פסקי דין על י. שפילמן שירותי רכב (1989) בע"מ ואח' | פסקי דין על עיריית הרצליה | פסקי דין על אלי לנדאו |

2906/98 א     29/05/2007




א 2906/98 י. שפילמן שירותי רכב (1989) בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה,אלי לנדאו




1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
א 002906/98
בפני
:
כב' השופט מגן אלטוביה

תאריך:
29/05/2007
בעניין:
1. י. שפילמן שירותי רכב (1989) בע"מ
2. יאיר שפילמן
3. מאיה שפילמן
ע"י ב"כ עוה"ד
בר-עם אהוד ו/או טל יקר

תובעים

נ ג ד
1. עיריית הרצליה

2. אלי לנדאו
ע"י ב"כ עו"ד
אמגור עידו

נתבעים

פסק דין
(חלקי)


בפני
י תובענה בה מבקשים התובעים פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם לטענתם, בשל סירוב הנתבעים להעניק להם רישיונות עסק בתחומי הנתבעת 1.
התובע 2 (להלן: "מר שפילמן") והתובעת 3 (להלן: "גב' שפילמן"), הינם מנהליה ובעלי מניותיה של התובעת 1 (להלן: "סוכנות שפילמן"(. הואיל ובני הזוג שפילמן כרכו את עילותיהם וניזקיהם עם עילות התביעה ונזקי סוכנות שפילמן, למען נוחות הקריאה אכנה בהמשך לכך, להלן, את התובעים כולם כ"תובעים".
עסקיהם של התובעים כללו סוכנות למכירת רכב חדש, סחר חליפין ברכבים (טרייד אין), מכירת רכבים מיד שניה, שירותי מוסך שונים, מכירת אביזרי רכב וכיוצ"ב (סעיף 1 לתצהירו של מר שפילמן).
התובעים ניהלו את עסקיהם בתחום שיפוטה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").
לטענת התובעים התנהלותם של הנתבעת ושל הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), אשר עמד בראש הנתבעת בזמנים הרלוונטים לתובענה, הביאה לכך שהם נאלצו לסגור את עסקיהם בעיר הרצליה ולהעבירם לפתח תקווה. לטענתם, העברת העסקים גרמה להם נזקים כספיים לרבות בגין אובדן מוניטין, הוצאות מעבר גבוהות ואובדן הכנסות פוטנציאליות אשר יכלו להפיק מניהול עסקיהם בהרצליה.
הנתבעים טוענים, כי הם פעלו לטובת תושבי האזור, על פי החוק וכפי שמצופה היה מהם לפעול.
בהסכמת הצדדים הופרד הדיון בשאלת האחריות מן הדיון בשאלת הנזק.

תמצית העובדות וטענות הצדדים
ניתן לחלק את טענות התובעים לשני חלקים עיקריים.
האחד, טענות התובעים בדבר התנהלות הנתבעים, אשר יש בה בכדי להצביע, לשיטתם של התובעים, על ההתנכלות המכוונת של הנתבעים כנגדם, אולם לא נתבע בגינה נזק, בין שלא נגרם ובין שחלה התיישנות עילות תביעה הנובעות הימנה. התנהלות זו מסייעת, כך התובעים, בהוכחת ההתנכלות המכוונת של הנתבעים כנגד התובעים, אשר פגעה בתובעים וגרמה לנזק.
השני, טענות התובעים בהתייחס להתנהלות הנתבעים, אשר כתוצאה ממנה נגרם להם נזק.
טענות התובעים, אשר מטרתם להצביע אך על ההתנכלות המכוונת של הנתבעים כנגדם מתייחסות למגרש הממוקם ברח' מדינת היהודים 87 בהרצליה (להלן: "מגרש אדרת"), למגרש הממוקם ברח' המנופים 6 (להלן: "מגרש הנפלד") ולמגרש הממוקם ברח' השרון (להלן: "מגרש תנובה").
טענות התובעים, בכל הקשור להתנהלות הנתבעים אשר גרמה להם נזק לטענתם, מתייחסות להשתלשלות האירועים במגרש הנמצא בשדרות הגלים 18 (להלן: "בית אוריון") ולמגרש נוסף בשדרות הגלים אשר בו היה ממוקם בעבר המוסך המרכזי של קואופרטיב דן (להלן: "מגרש דן"). השם שד' הגלים שונה וכיום נושא את השם שד' אבא אבן.
מגרש אדרת
ביום 8.11.1987 חתמו התובעים על חוזה שכירות בנוגע למגרש אדרת (נספח א' לתצהירו של מר שפילמן), במטרה לנהל שם את עסקיהם. בהמשך לכך החלו התובעים להפעיל את עיסקיהם במגרש.
התובעים טוענים, כי הנתבעים התנכלו להם במסגרת ההליכים לקבלת רישוי לעסקיהם במגרש אדרת תוך שהם מציבים תנאים שונים אשר היה על התובעים לעמוד בהם וביניהם הקמת תאורת רחוב, הקמת גינה ציבורית והקמת גדר. טענת התובעים היא כי כל אלה לא היו לטובת הציבור. התובעים טוענים, כי בהמשך הוציאו נגדם הנתבעים צו הפסקה מנהלי עד כי נאלצו לפנות לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בדרישה ליתן להם רישיון עסק במגרש אדרת. לטענת התובעים, לאחר הפניה לבג"צ לא נותרה בידי הנתבעים ברירה אלה ליתן להם רישיון עסק. בנוסף, טוענים התובעים, כי התנכלות הנתבעים הביאה לכך שהם נאלצו לפרק ולפנות מתקן לרחיצת מכוניות, דבר אשר הסב להם נזקים כספיים ואובדן הכנסות. התובעים אינם דורשים כל פיצוי בגין אירועים אלה שכן לטענתם במועד הגשת תובענה זו התיישנה עילת התביעה בגינם.
הנתבעים טוענים, כי הם נהגו בתובעים כדין בכל הקשור להליכי הרישוי במגרש אדרת. הנתבעים טוענים, כי התובעים הפעילו מכונה לרחיצת מכוניות מבלי שיהיה בידם רישיון לכך ובשל הזיהום שנגרם ממי השטיפה הוצא צו ההפסקה המנהלי. לטענת הנתבעים, משפורק מתקן הרחיצה ופונה, לא הייתה מניעה לתת לתובעים רישיון עסק במגרש אדרת וזאת ללא קשר להגשת הבג"צ.

