פסקי דין על המשביר הישן (בפירוק) | פסקי דין על עיריית כרמיאל | פסקי דין על עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק החברה

2126/07 בשא     12/06/2007




בשא 2126/07 המשביר הישן בע"מ (בפירוק), עיריית כרמיאל נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק החברה




1


בתי המשפט
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בש"א 002126/07




בפני
:
כב' הנשיא אורי גורן





בעניין:
המשביר הישן בע"מ (בפירוק)
; (להלן – החברה)
(לשעבר המשביר לצרכן ישראל בע"מ)


המערערת:
עיריית כרמיאל

ע"י ב"כ עו"ד אילנה בראף-שניר




נ ג ד


המשיב:
עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק החברה

ע"י ב"כ עו"ד אבנר כהן ועו"ד אלעד עפארי




החלטה

חברה בפירוק ורשות מקומית שבתחומה מחזיקה החברה נכס מקרקעין ניהלו מחוץ להליכי הפירוק הליך משפטי בבית-המשפט לעניינים מינהליים בשאלת הסיווג ההולם של הנכס לצורך כימות חוב ארנונה של החברה שנצבר קודם לכניסתה להליכי חדלות פירעון. עמדתה של החברה נדחתה בגדרי אותו הליך נפרד (ובקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון תלויה ועומדת). כלום רשאי עתה מפרק החברה לדחות תביעת חוב שהגישה בעבר הרשות המקומית בגין אותו חוב ארנונה, בהסתמך על כך שתביעת החוב הוגשה ביסודה באיחור?

שאלה זו מתעוררת לפניי במסגרת ערעור מאוחד על החלטת המשיב בתפקידו כמפרק המשביר הישן בע"מ (בפירוק)
(להלן – החברה) מיום 1.11.06, בה דחה המפרק תביעת חוב שהגישה עיריית כרמיאל
(להלן – המערערת) מפאת האיחור בהגשתה, וכן על החלטה נוספת של המפרק מיום 7.12.06, בה דחה את בקשת המערערת להארכת מועד להגשת תביעת החוב.

העובדות וההליכים הנוגעים לתביעת החוב

1. חברת המשביר הישן בע"מ נקלעה לקשיים שבעטיים ניתן כנגדה ביום 23.10.03 צו פירוק, ולימים מונו המשיב ועורך-דין נוסף כמפרקים קבועים לה, לאחר תקופה שבה כיהנו השניים כמפרקים זמניים (להלן ביחד – המפרק). על-פי החלטת בית-המשפט מיום 22.4.04 נקבע המועד האחרון להגשת תביעות חוב על-ידי נושי החברה ליום 23.4.04, והודעה על כך פורסמה על-ידי המפרק בשני עיתונים יומיים. מאוחר יותר, ועל-פי בקשת המפרק, דחה בית-המשפט את המועד האחרון להגשת תביעות חוב ליום 23.6.04, ולבסוף נדחה גם מועד זה ונקבע ליום 14.10.04 (להלן – המועד האחרון). שתי ההחלטות על הארכת המועד האחרון להגשת תביעות חוב פורסמו אף הן בשני עיתונים יומיים.

2. ביום 19.10.04 – קרי חמישה ימים בלבד לאחר המועד האחרון – שלחה המערערת למפרק תביעת חוב על-סך 186,089 ₪, המתייחסת לחובות ארנונה, ביוב ואגרות שצברה החברה בתקופה שבין 3.11.02 (מועד מתן צו הקפאת הליכים בעניינה) לבין 27.3.03, בגין נכס בעיר כרמיאל המוחזק על-ידה והרשום בספרי המערערת כנכס מס' 40700000 (להלן בהתאמה – תביעת החוב המקורית; ו-הנכס). תזכורות בעניין תביעת החוב המקורית ששלח יועצה המשפטי של המערערת אל המפרק ביום 15.12.04 וביום 24.5.05 נענו על-ידי המפרק (שכיהן אז עדיין כמפרק זמני) במכתבו מיום 1.6.05, בו אישר כי תביעת החוב המקורית נתקבלה במשרדו ביום 24.10.04 וביקש מהמערערת לשלוח לו אסמכתאות בעניין המועד ליצירת החוב הנטען "על מנת שניתן יהיה לדון בתביעת החוב, לסווגה ולכמתה כדין". כן ציין המפרק במכתבו, כי ההכרעה בתביעת החוב של המערערת תתבצע רק לאחר מינוי מפרק קבוע לחברה. הודעה נוספת ברוח זו שלח המפרק למערערת ביום 11.8.05, לאחר שקיבל ממנה "דרישת תשלום חוב – התראה לפני עיקול" בגין החוב הנטען. לא למותר לציין, כי בשני מכתביו של המפרק למערערת, נמנע המפרק מלהתייחס לאיחור בהגשת תביעת החוב המקורית.

