פסקי דין על שמעון בן שלמה אביסדריס

3054/06 פח     29/05/2007




פח 3054/06 מדינת ישראל נ' שמעון בן שלמה אביסדריס




בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד
שמעון בן שלמה אביסדריס
ת"ז 023910359
הנאשם

הכרעת דין

השופט (בדימ') י' דר, סגן נשיא (אב"ד):
1. כתב האישום
1.1 כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2) ו-301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק).

1.2 על פי עובדות כתב האישום, יש קרבת משפחה בין הנאשם לבין המנוח, הרצל מהבש.
ביום 27.7.06 בשעה 20:25 או בסמוך לכך, הגיע המנוח לבית בו מתגורר הנאשם וקרא לו לצאת. לבקשת הנאשם, עלה המנוח לדירת הנאשם בקומה הרביעית והשניים נפגשו בגרם המדרגות הסמוך לדירה. המנוח פנה לנאשם ושאל אותו "מה אמרת להם עליי". כאשר ניסה הנאשם לברר פשר דבריו של המנוח, הניף המנוח לעברו סכין, אותה אחז בידו. הנאשם תפס בידו של המנוח, הצליח להוציא את הסכין מידו:

"... ומתוך כוונה לגרום למות המנוח, לאחר שהחליט להמיתו, דקר אותו באמצעות הסכין 4 דקירות. הנאשם דקר את המנוח דקירה אחת בגב משמאל ושלוש דקירות בבית החזה מימין." (סעיף 3).
1.3 עוד נכתב בפרק העובדות בכתב האישום כי המנוח נלקח לבית החולים רמב"ם, שם מצא את מותו. המוות נגרם מאיבוד דם:

"... כתוצאה מפצע הדקירה בגב ופגיעה בעורק בית השחי משמאל, שאורך תעלת הדקירה הוא 11 ס"מ, ושילוב עם תוצאת הפגיעה בבית החזה מימין עם פגיעה בריאה הימנית, שאורך תעלת הדקירה הוא 8 ס"מ" (סעיף 4).

2. ההליך
2.1 הנאשם, המיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, כפר בעובדות כתב האישום. בכפירה בכתב שהגישו הסנגוריות לתיק, כפר הנאשם בכך שרצח את המנוח וטען כי עומדת לו טענת ההגנה העצמית באשר לארוע. עוד נכתב שאין לנאשם טענת זוטא או טענת אליבי.

2.2 בשלבים הראשונים של שמיעת הראיות, קיבלו ב"כ הצדדים את הצעתנו והגישו לנו אוגדן של מוצגי תביעה שאינם שנויים במחלוקת. בעת הגשת האוגדן, טענו הסנגוריות כי קיימות הודעות של הנאשם, שאינן באוגדן, ולהגשתן הן מתנגדות. עילת ההתנגדות היא שהודעות אלה נגבו מן הנאשם, בלי שניתנה לו הזדמנות למפגש עם עורך דין, על אף שביקש להפגש עם עורכת דינו. בענין זה הסתמכו הסנגוריות על "הלכת יששכרוב" (ע"פ 5121/98 טור (מיל') רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', דינים עליון, כרך עז, 466).

2.3 במהלך חקירתו של החוקר נגאוקר מטירת הכרמל, שגבה את הודעת הנאשם שבמחלוקת (ת/54), עלתה שוב התנגדותה של ההגנה לקבילות ההודעה, בטענה שזו נגבתה מן הנאשם לאחר שביקש להפגש עם עורכת דינו. לטענת הסנגוריה, היה פגם בכך שהחקירה נמשכה למרות שעורכת הדין לא הגיעה למקום.
בשולי הדברים גם הועלו טרוניות על הדרך שבה נהגה המשטרה כדי לזמן את עורכת הדין פלג.

2.4 הסנגוריות הבהירו כי הטענה נגד הקבילות מיועדת להביא לפסילת הודעה שמסר הנאשם, שיש בה כדי לפגום במהימנותו, שכן הנאשם מסר בה גרסה שונה מזו שמסר לאחר מכן, והמשקפת את קו ההגנה.
הכוונה לגרסת הנאשם, לפיה המנוח הגיע לבית הנאשם כשהוא פצוע מדקירה.
הפנינו תשומת לבן של הסנגוריות לקיומם של מסמכים אחרים, מהם עולה שגרסה זו של הנאשם, לפיה המנוח הגיע לבית הנאשם שותת דם לאחר שנדקר, עלתה עוד לפני שנחקר במשטרה, אולם הסנגוריות עמדו על טעונן בענין זה.
ההודעות אליהן כוונה ההתנגדות, ואשר לא נכללו באוגדן המוצגים המוסכמים, הן ת/39 ו-ת/54.

2.5 לגרסות הנאשם אתיחס בהמשך, ובשלב זה אסתפק בכך שהכרעה במחלוקת שמקורה בהלכת יששכרוב, בטענה לפסלות הודעה שמסר הנאשם ללא נוכחות עורך דין או לפני שנמסרה הודעה לעורכת דינו, אינה צריכה להעסיק אותנו, שכן, כפי שיפורט בהמשך, גירסת הנאשם כי המנוח הגיע לביתו לאחר שנדקר במקום אחר, נמסרה על ידו גם בראיות שאין מחלוקת על קבילותן, ואחת מהן נעשתה ביוזמת הנאשם, לפני המפגש שלו עם המשטרה.
בשולי הדברים צריך להעיר שהדבר חוסך מאתנו גם את הצורך להתיחס לטענה כי זימון הסנגורית באמצעות משלוח פקס לסנגוריה הציבורית וחקירת הנאשם מבלי להמתין לעורכת הדין, מספיקה כדי לפגום בקבילות הודעתו של הנאשם.

2.6 אני רואה לנכון להוסיף הערה בפרק זה לענין ההליך. לצערנו, לא עלה בידינו לשמוע את ההליך בקצב המתוכנן, עקב עיכובים בהכנת החומר, בעיקר על ידי הסנגוריה.
חלק מן האשמה מוטל על התביעה, שלא הצליחה למסור לידי הסנגוריות חומר במועד, אולם הקושי העיקרי לווה להחלטת הסנגוריות להעזר בפתולוג ד"ר חן קוגל. כפי ששמענו, נדרש לסנגוריה הציבורית זמן הנראה לי בלתי סביר לאישור העסקתו של ד"ר קוגל ולקבלת חוות דעתו. הוברר שנדרשו כחמישה חודשים לאחר הגשת כתב האישום כדי לקיים את חקירתו של ד"ר קוגל על חוות דעתו.
כפי שציינו (בעמ' 242), הוגש כתב האישום ביום 13.8.06. ד"ר זייצב העיד ביום 24.12.06 וחוות דעתו של ד"ר קוגל הוגשה רק בתחילת מרץ 2007.

2.7 בלחץ המתמיד שבו נמצאים בתי המשפט, בעיקר בהרכבים השומעים תיקי פשעים חמורים, אסור שייגרם עיכוב מסיבה זו, וראוי שהסנגוריה הציבורית תפעל בדחיפות למניעת מקרים כאלה.
אני מציע שהעתק של הכרעת הדין יועבר לסנגוריה הציבורית הראשית כדי למנוע ארועים כאלה בעתיד.

3. נקודות המחלוקת
3.1 בתיקים שבהם נגרם מותו של אדם באלימות על ידי אדם אחר, גרסת המנוח אינה מונחת בפני
החוקרים ובפני
בית-המשפט. בדרך כלל, הגרסה היחידה היא זו של הנאשם, אותה ניתן לקבל, כולה או מקצתה, או לדחות, ולהסתמך בעיקר על ראיות חפציות ונסיבתיות ועל מבחני מהימנות.

3.2 התביעה מאשימה את הנאשם ברצח. ההגנה אינה כופרת בכך שהנאשם דקר את המנוח, דקירות שהביאו למותו, אולם טוענת להגנה עצמית. ההגנה מסתמכת, בין השאר, על כך שכבר בכתב האישום קיבלה התביעה את גרסת הנאשם, לפיה המנוח הוא שהביא את הסכין והניף אותה לעבר הנאשם.

3.3 מעבר לשאלה אם עניננו ברצח אם לאו, עולה השאלה אם התקיים כאן סייג ההגנה העצמית. בשולי הדברים, ובהקשר לכך, גם עלתה המחלוקת לענין מספר הדקירות שהיו בגופו של המנוח. בעוד שהתביעה דיברה בכתב האישום על ארבע דקירות, מהן שתיים קטלניות, הודה הנאשם בשתי דקירות בלבד, אם כי לא שלל האפשרות בדבר דקירה שלישית (למשל, "לא זוכר דקירה שלישית" בעמ' 179 ש' 10). בסופו של דבר גם ב"כ המאשימה אישר כי הוכחו שלוש דקירות בלבד.
עוד ביקשה ההגנה לתמוך בגרסת הנאשם בדבר הגנה עצמית באמצעות מומחים, שהעידו שהמנוח יכול היה להמשיך במאבק גם לאחר שנדקר.

4. הסכין
4.1 על פי גרסתו (המתוקנת) של הנאשם, המנוח הוא שהגיע עם הסכין וניסה לתקוף באמצעותו את הנאשם. בגרסה הראשונה של הנאשם, לא היה כלל סכין בארוע, שכן המנוח הגיע כשהוא שותת דם מדקירות שנדקר במקום אחר.
בעדותו עמד הנאשם על הגרסה, לפיה הותקף על ידי המנוח בסכין שהיה בידי המנוח. גם גרסה זו עברה תיקונים ושינויים במהלך העדות, אבל הטענה שהסכין הובא על ידי הנאשם נותרה בעינה.

4.2 על פי הראיות, מקורו של הסכין יכול להיות אצל המנוח, כגרסת הנאשם, או אצל הנאשם, בין שנטלו מדירתו בעת שיצא אל המנוח או שהוציאו מן הארון של הנאשם בחדר המדרגות, שבצמוד לו נדקר המנוח.
אולם, משקיבלה התביעה, כבר בכתב האישום, את גרסת הנאשם לפיה "... הניף המנוח לעברו [של הנאשם] סכין אותה אחז בידו...", אין עוד צורך לדון בשאלה זו.

4.3 על פי גרסתו של הנאשם, מיד לאחר הדקירות השליך את הסכין לחצר הבנין. בחיפושים נמצא בחצר הבנין סכין (ת/41), שעליו סימני דם. בבדיקה נקבע כי סימני הדם עשויים להיות אלה של המנוח, אם כי הם לא הספיקו לקביעה ודאית, ולא ניתן לשייך בוודאות מספקת את הסכין לנאשם או למנוח.
בחקירתו במשטרה טען הנאשם כי הסכין שנמצא אינו הסכין שבו נעשה שימוש ואותו השליך לחצר. בחקירה הנגדית חזר בו ואישר כי "... יכול להיות שזו הסכין" (עמ' 196 ש' 13). עוד אישר שהסכין נמצא בדיוק במקום עליו הצביע (שם, ש' 16).

5. הדקירות
5.1 חוקרי המשטרה הניחו בעת החקירה שבגופה נמצאו ארבע דקירות, כנראה על פי דיווח ראשוני שקיבלו מן המכון הפתולוגי. הנאשם היה מוכן להודות בקיומן של שתי דקירות, מן השלב שבו חזר בו מטענת "בא דקור", והודה בכך שהוא דקר את המנוח, אולם למעשה אישר גם דקירה שלישית, תוך שהוא דוחה בתוקף אפשרות של דקירה רביעית. כך בחקירה המאוחרת (ת/18 מיום 7.8) מופיע הדיאלוג הבא:

"נחקר: ... אני זוכר דקירה אחת פה מאחורה ואחד פה בצד, תוך כדי המאבק, היה עוד דקירה אני חושב וזהו.
חוקר: רגע שניה אחת. אז זה כבר שלוש פעמים.
נחקר: זה מה שאמרתי לך מההתחלה, אתה יכול לראות גם בעדות. אני לא אמרתי ארבע." (עמ' 4; ההדגשה הוספה).

5.2 כבר במהלך חקירתו של הפתולוג ד"ר זייצב, עלו אי הדיוקים (לשון המעטה) במסמך של מחלקת הטראומה של מרכז רפואי רמב"ם, שם ניסו להחיות את המנוח. בין השאר התייחס ד"ר זייצב לחיתוכים שנעשו כפי שראה אותם בגופה שהובאה בפני
ו ולהחדרת נקז לבית החזה.

5.3 מן הצילומים שצורפו לחוות הדעת הפתולוגית (ת/49א') ובעיקר מצילומים מס' 3 ו-4 וצילומים מוגדלים של קטעים, כמו למשל צילום 8, עולה שנעשתה פתיחה של החזה בצד ימין. במסמכי מרכז רפואי רמב"ם (ת/50) רשם ד"ר באחוס כי נעשתה פתיחת בית חזה שמאלי. במהלך עדותו בבית-המשפט אישר ד"ר באחוס כי הכיתוב בדבר צד הגוף בו הוחדר הנקז - שגוי.

5.4 בהקשר למחלוקת בדבר מיקום מספר הדקירות, צריך להזכיר גם את הרישום בדו"ח רופא מד"א, ד"ר יורי לרנר (ת/46), המדבר על דימום משתי דקירות "1. חזה מרכז ימין.
2. חזה שמאל אחורי מאחורי הכתף".
שתי דקירות אלה נראות בבירור בצילומים הנלווים לחוות הדעת הפתולוגית. הדקירה בגב משמאל נראית בצילום מס' 7 ואילו הדקירה בבית החזה מימין, נראית בצילומים מס' 3 ו-4 והיא סומנה 5א'. דקירה נוספת, אותה סימנו כ-5ג' בצילום 3, לא אותרה על ידי ד"ר לרנר בעת בדיקת המנוח.

