פסקי דין על מאיר יצחקי | פסקי דין על דפוס ניר טל | פסקי דין על אלי בר

515/04 א     21/06/2007




א 515/04 מאיר יצחקי, דפוס ניר טל נ' אלי בר




בית משפט השלום בהרצליה

ת"א 04-515 יצחקי נ' אלי בר
21 יוני 2007
לפני כב' השופט צבי דותן
התובעים 1. מאיר יצחקי

2. דפוס ניר טל


ע"י ב"כ עוה"ד ישי בית און


נגד

הנתבע אלי בר

ע"י ב"כ עוה"ד עופר מוטולה

פסק דין
1. התובע הוא איש עסקים מרמת השרון. לתובע חברה בבעלותו (היא התובעת 2) העוסקת בשירותי הדפסה וצילום, בין היתר לעיריית רמת השרון. התובע הינו גם פעיל ציבור בתחום המוניציפלי ברמת השרון. לבחירות לראשות העירייה, שנתקיימו באוקטובר ובדצמבר 2003, התמודדו מספר מועמדים לראשות העירייה: מר יצחק רוכברגר, מר מאיר דורון, ומר יצחק קאול. התובע שימש עוזרו של מר מאיר דורון בבחירות, הנתבע התמודד בבחירות כמועמד מס' 3 ברשימתו של מר יצחק רוכברגר (שזכה בבחירות ומכהן כיום כראש העירייה).

חלק א': האירוע בצומת הראשונים
2. תובענה זו נעוצה בראש ובראשונה באירוע של תליית שלטי בחירות, בצומת הראשונים, שהיא צומת מרכזית בכניסה לרמת השרון, ביום 12/8/03 בשעות הלילה. לפי גירסת התובע, בתאריך הנ"ל התקהלו בצומת קבוצת פעילים מטעם מר רוכברגר, והנתבע ביניהם, ותלו שלטי תעמולה לקראת הבחירות, וזאת חרף החלטה שהיתה לטענת התובע האוסרת תליית שלטי בחירות במקום זה. התפתח אפוא ויכוח בין פעילי רוכברגר לבין מר עידן דורון (בנו של המועמד מאיר דורון) שהיה נוכח במקום, ויכוח אשר נסב על תליית השלטים ומיקומם, עידן דורון טילפן לאביו, מאיר דורון, וזה האחרון הורה לעוזרו, התובע, לגשת למקום ולהרגיע את הרוחות. התובע הגיע למקום ושוחח עם מר רוכברגר ופעיליו במטרה להרגיע הרוחות. בתוך כך החל הנתבע לתקוף את התובע ולצעוק כלפיו כי התובע "עבריין גדול", כי "תלויים נגדך תיקי משטרה פתוחים", וכי "יש לך על תנאי ואני אדאג שיפעילו לך אותו", הנתבע אף אמר כי ביכולתו לפגוע בתובע, באמצעות ניצול קשריו עם משטרת ישראל.

התובע טוען כי בכך הוציא הנתבע את דיבתו רעה, ופגע קשה בשמו הטוב. יתר על כן, הנתבע אף פנה למשטרת ישראל והגיש תלונה נגד התובע בדבר איומים שהתובע השמיע כלפיו (לטענתו). תלונתו זו של הנתבע נסגרה ע"י המשטרה, בנימוק ש"נסיבות הענין אינן מצדיקות המשך חקירתך/העמדתך לדין".

3. בכך לא נסתיימה הפרשה. זמן קצר לאחר מכן, ביום 22/8/03, התפרסמו כתבות בשלשה עתונים מקומיים ("קול ברמה", "צומת השרון", "על השרון") לפיהן התובע איים על הנתבע וגידף אותו ואמר לו "תיזהר ממני, אני אפתח אותך לשניים", "אני אמחק אותך", ועוד. התובע טוען כי לא אמר כדברים האלה או כיוצא באלה, וכי העובדה שהנתבע מייחס אמירות אלה לתובע מהווה אף היא לשון הרע על התובע, שכן הדבר הופך אותו ל"עבריין" ול"בריון" בעיני הבריות. לטענת התובע, הנתבע הוא זה שהביא דברי לשון הרע אלה לעתונים, וגרם בכך לפרסומם.

