פסקי דין על בן-דוד שרונה | פסקי דין על בן-דוד משה | פסקי דין על עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

350/04 עא     20/05/2007




א 350/04 עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה, ז"ל




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
א 000350/04
בפני
:
כב' השופט י. גריל
(ס. נשיא)

תאריך:
20/05/2007
בענין:
1 . עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה
, ז"ל

באמצעות יורשיו.
2 . אסמאעיל אסמאעיל
ע"י ב"כ עו"ד
כרים פנאדקה וחוסין מסאלחה

התובעים
- נ ג ד-
1 . כנאענה מוסא מוסטפא
2 . כנאענה מוסטפא מוסא
3 . כנאענה מוחמד מוסטפא
ע"י ב"כ עוה"ד מזיד זחאלקה
4 . ג'מאל אמנה עבד
אום אל פחם
הנתבעים
פסק דין
א. התובעים עותרים למתן פסק-דין הצהרתי שיורה על בטלותם של ייפוי כח נוטריוני מיום 23.2.95, וכן הסכם מכר מקרקעין, מכר ללא תמורה, של 2/7 מתוך חלקה 21 בגוש 12125 ששטחה הכולל 2269 מ"ר המצויה בכפר קרע (להלן "החלקה").

ההסכם האמור אף הוא מתאריך 23.2.95 נחתם בין הנתבע מס' 1 – כנאענה מוסא מוסטפא, לבין המנוח חסן מוסא כנאענה ז"ל
(אחי אביו של הנתבע מס' 1).

התובעים עתרו גם לביטול הרישום שנעשה על פי הסכם המכר הנ"ל בלשכת רישום המקרקעין (עיינו בנסח הרישום נ/2).
ב. 2/7 מתוך החלקה הנ"ל היו בבעלותו של המנוח חסן מוסא סאלח כנאענה ז"ל
(להלן:"המנוח"), יליד 1909, תושב הכפר קרע, אשר הלך לעולמו ביום 30.9.1998.

המנוח, היה אחד מארבעה אחים (בנוסף למנוח היו: כנאענה מחמוד מוסא ז"ל
– תובע מס' 1, מוסטפא מוסא כנאענה – נתבע מס' 2, וחדיג'ה מוסא ז"ל
) אשר קיבלו בירושה מאביהם (מוסא סאלח כנאענה ז"ל
) את חלקת המקרקעין הנ"ל, לאחר פטירתו, לפי צו ירושה של בית-הדין השרעי מיום 17.12.59 בחלקים של 2/7 לכל אחד משלושת הבנים ו-1/7 לבת.

לימים נפטרה אחות המנוח חדיג'ה ז"ל
, וחלקה במקרקעין שירשה (1/7), הועבר בירושה לשלושת בניה (מוסא, אסמאעיל אסמאעיל – תובע מס' 2, וג'מאל אמנה – הנתבעת מס' 4). הבן, מוסא, מכר את חלקו (1/21) לכנאענה מוחמד מוסטפא- נתבע מס' 3, שהינו בנו של האח מוסטפא מוסא כנאענה – נתבע מס' 2.

במהלך הדיון בתיק זה נפטר גם האח כנאענה מוחמד מוסא ז"ל
- התובע מס' 1. ביום 13.11.05 הודיע בנו, סמי מחמוד מוסא כנאענה, (עת/4, להלן: "נציג יורשי תובע מס' 1") כי הוא "נכנס בנעליו" ומייצג גם את עשרת היורשים האחרים של התובע מס' 1 ז"ל
(בישיבה שהתקיימה ביום 28.12.05 ניתנה לנציג יורשי התובע מס' 1 הוראה להעביר יפוי כוח מאת שאר היורשים, ואכן ביום 14.2.06 נמסרה ע"י ב"כ התובעים, עוה"ד פנאדקה כרים, חתימת עשרת היורשים, בדבר יפוי כוחו של סמי מחמוד מוסא כנאענה (עת/4) שהוא יורש מס' 6 ברשימה).

ג. המנוח, חסן מוסא סאלח כנאענה ז"ל
, מכר את חלקו, 2/7, במכר ללא תמורה, מיום 23.2.95 לבן אחיו (במילה "אחיו" הכוונה היא לנתבע מס 2) מוסא מוסטפא כנאענה, שהוא הנתבע מס' 1 בתיק זה.

עסקת המכר הנ"ל היא נשוא המחלוקת בדיון שבפני
נו.

התובעים, הגישו את תביעתם זו, לטענתם, נוכח קרבתם המשפחתית עם המנוח ( התובע המקורי מס' 1 כנאענה מחמוד מוסא ז"ל
, היה אחיו של המנוח, והתובע מס' 2, אסמאעיל אסמאעיל, הוא בן אחותו של המנוח ויורשה של האחות, כמפורט לעיל), ומכח קירבה משפחתית זו אמורים הם להיות בין יורשיו של המנוח.

תביעה זו הוגשה בהמשך לפסק דינו של בית משפט השלום בחדרה מיום 19.1.04 בהליך אחר שהתנהל בין הצדדים, בתיק אזרחי 1031/03 בבית משפט השלום בחדרה, ועניינו היה פירוק השיתוף בחלקה 21 גוש 12125, כפר קרע, כשהמחלוקת נותרה ביחס לחלקו של המנוח.

ד. הסכם המכר ללא תמורה:
ביום 23.2.95 נסעו המנוח והנתבע מס' 1 למשרדו של עוה"ד והנוטריון (דאז) מר סברי מוחסן, המכהן כיום כסגן נשיא בית משפט השלום בחדרה (להלן: "הנוטריון"). בפגישה חתם המנוח על "יפוי כח בלתי חוזר" (להלן: "יפוי הכח"), אשר מסמיך את עוה"ד סברי מוחסן, ו/או את עו"ד סאידה מוחסן, כאמור בסעיף 1 למסמך: "למכור לקנות ולהעביר, להשכיר להחכיר במתנה וללא תמורה" למוסא מוסטפא כנאענה (נתבע מס' 1) את השטח נשוא המחלוקת (2/7 מחלקה 21 גוש 12125 ששטחה הכולל 2269 מ"ר), וכן חתם המנוח על הסכם מכר ללא תמורה (להלן: "ההסכם") שנחתם באותו תאריך.

ה. טענות התובעים:
בתביעה שבפני
י, טוענים התובעים לבטלותם של יפוי הכח וההסכם נשוא הדיון.
לטענתם, מדובר במסמכים מזויפים, המנוח מעולם לא חתם על ההסכם, ולמעשה מדובר באדם שהיה פסול דין (על אף שמעולם לא הוכרז כך כדין).

את טענתם זו ביססו התובעים על עובדת היות המנוח בא בימים במועד חתימת ההסכם, אדם אשר כל חייו היה מפשוטי העם, גלמוד וערירי אשר סבל לפי טענת התובעים מפיגור שכלי וחברתי, התגורר בחדר אחד בבית, ישן כל חייו, מעולם לא התחתן, ולא נולדו לו ילדים. המנוח חי חיי בדידות לא שגרתית, הוא לא היה מעורה חברתית ולא היו לו ידידים כל שהם. המנוח לא למד בבית ספר, וגם לא עבד מעולם.

ו. בנוסף טוענים התובעים כי המנוח היה אנאלפבית, לא ידע קרוא וכתוב, לא ידע לחתום את שמו ונהג לחתום רק בטביעת אצבע, וגם זאת רק בעזרת הזולת. בהמשך לטענה זו הוסיפו התובעים וטענו בסעיף 21 לכתב התביעה כי "גם חתימותיו היו מוטעות על אף מספר השנים הרב שהוא חי".

לראיה כי המנוח נהג לחתום בטביעת אצבע, צירפו התובעים הסכם מקרקעין נוסף עליו חתם המנוח (מוצג ת/1), וכן העתק הודעה לבוחר, וטענו שהמנוח גם היה חותם בטביעת אצבע בסניף הדואר על מנת לקבל את קיצבת הזיקנה.

הסבר התובעים לחתימה המצויה על המסמכים נשוא הדיון שבפני
נו טמון בטענת המירמה, והיא שככל הנראה היה זה אדם אחר שהתחזה למנוח בפני
הנוטריון.

בנוסף,טענו התובעים כי יפוי הכח הוא מסמך לא שלם נוכח העובדה שאינו חתום ואינו מאושר ע"י עורכו (סעיף 13 בתצהירי העדות הראשית של התובעים).

ז. עתירתם של התובעים בכתב התביעה היא להצהיר על בטלותו של יפוי הכוח, והסכם המכר. בישיבת בית המשפט מיום 28.12.05 (עמ' 8 לפרוט' , ש' 24) קיבלתי את בקשתם של התובעים לתיקון הסעד שהתבקש על ידם בסעיף 29 של כתב התביעה, בכך שנוסף הסעד של ביטול רישום העיסקה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין על יסוד יפוי הכח.

ח. טענות הנתבעים:
הנתבעת מס' 4 - הגם ששמה מופיע בכתב התביעה כאחד הנתבעים לא הגישה כתב הגנה, תצהיר או כל מסמך אחר לתיק זה וכן לא הופיעה לדיונים. התובעים מצידם לא שבו וציינו את שמה בסיכומים מטעמם, לפיכך יש לראות את הטענות כלפיה כטענות שנזנחו.