5.5 בפני
נו הצביע ד"ר זייצב על סימן הנראה כדקירה בצילום מס' 4 (סומנה 5ב') והציג אותה כדקירה, אולם נראה שזו אינה דקירה אלא מקום החדרת הנקז.
כאמור, הרישום של בי"ח רמב"ם מדבר על החדרת נקז משמאל. בחקירתו בבית-המשפט טען ד"ר באחוס כי הנקז הוכנס מימין. הוא הצביע על האפשרות שהפגיעה שסומנה 5ב' מסמנת את מקום החדרת הנקז, אף שלדבריו המיקום הנכון להחדרת נקז נמצא סמוך לבית השחי, כפי שסימן בצילום מס' 3.

5.6 גם הפתולוג מטעם ההגנה, ד"ר חן קוגל, ראה פצע זה כמקום החדרת הנקז. נראה שמסקנה זו נכונה והדקירה הזו שסומנה ת/5ב' בצילום מס' 4 הוא אכן המקום שבו הוחדר הנקז.
אין גם מחלוקת כי בגופו של המנוח קיימת דקירה נוספת, שלישית, בבטן התחתונה המופיעה בצילום 3 ומסומנת 5ג'.
אף שדקירה זו לא תרמה למותו של המנוח, יש לה משמעות בבחינת התנהגותו של הנאשם.

6. נעמי - ההודעות
6.1 אשתו של הנאשם, נעמי, היתה עדה, כנראה, לחלק מן ההתרחשויות שבין הנאשם לבין המנוח, שהוא קרוב משפחה שלה, או לכולן. בהסכמה הוגשו הודעותיה והיא לא העידה.

6.2 אין ספק שגרסותיה של נעמי במשטרה הושפעו מדברים שאמר לה הנאשם.
כדי להסיר צל של ספק במידת ההשפעה, כדאי לקרוא בתמלילי החקירה המתעדים מפגש של נעמי ושל הנאשם (ת/38), ולראות כיצד מנווט הנאשם את נעמי תחילה לשתוק ולאחר מכן לסטות מגרסת ה"בא דקור" לגרסה המתוקנת.
הרושם העולה מן התמליל מתחזק משמעותית מצפיה בתקליטור של המפגש (מט/313).
6.3 גרסתו של הנאשם בשאלה מה ראתה נעמי ומה לא ראתה, אינה עקבית, והיא מותאמת, כמו גרסותיו, למה שנראה לנאשם, באותו רגע, כגרסה כדאית.
בתמליל ת/38, המתעד חקירה מיום 28.7.06, כאשר הגרסה היא כבר "הגנה עצמית", מתאר הנאשם את שליפת הסכין על ידי המנוח ואת תפיסת ידו של המנוח על ידו ואומר "נעמי ראתה" (עמ' 3). בהמשך מגיעה נעמי ואומרת (בעמ' 9) שאינה יודעת דבר והנאשם אומר "היא לא יודעת מה היא מדברת...". במלים אחרות, היא יודעת גם יודעת, והיא תתמוך בגרסתו.
כאשר מבקשים החוקרים להרחיק את נעמי, אומר לה הנאשם "תגידי את כל האמת... את כל האמת מה שהיה שבא ל..." (עמ' 15; ההדגשה הוספה).
הנאשם עמד לומר לנעמי דבר והופסק על ידי החוקר. ברור שהאמירה מיועדת להורות לה לאשר שהמנוח בא במטרה לתקוף את הנאשם.
ראוי לציין שבחקירה קודמת, שגם בה נטלה נעמי חלק (תמליל ת/7) היא אומרת "לא ראיתי סכין" (עמ' 6) וכן "הייתי בבית ולא ראיתי כלום" (עמ' 10).

6.4 גם מתמליל ת/39 נראה שהנאשם עושה הכל כדי למנוע מנעמי לומר דברים שעשויים להפריע לגרסתו. בין השאר, לאחר שהיא אומרת שראתה את המנוח בשביל מול הבית, הוא מונע בעדה להמשיך לדבר ומציג גרסה משלו כדי למנוע הצגת גרסה שלה (עמ' 12-13).
כך, למשל, בהמשך החקירה (עמ' 12), כאשר נעמי נמצאת עם הנאשם, מבקש החוקר "לשמוע את האמת" מפי נעמי. הנאשם מתחייב "אני לא אכניס לה שום מילה לפה" ומיד ממשיך "אבל את [נעמי] לא צד לענין. כשפתחת לי את הדלת...". החוקר מפסיק את הדברים ומבקש מהנאשם לומר לנעמי "להגיד את האמת" וכך אומר לה הנאשם (בעמ' 13; ההדגשות הוספו):

"תקשיבי טוב, תקשיבי לי. סתכלי [כך במקור] עלי. מה שאמרת להם בעדות, שכחי מהכל. שכחי מהכל.
נחקרת: מה אני צריכה לספר.
נחקר: בדיוק מה שראית, ש...
חוקר א': (קוטע אותו) אה, אה...
נחקר: מה ראית, תקשיבי, סיפרתי לו את כל האמת".

6.5 בהודעות שמסרה נעמי במשטרה היא מספרת תחילה (ת/27) שלאחר שהמנוח קרא לנאשם מלמטה וזה השיב לו מן החלון, שמעה את הנאשם, שיצא לחדר המדרגות לפגוש את המנוח, אומר "הוא דקור" (גליון 1 ש' 9) וכאשר יצאה לחדר המדרגות ראתה את המנוח כשהוא שוכב על הרצפה מדמם וסביבו דם.
בהמשך אישרה שהסתכלה בעד החלון ולא ראתה אם המנוח פצוע אם לאו. לדבריה, שיחתה עם המנוח התמצתה בכך ששאלה אותו "מה יש לך" והוא השיב "מחנה דוד" ותו לא (גליון 1 מש' 24).
כשעה לאחר שנגבתה הודעה זו, נגבה המשך ההודעה מנעמי (ת/28) וכך נרשם שם מפיה (מש' 11):

"... ושמעון צעק לי הרצל דקור תפתחי את הדלת ואני מהפחד שלי לא פתחתי את הבית והתחלתי להשתולל ולצעוק".

6.6 הודעה נוספת (ת/29) נגבתה מנעמי בשעות הלילה של 28.7 (02:45). בהודעה זו חזרה ותיארה את ההתרחשויות. לדבריה, שמעה את המנוח קורא בשמו של הנאשם וראתה שהנאשם ניגש למטבח. היא ראתה את הנאשם ניגש לחלון ומזמין את המנוח לעלות ויוצא לחדר המדרגות. לדבריה, סגרה את הדלת וביקשה שאיש לא יכנס לבית. היא שמעה את הנאשם צועק בחדר המדרגות על המנוח "למה באת לפה לסבך לי את החיים" (מש' 20), היא פתחה את הדלת וראתה את המנוח שוכב על הארץ ואת הנאשם מחזיק בו ביד אחת וסוטר על לחיו ביד השניה. עוד הוסיפה כי שמעה את הנאשם צועק לה להזעיק משטרה ומד"א. בשלב זה ניגשה לחלון הדירה וצעקה לבעל חנות המכולת נחום שיבוא לראות מה קרה "... אני חושבת ששמעון רב במדרגות" (מש' 28). נחום השיב שהוא מתקשר למשטרה והנאשם אמר שאין צורך להתקשר למשטרה אלא למד"א ואלה כבר יביאו את המשטרה.

6.7 לאחר שהביאה את הטלפון לנאשם כדי שישוחח עם מד"א, החלה "משתוללת" ולדבריה "באותו רגע שאני צעקתי לשמעון מה קרה אז שמעון אמר לי שהוא, הכוונה להרצל, בא ככה ממחנה דוד. אני לא דיברתי עם הרצל." (ש' 39; ההדגשה הוספה).
היא מאשרת בהמשך כי שמעה את הנאשם אומר לאנשי מד"א כאשר הגיעו "הוא [המנוח] בא אלי ככה ממחנה דוד" (ש' 48; ההדגשה הוספה).
נעמי השיבה עוד לשאלת החוקר כי לא ראתה שהנאשם החזיק דבר בידו שעה שיצא מהבית (ש' 82). לדבריה, גם לא ראתה אם הסתיר חפץ כלשהו בבית, משום שהיתה בהלם, צעקה לאנשים ולא הסתכלה על דבר (ש' 85).

6.8 הודעתה המאוחרת יותר של נעמי (ת/30) נגבתה באותו לילה 28.7 בשעה 04:57. ההודעה נפתחת במלים: "אני רוצה לספר לכם רק את האמת". ההודעה נגבתה בעקבות הפגשתה של נעמי עם הנאשם, ולאחר שהורה לה, בנוכחות החוקרים, "לספר את האמת".
בהמשך ההודעה סיפרה נעמי את הגרסה המתוקנת של הנאשם. לדבריה, אמר לה הנאשם

"... שהרצל ניסה לתקוף אותו ושהרצל בא עם סכין וניסה לתקוף אותו. שמעון אמר שהרצל ניסה לדקור אותו ושהוא הגן על עצמו..." (ש' 16).

עוד הוסיפה שכאשר פתחה את הדלת ראתה את המנוח על המדרגות ולידו ראתה סכין אותו תארה כסכין באורך של כ-30 ס"מ וברוחב של כ-4 ס"מ. לדבריה, ראתה את הסכין "זרוקה על המדרגות" (מש' 23).

6.9 לדברי נעמי, החלה להאשים את הנאשם במה שקרה למנוח. כאשר שאלה אותו מדוע "הגיע איתו [עם המנוח] למצב של ידיים..." (ש' 29), השיב לה הנאשם "... זה קרה לו במחנה דוד..." (ש' 27). כלומר, על פי דבריה, זה השלב בו אמר לה הנאשם שהמנוח הגיע כבר פגוע.
בהמשך נשאלה לגבי הסכין והשיבה שראתה את הנאשם נכנס הביתה כשהסכין בידיו, שוטף את ידיו "... אבל אני לא יודעת אם הוא שטף את הסכין" (ש' 33). בהמשך טענה שבעבר לא ראתה את הסכין ושהנאשם אמר לה שהמנוח הגיע עם הסכין.

7. נעמי - דיון
7.1 כאמור, הודעותיה של נעמי במשטרה הוגשו בהסכמה והיא לא העידה.
לא ברור לאיזה חלק מן ההתרחשויות היתה נעמי עדה. גם על פי גרסתה המתוקנת, לא ראתה את הדקירות.
באחת החקירות (ת/38) טוען הנאשם ש"נעמי ראתה" (מעמ' 3), אך נעמי לא אמרה בשום שלב שראתה את הדקירות.

7.2 אמינות גרסותיה של נעמי, שנחלשה מלכתחילה בגין הסתירות בגרסות שמסרה במשטרה וכן עקב נסיונותיו של הנאשם להשפיע עליה במהלך פגישותיהם במשטרה, נפגעה עוד יותר לאור עדותו של עד התביעה נחום חדש, בעל המכולת. לדברי נעמי קראה לו מחלון הדירה, אמרה לו ש"רבים עם שמעון במדרגות" (ת/30 מש' 11) ולדבריה, שאל אותה מה לעשות והיא השיבה לו שיתקשר למשטרה.
נחום, שהודעתו במשטרה (ת/1) הוגשה כעדות ראשית, נחקר בחקירה נגדית על ידי הסנגורית ועמד על דעתו שלא נתבקש כלל לקרוא למשטרה. לדבריו, הוא הוציא את הטלפון הסלולרי מכיסו כדי להתקשר למשטרה ונעמי אמרה לו שלא יעשה כן.
דבריו של נחום, לפיהם התכוון להתקשר למשטרה, אושרו בעדותו של אלי בן אבו, שאמר בהודעתו במשטרה (ת/3), שהוגשה במקום חקירה ראשית, שנחום רצה להזמין משטרה "... ונעמי צעקה לנחום שהכל בסדר ושלא יזמין משטרה" (מש' 9).

7.3 קשה לסמוך על דבריה של נעמי ואיני יכול לראות באיזו מגרסותיה גרסה מהימנה שניתן להסתמך עליה. גישתה, כפי שהדבר עולה מהסתירות והסטיות מההודעות וכן מדברים שאמרה במשטרה, היא שכל מה שיאמר הנאשם, היא תאשר.

7.4 הוכחה בולטת לחוסר אמינותה של נעמי עולה משיחתה עם מוקדנית מד"א. תחילה היא מדברת עם המוקדנית ואומרת לה "יש פה בן אדם שבא לפה, אהההה. הוא בא דקור מחיפה" (ת/44 ב' ש' 7; ההדגשה הוספה). כלומר, נעמי מוסרת למד"א את גרסתו הראשונה של הנאשם והוא חוזר באוזני הטלפנית על אותה גרסה. בעת השיחה ידעה נעמי שמדובר בשקר, כפי שעולה מהודעתה ת/30, בה סיפרה "...רק את האמת".
כלומר, כל אחת מגרסותיה של נעמי כלפי מד"א ובמשטרה, היא זו שהורה לה הנאשם למסור. ברור שלא ניתן לסמוך על דבר ממה שמסרה. מכל מקום, על פי אף אחת מהגרסות, לא ראתה נעמי את הארועים שבין הנאשם לבין המנוח.

7.5 בסיכומיהן מבקשות הסנגוריות כי נקבל מפיה של נעמי שהנאשם יצא מן הבית בידיים ריקות.
קבעתי כבר שלאור עמדת התביעה בכתב האישום, לפיה המנוח הגיע עם הסכין, איננו צריכים לעסוק עוד בשאלה שמא הנאשם יצא עם הסכין. מכל מקום, נעמי אינה מהימנה כעדה ולא ניתן להסתמך עליה.

7.6 עדות נוספת ביחס למתרחש בחדר המדרגות, אם כי לא עדות ראיה, היא של השכנה זויה בן עמי. גם היא אישרה ששמעה את נעמי צועקת מהחלון "... לנחום לצלצל למשטרה, משהו כזה" (עמ' 23 מש' 12). לדבריה, שמעה צעקות מחדר המדרגות מעל לדירתה (הנאשם מתגורר מעליה) ושמעה את קולו של הנאשם וכן קול אחר שנשמע כיללות או כקול בכי.
ראוי לשים לב כי העדה אינה מאשרת את גרסת הנאשם, לפיה המנוח תקף אותו בכך שבא כלפיו בטענות.

