פסקי דין על פרופ' משה מאור | פסקי דין על פרופ' דן מיכאלי | פסקי דין על פרופ' אורי זליגסון | פסקי דין על פרופ' שלמה לניאדו | פסקי דין על פרופ' רון רוזין | פסקי דין על פרופ' שלמה שבלת |

831/86 עא     21/03/1990




עא 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מיכאלי, פרופ' אורי זליגסון, פרופ' שלמה לניאדו, פרופ' רון רוזין, פרופ' שלמה שבלת




(פד"י מד(1) 762)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 831/86
השופטים: כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ג' בך
,
כבוד השופט ש' וולנשטיין

המערער: פרופ' משה מאור

ע"י ב"כ עו"ד ג' מאור

נ ג ד
המשיבים: 1. פרופ' דן מיכאלי

2. פרופ' אורי זליגסון

3. פרופ' שלמה לניאדו

4. פרופ' רון רוזין

5. פרופ' שלמה שבלת

ע"י ב"כ עו"ד נ' קונשטוק

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופט י' גרוס) מיום 18.11.86 בת"א 744/81.
פסק דין
השופטת ש' וולנשטיין
: 1. זהו ערעור על

פסק דין
של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט י' גרוס), אשר על פיו נדחתה תביעתו של המערער נגד המשיבים, בשל פירסום לשון הרע, אשר נכללה בדין וחשבון של ועדה, אשר המשיב 1 מינה את המשיבים האחרים להיות חברים בה.

2. העובדות

א. לא אוכל להיטיב לתאר את תמצית העובדות הצריכות לעניין משעשה זאת השופט קמא בסעיפים 2 עד 7 של פסק דינו, שם הביא את העובדות שאינן שנויות במחלוקת, כדלקמן:

"2. בשנת 1979 פורסם מכרז מח/109/78 למשרת מנהל המחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי העירוני ממשלתי בבית החולים על שם רוקח בתל אביב (להלן - בית החולים). בישיבת ועדת המכרזים מיום 18.10.79 נבחר התובע למנהל החלק הרדיותרפי של המחלקה, ואילו פרופ' ד' גורשיין (להלן - גורשיין) למנהל החלק הכימותרפי, כאשר מעמד שני המנהלים שווה. מאחר ושני הרופאים שהו אותה עת בחו"ל, החליטה הועדה כי -

'במידה ואחד משני המועמדים לא יוכל לקבל על עצמו את התפקיד המוצע ולהתחיל בעבודה תוך 4-3 חודשים, יקבל המועמד השני את ניהול המחלקה בשלמותה'. (ת/2).

מצב זה היה יוצא דופן במידה מסויימת, שכן מטרת המכרז היתה שיהיה ניהול מאוחד של המחלקה, והמצב המקובל הוא שמחלקה אונקולוגית אינה נפרדת לשתי מחלקות (עדות נתבע 1, פרופ' מיכאלי, עמ' 43, שורות 20-17).

גורשיין הגיע ארצה חודשים מספר לפני התובע, ולפיכך החל בתפקידו כמנהל המחלקה האונקולוגית וכאחראי לחלק הכימותרפי. התובע חזר ארצה והחל בתפקידו כמנהל החלק הרדיותרפי של המחלקה בחודש יולי 1980.

3. מאז תחילת עבודתו של גורשיין הועלו תלונות מצד גורמים שונים לגבי אופן מילוי תפקידו (נ/1). התלונות עצמו וגברו עם בוא התובע למחלקה, שכן התובע פנה בתלונות רבות לנתבע 1, פרופ' דן מיכאלי
(להלן - מיכאלי) מנהל המרכז הרפואי, וזאת הן על חוסר כשירותו המקצועית של גורשיין והן על תיפקודו הלקוי במישור יחסי העבודה.

בעקבות ריבוי התלונות הללו מינה מיכאלי, בתפקידו כמנהל במרכז הרפואי, ביום 29.9.80, ועדה בת 4 פרופסורים לקביעת כשירותו של גורשיין (להלן - הועדה). בראש הועדה הועמד הנתבע 2, פרופ' א' זליגסון (להלן - זליגסון) וכחברים בה נתמנו הנתבעים 4 ו-5, פרופ' ר' רוזין (להלן - רוזין) ופרופ' ש' שבולת (להלן - שבולת) וכן הפרופ' ש' שור. ביום 4.11.80 צורף לועדה, שטרם החלה אז בעבודתה, חבר נוסף, הוא הנתבע 3, פרופ' ש' לניאדו (להלן - לניאדו. כתב מינויו - נ/3).

כתב המינוי של הועדה (נ/1) נושא את הכותרת: 'מינוי ועדת חברים לקביעת כשירות מקצועית', ובהגדרת סמכויותיה נאמר כי זוהי 'ועדה לקביעת כשירותו של פרופ' ד' גורשיין למלא תפקידו כמנהל מחלקה לכימותרפיה, וזאת לאור הצורך להחליט על קביעותו בבית החולים'. הועדה התבקשה לחקור את הנושא, לגבות עדויות מאנשי הסגל, מבעלי מקצוע (אם צריך גם מחו"ל) ומחולים, על פי שיקוליה, ולמסור דו"ח עד ליום 17.11.80.

4. הועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ביום 13.11.80, וקיימה ישיבות נוספות בתאריכים 20.11.80, 27.11.80, 1.12.80, 4.12.80, 8.12.80, 11.12.80, 19.12.80 ו-25.12.80 (ראה הפרטיכלים מדיוניה ת/6 א'-ט'). הופיעו בפני
ה עדים שונים, לרבות התובע וגורשיין, נתקבל חומר בכתב ונוהלו שיחות טלפוניות עם בעלי מקצוע שונים, ואף נתקבלה חוות דעת מגרפולוג (ת/25). התובע העיד בפני
ה בישיבות מהתאריכים 20.11.80 (ת/6 ב') ו-27.11.80 (ת/6 ג'), היינו בשתי ישיבותיה הראשונות, והעביר לועדה תלונות בכתב.

5. בטרם סיכמה הועדה את מסקנותיה והמלצותיה, גמלה בלב התובע ההחלטה להתפטר מתפקידו מאחר ולא יכול היה לדבריו, להמשיך בעבודה במחלקה בכפיפה אחת עם גורשיין, וסיכומי הועדה טרם נראו באופק.

ביום 23.12.80 נועד התובע לשיחה עם מיכאלי ושטח בפני
ו את טרוניותיו. מיכאלי הציע לו ליטול חופשה עד לסיום דיוני הועדה. התובע סירב להצעה והגיש למיכאלי באותו מעמד מכתב התפטרות (ת/8), שהיה מוכן עימו באמתחתו.

6. ביום 26.12.80 הוציאה הועדה מתחת ידיה דו"ח מסכם (ת/7), שהוא נשוא הדיון במשפט זה. בדו"ח זה המליצה הועדה לבטל את הפיצול במחלקה האונקולוגית, ולפרסם מכרז חדש להנהלת המחלקה המאוחדת, וציינה כי לדעתה גורשיין והתובע אינם מתאימים לניהול המחלקה, אם כי 'ניתן בתנאים מסויימים להועיד לכל אחד מהם תפקיד בכיר בצוות המחלקה'. לאחר מכן מוקדש עיקר הדו"ח לממצאים ומסקנות לגבי גורשיין, ובסופו מופיע קטע המתייחס לתובע, אשר אביאו כלשונו:

'הועדה התרשמה מהעדויות המורות כי ד"ר מאור הוא רופא טוב מאד ברמה מקצועית גבוהה ובעל ידע טוב בתחום הרדיותרפיה. יחסו לחולה הוא טוב, רציני והוא מעורר אמון וסמכותיות. מאידך, התרשמה הועדה מחשיפת פגמים באישיותו והתנהגותו של ד"ר מאור שכנראה נבעו ממצב המתח שהשתרר במחלקה בגלל החיכוכים עם פרופ' גורשיין. הוא התגלה כאדם שמוכן לנקוט באמצעים שעלולים היו אפילו להסב נזק לחולים על מנת להוכיח את צידקתו, ולא בחל אף בשיטות התנכלות שונות על מנת להרחיק את פרופ' גורשיין מהמחלקה. כמו כן הועדה התרשמה מפרסומיו המעטים של ד"ר מאור. לפיכך, הועדה בדעה שד"ר מאור אינו יכול לקבל את התפקיד של מנהל המחלקה האונקולוגית במרכז הרפואי ת"א'.

(חבר הועדה, פרופ' שור, הסתייג מהקטע המתחיל במילים 'הוא התגלה כאדם...' והמסתיים 'על מנת להרחיק את פרופ' גורשיין מהמחלקה', ולדעתו אף יש להוסיף את המילה 'כיום' לגבי קבלת תפקיד הניהול של המחלקה על ידי התובע. לנוכח הסתייגותו זו נפקד מקומו מדוכן הנתבעים).

7. בפגישה שהתקיימה בין מיכאלי לבין התובע, בהשתתפות פרופ' אבירם, מנהל בית החולים, ביום 28.12.80, קרא מיכאלי באזני התובע את חלק הדו"ח ת/7 המתייחס לתובע (ת/11). ענין הדו"ח הועלה גם בפגישה בין מיכאלי לבין נציגי ועד הרופאים שנועדו עימו כדי למחות על התפטרותו של התובע. וכמו כן הוכנס הדו"ח לתיקו האישי של התובע".
להלן אשתמש אף אני בשמות המעורבים בעניין, כפי שעשה השופט קמא.

למען הדיון ניתן להוסיף כאן, כי המפגש בין ועד הרופאים לבין מיכאלי התקיים בין ה-28.12.80 ל-31.12.80, כאשר הועד ניסה לגרום לביטול התפטרותו של המערער, וזאת למרות שהלה, לדבריו, ביקש אותם שלא להתערב.

