהשתמש בהן כמשמעותן העממית הכללית, כפי שסתם קורא עיתון היה מבינן" . לפיכך גם ביטוי זה יעלה לגדר לשון הרע כמשמעותה בחוק.

ד.
סעיף 1(3) לחוק קובע כי, דבר הפוגע במקצועו ובמשלח ידו של אדם יהווה לשון הרע, ונפסק כי ככלל, הטלת דופי במקצועיותו של אדם בתחום שבו הוא עוסק תיחשב כלשון הרע, כאמור בסעיף 1(3) לחוק. (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט (2) 843, 864).

ד.
האמירות הפוגעות במקצועה ובמשלח ידה של התובעת,
יחוס תכונות של שקרן, גנב וחסר צדק לבעל מקצוע שאמינות ויושר הן חלק חשוב מהגדרת תפקידו, מהוות לשון הרע. לכן גם לפי סעיף 1(3) לחוק מהווים דבריהם של הנתבעים "לשון הרע".

9.
הגנות
לאחר שנקבע כי הנתבעים פרסמו לשון הרע, יש לבחון האם יש ממש בדברי הנתבעים, ומתקיימות לגביהם ההגנות הקבועות בחוק.
הנחת היסוד שבבסיס החוק היא, שלצד ההגנה על השם הטוב צריך בית המשפט לתת ביטוי גם לערכים אחרים, ובמקרים מסוימים יצדיקו הערכים הנוספים מתן הגנה למפרסם לשון הרע. ההגנות שבחוק איסור לשון הרע קבועות בשלושה סעיפים: סעיף 13, 14 ו-15.
ההגנות הרלבנטיות לתביעה הנדונה הן ההגנות המצויות בסעיפים 14 ו-15 לחוק.
א. הגנת "אמת בפרסום":
סעיף 14 לחוק:
" במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק כוללת שני יסודות מצטברים, היסוד הראשון נוגע למידת האמיתות של הפרסום המהווה לשון הרע, והיסוד השני נוגע למידת "העניין הציבורי" שבאותו פרסום. היסוד הראשון הוא עובדתי, ואילו היסוד השני עוסק בשאלה, האם קיימים לפרסום יתרונות חברתיים המצדיקים אותו, למרות לשון הרע שבו.

הנתבעים טוענים כי כל הביטויים בהם השתמשו היו אמת.
לטענתם, התובעת אכן רימתה אותם ושיקרה להם, בכך שאמרה להם כי היא מייצגת אותם,
ובכך שהכינה חוזה חד צדדי לטובת הקבלן. החוזה מקפח, מלא סתירות פנימיות, דבר שגרם, לטענתם, לאיחור במסירת הדירה. כמו כן התובעת גנבה מהם בכך שנאלצו לשלם על חודש נוסף, וכוונתם לתשלום הפרשי הדולר והמדד בתקופה שבין החתימה על זכרון הדברים לחתימה על החוזה עצמו.
גם הביטויים בהם השתמשו,
"הרצחת וגם ירשת" ו "הורגים אותנו", הם דרכם של הנתבעים לבטא את האמת כפי שראו אותה שכן מעשי התובעת הרסו להם לטענתם, את קניית הבית וגרמו להם לעגמת נפש.

יש לבדוק את מידת ההתאמה בין תוכן הפרסום לבין המציאות האובייקטיבית, כפי שהיא מוכחת באמצעות הראיות המובאות במשפט. לצורך פרשנות דברי הפרסום אין כל רלבנטיות לכוונת המפרסם, או לשאלה כיצד הבין את הדברים מי ששמע או קרא את הדברים. (ראה ספרו של אורי שנהר, עמ' 217).