4. על אלה הוגשה התביעה, היינו על האירוע בצומת הראשונים, ועל הכתבות שנתפרסמו בעקבות זאת בעתונות המקומית. בהמשך, לאחר הגשת התביעה, אירעו התפתחויות נוספות, בגינן הוגשה תביעה מתוקנת, אולם על כך אעמוד בנפרד (בעמ' 22 ואילך, להלן).

5. גירסת הנתבע היא כי ביום 12/8/03 בשעות הלילה אכן תלו הוא ופעילים נוספים מטעם המועמד מר רוכברגר שלטי תעמולת בחירות בצומת הראשונים. לגירסתו, לא היתה כל החלטה האוסרת על כך. התפתח ויכוח בין הנתבע לבין מר עידן דורון באשר למיקום השלטים. עידן דורון התקשר אל התובע, והתובע הגיע למקום. התובע ניסה להשפיע על הנתבע להפסיק את תליית השלטים, הנתבע אמר לפעילים שהיו עמו להתעלם מאמירותיו של התובע. או אז החל התובע לאיים ולקלל את הנתבע במלים שאין הנייר סובלן. הנתבע נדהם מהתנהגותו המחפירה של התובע, והסתלק מהמקום. זמן קצר לאחר מכן הגיש הנתבע תלונה למשטרה נגד התובע.
ובאשר לכתבות בעתונים טוען הנתבע כי אין לו כל קשר לפרסום כתבות אלה, וכי הוא לא דיבר עם כתבי העתונים הללו או מי מהם.

6. המחלוקת הראשונה והעיקרית בתיק זה היא מחלוקת עובדתית: האמנם אמר או לא אמר הנתבע, באירוע הצומת, את הדברים שהתובע מייחס לו. לצורך כך אבחן את העדויות השונות, הנוגעות לשאלה זו, אחת לאחת.

עדות התובע
7. סמוך לאחר האירוע, מסר התובע את עדותו הראשונה בענין זה, וזאת במשטרה, בעקבות התלונה שהגיש נגדו הנתבע, הודעתו במשטרה ניתנה ביום 22/9/03. התובע העיד כי כאשר הגיע לצומת, החל לדבר עם מר רוכברגר ומר דוד מנשה. ואז -
"תוך כדי השיחה, התפרץ לכיוון שלנו אלי בר
, ואמר להם מה אתם מדברים עם האפס הזה, ומה אתם מתייחסים אליו, מי הוא בכלל, עבריין, יש לו על תנאי, ואני אדאג שיפעילו לו את התנאי דרך החברים שלי, קצינים במשטרה, ואני אזיין אותו, אני חוקר פרטי, ויש לי קשרים במשטרה….
ואני אמרתי בתגובה שיתבייש לו, ושהוא פושע, איך שמתנהג אלי, אני באתי בצורת שלום, והוא במלחמה, ואני אמרתי לו מי בכלל דיבר ופנה אליך, מה אתה בא ומתנפל עלי?…"

דברים דומים מסר התובע גם בתצהיר עדותו הראשית, היינו, כי הנתבע הטיח כלפיו, קבל עם ועדה, כי הוא "עבריין גדול", כי "תלויים נגדך תיקי משטרה פתוחים", וכי "יש לך על תנאי ואני אדאג שיפעילו לך אותו".
על אותה גירסה חזר התובע גס בחקירתו הנגדית: "איך שאלי בר
בא לכיווני, וראה שאני מדבר עם איציק1 בשקט ובנעימות, הוא אמר לאיציק ולמנשה מה הם מדברים עם העבריין והפושע הזה, שיש תיקים כנגדו, ושהוא ידאג שיפעילו את התיקים כנגדי. וידאג להכניס אותו לבית הסוהר, כי יש לו דוד שהוא ניצב בורובסקי, ומי אני בכלל" (פרו' עמ' 50 ש' 15-18). "הוא אמר לי שאני עבריין גדול, ועוד הרבה מלים, שחלק מהם רק אני זוכר. הוא אמר שהוא יפעיל לי את התיקים על תנאי שיש לי, שאני עבריין, פושע, ושהוא יפעיל את הקשרים שלו במשטרה כדי להכניס אותי לבית הסוהר ולהפעיל לי את התנאי, ושיש לו בני משפחה שהוא ידאג לסבך אותי במשטרה" (עמ, 52 ש' 23-26, עמ' 60 ש' 29-30, עמ' 61 ש' 30-31).