מגרש הנפלד
ביום 13.6.1994 הגישו התובעים בקשה עקרונית לקבל רישיון לניהול עסק למכירת רכב חדש ויד שניה במגרש תנובה (נספח כד'1 לתצהירו של מר שפילמן). הנתבעים סירבו לבקשה זו (נספח ל' לתצהירו של מר שפילמן).
התובעים טוענים, כי לא הייתה כל מניעה לסרב לבקשתם וזאת לאור העובדה שהמקום שוכן בלב אזור התעשייה ובעבר נוהלו במקום מפעלי מתכת.
הנתבעים טוענים, כי מפעלי המתכת שהיו במקום גרמו למטרדי רעש באזור שהתפתח לאזור של מגדלי משרדים. עם פינוי המקום החליטה הנתבעת, כי במקום יוקם בניין שישמש את תעשיית ההיי טק. הנתבעים מוסיפים, כי התובעים כלל לא ניהלו משא ומתן עם בעלי מגרש הנפלד ולא ברור על מה טרונייתם, שכן בעלי מגרש הנפלד בהסכמה עם הנתבעת, הסכימו כי המקום יושכר לצרכי תעשיית ההיי טק.
הנתבעים מוסיפים, כי התובעים ביקשו במגרש הנפלד רק רישיון לניהול סוכנות לשירותי רכב חדש ויד שניה והתב"ע החלה על מגרש זה לא אפשרה מתן רישיון לעסק למכירת רכב חדש ומשומש.
מגרש תנובה
ביום 13.6.1994 הגישו התובעים בקשה עקרונית לקבל רישיון לניהול עסק למכירת רכב חדש בלבד במגרש תנובה (נספח כד'2 לתצהירו של מר שפילמן). אולם בקשתם העקרונית לקבל רישיון לניהול עסק במגרש תנובה נדחתה ללא נימוקים (נספח לא' לתצהירו של מר שפילמן).
הנתבעים טוענים, כי מגרש תנובה נמצא בלב שכונת מגורים ותנובה פינתה את עסקיה לאור לחץ מהנתבעת ולאחר שהתקבלו תלונות מן התושבים. הנתבעים טוענים, כי התובעים ביקשו לנהל במקום סוכנות למכירת רכב חדש ועסק מסוג זה לא מתאים לאזור מגורים ולא היה במסגרת השימושים המותרים בתב"ע המתייחסת למגרש.
בעניין המגרשים אדרת, הנפלד ותנובה, הנתבעים טוענים, כי התובעים ממילא לא טוענים לנזק כלשהו שנגרם להם כתוצאה מאי קבלת רישיון לניהול עסק במגרשים אלה ועל כן טענותיהם בעניין זה אין בהם בכדי לסייע לתובעים להוכיח את תובענתם.
בית אוריון
ביום 13.6.1994 התובעים פנו בבקשה עקרונית לרישיון עסק מסוג סוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון (נספח לב' לתצהירו של מר שפילמן).
ביום 14.7.1994 נתנה הנתבעת הסכמתה העקרונית למתן רישיון עסק לתובעים בבית אוריון תוך שהיא מתנה את הסכמתה זו בכך שהעסק יהיה למכירת רכב חדש בלבד ובתנאי שתוצא לבניין תעודת גמר מטעם מהנדס העיר (נספח לג' לתצהירו של מר שפילמן). ביום 22.12.1994 ניתן אישור עקרוני נוסף כאשר החלטת הועדה לבקשות עקרוניות במחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת, מאשרת מתן רישיון עסק באופן עקרוני בכפוף להוצאת תעודת גמר לבניין.
ביום 1.3.1995, הוציאה הנתבעת צו סגירה מנהלי לתובעים בשל ניהול עסק ללא רישיון, תוך שמפורט בצו, כי העסק הינו עסק למכירת רכב חדש וישן וכן מנוהל בו חניון.
כדוגמה נוספת להתנכלות הנתבעים כנגד התובעים מביאים התובעים את דרישת הנתבעים, כי הם ירצפו את החניון בבית אוריון וכי אספלט אינו מספק, בעוד שבעלי העסקים שפעלו במגרש דן , אשר עוד ידובר בהם, שפכו אספלט מבלי שלנתבעים תהיה כל טענה או דרישה כלפי אילו.
בין הצדדים נוהלו הליכים משפטיים שונים, בבית המשפט לעניינים מקומיים ובבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ, כאשר בסופם משכו הנתבעים את כתבי האישום כנגד התובעים והתובעים קיבלו רישיון עסק לניהול סוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון. הנתבעים טוענים, כי פעולות הנתבעת בעניין הגשת כתבי האישום והחזרה מהם היו בשיקול דעתו של היועץ המשפטי של הנתבעת ולנתבע לא הייתה כל נגיעה אישית לכך. הנתבעים טוענים שרישיון עסק ניתן לתובעים לאור התקדמות הבניה בבית אוריון ולאור תוצאות ההליכים המשפטיים.
התובעים טוענים, כי הם נאלצו לעזוב את בית אוריון כיוון שידעו שהנתבעים יתנכלו להם והנזקים שנגרמו להם בעניין זה הינם נזקים בגין אובדן ההשקעה בסוכנות הרכב.
הנתבעים מנגד טוענים, כי לתובעים היה רישיון לניהול עסק במקום והם עזבו את בית אוריון על דעת עצמם ועל כן הנתבעים אינם אחראים לנזקים שנגרמו לתובעים, ככל שנגרמו כאלה.