כאמור לעיל, דחיתי את גירסת הנתבעים לפיה אמרה להם התובעת כי היא מייצגת אותם והטעתה אותם, ותמיכה לכך יש גם
בחוזה עליו חתמו, בו נכתב במפורש כי התובעת מייצגת את החברה המוכרת בלבד והנתבעים רשאים להביא עו"ד מטעמם.
מי שחותם על מסמך נתפס בחזקת אדם שקרא על מה שחתם, ולא רק שצפוי כי האדם הסביר יקרא את המסמך עליו הוא חותם, ואם המסמך אינו מובן לו , או כפי שטענו הנתבעים, "קריא רק למי שלמד משפטים", הוא לא יחתום, לפני שעו"ד מטעמו יקרא את המסמך. יתר על כן, בתחתית החוזה קיימת תוספת קצרה לפיה נמסר לנתבעים עותק מהחוזה זמן מספיק לפני החתימה כדי לקרוא את תוכנו, כי הם מבינים את התוכן, ומנועים מלטעון כל טענה של אי הבנה. הנתבעים חתמו על תוספת זו שנכתבה בשתי שורות, ואני רואה להניח כי ידעו על מה חתמו.

מדובר בחוזה ארוך ומפורט, וטענת הנתבעים כי סברו שהחוזה הוא סטנדרטי ולא נוסח ע"י התובעת אינה סבירה ואינה מקובלת עליי.
אני מאמינה לתובעת כי קרוב לתשעים לקוחות נוספים בפרוייקט חתמו על חוזה דומה, אם כי הדבר אינו מעלה ואינו מוריד.
אין מחלוקת כי התמורה בגין הדירה שולמה לחברה ולא לתובעת, ולכן אם היתה לנתבעים טענה בדבר אופן ההצמדה היו צריכים לפנות לחברה. מכל מקום, הנתבעים לא פנו לחברה משך שנתיים, ורק לאחר שנתיים העלו טענות בדבר הניסוח של החוזה לעניין זה.
מקובל לחתום על זכרון דברים לפני החתימה על החוזה העיקרי ואף לשלם מקדמה. הנתבעים שילמו את סכום המקדמה צמוד לשער הדולר של היום בו נחתם זכרון דברים, ואת התשלום ששילמו בתאריך החתימה על החוזה, צמוד לשער הדולר של אותו יום, ולפיכך לא ברור על מה הם מלינים. מכל מקום, אפילו יש מחלוקת עניינית בדבר הפרשנות של הסכם, אין הנתבעים רשאים לכנות את התובעת "גנבת".

לפיכך אין אני רואה לקבל את טענת הנתבעים "אמת דיברתי" ולא תחול הגנת סעיף 14.
מכיוון שיסודות סעיף 14 הם מצטברים, איני רואה צורך לדון ביסוד השני העוסק ב"עניין לציבור".

ב. הגנת תום הלב
נתבע יהנה מהגנת סעיף 15 בהתקיים שני תנאים מצטברים. התנאי הראשון הוא "שהנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב". והתנאי השני הוא שהנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מ- 12 הנסיבות הקבועות בסעיף 15. מכיוון שהתנאים מצטברים, ההגנה לא תעמוד אם הפרסום נעשה "בתום לב" אך שלא באחת הנסיבות שבסעיף 15, או אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות אך שלא בתום לב.
כמו שתי ההגנות האחרות שבחוק איסור לשון הרע, גם נטל הוכחתה של כל אחת מהגנות תום הלב מוטל על הנתבע. נטל זה חל לגבי כל אחד משני מרכיביה של כל אחת מההגנות. לפיכך מוטל על הנתבע להוכיח כי עשה את הפרסום באחת הנסיבות המצוינות בסעיפים הקטנים של סעיף 15 לחוק, וכי עשה את הפרסום בתום לב. עם זאת, את מרכיב "תום הלב" יכול הנתבע להוכיח בצורה עקיפה באמצעות החזקה הקבועה בסעיף 16(א) לחוק.
(ראה ספרו של אורי שנהר ע"מ 254 – 250).

הסעיפים הרלבנטים לתביעה הם סעיף 15(3) לחוק:

"הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר..."