8. הנתבע טוען בסיכומיו (סע' 100) כי גירסתו של התובע מתפתחת, משתכללת, ומתגלגלת עם הזמן. איני סבור כך. התובע טען כבר בהודעתו במשטרה, סמוך לאחר האירוע, כי הנתבע כינה אותו עבריין, ואמר שיש לתובע "על תנאי", ושהוא ידאג שיפעילו לו את התנאי, דרך חברים שלו, קצינים במשטרה. זו גם הגירסה שמסר התובע בכתב התביעה (בסע' 15 לכתב התביעה המתוקן, ובתצהיר עידן דורון, המהווה חלק בלתי נפרד מכתב התביעה, סע' 18), וכן בתצהיר עדותו הראשית (סע' 15). זה שבחקירתו הנגדית הוסיף כי הנתבע אמר גם, שהוא ידאג להכניס אותו לבית הסוהר, וכי יש לו דוד במשטרה ניצב בורובסקי, דברים אלה אינם אלא פירוט או ניסוח שונה של אותם דברים עצמם ("יש לך על תנאי ואני אדאג להפעיל לך אותו", "יש לי חברים קצינים בכירים במשטרה ואני אטפל בך"), ומכל מקום, התובע מבסס תביעתו רק על אותם משפטים ספציפיים הנזכרים במפורש בתביעה ובתצהיר, ואין נפקא מינה אם הנתבע אמר גם את הדברים המהווים לטענתו תוספת ושכלול של הגירסה המקורית.

עדות הנתבע
10. הנתבע הגיש תלונה במשטרה כנגד התובע, יומיים אחרי האירוע, ביום 14/8/03. לפי ההודעה שמסר במשטרה, התובע הגיע למקום נרעש ונרגש, ודרש שהנתבע ויתר הפעילים יורידו את השילוט. הנתבע ביקש ממר רוכברגר להתעלם מהתובע. בתגובה לכך, התפרץ התובע, בנוכחות כמה אנשים, בכעס גדול על הנתבע, "איים לחתוך לי את הפנים, לדקור אותי, לפוצץ אותי במקום, אמר שאני זבל, ויעשה אותי כזה קטן, תוך כדי שהוא מסמן ביד, העליב אותי, ואמר שאני חרא, בלי כבוד, והוסיף עוד העלבות כאלה ואחרות". הנתבע גורס (במשטרה) כי אחרי שהתובע התפרץ, תגובתו שלו היתה: "אמרתי לו שירסן את עצמו, שזה דברים שאפשר לפתור אותם בשיחה ...רק דיברת איתו. להיפך, אמרתי לו, בוא, אתה רוצה להרביץ לי?".

בתצהיר עדותו הראשית מצהיר הנתבע (סע' 18, 19) כי הוא רק ביקש מהפעילים שהיו עמו להתעלם מאמירותיו של התובע, ואז התובע התפרץ באיומים וקללות קבל עם ועדה, והנתבע עקב כך הסתלק ממקום האירוע.
ובחקירתו הנגדית העיד הנתבע : "אמרתי אל תתייחסו אליו, בתנועת ביטול. מזה הוא נעלב עד עמקי נשמתו" (פרו' עמ' 289 ש' 24, עמ' 290 ש' 5-7). "אני אמרתי לכולם אל תתייחסו אליו, עשיתי תנועת ביטול נוראית. הבן אדם נעלב עד עמקי נשמתו ממני" (עמ' 297 ש' 10-11). "'אמרתי לו, אל תתייחסו אליו, בתנועת ביטול, וכנראה בליווי איזשהו פרצוף מזלזל, ועשיתי את זה בכוונה. עשיתי את זה בכוונה. הוא פגוע מזה עד עכשיו" (עמ' 314 ש' 11-13).
הנתבע גורס כי לא אמר את הדברים שהתובע מייחס לו, וכלל לא דיבר עם התובע: "אני לא איימתי עליו, אני לא פציתי פה" (עמ' 290 ש' 14). לגירסתו, בעקבות תנועת הביטול המזלזלת והמעליבה כלפי התובע ("ההתייחסות היתה לא לספור אותו, המשמעות אל תספרו אותו, מזה הוא נעלב" (עמ': 290 ש' 18), התובע התפרץ כלפיו בזעם, ותגובתו של הנתבע היתה: "הייתי בהלם... לא עשיתי כלום, ברחתי... התרחקתי 30 מטר משם, וניתקתי מגע. זה היה קרוב לדקירה, לאלימות, אני לא יודע. אם הייתי פוצה פה, אני לא יודע, הוא חיכה למטה. הוא היה בחמת זעם בלתי נשלטת קיצונית... הוא התקרב אלי מטווח אפס... ואמר שידקור אותי וירצח אותי..." (עמ' 312 ש' 2-11), "פחדתי ממנו פחד מוות. הבן אדם מסוכן.." (עמ' 322 ש' 17), "זה בשניה אחת היה יכול להיגמר באסון" (עמ' 313 ש' 14-15).