בישיבת בית המשפט מיום 28.12.05 הודיע ב"כ הנתבעים עוה"ד זחאלקה (בעמ' 9 לפרוט') כי הנתבע מס' 2 הוא כבן שמונים שנה, ועקב מצבו הרפואי לא יוכל להגיע לבית המשפט ולכן לא הוגש תצהיר מטעמו.

ט. הנתבעים מס' 1, מס' 2 ומס' 3 התנגדו לסעדים שהתבקשו על ידי התובעים. הנתבעים טוענים בכתב הגנתם כי מדובר בתביעה קנטרנית אשר נועדה לסחוט מהם "כמה מטרים של קרקע". מוסיפים הנתבעים כי מדובר בשטח שהעברת הזכויות לגביו הושלמה עם רישומו בלשכת רישום המקרקעין.

עוד טוענים הנתבעים בכתב ההגנה כי התובעים אינם מחזיקים בצו ירושה או כל מסמך אחר להוכחת זכויותיהם בנכס.

דחיתי את טענתם זו של הנתבעים בישיבת בית המשפט מיום 11.7.2005 (עמ' 3 לפרוט'), בצייני שצו הירושה הוא במהותו דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי.

י. לגוף העניין טוענים הנתבעים כי המנוח היה בן משפחתם שגר בשכנות קרובה מאוד אליהם, והם אלה אשר דאגו למחייתו, לסיעודו ולטיפול בו. המנוח היה נוהג לאכול בביתם והם אלה אשר דאגו לצרכיו היומיומיים וכן ללוותו לטיפולים רפואיים, בעוד שהתובעים, (כך נטען), לא התייחסו אליו, לא דאגו לו, ואף העליבו אותו.

לטענת הנתבעים על רקע הקשר הטוב והחזק של המנוח עם הנתבעים, ובמיוחד עם הנתבע מס' 1, נחתם הסכם המקרקעין נשוא הדיון שלפנינו.

י"א. עוד טוענים הנתבעים כי חתימת הסכם מכר המקרקעין (ללא תמורה) היתה בידיעתם של התובעים עוד לפני מותו של המנוח, ולמרות ידיעתם זו הם לא הלינו בפני
המנוח על כך ולא ביקשו ממנו כי יבטל את ההסכם.
לטענת הנתבע מס' 1, עוד במהלך חייו של המנוח, הוא, כלומר, הנתבע מס' 1, החזיק בחלק נשוא הדיון כאן, שהינו שטח הנטוע בעצי זית. לטענת הנתבע מס' 1 הוא עיבד את השטח, מסק את הזיתים בתקופת המסיק, וענין זה היה בידיעת השכנים והתובעים עצמם. לטענת הנתבע מס' 1 הוא המשיך לעשות כן גם לאחר מות המנוח.

בסעיף 28+29 ההגנה טוענים הנתבעים כי בהליך פירוק השיתוף במקרקעין בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 1031/03) ניסו התובעים להפעיל לחצים על הנתבעים על מנת שיקצו להם כמה מטרים מן החלקה שבמחלוקת עקב מצבם הכספי הקשה, אולם הנתבע מס' 1 סירב בתוקף להעביר אף מטר אחד מחלקו לתובעים הואיל ומדובר בשטח שהועבר אליו על-ידי המנוח, אשר לא רצה להעביר לזכות התובעים דבר.

י"ב. לענין אישיותו של המנוח, טוענים הנתבעים כי המנוח לא ידע קרוא וכתוב, ואולם, לגירסת הנתבעים המנוח ידע לכתוב מילים ספורות, וזאת הוא למד מן הנתבעים מס' 1 ומס' 3 והאחים שלהם.

באשר לטענת התובעים כי המנוח היה מטביע את אצבעו במקום לחתום, טוענים הנתבעים כי המנוח היה חותם כרצונו, לעתים בטביעת אצבעו, ולעתים בכתיבת שמו.

י"ג. מטעם התובעים העידו מר חסן עבדאללה מסאלחה, שהיה מזכיר מועצת כפר קרע, מר עבד אל ראוף איברהים קוראבי, תושב ותיק בכפר, התובע מס' 2 מר אסמאעיל אסמאעיל, ונציג יורשי התובע מס' 1 מר סמי מחמוד מוסא כנאענה.

י"ד. עד התביעה מס' 1-חסן עבדאללה מסאלחה (עמ' 12-9 לפרוט'): עת/1 הוא תושב כפר קרע, יליד 1938, ומשמש כמזכיר המועצה המקומית בכפר קרע למעלה מ-40 שנה. בסיכומיו טען ב"כ התובעים (סעיף 16) כי העד סירב ליתן תצהיר עדות ראשית משום שלא רצה להעיד באופן ישיר על אופיו ותכונונותיו של אדם שנפטר.

מר מסאלחה מסר בעדותו שהכיר את המנוח כתושב הכפר, והוסיף שקיימת קירבה משפחתית בין אביו לבין המנוח.

עוד העיד מר מסאלחה כי המנוח היה מופיע לפעמים במועצה "כמו שאר התושבים" (עמ' 10 לפרוט' ש' 13). בעדותו הוצג לעד ע"י ב"כ התובעים הסכם חלוקת מקרקעין מיום 19.7.1966 (מוצג ת/1). מר מסאלחה מסר שהוא כתב את המסמך בכתב ידו. הוא אישר כי הצדדים להסכם שהוצג בפני
ו הינם:
צד א: מחמוד מוסא כנאענה.
צד ב: מוסטפא מוסא כנאענה.
צד ג: חסן מוסא כנאענה (המנוח).

מר מסאלחה מסר בעדותו כי המנוח חתם על הסכם זה (מוצג ת/1) בטביעת אצבעו (בוהן).

לשאלת ב"כ התובעים מדוע לפי דעתו חתם המנוח בטביעת אצבעו השיב עת/1 כי זכותו של המנוח לחתום כרצונו. לדעת מר מסאלחה המנוח לא ידע קרוא וכתוב, אך העד הוסיף כי אין זה שייך לחתימה. (עמ' 11 לפרוט', ש' 15).

בהמשך דבריו (עמ' 12 לפרוט', ש' 8) אמר מר מסאלחה כי באופן כללי בכפר: "המבוגרים היו לפעמים חותמים בטביעת אצבע ולפעמים חתימה רגילה, הזקנים לא היה משהו מיוחד אצלכם".

במסמך ת/1 התגלו הבדלי תאריכים בין אשר נכתב בסעיף 6 לאותו מסמך (19.4.65) לבין התאריך שנרשם במסמך בצד שמאל למעלה (19.7.66). העד מסר שיבדוק את העניין במועצה ויודיע על כך לבית המשפט (עמ' 10 לפרוט', ש' 28). אך טרם התקבלה תגובתו לעניין האמור.
ט"ו. כשנשאל מר מסאלחה על אישיותו של המנוח השיב שהמנוח היה בין המבוגרים בכפר, איש רגיל ופשוט, התגורר עם קרובי משפחתו, ולא היה מעורב בחברה. העד ציין מקרה בו היתה אצלו יציקת בטון ואזי בא המנוח לביתו. לדעתו של העד, קיבל המנוח את החלטותיו בעצמו (עמ' 11 לפרוט', ש' 18-24).

בהמשך דבריו, ולשאלת ב"כ הנתבעים מדוע אמר שהמנוח התגורר עם משפחתו, השיב מר מסאלחה כי לא אמר דבר כזה, וכי המנוח התגורר בחדר, ורק אם היה אירוע מיוחד במשפחה שמעניין אותו היה מגיע.
לשאלת ב"כ הנתבעים כיצד הוא מתאר את הקשר בין המנוח לבין הנתבעים- בניו של מוסטפא ענה כי: "כפי שידוע לי הקשר שלהם היה טוב" (עמ' 12 לפרוט').

ט"ז. ב"כ התובעים בסיכומיו (סעיף 16ה) טען שעת/1 תומך בגרסת התובעים לגבי היות המנוח אדם שקל לנצלו ולהשפיע על התנהגותו, ולטענתו, לא מן הנמנע כי כך עשה נתבע מס' 1 בתובענה נשוא דיון זה.

מאידך, ב"כ הנתבעים טען כי יש לראות באמרותיו של עד זה על ביקוריו של המנוח כשוללות את היות המנוח מנודה חברתית (סעיף 32 לסיכומיו).

י"ז. עד תביעה מספר 2 הוא עבד אל ראוף איברהים קוראבי (עמ' 15-12 לפרוט'). עת/2, שלדברי ב"כ התובעים (סעיף 17 לסיכומיו) סירב גם הוא לחתום על תצהיר מאותם טעמים כמו עת/1, הוא תושב כפר קרע, יליד 15.1.32, מורה בכיר העוסק בהוראה כ-36 שנים , כיהן בעבר כסגן מנהל בית ספר, והכיר את המנוח עקב היותו תושב ותיק בכפר.

