פסקי דין על אייל בן יוסף | פסקי דין על "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב | פסקי דין על "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב |

24727/04 א     25/06/2007




א 24727/04 אייל בן יוסף נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב, "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ




20
בתי־המשפט
א 024727/04
בית משפט השלום תל אביב-יפו
25/06/2007
תאריך:
כבוד השופט אבי זמיר

בפני
:

אייל בן יוסף

בעניין:
התובע
ר. צביקל

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
1 . "הפול" - המאגר הישראלי לביטוחי רכב

2 . "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ
הנתבעות
ל. ליאור

ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
מבוא

1. תביעת נזיקין לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). התובע נפגע ביום 30.4.02, לטענתו שעה שרכב על קטנוע מ"ר 1882824 (להלן: "הקטנוע"), המבוטח אצל הנתבעות.

2. הנתבעות ביקשו לפצל את הדיון ולדון תחילה בשאלת החבות על פי החוק. בא כוחן הצהיר, בישיבת יום 10.1.06, כי "אנו כופרים בחבות לחלוטין וגם תיק המשטרה מצביע על כך. התובע רכב לטענתנו על אופנוע שטח לא מבוטח במסלול מרוצים ליד כפר ויתקין". הדיון אכן פוצל, ונשמעו הוכחות רק בשאלת החבות.

גרסת התובע ובחינתה

3. בתצהיר עדות ראשית, שאליו צירף התובע את שלוש הודעותיו במשטרה (מתאריכים 29.5.02, 21.8.02, 1.5.03 - להלן: "ההודעה הראשונה", "ההודעה השנייה", "ההודעה השלישית", בהתאמה), הוא כותב: "בתאריך 30.4.02, בשעות אחר הצהריים, בעת שרכבתי על קטנוע מסוג 'סאן יאנג', מס' רישוי 1882824 באזור יריד כפר ויתקין, נפלתי מן הקטנוע ובעקבות כך נגרמו לי נזקי גוף... האופנוע בו רכבתי שייך לאחי. התאונה כלל לא קרתה במסלול המצוי באזור בו נפלתי. היא קרתה בכביש הכניסה/יציאה לאותו אזור. בעקבות פציעתי הקשה בתאונה הייתי מאוד מבולבל וייתכן כי קיימים אי דיוקים קלים בדברים שמסרתי, אך עיקרי הדברים זכורים לי היטב. התאונה ארעה לי שעה שרציתי להציג את האופנוע למישהו שרצה לרוכשו..." (סע' 2, 6 לתצהיר).

התובע נחקר כמובן על תצהירו זה בחקירה נגדית. בסיומה, נותר הרושם כי מדובר בגרסה בעייתית, כפי שיפורט להלן.

יודגש כבר עתה, כי עדותו של התובע בהקשר האמור היא "עדות יחידה של בעל דין", כמובנה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971. הסתפקות בעדות כזו טעונה חובת הנמקה מיוחדת; אין די בסוג של "אזהרה עצמית", אלא דרוש טעם של ממש, טעם שבהערכת העדות, היכול להיות נעוץ גם בהגיון הדברים, אך, בכל מקרה, לא טעם סתמי (ראו פירוט בספרו המקיף של עו"ד מאיר זנטי, דיני ראיות - הלכה למעשה (תשס"ה, 2005), כרך שני, עמ' 1165 - 1170).

לא רק זאת, אמנם כבר נפסק כי "אמנם היו מקרים שבהם הימנעותו של בעל-דין מהבאת עד או ממתן עדות תרמה לערעור גרסתו של אותו בעל-דין, אך כל מקרה נמדד לפי נסיבותיו הוא, ובוודאי שאין די בהימנעות כזו בלבד כדי לערער גרסתו של בעל-דין" (ע"א 635/76 טייבר נ' טייבר, פ"ד לא (2) 737, 743 (1977)). אך הובהר, כי "אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651, 659 (1991); ההדגשה שלי - א.ז.).

נבחן, אם כך, הן את עדותו היחידה של התובע ואת הגיונה (בפירוט כרונולוגי), והן את המשמעות של אי הבאת עדויות נוספות מטעמו, שלגביהן הייתה "צפייה הגיונית ומתבקשת" שיובאו. הדברים, מטבע הדברים, משתלבים זה בזה.