10. אין התאמה מלאה בין גירסת הנתבע בביהמ"ש לבין גירסתו במשטרה, שנמסרה יומיים לאחר האירוע. במשטרה העיד כי שוחח עם התובע, "אמרתי לו... שזה דברים שאפשר לפתור אותם בשיחה... רק דיברתי איתו...", ואילו בביהמ"ש העיד "אני לא פציתי פה... לא עשיתי כלום... התרחקתי 30 מטר משם וניתקתי מגע".
בביהמ"ש העיד כי פחד "פחד מוות" מהתובע, שאיים עליו (לגירסתו) ברצח, אולם בעדותו במשטרה אין הוא מזכיר דברים אלה, והעיד כי אף שוחח עם התובע, ואף אמר לו "בוא, אתה רוצה להרביץ לי?", אמירה שאינה מעידה על פחד מהתובע.

11. לא כל כך סבירה בעיניי תגובתו (הנטענת) של הנתבע, להתפרצות הזעם של התובע. לגירסת הנתבע, התובע מתפרץ כלפיו בחמת זעם ועולב בו בצורה קשה (עמ' 312 ש' 17-12), והנתבע (שאינו נמצא במקום לבדו, אלא יחד עם פעילים נוספים ממחנה רוכברגר) אינו מגיב, אינו אומר דבר, ובורח מהמקום? (כך לגירסתו, עמ' 312 ש' 2-5).

12. ציינתי הערות אלה בהקשר של מהימנות עדותו של הנתבע, אך לגופו של ענין אין למעשה רלוונטיות2 לשאלה האם התפרץ התובע ומה אמר התובע לנתבע בעת שהתפרץ, ומה היתה תגובת הנתבע להתפרצות. "המשפט דנא הוא על הדברים שאמר מר בר למר יצחקי בצומת" (ציטוט מסיכומי הנתבע, סע' 195.1). השאלה הטעונה הכרעה היא רק האם אמר הנתבע לתובע את שהתובע מייחס לו בתביעתו. הא ותו לא. אין רלוונטיות לדברים שאמר או לא אמר התובע. אין בפני
י תביעת דיבה של הנתבע על דברים שלטענתו אמר לו התובע, והעיסוק בעניינים אלה בסיכומי הצדדים הוא פשוט מיותר.

13. הנתבע טוען בסיכומיו (סע' 196) כי לא הלבין פניו של התובע ברבים ולא עלב בתובע. לא ברור לי כיצד ניתן לטעון טענות שכאלה, שעה שהנתבע עצמו העיד בביהמ"ש: "אני העלבתי אותו. הוא נעלב ממני מאד" (עמ' 338 ש' 11). "הבן אדם נעלב עד עמקי נשמתו ממני" (עמ' 297 ש' 11). "...ועשיתי את זה בכוונה. ועשיתי את זה בכוונה.
הוא פגוע מזה עד עכשיו" (עמ' 314 ש' 12-13). מל מקום, תביעה זו אינה עוסקת בשאלה האם הנתבע עלב ופגע בתובע באופן כללי, אלא בשאלה האם הנתבע אמר את אותם דברים ספציפיים שהתובע בתביעתו טוען שאמר, ואשר עולים לדעתו כדי פרסום לשון הרע.