וכן סעיף 15(8) לחוק:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או תכנה".




א. הגנה לפי סעיף 15(3) לחוק.
ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק מתחלקת לשלוש הגנות משנה, וחלה על פרסום המגן על אינטרס של המפרסם עצמו, על האינטרס של צד שלישי שאליו הופנה הפרסום, ועל פרסום המגן על אינטרס של צד שלישי, שהאדם אליו הופנה הפרסום "מעוניין בו עניין אישי כשר".
כל אחת מהגנות המשנה תחול בהתקיים ארבעה תנאים מצטברים. ראשית, הנתבע צריך להוכיח כי היה עניין אישי כשר כלשהו, אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; שנית, עליו להראות שתוכן הפרסום שבמחלוקת נועד להגן על אותו עניין; שלישית, עליו להצביע על כך שהפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; ולבסוף עליו להוכיח שהפרסום נעשה בתום לב.
(ראה אורי שנהר, ע"מ 294
וכן ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ה'
1145, עמ'
1162).

הפרסום שנעשה ע"י הנתבעים היה על מנת להגן על אינטרסים אישיים שלהם, אך השאלה אם אינטרסים אלו הצדיקו את הפרסום שנעשה.
נאמר כי האינטרס של אדם בשמירה על נכסיו מהווה אינטרס אישי כשר. (ראה ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל (1) 389, 391). וכן נפסק כי לציבור משתכנים יש עניין כשר בפרסום זעקתם כנגד הטיפול בהם מצד החברה המשכנת. (ראה ת"א (ת"א) 2430/58 שכון עובדים בע"מ נ' הוצאת העיתון "הארץ" בע"מ ואח' ,פ"מ כג 151, 168).
רב טענותיהם של הנתבעים לגבי התובעת, מתייחסות לעוולות שנגרמו להם ע"י החברה ולא ע"י התובעת בעצמה, ולפיכך לא מקיימות את התנאי הראשון. טענותיהם לגבי ייצוג התובעת ולגבי ניסוח החוזה, יכולות להיחשב כעניין אישי כשר שלהם המתייחס לתובעת, ולפיכך טענות אלו מקיימות את התנאי הראשון, ואולם, כבר נקבע כי טענותיהם אלה של הנתבעים אינן אמת.

התנאי השני לתחולתה של הגנת סעיף 15(3) הוא, שהפרסום לא יעבור את השיעור המספיק מבחינה הגיונית, להגנת העניין האישי הכשר, מבחינת "מהות הדברים שנתפרסמו". (ראה ע"פ 24/50 גורלי נ' היועץ המשפטי, שם בעמ' 1162). המבחן קובע כי ההגנה תחול רק אם לשון הרע שפורסמה רלבנטית להגנת העניין האישי הכשר. כאשר ניתן להפריד את הדברים שבמחלוקת לחלק שהוא רלבנטי, ולחלק שאינו רלבנטי, תחול ההגנה רק על החלק הרלבנטי. (ראה שם בע"מ 1168 – 1167).

אפילו היו טענות הנתבעים כנגד התובעת אמת, וכבר נאמר לעיל שאינן נכונות, הרי שמבחינת מהות הדברים שפורסמו, עברו הנתבעים את השיעור המספיק להגנה על האינטרסים שלהם, ולמעשה נועדו לקדם את דרישתם לביטול החוזה
והשבה. גם טענות בדבר חוזה מקפח יש להפנות אל הצד השני לחוזה, ולא אל בא כוחו.
הויכוח במשרדי החברה היה פומבי, משפיל ופוגע ונועד לקדם את ענייניהם.
עניין זה רלבנטי גם לתנאי השלישי המתייחס לתפוצת הפרסום.