4. מדוע הגיע התובע למקום התאונה? התובע הצהיר בתצהירו ואף הסביר, כי הגיע עם הקטנוע למקום על מנת למוכרו לאדם, שהתקשר אליו מספר ימים לפני כן, כביכול (בעמ' 7 ובעמ' 13 לפר'). גרסה זו טעונה הסבר, למצער: מדוע דווקא התובע הוא זה שידאג למכירת הקטנוע, כאשר הקטנוע שייך בכלל לאחיו (בעמ' 7 לפר'), הגדול ממנו בשנה (התובע יליד שנת 74'. בעמ' 17 לפר' נכתב בטעות כי אחיו יליד שנת 83' למרות שהתובע מסר כי האח יליד שנת 73'. ביום 21.1.07 הוגשה בקשה בהסכמה לתיקון הפרוטוקול, וזה אכן תוקן בהחלטה מיום 8.2.07), והקטנוע אפילו לא היה בחזקתו של התובע, אלא חנה בבית הוריו שבת"א (עמ' 11 לפר'). כדי לחזק גרסה זו סיפר התובע, לראשונה בעדותו בבית המשפט, כי אחיו פרסם מודעת מכירה בעיתון (בעמ' 7 לפר'), ואילו הוא אינו יודע דבר על מה שנכתב בה והיכן היא בכלל פורסמה, וכי הוא אף מעולם לא ראה אותה (בעמ' 8 לפר'). אם נכון הדבר, אזי מדוע דווקא אליו התקשר אותו קונה עלום שם על מנת לרכוש את הקטנוע ולא אל אחיו, ומדוע הוא זה שהיה אמור למוכרו דווקא. מעבר לכך, התובע אף מסר, כי אחיו יידע אותו על המודעה כבר מספר חודשים לפני אותו יום (בעמ' 8 לפר'), אך למרות זאת לא ידע למסור פרטים על אותה מודעה. הייתכן, כי אחיו יידע אותו על עצם פרסום מודעת המכירה בלא שמסר לו פרטים נוספים אודותיה, במיוחד כאשר פרסם בה את מספר הטלפון של התובע דווקא. האח לא זומן לעדות מטעם התובע על מנת לאשר את הדברים והדבר פועל ראייתית לחובתו.

גרסה זו של התובע מעוררת גם את שאלת זהותו של אותו רוכש פוטנציאלי. התובע אישר בעדותו, כאמור, כי אותו רוכש טלפן אליו מספר ימים לפני המקרה והם נדברו ביניהם להיפגש בכפר ויתקין. התובע אף הסביר בהמשך עדותו בבית המשפט מדוע נדברו להיפגש דווקא בכפר ויתקין, שכן אותו רוכש היה מאזור נתניה, כביכול (עמ' 12 לפר'). למרות כל זאת, לא ידע התובע בבית המשפט למסור את שמו של אותו רוכש פוטנציאלי, על אף שזה מסר לו אותו, לדבריו, כאשר נפגשו בכפר ויתקין (בעמ' 8 לפר'). לא זו אף זו, אלא שאותו רוכש היה, לטענת התובע, עד ראיה לתאונה (בעמ' 8 ובעמ' 9 לפר' ובעמ' 3, ש' 14 - 15 בהודעה השלישית), ואף הציג עצמו בפני
ו במקום התאונה ממש, כאמור, כולל מסירת שמו (בעמ' 8 לפר'), אך למרות זאת לא מצא התובע לנכון לאתרו ולזמנו לעדות לשם תמיכה בגרסתו. גם בהקשר זה ראוי להחיל לחובת התובע את ההלכה בדבר אי העדת עד רלוונטי, שהרי עד זה, לטענת התובע, ראה את התאונה ממש ואף מסר לו את שמו, ומה היה קל יותר מלזמנו לעדות לשם תמיכה בטענות התובע. באשר לניסיונות לאתר את אותו רוכש - בעדותו בבית המשפט מסר התובע כי ניסה לאתר את הרוכש כבר שלושה חודשים לאחר התאונה, דהיינו בחודש 07/02, אך רק בהודעתו השלישית במשטרה, מיום 1.5.03, זו שניתנה באזהרה קרוב לשנה לאחר מכן, הבטיח לנסות ולהשיגו וזאת לאחר שהבין את החשד המיוחס לו על ידי המשטרה. עוד מוזר הדבר, שלגרסת התובע, לפיה אותו רוכש היה מאזור נתניה, כביכול, אין כל אזכור בשלוש הודעותיו של התובע במשטרה, למרות שאמר כי ידע תמיד שהוא מאזור נתניה (בעמ' 13 לפר').