14. הנתבע בעדותו גילה דעתו באופן ברור ביותר מה הוא חושב על התובע. הנתבע העיד על התובע כי "הוא מעורב בקטטות, הוא מעורב בסכסוכים, הוא מסתובב עם עבריינים, הוא מגדל עבריינים... שותף של זלמן אלפרון, הוא חלק מאירגון פשע מאורגן... הוא חלק מארגוני פשע, השתלטות על קרקעות. הבן אדם חי חיים לא נורמטיביים. הבן אדם מתנהג כמו עבריין, אלים, בוטה, מסוכן, ומאיים... הוא מחקה שיטות של האלפרונים..." (עמ' 304 ש' 9-20). וכן: "להיות שותף עם זלמן אלפרון בעסקים אפלים זה פשע מאורגן... לחיות חיים לא נורמטיביים ולגדל דור חדש של עבריינים זה פשע מאורגן... כל הפרמטרים של פשע מאורגן הוא נושא בהם בכבוד... להיות חלק מפשע מאורגן זה עבריינות. הוא לא נורמטיבי" (עמ' 315 ש' 4-13). טוען הנתבע בסיכומיו (סע' 195.2) כי בין דעתו של הנתבע על התובע ובין הדברים שהנתבע אמר בפועל בצומת – אין ולא כלום. אינני סבור כך. יש קשר בין דעותיו של אדם לבין הדברים שהוא אומר. שעה שמתייחסים לנתבע כי אמר על התובע, באירוע הצומת, שהוא עבריין, שיש נגדו תיקי משטרה פתוחים, ושיש לו "על תנאי" והוא (הנתבע) ידאג להפעיל לו אותו, הרי עצם העובדה שהנתבע באמת חושב3 שהתובע עבריין, מהווה חיזוק לאפשרות, או להיתכנות, שהוא אכן השמיע כלפיו את הדברים הללו.

ראיות נוספות
15. עד כאן עמדתי רק על עדות התובע מצד אחד, ועדות הנתבע מצד שני.
אלו ראיות נוספות הובאו מעם התובע?

אחת הראיות העיקריות היא כתבה שפורסמה בעתון "על השרון" ביום 16/1/04 (ארבעה ימים אחרי הגשת התביעה). בכתבה מדווח על תביעה זו, שהוגשה לבית המשפט. בסיום הכתבה מופיע ציטוט מפי הנתבע, כך: "אני האחרון שמתרגש מתביעות כאלה. אני תמיד מרוויח מהן. כל מה שאמרתי על יצחקי נכון, ולא תהיה לי שום בעיה להוכיח זאת. טענת ההגנה שלי תהיה "אמת דיברתי".

16. כיצד מנסה הנתבע להיחלץ ממה שנראה על פניו כהודאה ברורה באמירת הדברים נשוא התובענה? טוען הנתבע בתצהירו (סע' 33) כי כתבה זו פורסמה ארבעה ימים בלבד אחרי הגשת התובענה; כי טרם קיבל, אז, את התביעה, וטרם ידע מהן האמירות שהתובע מייחס לו; וכי כאשר אמר שהגנתו תהיה אמת דיברתי, כוונתו היתה לדברים שנאמרו בפועל על ידו, ולא לדברים שהתובע טוען שאמר.
טענה זו אינה יכולה לעמוד.
ראשית, אם באומרו "אמת דיברתי" התכוון לדברים שנאמרו על ידו לפני גירסתו, ולא לפי גירסת התובע, נשאלת השאלה – מהם הדברים שנאמרו על ידו לפני גירסתו? הרי, לגירסתו, הוא לא אמר דבר. הוא אך ורק ביקש מהפעילים שהיו עמו להתעלם מהתובע, ועשה כלפיו תנועת ביטול. "... אני לא פציתי פה. אני אמרתי אל תתייחסו אליו, בתנועת ביטול..." (עמ' 290 ש' 14). על מה אם כן אמר התובע "אמת דיברתי"? שנית, הגם שאת כתב התביעה עצמו הנתבע מן הסתם טרם קיבל לידיו באותה עת (16/1/04), הרי מדובר בתגובתו על כתבה העומדת להתפרסם אודותיו, וניתן להניח כמעט בוודאות כי הכתב בוודאות כי הכתב אמר לנתבע מה התובע מייחס לו (כמפורט בכתבה), בטרם ביקש, וקיבל, את תגובתו. במלים אחרות, הנתבע ידע, מפי הכתב, מהן האמירות שהתובע מייחס לו, אולם תגובתו לא היתה: להד"ם. לא אמרתי כדברים האלה מעולם. תגובתו היתה כי יטען אמת דיברתי.