7.7 חלק נכבד מחקירתה של זויה בן עמי, שכאמור, לא ראתה את המתרחש בחדר המדרגות עד לפינוי המנוח, התמקד בשאלה כמה זמן נמשך הארוע. בעדות הראשית אמרה שהארוע כולו נמשך כרבע שעה מתחילת הצעקות ועד שהגיעו אנשי מד"א. היא נדרשה להעריך את זמן הצעקות והופנתה לדברים שאמרה במשטרה, שם דיברה על הארוע שנמשך כחמש דקות. כשהוצג בפני
ה שמדובר בשתי דקות או דקה, הניחה שאין זה כך.
העדה, שהותירה רושם אמין, הפנתה לדברים שאמרה בהודעתה במשטרה, שאז היה זכרונה טרי יותר וציינה שגם המועדים שמסרה בהודעה, היו הערכה גסה על יסוד הזכרות בתכנית טלויזיה שבה צפתה ולא תוך התבוננות בשעון.

8. גרסת "בא דקור" – שינויים א'
8.1 כאמור, עדותו של הנאשם למתרחש בינו לבין המנוח בחדר המדרגות היא העדות הישירה היחידה שבפני
נו, שכן העד היחיד הנוסף היה המנוח, והוא אינו נמצא עמנו. הנאשם בחר להציג מספר גרסות. גרסה ראשונה, שנרקמה עוד בשלב הדקירות או מיד לאחר מכן וקודם להתקשרות למד"א, היתה שהנאשם הגיע למקום "דקור". גרסה זו, שהוכתבה על ידי הנאשם לאשתו ושנמסרה בטלפון למוקדנית מד"א, התישבה היטב עם סילוק הסכין מחדר המדרגות והשלכתו לחצר. הנאשם דבק באותה גרסה גם לאחר שהודע לו החשד.

8.2 עם זאת, כבר בשחזור (ת/40ב') שנעשה ביום 28.7.06, כאשר חוזר הנאשם על שיחתו עם מד"א, הוא מספר שאמר למוקדנית: "יש פה בן אדם ש..., דקור תגידי לי מה לעשות"
(בשעה 6.23 לפי הכיתוב בצילום. מאמירות המשחזרים עולה שהשעון במצלמה אינו מדוייק. שעת הצילום נכתבה כאן לצורך איתור הקטע). שלוש הנקודות שסימנתי לאחר הביטוי "ש" אינן משקפות השמטה אלא הפסקה. אין אמירה או רמז על "בא דקור" אלא תאור מצב – "דקור".
הגרסה השניה בדבר "הגנה עצמית", עלתה במהלך החקירות במשטרה. הנאשם ראה צורך להסביר מדוע הציג תחילה גרסה אחרת. לדבריו, עשה זאת משום שחשש שאיש לא יאמין לגרסת ההגנה העצמית.

8.3 במהלך החקירה הנגדית, העלה הנאשם במפתיע הסבר חדש, שזכרו לא בא קודם לכן - לא בהודעות הנאשם במשטרה ואף לא בחקירה הראשית.
על פי הסבר זה, היוזם של גרסת "הגיע דקור" היה המנוח עצמו, שאמר לנאשם לומר כך. וכך כתובים הדברים בפרוטוקול (עמ' 186 מש' 26; ההדגשה הוספה):

"ת. לא אמרתי שזה התגבש תוך כדי שאלות. אני אסביר מה קרה. כשאמרתי שהרצל היה על הרצפה ושטפתי לו את הפנים אמרתי לו 'למה עשית לי את זה, הרסת לי את הבית'. באתי להאשים את הרצל והוא אמר לי 'תגיד שבאתי ככה'. הבנתי מדבריו שהוא לא רוצה לסבך אותי."

על פי גרסה פנטסטית זו, המנוח, שנדקר בידי הנאשם דקירות קשות והוא גוסס, מציע לנאשם גרסה שקרית, לפיה לא עשה לו הנאשם דבר וכי הוא נדקר קודם לכן, וכל זאת, כדי להגן על הנאשם. כאמור, גרסה זו מעלה הנאשם לראשונה תוך כדי החקירה הנגדית.
מכאן ואילך, הוא חייב להגן על גרסה חדשה זו ולהסביר אותה בהמשך החקירה הנגדית.

8.4 בחרתי להביא כאן קטע ארוך מחקירתו הנגדית של הנאשם, בעקבות הגרסה החדשה, לפיה הרעיון של "בא דקור" היה של המנוח.
הנאשם חלק לשון וכעולה מן החקירה הנגדית, הוא אינו נותר ללא מענה. הוא אינו נותן לעובדות לבלבל אותו, ותמיד ימצא פתח להסבר. כאשר פתח זה מוביל למבוי, יפנה הנאשם לפתח אחר:

"כשהשוטר אמר לי שהוא [המנוח] נפטר הבנתי שאני ממש לבד. אין מי שיתמוך במה שאני אגיד. אז כשאני מדבר עם החוקר בתחנה, אמרתי לו שיהיה לו קשה להאמין לי. ידעתי שהתקווה היחידה שהיתה לי וזה הרצל, הוא איננו.
ש. תסכים איתי שאם הרצל אמר לך 'תגיד שבאתי ככה' זה נקודה מאוד חשובה לכל מה שקרה.
ת. כן.
ש. אתה עברת על החקירות שלך לפני הדיון.
ת. פחות או יותר.
ש. ראית בכל החקירות שכתוב שהרצל אמר לך להגיד 'ככה באתי'.
ת. אני מקווה שזה עלה. אני סיפרתי לשוטר אחרי. היו לנו שיחות לא תמיד שהסתכמו בחקירה. זה היה בדרך לבית ותוך כדי. זה עלה כמה פעמים. הם היו מודעים שזה היה."

הערת ביניים – אין זכר לטעון כזה; אין שם של שוטר ואיש מן החוקרים לא נחקר על כך שכן, כאמור, זו גרסה מאולתרת שעלתה לראשונה בחקירה הנגדית.
גם בשחזור שנעשה ביום 28.7.06 (ת/40), כאשר מצטט הנאשם את דברי המנוח לאחר הדקירות ("שמעון אני הולך למות") הוא אינו מייחס למנוח את ה"עצה" לומר לחוקרים שהמנוח הגיע "דקור".

8.5 הנאשם ממשיך בעדותו:

"ש. אמרת שכששמעת שהרצל נפטר, התחלת להאמין שאף אחד לא יקנה את הסיפור שלך של הגנה עצמית ושיקרת.
ת. לא, החלטתי שאם אני אספר את האמת, הרצל היתה התקווה שלי שיספר כל מה שהיה.
ש. אתה קיוות שהרצל ישאר בחיים, לא כדי שהוא יספר שזו היתה הגנה עצמית, אלא כדי שישקר.
ת. לא. הרצל לא רצה לסבך אותי בכל מה שקרה, כי אולי הוא בכלל לא ציפה שזה יתפתח ככה. גם אני לא חשבתי שזה יתפתח ככה. אם היית אומר לי שבוע לפני שזה יקרה הייתי אומר שאין סיכוי בעולם.
ש. עד הרגע ששמעת שהרצל נפטר, מה ציפית שהוא יגיד.
ת. שהוא בא ככה דקור.
ש. הגרסה השקרית שלך בחקירה התחילה מזה שאתה קיווית שהרצל יבוא ויספר שקר עבורך.
ת. זה לא שאני קיוויתי, זה מה שאני הבנתי ממנו.
ש. תסביר לי, מילא לשוטר שעצר אותך שיקרת ואמרת שהוא בא דקור. למה כשהתקשרת למד"א אמרת להם הוא בא דקור מחיפה. מה זה משנה למד"א מאיפה הוא בא ושהוא בא דקור.
ת. הייתי צריך להסביר איך הוא פגוע כדי שתסביר לי מה לעשות עד שהם מגיעים.
ש. מה זה משנה למוקדנית שהוא בא מחיפה דקור.
ת. זה היה סמוך למילים מה שהוא אמר לי. זה היה אותו רגע, מהלחץ זה מה שהיה אותה שניה.
ש. אני חושב שאתה לא היית בלחץ כזה כמו שאתה מתאר. אני אומר לך שהיית מחושב מאוד, שמעת מהרצל שהוא ישקר עבורך ואתה זרמת עם זה. איפה הלחץ כאן.
ת. היום אני מסביר את זה כשהכל רגוע ואנחנו אחרי. בשטח הייתי בלחץ שאין, קשה להסביר מה הייתי באותו רגע. זה כל הדם, זה הלחץ שלטפל בו, הצעקות של אשתי, זה המון דברים. הייתי בלחץ עצום. יותר מזה מרוב הלחץ שהייתי בו לא ידעתי לחייג 101.
לבית המשפט:
ש. אבל בתוך כל הלחץ הזה אתה נותן סיפור שהוא בא דקור מחיפה.
ת. כשדיברתי עם מד"א זה היה ספונטני שהוא בא דקור.
המשך חקירה נגדית:
ש. אם הדברים היו ספונטני והיית בלחץ, אז צריך להגיד את האמת.
ת. זו האמת שהיתה נכון לאותה שניה באותו מעמד כשהייתי עם הרצל במדרגות. זה מה שהוא אמר לי. זה מה שהוא היה אומר בבית החולים."
(עמ' 187 מש' 3; ההדגשה הוספה).

במלים אחרות, במהלך החקירה הנגדית, ההסבר "פחדתי שלא יאמינו לי" הפך משכנע פחות והנאשם המציא על אתר את הרעיון שגרסת "הגיע דקור" היא של המנוח המבקש, בשעת גסיסה, להגן על מי שדקר אותו.

8.6 אי אפשר להתעלם מהקשר זה, של מהימנותו החסרה של הנאשם, מתשובה "מאולתרת" נוספת בחקירה הנגדית.
בהמשך לחקירתו בענין הגרסות, הציג בפני
ו ב"כ המאשימה את הגרסה שלו בחקירה הראשונה (ת/54ד'), לפיה הוא לא נשרט ולא נפגע בארוע. במהלך החקירה נשאל הנאשם מנין סימני הדם על בגדיו והשיב שמקורם במנוח. בהמשך (בעמ' 22), עמד הנאשם על כך שאין בו שריטה ואף הציע להתפשט.
בחקירה אחרת (ת/39ד') ראו החוקרים את השריטה והנאשם ייחס אותה לשפשוף בקיר חדר המדרגות, כאשר הרים את המנוח (בעמ' 39).
ב"כ המאשימה הפנה את הנאשם לתמליל (ת/54ד'), לפיו היתה לנאשם שריטה בגב והוא ניסה להסתיר אותה. הנאשם הכחיש את הטעון.
ב"כ המאשימה הטיח בפני
הנאשם שלא אמר לחוקר שהשפשוף בגבו נוצר עקב המאבק וכך משיב הנאשם:

"לא אמרתי לו. אמרתי לו שאני בדעה שהרצל בבית החולים והוא יספר בדיוק מה שקרה" (עמ' 90 מש' 1)

כלומר, לטענת הנאשם, בעת החקירה האמין שהמנוח חי ויתמוך בגרסתו.

8.7 תשובת הנאשם, לפיו האמין בעת מסירת עדותו במשטרה, שהמנוח ייאשר שהיה מאבק ביניהם שגרם לשריטות בגוף הנאשם חוזרת גם בהקשר לגרסתו לפיה המנוח הציע לו לספר למשטרה שנדקר במקום אחר.
וכך אומר הנאשם, וחוזר שוב ושוב, כי במהלך חקירתו

"לא ידעתי שהרצל ימות. אני אמרתי לו [לחוקר] דברים לפי מה שהאמנתי שקרו, האמנתי שהרצל יחזק אותי אח"כ. (עמ' 190 מש' 14; ההדגשות הוספו).

ובהמשך:

"לא ידעתי בכלל שהוא במצב כזה אנוש" (שם, מש' 20).

ואח"כ:

"כשנודע לי שהרצל לא בחיים, אז עצרתי את הכל" (שם, ש' 29).

8.8 לא זו בלבד שהתעוד המלא של החקירה נמצא בידינו, וכמובן שאין אמירות כאלה, אלא שגרסת הנאשם עומדת בסתירה לעובדה שבתחילת החקירה, הוזהר שהוא חשוד בגרימת מוות בכוונה תחילה בכך שדקר את המנוח (ת/54ד', עמ' 3).
כלומר, הנאשם ידע היטב, לכל המאוחר בתחילת החקירה, שהמנוח אינו בחיים, ולכן לא יכול היה להציע לחוקר שהמנוח יתמוך בגרסתו.
בפני
נו שקר נוסף של הנאשם, שהוא אחד האילתורים הרבים בעדותו.

8.9 בהקשר זה אשלים עוד את פרשת השריטה/שריטות בגבו של הנאשם.
איני מוכן לקבל גרסת ההגנה לפיה השריטה היא ראיה למאבק, שכן אין לכך כל תימוכין ואפילו לא בדברי הנאשם, שכאמור, ניסה תחילה להסתירה ואחר ייחס אותה לשפשוף בקיר חדר המדרגות בעת הרמת המנוח.
הסנגוריות חוזרות ומעלות בסיכומיהן (בהקשר לכשלי חקירה) את הטענה שעל המשטרה היה לערוך לנאשם בדיקת חיים עם מעצרו, על מנת לאתר סימנים חבלתיים. איני רואה צורך להתיחס לכך בהרחבה לאור התנהלותו של הנאשם עצמו במשטרה ביחס לשריטות.

8.10 בחקירה הנגדית גם נאלץ הנאשם להתמודד עם הטענות שניסה להשתיק את נעמי. גם כאן, כדרכו, נתן תשובה מפותלת שלא עוררה אמון.