לדבריו הוא היה פוגש את המנוח עת היה המנוח מבקר את אביה של אשתו. עד זה סיפר כי המנוח התגורר בגפו, ללא רעיה וללא ילדים. העד תיאר את המנוח כאדם צנוע, שקט, פשוט, מגמגם מעט בדיבורו, אדם אשר היה מדבר רק כאשר היו פונים אליו. בחקירתו הנגדית (עמ' 14 לפרוט' ש' 22) הוסיף מר קוראבי כי המנוח היה אדם נורמטיבי, בעמ' 15 לפרוט', ש' 11 ציין שהמנוח היה מתלבש כעני.
העד תיאר את יחסיו של המנוח עם אנשים (עמ' 13 לפרוט' ש' 15) כך: "אין לו שום דבר רע על אחרים. אין אף אחד שסבל ממנו". כן הוסיף כי המנוח נהג לבקר אצל מכריו ולעיתים אף אירח בביתו (עמ' 14 לפרוט', ש' 26-27).

עוד הוסיף ותיאר (בעמ' 13 לפרוט') כי לפני 20 שנים היה המנוח נוהג לחלק סיגריות לאורחים. מר קוראבי סיפר שלפני כ-40 שנה עבד המנוח אצל משפחתו ו"היה בסדר גמור" (עמ' 14 לפרוט'). בחקירה הנגדית, עמ' 14 לפרוט' ש' 29, מסר העד כי המנוח עבד איתו בעבודה חקלאית ,עידור ואיסוף. העד סיפר כי לפי ידיעתו עבד המנוח לעיתים בשמירה "פה ושם", אולם עוד סיפר כי מעת שהמנוח הזדקן לא היה לו מגע איתו.
העד, לא ידע להשיב האם המנוח ידע קרוא וכתוב (עמ' 14 לפרוט' ש' 2 ).

כאשר נשאל מר קוראבי לגבי מקום מגוריו של המנוח השיב (עמ' 13 לפרוט') כי הלה התגורר בשני מקומות , פעם רכש חדר ליד טחנת הקמח בכפר, הטחנה הישנה, ולאחר שמכר אותו חזר המנוח להתגורר ליד בית אביו, בחדר. בחקירה הנגדית (עמ' 14 לפרוט' ש' 20) לשאלה האם הוא יודע אם המנוח קנה את הבית בעצמו או ע"י אחר, השיב מר קוראבי: "לא יודע איך קנה את הבית ואיך יצא ממנו אבל שמעתי מהשכונה שם איפה חסן, אמרו לי עזב את הבית ומכר".

ב"כ התובעים (בסעיף 17ז לסיכומיו) טען כי עדותו של עד זה תומכת בטענות התובעים.

י"ח. עד התביעה מספר 3- התובע מס' 2 – אסמאעיל אסמאעיל (עמ' 24-16 לפרוט'). עת/3 הוא התובע מס' 2, ובן אחותו של המנוח, תושב כפר קרע. בתחילת עדותו הוגש תצהירו וסומן ת/2.

מר אסמאעיל טען בתצהירו ובעדותו, כי הוא בטוח שהמנוח לא חתם על יפוי הכוח. בחקירתו הנגדית לשאלת ב"כ הנתבעים עו"ד זחאלקה (עמ' 17 לפרוט' ש' 17) :

"...אתה לא חושב שהוא חתם על המסמך הזה רק משתי סיבות , האחת שהוא לא ידע לכתוב הוא אנלפבית ובגלל שהוא פסול דין",

השיב העד:

"יש עוד סיבה. אני בטוח שדודי לא יחתום כל עוד מישהו לא תופס לו את היד. שנית אם אפילו תשאל אותו מה זה חתימה הוא לא יודע מה זה חתימה אם זה גבר או עץ. גם יש פה במקרה אנשים שהם מורים בית ספר, הכתב בשפה הערבית שהוא חתום בו הוא כמעט בגודל של שלוש או ארבע מילים בשפה הערבית וזה מעיד על עצמו שזה לא יכולה להיות חתימה שלו. היד מי שחתמה בו כנראה ניחוש שלי, רק בשמאלית וברעידה, רואים את החתימה בדיוק".

התובע מס' 2 טען בעדותו כי חתימות המנוח לא נשלחו לבדיקת מומחה מכיוון שבבדיקה יש להשוות לפחות לחמש חתימות אחרות של אותו אדם, והוסיף ואמר (עמ' 17 לפרוט' ש' 27):

"וכמה שידוע לי שהוא לא חתם בחיים שלו אלא אם תפסו לו את היד או את האצבע, לא היה לו ענין".

מר אסמאעיל הבהיר כי הוא התכוון לכך שתפסו למנוח את היד גם כדי שיטביע אצבע וגם כדי שיחתום (עמ' 17 סיפא לפרוט').

לדבריו (עמ' 18 לפרוט' ש' 3) המנוח :

"לא חותם לא בט.א. ולא בכתב. לא היה לו שום צורך בכך. אלא אם מישהו היה מרמה אותו ומחזיק לו את היד והוא לא יודע במה מדובר".

בחקירתו הנגדית, בעמ' 18 לפרוט' ש' 5, לשאלה האם היה המנוח חותם מרצונו הטוב והחופשי בטביעת אצבע השיב מר אסמאעיל כי למנוח "אין לו רצון בכלל, לא היה לו רצון".

לגבי ת/1 - הסכם חלוקת מקרקעין מיום 19.7.1966 , כאשר העלה זאת עו"ד זחאלקה וטען כי מסמך זה צורף לתצהירו של התובע מס' 2, השיב מר אסמאעיל (עמ' 18 לפרוט' ש' 11 ):

"אתה אומר שאני מצרף, אני לא צירפתי כל הניירות שאתם שלחתם לנו עם טענות של חתימות אנחנו התנגדנו לזה. עוה"ד לא שאל את מזכיר המועצה מי ביקש בכלל שייערך ההסכם הזה".

לשאלה לאיזו מטרה צירף העד מסמך זה לתצהירו, השיב התובע מס' 2:

"שהכל מוכחש. המסמכים שאתם אומרים שהוא חתם בהם הכל מוכחש. המסמכים האלה התגלו חדש לא ידענו מהם חמישים שנה" (עמ' 18 לפרוט', ש' 15-16).

לשאלה האם טענתו היא כי המנוח לא חתם על ת/1 השיב מר אסמאעיל כי:

"אני לא בטוח לא הייתי, שנית יכול להיות שאח שלו לקח אותו או חתם במקומו או שם לו את האצבע כי הוא לא כשר לא לחתימות האלה, לא לפגישות במועצה, בחיים שלו לא שילם מיסים , אין לו קשר למועצה, יש לו קרבה למזכיר המועצה לאביו של מזכיר המועצה ודודי היתה קירבה משפחתית. לא היו לו שום דרישות מהמועצה ולא מהמוכתר ולא מאף אחד...אני לא יודע אם הוא חתם או לא חתם , אם הוא חתם אז מישהו החזיק אותו ביד" (עמ' 18 לפרוט', ש' 18-25).

בהמשך דבריו (עמ' 18 לפרוט' ש' 26 ) תיאר מר אסמאעיל את המנוח כאדם שלא ידע קרוא וכתוב, אף מילה בחייו. לגבי קשריו עמו מסר העד שהוא והמנוח היו בקשר כמעט יומיומי (עמ' 19 לפרוט' ש' 1).

במהלך עדותו הוצגה למר אסמאעיל תעודת הזהות המקורית של המנוח, התעודה היתה במצב בלוי למדי שניתנה במשרד הפנים בחדרה בתאריך ו' בכסלו תשי"ט. תעודת הזהות כללה את תמונת המנוח וחתימתו מתחתיה. כאשר נשאל מר אסמאעיל בחקירה הנגדית האם החתימה מתחת לתמונה היא של המנוח , השיב בעמ' 19 לפרוט' ש' 8:

"לא. לא יודע של מי זה. נחזור לתמונה, התמונה הזאת לא פחות משישים שנה מהיום. וזה לא ממש אותה תמונה שאתה אומר כנראה מישהו צייר את זה בצורה אחרת. זה לא ממש התמונה של דודי כפי שאני מכיר אותו, אלא קרוב אליו מאוד, חתימתו בכלל אני בטוח שזה לא חתימתו , כך הוא לא חותם, יש כאן מסמך עם חתימה אחרת שלו כוונתי ליפוי הכח שאתה טוען ותוכל להשוות בין המסמכים..... אני בטוח שלא היה חתום בו , חתמו על זה מחדש לפני לא הרבה זמן אולי שנים לא יותר... עד היום אני לא חתום על תעודת הזהות שלי. היו אנשים שכן חותמים והיו שלא חתמו...דודי לא היה מבין בתעודת זהות, אם זה בת עגל או סוס, מדובר באדם תמים פשוט בכלל, כולם היו אומרים עליו שהוא "נשוי עם השטן" בגלל התנהגותו והבדידות שלו".

התובע מס' 2 העיר על כך שהתעודה נמצאת בחזקת הנתבעים למרות שהמנוח נפטר ובמצב דברים זה יש להשיב את תעודת הזהות של המנוח למשרד הפנים (עמ' 20 סיפא לפרוט').

י"ט. לעניין אישיותו ומצבו של המנוח העיד מר אסמאעיל כי ביתו של המנוח היה מלוכלך , היו בו עכברים ולדבריו: "חיות לא היו מוכנות לגור באותו בית" (עמ' 21 לפרוט' ש' 15).
העד טען כי המנוח לא עבד בעבודה כלשהיא למעט בשמירה (עמ' 21 לפרוט', ש' 17-18).