5. כיצד הגיע התובע למקום התאונה? בהודעה השנייה מסר התובע כי הגיע לכפר ויתקין עם הקטנוע בנסיעה מגבעתיים וחברו איתי הרפז פגש אותו שם (בעמ' 1, ש' 10 - 12 בהודעה השנייה). לעומת זאת, איתי, בעדותו במשטרה מיום התאונה (סומנה "ז" בתיק מוצגי הנתבעות), מסר כי השניים הגיעו למקום יחדיו ברכב ללא הקטנוע (בש' 1 - 2 ובש' 15 - 16 בעדותו). כשנשאל התובע על סתירה זו, עוד במשטרה, השיב כי הוא זוכר בוודאות שהוא היה עם הקטנוע (בעמ' 1, ש' 30 - 31 בהודעה השנייה). בהודעה השלישית, במסגרת חקירתו באזהרה, כבר לא זכר התובע מתי בדיוק היה עימו הקטנוע על גבי הרכב המסחרי שלו, בין מת"א ועד לצומת בני דרור או שמא מצומת בני דרור ועד לכפר ויתקין (בעמ' 2, ש' 2 - 4 בהודעה השלישית). בהמשך ההודעה אף לא זכר האם הגיע עם איתי למקום או שמא קבע עימו להיפגש שם (בש' 12 - 14). בכל מקרה, גרסה זו סותרת לחלוטין את גרסתו בהודעה השנייה, שם מסר כי נסע על הקטנוע מגבעתיים למקום התאונה וזכר כי פנה עם הקטנוע בצומת ויתקין שמאלה לכיוון כפר ויתקין ללא שהזכיר שם ולו ברמז את רכבו המסחרי. כשנשאל התובע על סתירה ברורה זו בהודעתו השלישית, לא ידע מה להשיב והשיב תשובה תמוהה, כי יכול להיות אחת משתי האפשרויות (בעמ' 3, ש' 4 - 7).

עניין זה לא הובהר כלל בעת עדותו של התובע בפני
י. התובע העיד כי הגיע למקום עם איתי (בעמ' 10 לפר'), לאחר שהתחילו את הבוקר יחדיו (בעמ' 11 לפר'). בהודעתו השנייה, כאמור, העיד, כאמור, כי הוא הגיע מגבעתיים על גבי הקטנוע ואת איתי פגש רק בכפר ויתקין (בעמ' 1, ש' 10 - 12). בהמשך עדותו "צצה" לפתע גרסה חדשה, שלפיה נסע התובע על הקטנוע רק עד גן האירועים "ארץ כנען", השוכן בצומת בני דרור, שם השאיר את הקטנוע, המשיך ברכב המסחרי עם איתי, כשהוא יושב במושב שליד הנהג, למקום התאונה, ומשם חזר עם מונית ל"ארץ כנען", לקח את הקטנוע ונסע עימו שוב למקום התאונה כדי למוכרו, כביכול (בעמ' 12 לפר'). קשה להשתחרר מהרושם, כי גרסה זו באה לעולם לראשונה במהלך העדות בבית המשפט כדי לנסות ולהתאימה לדבריו הברורים של איתי במשטרה מיום התאונה ממש לפיהם, הם הגיעו יחדיו למקום התאונה ברכב המסחרי של התובע. גרסה חדשה זו מעלה שורה של תמיהות: השם "ארץ כנען" לא עלה באף לא אחת מהודעותיו של התובע במשטרה ואף לא בתצהיר העדות הראשית; נושא השארת הקטנוע ב"ארץ כנען" וחזרה במונית לקחתו מאוחר יותר מעולם לא הועלה על ידי התובע. בכל הודעותיו במשטרה מסר התובע כי נסע עם הקטנוע מגבעתיים/ת"א ועד למקום התאונה (בהודעה השנייה) או שנסע עם רכבו המסחרי, כשעליו מועמס הקטנוע, למקום התאונה (בהודעה השלישית). בכל מקרה, מעולם לא הזכיר כי בתחילה השאיר את הקטנוע במקום אחר, הגיע למקום אירוע התאונה ברכב ורק אחר כך חזר למקום שם השאיר הקטנוע כדי לקחתו משם ולהגיע עימו למקום אירוע התאונה. לא רק זאת, התובע אישר בעדותו בבית המשפט, כי המרחק בין "ארץ כנען" ליריד ויתקין הוא כ - 5 - 7 דקות בלבד (בעמ' 12 לפר'). אם כך, מדוע להשאיר את הקטנוע שם, להמשיך ברכב לכפר ויתקין, לחזור אחר כך במונית, שכדי לקחתה יש לחצות את הכביש לתחנת הדלק הנמצאת ממול (בעמ' 12 לפר') ולקחת את הקטנוע, וזאת במקום לנסוע עם הקטנוע ישר למקום התאונה (כפי שמסר במשטרה). התובע ניסה להסביר תמיהה זו בכך שביקש לראות, ראשית, את אותו רוכש פוטנציאלי ורק לאחר מכן להביא לו את הקטנוע (בעמ' 13 לפר'). ברם, גם הסבר זה הינו תמוה ולא מובן כלל ועיקר; התובע מעולם לא סיפר על שתי פגישות עם הרוכש, לא בהודעותיו במשטרה ולא במהלך עדותו בבית המשפט עד אותו שלב, על אף שנשאל, כאמור, מספר שאלות על זהותו של אותו רוכש ועל נסיבות יצירת הקשר עימו (בעמ' 7 - 8 לפר'). בשביל מה צריך להשאיר את הקטנוע במקום אחר, לנסוע ברכב למקום, לפגוש ברוכש, לחזור במונית ולקחת שוב את הקטנוע מאותו מקום בו הושאר? הגרסה נשמעה תמוהה על פניה.

