פסקי דין על אליהו בן דוד מור יוסף | פסקי דין על בנימין בן אליהו בן הרוש |

51/90 בשפ     30/01/1990




בשפ 51/90 מדינת ישראל נ' אליהו בן דוד מור יוסף, בנימין בן אליהו בן הרוש




(פד"י מד(1) 405)

בבית המשפט העליון

בקשות שונות פלילי מס' 51/90
בקשות שונות פלילי מס' 355/90
בקשות שונות פלילי מס' 420/90
השופט: כבוד השופט י' מלץ
המבקשת: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד א' טל
, סגן בכיר א לפרקליט מחוז ת"א (פלילי)
נ ג ד
המשיבים: 1. אליהו בן דוד מור יוסף

ע"י ב"כ עו"ד ר' אוזנה


2. בנימין בן אליהו בן הרוש בש"פ 51/90
ע"י ב"כ עו"ד פ' דבורין
המבקשים: 1. אליהו בן דוד מור יוסף
בש"פ 355/90
ע"י ב"כ עו"ד ר' אוזנה


2. בנימין בן אליהו בן הרוש בש"פ 420/90
ע"י ב"כ עו"ד פ' דבורין
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל

ע"י ב"כ עו"ד א' טל
, סגן בכיר א לפרקליט מחוז ת"א (פלילי)
בקשה להארכת מעצר ועררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ש' סירוטה) מיום 15.1.90 בתפ"ח 19/89.
החלטה
1. שני הליכים שעניינם אחד: המשך מעצרם או שחרורם בערובה של אליהו מור יוסף ובנימין בן הרוש (המשיבים בבש"פ 51/90, להלן - המשיבים).

בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מתנהל משפט פלילי נגד המשיבים ועוד שניים אחרים המשוחררים בערובה. כתב האישום הוגש ביום 11.1.89, ומאז נתונים המשיבים במעצר מכוח צו מעצר עד תום ההליכים. ביום 11.1.90 תמה שנה למעצרם, ובעקבות זאת נקט כל אחד מהצדדים הליך מטעמו: הסניגורים של המשיבים הגישו בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בקשה לעיון חוזר במעצרם, בטענה שבמהלך השנה "נתגלו עובדות חדשות המערערות את תשתית ראיות התביעה וחל שינוי מהותי בטיב ובאופי הראיות" (סעיף 2 לבקשה לעיון חוזר של בן הרוש - ב"ש 3002/89).

המדינה מצדה פנתה לכאן וביקשה להאריך את מעצרם לתקופה של 3 חודשים לפי סעיף 54 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. בקשה זו נקבעה לשמיעה לפניי ליום 10.1.90, דהיינו ביום האחרון של השנה. ביום זה באו הצדדים לפניי וביקשו שאדחה את הדיון עד לאחר שתיפול הכרעה בבקשה לעיון חוזר, והסניגורים הסכימו כי המשיבים יישארו במעצר עד לדיון בבקשה. ביום 15.1.90 ניתנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ש' סירוטה) החלטה הדוחה את הבקשה לעיון חוזר, והסניגורים הגישו עליה עררים - בן הרוש בבש"פ 355/90 ומור יוסף בבש"פ 420/90. ביום 30.1.90 שבו התכנסו באי כוח הצדדים לפניי והסכימו, כי כל שלושת ההליכים הנ"ל יידונו יחדיו.

2. האשמות המיוחסות למשיבים הינן חמורות: שוד מזוין, קשירת קשר לבצע פשע, החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, שימוש ברכב ללא רשות וגניבה.

תמונת המצב של קצב התקדמות שמיעתו של תיק זה היא עגומה למדי.

אף שכתב האישום הוגש כאמור עוד ביום 11.1.89 - והמשיבים היו במעצר תקופה ניכרת עוד לפני כן - החלה שמיעתו של העד הראשון רק ביום 31.10.89, כלומר כ-10 חודשים (!) לאחר הגשת כתב האישום. המדינה מבקשת להשמיע 77 עדי תביעה. עד היום התקיימו 13 ישיבות, בהן נשמעו 20 עדים בלבד. כרגע קבועות 7 ישיבות נוספות, מהן 4 בחודש פברואר ו-3 בחודש מרץ. על בית המשפט לשמוע איפוא עוד 57 עדי תביעה, שלא לדבר על פרשת הגנה של 4 נאשמים, שכל אחד מהם מיוצג על ידי סניגור אחר. בתנאים אלה ובקצב זה יהיה צורך בעוד עשרות ישיבות ובחודשים רבים עד שמשפט זה יגיע לסיומו.