ב. שתי שאלות שבעובדה נותרו במחלוקת בבית המשפט קמא:

(1) האם סמכויות הוועדה הורחבו גם לגבי כשירות המערער, או שהייתה מוסמכת מתחילה ועד הסוף לדון בכשירותו של גורשיין בלבד.

(2) אם הייתה הרחבה של הסמכויות - האם הובא הדבר לידיעת המערער, והאם ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני
הטענות שהועלו כנגדו.


לעניין (1) הנ"ל - הרחבת סמכויות הוועדה - הסתמך בית המשפט קמא על העדויות של זליגסון ושאר חברי הוועדה, וכן על עדותו של מיכאלי. עדויות אלו היו מהימנות על בית המשפט קמא. אין לנו סיבה להתערב בקביעה זו של מהימנות.

תמיכה נוספת לעניין זה נמצאת בפרוטוקול של הישיבה הראשונה של הוועדה (ת/6 א'), שבה הביע פרופ' שור דעתו, שאין מנוס מדיון לא רק בכישוריו של גורשיין, אלא כי מן הראוי לדון גם במכלול היותר רחב של תיפקוד המכון, דהיינו, אם בכלל ראוי לחלק את המכון כך שיהיה מנהל נפרד לכל אחד משני חלקיו. סוכם, באותה ישיבה ראשונה, לדון בשלב יותר מאוחר בשאלה, אם יש מקום להרחיב את נושאי הבדיקה של הוועדה. לאחר ישיבה זו פנה זליגסון אל מיכאלי וביקש הסכמתו להרחבת המנדט של הוועדה על מנת שזו תדון -

"בכל מכלול בעיות המחלקה, דהיינו בנושא ההחלטה האומללה לפיצול המחלקה לשני חלקים, ביחסים ששררו בין אנשי הצוות - רופאים ואחיות - וכל זאת מתוך כוונה שמנהל בית החולים יקבל החלטות שתבאנה לשיפור התיפקוד" (עמ' 24).
מיכאלי הסכים להרחבה כזאת של נושא בדיקת הוועדה, וכך הוא מעיד:

"... אישרתי לזליגסון שהועדה תבדוק גם את מאור ותתייחס אליו בדו"ח המסכם.. הועדה... הייתה צריכה להמליץ בפני
על המשך ניהול המחלקה האונקולוגית ולהתייחס לתיפקוד שני המנהלים ולהתאמתם לתפקיד באופן קבוע" (עמ' 37).
לעניין (2) הנ"ל - פרופ' זליגסון העיד, כי לאחר שנתקבלה הסכמה זו של מיכאלי, הסביר הוא לכל אחד מן העדים שהופיע לפני הוועדה, כי הוועדה דנה בתיפקוד המחלקה, ביחסים ששוררים בה ובמכלול הבעיות הקשורות בעניינים אלה. הסבר כזה נתן גם, ובמיוחד, למערער, כאשר הופיע הלה לפני הוועדה (עמ' 30 לפרוטוקול).

וכן העיד פרופ' לניאדו בעמ' 43 לפרוטוקול:

"כשמאור (המערער - ש' ו') הופיע בפני
הועדה פעם נוספת, זליגסון הסביר לו מתוך הגינות שסמכויות הועדה הורחבו והיא עלולה לדון בכל הנעשה במחלקה כולל מאור עצמו...".
המערער מודה, שקיבל מיושב ראש הוועדה הסברים, כאמור, לגבי נושא דיוניה, אך כופר בכך שנאמר לו כי הדיון ייסב גם על תיפקודו שלו (עמ' 15). בית המשפט קמא ראה לקבל לעניין זה את דברי זליגסון ולניאדו. ייתכן, כי בהיותו משוכנע שהוועדה דנה בתלונותיו שלו נגד גורשיין, לא תפס המערער, כי גם כשירותו שלו כמנהל עומדת לדיון, ולא העלה בדעתו, שכשירותו זו עלולה להיות מוטלת בספק. השופט קמא עומד על עניין זה בפרוטרוט בסעיף 10 לפסק דינו.

מבחינת הוועדה, ייתכן שהיה מקום, שעה שהעיד לפניה המערער, להעמידו ב"רחל בתך הקטנה" על כך, שכשירותו שלו אף היא עומדת לדיון.


מהות ההליך שקיימה הוועדה: מעין שיפוטי

3. מן הראוי לעמוד כאן בקיצור על טיב ההליך שקיימה הוועדה.

הוועדה מונתה מלכתחילה לדון בנושא הענקת קביעות, עם תום תקופת הנסיון, למינוי שמונה אדם למשרה ציבורית על פי מכרז. כפי שהעיד פרופ' מיכאלי:

"בד"כ לתפקידי מנהל מחלקה, כאשר עומדים לפני סיום תקופת הנסיון, מונה צוות שהתבקש להגיש לי המלצה למתן קביעות... במקרה זה היה שוני משום שמינוי הצוות בא בהמשך ליוזמה של מאור" (עמ' 37).
כתב המינוי (נ/1) מראה, כי במקרה הנוכחי אמנם המטרה הסופית המופיעה בסעיף השני הייתה -
"קביעת כשירותו של פרופ' גורשיין למלא את תפקידו... לאור הצורך להחליט על קביעותו בבית החולים".
אך הסעיף הראשון של נ/1 מביא תלונות שהועלו נגד גורשיין בנושאים הנוגעים לתיפקודו האמור במסגרת המחלקה, ובדיקת נושאים אלה העלתה את הצורך לבדוק את תיפקוד המחלקה כולה, אשר על שני חלקיה הופקדו גורשיין והמערער.