לעניין יפוי הכח אמר אסמאעיל:

"היפוי כח נראה שלא נכון עובדה שלא חתום בכמה דברים, אין תאריכים בכמה ניירות וחתימה שונה, רואים את זה. זה צילום שאתה שלחת לנו לעורכי הדין שלי. לפי הבדיקות שראינו ביפוי הכח יש מקומות בלי תאריכים ובלי חתימות" (עמ' 21 לפרוט' ש' 23).

ב"כ התובעים הפנה לכך שבסעיף 13 של תצהיר העד, מוצג ת/2, כתוב לא רק שיפוי הכח אינו חתום אלא כתוב גם שיפוי הכח איננו מאושר על ידי עורכו.

התובע מס' 2 העיד כי לא פנה לערכאות על מנת להכריז על המנוח כפסול דין מכיוון שלא היה צורך בכך, וכי אף אחד לא חשב על העתיד ושם עינו על רכושו של המנוח, ולפי דבריו:

"חוץ מאשר לדודי מוסטפא שהוא תכנן את זה ולא ידענו על כך אלא עכשיו" (עמ' 22 לפרוט', ש' 11).

לטענת התובע מס' 2 נודע לו על ההסכם נשוא תובענה זו אחרי שנת 2000 , דודו מוסטפא סיפר לו (עמ' 24 לפרוט', ש' 14 ואילך).

כ. ב"כ התובעים ביקש בסיכומיו לראות בעדותו של העד מר אסמאעיל כשופכת אור על טענת התובעים מדוע המנוח לא חתם על יפוי הכח, וזאת נוכח תיאורו של העד מי היה המנוח ומה היו יכולותיו, דהיינו, שמדובר היה באדם לא שגרתי שאינו מצליח להבין את משמעויות הדברים וזקוק תמיד להתערבות הזולת בפעולות היום-יום ובמיוחד לגבי פעולות המצריכות הבנה (סעיף 18ט' לסיכומיו של ב"כ התובעים).

בשים לב לעדותו של מר אסמאעיל טוען ב"כ התובעים בסיכומיו (סעיף 18 י"א) כי ביפוי הכח יש מקומות ללא תאריכים ובלי חתימות, וכי:

"לפי הבדיקות שראינו ביפוי הכח יש מקומות בלי תאריכים ובלי חתימות".

כ"א. עד התביעה מס' 4 נציג יורשי התובע מס' 1 – סמי מחמוד מוסא כנאענה (עמ' 29-25 לפרוט'), הינו יליד 1965, תושב כפר קרע. בתחילת עדותו הוגש תצהירו וסומן ת/3.

בחקירתו הנגדית העיד עת/4 לגבי אישיותו של המנוח שהיה דודו. לדברי עת/4 היה המנוח אדם שאיננו חברותי, מבודד, ובמילותיו: "לא לקח ממך אוכל, לא דיבר איתך" (עמ' 26 לפרוט' ש' 6-7).

עת/4 סיפר כי היו נוהגים ללוות את המנוח למקומות חשובים כמו בית חולים או קופת חולים, משום שלא ידע מה הוא הולך לעשות, ומשום שלא ידע קרוא וכתוב.

כ"ב. ב"כ הנתבעים בחקירתו הנגדית של עת/4 (עמ' 26 סיפא לפרוט') שאל כיצד על אף פער הגילים בין עת/4 לבין המנוח, סה"כ הפרש של 56 שנים, יודע עת/4 להשיב על השאלה האם המנוח עבד או לא.

בתגובה השיב עת/4 כי את אשר הוא מספר על המנוח שמע ממשפחתו (עמ' 27 רישא לפרוט'). עת/4 טען כי לא ראה מעולם שהמנוח כותב או קורא, למרות שהמנוח היה מגיע למשפחתו של עת/4 כדי לאכול את ארוחת הערב מידי ערב.

עת/4 טען כי לא פנה לערכאות על מנת להכריז על המנוח כפסול דין מכיוון שאביו ז"ל
, התובע מס' 1, היה האח הצעיר בין ארבעת האחים והתייחס בכבוד למנוח ואילו הוא, כלומר עת/4, "נידנד" להתחיל "להגיש ניירות ולקחת את הזכויות שלו, כל התהליכים האלה עוד לא היו" (עמ' 28 לפרוט', ש' 9).
בעדותו התייחס עת/4 למסמך שצירף לתצהירו ת/3, דהיינו, הודעה לבוחר של המנוח בה הופיעה חתימת המנוח בטביעת אצבע, עת/4 טען כי צירף מסמך זה במטרה להראות שהמנוח נהג לחתום בט.א.

לעניין עיבוד הקרקע ומסיק הזיתים בחלקתו של המנוח מסר עת/4 כי המנוח פחד ממוסטפא, ולכן היה המנוח מוסק דלי או שניים של זיתים ומעביר בחשאי לביתו של עת/4 כדי שמוסטפא לא יראה. אחרי שהלך המנוח לעולמו ביצעו הנתבעים מסיק זיתים בחלקתו של המנוח שנה אחת, ולאחר מכן ביצעו את המסיק יורשי התובע מס' 1 במשך שנתיים, ולאחר מכן חדלו בגלל חוסר זמן ועיסוקים אחרים (עמ' 29 לפרוט').

ב"כ התובעים טוען בסיכומיו (סעיף 19) בין היתר שמעדות עת/4 עולה שהמנוח היה אנאלפבית, לא ידע קרוא וכתוב, לא היה מסוגל לנהל אורח חיים עצמאי, ומעדותו של עת/4 נסתרת טענת הנתבעים כאילו המסמך הוסבר למנוח ע"י הנוטריון וכאילו הבין המנוח את תוכן המסמך וחתם עליו.

כ"ג. פרשת ההגנה:
מטעם הנתבעים העיד עה/1- מר עבד אלגאני מסארווה, תושב הכפר. בנוסף העידו עה/2 שהוא הנתבע מס' 3 כנאענה מוחמד מוסטפא, וכן עה/3 שהוא גם הנתבע מס' 1 כנאענה מוסא מוסטפא.

עד הגנה מס' 1- עבד אל גאני מסארווה (עמ' 36-30 לפרוט'). עה/1, הוא יליד 1930, תושב כפר קרע, ותצהירו הוגש וסומן כמוצג נ/1.

עה/1 מסר בעדותו (עמ' 31 לפרוט') כי עבד עם המנוח בפרדס בשנים 1946-1947. כמו כן אישר את האמור בתצהירו כי היה ידיד של המנוח עד ליום מותו (עמ' 32 לפרוט' ש' 5). עה/1 ביקר את המנוח בביתו מספר פעמים, ומסר כי הקשר של המנוח עם כל התושבים היה טוב וכי המנוח נהג להשתתף בשמחות ובאבל (עמ' 32 סיפא לפרוט').

כמו כן אימת עה/1 את האמור בתצהירו כי המנוח עבד אצלו בשמירה במשך חודש ומחצה בשנת 1969, ועוד חודש ומחצה בשנת 1970 (עמ' 34 לפרוט' ש' 13).

לטענת עה/1 מדובר היה באדם נורמטיבי ללא כל מגבלה. לשאלת ב"כ התובעים האם המנוח מסוגל היה להבין את משמעות הדברים שמתרחשים סביבו, השיב עה/1: "כל דבר היינו מדברים איתו כמו אדם רגיל לכל דבר" (עמ' 33 לפרוט' ש' 4). העד תיאר את מקום מגוריו של המנוח כחדר קטן.

עה/1 ציין מקרה אחד בו אחותו של המנוח באה לבקר את המנוח, שהיה חולה אותה עת, והביאה למנוח אוכל אך הוא סירב לקבלו, בעוד שהמנוח היה אוכל ממאכלים שהיו בבית עה/1. כן סיפר העד שהוא גם אכל פעם בבית המנוח (עמ' 35 לפרוט', ש' 5).

עה/1 אימת את האמור בתצהירו כי הקשר בין המנוח לבין מוסטפא וילדיו היה טוב (עמ' 39 סיפא לפרוט').
העד לא ידע להשיב על השאלה האם המנוח התפלל במסגד באומרו כי לא פגש אותו שם משום שהוא עצמו לא היה מתפלל (עמ' 33 לפרוט', ש' 9).

עה/1 לא ידע לספר על רכוש שהיה למנוח או על כך שהמנוח העביר רכוש (עמ' 33 לפרוט', ש' 12 ועמ' 34 לפרוט' ש' 3).
עה/1 לא ידע לאמר האם המנוח ידע קרוא וכתוב, אולם טען כי: "בכיסו תמיד היו עטים" (עמ' 34 לפרוט', ש' 27).

