פסקי דין על ידידיה בארי | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על אמירה כוכבא-שבתי | פסקי דין על סג"ן | פסקי דין על ראש מדור תביעות אגף החקירות | פסקי דין על המטה הארצי של משטרת ישראל | פסקי דין על דורית בייניש | פסקי דין על פרקליטת המדינה | פסקי דין על ד"ר מתתיהו פלד |

506/89 בג"צ     11/03/1990




בג"צ 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ' אמירה כוכבא-שבתי, סג"ן, ראש מדור תביעות אגף החקירות, המטה הארצי של משטרת ישראל, דורית בייניש, פרקליטת המדינה, ד"ר מתתיהו פלד




(פד"י מד(1) 604)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 506/89
השופטים: כבוד הנשיא מ' שמגר
,
כבוד השופט א' ברק
,
כבוד השופט ש' אלוני

העותר: ידידיה בארי
, עו"ד
נ ג ד
המשיבים: 1. אמירה כוכבא-שבתי
, סג"ן
, ראש מדור תביעות אגף החקירות
, המטה הארצי של משטרת ישראל

2. דורית בייניש
, פרקליטת המדינה

ע"י ב"כ עו"ד נ' ארד

, מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה
3. ד"ר מתתיהו פלד

ע"י ב"כ עו"ד א' זכרוני

התנגדות לצו על תנאי מיום 20.9.89.

פסק דין
הנשיא מ' שמגר
: 1. עתירה זו עניינה החלטת פרקליט המדינה לדחות ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, שהופנה נגד החלטתה של משטרת ישראל
שלא להעמיד לדין את המשיב השלישי בשל ביצוע עבירה על סעיף 255 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

2. העובדות אשר שימשו יסוד לעתירה פורטו בעיקרן בסעיף 1 לצו על תנאי, שיצא מלפני בית משפט זה ביום 20.9.89. כאמור שם, השמיע המשיב השלישי, לפי הטענה, ביום 18.10.88, ברחבת החזית של בית המשפט העליון, בעקבות החלטתו של בית משפט זה בע"ב 2/88 (פ"ד מב (4) 749), את ההערה הבאה:
"זו בושה לבית המשפט העליון שיושבים בו שני שופטים אשר החליטו לפסול רשימה על סמך 7 קטעי עיתונות".
או, לפי גירסה אחרת -
"זה לא מוסיף כבוד לבית המשפט העליון ששניים כאלה יושבים בו".
3. משטרת ישראל החליטה שלא תחקור בעניין, מאחר שלדעתה לא נעברה עבירה. על כך הוגש על ידי העותר ערר לפרקליט המדינה. כפי שעולה מן החומר שלפנינו, הודיעה פרקליטת המדינה
לעותר ביום 7.6.89 כי היא דנה בעררו ובדקה את תלונתו, אך הגיעה לכלל מסקנה, כי על אף חומרת הדברים המיוחסים למשיב השלישי, אין מקום להתערבותה בהחלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה. כדבריה במכתבה האמור:
"ספק אם לחבר הכנסת מיעארי (צ"ל ד"ר מ' פלד - מ' ש') היתה אותה כוונה מיוחדת הנדרשת לשם האשמה בסעיף 255 לחוק העונשין. ובנוסף לכך, יש יסוד להנחה כי החסינות המהותית חלה על אמירת דברים אלו".
פרקליטת המדינה
גם הפנתה במכתבה לדבריו של בית משפט זה בבג"צ 433/87, 494, 548 רכטמן ואח' נ' לשכת עו"ד
בישראל, מחוז ת"א יפו ואח', פ"ד מא (4) 606.

4. אינני רואה צורך להכריע כאן בשאלות המשפטיות המעניינות, היכולות לעלות כאן, והן: האחת, מהי המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה על סעיף 255 הנ"ל; והשנייה, האם חל על העניין שלפנינו סעיף 1 (א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א-1951. בסוגיה השנייה נטייתי היא, כי דברים, אשר אותם משמיע חבר כנסת בעקבות הכרעתו של בית המשפט הדן במישרין בנושא הקשור להשתתפותו של חבר הכנסת האמור בבחירות לכנסת הממשמשות ובאות, נכנסים לגדר האמור בסעיף 1 (א) לחוק הנ"ל. לאור מסקנתי, כפי שתובא בהמשך הדברים, ניתן להשאיר את שני הנושאים הנ"ל בצריך עיון לעת מצוא.