נאמר בע"פ 24/50 בעניין גורלי, כי פרסום שנעשה לשם הגנה על עניינו האישי הכשר של המפרסם עשוי להיות מוגן גם אם הופנה אל הציבור הרחב, וזאת במקרים שבהם ההגנה על העניין האישי חייבה תפוצה רחבה (שם בע"מ 1165 - 1166 ). ואולם במקרה זה לא שוכנעתי כי מדובר בהגנה על עניין כשר, אם כי מדובר על עניינם האישי של הנתבעים.

התנאי הרביעי הוא שהפרסום יעשה בתום לב, וקיימים מבחנים שונים שנקבעו בפסיקה לבחינת שאלה זו. למשל האם המפרסם נקט אמצעים נדרשים כדי לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים (ראה ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1) 210, 217 – 216), כמו כן תבחן מידת הפגיעה שבפרסום, כך שפרסום שכלל ביטויים עולבים יתר על המידה לא ייחשב לפרסום בתום לב (ראה ע"פ 24/50 גורלי הנ"ל).
כמה ממעשיהם של הנתבעים יכולים להעיד על חוסר תום לב. העובדה שהחלו בטענות ובפני
ות לגורמים השונים בתקופה שניסיונותיהם למכור את הדירה לא צלחו, מציגה את טענותיהם יותר כהפעלת לחץ על המוכר שיבטל איתם את העסקה, ופחות כתלונות על עוול אמיתי שנעשה להם.
מהמכתב הראשון מתאריך 23/4/98 מאיימים הנתבעים כי יפנו ללשכת עורכי הדין, לאיגוד הקבלנים, לתקשורת וכיו"ב. העובדה כי פנו בסוף רק ללשכת עורכי הדין, ובחירתם להטיל את יהבם על התובעת בלבד, שאינה יכולה להשפיע על קצב הבניה ומועדי המסירה, מעוררת תהיות.
הנתבע אף העיד כי חשבו כי דרך התובעת אולי ישיגו פיצוי מהקבלן או החזר הכסף ששילמו על הקניה (ראה עמ' 12 לפרוטוקול), ובעצם מודה כי חשבו כי דרך הפניות אל ולגבי התובעת ישיגו את מבוקשם אצל החברה.
גם העובדה שלא חיכו לאחר מכתבם מתאריך 23/4/98 למכתב תגובה מהתובעת או מהחברה, ולאחר שלושה ימים בלבד שלחו את המכתב ללשכת עורכי הדין, מעידה על חוסר תום לב, ומערערת את אמינות טענתם של הנתבעים על ניסיונם לפנות ללשכת עורכי הדין בעילום שם התובעת.

לפיכך, לא תעמוד לנתבעים ההגנה של סעיף 15(3) לחוק.

ב. הגנה לפי סעיף 15(8) לחוק.
סעיף 15(8) לחוק מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע, וההגנה תחול בשני מקרים: במקרה הראשון ההגנה תחול כאשר התלונה הוגשה לאדם "הממונה על הנפגע, מכח דין או חוזה" והתלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע. המקרה השני הוא כאשר התלונה הוגשה לרשות מוסמכת, ותוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שהיא מוסמכת לחקור (ראה אורי שנהר, בעמ' 301).
סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961, אומר כי: "הועד המרכזי, הועד המחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן –קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בשל עבירת משמעת, בין ביוזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר..".
נראה כי תלונתם של הנתבעים ללשכת עורכי הדין כנגד התובעת, נכנסים לחלופה השניה של סעיף 15(8) לחוק, בהיותה של הלשכה הרשות המוסמכת לקבל תלונות כנגד עורכי דין.