מגרש דן
השתלשלות האירועים במגרש דן, מהווה את מרכז תביעתם של התובעים. מרבית הנזקים להם עותרים התובעים, מבוססים על הפסדים אשר לטענת התובעים, נגרמו להם כתוצאה מאי קבלת רישיון עסק במגרש זה.
מגרש דן, הינו בגודל של כ- 6 דונם והתובעים תכננו להעביר אליו את כל עסקיהם ואף להשכיר חלקים גדולים ממנו בשכירות משנה.
ביום 5.5.1994 הגישו התובעים בקשה עקרונית לקבלת רישיון לניהול עסק במגרש דן (נספח יז' לתצהירו של מר שפילמן).
התובע טוען, כי הוא ניהל שיחה עם מר ברוך גורודיש, מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת והמציא לו את המסמכים הנדרשים, אולם בסופו של דבר הבקשה לא הועברה לישיבת ועדת רישוי עסקים בשל העניין האישי של הנתבע בכל הקשור לתובעים. הטיפול בבקשה הוקפא לאור נסיעתו לחו"ל של הנתבע.
התובעים טוענים, כי עיכבו את חתימתם על הסכם עם קואופרטיב דן משום שחששו שלא יינתן להם רישיון לניהול עסק במקום והם יישארו מחויבים בהסכם שכירות אשר לא יכול להועיל להם. משום כך ניהלו התכתבות עם קואופרטיב דן במטרה לחתום על הסכם שכירות מותנה, אולם עניין זה לא הסתייע לאור סירוב קואופרטיב דן לחתום על הסכם שכירות מותנה (נספחים יט' וכ' לתצהירו של מר שפילמן)
ביום 5.6.1994 התקבלה תשובה רשמית מטעם הנתבעת ובה נאמר, כי הוחלט שלא לאשר את בקשת התובעים לרישיון עסק במגרש דן הואיל והמגרש גובל באזור מגורים ונמצא בכניסה למרינה (ת/53).
ביום 9.6.1994 פנו התובעים לנתבעת בבקשה לקבל נימוקים לדחיית הבקשה (ת/54) וביום 20.6.1994 נענו התובעים, כי פנייתם הועברה ליועץ המשפטי של הנתבעת (ת/55).
בד בבד כאמור, הגישו התובעים בקשות לקבלת רישיון עסק במגרש הנפלד, מגרש תנובה ובית אוריון (נספחים כד'1- כד'3).
ביום 9.8.1994 השיב היועץ המשפטי של הנתבעת, כי הנתבעת לא תאפשר קיומם של עסקים לפי פריט 117 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשל"ג-1973 (להלן: "צו רישוי עסקים"), שכן קיום עסק כזה יפגע באיכות הנאותה של הסביבה ויגרום מפגעים ומטרדים וכן בשל מיקומו של המגרש בכניסה למרינה (נספח כז' לתצהירו של מר שפילמן).
התובעים טוענים, כי באותה תקופה בה סורבה בקשתם לקבל רישיון עסק, שכר מר ששון עובדיה (להלן: "ששון") את מגרש דן, השכיר חלקים ממנו בשכירות משנה לבעלי עסקים נוספים (להלן: "שוכרי המשנה") והחלו שיפוצים במקום לצורך הכשרת המגרש לעסקים הדומים במהותם לעסקים אותם ביקשו התובעים לנהל במקום. ניהול העסקים הזהים על ידי ששון ושוכרי המשנה בתקופה זו אינו מוכחש על ידי הנתבעים והם אף הודו בכך בתצהיר מטעמם (סעיף 7 לתצהיר גורודיש).
התובעים מוסיפים וטוענים, כי הגישו בקשה לרישיון עסק למכירת מכונית חדשות בלבד במגרש דן ואף בקשה זו סורבה.
התובעים טוענים, כי הנתבעים הפלו אותם לרעה שעה שלא מיצו את הדין עם ששון שהקים עסקים הזהים במהותם לעסקי התובעים ואף השכיר בשכירות משנה חלקים ממגרש דן לבעלי עסקים אשר היו אמורים להתקשר בשכירות משנה עם התובעים.
הנתבעים מצידם טוענים, כי סירבו ליתן רישיון לתובעים בשל רצונם לשמור על חזות מכובדת של הכניסה למרינה ובשל תלונות דיירים המתגוררים בקרבת מקום וכי סירובם היה בהתאם לסמכותם בסעיף 1(א)(1) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ובפריט 117 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשל"ג-1973 (להלן: "צו רישוי עסקים"). יצויין, כי צו זה אינו בתוקף כיום, אולם היה הצו אשר היה בתוקף בתקופות הרלוונטיות לתובענה זו.
בעניין בקשת התובעים לקבל רישיון עסק לניהול עסק למכירת רכב חדש בלבד טוענים הנתבעים, כי בקשה כזו לא הוגשה לנתבעת ולא בכדי לא צירפו התובעים העתק בקשה זו בעוד שאת העתקי שאר בקשותיהם צירפו.
הנתבעים טוענים, כי הם פעלו למנוע את קיום העסקים של ששון ושוכרי המשנה במגרש דן. הוגשו כתבי אישום וההליכים האמורים הסתיימו בהרשעה, אולם בסופו של דבר וכדי לא לפגוע בשוכרי המשנה שהובטח להם על ידי ששון שיקבלו רישיון עסק, ניתנו רישיונות לעסקים במגרש דן על אף שהם דומים עד זהים לעסקי התובעים.
הנתבעים מוסיפים, כי בחזית המגרש ישנה חנות למכירה ותצוגה של קרמיקה, כלים סניטריים וריהוט אמבטיה (להלן: "ויה ארקדיה"). חנות זו היא בעלת מראה מכובד לטענתם, שאינה מזהמת ובכך הוגשמה חלק מהמטרה של הנתבעת אשר הייתה לשמור על חזות מכובדת של העסקים בכניסה למרינה.