כ"ד. ב"כ התובעים טוען בסיכומיו (סעיף 20 ג') כי אין בעדותו של עה/1 כדי לשלול את האפשרות כי לאחר התקופה בה המנוח עבד עמו, לקה המנוח במחלת נפש והתבודד עד ליומו האחרון. כן טען ב"כ התובעים שבין עד זה לבין המנוח היתה מערכת יחסים המושתתת על רחמים, ולא ידידות, וכי יש לראות את דבריו כמאמתים את העובדה שהמנוח לא היה מתפלל, ומכך יש להסיק שהמנוח היה פטור מבחינה דתית מלהתפלל עקב מגבלותיו.
לעומת זאת ביקש ב"כ הנתבעים לראות את עדותו של עה/1 כמחזקת את העובדה שהמנוח היה אדם רגיל שעבד למחייתו, וכי לא מדובר בפסול דין, ולאור עדות זו, המתארת יחסי חברות וקירבה, ברי כי המנוח היה אדם המעורב חברתית (סעיפים 29+30 של סיכומי ב"כ הנתבעים).

כ"ה. עד הגנה מספר 2- הנתבע מס' 3- כנאענה מוחמד מוסטפא (עמ' 46-39 לפרוט'), הוא תושב כפר קרע. תצהירו הוגש וסומן כמוצג נ/3. עה/2 סיפר כי המנוח שהיה דודו התגורר מול ביתו, בשכנות. לנתבע מס' 3 ולמשפחתו היה קשר יומיומי עם המנוח. המנוח היה מגיע לביתם, ונתבע מס' 3 ואחיו היו מגיעים לביתו של המנוח. עה/2 תיאר את יחסיו עם המנוח כיחסים של אב ובנו עקב היות המנוח ערירי. כל אימת שהמנוח נזקק להסעה היה פונה אל עה/2 או אל אחיו או אל אביו (עמ' 40 לפרוט').

עה/2 סיפר שלמנוח היה מטע זיתים. הנתבעים היו נוהגים למסוק את הזיתים בחלקת המנוח, ואילו בני הדודים (כלומר בניו של התובע מס' 1) מעולם לא השתתפו במסיק הזיתים (עמ' 40 לפרוט', ש' 30).

עה/2 תיאר את המנוח כאדם שביום-יום לא היה זקוק לעזרת הזולת, והיה מסוגל לבצע את שרצה בעצמו, למעט אם היה צריך לצאת מחוץ לכפר ואזי היה נזקק לעזרתם של הנתבעים.

עה/2 סיפר כי הנתבע מס' 1 שהתגורר בסמוך למנוח, התחתן ראשון (בשנת 1986) דבר שלטענתו שימח מאוד את המנוח (עמ' 41 לפרוט').

לשאלת ב"כ התובעים עוה"ד פנאדקה מתי נודע לעה/2 ההסכם שנחתם עם המנוח, בו העניק המנוח את החלקה נשוא הדיון לאחיו של העד, (הנתבע מס' 1), השיב עה/2 כי גם לפני חתימת ההסכם עצמו הצהיר המנוח על כך שהוא מעונין להעניק את החלקה לנתבע מס' 1. על ההסכם עצמו נודע לעה/2 יחד עם כל משפחתו ביום החתימה, לאחר שהמנוח והנתבע מס' 1 חזרו מן הנוטריון (עמ' 41 לפרוט').

לעניין אי החזרת תעודת הזהות של המנוח למשרד הפנים סיפר עה/2 כי המנוח נפטר ביום הכיפורים ולפיכך ענייני הקבורה סוכמו טלפונית בין הרופא בכפר לבין הרופא התורן המחוזי בחדרה, ותעודת הפטירה הומצאה בפקס ולפיכך לא נזקקו להחזרת תעודת הזהות.

כ"ו. בהמשך עדותו של עה/2 הוגש הסכם מתנה וויתור מיום 15.2.92 בין המנוח לבין יאסין מוסטפא כנאענה, אחיהם של הנתבעים מס' 1 ומס' 3 (שאיננו אחד מן הנתבעים בתיק זה). הסכם הויתור הוגש וסומן כמוצג נ/4.

ההסכם נ/4 עניינו, במהותו, העברת נכס מקרקעין של המנוח (במתנה) ליאסין מוסטפא כנאענה. המנוח חתם על המסמך נ/4 בטביעת אצבע.

עה/2 העיד כי המנוח היה כותב מספר מילים פשוטות אותן למד מן הנתבע מס' 3 ואחיו (סעיף 33 לכתב ההגנה). כשהיה המנוח מבקר את משפחתו של הנתבע מס' 3 היה המנוח כותב על דפים מספר מילים והיה מתגאה בכך.
בהמשך הדברים, לשאלת ב"כ התובעים עו"ד פנאדקה איך חתם המנוח בשנות הששים בחתימת ידו על תעודת הזהות שלו אם הוא לא ידע אז לכתוב השיב עה/2: "לא אמרתי שלא ידע לכתוב אז. אין שום סיבה שלא ידע לכתוב אם כל משפחתו כותבת" (עמ' 44 לפרוט' ש' 6).

לשאלת בית המשפט מדוע חתם המנוח בטביעת אצבע בשנת 1992 על ההסכם נ/4, טען עה/2 כי המנוח היה חותם לעיתים בטביעת אצבע ולעיתים בחתימת שמו (עמ' 44 לפרוט' ש' 10-11).

עה/2 העיד כי למיטב ידיעתו למנוח היו שלוש חלקות קרקע: החלקה נשוא תובענה זו, החלקה שהועברה ליאסין (נ/4), וחלקה שהועברה לבעלות המדינה (עמ' 45 לפרוט' ש' 28).

ב"כ התובעים ביקש בסיכומיו (סעיף 21) לראות את עדותו של עה/2 כעדות שניתנה מפי השמועה. לטענת ב"כ התובעים חזר עה/2 על טענות אחיו – הנתבע מס' 1 ועדותו היתה בלתי מהימנה ומלאה בסתירות.

לטענת ב"כ התובעים, לא הצליח עה/2 לתת הסבר משכנע למערכת היחסים אשר שררה בין המנוח לבין הנתבע מס' 1, דהיינו, אין בעדותו של עה/2 כדי לשכנע שהיה במערכת היחסים שבין המנוח לבין הנתבע מס' 1 כדי להסביר ולהצדיק את העברת הזכויות בחלקה נשוא הדיון לנתבע מס' 1.

כ"ז. עד הגנה מספר 3- הנתבע מס' 1- מוסא מוסטפא כנאענה (עמ' 50-46 לפרוט'), סיפר כי יחסיו עם המנוח, שהיה דודו, היו יחסים חמים שהלכו והתהדקו כאשר נולד בנו הראשון של עה/3 (עמ' 48 לפרוט' ש' 14-16).

עה/3 העיד כי המנוח ידע לכתוב מספר מילים, ולעניין חתימתו הרי נהג לעיתים לחתום בכתב יד ולעתים בטביעת אצבע (עמ' 49 לפרוט' ש' 25).

לעניין עריכת ההסכם לגבי החלקה נשוא הדיון העיד עה/3 כי נסע למשרד הנוטריון רק עם המנוח, וכי לפני חתימת המנוח על יפוי הכח וההסכם הסביר הנוטריון למנוח את כל הפרטים.

עה/3 העיד כי הוא חושב שהמנוח הבין את משמעות הדברים (עמ' 47 לפרוט' ש' 26-27). עה/3 הוסיף כי לפני החתימה שאל הנוטריון את המנוח: "אתה יודע לכתוב או לחתום", ולאחר שהמנוח השיב כי הוא יודע לכתוב אזי ביקש ממנו הנוטריון לחתום (עמ' 49 סיפא לפרוט').

עה/3 העיד שהמנוח חתם בנוכחותו (עמ' 47 לפרוט' ש' 10).

עה/3 העיד כי אף שההסכם נשוא הדיון נחתם בשנת 1995 הרי העברת הזכויות השתהתה עד שנת 2002 עקב בעיה כספית של הנתבע מס' 1 (עמ' 50 רישא לפרוט').

בסיום עדותו ציין העד כי בנה על החלקה נשוא תובענה זו ביחד עם אחיו הבכור – הנתבע מס' 3 (עמ' 50 לפרוט' ש' 17).

כ"ח. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעים, בין היתר, כי מדיניות התובעים היא להאריך עד כמה שניתן את ההליכים המשפטיים במטרה להפעיל לחץ על הנתבעים ולגרום להם לוותר על חלק מן החלקה נשוא הדיון.

עוד טוען ב"כ הנתבעים שהתובעים לא הרימו את נטל ההוכחה. עדי התביעה – עת/1 ועת/2 העידו גם הם לגבי אישיותו של המנוח כי היה אדם חברותי ונורמטיבי, ידע לקבל החלטות, על אף שגר לבד ולא הקים משפחה. מאידך גיסא ניסו שני התובעים להכפיש את שמו של המנוח וכינוהו כ"נשוי עם השטן".

בסיכומיהם (סעיף 35) הוסיפו הנתבעים את הטענה שכאשר פנה המנוח לבית הדין השרעי בבקשה להוצאת צו ירושה לעזבון אביו המנוח נכתב בהחלטה מיום 17.12.59:

"בישיבה השרעית המתקיימת ...נכח האיש הכשר שרעית חסן מוסא סאלח כנאענה נושא ת.ז. 2132288".