מן הניסוח הזה של כתב מינוי הוועדה נבע כר נרחב לבדיקה מצדה, ובעובדה, כבר בישיבה הראשונה שלה עמדו חבריה על הצורך בבדיקה רחבה כזאת, ובמיוחד בשאלה אם מוצדק או יעיל להפעיל את המחלקה תחת שני מנהלים.

4. מבחינת המסגרת המשפטית, הייתה זו ועדה אשר לא נקבעו לה בדין דפוסי נוהל, אך אין ספק כי יש לראות בה גוף מעין שיפוטי על פי המובן שניתן בפסיקה למונח זה, ולפיכך הייתה חייבת במתן זכות השמיעה למערער על פי כללי הצדק הטבעי (ראה בקשר לכך בג"צ 233/86 בן יצחק נ' שר הפנים, פ"ד מ (4) 505, בעמ' 516). זכות זו, כידוע, אינה מתמצית בכך בלבד שהגוף המעין שיפוטי מזמן את מי שעלול להיפגע כדי שיטען בפני
ו טענותיו, אלא על אותו גוף גם להודיע לאותו אדם מהות התלונות המועלות נגדו, על מנת שיוכל להגיב עליהן בפרוטרוט (ראה בג"צ 656/80 אבו רומי נ' שר הבריאות, פ"ד לה (3) 185, בעמ' 188).

בענייננו, כאמור בסעיף 3 לעיל, קיימה הוועדה את זכות השמיעה של המערער כאשר זומן למסור עדותו לפניה ומסר אותה באריכות בשתי ישיבות, ולפני תחילת עדותו הוסבר לו עניין הרחבת סמכויות הוועדה לדון במכלול הבעייתיות הקיימת במחלקה האונקולוגית, כמפורט לעיל.

מבחינה עקרונית ראוי היה, לדעתי, לקרוא למערער שוב להופיע לפני הוועדה בגמר כל העדויות שנשמעו אחרי עדותו שלו, על מנת לאפשר לו להשיב לטענות שהועלו נגדו על ידי העדים האחרים; זאת בדומה למצב על פי ס' 15 (א) לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט-1968, כאשר פלוני עלול להיפגע ממסקנותיה של ועדת חקירה שמונתה על פי אותו חוק.

לענייננו אין הנקודה הזאת מהותית, מאחר שמקריאת פרוטוקול הוועדה (ת/6) ומסקנותיה (ת/7) עולה בעליל כי כל העדויות, שהתייחסו לליקויים בתיפקודו המקצועי של המערער, לא שיכנעו את הוועדה בקיום ליקויים כאלה, ובסופו של דבר הוועדה קבעה כי -
"... ד"ר מאור הוא רופא טוב מאד ברמה מקצועית גבוהה ובעל ידע טוב בתחום הרדיותרפיה. יחסו לחולה הוא טוב, רציני והוא מעורר אמון וסמכותיות".
המסקנות השליליות לגבי אישיותו, שהובאו בסיפא של דו"ח הוועדה, אינן נובעות מן העדויות של העדים הנ"ל, אלא דווקא מדברים שהובאו לפניה על ידי המערער עצמו, הן בתלונותיו בכתב נגד גורשיין, הן בהרצאת דבריו לפני הוועדה והן בתשובותיו לשאלות של חבריה.

כל האמור בדבר קיום כללי הצדק הטבעי רלוואנטי בערעור זה לעניין ההגנות על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, אשר העלו המשיבים. נראה לי, כי חשוב היה לומר אותם גם מבחינה עקרונית, על מנת שיידעו חברי ועדות כגון זו הנדונה כיצד עליהם לנהוג.

מקור התקלה, כמסתבר, היה בחוסר הבהירות של הגדרת מסגרת הנושאים שאותם נתבקשה הוועדה לבדוק.

תקלה זו ניתן היה לתקן שעה שנתבקשה הרחבת סמכויות הוועדה. כאשר הסכים פרופ' מיכאלי להרחבה זו, נכון היה להוציא כתב הסמכה מתוקן ומפורט, אשר קריאתו הייתה מעמידה את הקורא על העניינים שאותם נתבקשה הוועדה לבדוק.
החלת הוראות החוק על העובדות שהוכחו

5. א) פירסום לשון הרע

אין ספק, שהסיפא של דו"ח הוועדה, אשר צוטט לעיל, יש בו משום לשון הרע של המערער, כפי שמושג זה מוגדר בסעיף 1לחוק איסור לשון הרע (להלן - החוק). כן ברור, כי לשון הרע הזה פירסם תחילה משנמסר דו"ח הוועדה על ידי חבריה לפרופ' מיכאלי, ולאחר מכן, כאשר הלה מסר תמציתו לחברי ועד הרופאים ולפרופ' אבירם, מנהל בית החולים.