5. לא הייתי רואה להתערב במקרה דנן בשיקול דעתן של רשויות התביעה הכללית, שהחליטו שלא לקיים הליכים משפטיים.

(א) כפי שהוזכר בע"פ 364/73 זידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, בעמ' 634, מתנגשות, בנסיבות כגון אלה שלפנינו, שתי מטרות - האחת היא זו של ההגנה על המערכת השיפוטית כדי שתהיה מסוגלת לקיים את תפקידה החוקתי והחברתי; השנייה עניינה קיומם של חופש הביטוי והביקורת. המוצא מן הניגוד בין המגמות הסותרות, הנוצר בכגון דא, הוא באיזון הנאות ביניהן, כאשר בית המשפט מודרך על ידי מערכת הנורמות המשמשת לו קו מנחה ומדריך בכגון דא. במלאכת האיזון נבחנות המגמות, על רקע משקלן של הנסיבות הקונקרטית; הכול מתוך רצון שלא לגרוע מחירות הביטוי, אלא אם יש בהבעת הדברים בשל חומרתם משום סיכון קרוב לוודאי לערך הראשון הנ"ל, אשר, כאמור, חובה להגן אף עליו.

החובה לשמור במידה המירבית האפשרית על חופש הביטוי מוליכה למסקנה, שאין, בדרך כלל, למהר בנקיטת צעדים משפטיים בעקבות התבטאות אשר דבק בה פסול משפטי.

(ב) לאור מהותו של העניין, אין לגלות לפנינו מקרה, בו דבק בשיקול דעתן של רשויות התביעה הכללית אחד מן הסממנים שיש בו כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט הזה על ידי מתן הוראה על נקיטת הליכים משפטיים, למרות שהיועץ המשפטי לממשלה או פרקליט המדינה סברו כי יש להימנע מכך (בג"צ 4/64 וגנאר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (1) 29; בג"צ 665/79 וינוגרד נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לד (2) 634; בג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670 נוף נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד לז (4) 326; בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מג (4) 356).
6. על רקע נסיבותיו של מקרה זה ודבריו של המשיב השלישי, אשר עליהם התרעם העותר בצדק, לא למותר לשוב ולשנן דברים, אשר אותם אמרתי בבג"צ 433/87, 494, 548 הנ"ל, בעמ' 610:
"החלטה שיפוטית אינה מחוסנת מפני ביקורת. אולם חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת ליבו של בעל דין לכך, שאת הכרעותיו של בית משפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל הדין ובין אם היא לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך, שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית ותתייחס לתוכנם של דברים ולא תפגע ללא הצדקה ולא צורך בתדמיתם של השופטים. סיכומו של דבר, אין רבותא בכיבודו של שלטון החוק ובקבלת מרותו, כאשר זוכים בהתדיינות ובית המשפט מקבל עמדתך; המבחן לקבלת מרותו של הדין, לגילוי התנהגות סובלנית ולטיפוח יחסי כבוד לערכי המשפט, הוא בעת שדעתו של המבקר איננה מתקבלת. אם הדברים אמורים בכל מתדיין ובכל אדם מן היישוב, הרי כחבר הכנסת על אחת כמה וכמה והדברים מובנים".
7. אשר על כן הייתי דוחה את העתירה.
השופט א' ברק
: מסכים אני לפסק דינו של חברי, הנשיא שמגר. עם זאת ברצוני להעיר מספר הערות.