3. ביום 10.11.05 – למעלה משנה לאחר הגשת תביעת החוב המקורית – שלחה המערערת למפרק תביעת חוב נוספת על-סך 160,276 ₪, המתייחסת לחובות ארנונה, ביוב ואגרות נוספים בגין אותו הנכס, שנצברו קודם ליום 3.11.02, דהיינו לפני שניתן בעניינה של החברה צו הקפאת הליכים (להלן – תביעת החוב המתוקנת). מתצהיריהם של מנהל הארנונה ומחלקת הגביה אצל המערערת ושל יועצה המשפטי, אשר צורפו כנספחים להודעת הערעור שבכאן, עולה, כי בעקבות בקשת המפרק לקבל לידיו אסמכתאות לעניין החוב הנטען בתביעת החוב המקורית, נערכה אצל המערערת בדיקה של חיובי החברה, ורק בבדיקה זו התברר כי לחברה חוב נוסף המתייחס לתקופה שלפני צו הקפאת ההליכים. הטעם שבעטיו נמנעה המערערת מלכלול חוב זה בתביעת החוב המקורית שהוגשה על-ידה הובהר בתצהירו של מנהל הארנונה ומחלקת הגביה אצלה, מר זאב נאמן, במילים אלה:

"5. המקור לטעותה של המערערת בהגשת תביעת החוב המקורית שלא כללה חובות החברה עד ליום 3.11.02, הינו סברתי המוטעית שנעשתה בתום לב לפיה יש למחוק את חובה זה של החברה עקב הליכי פירוקה. מסיבה זו, לא הופיע בספרי העירייה חובה המלא של החברה".

4. ביום 7.12.05 הודיעה המערערת למפרק על הטעות הגלומה במשלוח תביעת החוב המקורית, והיא הדגישה – ברומזה לתביעת החוב המתוקנת שנשלחה אליו כחודש לפני כן – כי ביום 10.11.05 נשלחה למפרק "הודעת תיקון בצירוף אסמכתאות", כלשונה. כן ציינה המערערת במכתבה הנ"ל למפרק, כי בנסיבות שבהן טרם מונה מפרק קבוע לחברה, וטרם החלה בדיקת תביעות החוב, לא יהיה מקום לדחות את תביעתה המתוקנת רק בשל "טעות הסופר הנ"ל", כהגדרתה, אולם ככל שהמפרק סבור אחרת הוא מתבקש להודיע על כך.

5. המפרק לא השיב לפנייתה הנ"ל של המערערת במשך חודשים ארוכים. תחת זאת, ביום 1.11.06 הוא ראה להכריע בתביעת החוב המתוקנת, ודחה אותה לאור האיחור שבו הוגשה, מבלי שהוא נדרש כלל לתביעת החוב המקורית ולהסבריה של המערערת על-אודות הטעות שעמדה ביסוד הגשתה – טעות שבעטיה, כאמור, הוגשה תביעת החוב המתוקנת באיחור רב. בהחלטתו בדבר דחיית תביעת החוב המתוקנת הדגיש המפרק, כי על-פי ההלכה הפסוקה הגשת תביעות חוב במועד הינה עניין מהותי עקרוני, ולא עניין פרוצדוראלי גרידא. בהתבססו על הוראת סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן – פקודת פשיטת הרגל), החל בהליכי פירוק מכוח סעיף 353 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (להלן – פקודת החברות), הטעים המפרק, כי חריגה ממסגרת הזמנים להגשת תביעות חוב כנגד חברה בפירוק תתאפשר אך ורק במקרים שבהם לא יכול היה הנושה, מטעמים אובייקטיביים שאינם תלויים בו, להגיש את תביעת החוב במועד. בענייננו, כך הוסיף וקבע המפרק, בהיעדר בקשה מנומקת להארכת המועד – דין תביעת החוב להידחות.