בעניין זה תמימי דעים אנו עם דברי בית המשפט קמא, שהובאו בסעיפים 14-11 לפסק דינו.
ב) ההגנה על פי סעיף 14 לחוק

כן תמימי דעים אנו עם בית המשפט קמא, כי המשיבים לא הצליחו לפרוק מעל שכמם נטל הוכחת טענת "אמת דיברתי", הרובץ עליהם על פי סעיף 14 לחוק. כדי לפרוק נטל זה, היה עליהם להביא לפני בית המשפט אותם עדים שהופיעו לפני הוועדה, וזאת לא עשו.

המשיבים לא ערערו על קביעות אלו.

6. ההגנות על פי סעיף 15 לחוק

נותרו ההגנות האחרות שהעלו המשיבים (הנתבעים), על פי סעיף 15 לחוק - לגבי חברי הועדה על פי סעיף 15 (2), (3), (4) ולגבי מיכאלי (שהיה מנהל המרכז הרפואי, ולכן ממונה על המערער), גם על פי סעיף 15 (7).

בית המשפט קמא מצא, כי אמנם קיימות לפירסום שנעשה כאמור הגנות במסגרת הסעיפים הקטנים הנ"ל.

עוד מצא בית המשפט קמא, כי הפירסום, כפי שתואר לעיל, ראשית מן הוועדה למיכאלי ואחר כך ממנו לפרופ' אבירם ולחברי ועד הרופאים, נעשה על ידיהם בתום לב, כאמור ברישא של סעיף 15 לחוק.

לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא, כי המערער נכשל בניסיונו להוכיח חוסר תום לב מצד הנתבעים לגבי הפירסום האמור.

על קביעות אלו חולק המערער.
7. טיב הראיות שהיו לפני בית המשפט קמא

בא כוח המערער טוען, כי גם לעניין הוכחת ההגנות, להן טוענים המשיבים, היה על בית המשפט קמא לחזור ולשמוע את כל העדים אשר הופיעו לפני הועדה, וכי הסתמכותו על הפרוטוקולים של הוועדה לא הייתה כדין, בהיותם בבחינת עדות שמיעה. טענה זו מתייחסת להחלטת הביניים של בית המשפט קמא שבעמ' 24 סיפא ו-25 רישא לפרוטוקול, שזו לשונה:
"במקרה דנן אין זה מתפקידי לקבוע באם דברים או ראיות כלשהם שהועלו בפני
הועדה אמיתיים או נכונים הם אם לאו, ולפיכך אין עלי לראות עין בעין את העדים שהתייצבו בפני
הועדה ולהתרשם מדבריהם. במסיבות אלה סבורני כי ניתן להגיש את הפרוטוקולים כפי שנערכו על ידי יו"ר הועדה הזו, כמובן מבלי שהחומר הזה משמש ראיה לגבי אמיתות תוכנו, אלא אך ורק כחומר שהובא בפני
הועדה וכפי שנרשם על ידי יו"ר הועדה ותו לא.

למעשה מסתבר כי הפרוטוקולים כבר הוגשו כמוצג מטעם התביעה וסומנו ת/6 א'-ט' בצירוף הסתייגויות שונות ולפיכך אין צורך לחזור ולהמציאם אלא יהוו חלק מחומר הראיות".
מן ההחלטה עצמה נראה, כי הפרוטוקולים האלה הוגשו כמוצגים מטעם התביעה דווקא.

מיד בתחילת הדיון הודיע בא כוח המערער:

"... אני מסתפק במוצגי הנתבעים... הייתי מבקש מחברתי הצהרה למשל שזהו כל הפרוטוקול של הועדה" (עמ' 2).
באת כוח המשיבים נתנה את ההצהרה המבוקשת, ובעד שהעיד התובע בתחילת הדיון, הגיש בא כוחו אותם פרוטוקולים, אמנם בהסתייגות -
"מבלי שיש מצידנו הודאה באמור בהם אלא רק להתייחס להם" (עמ' 6).
לאחר אמירה זו הוצגו הפרוטוקולים וסומנו ת/6 א' עד ת/6 ט'. ואמנם הוגשו ונתקבלו הפרוטוקולים האלה, כפי שנראה בעליל מן ההחלטה, לא על מנת להוכיח אמיתות הדברים שהושמעו על ידי העדים לפני הוועדה, אלא לצורך הוכחה בלבד כי דברים כאלה נאמרו.