1. היקף התפרסותה של העבירה הקבועה בסעיף 255 לחוק העונשין אינו נקי מספקות. אחת השאלות הינה, מהי המחשבה הפלילית הנדרשת על פי סעיף זה. הסעיף נזקק לדיבור "בכוונה לפגוע" ו"כדי להחשיד או לבזות". גדר הספקות בהקשר זה הינו, אם דיבור זה משמעותו הרצון להשיג את התוצאה האסורה, או שדי במודעות להסתברות הקרובה לוודאי כי התוצאה האסורה תתרחש. בעיה דומה התעוררה לעניין האחריות הפלילית לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לפיו פירסום לשון הרע "בכוונה לפגוע" מהווה עבירה פלילית (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט (2) 205). נפסק, כי המחשבה הפלילית הנדרשת היא זו של הרצון להשיג את התוצאה האסורה. אם דין דומה יחול גם בענייננו, כי אז המחשבה הפלילית שתידרש הינה זו של הרצון לפגוע במעמדו של השופט או הרצון להחשידו או לבזות את דרכי השפיטה. השופט עציוני כינה זאת ה"זדון והרשעות" (ע"פ 364/73, בעמ' 635). ראה גם פסק דינה של השופטת נתניהו בבג"צ 433/87, 494, 548, בעמ' 611). שאלה היא, אם אכן זהו הפתרון הנכון גם בענייננו. התשובה על שאלה זו אינה פשוטה, וכחברי הנשיא אף אני מבקש להשאירן בצריך עיון.

2. דבריו של חבר הכנסת פלד נאמרו שעה שהיה חבר כנסת. פשיטא, שעומדת לו החסינות "הדיונית", הקבועה בסעיף 4 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם. השאלה הינה, אם עומדת לו גם "החסינות המהותית" הקבועה בסעיף 1 לחוק. כמו חברי הנשיא אף נטייתי שלי הינה לכך, כי החסינות המהותית אכן עומדת לחבר הכנסת, מקום שהוא מותח ביקורת על פסיקתו של בית המשפט - ביקורת הגוררת אחריה אחריות פלילית והקשורה בהחלטה הנוגעת למפלגתו או לסיעתו, וכאשר הביקורת נעשית על ידיו כאיש המפלגה והסיעה ולשם קידום עניינה בכנסת. בטיעונו לפנינו גרס מר בארי, כי החסינות המהותית אינה חלה מקום שהפעולות האסורות נעשו על מנת להיבחר לכנסת החדשה. מבקש אני להשאיר עניין זה בצריך עיון, שכן בעתירה שלפנינו התבטאותו של חבר הכנסת פלד קשורה למצעה של סיעתו-מפלגתו, ועניין זה אינו נוגע אך לכנסת החדשה אלא גם לכנסת היוצאת.

3. הבעיה העיקרית הניצבת לפנינו קשורה בשיקול דעתו של תובע שלא להעמיד לדין בגין העבירה של זילות בית משפט (סעיף 255 לחוק העונשין). נקודת המוצא הידועה הינה, כי תובע אינו חייב להגיש כתב אישום בכל מקרה בו קיימות ראיות לכאורה לדבר ביצוע על עבירה פלילית. הדבר נתון לשיקול דעתו, ורשאי הוא שלא להעמיד לדין אם הוא סבור כי אין במשפט "עניין לציבור" (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]). מהו היקף שיקול הדעת של התובע לעניין ה"אינטרס הציבורי" בענייננו? יודגש, כי עניין לנו במעשים המיוחסים לחבר הכנסת פלד לאחר שהמשפט בעניין סיעתו הסתיים. אין לנו איפוא עניין בעבירה על סעיף 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ואין לנו צורך לבחון את היקף שיקול הדעת של התובע בגין עבירה זו, אשר האינטרסים והערכים הנאבקים בגין תביעה לעניינה (חופש ביטוי וטוהר השיפוט) שונים הם במידת מה מהאינטרסים והערכים הנאבקים על בכורה בענייננו (ראה בג"צ 223/88).