6. ביום 28.11.06 פנתה המערערת למפרק בבקשה למתן הארכה הנדרשת להגשת תביעת החוב, ולמתן החלטה בתביעת החוב לגופה. את בקשתה תמכה המערערת בכך שהמידע המלא אודות תביעת החוב היה מצוי ברשות המפרק, מה גם שהמערערת פנתה אליו בעניין מספר פעמים; בכך שלא נוצרו נזקי הסתמכות מצד מי מהמעורבים; בכך שהמערערת טעתה בתום לב באשר לתאריכים שצויינו בתביעת החוב המקורית; ובכך שהמערערת הינה רשות מקומית ומדובר על-כן בכספי ציבור. ביום 7.12.06 דחה המפרק גם את הבקשה להארכת מועד. בהחלטתו התייחס המפרק, לראשונה, לתביעת החוב המקורית שהוגשה בחודש אוקטובר 2004 ולטענת המערערת לפיה תביעת החוב המקורית התייחסה בטעות לתקופה שלאחר מתן צו ההקפאה. יחד עם זאת, הוא חזר על קביעתו (מהחלטתו הקודמת) כי הגשת תביעות חוב במועד הינה עניין מהותי-עקרוני ולא עניין פרוצדוראלי, וכי סטייה מהמועדים הקבועים לכך מותנית בקיומם של טעמים אובייקטיביים שבעטיים נמנע מהנושה מלהגיש את תביעת החוב במועדה. עוד ציין המפרק, כי אף שהכרעה בתביעת החוב כבר נמסרה למערערת ותרופתה היחידה הינה בדרך של הגשת ערעור על אותה החלטה, יש לדחות את הבקשה להארכת מועד גם מהטעם שלבקשה לא צורף תצהיר, כמתחייב מתקנה 76(ג) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985. בשולי החלטתו הוסיף המפרק וציין, כי גם לטענת המערערת עצמה תביעת החוב הוגשה לאחר המועד האחרון. בנסיבות אלה, כך קבע המפרק, הטעמים שעליהם ביססה המערערת את בקשתה אינם מצדיקים כשלעצמם את הארכת המועד, באשר כולם מתייחסים לאירועים שהתרחשו לאחר המועד האחרון. כך במיוחד במקרה דנן, שבו נדחה המועד האחרון פעמיים על-ידי בית-המשפט, והודעות על כך פורסמו בשני עיתונים יומיים נפוצים.

7. כנגד שתי החלטותיו הנ"ל של המפרק – זו הנוגעת לדחיית תביעת החוב המתוקנת וזו הנוגעת לדחייה הבקשה להארכת מועד – מופנה הערעור שבפני
י. במרכז הערעור עומדת טענה עובדתית בלתי שנויה במחלוקת, הנוגעת להליך מקביל שניהלו הצדדים בשאלת סיווגו הנכון של הנכס נשוא תביעת החוב. מפאת חשיבותו של הליך מקביל זה לצורך ההכרעה בערעור דנן, נעמוד עליו בקצרה להלן.

ההליך המקביל בשאלת סיווג הנכס לצורך החיוב בארנונה

8. מהחומר שצורף להודעת הערעור עולה, כי החלטתו של המפרק לדחות את תביעת החוב המתוקנת באה לאחר שניסיונה של החברה לתקוף את סיווג הנכס לעניין חוב הארנונה נשוא תביעת החוב נכשל במסגרת הליך משפטי מקביל שקיימו המערערת והחברה (אם כי בייצוג עורך-דין שאינו נמנה על משרדו של המפרק) מחוץ להליכי הפירוק. ובמה דברים אמורים?

9. מתחוור, כי עוד לפני היקלעותה להליכי חדלות פירעון, ביום 8.4.02 הגישה החברה למנהל הארנונה אצל המערערת השגות על חיובי ארנונה כללית בגין אותו הנכס נשוא תביעות החוב, המתייחסות, בין היתר, לשנות המס 2000-2002. משנדחו השגותיה, הגישה החברה ערר על החלטת מנהל הארנונה בפני
ועדת הערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, ומשנדחה הערר הגישה החברה – לאחר שנכנסה כבר להליכי חדלות פירעון – ערעור מינהלי לבית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (עמ"נ (מחוזי חי') 304/03 המשביר לצרכן ישראל בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' עיריית כרמיאל
), אשר נדון בפני
כב' השופטת וסרקרוג. במסגרת הערעור המינהלי נדונה טענה החברה לפיה יש לסווג את הנכס שבבעלותה בסיווג "חנויות", ולא בסיווג "סופרמרקט ... חנויות כלבו, רשתות שיווק וכיוצא בזה ..." כפי שסווג בפועל (הקובע תעריף ארנונה גבוה יותר).