הגנת סעיף 15(8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה ב"תום לב". לתום הלב הנדרש במסגרת סעיף זה יש מאפיינים ייחודיים, הנובעים בין הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע מהציבור על עבירות ומעשים פסולים לבין האינטרס שבשמירה על שמו הטוב של האדם. (ראה אורי שנהר עמ' 303 וגם ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון רייבר, פ"ד לו

(2) 141,149).
כוונה לפגוע בנפגע וזדון מצדו של המפרסם ישללו בדרך כלל את קיומו של מרכיב "תום הלב" הנדרש במסגרת הגנות סעיף 15.
ונאמר בע"א 788/79 כי:
"אכן, העניין שלפנינו מורכב הוא, שכן המתלונן פועל, לכאורה בתום לב ובזדון כאחד, והרי הלכה פסוקה היא כי 'זדון ממילא אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם תום לב".
( ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוכה, פ"ד כג (2) 135, 140).
אך ביהמ"ש ממשיך ואומר כי הכוונה לפגוע בנפגע לא תשלול כשלעצמה את ההגנה החלה על הגשת תלונה במשטרה, וזאת כאשר המתלונן האמין באמיתות הפרסום. (שם בע"מ 149-150).
במקרה שלפנינו, נראה כי הנתבעים פעלו בכוונת זדון, שהרי טענותיהם האמיתיות היו כלפי החברה.

אם נעשה את האיזון בין האינטרס הציבורי שבקבלת המידע על פעולות התובעת המזיקות כביכול, לבין ההגנה על שמה הטוב של התובעת, נראה כי האינטרס של התובעת יגבר, וזאת מכמה סיבות.
האחת היא אופן ההגשה של התלונה; אם הנתבעים אכן האמינו כי התובעת גרמה להם לעוול, הרי שפניה לגוף שמטפל משמעתית בעורכי דין היא לגיטימית. אך הם יכלו להגיש את הקובלנה באופן ענייני וללא לשון הרע, והיו מתייחסים לפנייתם באותה הרצינות. שנית, נראה כי מאחורי הגשת התלונה עמד הרצון לפגוע, דבר זה מתבטא גם באיומים שלפני הגשת התלונה, וגם האיום המאוחר יותר במשרדי החברה בו אמרו לתובעת כי יפנו ללשכת עורכי הדין כדי לשלול את רשיונה.
לפי הדברים בע"א 788/79, נראה כי אם המתלונן האמין באמיתות דברי תלונתו אך התלונה נעשתה מתוך רצון לפגוע, עדיין תעמוד למתלונן ההגנה. אך הסיבה לפסיקה זו הייתה להגן על
הציבור במסירת מידע למשטרה, גם אם המתלונן פועל מתוך מניע אישי שאינו כשר. (ראה ספרו של יונה יהב: "לשון הרע", הוצאת "תמר" בע"מ, תשנ"ו- 1996).
משנקבע כי דברי הנתבעים כנגד התובעת אינם נכונים, וטענותיהם כנגד החברה אינן צריכות להיות מופנות כנגד הנתבעת, לא די בכך כי הנתבעים האמינו באמיתות תלונתם, מה גם שקשה להאמין לכך כי משך למעלה משנתיים לא היתה להם כל טרוניה כנגד התובעת.


לפי סעיף 16(א) אם יוכיח המפרסם כי עשה את הפרסום באחת מנסיבות סעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר, חזקה עליו כי עשו את הפרסום בתו"ל.
לפי סעיף 16(ב) חזקה על המפרסם שעשה את הפרסום שלא בתו"ל, אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו, והוא גם לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים לבדוק אם הדבר הוא אמת, והוא התכוון ע"י הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים ע"י סעיף 15.
לגבי אמיתות הפרסום, הדברים שפרסמו הנתבעים לא היו אמת (לפי בחינת סעיף 14 לחוק), ולפיכך לפי שני סעיפי המשנה יש לבדוק את שאלת הסבירות שבפרסום.

בדיקת שאלת הסבירות, תעשה ע"י בחינת הפרסום עצמו; פרסום שנעשה בלשון מתונה וזהירה יוגדר לרב כפרסום שאינו חורג מתחום הסביר (ראה ת"א (ת"א) 2221/66 חתוכה נ' דיסנצ'יק ואח', פ"מ סו 363, 368), ואילו פרסום שלשונו בוטה וחסרת רסן עשוי להיות מוגדר כחורג מהסביר. (ראה ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 10; ת"א (ב"ש) 45/87 קליין נ' רונן ואח', פ"מ תשנ"ב (ב) 515, 527). בנוסף יבחן ביהמ"ש האם לא היה ניתן להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כפי שזו עולה מההגנה שאליה טוען המפרסם, בדרך שתפגע פחות בנפגע
(ראה ת"א (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב – אלמוני ואח', פ"מ תשנ"ד (ב) 397, 415).