4. השיקול של "עניין לציבור" בענייננו מתפצל למספר שיקולים נוגדים. מחד גיסא, עומד השיקול, כי העבירה שבוצעה קשה היא. היא פוגעת באמון הציבור בבתי המשפט, ובכך פוגעת קשות במשטר הדמוקרטי עצמו. אכן, ביסוד הדמוקרטיה עומדת רשות שופטת, עצמאית ובלתי תלויה, העושה צדק על פי משפט, והנהנית מאמון הציבור. בזכות אמון זה מסוגלת הרשות השופטת לבצע את משימותיה, אשר במרכזן עומדת הכרעת הדין האינדיווידואלית ופיתוח המשפט לשם הגשמת ערכי היסוד של השיטה. אכן, הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה אינו הצורך להגן על השופט כאדם. לשם כך קיימים דיני איסור לשון הרע, אשר השופט היחיד יכול להיזקק להם. הצורך לקיים את אמון הציבור בשפיטה הוא הצורך של כלל המתדיינים ברשות שיפוטית עצמאית ובלתי תלויה והצורך של המשטר הדמוקרטי כולו ברשות שופטת חזקה, אובייקטיבית, השומרת על שלטון החוק, הפורמאלי והמהותי גם יחד. עמדתי על כך בפרשה אחת, בצייני:
"תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, ובלתי תלויה, הוא באמון הציבור. זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי דין. זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. בלא אמון הציבור לא תוכל רשות השופטת לפעול...

....

אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם אחד מנכסיה היקרים ביותר של האומה. ידועה אמרתו של דה-בלזק, כי חוסר אמון בשפיטה הוא תחילת סופה של החברה... הצורך באמון הציבור אין פירושו הצורך בפופולאריות. הצורך להבטיח אמון פירושו הצורך לקיים את תחושות הציבור, כי ההכרעה השיפוטית נעשית באופן הוגן, אובייקטיבי, ניטראלי, ללא נטייה. לא זהותם של הטוענים אלא משקלם של הטיעונים הוא שמכריע את הדין. משמעותה ההכרה, כי השופט אינו צד למאבק המשפטי, וכי לא על כוחו שלו הוא נאבק, אלא על שלטונו של החוק" (בג"צ 732/84, בשג"צ 327/85 צבן נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד מ (4) 141, בעמ' 148).
צורך זה באמון הציבור מטיל, בראש ובראשונה, מעמסה כבדה על השופט עצמו, אם בבית המשפט ואם מחוצה לו. עליו להתנהג כאדם וכשופט באופן שכבוד משרתו יישמר. אכן, שפיטה אינה אך תפקיד. היא גם צורת חיים. מכאן חשיבותם הרבה של כללי האתיקה השיפוטית. ביטוי בלתי זהיר באולם בית המשפט או בפסק הדין או מחוץ לכותלי בית המשפט יש בכוחו לשלול אמון, אשר נרכש במשך שנים. אך צורך זה באמון הציבור מטיל אחריות כבדה גם על הציבור בכלל, ועל אנשי הפוליטיקה והעיתונות בפרט. עליהם להבין, מה רגיש הוא התפקיד השיפוטי. תמיד מצוי צד שהפסיד בדינו ושאינו מרוצה מההחלטה. קלה הדרך להטחת האשמה בשופט עצמו. בעיקר כך במשפטים בעלי משמעות פוליטית, אשר בהם "החלטתו תתקבל על ידי חלק מן הציבור בתשואות ועל ידי חלקו האחר בדחיה גמורה ונרגשת" (מ"מ הנשיא השופט לנדוי בבג"צ 390/79 דויקאת ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד לד (1) 1, בעמ' 4). במשפטים אלה -
"הציבור הרחב לא ישים לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ובית המשפט בתור מוסד עלול להיפגע במעמדו הראוי לו, מעל למחלוקות המפלגות את הציבור. אך מה נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" (שם).
אכן, חובת השופטים היא לשפוט משפט צדק על פי הדין. פגיעה בשופטים היא פגיעה במירקם החיים הדמוקרטי כולו. וזאת יש לזכור: השופט כבול בדרכי תגובתו. אין הוא נוהג להתפלמס עם מבקריו. אין זה מקובל כי יגן על עצמו בפומבי. אין הוא מלמד סניגוריה על עצמו. כלי ביטויו הוא פסק הדין. זהו הסניגור העיקרי שלו. מכאן החומרה הרבה שבביזוי השפיטה כמוסד. העושה כן כורת את הענף המרכזי עליו נשענת הדמוקרטיה שלנו. בעיקר חייבים להבין זאת אותם מבני הציבור, שערכי היסוד של הדמוקרטיה - ובעיקר חופש הביטוי - יקרים להם. הגשמתם של ערכי יסוד, כגון שוויון, חירות, זכויות אדם, אפשרית רק אם קיים משטר דמוקרטי, ומשטר דמוקרטי אפשרי רק אם יש רשות שיפוטית חזקה, אובייקטיבית, בלתי תלויה, ועצמאית, הנהנית מאמון הציבור. מי שבשם חופש הביטוי פוגע במעמד השופטים, עשוי לפגוע בחופש הביטוי עצמו. בלא רשות שופטת השומרת על חופש הביטוי, ספק אם הוא יתקיים. אכן, חופש הביטוי שומר על הרשות השופטת, והרשות השופטת שומרת על חופש הביטוי. בצדק ציין השופט פרנקפורטר (frankfurter) בפרשת 354 pennekamp v. florida 328 u.s. 331 (1946):