10. ביום 30.1.06 דחה בית-המשפט לעניינים מינהליים את ערעורה של החברה, וקיבל את עמדת המערערת שבכאן (נספח י' להודעת הערעור; להלן – פסק-הדין). מעיון בפסק-הדין עולה, ראשית, כי לאחר הגשת הערעור דשם ומשניתן כנגד החברה צו פירוק, נתבקשה החברה להציג לתיק בית-המשפט אישור מטעם המפרק להמשיך בהליכים, ואישור זה הוגש בחודש אוגוסט 2004 (פסקה 3 לפסק-הדין). עוד עולה, כי המחלוקת בין החברה (בפירוק) לבין המערערת שבכאן, אשר עמדה בפני
בית-המשפט לעניינים מינהליים, נגעה לשאלת סיווגו הראוי של הנכס ושל המחסנים הנלווים לו לצורך החיוב בארנונה (ראו פסקה 2 לפסק-הדין), אולם לא הושמעה באותו הליך כל טענה הנוגעת לעצם יכולתה של המערערת שבכאן לגבות את החוב, לאחר שתוכרע שאלת סיווגו הנכון של הנכס. מכל מקום, המפרק – המופקד על ענייניה של החברה בפירוק, לרבות ההליכים המשפטיים בהם היא מעורבת – לא השלים כנראה עם תוצאות פסק-הדין, שכן החברה הגישה לבית-המשפט העליון בקשת רשות ערעור מינהלי על פסק-הדין, בה העלתה גם טענות כנגד חוקיות הסיווג הנפרד בקטגוריה של "סופרמרקט" לרשתות שיווק כדוגמתה (בר"ם 1966/06; להלן – בקשת רשות הערעור). במקביל לכך, כאמור, נקט המפרק בצעד נוסף להדיפת טענות המערערת בדבר חוב הארנונה, קרי: דחייתה של תביעת החוב המתוקנת, ולאחר מכן גם דחיית הבקשה להארכת מועד.

טענות המערערת

11. על-יסוד השתלשלות העניינים המתוארת לעיל טוענת המערערת, כי בתוקף תפקידו ידע המפרק על ההליכים המשפטיים המתנהלים בין החברה לבין המערערת וממילא הוא ידע גם על החוב נשוא תביעת החוב המתוקנת, שהוא אותו חוב בגינו התנצחו הצדדים בהליך שהתקיים בפני
בית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה. בנסיבות אלה, דחיית תביעת החוב ודחיית הבקשה להארכת מועד על-ידי המפרק, רק מחמת האיחור שבו הוגשה תביעת החוב, מהוות למעשה הכרעה מצד המפרק במחלוקת שהחברה עצמה מסרה להכרעתן של מספר ערכאות, והנמצאת עתה, ביוזמת המפרק, תלויה ועומדת בבית-המשפט העליון. לטענת המערערת, במצב דברים זה, היה על המפרק לקבל את תביעת החוב ולמצער את הבקשה להארכת מועד, בפרט לאחר שעמדתה של המערערת לעניין סיווג הנכס נשוא החוב (בשנים הרלוונטיות לתביעת החוב המתוקנת) התקבלה בפסק-הדין. כן מדגישה המערערת, כי בקשת רשות הערעור לבית-המשפט העליון הוגשה על-ידי החברה באיחור, לאחר שב"כ החברה ביקשה וקיבלה מאת המערערת את הסכמתה להארכת המועד (כעולה מנספח יד' להודעת הערעור). על-כן, גם מטעמי "הדדיות", כלשון המערערת, היה על המפרק לקבל את בקשתה שלה להארכת מועד.

12. עוד טוענת המערערת, כי תביעת החוב המתוקנת אינה אלא עדכון של תביעת החוב המקורית, ומשכך יש לראותה כאילו הוגשה באותו מועד בו הוגשה תביעת החוב המקורית, קרי: באיחור של חמישה ימים בלבד. איחור כזה, בנסיבות העניין, אינו מצדיק דחייתה של תביעת החוב, הן לאור טעותה הכנה של המערערת בהגשת תביעת החוב המקורית, הן לאור ההליכים המקבילים שניהלה החברה בגין אותו חוב עצמו, והן לאור מעמדה של המערערת כרשות ציבורית והעובדה כי מדובר למעשה בכספי ציבור. לבסוף מדגישה המערערת, כי בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת החוב היתה צריכה להתקבל גם משום שבמתן ארכה כאמור לא היה נגרם כל נזק למי מהנושים. זאת מאחר שעל-פי מכתבו של המפרק מיום 13.12.06 (כחודש לפני הגשת הערעור שבכאן), טרם חולק דיבידנד לנושים בדין קדימה, למעט תשלום לשני נושים על-פי החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (נספח יג' להודעת הערעור). אשר למחדל הנוגע לאי צירוף תצהיר לבקשה להארכת מועד – מחדל אשר שימש את המפרק כטעם לדחיית הבקשה – מציינת המערערת כי מחדל זה נבע מטעות בתום לב ועקב לחץ הזמנים הדחוק, והיא צירפה, כאמור, להודעת הערעור שני תצהירים התומכים בטענותיה.