עוד נטען בסיכומי ב"כ הנתבעים שהתובעים והנתבעים העידו כי המנוח קיבל בכוחות עצמו את קיצבת הזיקנה בדואר, וכי ביום 15.2.1992 ויתר המנוח על זכויותיו בבית בו התגורר למר יאסין, אחיהם של הנתבעים מס' 1 ומס' 3 (מוצג נ/4).
עוד טוענים הנתבעים כי לעניין טענת התובעים לפיה המנוח היה פסול דין, חזקה על אדם שמלאו לו 18 שנים שהוא בעל כשרות משפטית, אלא אם נפסל ע"י בית המשפט המוסמך (סעיף 37 לסיכומי הנתבעים), ואילו התובעים לא צירפו כל אישור משפטי או רפואי על כך שהמנוח מוגבל שכלית.
בנוסף טוענים הנתבעים כי עצם העובדה שהתובעים לא עתרו לביטול הסכם המתנה וויתור שנערך בין המנוח לבין יאסין (העתקו סומן נ/4) מעידה כי למנוח היתה כשרות משפטית וכי הוא איננו פסול דין.

ב"כ הנתבעים טוען עוד בסיכומיו כי הדרישה שהמנוח יחתום בכתב-יד, ולא בטביעת אצבע, נעשתה ע"י הנוטריון על מנת שלא יוטל ספק עתידי בחתימה בשל העובדה שעל תעודת הזהות שבאמצעותה זוהה המנוח – מופיעה חתימה בכתב ידו של המנוח (סעיפים 49-50 בסיכומי ב"כ הנתבעים, וסעיף 27 בתצהירו של הנתבע מס' 1: "הנני מצהיר כי עו"ד מוחסן ביקש מדודי לחתום על ההסכם ויפוי הכח בכתב ידו והוא אכן עשה כן...").

כ"ט. השאלות שהופנו לנוטריון:
כאמור, התובעים צירפו יפוי כח נוטריוני ביחד עם הסכם המכר שנערך ע"י כבוד השופט ס. הנשיא סברי מוחסן, טרם מינויו כשופט, עת עבד כנוטריון, מסמכים שהתובעים עתרו בתובענה זו לביטולם (עיינו בנספחים של התצהירים ת/2+ת/3).

בישיבת בית-המשפט מיום 29.1.06 איפשרתי לב"כ הנתבעים להמציא שאלון לנוטריון, כב' השופט סברי מוסחן כתוארו היום (לאור ההלכה שנקבעה ברע"א 3202/03 - מדינת ישראל נ' חגי יוסף ואח', פ"ד נח(3), 541 ,עמ' 556-557, פיסקה 12 ,לגבי העדת שופט), עיינו בעמ' 51 לפרוט'.

ביום 16.2.06 התקבלו בבית המשפט תשובותיו של סגן הנשיא, כב' השופט סברי מוחסן, לשאלות שהופנו אליו. בתשובותיו אישר כב' השופט מוחסן כי החתימה על יפוי הכח היא חתימתו של המנוח ונחתמה בפני
ו.

כן השיב לשאלה מדוע לא אומתה החתימה על טופס יפוי הכח עצמו שעליו חתם המנוח, והסביר כי מאחר ומדובר ביפוי כח נוטריוני, החתימה מאושרת על גבי טופס אימות חתימה מיוחד, ולאו דווקא על גבי יפוי הכח הבלתי חוזר עצמו.

כמו כן אישר כב' השופט מוחסן כי הסכם המכר נחתם באותו מעמד, וכי תעודת הזהות שבאמצעותה הזדהה המנוח היא ת.ז. 2143388 שניתנה ע"י משרד הפנים בחדרה ביום ו' בכסלו תשי"ט (שהיא אחד הנספחים לתצהיר נ/5).

בישיבת בית המשפט מיום 2.3.06 הודיע ב"כ התובעים עוה"ד פנאדקה, לאחר שהשווה באותו מעמד, בין מסמכי המקור שהראה לו עו"ד זחאלקה, לבין עותקי המסמכים שצורפו לבקשה להמצאת שאלות לס. הנשיא כב' השופט ס. מוחסן:

"לאור כל האמור לעיל אכן אין טעם בהפניית שאלות ההבהרה ואני שומר על זכויותיי להעלות את הטענות כפי שאמצא לנכון במסגרת טיעוניי בכתב" (עמ' 56 לפרוט').

בהמשך ניתנה באותה ישיבה ההחלטה להגשת סיכומים של הצדדים.

ל. לטענת ב"כ התובעים בסיכומיו (סעיף 23) מדובר במסמכים שנעשו בצורה לקויה למדי והם אינם עונים על הדרישות בכך שהסכם המכר איננו מאושר על ידי עורכו וחלק מן החתימות חסרות , במיוחד בעמ' 2 המכיל את כל תנאיו המחייבים של ההסכם. אף יפוי הכח איננו מאושר במקום המיועד לאישור , בנוסף, בדף אימות חתימה נרשם כי המנוח חתם מרצונו החופשי על המסמך המצורף והמסומן א', אולם מסמך זה לא צורף.

בנוסף טען ב"כ התובעים כי הנוטריון חרג מהוראות סעיף 4(א) לתקנות הנוטריונים- תשל"ז-1977, (בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון), וכן מהוראת סעיף 20 לתקנות הנוטריונים לגבי הודעה למנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין על יפוי הכח שנחתם בפני
הנוטריון.

עוד טען ב"כ התובעים כי שלוש החתימות במסמכים הנ"ל הן שונות בצורה ברורה וגלויה לעין. אין בהשוואה שנערכה עם המקור המצוי במשרדו של הנוטריון כדי לגרוע מטענת המרמה.
לסיכום טענתם, חזרו והדגישו התובעים כי המנוח לא היה כשיר משפטית. המנוח במצבו, לא היה רשאי לחתום ולהתקשר בפעולה משפטית, וכל התקשרות מעין זו בטלה, ומשוללת תוקף.

ל"א. ב"כ הנתבעים טוען כי הימנעותם של התובעים מלהפנות שאלות הבהרה לנוטריון אודות יפוי הכח וההסכם מלמדת שאין לתובעים כל שאלה להציג לנוטריון.

לעניין טענת התובעים כי הנוטריון חרג מהוראות סעיף 4(א) לתקנות הנוטריונים, טוען ב"כ הנתבעים (סעיף 64 לסיכומיו) כי אין בידי התובעים כל עדות לכך.
נהפוך הוא: הדבר מלמד כי במידה והנוטריון היה מבחין כי למנוח אין כשרות משפטית לא היה מחתים אותו ולא היה מאמת את חתימתו.

לעניין טענת החריגה מהוראות סעיף 20 לתקנות הנוטריונים טוען ב"כ הנתבעים שהתובעים לא הביאו כל ראיה להוכחת טענתם זו.

ל"ב. אוסיף שביום 5.3.06 הוגשה בקשה מטעם התובעים, לערוך השוואה בין יפוי הכח שבידי הנתבעים לבין המקור המצוי בידי הנוטריון (בש"א 3673/06).

ביום 11.5.06 נעתרתי לבקשה. נקבע שההשוואה תיערך במשרד הנוטריון שעקב מעברו לכס השיפוט העביר את משרדו על תכולתו לבנו – עוה"ד סאהר מוחסן (מכתבו של ס. הנשיא כב' השופט ס. מוחסן מיום 22.3.06).

ביום 18.5.06 הגישו ב"כ שני הצדדים הודעה מוסכמת לבית המשפט לפיה הם התייצבו ביום 13.5.06 במשרדו של עוה"ד סאהר מוחסן ועיינו במסמכים המקוריים, ואף נמסר להם שם העתק מתאים למקור (יפוי כח נוטריוני והסכם שנושאים אותו תאריך של המסמכים שבידי ב"כ הנתבעים). להודעה צורפו העתקים של מסמכים אלה נושאים חתימת "העתק נאמן למקור" ע"י עו"ד סאהר מוחסן.

לאחר הודעתם זו של ב"כ שני הצדדים נשלחו לבית המשפט מספר הודעות בחתימת התובע מס' 2, ותגובות להודעות אלה בחתימת ב"כ הצדדים, אשר עניינן בתמצית הוא כי לדידו של התובע מס' 2 נרקמה קנוניה כלפיו בין ב"כ התובעים לבין ב"כ הנתבעים, וזאת לומד התובע מס' 2 מאי הזמנתו למעמד ההשוואה במשרד הנוטריון, ומביקורו של ב"כ הנתבעים במשרדו של בא כוחו. לפיכך מתכחש התובע מס' 2 להודעתם המוסכמת של ב"כ הצדדים, ועומד על טענתו שיפוי הכח מזוייף.

ביום 25.6.06 נתתי החלטה אחרונה בעניין זה אשר תמציתה כי פרשת הראיות הסתיימה, סיכומיהם של ב"כ הצדדים הוגשו, ואין עוד מקום להעלות בשלב זה בקשה להורות על זימונם של הצדדים.

ל"ג. התובעים העלו מספר טענות מרכזיות וביניהן הטענה כי המסמכים נשוא הדיון הינם מזוייפים. ואולם, טענתם זו של התובעים לא נתמכה ולא הוכחה בשום ראיה.
נהפוך הוא: טענה זו אף נסתרה הן בתשובותיו של הנוטריון שהומצאו לתיק זה, והן בחתימתו של עוה"ד סאהר מוחסן על העתק המסמכים לאחר שערך השוואה בנוכחות ב"כ שני הצדדים בין המקור להעתק.