יו"ר הועדה, פרופ' זליגסון, העיד, כי הוא עצמו רשם בפרוטוקולים האלה את עיקרי דברי העדים שהופיעו לפניו (עמ' 25). מכאן, שהפרוטוקולים מהווים "עדות מקור" לעובדה שמה שנרשם בהם מהווה תמצית דברי העדים שהעידו לפני הוועדה. בתור עדות מקור כזאת אין הפרוטוקולים כמובן יכולים להיות ראיה לאמיתות של תוכן דברי העדים, אך הם יכולים לשמש, ואף שימשו, ראיה לכך שהדברים שרשומם בהם נאמרו על ידי העדים שהופיעו שם. לפיכך רשאי היה השופט קמא להסתמך עליהם כאשר בא לבדוק את טענות ההגנה, וביניהן תום הלב של המשיבים לגבי אותו פירסום שפירסמו את דו"ח הוועדה.


8. ההבחנה בין ההגנה על פי סעיף 14 לאלו שעל פי סעיף 15 לחוק

סעיף 15לחוק זכה לדיון מקיף בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עתון "הארץ" ואח', פ"ד לב (3) 337, מפאת הזמן הרב שעבר מאז שנפסק, נראה לי ראוי להביא כאן את הקטע החשוב לענייננו מדברי מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) (עמו הסכימו השופטים י' כהן, עציוני ובן פורת):
"לשון הסעיף מלמדת שהוא מדבר על שני סוגים של הבעת דעה, שלהם מעניק הסעיף 'הגנה טובה':

(א) הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי, ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי.

(ב) הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

מבחינת הדקדוק מתייחסות המלים האחרונות 'במידה שהם התגלו באותה התנהגות' רק לסוג השני ולא לסוג הראשון. אבל ברור שגם בסוג הראשון קיימים שני מרכיבים: התנהגות הנפגע (בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי) מזה, ושל הבעת דעה על ידי הנאשם או הנתבע מזה, וצריך שדעתו של הנאשם או הנתבע הובעה על התנהגותו של הנפגע. מן הרישא של סעיף 15 עולה שפרסום הבעת הדעה צריך להיעשות בתום לב. אבל הבעת הדעה אינה חייבת להיות אמת, דהיינו נכונה מבחינה עובדתית, שאם לא כן לא היה, על פי רוב, צורך בהגנה המיוחדת שסעיף 15 (4) מעניק, כמו יתר הסעיפים הקטנים שבסעיף 15; על הבעת דעה שהיא אמת מגן גם בלאו הכי סעיף 14, אם היה בפרסום עניין ציבורי, רק אם לא היה בפרסום עניין ציבורי, זקוק המפרסם להגנה לפי סעיף 15, אם היתה הבעת הדעה אמת.

מלשון הסעיף 15 (4) יוצא, איפוא, שבפרסום הנופל בגדרו צריכים להיות שניים אלה:

(א) התייחסות אל התנהגות של הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי, או ציבורי או בקשר לעניין ציבורי (או אל אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם התגלו באותה התנהגות);

(ב) הבעת דעתו של הנאשם או של הנתבע על אחד מאלה הנזכרים תחת (א).

קיים הבדל יסודי בין שני היסודות הללו, שמרכיב (א) חייב להתייחס לעובדות נכונות, בעוד שביחס אל (ב) ניתנת למפרסם, בהתקיים תנאים מסוימים, הגנה בפני
אחריות בפלילים ובנזיקין, אפילו לא היתה אמת בהבעת הדעה.

כאמור, בכל הנוגע לתיאור ההתנהגות חייב הפרסום להתייחס לעובדות נכונות... אני מוכן לסייג דרישה זאת בסייג שעליו עמדה חברתי הנכבדה, השופטת בן פורת, כי יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי': שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (עמ' 348-349).

"... לדעתי חייבת להיות בכל פרסום, המבקש לחסות בצל כנפי סעיף 15 (4), הפרדה ברורה בין תיאור העובדות ובין הבעת הדעה על אותן עובדות. עצם הערבוב בין שני מרכיבים אלה עלול לערפל את הכתוב ולאפשר 'הגנבת' עובדות בלתי נכונות משמיצות אל תוך הבעת הדעה. הכותב חייב לציין על איזה עובדות הוא מסתמך - ואלה חייבות להיות נכונות (פרט פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש), ומשציין את העובדות, מותר לו להסיק מהן את מסקנותיו בדרך הבעת דעה עליהן, אך בתנאי שהוא מבהיר ומבדיל בין עובדה ובין מסקנה" (עמ' 349-350).

"כאן גובר חופש הביטוי על המגמה להגן על שמו הטוב של הפרט. אבל החוק שלנו מציג גבולות לחופש זה: (א) הבעת הדעה חייבת להיות בתום לב (סעיף 15, רישא) ו-(ב) הפרסום צריך שלא יחרוג מתחום הסביר בנסיבות הנזכרות בסעיף 15 (4). דרישה (ב) אמנם מופיעה בסעיף 16 הדן בחזקות בקשר לעניין תום הלב, אבל ניתן ללמוד ממנו גם על דרישה מהותית של סבירות הדעת אשר הובעה" (עמ' 351 מול אות השוליים ו).
אולי לא למותר להזכיר, כי לאחרונה סיכם את ההלכה השופט בך בע"א 4/85 צור נ' הוכברג ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מב (3) 251, בעמ' 257 מול אותיות השוליים ב-ג:
"... כדי ליהנות מהגנת תום הלב, על הנתבע בשל דיבה להראות, כי הבחין בדבריו בין עובדה לדעה, וכי העובדה הייתה אמת... אשר לדעה המובעת: הסעיף מגן על דעה, הנאמרת בתום לב, בנסיבות המוזכרות בסעיף - אף אם אינה מעוגנת במלואה במציאות".
יישום ההגנות