דיון
כזכור, תחילה על בית המשפט, בהמשך להסכמת הצדדים, להכריע בשאלת אחריות הנתבעים כלפי התובעים.
התובעים טוענים, כי הנתבעים אחראים לנזקים אשר נגרמו להם, כאשר הנזקים מתחלקים לשני ראשי נזק:
1. ההפסדים והנזקים שנגרמו כתוצאה מאובדן ההשקעה בבית אוריון שאותו נאלצו התובעים לעזוב לטענתם לאור מסכת ההתנכלויות של הנתבעים.
2. נזקים שנגרמו כתוצאה מאי מתן רישיון עסק במגרש דן שאליו יכלו התובעים להעביר את מכלול עסקיהם.
אחריות הנתבעים להפסד ההשקעה של התובעים בסוכנות הרכב בבית-אוריון
ביום 14.7.1994 אושרה הבקשה העקרונית של התובעים לניהול עסק למכירת רכב חדש בבית אוריון, על פי התנאים המופיעים בבקשה (נספח לג' לתצהירו של מר שפילמן).
רישיון לניהול עסק למכירת רכב חדש בבית אוריון ניתן לתובעים בדצמבר 1995 ועד ליום 31.12.1996 (נספח נט' לתצהירו של מר שפילמן). התובעים החלו לנהל את הסוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון לאחר שנדחו בקשותיהם לקבלת רישיון לניהול עסקיהם האחרים במגרשים באזור וזאת מתוך תקווה, כי יימצא מגרש אחר אשר יוכל לשמש את שאר עסקיהם של התובעים (פרוטוקול עמ' 152 ש' 11-20). התובעים היו מודעים לכך, כי בלי שירותי המוסך ומערך סוכנות לביצוע עסקאות trade in בצמוד לסוכנות למכירת רכב חדש, לסוכנות בבית אוריון לא הייתה זכות קיום עצמאית (פרוטוקול עמ' 152 ש' 7-8). תקוותם של התובעים, כי יימצא מגרש באזור בו יוכלו לנהל את שאר עסקיהם נכזבה והם נאלצו לעזוב את בית אוריון ולהפסיד את השקעתם בסוכנות למכירת רכב חדש במקום.
יודגש, כי עוד בטרם החלו התובעים להקים את הסוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון, כבר ידעו על סירוב הנתבעת ליתן להם רישיון לניהול כלל עסקיהם במגרש, דן סירוב אשר ניתן כאמור עוד ביום 5.6.1994. עוד יש לציין, כי במגרשים הנפלד ותנובה סירוב הנתבעת ליתן לתובעים רישיון ניתן ביום 14.7.1994, היום בו ניתן האישור העקרוני לניהול הסוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון, ובמגרשים אלה ממילא לא ביקשו התובעים לנהל את עסקי המוסך.
לאור דברים אלה, טענת התובעים בגין אחריות הנתבעים לנזקים אשר נגרמו להם כתוצאה מהפסד ההשקעה בבית אוריון אין לה בסיס. התובעים, ידעו, שעה שהחלו לנהל את הסוכנות למכירת רכב חדש בבית אוריון, כי אין להם אלטרנטיבה למגרש לצורך ניהול עסקי המוסך התומכים בסוכנות הרכב. התובעים בחרו בכל זאת להשקיע בסוכנות רכב חדש מתוך תקווה שיימצא מגרש מתאים לניהול שאר עסקיהם.
לא מצאתי כי קיים קשר סיבתי של ממש בין עזיבתם של התובעים את בית אוריון ובין התנהלות הנתבעת, שהרי תוצאת התנהלות זו כבר הייתה ידועה לתובעים שעה שקבלו ההחלטה באשר לבית אוריון.
אחריות הנתבעים להפסדי התובעים כתוצאה מאי קבלת הרישיון במגרש דן ואפליית התובעים בעניין קבלת הרישיון


חובתה של רשות ציבורית לנהוג בשוויון לא יכולה שתהא שנויה במחלוקת. שורה ארוכה של פסקי דין עיגנו מעמדו של עקרון השוויון, וכך אמר בית המשפט העליון:
"עקרון מן הראשונים במלכות - משכמו ומעלה גבוה מכל שאר העקרונות- הוא עקרון השוויון".
בג"צ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד נב (3) 630, 650.

על משמעותה הקשה של פגיעה בשוויון נאמר:
"ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותסכול. היא פוגמת בתחושת השייכות ובמוטיבציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה אינה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה הפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת".
בג"צ 104/87 נבו נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח'
, פ"ד מד(4) 749, 760.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז):
"הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה. השוויון שומר על השלטון מפני השרירות. אכן, אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".
בג"צ 953/87 פורז נ' ראש עירית ת"א-יפו, פ"ד מב(2) 309, 333.


בנוסף לעקרון השוויון, לפרט הבא במגע עם הרשויות שמורה הזכות לקבל מן הרשות יחס הוגן וכדברי הנשיא ברק (כתוארו דאז):
"כאשר פרט פלוני בא במגע עם רשות מנהלית ועובדיה בעניין הנוגע לו הוא זכאי ליחס ענייני והוגן. "
בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט(5) 193 (פסקה 19) (להלן: "פרשת אבנעל").


אכן, הרשות הציבורית, אינה יכולה לאכוף את כל החוקים באופן שווה על כלל האוכלוסייה שכן שיקולים כגון שיקולי תקציב ושיקולי מדיניות, משפיעים על האכיפה. יחד עם זאת, שומה על הרשות להפעיל שיקול דעת באכיפת החוק על פי המטרות אשר היא קובעת לעצמה ועל פי התקציבים העומדים לרשותה.
לעניין זה יפים דבריו של השופט זמיר דלהלן:
"אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. "
בבג"צ 6396/96 סימונה זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע פ"ד נג (3) 289, 304-305 (להלן: "פרשת זקין"),


בעניין חובתה של הרשות לנהוג בהגינות, בסבירות ובתום לב ולהימנע משיקולים זרים ומשרירות אמר השופט זמיר בפרשת זקין, עמ' 305:
"אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית... אפשר שאכיפה חלקית תהיה אכיפה בררנית ובשל כך גם תהיה אכיפה פסולה. מהי אכיפה כזאת? אפשר להגדיר אכיפה בררנית בדרכים שונות לצרכים שונים... ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא"
(ההדגשות הוספו- מ.א.)

הנשיא ברק (כתוארו דאז) חזר על דברים אלה בפרשת אבנעל (פסקה 11) כשאמר:
"תהא זו הפליה אם ננקטת אכיפה שונה מתוך שרירות או מתוך מטרה פסולה."


בעניין נטל ההוכחה בכל הקשור לטענות בדבר אכיפה בררנית קבע בית המשפט העליון בפרשת זקין (עמ' 308), כי:
"טענה של אכיפה בררנית היא טענה של פגיעה בשוויון. כל רשות מינהלית חייבת לנהוג בשוויון... מכאן, כפי שמקובל לגבי טענה של פגיעה בשוויון, אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם הרשות אינה מרימה נטל זה, עשוי בית-המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בשוויון, לפי נסיבות המקרה. "

אכיפה בררנית כשלעצמה אינה מהווה עילת תביעה אלא אם ניתן להצביע על עילה מעילות התביעה בנזיקין המופיעות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה").
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעים סירבו לתת לתובעים רישיון לניהול עסקיהם במגרש דן.
על סירובה של הנתבעת ניתן ללמוד, ממכתב אשר נשלח לתובעים מטעם יועמ"ש הנתבעת (נספח ב'1 לתצהירו של מר ברוך גורודיש) ביום 11.8.1994. במכתב זה מנמקת הנתבעת את סירובה ליתן לתובעים רישיון לניהול עסקם במגרש דן וזו לשון המכתב:
"1. ...
2. רשות הרישוי לא תרשה עסוק בעסק של מוסך, לפי פריט 117 לצו רישוי עסקים. במקום המוכר כ"מוסך דן". זאת, מאחר שרשות הרישוי סבורה כי קיונו (צ.ל.: "קיומו") של עסק כזה, במקום זה, תפגע באיכות הנאותה של הסביבה ותגרום מפגעים ומטרדים.
3. יצויין, כי המקום נמצא ממש בכניסה למרינה, שהינה אתר תיירות יוקרתי, ובקרבה לאיזור מגורים. אכן, בעבר נוהל במקום מוסך שהווה מטרד לאזור המגורים"
(ההדגשות שלי- מ.א.)