ל"ד. שאלה מרכזית שעלתה לדיון במהלך שמיעת הראיות ובסיכומיהם של הצדדים נוגעת למצבו השכלי והנפשי של המנוח בעת שחתם על המסמכים נשוא התביעה.

אין בפני
י כל ראיה המוכיחה שהמנוח לא היה כשיר, מכל בחינה שהיא, לחתום על יפוי הכח והסכם המכר, נשוא המחלוקת.

לא הוכח כי המנוח סבל מליקוי או מחלה נפשית, פיזית או מנטלית. גם לפי חלק מעדויות התביעה (עת/1 ו-עת/2) עלה כי המנוח היה אדם נורמטיבי, צנוע ושקט, שחי בדירתו, ואשר גם היה לעיתים פוקד אירועים שהתקיימו בכפר, ולעתים, גם אם נדירות, היה מארח בביתו הדל.

ל"ה. אני מפנה בראש וראשונה לנאמר בדבריהם של העדים מטעם התביעה. עת/1, מזכיר מועצת כפר קרע, העיד כי המנוח היה מופיע לפעמים במועצה "כמו שאר התושבים".
עת/1 גם אימת את חתימתו שלו ושל המנוח על ת/1 (הסכם חלוקת המקרקעין מיום 19.7.66).

עד זה סיפר כי המנוח היה אדם רגיל שגם היה מגיע לאירועים שעניינו אותו.

גם עת/2 תושב ותיק של כפר קרע ציין כי היה פוגש את המנוח שעה שהיה המנוח מגיע לבקר את אבי אשתו של עת/2. העד אף אמר שהמנוח היה נורמטיבי ואף ציין כי המנוח עבד בשמירה פה ושם (עמ' 14 לפרוט').

עת/3 ניסה לתאר את המנוח כאדם בודד ומסתגר (סעיף 14 בתצהירו ת/2, ועדותו בעמ' 19 לפרוט' ש' 24), אך לא עלה בידו ליישב טענתו זו עם טענתו האחרת (עמ' 19 לפרוט' ש' 1) לפיה הוא עמד עם המנוח בקשרים יומיומיים.

עת/4 (נציג יורשיו של התובע מס' 1) מסר גם הוא בעדותו מחד גיסא, כי המנוח, לא היה אדם חברותי, ומבודד, ובמילותיו: "לא לקח ממך אוכל, לא דיבר איתך" (עמ' 26 לפרוט' ש' 6), אך במקום אחר טען עת/4 שהמנוח היה אוכל אצלם ארוחת ערב מידי ערב (עמ' 27 לפרוט', ש' 9-10).

בנוסף, עה/1, אשר היה ידידו של המנוח סיפר כי ביקר אותו בביתו מספר פעמים, מסר כי הקשר של המנוח עם כל התושבים היה טוב והמנוח אף נהג להשתתף בשמחות ובאבל (עמ' 32 לפרוט' ש' 28). לדידו, מדובר באדם נורמטיבי ללא שום מגבלה.

לשאלת ב"כ התובעים האם המנוח יכול היה להבין את משמעות הדברים שמתרחשים סביבו, השיב עה/1: "כל דבר היינו מדברים איתו כמו אדם רגיל לכל דבר" (עמ' 33 לפרוט' ש' 4).

ל"ו. התובעים לא הצליחו להוכיח, ולו במעט, כי מדובר באדם אשר היה פסול דין, לפיכך נשארת קבועה ועומדת לגבי המנוח החזקה בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לאמור:נ

"כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או ב

פסק דין
של בית משפט".

מסקנה זו מתחזקת נוכח העדר כל מסמך רפואי מטעם התובעים , ולכך שלא עלה בדעת איש מבני משפחתו של המנוח, בעודו בחיים, להיזקק לחוק הנ"ל ולסעיף 8 שבו, שעל פיו:ב
"אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית המשפט, לבקשת בן-זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין".

גם לא השתכנעתי שהמנוח סבל מ"חולשה שכלית", במובן סעיף 8 לחוק הנ"ל, אשר גרמה לכך שהמנוח לא הבין את משמעות חתימתו. כוונתי ל"חולשה שכלית", אשר מובנה פורש באופן רחב יותר מאשר ליקוי שכלי , שמכוחו ניתן להכריז על פלוני, שהוא פסול-דין (ע"א 10/81 חיים כהן ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ נ' עובדיה גדע, פ"ד לז(4), 635). "חולשה שכלית" כאמור לא הוכחה.

ל"ז. חיזוק למסקנה לפיה המנוח לא היה פסול דין ולכך שהמנוח לא היה בבחינת מי שלא הבין את משמעות המסמכים עליהם חתם, ניתן להסיק גם מן העובדה שהמסמכים נחתמו במעמד נוטריון. אני מפנה לתשובותיו של ס. הנשיא כב' השופט ס. מוחסן במענה לשאלות שהופנו אליו בכתב ע"י ב"כ הנתבעים במהלך הדיונים בתיק.

לעניין מעמדם של מסמכים שנחתמו בפני
נוטריון , אני מפנה לע"א 404/84 סעתי נ' סעתי, פ"ד מ"א (2), 477, דברי כב' השופטת (בדימוס) ש. נתניהו (דעת הרוב), בעמ' 483-484:

"באשרו את חתימת המשיבה מילא הנוטריון את תפקידו המוטל עליו על פי החוק העותמני בדבר הנוטריון משנת 1331 (שבוטל רק אחר כך, בסעיף 51 של חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976). על פי סעיף 42 של החוק העותמני בדבר הנוטריון:

"אחד התפקידים היותר חשובים של הנוטריונים והעוזרים, הוא לחקור ולברר את זהותם של הצדדים ולהיות בטוחים ברצונם החפשי של הצדדים ואם יוכח בפני
בית משפט שהם אשרו או ערכו נירות, שטרות או חוזים מבלי לחקור בתשומת לב את זהות הצדדים ואת רצונם החפשי, יפוטרו מיד, ויענשו בהתאם להוראות החוק הזה."

"חזקה היא, בהעדר ראיה סותרת, שהנוטריון הצבורי קיים את חובתו זו....".
ובהמשך:
"...די היה, לכן, בהגשתו של מ/2 כדי לעשותו לראיה, מבלי להביא את הנוטריון הציבורי לעדות".

ל"ח. כיום, קובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976:

"אישורו של נוטריון לפי חוק זה והתקנות על פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי, ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון ולמעשיו ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפני
ו, הכל כאמור באישור".

סעיף 20(א) של חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, קובע:

"יפוי כח כללי ויפוי כח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין לא יהיו בני תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו....".
סעיף 52 של חוק הנוטריונים הנ"ל תיקן את סעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, וקובע:

"... בהגדרת 'תעודה ציבורית' אחרי המילים 'גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית' שבפסקה (2) להגדרה, יבוא 'נוטריון' (ההדגשה שלי – י.ג.).

מכאן, שאישורו של נוטריון הוא בגדר "תעודה ציבורית" כמשמעותה בסעיף 29 של פקודת הראיות. לפי סעיף 34 של פקודת הראיות:

"חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי:
(4) תעודה ציבורית הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך".

ל"ט. כמו כן נקבע בע"א 493/91 שמעון מזרחי ואח' נ' יעקב מזרחי ואח', פ"ד נ(2), 199 מפי כב' השופט (בדימוס) ת. אור, בעמ' 208:

"בהקשר זה ראוי להוסיף, שלעובדה שחתימתו של יעקב על ייפוי הכוח הבלתי חוזר אומתה בידי נוטריון, יש תמיכה במסקנה בדבר היעדר כפייה. אימות חתימתו של יעקב בידי הנוטריון מעלה את הסף הנדרש כדי להוכיח כי ההסכם וייפוי הכוח הצמוד לו נחתמו מתוך כפייה, שהרי באישור הנוטריוני מציין הנוטריון הציבורי שחתימתו של המשיב על ייפוי הכוח נעשתה מרצונו החופשי. על הנוטריון הציבורי לוודא שהחותם בפני
ו חותם מרצון חופשי, וחזקה על הנוטריון הציבורי, באין ראיות לסתור, שמילא את חובתו נאמנה (ראה פסק-דינה של השופטת נתניהו, ע"א 404/84 י' סעתי נ' פ' סעתי ואח', פ"ד מא (2)477 בעמ' 484-483)..." (הדגשה שלי – י.ג.).

מ. אני מפנה לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977:

" 2. בירור זהות
(א) נוטריון המתבקש לאמת חתימה על מסמך, לקבל ולאשר תצהיר או הצהרה אחרת או לאשר את עשייתה של פעולה אחרת על ידי אדם פלוני הניצב בפני
ו או לאשר שאדם פלוני חי, חייב תחילה לברר את זהותו של אותו אדם כמפורט בתקנה זו. (ההדגשה שלי – י.ג.).