9. גרסת "בא דקור" - המקור
9.1 בפרק "ההליך" התיחסתי להודעת ההגנה בדבר רצונה לפסול ההודעה הראשונה, שבה העלה הנאשם את הגרסה שהמנוח "הגיע דקור".
ציינתי שם שקודם להודעה זו מסר כבר הנאשם את הגרסה, בנסיבות שבהן אין יסוד לפסילה.

9.2 בפעם הראשונה עולה הגרסה מתוך תמליל קלטת הפניות למד"א (ת/44ב'), המשקפת שיחתו של המודיע על המקרה, "כנראה שמעון אביסידריס". אין מחלוקת שהנאשם שוחח עם מד"א והודיע על הדקירה. ההגנה פתחה את עדותו של הנאשם בהשמעת שיחתו הנרגשת של הנאשם עם מוקדנית מד"א. השמעת ההקלטה הביאה את הנאשם לפרץ רגשות שבעקבותיו הופסק הדיון.
וכך שומעים בהקלטה תחילה את דברי המודיעה (כנראה נעמי, אשת הנאשם):

"יש פה בן אדם שבא לפה, אהההההה. הוא בא דקור מחיפה (ל.ב.)" (ש' 7; ההדגשה הוספה).

בהמשך, מפיו של ג (הנאשם):

"הבן אדם, הוא בא אלי כי אני החבר הכי טוב שלו. דקרו אותו בחיפה, הוא התמוטט במדרגות" (מש' 18; ההדגשה הוספה).

הנה כי כן, את הגרסה (המתואמת בין בני הזוג, כהודאת שניהם), לפיה המנוח הגיע לבית כשהוא כבר פצוע מדקירה, מסרו הנאשם ואשתו למד"א עוד לפני שהגיעה המשטרה למקום.

9.3 הפעם השניה שבה מוסר הנאשם את הגרסה, עולה בעקיפין מת/51, דו"ח פעולה של רס"ר דודי מזרחי, המצטט את הקצין התורן רן ירון, שאמר לו ששמע מפי הנאשם כי:

"... שימעון יצא לעברו [של המנוח] ראה את הרצל מהבש שוכב ומדמם ושמעון הזעיק את מד"א".

המסמך הוגש בהסכמה (עמ' 132). לא נשמעה הסתייגות ההגנה מעדות שמיעה. עם זאת, גם ללא מסמך זה, ברור שגרסת "בא דקור", עלתה מפי הנאשם (ואשתו) קודם להופעת המשטרה.

9.4 גם בדו"ח עיכוב שנעשה ביום 27.7 בשעה 21:21 (ת/52) על ידי רס"ר דודי מזרחי, מגיב הנאשם להודעה על מעצרו:

"הרצל מהבש בא אלי הביתה עם דקירה, קראתי למד"א שיבואו לקחת אותו" (ההדגשה הוספה).

המסמך ת/52 חתום על ידי הנאשם פעמיים; פעם אחת במקום המיועד לחתימת המעוכב ופעם נוספת מתחת לרישום תגובתו של הנאשם.

10. מי אחז בסכין?
10.1 גרסתו השניה, "המתוקנת", של הנאשם, כאשר בחר לוותר על גרסת "בא דקור" והודה בכך שהוא דקר את המנוח, כפי שבאה לידי ביטוי תחילה בהודעה מיום 28.7.06 (תמליל ת/38), מדברת על כך שהמנוח:

"... פתאום הוא הוציא את הסכין ואומר לי אני גומר אותך פה" (עמ' 3).

מכאן ואילך מתאר הנאשם את ההתרחשויות כך:

"איך שהוא לקח את הסכין, הוא בא לתת לי את הדקירה... תפסתי לו את היד... עכשיו כשהוא בא לדקור אותי ככה, תפסתי לו את היד לקחתי לו את הסכין נתתי לו את הדקירה הראשונה" (עמ' 3, ההדגשה הוספה).

10.2 בהמשך מתאר הנאשם את הדקירה ומקומה:

"...בינתיים ניסה [המנוח] להוציא לי את הסכין מהיד... הוא היה נעול לפרק אותי. אמרתי לו הרצל, אתה יודע כמה אני אוהב אותך, לך מפה, לך מפה. קיבלת דקירה, בוא כנס לבית אני אטפל בך ונשכח מזה. אמר לי לא, אני גומר אותך היום. לקחתי את הסכין, עוד הפעם (מדגים תנועה של דקירה)..." (מעמ' 4; ההדגשה הוספה).

בעמ' 19 מתחדדת גרסת הנאשם, כאשר הוא אומר כך:

"כשהוא בא לדקור אותי ככה, תפסתי לו את היד. עכשיו מבחינת ידיים אני יותר חזק ממנו. עיקמתי לו את היד לקחתי לו את הסכין מהיד, אמרתי אני אתן לו דקירה אחת, יעני לא תכננתי לפה או לפה. אמרתי אני אתן לו דקירה אחת אולי, אתה יודע, זה יתן לו לחזור לעצמו... אבל הבן אדם לא נרגע, הוא נכנס לאטרף כאילו הוא בא להרוג אותי.
חוקר ב': גם אחרי שהוא נדקר?
כן. הוא לא וויתר, הוא, הוא קפץ לי על היד לכיווון הסכין. נתתי לו עוד אחד." (ההדגשות הוספו).

10.3 בהמשך, תוך כדי תאור ההתרחשויות, מתאר הנאשם גם אלימות ללא הסכין שבינו לבין המנוח (מעמ' 6 למטה), שבמהלכה, לאחר שהנאשם ניסה לתת לו "ברכיה", "נגחתי בו" ובהמשך "... הוא בא לקחת לי את הסכין מהיד, יענו בא לחטוף אותה, הוא בא, לא זוכר איפה דקרתי אותו עוד פעם" (מעמ' 7; ההדגשות הוספו).

10.4 גם בשחזור אומר הנאשם (ומדגים):

"עכשיו, הוא ניסה להפעיל כח להוריד את זה אלי ככה, לקחתי לו את הסכין זה גדול...
ניר: לא נורא.
שמעון: לקחתי לו את הסכין (יש תקלה טכנית בשמע...)"
(ת/40ג' בעמ'5; ההדגשות הוספו).
ובהמשך:

"עכשיו הוא מנסה להוריד את זה [הסכין] בכח אליי ככה, מה עשיתי? (יש תקלה טכנית...)
הוא בא כאילו להסתער לקחתי את הסכין ונתתי לו עוד אחד ככה ואחד למקומות..." (שם, עמ' 6; ההדגשות הוספו).

10.5 הסנגוריות טענו כי לא ניתן כלל להסתמך על השיחזור, עקב התקלה הטכנית. אולם, אין שום קושי להתרשם מההדגמה של הנאשם (על אחד השוטרים), כיצד לקח את הסכין מהמנוח וכיצד דקר אותו. מה עוד, שבקטע זה ניתן גם לשמוע את הסבריו של הנאשם.
התקלה הטכנית בחלק מהקלטת אינה פוסלת במקרה זה את מלוא השחזור כראיה, מקום בו הדברים ברורים ואינם קטועים.

10.6 עוד קודם לעדותו של הנאשם בבית-המשפט, עברה גרסתו שינוי נוסף, שנועד כנראה לסלק את ההתרשמות העולה מהגרסה "המתוקנת" בהודעות קודמות, לפיה בשלב הדקירות היה הסכין בשליטת הנאשם. בהודעות אחרונות (החל מיום 30.7) וכאשר הגיעה השעה להעיד בבית-המשפט, הפכו כל הדקירות לכאלה שנעשו כשידיו של הנאשם אינן חופשיות ("לא היה מצב שהידיים שלי ושלו חופשיות"; עמ' 186 ש' 28).
בפני
נו שינוי שלישי בגרסה, שנועד לתמוך בקו ההגנה של הנאשם, לפיו כל מעשיו היו בגדר הגנה עצמית ולא היתה לו שליטה בסכין בשום שלב.

10.7 מיקום הדקירה בבית השחי של המנוח, מכיוון הגב, שלטענת הנאשם היא הדקירה הראשונה שדקר את המנוח, הביא את הנאשם לתקן את ההסברים שמסר תחילה בעדותו, כיצד נדקר המנוח מכיוון הגב. לכן כבר בהודעה האחרונה (תמליל ת/18 מיום 7.8.06), מופיעה לראשונה גרסה מפי הנאשם לפיה תוך כדי המאבק עם המנוח

"כאילו הוא בא לדקור אותי, הוא בא ככה עם היד ככה לפה, התחלנו להאבק, לקחתי לו את הסכין, הוא תפס אותי הרי מכאן. אני תוך כדי שרבנו ככה, נפלתי עליו, הרי פה הוא קיבל את הדקירה...(לא ברור), כי אני זוכר שנפלתי עליו." (עמ' 5; ההדגשות הוספו)

גרסה זו מופיעה כאן לראשונה, והיא אינה נמצאת בהודעות קודמות של הנאשם וגם לא בשחזור. גרסה חדשה זו, שעלתה כאמור בהודעה האחרונה, היתה כנראה הבסיס לזימונו של העד סורסקי, שינסה לתמוך בעדות "מקצועית" בגרסת הנפילה ולהצביע על הדם שנמצא במקום כראיה לנפילה. כמובן, מעבר להסתייגויות שלי ממומחיותו של העד ומחוות דעתו, אליהן אתייחס בהרחבה בהמשך, לא היתה ראיה שהנאשם נפל קודם שנדקר, ובוודאי לא היתה ראיה שהנפילה היא שגרמה לדקירה העמוקה בגבו של המנוח.

10.8 כבר עתה אציין כי תאורו של הנאשם בבית-המשפט, כיצד עת הסכין נתקעת בגבו של המנוח, כשהנאשם רוכן מעליו (הנפילה), המנוח מחזיק כל העת בשתי ידיו בידיו של הנאשם, בלתי מתקבלת על הדעת ואינה אמינה בעליל. התאור אף איננו מתיישב עם החדרת הסכין מאחור קדימה לעומק של לפחות 11 ס"מ.
וכך תיאר הנאשם את הדקירות במהלך עדותו:

"במדרגה שהייתי מעליו, סיבבתי לו את הידיים ככה והסכין עברה אלי ליד. כשהיא עברה אלי ליד, הוא תפס את היד שלי בשורש כף היד (מצביע על שורש כף היד) ועם היד השניה על היד מנגד. היה שם ממש מאבק חזק על הידיים כל אחד ניסה למשוך לכיוון שלו, ואני משכתי לפה, מהמשיכות נוצר מצב כזה והייתי מעליו במדרגה והשתלטתי עם היד, כמה שאני זוכר, הטתי את ידו ונפלתי עליו עם הגוף (מצביע לכיוון השכם מצד שמאל בערך). אני זוכר שהידיים ירדו לי לכיוון השכם בערך. בזמן שכאילו שירדתי, הוא הדף אותי עם הגוף, שהייתי עליו, הוא הדף אותי עם כל הגוף שלו. הוא היה עם של הקיר, ואני הייתי בין המדרגות לקיר שיורד.
בית-המשפט:
ש. כל אותו זמן שאתה מתאר איפה היתה הסכין?
ת. ביד שלי, כאשר הידיים שלו על הידיים שלי, ארבעת האצבעות תמיד היו במצב שלא להרפות מהסכין וכל אחד ניסה לקחת את הסכין. ידעתי שאם הוא מוציא את הסכין לפי העצבים והלחץ וכל מה שהיה שם, זה כאילו שאני הולך להתאבד. זו היתה התאבדות. הייתי חייב אפילו בוא נגיד, לא לתת אפשרות שהיא תעבור לידיים שלו. בהמשך המאבק, אני זוכר, שהמשיכות המשיכו עם הידיים כי כל אחד ניסה להוציא את הסכין כמו שאמרתי ובזמן הזה באמת אני צעקתי להרבה אנשים למטה וצעקתי לאשתי, לשכנים, כאילו, ואליו התחננתי שיעצור באמת כי לא האמנתי שזה מגיע למצב כזה וכמה שצרחתי כי ידעתי שיש אנשים למטה, כמה דקות לפני כן הרי עליתי מלמטה. במשיכה בהמשך כשהוא הדף אותי מעליו אני זוכר שהוא בא למשוך לי את היד והסכין היתה עוד ביד שלי כשהוא הדף אותי, המשכנו לריב על הסכין, היתה משיכה. אני זוכר שהוא נפגע, אני גם לא הייתי בטוח, שהסכין פגעה בו בכיוון בית החזה משמאל. אני זוכר את המשיכה הזאת, כי כשהוא יצא ואמרתי לו שהוא יעצור וכשהוא משך את היד, אז ממש נמשכתי אליו, כאילו לא יכולתי לדעת אפילו איפה הוא נפגע. אני זוכר שזה היה בצד שמאל של בית החזה כי כולי נמשכתי לפה. זה פחות או יותר מה שקרה."
(עמ' 180 מש' 27; ההדגשות הוספו).

10.9 במהלך עדותו בבית-המשפט, הדגים לנו הנאשם את הדרך שבה דקר את המנוח. תוך העזרות בפרקליט שעמד מולו ו"שיחק" את תפקידו של המנוח, החזיק הנאשם בידיו חפץ והדגים כיצד הוא אוחז בסכין כאשר המנוח אוחז בידיו של הנאשם ותוך כדי תנועה מתמדת, נע הסכין כאשר החוד מופנה כלפי המנוח וידיו של המנוח נכפפות לאחור על ידי הנאשם והסכין דוקר מאחורי כתפו של הנאשם.
וכך נרשמו הדברים בפרוטוקול (עמ' 205):

"אני מסביר כבר ארבע פעמים. תפסתי את היד שלו עם שתי הידיים שלי, הוא התנגד, תוך כדי שהוא מתנגד ואנחנו נלחמים הוא מושך לכיוון שלו ואני מושך לכיוון שלי, אז נמשכנו, הוא התכופף, ואז נפלתי עליו ככה (מדגים במעבר היד אל מעבר לשכמו של ב"כ המאשימה)" (ההדגשות הוספו).