פריט 117 לצו רישוי עסקים מגדיר מוסך:
"מוסך- מקום לתיקון, שיפוץ, רחיצה או טיפול אחר בכלי רכב, בציוד או באביזרים המורכבים עליו או המותקנים בו, לרבות תיקון תקרים, חשמלאות, פחחות, צבעות, רפדות וזגגות כלי רכב."

לכאורה, סירובה של הנתבעת ליתן לתובעים רישיון לניהול עסקים שונים העונים להגדרת מוסך בצו רישוי עסקים, במועד הסירוב, היה בסמכות. אף התובעים עצמם מסכימים, כי סירוב הנתבעת ליתן להם רישיון עסק היה כדין, עובר לאותו מועד (סעיף 194-195 לסיכומי התובעים).
בסמוך לסירוב הנתבעים להעניק לתובעים רישיון לניהול עסקיהם במגרש דן החלו ששון ושוכרי המשנה לנהל עסקים הדומים במהותם לעסקי התובעים במגרש דן וזאת מבלי שניתן להם רישיון לכך.
הנתבעים פעלו כנגד ששון והגישו נגדו כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה בגין הפעלת העסקים במגרש דן ללא רישיון (ת.פ. 155/95). ששון הורשע על פי הודאתו (נספחים ח'1-ח'3 לתצהיר גורודיש). עוד הגישו הנתבעים כתבי אישום כנגד שוכרי המשנה בגין הפעלת העסקים במגרש דן ללא רישיון ואף הם הורשעו בדין. בית המשפט אף הוציא, במסגרת גזר הדין, צווי סגירה לעסקיהם של ששון ושל שוכרי המשנה במגרש דן בתוך 12 חודשים (מכתבו של עו"ד בונה לנתבע- נספח ט' לתצהיר גורודיש).
לאחר שהסתיים ההליך הפלילי בו הורשעו כאמור ששון ושוכרי המשנה והוצאו צווי סגירה לעסקיהם, החליטו הנתבעים ליתן לבעלי העסקים במגרש דן רישיון לניהול עסקיהם וזאת מבלי שהיה שינוי כלשהו בנסיבות.
הנתבע הצהיר, כי מתן הרישיונות לששון ולשוכרי המשנה נבע מחמלה של הנתבעת כלפי שוכרי המשנה ובדיעבד מדובר בטעות (פרוטוקול עמ' 637 ש' 22- עמ' 638 ש'11).
מר גורודיש, מנהל מחלקת רישוי עסקים אצל הנתבעת באותה עת הצהיר, כי הנתבעת נאלצה להיכנע לששון ושוכרי המשנה אשר קבעו עובדות בשטח (סעיף 6.5 לתצהירו של גורודיש). עוד הצהיר מר גורודיש, כי הנתבעת לא רצתה לגרום לשוכרי המשנה עוול שכן שוכרי המשנה טענו, כי ששון הבטיח להם שיקבלו רישיונות עסק ועל כן העניקה להם הנתבעת רישיונות עסק. עוד הוסיף, כי ניתן רישיון עסק גם לששון, על מנת שלא להפלותו אל מול שוכרי המשנה (סעיף 7.10 לתצהירו של גורודיש).
מדובר במקרה אשר אחריתו מעידה על תחילתו. הנתבעת נתנה רישיון לששון ולשוכרי המשנה, אשר נהגו כפורעי חוק במגרש דן ועל אף שהיו בידיה צווי פינוי , לפינוי עסקיהם של ששון ושוכרי המשנה. לא ברור מדוע נתנה הנתבעת גושפנקא חוקית לניהול העסקים במגרש דן בדמות רישיון עסק לששון ושוכרי המשנה אשר הפרו את החוק. טענת החמלה והרחמים שחשה הנתבעת כלפי ששון ושוכרי המשנה תמוהה בלשון המעטה. הסבר הרשות למתן רישיונות העסק, על אף שהיו בידה צווי פינוי, אינו יכול לשמש הסבר מניח את הדעת להתנהלותה המפלה. התנהלות הרשות לא רק שמחזקת היא את ידי פורעי חוק בכל הקשור להפעלת עסקים בלא רישיון, הרי שהיא מעידה כי אף שסירובה ליתן רישיון לתובעים במועד הסירוב נחזית כסבירה , לא כך הוא משעה שבסופו של דבר הוענק רישיון עסק באותו מקום לעסק או עסקים זהים.
אין מחלוקת כי אין שוני של ממש אם בכלל בין עסקי ששון ושוכרי המשנה ובין העסקים שהיה בדעת התובעים לנהל במגרש. הנתבעים היו מודעים לסוג העסקים של התובעים (נספחים יז', יח' לתצהירו של מר שפילמן) ולסוג העסקים אשר ניהלו ששון ושוכרי המשנה במגרש דן (נספחים ח'1, ט', יא' לתצהירו של ברוך גורודיש).
לא יכולה להיות מחלוקת בעניין חוסר השוויון בו נהגה הנתבעת בעניין הענקת רישיונות לניהול העסקים במגרש דן. במצב דברים זה נטל ההוכחה להראות, כי האפליה נעשתה מטעמים עניינים מונח לפתחה של הנתבעת. תוצאת התנהלותה של הנתבעת המסרבת ליתן רישיון עסק למי שפונה מבעוד מועד תוך כיבוד החוק מחד, והענקת רישיון עסק , לעסק דומה או זהה, למי שנוטל את החוק לידיו, אשר עומדים כנגדו צווי פינוי תקפים לאחר שהורשע בדין, מאידך-תוצאה זו אין להסכין לה אלא אם הייתה הרשות נותנת טעם של ממש לאכיפה בררנית זו. טעם של ממש היה כמובן הופך את האכיפה, לבררנית בצדק למשל בשל שינוי נסיבות, שוני בטיב העסק וכיוצא בזה.
כאמור הסבריה של הנתבעת בעניין הסיבות אשר הביאו אותה ליתן לששון ולשוכרי המשנה רישיון אינם מהווים טעם ענייני לאפליה שנקטה הנתבעת. הכיצד יכולה רשות ציבורית לחסות מאחורי טענת הסתמכות לכאורה של אותם שוכרי משנה, בגין הבטחה של גורם פרטי, מפר חוק? שהרי אין לשער כי המדובר בהסתמכות על הבטחה של גורם כזה או אחר אצל הנתבעת. מידת הרחמים שנהגו הנתבעים בשוכרי המשנה ובששון, בכל הכבוד, לא הייתה במקומה על רקע פנייתם המוקדמת של התובעים לקבלת רישיון זהה. על כן התנהלותה של הנתבעת מהווה אכיפה בררנית פסולה כפי שהגדיר זאת בית המשפט העליון בפרשת זקין.
התובעים ציינו מספר רב של עוולות מבלי לפרטן. אולם העוולה היחידה אשר יכולה לעמוד לתובעים בכל הקשור לאכיפה, המצריכה בחינה, היא עוולת הרשלנות.
האם האכיפה הבררנית של הנתבעת מהווה התנהלות רשלנית המטילה אחריות על הנתבעת לנזקי התובעים?