"without a free press there can be no free society. freedom of the press however, is not an end in itself but a means to an end of a free society... the independence of the judiciary is no less a means to a free society, and the proper functioning end of an independent judiciary puts the freedom of the press in its proper perspective... the freedom of the press in itself presupposes an independent judiciary through which that freedom may, if necessary, be vindicated. and one of the potent means for assuring judges their independence is a free press".
5. מאידך גיסא, עומד השיקול של חופש הביטוי. חופש זה משתרע על כל ביטוי, לרבות ביטוי שיש בו זילות בית משפט. אכן, "חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא" (בג"צ 806/88 universal city studios inc. נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד מג (2) 22, בעמ' 34). חופש הביטוי הוא החופש של כל צד להליך משפטי, והחופש של איש הציבור ושל העיתונות לבקר החלטה שיפוטית - לאחר שהדיון נסתיים. אכן, שופטים הם בעלי סמכות שלטונית, וככל בעל סמכות, גם הם כפופים לביקורת. בצדק ציין השופט אטקין (lord atkin) בפרשת ambard v. a.-g. of trinidad and tobago [1936] 1 all e.r. 704 (p.c.), at 709., כי:
"המשפט אינו מגדל שן. צריך להניח לו להיות נכון תחת בקורת מתונה אפילו באמצעות תגובות של האדם הפשוט" (בתרגומו של השופט עציוני בע"פ 364/73 הנ"ל, בעמ' 634).


ועל רעיון זה חזר השופט דנינג (lord denning) בפרשת r. v. metropolitan police comr. [1968] 2 all e.r. 319 (c.a.). בהתייחסו לכוחו של בית המשפט להרשיע בגין זילות בית המשפט:
"let me say once that we will never use this jurisdiction as a means to uphold our own dignity. that must rest on surer foundations. nor will we use it to suppress those who speak against us. we do not fear criticism, nor do we resent it. for there is something far more important at stake. it is no less than freedom of speech itself. it is the right of every man, in parliament or out of it, in the press or over the broadcast, to make fair comment, even outspoken comment, on matters of public interest. those who comment can deal faithfully with all that is done in a court of justice. they can say that we are mistaken, and our decisions erroneous, whether they are subject to appeal or not. all we would ask is that those who criticise us will remember that, from the nature of our office, we cannot reply to their criticisms. we cannot enter into public controversy. we must rely on our conduct itself to be its own vindication. exposed as we are to the winds of criticism, nothing which is said by this person or that, nothing which is written by this pen or that, will deter us from doing what we believe is right, nor, i would add, from saying what the occasion requires, provided that it is pertinent to the matter in hand. silence is not an option when things are ill done".
הביקורת הציבורית חשובה היא לרשות השופטת. היא מבטיחה, בסופו של דבר, אמון הציבור בשפיטה (ראה s. shetreet, judges on trial (amsterdam, 1976) 185). השופטים מקבלים ביקורת זו באהבה. מבינים הם, כי במשפט המתנהל לפניהם הכול עומדים לדין: בעלי הדין, הדין והדיין עצמו. יודעים הם, כי ביקורת עליהם, ואף ביקורת קשה, היא חלק "מהאיזונים" הנחוצים בחברה דמוקרטית. ביקורת, מטבעה, אינה מחמיאה. היא נעשית כדין כאשר היא תרבותית ועניינית, וכאשר היא מעוגנת בעובדות. אך הגבול בין המותר לבין האסור הוא לעתים מטושטש. הצורך לשמור על חופש הביטוי בעבר החוקי של הגבול עשוי להצדיק הימנעות מתביעה בשל התבטאות החוצה אותו. החשש מפני התבטאות אסורה עשוי למנוע התבטאות מותרת. הדרך להילחם בביקורת בלתי הוגנת היא בביקורת הוגנת עליה. הדרך להילחם בשקר היא בחשיפת האמת. על כן, רק במקרים חריגים ויוצאי דופן מן הראוי לעשות שימוש בכוח השלטון לתבוע בגין עבירה שבוצעה לאחר שהמשפט הסתיים.