10.10 כיוון שגרסה זו לא התיישבה עם אמירות של הנאשם לפיהן עלה בידיו להוציא את הסכין מידיו של המנוח, וכיוון שהנאשם הדגים, בשחזור ובמהלך גביית הודעות ממנו, שצולמו, כיצד נעשו הדקירות, צפיתי בקלטת השחזור ובתקליטורי מסירת ההודעות, שגם בחלקם הדגים הנאשם את הדקירות, והשוויתי מה שניתן לראות בהם למה שהציג בפני
נו הנאשם בבית-המשפט.
בשחזור (ת/40) מראה הנאשם כיצד המנוח שולף הסכין מאחורי גבו, הנאשם מוציא את הסכין מידו ודוקר אותו פעם ופעמיים.
בשחזור אומר הנאשם שלקח את הסכין מידי המנוח וזה לא רוצה להרפות מן הסכין. עם זאת, ממשיך הנאשם (ואומר) כיצד לקח את הסכין ודקר את המנוח.
לפחות ככל שהדבר נוגע לדקירה הראשונה עצמה, מכיוון גבו של המנוח, מתיישב המודגם בשחזור עם ההגיון, הרבה יותר מאשר הגרסה המופרכת שהוצגה לנו בדיון.

10.11 בהודעה שמסר הנאשם ביום 30.7 (ההודעה סומנה ת/8; התמליל סומן ת/11), מצולם הנאשם כאשר הוא מוסר את ההודעה לחוקר וזה רושם אותה בכתב יד.
התייחסתי בנפרד לאמירות של הנאשם כפי שהן מופיעות בתמליל, אבל ראוי להתבונן בדרך בה מדגים הנאשם לחוקר את האירועים, כפי שהיא נראית בצילום בתקליטור. בחקירה זו נראה הנאשם מדגים פעמיים את הדקירות. בפעם הראשונה הוא מדגים את הדקירה כשהוא יושב (השעון בתקליטור 23:15). ההדגמה היא בהצגת דקירה ביד ימין לכיוון שכם שמאל של עצמו. בהמשך (בעמ' 10; השעון 23:35 בתקליטור) מדגים הנאשם בעמידה את ההתרחשויות.
צריך להדגיש שמה שנראה בתקליטור מתיישב היטב עם דברים שאומר הנאשם באותה שעה והם מתיישבים עם הגרסה המוקדמת יותר, לפיה דקר את המנוח ולא כפי שניסה לטעון ולהציג בבית-המשפט, כי הדקירה נגרמה עקב הלחץ שהפעיל המנוח על ידיו, וגם לא עקב נפילה.

10.12 ראוי לצטט במדויק דברים שאומר הנאשם בחקירה:

"שהתחלנו והוצאתי לו את הסכין הוא תפס לי את הסכין וניסה להמשיך איתי, עכשיו הסכין היתה ככה? אז כאילו היד הזאת הצלחתי להעיף לו אותה, נתתי לו דקירה באזור הזה..." (עמ' 10).

צריך להעיר כי בתמליל נכתבו הדברים "הצלחתי להביא אותה" אולם האזנה לתקליטור מעלה שהנאשם אמר "הצלחתי להעיף לו אותה" והחוקר נשמע משתמש בביטוי "להזיז אותה" בעת כתיבת ההודעה (ת/8), וכך גם כתב (מש' 26).
הדברים גם נראים בבירור בצילום כאשר הנאשם מדגים אותם ומצביע כיצד הוא מצליח "להעיף" את ידו של המנוח בכח ואז דוקר את המנוח.
בהמשך, כאשר שואל אותו החוקר "למה אחרי שהצלחת להוציא מהרצל את הסכין לא נכנסת הביתה, לפחות היית זורק את הסכין הצידה" (עמ' 12 למטה), משיב הנאשם שלא יכול היה. כאשר הוא נשאל מדוע, הוא אומר:

"... כשהוצאתי לו את הסכין הוא תפס לי את היד. הוא לא שיחרר לי את הידיים, ובמבנה הגוף שלו הוא יותר חזק ממני" (עמ' 13).

משלב זה, מתחזקת גרסת הנאשם, לפיה המנוח אוחז כל העת בידיו ולא מרפה ממנו, אם כי, כאמור, בהדגמות ובאמירות עד לשלב זה, מדבר הנאשם על שחרור הסכין מידיו של המנוח.

10.13 גם ההדגמה שמדגים הנאשם בחקירתו מיום 28.7 (מט/318; תמליל ת/38) מדברת ומצביעה על הוצאת הסכין מידי המנוח ודקירתו. אקט הדקירה מופיעה בעמ' 3 בתמליל. הדברים נראים ברורות בצילום (תקליטור מט/318). הנאשם ממשיך ומתאר את הדקירה השנייה (עמ' 4 בת/38; שעה 05:04 בתקליטור) ושוב מדגים ואומר כיצד "לקחתי את הסכין, עוד הפעם". כל אותה עת הסכין בידי הנאשם כשידיו חופשיות ואינן אחוזות ע"י המנוח.
בחקירה מיום 3.8 (הודעה ת/12; תמליל ת/15) מוכן הנאשם לשאלה מדוע לא השליך את הסכין כשהיה בידיו, והוא משיב שהמנוח תפס בידיו על מנת לקחת את הסכין, לא שחרר את ידיו (עמ' 11). זו גם גרסתו בחקירה האחרונה מיום 7.8 (הודעה ת/16; תמליל ת/18).
להבהיר, בהודעה זו מוצגת בפני
הנאשם קלטת השחזור שיש בה תקלה כאשר אין שומעים חלק מהדברים.

10.14 אחד ממשפטי המפתח של הנאשם, ממנו אפשר ללמוד מה שעמד מאחורי דקירתו של המנוח, מופיע בתמליל ת/28 בעמ' 19 וראוי לחזור ולהביא את הדברים. הנאשם מסביר לחוקר :

"כשהוא בא לדקור אותי ככה, תפסתי לו את היד. עכשיו, מבחינת ידיים אני יותר חזק ממנו.
חוקר ב': כן.
נחקר: עיקמתי לו את היד, לקחתי לו את הסכין מהיד, אמרתי אני אתן לו דקירה אחת, יעני לא תכננתי לפה ולפה.
חוקר ב': כן.
נחקר: אמרתי אני אתן לו דקירה אחת, אולי, אתה יודע, זה יתן לו לחזור לעצמו.
חוקר ב': כן.
נחקר: אבל הבן אדם לא נרגע. הוא נכנס לאטרף כאילו הוא בא להרוג אותי.
חוקר ב': גם אחרי שהוא נדקר?
נחקר: כן. הוא לא וויתר, הוא, הוא קפץ לי על היד לכיווון הסכין. נתתי לו עוד אחד. בדיוק נכבה החשמל..." (ההדגשות הוספו).

10.15 קטע זה מבהיר היטב מדוע אין לקבל את טענת הנאשם כי גרם למותו של המנוח תוך כדי הגנה עצמית.
הנאשם, המכיר היטב את המנוח, יודע שידיו חזקות מידי המנוח. הוא מאשר שעלה בידו לקחת את הסכין מידו של המנוח. במקום להפטר מן הסכין, הוא מחליט במודע ("אמרתי אני אתן לו דקירה אחת") לדקור את המנוח ודוקר אותו. הוא מסביר גם שאולי דקירה זו "... יתן לו לחזור לעצמו". כלומר, הנאשם מחליט שהדרך לבלום את המנוח, אינה בהשלכת הסכין שכבר נמצא בידיו והסתלקות מן המקום או התמודדות בידיים מול הנאשם, ונזכיר כי הנאשם מודה שידיו חזקות מן המנוח, אלא בדקירת המנוח, כמעין תרופת הרגעה.
יתרה מזאת, דקירת המנוח על ידי הנאשם נעשית במקום קריטי, באזור בית השחי. לא זו בלבד, אלא שבהמשך מאשר הנאשם שגם הדקירה השניה, נעשתה כשהסכין בידו.

10.16 לא זו בלבד שגרסות הנאשם לאירועים משתנות, אלא שתאור הדרך בה נדקר המנוח, כפי שהוצג בפני
נו במהלך הדיון על ידי הנאשם, היה עשוי לעורר גיחוך, אלמלא העובדה שעניננו בנטילת חייו של אדם.
במהלך עדותו הראה לנו הנאשם כיצד הוא אוחז בסכין, ידי המנוח מקיפות את ידיו ותוך כדי הרחקת הסכין מגופו, דוקר הנאשם את המנוח מאחורי כתפו הימנית.
כאמור, גם פרשת הנפילה הועלתה באיחור, כדי להסביר את עומק הדקירה. המחזה בלתי מתקבל על הדעת, הזוי ודמיוני לחלוטין, המתיישב היטב עם חוסר האמינות המוחלט של הנאשם.
נזכיר כי על פי חוות דעת של ד"ר זייצב (ת/49א'), אורך תעלת הדקירה של הפצע בבית השחי משמאל הוא כ-11 ס"מ.

10.17 הסנגוריות טענו כי שני חתכים שנמצאו על מכנסי הנאשם, שלא נבדקו, מעידים על מאבק שהתנהל בין הנאשם למנוח. אלא שהנאשם עצמו, מעולם לא טען כי תוך כדי מאבק הסכין פגעה במכנסיו הוא או בגופו. אפילו בגירסתו בבית-המשפט, בה הדגים את המאבק על הסכין, כשזה כל הזמן בידיו, לא עלתה אפשרות שתוך כדי מאבק הסכין גרם לחתכים במכנסיו.

11. איטה שאולוב
11.1 ההגנה זימנה את גב' שאולוב מטעמה.
צריך לפתוח בכך שהעדה שאולוב לא ראתה את הארועים וגם לא ראתה את המנוח עצמו בדרכו לבית הנאשם. מטרת הבאתה של העדה שאולוב היתה להשמיע מפיה דברים ששמעה זו מפי "אשה אחת..." (עמ' 233 ש' 10), שנכנה אותה כאן, מטעמי נוחות, "המקור").
בהמשך לשאלות בחקירה הנגדית, השיבה העדה שאולוב כי אינה יודעת מי המקור "... אחת קווקוזית מבוגרת" (שם, ש' 18) ובהמשך היא נשאלה אם היא מכירה את המקור, השיבה.

"אבל עכשיו היא לא גרה בטירה. היא עברה למחנה דוד או לשפרינצק. אז היא היתה גרה ברחוב גיורא.
ש. את יודעת מה שמה.
ת. כן, קוראים לה יפה. אולי משהו אחר עכשיו" (עמ' 234 מש' 1).

עוד אמרה העדה שהמקור סיפרה שראתה את המנוח עובר במקום "... עצבני, כמו מפגר" (שם, בש' 6).

11.2 ככל שנמשכה העדות, התברר שקשה לסמוך על אמירה לפיה המקור, אם אכן אמרה מה שאמרה שאולוב, התייחסה למנוח. בתשובה לשאלות בית המשפט מדוע סבורה שאולוב שהמקור התכוונה למנוח, השיבה "יושבים זקנים בחוץ ומדברים. זה מה ששמעתי ואני יכולה להגיד" (שם, מש' 234). עוד השיבה העדה, וצריך להזכיר כי התרנו לסנגורית לחקור אותה חקירה נגדית, שהמקור לא אמרה שלמנוח היה דבר ביד.

11.3 בסיכומים מבקשות הסנגוריות להצביע על אמירת שאולוב כאילו היא אינה רוצה להסתבך, וללמוד מכך שהמקור היתה מוכנה לאשר אותה אמירה. עוד מבקשות הסנגוריות לקבל מפי העדה את נכונות עצם האמירה.
אין לעדות ערך ומשקלה אפס. העדה שאולוב לא היתה בטוחה בפני
נו אם המקור אכן התייחסה למנוח. היא גם לא היתה מוכנה לאשר ששמעה מפי המקור, מה שאולי אמרה לסנגוריות בשיחה מקדימה, כי בידיו היה "משהו חד". המקור לא הובאה לעדות ולפיכך עדותה של העדה שאולוב אינה מעלה ואינה מורידה דבר, והיא עדות שמיעה בלבד.

11.4 כמו כן, כיוון שכבר בכתב התביעה צוין כי המנוח הניף תחילה סכין על הנאשם, ועל בסיס עובדות אלו נקבעו העובדות, ממילא אין חשיבות רבה גם לעדות "המקור". לפיכך גם מתיתר הצורך להתייחס לכשלי חקירה ולאי חקירת עדים נוספים בזירת האירוע, להם טענו הסנגוריות.

12. מאבק - התזות דם
12.1 המומחה מטעם ההגנה, יהודה סורסקי, הגיש חוות דעת שנועדה להצביע על כך שניתן ללמוד מצילומי הזירה שעשתה המשטרה, שבין הנאשם לבין המנוח התקיים מאבק. המומחה טען שניתן ללמוד זאת בעיקר ממיקום התזות הדם ומצורתן.

12.2 איני רואה בעד סורסקי מומחה לחקר התזות דם וכתמי דם. סורסקי הודה כי מאז שעזב את מז"פ בשנת 2003 עיקר התמחותו בחקירת שריפות. בידי סורסקי היה נוסח מתורגם לעברית של ספר בענין התזות. בחקירה לא ידע לומר דבר על המקור ממנו תורגם הספר. יש בכך כדי להצביע במפורש על חוסר התמחות וחוסר עיסוק ממשי בתחום שבו מתימר סורסקי לשמש מומחה.
במהלך החקירה הנגדית, בכלל זה בתשובה לשאלות השופטים, נאלץ סורסקי להסכים כי פיזור כתמי הדם, ממנו הסיק שהנאשם הותקף, משקף תזוזה. הוא אישר שאת הביטוי "מאבק" הוא מפרש גם, בעקבות שאלתו של חברי השופט שיף:

"מאבק זה שאחד, יכול להיות ששניהם, אחד מתגונן ואחד נאבק מבחינתי זה היינו הך." (עמ' 274).