האם הופנה הפרסום רק לאנשים אשר תכלית ההגנה מחייבת את מסירת המידע להם.
הנתבעים פגעו בתובעת במשרדי החברה בנוכחות אנשים אחרים, ללא כל צורך, וסביר להניח כי עשו זאת כדי להשפילה.

לפיכך גם אם תעמוד לנתבעים הגנת סעיף 15(8) לחוק, הם לא הרימו את נטל ההוכחה שהפרסום נעשה בתום לב וזאת מכיוון שהפרסום חרג מתחום הסביר. הלשון בה נקטו הנתבעים לא הייתה מתונה כלל, והם יכלו להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום גם אם לא היו משתמשים בביטויים האמורים. לו היתה אמת בדברי הנתבעים, לגבי התלונה ללישכה, לא חרג הפרסום מתחום הסביר, ואולם ממילא לא עמדו הנתבעים בתנאי ההגנות.
לפיכך, אני קובעת, כי לא יעמדו לנתבעים ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע.


10
.
לפיכך אני קובעת כי הנתבעים פרסמו לשון הרע כנגד התובעת ביום 26.4.98 וביום 21.6.98.




11.

הנזק
לאחר שנקבע כי הנתבעים פרסמו כנגד התובעת פרסום שיש בו משום לשון הרע, ולא עומדות להם ההגנות שבפרק ג' לחוק, יש לדון בשאלת הפיצוי המגיע לתובעת בגין לשון הרע.
א.
במשפטים רבים בשל לשון הרע נהוג לפצל את הדיון בשאלת החבות ובשאלת הנזק, לאור האמור בסעיף 22 (2) לחוק.
"עפ"י האמור בסעיף 22 (2), אין להביא במשפט אזרחי בשל לשון הרע ראיות או לחקור בדבר שמו הרע של התובע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הקדומים, ככל שאלה אינם נוגעים במישרין ללשון הרע, אלא אם הוחלט קודם שהנתבע חייב בפיצויים ביהמ"ש התיר את הבאת הראיות או החקירה לצורך החלטה בדבר שיעורם. הפועל היוצא מסעיף זה הוא שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות, ורק בשלב שני אם נקבעת חבות, נדונה שאלת גובה הפיצויים. (וראה לענין זה ע"א 34/71 פרידמן נ' חן ואח' (1)).
5. ההגיון והתכלית שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק נובעים מן הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע או של הקובל, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תדחה תובענת התובע בשל העדר חבות מטעם הנתבע או אם יזוכה הנאשם". (רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום ואח', פ"ד מח' (4) עמ' 388 בעמ' 392).
ואולם, נראה כי לא בכל מקרה יפוצל הדיון, ואם אין הנתבע מבקש להביא ראיות כאמור לעיל, אין צורך בפיצולו, והדבר נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש.
במקרה שלפנינו, לא ביקשו הנתבעים להביא ראיה כלשהיא לענין הנזק, לא ביקשו לפצל את הדיון, וכל טענתם כי לא נגרם לתובעת נזק כלשהוא.