6. מה היה המיקום המדויק של אירוע התאונה? בהודעתו הראשונה במשטרה, מסר התובע, כי נסע ב"יריד ויתקין". בהודעתו השנייה, שלושה חודשים לאחר מכן, כבר לא מוזכר כלל אותו יריד, והתובע מסר, כי בצומת ויתקין (על הכביש הישן ת"א-חיפה) פנה שמאלה לכפר ויתקין ואחר כך אינו זוכר עוד (בעמ' 1, ש' 14 - 15 בהודעה השנייה), ואילו בהודעה השלישית, לאחר שנחקר באזהרה, ביקש התובע להישאר מעורפל ומסר כי אינו זוכר בדיוק, ובתחילה מסר כי נסע באזור כפר ויתקין (בעמ' 1, ש' 18) ובהמשך מסר כי נסע באזור יריד ויתקין (בעמ' 1, ש' 21). גם עדותו בבית המשפט הייתה מבולבלת. בתחילה (בעמ' 9 לפר') מסר, כי בעת התאונה נסע על אספלט, כפי שמסר גם במשטרה (בהודעה הראשונה ובעמ' 1, ש' 25 - 26 בהודעה השלישית), אך כשעומת עם השרטוט שערך חברו, איתי הרפז, במשטרה ביום התאונה ממש (מוצג "ה" בתיק מוצגי הנתבעות), לפיו התאונה אירעה על שביל כורכר דווקא, המציא התובע מושג חדש ומסר, כי התאונה אירעה ב"שביל קשיח" הבנוי מ"כורכר או אספלט משובש" להבדיל מ"כביש סלול", ואף ניסה לאבחן בין מקום הנסיעה ובין מקום הנפילה עצמו (בעמ' 9 לפר'). תשובה ברורה, מכל מקום, לא ניתנה.

7. מדוע נפל התובע מן הקטנוע? לפי גרסתו, כפי שמסר אותה במשטרה בכל שלוש הודעותיו, התעטש התובע וכתוצאה מכך איבד שליטה על הקטנוע ונפל ממנו. במהלך עדותו בבית המשפט, התבררה גרסה זו כמוזרה מעט. התברר, כי התובע נסע במהירות נמוכה של 30 - 40 קמ"ש בלבד, וכי מדובר בתובע שיש לו רישיון נהיגה שנים ארוכות, וכי לא הייתה זו הפעם הראשונה בה נהג בקטנועים בכלל ובקטנוע הספציפי בפרט (בעמ' 9 - 10 לפר'). התובע עצמו הודה בבית המשפט, כי גרסתו נשמעת "לא הגיונית" (בעמ' 10), אך בקש עתה להוסיף עליה ולחזקה; בתחילה, הציע הסבר לפיו, כתוצאה מההתעטשויות בלם את הקטנוע, וכתוצאה מהבלימה החליק על הצד. עם זאת, מיד בהמשך, כשנשאל אם כך היה במקרה זה, השיב כי אינו זוכר וכי מדובר בסה"כ בתיאוריה (שם). מיד בהמשך עדותו (שם) בקש התובע לקבוע, בוודאות לדבריו, כי במקרה זה ההתעטשות גרמה לו להיתקל באבן או בסלע דווקא ואז להחליק. יצוין, כי בשלוש הודעותיו של התובע במשטרה בסמוך לאחר התאונה, על אף שנשאל בכל אחת מהן מפורשות על נסיבות נפילתו, לא הזכיר התובע, כמו גם בתצהיר עדותו, ולו ברמז, היתקלות באבן כלשהי. גם נקודה זו, אם כך, נותרה לא ברורה.