(ב) הוכחת הזהות היא באחת הדרכים האלה:
(1) בידיעה אישית של הנוטריון;
(2) בדרכון או בתעודת זהות המניחה את דעתו של הנוטריון, או בתעודה ציבורית אחרת שיש בה לדעת הנוטריון כדי לזהות את הניצב בפני
ו והנושאת את תצלומו.
(ב1) על אף האמור בתקנת משנה (ב), הוכחת הזהות של חותם על יפוי כוח לביצוע עיסקה במקרקעין היא בתעודת זהות או בדרכון בלבד.
(ג) הנוטריון יציין באישור הנוטריוני את הדרך שבה הוכחה זהותו של האדם שניצב בפני
ו." (ההדגשה שלי – י.ג.).

4. בירור הכשרות המשפטית וחופשיות הרצון
"(א) נתבקש נוטריון לערוך אישור על עשיית פעולה בפני
ו, יברר תחילה אם הניצב בפני
ו כשיר לעשייתה של הפעולה מבחינת גילו.
(ב) האמור בתעודת הזהות או בדרכון של הניצב בפני
ו או בתעודה ציבורית אחרת ישמש ראיה לדבר אם הניצב קטין או בגיר.
(ג) .......................
(ד) נוטריון לא יתן אישור על עשיית פעולה בפני
ו אם בכל נסיבות הענין לא שוכנע שהניצב בפני
ו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה.
(ה) לא יתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפני
ו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפני
ו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה ; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון."

8. ציון מומים מסויימים של הניצב בפני
הנוטריון
"ניצב לפני נוטריון לשם אימות חתימה, קבלת תצהיר או הצהרה אחרת או עריכת מסמך לחתימתו אדם שהוא אילם, חרש או עיוור, יציין הנוטריון באישורו עובדה זו וכן את הדרך שבה השתכנע שאותו אדם אמנם הבין את משמעותה של הפעולה, שוכנע נוטריון שהניצב לפניו אינו יודע לחתום את שמו, יבוא, לענין תקנות אלה, במקום החתימה - טביעת האצבע שלו."

20. יפוי כח למקרקעין ויפוי כח יוצא חוץ

"נוטריון יודיע למנהל לענין חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, על כל יפוי כוח שנחתם בפני
ו והנוגע לזכות במקרקעין או לזכות באיגוד מקרקעין כמשמעותן בחוק האמור. תקנה זו לא תחול על יפוי-כוח הנוגע לזכות בדירה בבית משותף."

מ"א. כמצויין כבר לעיל, לפי סעיף 19 של חוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, אישורו של נוטריון, על פי החוק והתקנות שעל פיו, יהיה ראיה מספקת בהליך משפטי ללא צורך בראיה נוספת, לדברי הנוטריון, ולמעשיו, ולדברי אחרים ולמעשיהם שאמרו או עשו בפני
ו, הכל כאמור באישור.

לא נעלם מעיניי שמעיון כללי בחתימת המנוח שבמסמכים נשוא הדיון נראה כי הכתב בחתימה מפותל מרעידות, אך אין זה מן הנמנע שהדבר נובע מגילו המתקדם של המנוח (שהיה יליד 1909 והחתימות נעשו ב-1995).

חתימתו זו של המנוח, ובמעמד בו נחתמה ואושרה על ידי הנוטריון, מהווה ראיה לגמירת דעתו של החותם ומהווה גילוי חיצוני לכוונתו של המנוח להתקשר בהסכם נשוא הדיון.

כבר נאמר בע"א 3601/96 - עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל
, פ"ד נ"ב (2), 582, עמ' 600, לעניין חשיבות נסיבות מעמד החתימה, כי:

"המתקשר הסביר יסיק ביתר קלות כי הצד השני לעסקה גילה כוונה רצינית להתקשר עמו, כאשר החתימה מתבצעת בנסיבות המעידות על רצינותו, כגון: תוך ישיבה במשרד עורכי דין בתנאים הולמים לחתימה על מסמכים" (ההדגשה שלי – י.ג).

אוסיף, שבענייננו גם נמנעו התובעים מלהציג לנוטריון שאלות בכתב לסתירת חזקת תקינות פעולתו של הנוטריון, וכמובן שאין די בהעלאת טענות גרידא, ללא הוכחות.

מ"ב. בענייננו, מעביר המנוח את הנכס לנתבע מס' 1 ללא תמורה.
המדובר איפוא בחוזה מתנה שהוא חוזה חד-צדדי, המובחן מחוזה רגיל במישור הוכחת גמירת-הדעת. בחוזה החד-צדדי מתחייבת רמה גבוהה יותר של הוכחת גמירת-דעת, משום שגובר האינטרס להגן על מעניק המתנה.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע"א 7051/93 - האפוטרופוס הכללי נ' איתן גולדברג, תק-על 95(2), 543 ,עמ' 551:

"אכן, בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד (מ' א' ראבילו פירוש לחוק החוזים - חוק המתנה, תשכ"ח-1968, המכון למחקרי חקיקה, האוניברסיטה העברית, עמ' 21). טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימת קרבה וחיבה בין המעניק למקבל (ע"א 343/87 המוזכר לעיל בעמ' 165 ,157). הקירבה האמורה יוצרת חזקה - כאשר המדובר ביחסי משפחה - ולפיה, העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה להעניק למקבל את הנכס במתנה (ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת (טרם פורסם)). חזקת הכוונה, המונחת ביסודה של המתנה, מבוססת על נסיון החיים ומשתנה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. פועלה של החזקה בכך שהיא משיתה את הנטל לסתירתה ממקבל המתנה לטוען לבטלותה. נטל זה, אין להרימו בהטלת דופי גרידא, אלא יש להראות כי בנסיבותיו של הענין, הקניית המתנה משוללת כל הגיון..." (ההדגשה שלי – י.ג.).

בענייננו לא הוכיחו התובעים העדרה של כוונה זו. עת/1 תיאר בעדותו את הקשר בין המנוח לבין מוסטפא, הנתבע מס' 2, ושאר בניו באומרו:

"כפי שידוע לי הקשר שלהם היה טוב". (עמ' 12 לפרוט', ש' 17 ).

עה/1 הצהיר בסעיף 6 לתצהירו נ/1 כי הקשר בין המנוח לבין מוסטפא וילדיו היה טוב, וגם אישר זאת במהלך עדותו (עמ' 33 לפרוט', ש' 27).

מ"ג. עולה מכל המפורט לעיל שלא עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח חתם על המסמכים שלא בגמירת הדעת, או שחתימתו זויפה, או שיפוי הכח וההסכם הושגו בדרך של מירמה.
אוסיף עוד, שהמסמכים נשוא המחלוקת כאן לא היו בגדר מסמכים יחידים בעלי משמעות משפטית עליהם חתם המנוח. הוצגו בפני
י מסמכים נוספים (בעלי משמעות משפטית) שעליהם חתם המנוח: הסכם חלוקת מקרקעין מיום 19.7.1966 (מוצג ת/1), והסכם מתנה וויתור מיום 15.2.92 בין המנוח לבין יאסין מוסטפא כנאענה – אחיהם של הנתבעים מס' 1 ומס' 3 (ואיננו אחד מן הנתבעים בתיק זה) (מוצג נ/4).

לעניין ההבדל בין אופן חתימתו של המנוח, דהיינו, חתימתו בכתב יד על המסמכים נשוא הדיון, לעומת חתימתו בטביעת אצבע על מסמכים אחרים, מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה הסיבה לכך טמונה בעובדה שחתימתו של המנוח היתה מצוייה בכתב יד על תעודת הזהות אשר לפיה זוהה המנוח על ידי הנוטריון, ולכן ביקש הנוטריון את חתימתו של המנוח גם כן בכתב יד על מנת למנוע מחלוקת בעתיד. [עיינו בתעודת הזהות המצורפת לתצהיר נ/5, בסעיף 27 של תצהיר הנתבע מס' 1, נ/5, וסעיפים 49-51 בסיכומיו של ב"כ הנתבעים].

אף העד מטעם התביעה, מזכיר מועצת כפר קרע, עת/1, טען כי זכותו של המנוח לחתום כרצונו, והכוונה בין אם באמצעות טביעת אצבע ובין אם בחתימת שמו. לדעתו של עת/1, המנוח לא ידע קרוא וכתוב, אולם עד זה הוסיף וציין כי אין זה שייך לחתימה (עמ' 11 לפרוט', ש' 15). בהמשך דבריו (עמ' 12 לפרוט' ש' 8) אמר עת/1 כי באופן כללי בכפר "המבוגרים היו לפעמים חותמים בטביעת אצבע ולפעמים חתימה רגילה, הזקנים לא היה משהו מיוחד אצלכם".

מ"ד . בשים לב לכל המוסבר והמפורט לעיל, מסקנתי היא שלא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם, ולפיכך אני דוחה את התביעה.

נוכח קירבת המשפחה שבין בעלי הדין, וכדי שלא להכביד על היחסים שבין הצדדים, אני מורה שכל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום ג' בסיון, תשס"ז (20 במאי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים:

1. עוה"ד כרים פנאדקה, תד. 318, כפר קרע;

2. עוה"ד מזיד זחאלקה, ת.ד. 53, כפר קרע;

וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.
י. גריל
, שופט
ס. נשיא
רחל/אורלי א.








א בית משפט מחוזי 350/04 עזבון המנוח מחמוד מוסא כנאענה, ז"ל נ' (פורסם ב-ֽ 20/05/2007)