ב.
נפגע מלשון הרע, המגיש תביעה אזרחית בגין העוולה שבוצעה כלפיו, יהיה זכאי לסעדים ממוניים ולא ממוניים. סעיף 7 לחוק מחיל על עוולת פרסום לשון הרע את הוראות פקודת הנזיקין, הקובעות אילו סעדים יעמדו לנפגע מעוולה. כמו כן בסעיף 9 לחוק ישנם סעדים נוספים הייחודיים לעוולה, כמו סעד של פרסום תיקון, פרסום הכחשה וכיו"ב.
נכון לתיקון תשנ"ט- 1998 לחוק, הוסף סעיף 7 א' הקובע כי בתביעה אזרחית בלשון הרע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, ואם יוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי ביהמ"ש לחייב את הנתבע לשלם עד 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

התובעת טוענת כי הנתבעים פגעו בשמה הטוב, פגעו ביחסיה עם לשכת עורכי הדין, השפילו אותה לעיני אנשים נוספים וגרמו לה לעגמת נפש. כמו כן טוענת התובעת כי התנהגות הנתבעים הביאה בסופו של דבר לפגיעה ביחסיה עם החברה, כך שלבסוף נמכר בניין שלם שבנתה החברה שלא דרך משרדה, דבר שגרם לה להפסדים של יותר מ – 200,000 ש"ח.
תובע בגין לשון הרע יהיה זכאי לפיצויים בגין הפגיעה בשמו הטוב גם אם לא הביא כל ראיה להוכחת נזקיו, שכן הוא יכול להסתמך על החזקה הקובעת, כי פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם גורם נזק כלשהו (ראה י.אנגלרד, א'.ברק ומ' חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שניה) ג' טדסקי עורך, תשל"ז, ע"מ 164 – 167 וכן סעיף 2 לפקודת הנזיקין).
הפיצויים הנפסקים בתביעות לשון הרע מיועדים לא רק לפצות את התובע על הנזק שגרם לו הפרסום, אלא גם להשיג מטרות אחרות, ונקבע כי יכולים להקבע גם פיצויים עונשים והרתעתים כנגד מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם. (ראה אורי שנהר בע"מ 370–367).

בע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה (2) 489 נאמר:

"חומרתה של עוולת לשון הרע רבה היא מאוד, והנזקים העלולים להגרם בעקבותיה עלולים להיות כבדים ומרחיקי לכת עד אשר פעמים שכל סכום שבעולם אשר יפסק כפיצויים לצד הנפגע לא יהיה בו כדי לשפותו וכדי להשוות את מצבו לזה שהיה קודם... הפיצויים אשר אותם מוסמך בית המשפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית – ליתן סיפוק לנפגע – הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר – עד כמה שכסף יכול לתרום לכך – למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית – כפי שנאמר כבר בפסיקת בית משפט זה – נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש
ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר קהלת 'טוב שם טוב משמן טוב' (ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פ"ד כז(2) 225,244). הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד".
(ראה דבריו של השופט ד.לוין שם בע"מ 494 – 493, וראה גם בע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ ואח' נ' ספירו, פ"ד מו (3) 48,57 וכן ת"א (י-ם) 571/94 ענבר סהר נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, תק' מחוזי, כרך 36(1) 736).

אני מקבלת את טענותיה של התובעת לגבי הפגיעה בשמה הטוב ועגמת הנפש שנגרמה לה הן בפרסום המכתב ללשכת עורכי הדין ע"י הנתבעים, והן כאשר באו למשרדי החברה ועלבו בה מול קהל אנשים שנכח במקום. כמו כן רצופה פניית הנתבעים ללשכת עורכי הדין באמירות שאינן נכונות, בהשמצות ובעלבונות הפוגעים בשמה הטוב.
שמה הטוב של התובעת נפגע, לא רק בהיותה אדם פרטי שנפגע, אלא גם בשל היותה עורכת דין ששמה הטוב הוא חלק מנכסיה המקצועיים.
וכפי שנאמר בע"א 802/87 נוף נ' אבנרי:
"במקרה של עורך דין, ואיש ציבור, שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי וללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו ומכתימה את שמו רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו...". (ראה שם בע"מ 494).
עם זאת, לא שוכנעתי כי דברי הנתבעים לבדם גרמו להתערערות היחסים בינה לבין החברה הקבלנית, והפסדים של מכירת בניין שלם, ולענין זה לא די בראיות שהובאו בפני
י. התובעת לא ביקשה לפצל את הדיון לשאלת האחריות והנזק, ולכן אני רואה להניח כי הגישה את כל הראיות שחפצה להגיש לענין נזקה.
בכל מקרה, לפי סעיף 7 א' לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק לתובעת פיצויים, גם אם לא הייתה מוכיחה נזק ממשי שנגרם לה ע"י לשון הרע שפורסמה לגביה.