9. א. אין ספק, כי "הקטע המשמיץ" נושא התביעה, המופיע בסיפא של דו"ח הועדה (ת/7), מהווה הבעת דעה לגבי אופיו ומעשיו של המערער, כפי שלדעת הוועדה נתגלו בהתנהגותו בתפקיד הציבורי. דעה זו נתגבשה אצל ארבעה מחמשת חברי הוועדה, בעיקר על יסוד עדות המערער עצמו לפניהם והתרשמותם מאישיותו, כפי שהשתקפה הן בדבריו ובהתנהגותו לפניהם, הן בראיות האחרות שהיו לפניה - בדברי העדים ששמעו ובמסמכים שהוצגו להם.

כפי שהסביר השופט לנדוי בקטעים שצוטטו לעיל מד"נ 9/77, הבעת הדעה אינה חייבת להיות נכונה מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה.

אפילו אין מסקנה זו נכונה בעיניי המערער או בכלל, הרי היא מוגנת על פי סעיף 15 (4) לחוק, אם ניתן היה באופן סביר להסיקה מעובדות נכונות כאמור לגבי התנהגותו, כפי שעלו מן הראיות שהיו לפני הוועדה.

עיינו בפרוטוקול בית המשפט קמא וגם בפרוטוקולי הוועדה שהוצגו שם, אשר בהם משתקפת התנהגותו של המערער בתפקידו בזמן הרלוואנטי לדיוני הוועדה (למשל עדות זליגסון, עמ' 26; עדויות פרופ' לניאדו ופרופ' רוזין, עמ' 49/50 ועמ' 55, והעדות של המערער עצמו בעמ' 71 של פרוטוקול בית המשפט, וכן דבריו במכתבו ת/5 ובפרוטוקול הוועדה ת/6 ב' עמ' 2).

אפילו היינו אנו נמנעים מלהגיע למסקנה מרחיקת הלכת שהסיקו 4 מחברי הוועדה ב"קטע המשמיץ" של הדו"ח, לא נוכל לשלב זה לקבוע, כי מסקנה זו משוללת יסוד סביר בחומר שהיה לפני הוועדה.

יש לזכור, כי מטרת הוועדה הייתה לתקן את מה שדרש תיקון בניהול המחלקה הנדונה בבית החולים הנדון, ובעיקר לדאוג לכך, כי יועמד בראשה אדם, אשר למיטב שיקוליהם מתאים להשיג מטרה זו.

על סמך החומר שהיה לפניהם יכלו הם באופן סביר להגיע למסקנה, כי המטרה הזאת לא תוכל להיות מושגת על ידי מינויו של המערער למנהל, וזאת בגלל קווי האישיות שלו דווקא - שנתגלו להם במהלך חקירתם - ולא בגלל חוסר בכישוריו המקצועיים.

בנסיבות אלה היה זה גם סביר שיאמרו בדו"ח שלהם מה הם אותם קווי אישיות.

ב. ההגנות האחרות שהוזכרו בסעיף 6 לעיל מתייחסות אף הן להבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע, אך הן מוגבלות למקרים בהם קיימים חובה או הצדק לפרסם את הדברים מכוח היות המפרסם או מקבל הפירסום ממונה או מעוניין בפירסום בגלל היחסים שקיימים ביניהם, כאמור בסעיפים 15 (2), (3) ו-(7). בענייננו, היו קיימים יחסים כאלה בין הצדדים לפירסום.

ג. הדברים לגבי ציון העובדות עליהן מסתמך מי שמביע את הדעה, בנפרד מהבעת הדעה עצמה, נאמרו בד"נ 9/77 הנ"ל לגבי ההגנה שבסעיף 15 (4), כאשר נושא הדיון היה פירסום בעיתון יומי של הבעת דעה על התנהגותו של עובד ציבור.

ציון העובדות שמהוות בסיס לדעה ודאי שחשוב גם כאשר מדובר בהגנות אחרות, שלגביהן חלים סעיף 15 (2), (3) ו-(7), הדנים בהבעות דעה לאו דווקא בפומבי, אלא בין אנשים אשר קיימים ביניהם יחסים כפי שמפורט שם, ואשר בגללם קיימת חובה לפרסם את הדברים. במקרים כגון זה שלנו, שבו מדובר במסקנות של ועדה שנקראה לבדוק נושא מסוים, אין, לדעתי, צורך, שהעובדות המהוות בסיס לדעה יפורסמו בין אותם צדדים יחד עם המסקנות דווקא, אלא די אם העובדות האלו נמצאות בתוך הפרוטוקולים או החומר האחר של הוועדה, והם הועברו עם מסקנותיה למי שחובה להעבירם, כפי שקרה במקרה שלנו.