תגובת המפרק

13. המפרק סומך ידיו על החלטותיו נשוא הערעור, וחוזר למעשה על הנימוקים שפירט באותן החלטות, בעטיים ראה כאמור לדחות הן את תביעת החוב המתוקנת והן את הבקשה להארכת מועד. בהתייחס לתביעת החוב המקורית הוא מטעים, כי זו עסקה אך ורק בהוצאות הקפאת ההליכים ולא בחוב העבר, מה גם שלא צורף לה תצהיר. על-כן, תביעת החוב שאליה יש להתייחס היא תביעת החוב המתוקנת, וזו הוגשה באיחור של למעלה משנה. בטעותו של מנהל מחלקת הגבייה אצל המערערת אין כדי להוות, כך גורס המפרק, משום "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת תביעת חוב זו, והוא הדין לעניין מעמדה של המערערת כרשות ציבורית. לרשות המערערת עמדו משאבים ומנגנון פקידותי ענף, שהיה בכוחם לעמוד על המשמר כמו גם על הפרסומים הרלוונטיים בעיתונות בעניין המועד האחרון. עוד נטען, כי המערערת לא מנתה אף לא נימוק אחד אשר יבהיר מדוע נמנע ממנה להגיש את תביעת החוב המתוקנת במועד, שהרי טעותה הנטענת מתייחסת לתקופה שלאחר המועד האחרון. כמו כן מדגיש המפרק את זכותם וציפייתם של הנושים לסופיות שלב איסוף תביעות החוב – זכות אשר אינה רק זכות דיונית טכנית, אלא זכות מהותית הדומה בטיבה, כך נטען, לזכות הקמה מכוח דיני ההתיישנות.

14. בהתייחסו להליכים הנפרדים שניהלו הצדדים בבית-המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בגין אותו החוב נשוא תביעת החוב המתוקנת, מבהיר המפרק, כי עובדת היות החוב בלתי שנוי במחלוקת, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת תביעה בגינו, שכן לטענתו, סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל (החל כאמור בפירוק) מכוון, בראש ובראשונה, דווקא לחובות שכאלה. על-כן ביקש המפרק בתגובתו לדחות את הערעור שבכאן. לחלופין ביקש המפרק, כי אם יורה בית-המשפט על מתן ארכה למערערת להגשת תביעת החוב, יעשה בית-המשפט שימוש בסמכות המסורה לו בסעיף 354(א)(4) לפקודת החברות, ויקבע כי החוב שיאושר לא ייהנה ממעמד של דין קדימה.

15. על-מנת לעמוד על מלוא התמונה הנוגעת לערוץ המשפטי המקביל שמנהלים הצדדים בשאלת סיווג הנכס מחוץ להליכי הפירוק, הוריתי למפרק ביום 26.3.07 להמציא לעיוני עותק מבקשת רשות הערעור על פסק-הדין שהגישה החברה לבית-המשפט העליון. עותק זה נמסר לבית-המשפט ביום 1.4.07, אליו צורפה גם הודעה קצרה מטעם המפרק. בהודעה זו מודה המפרק כי דחיית טענותיה של המערערת בערעור דנן (ברוח החלטותיו של המפרק) עלולה להוות מעין "הכרעה" בדרך עקיפה במחלוקת שהצדדים ניהלו לגביה הליכים בערכאות אחרות, אלא שהמפרק – כך טוען הוא – "פועל כמצוות המחוקק לפיה תביעת חוב שלא הוגשה במועד תידחה וזאת ללא כל קשר לתוצאות הדחייה או למשמעויות שלה". לצד זאת הבהיר המפרק, כי המערערת ידעה לאורך כל ההליך המקביל כי החברה מצויה בהליכי פירוק, וחרף זאת לא דאגה להגיש את תביעת החוב עד המועד האחרון.

דיון והכרעה

16. נקודת המוצא הנורמטיבית לדיון בתביעה של חובות ארנונה אגב פירוקה של חברה, מצויה בהוראת סעיף 354(א)(3)(א) לפקודת החברות. על-פי הוראה זו, נהנים חובות אלה (ועמם חובות נוספים המפורטים בסעיף 354 הנ"ל) מדין קדימה, דהיינו הם משתלמים לפני החובות לבעלי שעבוד צף ולפני חובות לנושים רגילים של החברה, אך לאחר הנושים המובטחים וכיסוי הוצאות פירוק (ראו גם: צפורה כהן פירוק חברות 604-605, (2000)). במסגרת זו, שומה על בעל החוב הנהנה מדין קדימה להגיש תביעת חוב במועד שנקבע לכך על-פי סעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל, החל כאמור בפירוק מכוח סעיף 353 לפקודת החברות, או עד המועד האחרון שנקבע על-ידי בית-המשפט, כפי שהדבר הוא בענייננו. ודוק: ברגיל, תביעת החוב אינה אמורה להתייחס לתקופה השוטפת שבמהלכה נוהלה החברה במצב של חדלות פירעון, שכן חוב ארנונה המתייחס לתקופת הפירוק הוא בגדר "הוצאות פירוק", המשולמות לפני החובות בדין קדימה (כהן, בעמ' 603; והשוו: ע"א 5957/92 עו"ד יהושע באום נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ, דינים עליון נג 202 (1996) בפסקה 12). הוא הדין, בענייננו, בכל הקשור בתקופת הקפאת ההליכים (ראו סעיף 8 לצו הקפאת ההליכים בעניינה של החברה שניתן ביום 3.11.02; ובהקשר הכללי יותר: ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים – הלכה למעשה 105 (2005)). מנגד, חוב ארנונה המתייחס לתקופה הקודמת לפירוק כמפורט בסעיף 354(א)(3)(א) לפקודת החברות (וממילא גם כזה המתייחס לתקופה הקודמת לצו הקפאת ההליכים), נהנה מדין קדימה, והיה איפוא על המערערת להגיש תביעת חוב בגינו עד למועד האחרון (השוו: כהן, בעמ' 628).