פעולה בלתי סבירה של הרשות יכולה להוות פעולה רשלנית, אשר הרשות תחוב עליה על פי דיני הנזיקין, ובלשונו של הנשיא ברק בפרשת אבנעל (פסקה 17):
"פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במשפט הפרטי. לעיתים אלה שני צדדיו של אותו מטבע... בגין הפרת הדין המנהלי יחולו התרופות המנהליות. בגין הפרת חובת הזהירות בנזיקין יחולו התרופות האזרחיות..."


כאשר בוחנים האם מתקיימת עוולת הרשלנות ישנן 3 שאלות אשר יש לבחון וכפי שניסח זאת השופט ברק (כתוארו דאז):
"בקביעת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות שבנזיקין מתעוררות שלוש שאלות האחת, האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק? ... השאלה השנייה, המתעוררת בכל תביעת נזיקין, היא, אם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, דהיינו: האם הוא סטה מסטנדארט הזהירות המוטל עליו? השאלה השלישית היא, האם הפרת החובה היא שגרמה נזק?"
ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז (1) 113, 122


חובת הזהירות נחלקת לשני חלקים:
1. חובת הזהירות המושגית- היא מבחן הצפיות. בעניין חובת הזהירות המושגית של הרשות אל מול האזרח קבע השופט ברק (כתוארו דאז):
"הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטוני צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלני בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם"
ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, 766.

בעניין אשר נדון לאחרונה בבית המשפט העליון נקבע, כי:
"חזקה על רשות מנהלית כי היא צופה ששימוש לקוי בסמכות המוקנית לה על-פי דין יגרום לנזק מן הסוג הנגרם בדרך כלל עקב שימוש לקוי כזה. "
ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (טרם פורסם- 19.3.2007)

בעניין חובת הזהירות של הרשות אמר כב' הנשיא שמגר, כי שעה שלרשות שליטה על מהלך העניין ואין תפקידה מתמצה בפיקוח גרידא, קל יותר להכיר ב"קירבה" בין הצדדים, קרבה המקימה חובת זהירות של הרשות (ראו: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי פ"ד מח (3) 45, 69).
במקרה שבפני
, הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות ששימוש בסמכותה לסרב ליתן לתובעים רישיון, או לחילופין, אי שימוש בסמכותה ליתן לתובעים רישיון עשוי לגרום נזק למבקש הרישיון.


2. חובת זהירות קונקרטית- במסגרת מבחן זה, בוחן בית המשפט האם המזיק צפה הלכה למעשה או אם יכול היה לצפות, כי התנהלותו תגרום נזק לנפגע.
בענייננו הרשות יכולה הייתה, לכל הפחות, לצפות כי לתובעים ייגרם נזק באם לא יינתן להם הרישיון שכן המדובר היה בעסקים בעלי היקף גדול אשר הנתבעים ידעו שמנוהלים מזה שנים באזור התעשייה בהרצליה שכן הנתבעים הנפיקו לתובעים רישיון לניהול עסקיהם במגרש אדרת במשך מספר שנים. הנתבעים גם היו ערים לבקשות השונות, שסורבו, בניסיון לאתר בתחומי הרצליה, מגרש מתאים להפעלת עסקי התובעים.
האם בסירובם ליתן לתובעים רישיון הפרו הנתבעים את חובת הזהירות כלפי התובעים?
"13. כל אדם זכאי לכך כי ההחלטה בעניינו תתקבל מתוך יחס של שוויון כלפיו. החלטה מפלה היא החלטה פסולה... מן הראוי הוא להבחין, לעניין זה, בין שלושה מצבים עקרוניים שבהם פלוני טוען להפליה. במצב הראשון, לפלוני ולאחרים שכמותו אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי - ללא היזקקות לשיקול-דעת הרשות השלטונית - בדין. הרשות השלטונית מכירה באינטרסים של האחרים, אך בדרך מפלה שוללת זאת מפלוני.
במצב השני, לפלוני ולאחרים שכמותו אין אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי בהוראת הדין, ואף לא ניתנה הסמכה לרשות השלטונית להעניק אינטרס זה על-פי שיקול-דעתה, לא לפלוני ולא לאחרים שכמותו. חרף זאת, מעניקה הרשות השלטונית את האינטרס לאחרים ובדרך מפלה אינה מעניקה אותו לפלוני.
במצב השלישי, לפלוני ולאחרים שכמותו אין אינטרס המוגן באופן אובייקטיבי בדין. עם זאת, הדין הסמיך את הרשות השלטונית, על-פי שיקול-דעתה, להעניק אינטרס זה לפלוני ולאחרים. הרשות השלטונית עושה שימוש בשיקול-דעתה, מעניקה את האינטרס לאחרים אך בדרך מפלה שוללת זאת מפלוני."
(בג"צ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר פ"ד מו(1) 191, 202 (להלן: "פרשת חוקה לישראל")).