12.3 לאור העובדה שלא היתה מחלוקת שהמנוח נדקר יותר מדקירה אחת על ידי הנאשם, לא היינו זקוקים לעדותו של סורסקי, כדי להגיע למסקנה שבמהלך הדקירות האלה, שינו הצדדים את מקומם.
ההגנה ביקשה לבסס באמצעות חוות דעתו של סורסקי את גירסת הנאשם שהוא הותקף ע"י המנוח לא היה בעדותו של סורסקי כדי לתמוך בגירסה זו, וכל שניתן ללמוד הוא שבמהלך הדקירות שינו הצדדים את מקומותיהם.

12.4 עוד ביקש סורסקי להוכיח באמצעות הסימנים שנמצאו כי באחת הדקירות נפל הנאשם על פח צבע שהיה בחזית הארון שבחדר המדרגות, והנאשם נפל עליו.
כפי שכתבתי, הדבר נעשה כדי לתמוך בפרט כבוש של הנאשם, שעלה רק בהודעתו האחרונה (ת/18), לפיה נפל על המנוח, וזאת במטרה להסביר את הדקירה העמוקה בגבו של המנוח.
עיון בצילומים מראה צירוף של התזות שנזלו כלפי מטה, טיפות שהתפזרו וכן מה שנראה כמריחות של דם.
אזור חדר המדרגות והארון נראים כמקום שנשפך בו דם רב. על פי מה שנראה בצילומים לא ניתן להגיע למסקנה ברורה היכן בוצעה כל אחת מהדקירות ובאיזה מצב היה הדוקר או הנדקר. נזכיר כי מפצעי המנוח שטט דם רב ואנשי מד"א ואחרים הורידו אותו ממקומו בחדר המדרגות, דבר שבוודאי תרם לפיזור הדם במקום.
נוכח העדר האמון בנאשם, ולאור המועד והדרך בה הועלתה גרסת הנפילה, ומחמת חוסר ההערכה למקצועיות של העד, איני מוצא מקום לקבל את דעת העד בענין זה.

12.5 סורסקי טען תחילה שהתזות מסויימות יכולות להיות ע"י סכין, שינה טעמו לאחר מכן והסכים שהן עשויות להיות התזות שנעשו ע"י יד (עמ' 284), בתגובה להצעתי שיכלו להיות לא מכל היד אלא בצד הצר של היד. סורסקי הסכים שהדבר אפשרי ביחס להתזות של החלון, אבל לא ביחס להתזות שבצד הארון.
לא שוכנעתי בדיוק של דבריו בעניין זה ובעניניים נוספים. לאור כמות הדם שבמקום, לא ניתן להסיק מסקנה ודאית כלשהי על שהתרחש, מעבר לכך שהיו מספר דקירות ועל כך אין מחלוקת, ודם רב ניתז.

12.6 עניין נוסף שבו שאלתי את סורסקי, היה לעניין התזות הדם הנראות בתצלום 20 בחוות הדעת ת/70א' של פקד פיאמנטה. לדעתו של סורסקי ברור שכיוונן מלמעלה כלפי מטה. העד לא הסכים להצעתי, שעל פי הכוונים של ההתזות ברי שחלק מהן בכוון למעלה ולמטה וחלק בכוון אופקי, ועמד על דעתו שכולן אנכיות, כחלק מהדפוס של ההתזה (עמ' 300). דבריו נסתרים במפורש מעיון בכתמי ההתזה בצילום 20, ולענין זה אין צורך במומחיות.
12.7 סיכומו של דבר, עדותו של סורסקי לא תרמה להבנת סימני הזירה, ממנה לא ניתן ללמוד מי תקף את מי, מי התגונן ומי הותקף, ואני מעדיף את עדותו הזהירה של פקד פיאמנטה בענין זה.

13. אלכוהול ובדיקת השפעה על המנוח
13.1 ההגנה הביאה כמומחה מטעמה את העד ודים לוזנסקי, שהגיש חוות דעת (נ/12א'). בחוות הדעת טען הכותב, על פי הממצאים בדבר מצבו של המנוח, כפי שעלו מבדיקת דם שנעשתה לאחר פטירתו, שעקב שילוב של אלכוהול ומתדון בדמו של המנוח בשעותיו האחרונות, עשוי היה להיגרם לו דיכוי של מערכת העצבים שמשמעו "... הזיות, חוסר הבנת המציאות ואי יכולת לשלוט על מעשיו ולשפוט אותם." (סעיף 2.2.14).

13.2 כבר בפתח חקירתו הנגדית של העד, הציב ב"כ המאשימה סימן שאלה על כישוריו של העד לתת חוות דעת.
כפי שעולה מפרק ההשכלה והניסיון בחוות הדעת, העד הוא בעל תואר שני בהנדסת ביוטכנולוגיה וסביבה באוניברסיטת בן גוריון. זה גם תחום עיסוקיו משך שנים, לרבות העיסוק האחרון, מנהל אבטחת איכות במפעל וקודם לכן מנהל מעבדה.
לאחר שמיעת טעונים ובתשובה לשאלות השיב העד כי הוא אינו רופא או פסיכיאטר ואין לו כל הכשרה פורמלית בניתוח התנהגות. לדבריו, עיסוקו הוא "... ניתוח תרופות, טוקסיקולוגיה והתרופות וההשפעות של התרופות על הבן אדם..." (עמ' 319 מש' 3).
עוד השיב העד שלא בדק מכורים לסמים וכי המסקנות בחוות הדעת מבוססות על נתונים סטטיסטיים.
בתשובה לשאלתי מדוע אין בחוות הדעת הסתמכות על ספרות (להבדיל ממאמרים), השיב העד שקיים

"אוסף עולמי... שזה אינדקס של התרופות שקיימות בשוק העולם מהתחלת הפיתוח של התרופה ועד היציאה שלה בשוק העולמי והתופעות שנקראות לכל מיני נתונים סטטיסטיים והיסטוריים שקורים בתרופה כאשר כבר היתה בשוק" (עמ' 321 מש' 12).

עוד אישר העד שהוא ושותפו למשרד הייעוץ אינם חברים באגודה הישראלית לטוקסיקולוגיה, אם כי הגישו בקשה להתקבל כחברים. העד אישר שאין לו התמחות בפרמקולוגיה קלינית.
לאחר ששמענו את הדברים הורינו לב"כ המאשימה להמשיך בחקירה לגוף העניין וקבענו שבהכרעת הדין נתייחס גם לכושרו של העד להעריך נתונים.

13.3 איני רואה מניעה להסיק ממחקרים בתחום הרפואה על ההשפעות של סמים ואלכוהול והשילוב ביניהם על מי שנוטל אותם. עם זאת, לוקה חוות הדעת בשניים:
ראשית, לא ניתן לדעת עד כמה הושפע המנוח משילוב החומרים שנמצאו בדמו. דבר זה יכול היה להיקבע רק באמצעות בדיקה של המנוח אלמלא מת. שנית, גם לגבי השפעות כלליות על אדם ממוצע, אין בכישוריו של העד כדי להעניק לו מעמד של עד מומחה בתחום זה. מדע הטוקסיקולוגיה הוא תחום מומחיות עצמאי. העובדה שהעד עוסק בתרופות והעובדה שהוא מסוגל לקרוא חומר מדעי, אינה מקנה לו כישורים של מומחה שיכול לסייע בידי בית-המשפט בעניין זה.
לפיכך, עדותו של לוז'נסקי אינה עדות מומחה, אלא של איש בעל השכלה שקרא חומר. בתחום זה אין לו כל יתרון על פני אחר והוא לא יכול לשמש עד מומחה.

13.4 מעניין לקרוא את סיום החקירה הנגדית וכן החקירה החוזרת של העד, כאשר בעיקר חברי השופט שיף וגם אנוכי שאלנו אותו מספר שאלות.
לקראת סיום החקירה הנגדית התברר לנו שכאשר דיבר העד על השפעות של החומרים, דיבר בבעלי חיים. וכך נרשמו הדברים בפרוטוקול

"כב' השופט שיף: אני רוצה להבין, כל מה שאתה אומר לנו על התופעות לוואי למיניהן זה רק על סמך ניסויים בבעלי חיים?
העד: כל מה שקשור לטוקסיקולוגיה זה על בעלי חיים, כל מה שקשור לקליניקה זה על בני אדם". (עמ' 328 מש' 10).

בהמשך הוא מאשר שבתשובה לשאלות השופט שיף בדבר שילוב של מתדון ואלכוהול והשפעתו על יכולת מאבק "קודם כל התנהגות זה לא תחום שלי..." (שם, מש' 22).

13.5 בהמשך אנו שואלים אותו לגבי עלית המנוח ארבע קומות עד למקום שבו נדקר. לדעתו של העד, ההשפעות של צירוף המתדון והאלכוהול היו מונעות מאדם לעשות כן והעד משיב:

"המסקנה שלי היא כזו, שאם הוא על ידי השפעה כזאת חזקה של המתדון וגם כן עם השילוב של האלכוהול, אם הוא בכלל הצליח לקום וללכת ודווקא להגיע לקומה, בכלל לעלות על המדרגות, אז הסבירות היא כזאת שלבן אדם לא היה מחסום לעשות שום דבר אחר. זאת אומרת בן אדם יכול לעשות במקרה כזה כל מה שבא לו." (עמ' 329 מש' 5).

לא זו בלבד שאין זו מסקנה מדעית, אלא שהיא משוללת יסוד גם מכח ההיגיון. בהנחה שחומרים כימיים (סמים, תרופות, אלכוהול או שילובם) יכולים לשנות התנהגותו של אדם, עדיין נותרות מגבלות. העובדה שהמנוח הגיע לקומה הרביעית אינה מצביעה על יכולתו להיאבק או לעמוד על רגליו. לכך אין תשובה מדעית והאמירה "יכול לעשות... כל מה שבא לו" היא חסרת שחר.

13.6 השופט שיף ממשיך ושואל מה לגבי תופעות של סחרחורות, אובדן כיוון והפרעות הראיה עליהן העיד העד, כנלוות להשפעת החומרים שנמצאו בגופו, וכיצד אלה מתיישבים עם איבוד חוש המציאות. תשובת העד היתה שהנתונים מן הספרות לגבי תרופות, אינם מאפשרים חלוקה בין אלו שהתופעות מופיעות אצלם לבין אחרים שאצלם אין הן מופיעות (עמ' 330).

"מהנתונים הסטטיסטיים האלה אין לך נתונים על אחד שלמרות הכמויות האלה יודע להגיע לקומה רביעית ואפילו להיאבק? אתה לא יכול להגיד לנו היכולות המנטליות או ההשפעה המנטלית עליו באותו זמן.
העד: לא" (עמ' 330 מש' 16).

השופט שיף מסכם כשהוא פונה לב"כ המאשימה:

"העד אמר לך בעצם מהספרות שהוא מדבר עליה יש את המופע הסטטיסטי של כל הסימנים ביחד. האפשרות שאדם כזה עם כמות כזו של אלכוהול ומתדון יגיע לקומה רביעית, שלא לדבר על מאבק, היא מבחינתו משהו פנטסטי, זה לא מופיע לו בספרות וכשיש לו אדם כזה הוא כבר לא יכול להגיד מהו מצבו המנטלי וכמה זה משפיע.
עו"ד יריב נבון: אני הבנתי את זה אחרת אדוני.
כב' השופט שיף: כך אני הבנתי את זה?
העד: נכון מאוד אדוני" (עמ' 331 מש' 1).

הסנגורית עוד ניסתה להשמיע דברים שונים בחקירה החוזרת, אך הדבר לא נסתייע.

13.7 בחקירה החוזרת משיב העד לשאלותיה של הסנגורית כי תופעות הלוואי עשויות להופיע אצל אחד ולא אצל אחר וכיוצא באלה. מכיוון שהתמונה שוב מתערפלת, חוזר השופט שיף ושואל :

"כלומר אתה לא יודע לענות. מקודם הבנתי אותך כי ככלל אדם שצרך כמות כזאת לא מסוגל לעלות לקומה רביעית.
העד: לפי מה שאני קראתי במאמרים שבידיי, הסקתי מסקנה שלא.
כב' השופט שיף: שלא מסוגל לעלות לקומה רביעית.
העד: כן.
כב' השופט שיף: וקל וחומר שלא מסוגל לעלות לקומה רביעית ולהיאבק עם מישהו.
העד: בוודאי שכן.
כב' השופט שיף: ואם הוא אכן מסוגל לעשות את זה זה אומר לשיטתך אם יש בספרות אחד שכן מסוגל לעשות את זה האם חלות עליו יתר התופעות כי אם חלק לא חל כלומר אין לו הפרעות פיזיות ללכת, לעלות, לטפס, להיאבק, אז אם אתה יודע לומר לנו לגבי הסטטיסטיקה שלך מה לגבי אותם סימפטומים.
העד: אני לא יודע להגיד את זה." (מעמ' 333 ש' 18; ההדגשה הוספה).

13.8 לצירוף החומרים שנמצאו בדמו של המנוח בבדיקה שלאחר המוות, עשויה היתה להיות השפעה על המנוח, אבל על מידת ההשפעה, וזו השאלה הרלבנטית, לא יכול היה העד להשיב ואפילו השיב, לא הייתי מקבל תשובתו כיוון שאינו מומחה. האם גרמה השפעה זו לכך שהמנוח היה תוקפן או אולי ההיפך? האם גרם צירוף החומרים לכך שגם לאחר שנדקר או לפני כן, יכול היה להיאבק ולהפעיל כח אם לאו? העד לוזנסקי אינו כשיר ואינו יכול להאיר עינינו בעניין זה.
אזכיר עוד כי ד"ר קוגל, הפתולוג מטעם ההגנה, הזכיר שצירוף החומרים שנטל המנוח עשוי היה לגרום אצלו ל"ירידה משמעותית ביכולת התפקודית" (עמ' 10, נ/3), אולם הבהיר שאין זה תחום המומחיות שלו.