17. בשים לב לאמור, ברי כי המערערת שגתה בכך שכללה בתביעת החוב המקורית שלה חובות שנצברו לאחר צו הקפאת ההליכים – חובות הזוכים ממילא למעמד עדיף בהיותם שקולים ל"הוצאות פירוק" – ולא כללה בה חובות עבר, שאותם יכולה היתה לקבל אך ורק בדרך של הגשת תביעת חוב. טעות זו תוקנה על-ידי המערערת באמצעות משלוח תביעת החוב המתוקנת, אלא שזו האחרונה הוגשה באיחור ניכר, המצדיק לכאורה את דחייתה, וממילא גם את דחיית הבקשה להארכת מועד. עם זאת, וחרף האיחור שבו הוגשה תביעת החוב המתוקנת, לאחר עיון הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה המיוחדות יש לקבל את הערעור.

18. הטעם המרכזי העומד ביסוד מסקנתי זו נעוץ בעובדה שהחברה בפירוק ניהלה, כפי שראינו, הליך משפטי מלא בניסיון לתקוף את סיווגו של הנכס לצורך החיוב בארנונה בגין אותם שנים שאליהן מתייחסת תביעת החוב המתוקנת, מבלי שהיא חולקת למעשה על עצם החוב היה וטענותיה בעניין הסיווג תידחנה (כפי שאמנם קרה בסופו של יום). ודוק: הגם שהחברה יוצגה באותו הליך על-ידי עורך-דין נפרד, שאינו נמנה על עורכי-הדין במשרדו של המפרק, לא ניתן שלא לייחס את מהלכיה הדיוניים של החברה למפרק עצמו, האמון, מעצם הגדרת תפקידו, על כל ההליכים המשפטיים שבהם נוטלת החברה חלק במהלך פירוקה.

19. ניהול ההליך המקביל בבית-המשפט המחוזי בחיפה הסתיים רק בחודש ינואר 2006, מועד מתן פסק-הדין, וזאת לאחר שתביעת החוב המתוקנת היתה מונחת אותה עת אצל המפרק במשך מספר חודשים מבלי שהוא מכריע בה, וממילא בלא שהוא מתריע בפני
המערערת – או למצער בפני
בית-המשפט לעניינים מינהליים – על כך שתביעת החוב "התיישנה" מפאת האיחור בהגשתה. זאת, הגם שכעולה מהחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים שניתנה בתום הדיון שהתקיים בפני
ו ביום 13.7.04 (נספח ב' להודעת המפרק), לאור שבתון צפוי, ובהסכמת הצדדים, הודיע להם בית-המשפט כי לא יחל בכתיבת פסק-הדין לפני יום 11.7.05 – קרי: חודשים ארוכים לאחר שכבר ניתן היה לעמוד על האיחור בו הוגשה תביעת החוב המקורית. חרף כל זאת, לא ראה המפרק להודיע לבית-המשפט לעניינים מינהליים כי התייתר כביכול הצורך במתן פסק-הדין.

השתהותו של המפרק בהכרעה בתביעת החוב המתוקנת, והחלטתו לדחותה רק לאחר שניתן פסק-הדין הדוחה את טענות החברה לעניין סיווג הנכס, היא, על-כן, מדרש פליאה: אם אכן קמה למפרק, תוך כדי ניהול ההליך המקביל, עילה ניצחת לדחיית תביעת החוב בשל האיחור בהגשתה, מדוע זה המשיכה החברה שעל פירוקה הוא מופקד בניהול ההליך המקביל בשאלת סיווג הנכס, תוך שהיא כובשת את הטענה בדבר האיחור בהגשת תביעת החוב? אכן, קיומה של עילה טובה בידי המפרק לדחות את תביעת החוב אינו מתיישב עם המשך ניהול ההליך המקביל. כך במיוחד כאשר במסגרת ההליך המקביל העלתה החברה טענות כנגד סיווג הנכס, אך נמנעה מלטעון כי היא כביכול פטורה ממילא מתשלום החוב לאור האיחור בהגשת תביעת החוב, אפילו טענותיה בעניין הסיווג יידחו. הציפייה הטבעית הינה, כי ככל שיש בידי המפרק טענות טובות כנגד תביעת חוב המוגשת לו על-ידי נושה, הוא יימנע (ולו גם בעקיפין) מניהול הליך משפטי לגופו של אותו חוב נטען. בכך ייחסך זמן שיפוטי יקר, ומנגד, עניינו של הנושה יובא באופן יעיל ומהיר יותר להכרעת בית-המשפט של הפירוק, במסגרת ערעור על החלטת המפרק לדחות את תביעת החוב, וזאת מבלי להטריח בכך ערכאות אחרות נוספות. לא כך היה במקרה שלפניי.