לצורך הערכת הפיצוי בוחן בית המשפט לא רק את הפרסום ונזקיו הישירים, אלא גם את הדרך שבה נהגו הצדדים לפני עשיית הפרסום, לאחר עשיית הפרסום, ואפילו את התנהגותם במהלך הדיונים המשפטיים.
סעיף 19 לחוק נותן כמה הקלות אפשריות שבית המשפט רשאי להתחשב בהן, בבואו לפסוק פיצויים, וזאת במקרים המפורטים להלן:
1) לשון הרע לא הייתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר...
2) המפרסם היה משוכנע באמיתות של לשון הרע;
3) המפרסם לא נתכוון לנפגע;
4) המפרסם התנצל בשם הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע...ובלבד
שההתנצלות התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים.

התנהגותם של הנתבעים הן לפני הפרסום והן לאחריו מעידה על חוסר חרטה מוחלט.
לא זו בלבד שהנתבעים לא הכחישו שאמרו את הדברים העולים לכדי עוולת לשון הרע, אלא
חזרו על הדברים, ואף טענו כי היו זכאים לאמרם.

10.

שעור הפיצויים

פסיקת הפיצויים בתביעות לשון הרע בין אנשים פרטיים, כאשר תפוצת הפרסום היא נמוכה יחסית לפרסום בכלי התקשורת, נעה בשנים האחרונות בין 1,500 ₪, כאשר התפוצה הייתה לשישה אנשים בלבד (ראה ע"א 922/96 (ת"א) פלוני נ' אלמונית, דינים מחוזי, כרך לב (3) 105), ועד 50,000 ₪, כאשר הופצו כמה מכתבים לגופים שונים (ראה ת"א 44017/97 (ת"א) מנחם בלט נ' קבוצת השומרים שמירה ובטחון בע"מ, דינים שלום, כרך טז, 53). הפיצויים נעים בסדרי הגודל הנ"ל.

(וראה: ת"א 308/90 (נצ') תופיק זיאד נ' עומר אחמד שרארה, דינים מחוזי, כרך כו(3) 639, שלום-ת"א 2835/97 (כ"ס) מרדכי חיים נ' סימון קייטרינג וארועים בע"מ (התובעת שכנגד), דינים שלום, כרך טז, 53, , וכן שלום-ת"א 42094/94 (ת"א) ליאון אלתרמן נ' עו"ד גלושטין, דינים שלום ,כרך ה, 664).


בנסיבות הענין, ולאחר שלקחתי בחשבון כי הנתבעים הכפישו את שמה של התובעת תוך התייחסות למקצועה, כינו אותה בשמות ואף חזרו וטענו כי מדובר בעורכת דין נוכלת, ומאחר שגם במסגרת ההליכים בבית המשפט בחרו שלא להתנצל בפני
התובעת, אני רואה לפסוק לתובעת פיצוי בסך 7,500 ₪, וזאת בהתחשב במכלול
הנסיבות בתיק זה.

11.
החלטה
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת סך של 7,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.




הנתבעים יישאו בהוצאות התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין
לצדדים
.


ניתנה היום 07 במאי, 2001 (י"ד באייר תשס"א) בלישכה

דיאנה סלע
, שופטת







א בית משפט שלום 6670/98 דורית דורון נ' משה גבאי ,בת שבע גבאי (פורסם ב-ֽ 07/05/2001)