14. הגנה עצמית - הדין
14.1 וזו לשון סעיף 13 לחוק העונשין, שכותרתו "הגנה עצמית":

"הוראות סעיפים 34י, 34יא ו-34יב לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה".

14.2 בע"פ 4191/05 ארנולד אלטגאוז נ' מדינת ישראל
, דינים עליון, כרך עט, 903, פירטה השופטת ארבל את ששת יסודותיה של הטענה. אזכיר כי בע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(6) 80, 90, נמנו חמישה (צוטט בהסכמה בע"פ 8687/04 זיאד חילף נ' מדינת ישראל
). וכך כתבה השופטת ארבל:

"שישה הם התנאים שבהתקיימם עומדת לנאשם ההגנה העצמית, כפי שהוגדרו בחוק, ופורשו בפסיקה ובספרות. הראשון הוא תנאי התקיפה שלא כדין. השני הוא תנאי הסכנה. תנאי מוקדם למעשה ההתגוננות הוא קיומה של 'סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו'. על הסכנה להיות מוחשית ולא סכנה שהסתברות התממשותה ערטילאית גרידא (ע"פ 20/04 ע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל
, פ"ד נח(6) 80, 90 (2004)). התנאי השלישי הוא תנאי המידיות. לפי לשון החוק, נדרש כי מעשה ההתגוננות היה 'דרוש באופן מיידי' על מנת להדוף את התקיפה. תנאי זה בוחן את עיתוי המעשה, על שני היבטיו: על ההגנה להתבצע רק מרגע שהמעשה דרוש באופן מידי על מנת להדוף את התקיפה, ועליה להיפסק מרגע שלא נדרש עוד מעשה התגוננות על מנת להדוף את התקיפה (וראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 426-427 (1987) (להלן: פלר, כרך ב); סנג'רו, בעמ' 18; ובאשר להיבט השני של דרישת המידיות ראו: ע"פ 6157/03 ע"פ 6157/03 הוך נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(3) 3996, 4009 (2005); ע"פ 8687/04 ע"פ 8687/04 חילף נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(4) 2640, 2643 (2005)). התנאי הרביעי הינו שהאדם לא נכנס למצב בהתנהגות פסולה, וכלשון החוק '...הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים'. התנאי החמישי הוא תנאי הנחיצות. נדרש שלא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת פוגענית פחות בתוקף (ראו למשל: ע"פ 1713/05 ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(1) 265, 274 (1996)). תנאי הנחיצות כולל בתוכו הן את הנחיצות האיכותית (בפני
העושה לא עמדו אלטרנטיבות אחרות) והן את הנחיצות הכמותית (העושה לא יכול היה לנקוט בכוח מועט יותר) (ראו: עניין קליינר, בעמ' 90; סנג'רו, בעמ' 178). את תנאי הנחיצות ניתן לראות כמגולם בקביעת סעיף 34י לחוק העונשין חוק העונשין 34j לפיה על המעשה להיות 'דרוש באופן מיידי' לצורך הדיפת התקיפה (והשוו: ע"פ 11/99 ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נג(2)
145, 148 (1999), שם נראה כי נערכה הבחנה בין הנחיצות הכמותית, שהיא חלק מדרישת הסבירות, לנחיצות האיכותית, המגולמת במילה "דרוש"), או בסעיף 34 טז לחוק העונשין חוק העונשין 34ig הקובע כי ההגנה העצמית נשללת מקום בו המעשה 'לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה' (ראו: ע"פ 1520/07 ע"פ 1520/97 חדד נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(2) 337, 354 (2000)). התנאי השישי הוא תנאי הפרופורציה. נדרש יחס ראוי בין הנזק הצפוי מפעולת המגן לנזק הצפוי מן התקיפה (סנג'רו, 206; אהרן אנקר הכרח וצורך בדיני עונשין 112-114 (1977)). לפי תנאי זה, למשל, לא תתאפשר המתת התוקף על מנת למנוע נזק לרכוש, אף אם אין דרך אחרת למנוע את הפגיעה ברכוש מלבד ההמתה. תנאי זה כלול בסעיף 34טז לחוק העונשין.

15. הגנה עצמית - העובדות
15.1 גרסת הנאשם היא שהמנוח, חברו הטוב וקרוב משפחה של אשתו, הגיע אליו הביתה, פגש אותו בחדר המדרגות, איים עליו ושלף סכין. הנאשם התגונן והמנוח נדקר.

15.2 גרסותיו של הנאשם להתרחשויות סותרות ונעות מצד לצד. אפילו השאלה אם אחז בסכין ומתי עולה במספר גרסות, כל אחת כפי שנראה לנאשם באותו שלב כמתאים להעלותה. מרבית הזמן אמר הנאשם שעלה בידו להוציא את הסכין מידי המנוח. כפי שהבהרתי, קשה לקבל את גרסתו המתוקנת, והכבושה, שלפיה הסכין לא עזב לרגע את ידו של המנוח, והנאשם רק החזיק בידי המנוח האוחזות בסכין וכך נדקר המנוח.
הגרסה המקורית במשטרה (לאחר שויתר על גרסת "בא דקור"), מצביעה, כפי שהראיתי בציטוט דבריו של הנאשם, שהסכין היה בידיו. משהיה הסכין בידיו ובידי המנוח אין דבר, כפי שהדגים הנאשם בבירור בשיחזור, אין עוד מקום לטעון של הגנה עצמית. בשלב זה יכול היה הנאשם לחזור לדירתו ולנעול את הדלת. הוא יכול היה להשליך את הסכין לתחתית חדר המדרגות ולהתמודד מול הנאשם בידיו.
נזכיר כי הנאשם אמר שהמנוח היה גדול ממנו אבל הנאשם חזק ממנו בידיו (ת/38 בעמ' 19; עמ' 203 ש' 22).

15.3 כאשר הסכין בידי הנאשם, אין הוא יכול להעזר עוד בטענת הגנה עצמית לדקירתו של המנוח, גם אם המנוח תוקף אותו בידיו. בוודאי שאין יסוד לטענת ההגנה עצמית כאשר ענייננו בשלוש דקירות במקומות קריטיים בגוף, מהן שתיים קטלניות. אין בפני
נו ראיות, מלבד דברי הנאשם שאינם מהימנים, בדבר סדר הדקירות.
אצא מתוך הנחה, לטובת הנאשם, ששתי הדקירות הקטלניות הן הראשונות והדקירה שאינה הקטלנית היא השלישית. גם אז, כאשר הסכין בידי הנאשם, אף אחת מן הדקירות אינה מוצדקת כהגנה עצמית ובוודאי שלא הדקירה השנייה, שגם היא קטלנית כמו הראשונה. טענות הסנגוריות כי הדקירות היו תוך מאבק עם המנוח לצורך הגנה על חייו, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות כפי שקבעתי. על פי העובדות שקבעתי, לא היה לנאשם שום קושי, במקום להניף את הסכין מאחורי גבו של המנוח, לדקור דקירה עמוקה ולשוב ולדקור את המנוח פעמיים - להשליך את הסכין מעבר למעקה המדרגות שהיה מאחוריו ולהדוף את המנוח בידיו בלבד. בנסיבות אלה, אין מקום לקבל טענת הנאשם להגנה עצמית.

15.4 הבה נבחן את העובדות אל מול מבחני ההגנה העצמית:
1. תקיפה שלא כדין.
במבחן זה עומדת גרסת הנאשם, לאור הסכמת המאשימה שהמנוח הניף סכין.
2. סכנה.
גם מבחן זה מתקיים. כאשר אדם מניף סכין – מי שניצב מולו נמצא בסכנה.
3. מיידיות.
כאן עומד הנאשם בחלק הראשון של המבחן – ההגנה נדרשת באופן מיידי. הנאשם אינו עומד בחלק השני – היה עליו להפסיק פעולתו מרגע שלא נדרשה עוד התגוננות. משהסכין בידיו – הוא בעל השליטה. הוא יכול להשליך את הסכין לתחתית חדר המדרגות ובכך לנטרל את האיום המיידי.
4. אי כניסה בהתנהגות פסולה.
גם במבחן זה עומד הנאשם, לאור נקודת המוצא, לפיה הביא המנוח סכין והניפו.
5. תנאי הנחיצות.
משעלה בידי הנאשם להוציא את הסכין מידיו של המנוח, היו כל הדקירות, מן הראשונה ועד לשלישית, מיותרות ובלתי נחוצות.
6. פרופורציה או מידתיות.
דקירת המנוח שלוש פעמים היתה מיותרת לחלוטין משהחזיק הנאשם בסכין ולא היתה לה הצדקה.

16. ד"ר קוגל - מאבק
16.1 לנושא השפעה על החומרים, התייחס גם הפתולוג ד"ר קוגל בחוות הדעת שנתן להגנה
(נ/13). עם זאת, כאמור, שלא כמו לוז'נסקי, הבהיר ד"ר קוגל שזה אינו תחום מומחיות שלו.

16.2 תוך ניסיון לנתח נתונים בדבר היקף איבוד הדם, ולקצב שלו, מייחס ד"ר קוגל את
ה"... ירידה משמעותית ביכולת התפקודית..." (עמ' 10).
על פי ד"ר קוגל, רק איבוד דם בקצב מהיר ("דגש על מהיר"), של כשליש מנפח הדם גורם להלם תת נפחי. שליש מנפח הדם של הדם הוא כ-1.6 ליטר. ד"ר קוגל סבור ("ככל הנראה..."; עמ' 10) כי איבוד הדם בפצע בית החזה לא היה משמעותי, משום שנמצאו בנתיחה רק כ-100 סמ"ק דם נוזלי. עם זאת, הוא מודה שחלק מסויים מהדימום עשוי היה להיות מנוקז בנקז שהוחדר לבית החזה. הוא מייחס איבוד דם משמעותי יותר לנזק שנגרם לעורק האקסילרי. בענין זה הוא מפנה לספרות מקצועית, לפיה התגובה הראשונה לפציעה בכלי הדם היא התכווצות. לכן, לדעתו, חשוב לדעת אם היה חתך מלא שבעקבותיו יכולה היתה להיות התכווצות של כלי הדם ואטימת הדימום או שהחתך היה חלקי והתופעה לא יכולה להתרחש. בנושא זה הוא מפנה לכך שאין בחוות הדעת של ד"ר זייצב תיאור של צורת החתך בעורק וגם לא מיקומו.
ד"ר קוגל ממשיך וקובע שגם אם תילקח האפשרות הגרועה ביותר (לנאשם), שלפיה החתך לא עבר דרך מלוא רוחב הדופן, גם אז לא צפוי שהפגיעה תגרום נטרול מיידי והדבר תלוי בכלי הדם וברקמות האחרות שנפגעו.
בהקשר זה הוא מתייחס גם להמצאות המתדון והאלכוהול בדם וקובע שהחומרים עשויים לגרום לשיכוך הכאבים ולמצב נפשי של אדישות לכאב והמנוח יכול היה להמשיך בפעילות גופנית עד ירידת כמות הדם בגופו למצב קריטי.

16.3 ד"ר קוגל לא הסכים שהפצעים בגופו של המנוח, שנמצאו על ידי ד"ר זייצב בניתוח שלאחר המוות (בזרוע ובכתף שמאל) אינם פצעי הגנה. לדבריו, המינוח "פצעי הגנה" אינו מתיישב עם סימנים כאלה כפי שכתב בחוות הדעת, פצעים אלה אינם יכולים להחשב כפצעי הגנה "... כיוון שזהו אינו מקום אופייני לפצעי הגנה. בנוסף, פצעי שריטה לרוב אינם נחשבים פצעי הגנה" (עמ' 12 בנ/13). עם זאת, אישר ד"ר קוגל מהלך החקירה הנגדית שגם אם הפצעים לא נוצרו ממאבק, הם יכולים היו להווצר כתוצאה מתזוזה של הקרבן שאינה דווקא מאבק, אלא התנגדות, כאב או נסיון בריחה (עמ' 351 מש' 8).
הדברים באו לידי ביטוי גם בחקירה הנגדית בעמ' 342, כאשר העד אישר ששלוש השריטות בכתפו של הנאשם, גם אם אינו יכול לראות כיצד נגרמו כתוצאה מסכין, הוא לא יכול לשלול את האפשרות שנגרמו על ידי צפרניים, תוך כדי התגוננות מפני דקירה.
כפי שעלה מחקירתו של ד"ר קוגל, השאלה אם מדובר בפצעי הגנה היא שאלה של סמנטיקה, של הגדרת המינוח "פצעי הגנה" בספרות המקצועית לעומת מה שאנו, כמי שאיננו מתמחים ברפואה משפטית, רואים כפצעים שנגרמו כתוצאה ממאבק או כתוצאה מהתנהגות של אדם שנדקר או שמאויים להדקר ועושה כל שביכולתו כדי לשמור על חייו ועל גופו.