8. על כל הדברים האלה מצטרף עניין לא מוסבר נוסף, הוא נושא הציוד שנמצא ברכבו של התובע. מעדותו של איתי במשטרה מיום התאונה (מוצג "ז" בתיק מוצגי הנתבעות) עולה, כי ממקום התאונה פונה התובע, באמצעות מד"א, לבית החולים "הלל יפה", כשאיתי מגיע עם רכבו של התובע ממקום התאונה לבית החולים. בוחן התנועה, אשר חקר את נסיבות התאונה, מצא ברכבו של התובע, בחניית בית החולים, במושב שליד הנהג, ציוד רכיבה של אופנועי שטח "קרוס", חולצה, מגנים ונעליים (ראה מוצגים "ד" ו - "ו" בתיק מוצגי הנתבעות). בהודעתו השנייה, כשנשאל על הציוד שנמצא, השיב התובע, כי אין לו מושג באיזה ציוד מדובר (בעמ' 2, ש' 3 - 4). בהודעתו השלישית, כשנשאל על כך שוב, כבר ידע פתאום כי מדובר במגן אותו רצה, כביכול, למכור עם הקטנוע (בעמ' 2, ש' 19 - 20). מעבר למגן זה, מסר, כי לא היה ברכב ציוד נוסף (בעמ' 2, ש' 23) או אולי היה שם ציוד של מישהו אחר (בעמ' 3, ש' 1 - 2) או אולי ציוד של רכיבה על אופני הרים (בעמ' 3, ש' 3). התמיהה סביב נושא זה נמשכה גם בעדותו של התובע בבית המשפט. בתחילת עדותו חזר התובע על גרסתו, כי אינו יודע של מי הציוד שנמצא ברכבו (בעמ' 15 לפר'), למרות שאין זה הגיוני, כי התובע, כבעל הרכב, אשר, לטענתו, אף נסע ברכב וישב באותו מושב עליו נמצא הציוד מספר דקות לפני כן (בעמ' 12 לפר'), לא ידע באיזה ציוד מדובר. בהמשך עדותו, כשנשאל על המגן, שאותו הזכיר בהודעתו השלישית, כחלק מעסקת מכירת הקטנוע, כאמור, חזר שוב לגרסתו, כי אינו יודע איזה ציוד היה אצלו ברכב, אך מיד בהמשך אישר כי היה מגן רק שהוא אינו יודע למה הוא משמש (בעמ' 16 לפר'). מיד לאחר מכן אישר התובע בעדותו, כי היה חלק שקשור לעסקת המכירה, אך הוא אינו זוכר מהו והעלה אפשרות חדשה של קסדה ללא אזכור נוסף של המגן (בעמ' 16 לפר'). התובע ניסה להסביר את הסתירה בין דבריו אלו ודבריו בהודעתו השלישית בכך שזיכרונו בעת מתן ההודעה היה טוב יותר מזיכרונו היום (בעמ' 17 לפר').

9. כל אחת מהתמיהות, בוודאי משקלן המצטבר, מציבה קושי של ממש לבסס

פסק דין
לטובת התובע על יסוד עדותו היחידה. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הימנעות התובע מלהעיד עדים רלוונטיים; גם אם נניח שאותו רוכש פוטנציאלי לא אותר, לא הייתה כל מניעה להעיד את האח, את בעל המוסך, שבו על פי הנטען, תוקן הקטנוע, ואת החבר איתי, אשר יכול היה לאשר קטעים מרכזיים ומהותיים בסיפורו של התובע.

לסיכום

10. התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט של 8,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

ניתן היום ט' בתמוז, תשס"ז (25 ביוני 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
אבי זמיר
, שופט








א בית משפט שלום 24727/04 אייל בן יוסף נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב, "אבנר" - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/06/2007)