20. העובדה כי בענייננו המפרק (או כל נושא תפקיד שמונה מטעמו לצורך ניהול ההליך המקביל) ביכר להמשיך בכל זאת בניהול ההליך המקביל, מלמדת כי אף המפרק עצמו סבר שאין החברה מנהלת הליכי סרק, וכי אם בסופו של דבר תדחינה טענותיה לעניין סיווג הנכס, ישולם למערערת החוב נשוא תביעת החוב ללא קשר לאיחור שבו הוגשה אותה תביעה. למצער, יש לראות בהתנהלותה הנ"ל של החברה, המיוחסת ממילא גם למפרק, משום מצג כלפי המערערת, ממנו ניתן להבין כי כך אכן ייעשה. בנסיבות אלה רשאית היתה המערערת להניח, כפי שאמנם הניחה, כי החוב נשוא תביעת החוב המתוקנת אינו משולם לה מן הטעם שהתקיימו לגביו הליכי השגה, ערר וערעור בהם נקטה החברה, ולא בשל האיחור בו הוגשה תביעת החוב, שאם לא כן – יכולה היתה להגיש למפרק את הבקשה להארכת מועד בשלב מוקדם בהרבה מהשלב שבו הוגשה הבקשה בפועל.

21. אכן, בסופו של חשבון נראה כי ה"פתולוגיה" של המקרה המיוחד שבפני
י נעוצה בפיצול הטיפול בעניינה של החברה בין המשיב כמפרק החברה, מזה, לבין עורכי-דין אחרים שייצגו את החברה במסגרת ההליך המקביל, מזה. אלא שפיצול כאמור אינו אמור לפגוע בציפיות הסבירות של נושי החברה, בפרט לא בנסיבות המקרה דנן, שבו כאמור ניהלו החברה והמערערת הליך מקביל בלא שהחברה מעוררת במסגרתו את טענת "ההתיישנות" של תביעת החוב. ניהול ההליך המקביל תוך כבישת טענת ה"התיישנות" של תביעת החוב – גם אם אין הדבר נעשה בכוונת מכוון אלא הוא תולדה של חוסר תיאום בין המפרק לבין ב"כ החברה בהליך המקביל – משול בעיני להנחת גשר הנדסי מעל תהום שאין מעברה השני כל יעד. גם אם תחצה אותו המערערת בהצלחה, היא לא תוכל לעולם לממש את מסעה, שכן תמיד יוכל המפרק לעמוד בסופה של הדרך כאותו שומר סף מפורסם, ולחסום בפני
המערערת את הכניסה בשער המשפט לצורך מימוש החוב, באמצעות העלאתה של טענת "ההתיישנות". אכן, דחייתה של תביעת החוב בטענת "ההתיישנות" הופכת את אותו הליך מקביל שניהלו הצדדים להליך עקר, הזר לאינטרסים שעל-פיהם מתנהלת מערכת המשפט, וחזקה על המפרק כי לא לכך התכוון בעת שנתן את אישורו הנדרש להמשיך בהליך המקביל.

22. זאת ועוד, המסקנה לפיה בנסיבות המקרה היה על המפרק לדון בתביעת החוב המתוקנת, ולא לדחותה, מתחזקת נוכח שורה של טעמים המצטרפים לטעם הנוגע לניהולו של ההליך המקביל: ראשית, המדובר למעשה בחוב שאין עליו מחלוקת אמיתית, שהרי כל כולו של ההליך המקביל נסוב על שאלת הסיווג שעמדה בלב המחלוקת (וזאת, גם לאחר שהתברר כבר כי תביעת החוב הוגשה באיחור). אם אין די בכך, עיון בבקשת רשות הערעור המינהלי שהגישה החברה לבית-המשפט העליון מעלה, כי גם במסגרת אותה בקשה נמנעה החברה מלטעון כנגד עצם החוב או הזכאות לגבותו, במובחן משאלת סיווגו של הנכס לצורך כימות החוב; שנית, כעולה ממכתבו של המפרק אל ב"כ המערערת מיום 13.12.06 (נספח יג' להודעת הערעור), נכון למועד הסמוך להגשת הערעור שבכאן טרם חולק דיבידנד לנושים בדין קדימה (למעט תשלום לשני נושים על-פי החלטת בית-המשפט). משמע, אילו נדרש המפרק לתביעת החוב חרף האיחור בהגשתה, לא היה בכך כדי לפגוע באופן ישיר במי מבין יתר הנושים בדין קדימה של החברה, אשר חובותיהם, כאמור, טרם נפרעו ברובם הגדול באותה עת; שלישית ואחרונה, לא הושמעה בפני
י כל טענה כנגד תום לבה של המערערת, ואכן נראה כי התנהלותה בעניין החוב – גם אם היתה מרושלת – היתה בתום לב. בהצטברות דומה של נסיבות מקילות מעין אלה, ראה בית-המשפט העליון להאריך את המועד להגשתה של תביעת חוב (ראו: ע"א 4798/01 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' הכונס הרשמי (תק-על 2002(3) 1539 (2002)).