בענייננו מדובר במקרה העונה להגדרת המצב השלישי ועל כך אמר בית המשפט העליון בפרשת חוקה לישראל (עמ' 205):


"19. מצב הדברים השלישי בו קיימת הפליה הוא זה: החוק אינו מעניק לפלוני ולאחרים זכות. עם זאת, החוק מעניק לרשות המוסמכת שיקול-דעת להעניק את הזכות האמורה על-פי שיקול דעתה. שיקול-דעת זה יוצר מיתחם של אפשרויות סבירות. במסגרתן של אלה קובעת הרשות השלטונית מדיניות, לפיה היא מעניקה טובת הנאה לאחרים ונמנעת מלהעניק טובת הנאה זו, מטעמים מפלים, לפלוני. מה כוחה של ההפליה הפסולה במצב דברים זה? התשובה מתבקשת מאליה: פלוני זכאי ליחס שוויוני מטעם הרשות השלטונית."

מקרה זה עונה על הגדרות המצב השלישי, כפי שתואר לעיל בפרשת חוקה לישראל. בענייננו, אין הנתבעת יכולה לתקן את האפליה על ידי מתן רישיון עסק גם לתובעים. הנזק לתובעים, ככל שישנו כזה, כבר נגרם. התובעים העתיקו את מיקום עסקיהם, חלוף הזמן וסמיכות עסק דומה הם רק מקצת הסיבות המונעות עשות כן.
ויודגש, הנתבעים לא טענו לכל שינוי בנסיבות אשר גרמו להם ליתן לששון ולשוכרי המשנה רישיונות לניהול עסק. טענתם היחידה אשר יש לה קשר למתן הרישיון נוגעת לויה ארקדיה אשר פונה לרחוב המוביל למרינה וחזותה מכובדת, טענה אשר נראית תמוהה בעיניי שעה שבקשת התובעים התייחסה גם לניהול סוכנות למכירת רכב חדש, סוכנות אשר מבחינת חזותה הייתה משרתת את אותה המטרה אשר משרתת ויה ארקדיה.
האכיפה הבררנית של הנתבעים בכל הקשור למתן רישיונות לניהול עסקים במגרש דן, כפי שפורט לעיל, מהווה סטייה מסטנדרט ההתנהגות התקין המוטל על הרשות שעה שהיא מפעילה את סמכותה. סירוב הנתבעים למתן רישיון עסק לתובעים, על רקע מתן רישיון עסק זהה , באותו מקום, בסמוך לכך, על אף שנחזה כסירוב ענייני, הרי שכאמור מכלול התנהלות זו באה בגדר עוולת הרשלנות. אותם שיקולים שמנעו הענקת הרישיון לתובעים, בשל סמיכות הזמנים וזהות הנסיבות, היו צריכים שימנעו הענקת רישיונות עסק לששון ולשוכרי המשנה ולחילופין אם, אותם שיקולים שאיפשרו הענקת הרישיון לששון ולשוכרי המשנה היו צריכים לשמש בסיס בשקילת בקשת התובעים לרישיון. העובדה כי לנתבעים לא הוענק רישיון בעוד לאחרונים הוענק, מעידה כי מסכת השיקולים שהופעלה, הופעלה באופן רשלני בניגוד לחובת הזהירות של הרשות תוך שהיא צריכה לצפות כי התנהלות זו עלולה לגרום לנזק.
מן המקובץ עולה, כי הנתבעת חבה בחובת זהירות כלפי התובעים. בהפעלת סמכותה בעניין הענקת רישיונות עסק באופן מפלה ואסור היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.

טענות התובעים בדבר התנכלות הנתבעים
הנתבעים העניקו לתובעים רישיונות עסק במגרש אדרת ובמשך שנים ניהלו התובעים את עסקיהם באין מפריע.
אי הענקת רישיונות לניהול עסק לתובעים במגרש תנובה ובמגרש הנפלד, אין בה בכדי להצביע על התנכלות מכוונת של הנתבעים כלפי התובעים שכן בכל מקום אי הענקת רישיון לניהול עסק הייתה מעוגנת בטענות ברות הצדקה.
כך למשל, במגרש תנובה לאור המטרד שנגרם לתושבים והלכלוך, אשר היה הגורם לפינוי תנובה מהמקום. במגרש הנפלד לאור תוכניות הנתבעים להקים במקום מגדלים למשרדי תעשיית ההיי-טק ובבית אוריון לאור העדר תעודת גמר לבניין (אזכיר, כי בבית אוריון בסופו של דבר לאחר הליכים משפטיים ניתן רישיון עסק).
זאת ועוד, התנהלות הנתבעת בקשר עם מגרש דן עולה כדי עוולה כאמור, בלא צורך בסיוע באשר להתנכלות קודמת לכאורה , שלא הוכחה ככזו, בקשר עם מגרשים אחרים. אף סירוב הנתבעים להעניק רישיון עסק בקשר עם מגרש דן, אינו עולה כדי התנכלות מכוונת.
עניין דרישת הריצוף על פני האספלט בבית אוריון לעומת העדר דרישה דומה במגרש דן מאת ששון ושוכרי המשנה, יש בו למצער לסייע בהתנהלות הסלקטיבית שנקטו הנתבעים, אולם אין בו כדי לבססה.

אחריותו האישית של הנתבע
התובעים טוענים, כי הנתבע אחראי באופן אישי לנזקים אשר נגרמו להם. לטענתם הנתבע היה מקבל ההחלטות בכל הקשור לענייני הרישוי והוא חב בנזקיהם באופן אישי בגין העילות אשר בהן חבה הנתבעת.


סעיף 7א(א) לפקודה קובע:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור."