6. שיקולים נוגדים אלה מחייבים איזון פנימי. אכן, המחוקק ערך איזון זה, בקובעו עבירה פלילית שעניינה זילות בית המשפט. בצד האיזון החקיקתי צריך לבוא גם איזון נוסף, הנערך על ידי התביעה הכללית, כחלק משיקול דעתה באשר להגשת אישום פלילי בגין זילות בית משפט. אך טבעי הוא, כי לא תוגש תביעה בכל מקרה בו קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירה של זילות בית המשפט. בדומה, אך טבעי הוא, כי לא תינקט מדיניות, לפיה בשום מקרה אין להגיש תביעה פלילית בגין זילות בית המשפט. איזון ראוי הוא זה המעמיד במרכז שיקול הדעת את ההכרה, כי גם דיבור שיש בו זילות בית משפט הוא דיבור שחופש הביטוי "מכסה" אותו. על כן, צודקת פרקליטת המדינה
בסוברה, כי אין מקום לשימוש בכוח התביעה, אם הפגיעה בערך החברתי של אמון הציבור בבתי המשפט וברשות השופטת אינה "קשה, רצינית וחמורה" (בג"צ 14/86 לאור ואח' נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות ואח', פ"ד מא (1) 421, בעמ' 435), ואינה קיימת "ודאות קרובה" כי אמירת הדברים אכן תביא לאותה פגיעה באמון הציבור ברשות השופטת (בג"צ 73/53, 87 חברת "קול העם" בע"מ, עתון "אל אתיחאד" נ' שר הפנים, פ"ד ז 871). בהעמידי מבחן זה - שעניינו החלטת התובע שלא לתבוע - לנגד עיניי, נחה דעתי, כי ההחלטה של פרקליטת המדינה
שלא לתבוע את חבר הכנסת פלד מקיימת את דרישותיו של המבחן האמור. אמת, המבחן האמור אינו מביא תמיד לפתרון אחד ויחיד, אלא יוצר הוא מיתחם של אפשרויות סבירות. במסגרתו של מבחן זה, כל החלטה סבירה - חוקית היא. כזו היא ההחלטה בענייננו. אכן, העותר עשה שירות חשוב בהפנותו את תשומת הלב של הרשויות השלטוניות להתבטאות אומללה ובהביעו בכך רצון כן להגן על הרשות השופטת מפני פגיעה בה. אך באותה מידה אינני רואה כל אי חוקיות בהחלטתה הנוגדת של פרקליטת המדינה
, אשר בשל שיקולים של חופש הביטוי ביקשה לגלות איפוק מירבי.

מטעמים אלה גם דעתי היא, כי דין העתירה להידחות.
השופט ש' אלוני
: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, י"ד באדר תש"ן (11.3.90).








בג"צ בית המשפט העליון 506/89 ידידיה בארי, עו"ד נ' אמירה כוכבא-שבתי, סג"ן, ראש מדור תביעות אגף החקירות, המטה הארצי של משטרת ישראל, דורית בייניש, פרקליטת המדינה, ד"ר מתתיהו פלד, [ פ"ד: מד 1 604 ] (פורסם ב-ֽ 11/03/1990)