17. כוונת קטילה - הדין
17.1 בע"פ 410/85 דוד בן שימול נ' מדינת ישראל
, פ"ד מ(4) 757, ריכז בית-המשפט את ההלכות בענין כוונת הקטילה:

"שני מרכיביה של ההחלטה להמית הן, כידוע, חזות או צפיית התוצאה הקטלנית על ידי הנאשם ורצייתה על ידו. וכיוון שביסוד סובייקטיבי מובהק אנו עוסקים שעל התביעה להוכיחו, מעורר הדבר בדרך הטבע, קשיים מעשיים רבים, ולשם התגברות על קשיים אלה משתמש המשפט ב'הנחת הכוונה' - הנחה הנובעת מנסיון החיים הכללי המלמד, כי אדם הנוקט בקו התנהגות מסויים, מעשה או מחדל, הרי הוא מתכוון בדרך כלל לתוצאות שכרגיל נובעות מהתנהגות כזאת' (ע"פ 29/79 ע"פ 29/79 פד"י ל"ז (2) 118, 128; ע"פ 686/80ע"פ 686/80 פד,י ל"ו (2) 253, 261; ע"פ 339/84 ע"פ 339/84 פד"י
ל"ט (4) 253, 259-258 ועוד).
את 'הנחת הכוונה' יש לפיכך לראות ככלי ראייתי שיסודו במערכת ראיות נסיבתיות המדברות בעד עצמן. הנחה זו ניתנת, כמובן, לסתירה, אולם 'אם אין בדברים אמינים, שהושמעו על-ידי הנוגע בדבר, או ביתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט, כדי להצביע על כוונה אפשרית אחרת, אשר לה אחיזה במכלול הנסיבות (ע"פ 288/78 ע"פ 288/78 פד"י ל"ד (2) 200 בעמ' 205) הרי הדעת נותנת, כי מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בלבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו (ראה גם: ע"פ 418/77 ע"פ 418/77 פד"י ל"ב (3) 3)" (ע"פ 686/80ע"פ 686/80 הנ"ל בעמ' 262). לא ייפלא על כן כי על פי ההנחה האמורה "מי שיורה בקרבן כדורים רבים העלולים לפגוע באיבריו החיוניים מניחים כאמור שהתכוון להמיתו, אלא אם ישכיל לסתור הנחה זו או לפחות יעורר ספק סביר לגביה' (ע"פ 29/79 ע"פ 29/79 הנ"ל בעמ' 128), וכן תחול ההנחה על המשתמש בגרזן, שהוא כלי קטלני, תוך שהוא מכוון את מכותיו כלפי ראש המנוחה (ע"פ 563/79 ע"פ 563/79 פד"י ל"ד(2) 608, 614). שכן אופיו של המעשה ותכונתו הקטלנית של האמצעי בו השתמש הנאשם בדוגמאות אלה מעידים כשלעצמם על כוונתו לקפח חייו של הקרבן (כן ראה ע"פ 396/69 ע"פ 396/69 פד"י כ"ד(1) 561, 570; ע"פ 19/62 ע"פ 19/62 פד"י ט"ז 2481)."

17.2 עוד ראוי להביא דברים שנכתבו בע"פ 728/84 שמעון חרמון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(3) 617:

"לעומת 'כוונת הקטילה' שהיא יסוד נפשי פנימי טהור (ע"פ 29/79 ע"פ 29/79 סלמאן נ. מדינת ישראל
, פ"ד ל"ד (2) 118, 128), קבעה ההלכה הפסוקה כי ההכנה היא יסוד פיזי גרידא היכול להתקיים מניה וביה, לעתים כהרף עין, ואשר ניתן להוכיחו על ידי עצם הפעולות המהוות את מעשה הקטילה, או חלק הימנו: ע"פ 65/49 ע"פ 65/49 כליל נ. היועץ המשפטי פ"ד ד' ע' 75; ע"פ 186/57 ע"פ 186/57 אליהו נ. היועץ המשפטי פ"ד י"ב 236; ע"פ 552/68 ע"פ 552/68 אילוז ואליאס נ. מדינת ישראל
פ"ד כ"ג (1) 377; ע"פ 369/69ע"פ 369/69 נעים נ. היועץ המשפטי פ"ד כ"ד (1) 561.
נותרת השאלה שמא לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר כוונת הקטילה.
יש צורך בהוכחת קיומה של כוונה ממשית להרוג - כרכיב בלעדיו אין של 'הכוונה תחילה.'"

18. כוונת קטילה – העובדות
18.1 מפיו של הנאשם למדנו שהדקירה נעשתה במכוון. כך אמר הנאשם בחקירתו במשטרה שתומללה (ת/38 בעמ' 19):

"עיקמתי לו את היד, לקחתי לו את הסכין מהיד, אמרתי אני אתן לו דקירה אחת, יעני לא תכננתי לפה או לפה. אמרתי אני אתן לו דקירה אחת אולי, אתה יודע, זה יתן לו לחזור לעצמו" (ההדגשות הוספו).

ובהמשך, לגבי הדקירה השניה הוא אומר:

"הוא לא וויתר, הוא, הוא קפץ לי על היד לכיווון הסכין. נתתי לו עוד אחד. בדיוק נכבה החשמל, לא ידעתי מה יכול לקרות ברגע שהחשמל מכובה, אולי יש לו עוד סכין..." (שם; ההדגשות הוספו).

כלומר, הנאשם הודה בכוונה לדקור והסיפור המופרך ששמענו במהלך העדות בבית-המשפט והודגם בפני
נו, כאילו כל הדקירה היתה פועל יוצא של כיפוף ידיו של הנאשם על ידי המנוח, אינה אלא נסיון להתחמק מן ההודאה בכוונה.

18.2 מששמענו מפי הנאשם כי הדקירה נעשתה בכוונה, וכך גם הדקירה הבאה אחריה, ולמעשה גם השלישית, נבחן עתה שוב את הדקירות כפי שהנתונים עולים מחוות דעתו של ד"ר זייצב, שעליה, ביחס לשלוש הדקירות, אין למעשה מחלוקת.
המנוח נדקר שלוש דקירות, מהן שתיים קטלניות. אין מחלוקת ששלוש הדקירות נעשו במקומות קריטיים בגופו של המנוח והסכין ננעץ לעומק רב, לפחות בשתיים מהן.

18.3 הנה כי כן, כוונת דקירה היתה. מיקום הדקירות באזורים מסוכנים וקריטיים בגופו של המנוח, תוך הפעלת כח רב שהביא לכך שהסכין חדר לעומק, מצביעים לכאורה כי הנאשם הבין וידע ''כי הדקירות עלולות לגרום למותו של המנוח והיה לכל הפחות, אדיש לתוצאה אפשרית זו. גירסת הנאשם לפיה "המנוח נדקר בניגוד לרצונו של הנאשם בעל כורחו וכתוצאה ישירה מהתנהגותו האלימה של המנוח" (כנטען בסיכומי הסנגוריות), הופרכה.

18.4 עם זאת, מתעורר ספק, הפועל לזכותו של הנאשם, באשר לכוונת הקטילה, שכן "אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה אם היתה או לא היתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות" (ע"פ 4932/00 יעקב לב נ' מדינת ישראל
פ"ד נ"ו(4) 30, פסקאות 13, 14).
הנאשם דקר את המנוח, בזעמו על כך שהניף כלפיו סכין, אולם, אף על פי שהמנוח היה מולו, הדקירות לא כוונו ישירות ללב או לצווארו של המנוח. כשהמנוח התמוטט, הנאשם הפסיק את הדקירות והזעיק את מד"א, על מנת שיבואו בדחיפות לטפל במנוח, זאת כאשר המנוח היה עדיין בין החיים.
בשיחת הטלפון של הנאשם עם מד"א נשמע הנאשם מאוד נרגש, ולפחות בשלב זה, ניתן לזקוף לזכותו כי חפץ בהצלת חייו של המנוח.

18.5 מדו"ח אנשי מד"א, שהגיעו ראשונים לזירה (ועדותם הוגשה בהסכמה), עולה כי כשהגיעו לזירה, המנוח היה אומנם במצב של ערפול הכרה ושוק, אך מלמל משפטים ואפילו התנגד לפינוי (ת/2). לו אכן רצה הנאשם במותו של המנוח, לא היה מזעיק עזרה למנוח, כשזה עדיין בחיים.
כמובן, ייתכן כי הנאשם טילפן למד"א כחלק מקו ההגנה שלו, ולפיכך אף מסר גירסה שקרית כי המנוח הגיע אליו דקור והציג עצמו כמי שחפץ להציל את המנוח, אך ייתכן גם ייתכן, ולו רק מחמת הספק, כי אכן לא חפץ במות המנוח.

19. חקירת המשטרה
19.1 בדרך כלל נוהגים סנגורים לתקוף את עבודת המשטרה, להצביע על כשלי חקירה כדי להסיק מהם מסקנות לטובת הנאשם.
הערה אחת אני רואה לנכון להעיר, ללא קשר לטיעוני הסנגוריה, ומבלי שיש לכך השלכה כלשהי על הכרעת הדין.

19.2 הדקירה התרחשה סמוך לשעה 20.25 ביום 27.7. המשטרה הגיעה למקום זמן קצר לאחר מכן והחלה בחקירה.
בשעה 22.30 הגיעו לזירה רפ"ק ינאי עוזיאל, מפקד המעבדה הניידת ועמו פקד פיאמנטה. כפי שעולה מן הדו"ח שערכו אותו לילה, נעשתה בדיקה של זירת העבירה, בעיקר חדר המדרגות. למחרת בשעה 06.00, שוחזרו הארועים עם הנאשם.

19.3 כפי שעלה מן הראיות וכפי שנראה גם בסרט השחזור (ת/40ב') נמצא סכין גדול מתחת לשיח באזור שמתחת לחלון שממנו טען הנאשם שהשליך את הסכין שבו נדקר המנוח. משנמצא הסכין, טען הנאשם בתוקף שהסכין אינו שלו (למעשה, חזר בו מטעון זה בבית-המשפט). בעקבות זאת המשיכו השוטרים יחד עם הנאשם לחפש את הסכין במקום.

19.4 מן הצילום נראה שמדובר בשטח לא גדול שחלקו עשב וחלקו קרקע חשופה. דקות מספר נראים השוטרים והנאשם (!) הולכים הלוך ושוב בנסיון לחפש את הסכין. העשב אינו גבוה במיוחד. כל אחד מן השוטרים, כמו גם הנאשם (שאינו אמור לסייע בחיפוש הראייה), הולך לכאן ולשם. לא נראה שום סדר או הגיון ב"סריקה" של השטח כדי לחפש סכין. ביום 7.8, כ-11 ימים לאחר הארועים, פונים החוקרים לעיריית טירת הכרמל ויוצאים יחד עם אנשי העיריה כדי שאלה יכסחו את הדשא (ת/33) וניתן יהיה לחפש שוב ביתר קלות.

19.5 בשעה שצפיתי בשוטרים ובנאשם המסתובבים על פני הדשא בצורה אקראית, לא יכולתי שלא לזכור את הפעמים הרבות שבהם ראיתי שידורי חדשות מאנגליה ומארה"ב, כאשר נסגרת זירת עבירה ושוטרים מחפשים אחר חפצים. נראית שורה של שוטרים שהולכים זה בצד זה, צעד אחר צעד. מדובר בשטחים גדולים בהרבה מפיסת הדשא הקטנה שמתחת לחלונו של הנאשם. אינני מדבר על סרטי מתח אלא מדבר על סרטי חדשות, ומסתבר שכנראה זו הדרך הנכונה שבה צריך לעשות חיפוש בזירת עבירה.
19.6 מספרם של השוטרים שנכחו בשחזור היה מאפשר להם לעמוד בשורה ולסרוק בשיטתיות, צעד אחר צעד, את השטח הלא גדול שהיה במקום, בצורה שהיתה מבטיחה שהסכין שהושלך על ידי הנאשם, מחלון דירתו, נמצא במקום או שאינו נמצא.
אני מניח שלמשטרת ישראל יש נהלים כתובים כיצד יש לחפש ראיות בזירת עבירה. ספק אם נהלים אלה הופעלו במקרה זה. אולי הגיעה השעה להנחות שוטרים המגיעים לזירת עבירה כיצד עורכים חיפוש. במקרה זה, לאור הנסיבות, לא היתה כל הצדקה לקבוע כפי שנהגו השוטרים, ובוודאי שלא היתה הצדקה להזמין כיסוח דשא 11 ימים אחרי המקרה.

20. סיכום
המסקנה מכל אלה היא שהנאשם, שאוים תחילה בסכין על ידי המנוח, השתלט על הסכין, ובכעסו שגאה, דקר את המנוח שלוש דקירות וגרם למותו.
אף לא אחת מהדקירות בוצעה כהגנה עצמית. מיקומן של שתיים מתוך שלוש הדקירות הצביע לכאורה על כוונת קטילה, אך מחמת הספק, כמבואר, אני מוכן להניח כי הנאשם לא התכוון לקטול את המנוח.
דא עקא, מיקום הדקירות מצביע על כך שהנאשם היה לפחות מודע לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית. בדקירותיו המסוכנות, במיקום הדקירות ובעומקן של הדקירות בבית השחי ובחזה, נטל הנאשם סיכון של גרימת התוצאה הקטלנית.
לפיכך אני מציע לחברי, ולו מחמת הספק, לזכות את הנאשם מעבירת רצח בכוונה תחילה ולהרשיעו בעבירת הריגה, לפי סעיף 298 לחוק.
י' דר - שופט (בדימ')
סגן נשיא [אב"ד]
השופט א' שיף:
אני מסכים.

א' שיף - שופט

השופטת ח' הורוביץ:
אני מסכימה
ח' הורוביץ – שופטת
לפיכך הוחלט לזכות את הנאשם מעבירת הרצח בה הואשם ולהרשיעו בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין.

התוצאה הודעה לנאשם ולב"כ הצדדים והם קיבלו עותקי הכרעת הדין.

ניתנה היום י"ב בסיון, תשס"ז (29 במאי 2007) במעמד הצדדים.
י. דר
– סגן נשיא
[אב"ד]

א. שיף
, שופט

ח. הורוביץ
, שופטת

1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
פח 003054/06
בפני
הרכב כב' השופטים:
י. דר
- ס. נשיא [אב"ד]
א. שיף

ח. הורוביץ

תאריך:
29/05/2007








פח בית משפט מחוזי 3054/06 מדינת ישראל נ' שמעון בן שלמה אביסדריס (פורסם ב-ֽ 29/05/2007)