יחד עם זאת "חסינות עובד ציבור מכוח סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] אינה משתרעת על "רשלנות". " ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי פ"ד מח (3) 45, 70.
עוד בעניין אי תחולת החסינות שבסעיף 7א(א) לפקודה ראו: ע"א 324/82 עיריית בני-ברק נ' ברוך רוטברד פ"ד מה (4) 102, ע"א 211/82 לאה ננס נ' דר סוזי פלורו פ"ד מ (1) 210, ע"א 337/81 שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל פ"ד לח (3) 337.
הנתבע העיד, כי הוא התווה את מדיניות הנתבעת בנוגע לרישוי עסקים (פרוטוקול עמ' 600 ש' 21-23).
עוד העיד הנתבע, כי הוא התווה את המדיניות גם בעניין מגרשים שונים באזור התעשיה בתחום שיפוטה של הנתבעת וזאת מתוך מטרה לשפר את פני העיר ובהתאם לצרכים המשתנים (פרוטוקול עמ' 606 ש' 12- עמ' 607 ש'7).
בעניין הדיון בבקשות השונות לקבלת רישיונות לניהול עסקים בתחום שיפוטה של הנתבעת העיד הנתבע, כי בקשות שונות לקבלת רישיונות לניהול עסקים היו נידונות בועדה בנוכחותו, בנוכחות מנהל מחלקת רישוי עסקים ובנוכחות מהנדס העיר. ככל שהיתה מחלוקת בין חברי הועדה בסופו של הדיון הנתבעת הוא שהיה מכריע במחלוקת (פרוטוקול עמ' 612 ש' 6- עמ' 613 ש' 1) ובלשונו של הנתבע:
"ש: ויותר לגופו של עניין, עניינית איך זה היה מתנהל לגבי הבקשות עצמן?
ת: אותו דבר מה שאמרתי, היו מעלים את הבקשות והיינו מחליטים או כן או לא.
…..
ש: ואם הייתה מחלוקת בין חברי הועדה?
ת: קובע ראש העיר."

כשנשאל הנתבע לעניין הסיבה בגינה לא ניתן לתובעים רישיון עסק במגרש דן העיד:
"…דן, עכשיו אני עובר לדן כי רצית את דן, דן נמצא בכביש היחיד המוביל היום למרינה, כבר אז ידענו שאנחנו נמצאים בבניית מרינה ומוסך דן הוא מטרד שלא טוב ולא ראוי ולא צריך לתת בו עסקים, במיוחד לא עסקי רכב…
ת: וכל מה שקשור לעניין הזה אני ביקשתי למנוע את זה כי זה היה מטרד, גם בעצם היותו כביש ראשי למרינה שהלכה ונבנתה וגם כי היה שם אזור מגורים ואנשי או תושבי האזור באו בתלונות על מוסך דן, למרות שמוסך דן נבנה עוד לפני שהם בנו את מגוריהם שם, אבל אמרתי שהעיר היא דינמית וצריך היה לדאוג לאיכות הסביבה ולאיכות החיים שלה"
(פרוטוקול עמ' 616 ש' 25- עמ' 617 ש' 11)

כשנשאל לעניין מתן רישיון עסק לששון ולשוכרי המשנה העיד:
"ת: אני מניח ששון עובדיה הפעיל שם עסקים ללא רישיון, הגישו נגדו תביעות, כשהתחילו לבדוק אחת אחת, אז היו שם אנשים שלא ידעו בדיוק על מה מדובר וקיבלו מה שנקרא חמלה, נתנו להם לעשות את העסק, אם אתה שואל אותי בדיעבד, זו הייתה טעות.
…
ש: ולששון עובדיה עצמו?
ת: אם זה היה תלוי בי, לא הייתי נותן לו רישיון.
ש: אבל נתנו לו.
ת: אם נתנו לו, עשו טעות.
…
ש: אתה אמרת שאתה יושב בכל הישיבות, לא, או שאני טועה?
ת: זה כנראה היה בתקופה שבה אני התעייפתי משאלות כמו שלך, אחרי 15 או 14 שנה ראש עיר, התעייפתי וכבר לא נכנסתי לפרטים…"
(פרוטוקול עמ' 637 ש' 22- עמ' 638 ש' 15)
מן המקובץ עולה, כי הנתבע היה שותף אקטיבי ולעיתים המכריע בכל הקשור למתן או אי מתן רישיונות לעסקים בתחום שיפוטה של הנתבעת וכך היה גם בעניינם של התובעים.
עוד עולה, כי הנתבע היה שותף להחלטה שלא להעניק לתובעים רישיון עסק במגרש דן בהתאם למדיניות אותה הוא בעצמו התווה.
בנוסף, הנתבע היה שותף להחלטה להעניק רישיונות לששון ולשוכרי המשנה. טענתו של הנתבע, כי התעייף ולא היה לו כוח להיכנס לפרטים הינה תמוהה בעיקר לאור האופן בו מצטייר הנתבע כאדם אשר יודע מה המטרה אליה הוא מעוניין להגיע, מתווה מדיניות בהתאם ודואג לאכיפת המדיניות. "התעייפות" הנתבע ואי שימת לב לפרטים שעה שהמדובר במתן רישיון לעסקים הנוגדים את המדיניות שהתווה ואת איכות חיי התושבים באזור הינה תמוהה ואינה מסתברת בעיניי.
יסודות עוולת הרשלנות נותחו לעיל והם מתקיימים גם בכל הקשור להתנהלות הנתבע מכוח תפקידו ומעורבותו הקונקרטית בסירוב ליתן לתובעים רישיון עסק במגרש דן ובהענקת רישיונות לניהול עסקים הדומים במהותם לששון ולשוכרי המשנה.
במצב דברים זה התנהלותו של הנתבע עולה כדי רשלנות והוא אחראי לנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מאי מתן רישיון עסק, ככל שנגרמו כאלה, כשם שאחראית הנתבעת והחסינות מכוח סעיף 7א(א) לא חלה.
סוף דבר
אני מוצא את הנתבעים אחראים לנזקם של הנתבעים, ככל שאילו יוכחו, בשל סירובה ליתן לתובעים רישיון לניהול עסק במגרש דן.
התיק נקבע לתזכורת ולדיון שלא להוכחות בנוכחות בעלי הדין או המוסמך מטעמם ליום 17.9.2007 שעה 14:00.
באשר לפסיקת הוצאות, זו תיעשה עם מתן

פסק דין
סופי.
ניתן היום י"ב בסיון, תשס"ז (29 במאי 2007) שלא במעמד הצדדים
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים

מגן אלטוביה
, שופט
002906/98א 052 אלטוביה מגן








א בית משפט מחוזי 2906/98 י. שפילמן שירותי רכב (1989) בע"מ ואח' נ' עיריית הרצליה,אלי לנדאו (פורסם ב-ֽ 29/05/2007)