תמונת המצב הנ"ל משקפת את מצב הלחץ והעומס בו נתונים השופטים, לפחות כאשר מדובר בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו. כך, למשל, שמענו מבאי כוח הצדדים, שהשופטת הנכבדה, השומעת תיק זה כדן יחיד, הייתה במקביל חברה בהרכב, ודבר זה הכביד והקשה על מציאת תאריכים לשמיעת הראיות.

3. כשנחקק החוק העוסק בסדר הדין הפלילי, סבר המחוקק, שבדרך כלל צריכה תקופה של שנה להספיק כדי לסיים משפט פלילי, ולפיכך קבע בסעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], שאם לא יסתיים המשפט תוך תקופה זו, ישוחרר הנאשם מן המעצר. סעיף 54 לחוק, המאפשר הארכתו של מעצר כזה על ידי שופט של בית המשפט העליון, נועד למקרים חריגים ומיוחדים (ראה ב"ש 553/88 מדינת ישראל
נ' ע' אדרי ואח', פ"ד מב (3) 174 וכן בש"פ 849/89 - לא פורסם).

לאחרונה רבות הבקשות הבאות לבית משפט זה על פי סעיף 54 הנ"ל. אלה מעידות על מציאות חדשה, שבה יכול לקרות, כפי שקרה בענייננו, שנאשמים יהיו נתונים במעצר שנה תמימה בטרם יעלה העד הראשון על דוכן העדים. להשקפתי, מחייבת מציאות חדשה זו הערכה מחדש והתייחסות מחודשת הן של המחוקק והן של מערכת המשפט במדינה.

בינתיים, חובה על בתי המשפט לפעול במסגרת החוק הקיים, והוא ברור: לכל נאשם הזכות, כל עוד לא הורשע, להשתחרר ממעצר תוך שנה. הובעה אף דעה, שכך המצב אפילו כאשר מדובר באשמת רצח (ראה בש"פ 849/89 שצוטט לעיל). הוראה זו חלה, אלא אם כן ישנן נסיבות מיוחדות המצדיקות המשך המעצר. נסיבות כאלה אינן נמצאות במקרה שלפניי. אין לראות בדבריי משום ביקורת על השופטת הנכבדה השומעת את המשפט. אני בטוח שהיא עשתה ועושה כל מאמץ אפשרי כדי להביא משפט זה לסיומו במהרה, אלא שבמציאות הקיימת אין הדבר ניתן.

מאחר שכך, אין מנוס מדחיית הבקשה. שלושת החודשים המבוקשים רחוקים מלהספיק לצורך סיומו של המשפט, ואין ספק, שאם איעתר לבקשה זו יבואו במקומה עוד בקשות דומות מדי 3 חודשים, ולכן אינני יכול להסכים.

4. לפיכך אני דוחה את הבקשה ומורה לשחרר את המשיבים בתנאים אלה:
א. כל אחד מהמשיבים ייתן ערבות עצמית וערבות צד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי מת"א-יפו, בסך של 50,000 ₪, מתוכם 10,000 ₪ בהפקדה במזומן.

ב. נאסר על המשיבים לצאת את הארץ ודרכוניהם יופקדו במשטרה או בפרקליטות.

ג. המשיבים לא ייצאו את פתח ביתם למן השעה 22:00 ועד לשעה 6:00 למחרת.

ד. כל אחד מהמשיבים יתייצב בתחנת המשטרה שבעיר מגוריו 3 פעמים בשבוע, במועדים שייקבעו על ידי מפקד התחנה.

לאור החלטתי זו, אין עוד צורך לדון בעררים שהגישו המשיבים על ההחלטה בבקשתם לעיון חוזר. אומר רק במשפט אחד, שלאחר קריאת החומר הרב שהוגש לי לא שוכנעתי, כי אכן חל שינוי מהותי בטיבן ובאופיין של הראיות, שיהא בו כדי להצדיק את שחרורם. לעניין זה הייתי מאמץ את נימוקה של השופטת סירוטה והייתי דוחה את העררים.

לסיכום: המשיבים ישוחררו בתנאים שקבעתי בסעיף 4 לעיל.

ניתנה היום, ד' בשבט תש"ן (30.1.90).








בשפ בית המשפט העליון 51/90 מדינת ישראל נ' אליהו בן דוד מור יוסף, בנימין בן אליהו בן הרוש , [ פ"ד: מד 1 405 ] (פורסם ב-ֽ 30/01/1990)