ד. ההגנה על פי סעיף 15 (4) הייתה קיימת לנתבעים, אפילו היה פירסום כזה נעשה בצורה רחבה הרבה יותר מן הפירסום המצומצם שניתן כאמור לדו"ח הוועדה. ההגנות שעל פי סעיף 15 (2), (3) ו-(7) ממילא חלות גם הן על המשיבים, והשימוש בהן היה במקומו אפילו היה מדובר בנתבע אשר שימש בתפקיד שאינו תפקיד בשירות ציבורי.

בגלל אופי העניין שאותו נתבקשו חברי הוועדה לבדוק, הרי שהייתה מוטלת על חבריה חובה לפרסמו למי שמינה אותם, פרופ' מיכאלי, והלה חייב היה למסור את המסקנות לפרופ' אבירם, מנהל בית החולים שהיה הממונה הישיר על המערער. הבאת תמצית המסקנות לידיעת חברי ועד הרופאים, שבאו לטעון אצל פרופ' מיכאלי לזכות המערער, אף היא הייתה מוצדקת במסגרת סעיף 15 (7) לחוק.

10. לא מצאנו עילה להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, כי פירסום הדו"ח - כפי שפורסם - נעשה בתום לב.

כן מסכימים אנו לקביעת בית המשפט קמא, כי הפירסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין.

לעניין עצם הפירסום טוען בא כוח המערער, כי משהגיש המערער התפטרותו לפרופ' מיכאלי ב-23.12.80, לא היה יותר מקום כלל לכלול בדו"ח הוועדה את הקטע הנוגע למערער. לעניין זה יש לומר תחילה, כי הוועדה, שהוטלה עליה חובה לערוך את הבדיקה שערכה, ודאי שהייתה חייבת בכל מקרה להגיש את הדו"ח למי שמינה אותה, ועל כך חלה ההגנה של סעיף 15 (2). מותר גם להניח, כי בעת הגשת הדו"ח, ב-26.12.80, טרם ידעו חברי הוועדה על ההתפטרות של הנתבע, מה גם שאותה עת הוא עדיין עמד בקשר עם פרופ' מיכאלי לגבי אפשרות מינויו כמנהל יחיד במחלקה (עדות מיכאלי עמ' 40).

אך אפילו הייתי מניחה, כי בעת שנעשה הפירסום של מסקנות הוועדה (במידה המוגבלת שהוסברה לעיל), כבר ידעו כל המפרסמים כי המערער התפטר מתפקידו במחלקה, נראה לי כי גם אז אותו פירסום יכול היה ליהנות מן ההגנה של סעיף 15 (4) לחוק.

סעיף קטן זה אינו מגביל את הזכות להביע דעה, כך שתהא קיימת רק כל עוד האדם שלגביו היא מובעת נובא בתפקיד הציבורי שלהתנהגותו בה מתייחסת הבעת הדעה. לא הובאה לפנינו אסמכתא להגבלה כזאת, וההיגיון אומר, כי הבסיס להענקת הזכות קיים גם כאשר אותו עובד ציבורי חדל לכהן בתפקידו.

11. כדי להפיס את דעתו של המערער, אולי ראוי לצטט כאן מדברי השופט שמגר (כתוארו אז) בסוף פסק דינו בע"א 723/74 הוצאת עתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא (2)281 (שהיה נושא פסק הדין בד"נ 9/77 הנ"ל), בעמ' 313-314:
"הוראות החוק האמורות (בסעיפים 15 (4) ו-16 (א) - ש' ו') באות להגן - במפורש - גם על הבעות דעה, שלגביהן מתברר לאחר מעשה כי לא היו אמת, והוא כל עוד עומדת למפרסם ההגנה של תום הלב המעוגנת בחזקות שבחוק. הגנה זו עלינו לקיים, הלכה למעשה, כלשונה וככוונתה, כמצוות החוק והמגמות המונחות ביסודו...".
בדיון הנוסף לא היו חולקין על פיסקה זו.

יש להצטער על כך שהמערער ובא כוחו לא שעו להמלצת בית המשפט קמא לפני תחילת הדיון לקבל התנצלות שהמשיבים היו מוכנים לתת על הפירסום הנדון, דבר שהיה יכול לתת לו סיפוק מסוים.

12. לאור כל האמור, אני מציעה לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהטיל על המערער הוצאות בערכאה זו בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ, שיהיו צמודים למדד פברואר 1990 ויישאו ריבית כחוק עד התשלום.
השופט א' ברק
: אני מסכים.
השופט ג' בך
: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופטת וולנשטיין.
ניתן היום, כ"ד באדר תש"ן (21.3.90).








עא בית המשפט העליון 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מיכאלי, פרופ' אורי זליגסון, פרופ' שלמה לניאדו, פרופ' רון רוזין, פרופ' שלמה שבלת, [ פ"ד: מד 1 762 ] (פורסם ב-ֽ 21/03/1990)