23. העולה מהמקובץ הוא, כי בנסיבות המקרה המיוחדות אין המפרק רשאי להתכחש לתביעת החוב המתוקנת, חרף האיחור בו הוגשה, והוא מצווה לדון ולהכריע בה. עתה נשאלת השאלה, האם מתקיימים בענייננו טעמים מיוחדים במובן סעיף 354(א)(4) לפקודת החברות, המצדיקים שלילת עדיפותו של החוב נשוא תביעת החוב המתוקנת, חרף היותו "חוב בדין קדימה", כפי בקשתו החלופית של המפרק? תשובתי על כך היא בשלילה. פרופ' צפורה כהן נדרשת בספרה הנ"ל להוראת סעיף 354(א)(4) לפקודת החברות, והיא מציינת בהקשר זה, כי:

"לבית המשפט מוקנית סמכות, כאשר הוא מוצא זאת לצודק בנסיבות העניין, להורות שלא לתת עדיפות לחובות האמורים [הכוונה לחובות בדין קדימה – א' ג'], כולם או מקצתם, למעט החובות בגין ניכויים במקור של מס הכנסה משכר עבודה. במקרה כזה על בית המשפט לפרט בכתב את הטעמים המיוחדים, שגרמו לעשיית שימוש בסמכות הנדונה. כך, למשל, רשאי בית המשפט לשלול את זכותו של עובד לדין קדימה בגין השכר, המגיע לו מהחברה, כאשר הוא שגרם, עקב התנהגות לא נאותה מצידו, לפירוקה של החברה." (כהן, בעמ' 606; ההדגשה שלי – א' ג').

חרף התנגדותה העקרונית של פרופ' כהן לעדיפות הניתנת לרשויות המקומיות בגביית הארנונה (שם, בעמ' 629), הדוגמא המובאת על-ידה בדברים שצוטטו לעיל ממחישה היטב עד כמה נדירים המצבים שבהם ייעשה שימוש בסמכות החריגה הקבועה בסעיף 354(א)(4) לפקודת החברות, והדברים מתיישבים הן עם מעמדם המיוחד של חובות בני דין קדימה, והן עם הדרישה ל"טעמים מיוחדים שיירשמו" שבה מותנית הפעלתה של סמכות זו.

במילים אחרות, ומבלי להתיימר להקיף את כלל המצבים האפשריים, סמכותו של בית-המשפט לשלול מחובות בדין קדימה את עדיפותם הסטטוטורית תיוחד בעיקרה למצבים שבהם דבק בהתנהלותו של הנושה יסוד של אשמה שהוא כה חריף עד שניתן לומר שבעטיו נכנסה החברה להליכי פירוק. איש לא יחלוק על כך כי לא זה המצב בענייננו, ועל-כן דין טענתו החלופית של המפרק להידחות.

בסוף היום

24. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל במובן זה שעל המפרק לדון ולהכריע בתביעת החוב המתוקנת כאילו הוגשה במועד, ולחלופין כאילו ניתנה ארכה להגשתה עד למועד בו הוגשה. מובן, עם זאת, כי תשלום החוב למערערת, במידה שתתקבל תביעת החוב, ייעשה רק לאחר הכרעתו של בית-המשפט העליון בבקשת רשות הערעור, ובהתאם ובכפוף לאמור בה.

25. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום:כ"ו סיון, תשס"ז, 12 יוני, 2007, בהיעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק החלטה זו לב"כ הצדדים ותודיעם טלפונית על קיומו.


___________________
אורי גורן
, נשיא








בשא בית משפט מחוזי 2126/07 המשביר הישן בע"מ (בפירוק), עיריית כרמיאל נ' עו"ד אבנר כהן בתפקידו כמפרק החברה (פורסם ב-ֽ 12/06/2007)