עדות עידן דורון
17. לכתב התביעה צורף תצהיר של עידן דורון, בנו של מי שהיה אז המועמד לראשות העירייה, מאיר דורון. עידן דורון היה אחד הנוכחים באירוע, והתצהיר ניתן על ידו ביום 24/9/03. הוא מתאר שתצהירו כי שמע צעקות, ואז הסתובב וראה את הנתבע זועק לעבר התובע "אתה עבריין, אני מכיר אותך, יש לך על תנאי, אני אדאג להפעיל לך אותו, יש לי חברים קצינים בכירים במשטרה, ואני אטפל בך".
אותה גירסה מסר עידן דורון מספר ימים לאחר מכן, בהודעתו במשטרה: "הגיע אלי בר
בצעקות ובנפנופי ידיים וצעק לעבר מאיר יצחקי
אתה עבריין, יש לך על תנאי במשטרה, אני אדאג להפעיל לך אותו, יש לי חברים קצינים במשטרה, ואני אטפל בך, ונעמד במרחק כחצי מטר ממאיר יצחקי
..."
מר דורון, בעקביות, חזר על גירסתו גל בחקירתו הנגדית בביהמ"ש: "הוא אמר במפורש, יש לי חברים קצינים בכירים במשטרה, יש לך על תנאי, אני יודע את זה, ואני אדאג להפעיל לך את התנאי (עמ' 21 ש' 3-4). "… שהוא בא וצעק וקילל ואיים, אני אפעיל לך את התנאי, אתה עבריין..." (עמ' 21 ש 11).

18. הנתבע בסיכומיו (סע' 148) מצטט ציטוט סלקטיבי מהודעתו של עידן דורון במשטרה, שם אמר כי לא היו שום איומים, גם לא מצידו של הנתבע כלפי התובע. כאמור, זהו ציטוט סלקטיבי. אם נקרא את כל הודעתו של עידן דורון במשטרה, נראה כי הוא העיד במפורש, שהנתבע צעק לעבר התובע אתה עבריין, יש לך על תנאי במשטרה, ואני אדאג להפעיל לך אותו, יש לי חברים קצינים במשטרה וכו'. דבריו במשטרה כי "לא היו בכלל איומים מאף צד" מתייחסים לשלב קצת יותר מאוחר באירוע, אחרי התפרצותו הנ"ל של הנתבע, כאשר לקחו אותו הצידה על מנת להרגיע את הרוחות (פרו' עמ' 19 ש' 17-26).

19. טוען הנתבע כי עידן דורון בכלל סולק מהמקום על ידי התובע, ולכן לא שמע ולא יכול היה לשמוע את הדברים, ובכלל זה – לא שמע ולא יכול היה לשמוע מה אמר (אם אמר) הנתבע לתובע.
אינני מקבל זאת. כל העדויות מצביעות על כך שעידן דורון התרחק מהמקום מרחק של לא יותר מ-3–5 מ'. עדות התובע: "עידן כשאני הגעתי דבר ראשון שעשיתי אמרתי לו שיעבור מיד לאי תנועה שקרוב לברזלים , 4 מטר משם" (עמ' 50 ש' 1-2). הודעת עידן דורון במשטרה: "הגעתי לאי תנועה במרחק 2-3 מ' ממקום ההתקהלות". עדות עידן דורון בביהמ"ש: "הסכמתי להתרחק עד 5 מטר, ונשארתי במקום לשמוע את הכל ולראות מה קורה... אני מטיל ספק גם 5 מטר אם התרחקתי... יש מעבר חציה ויש אי תנועה ושם נעמדתי, המרחק הוא במקרה הטוב 5 מטר אם לא פחות..." (עמ' 17 ש' 17-30). הוא גם שירטט את מיקום עמידתו ביחס לשאר המעורבים, ראה נ/1 (עמ' 18 ש' 4-5). עדות מר רוכברגר: עידן דורון "זז כמה מטרים הצידה, כמו המרחק שבאולם ביהמ"ש בין הקיר הקידמי והקיר האחורי לאורך האולם" (עמ' 32 ש' 9-12). גם מור שוהנדלר העיד (בסע' 11 לתצהירו) כי עידן דורון היה באי התנועה, המקביל לצומת.
לא נכונה, אם כן, טענת הנתבע (בתצהירו, סע' 28) כי עידן דורון עמד בצידו הנגדי של הצומת, במרחק של מסלולי נסיעה סואנים, ועל כן, לא שמע ולא יכול היה לשמוע את שנאמר. עידן דורון, לפי כל העדויות, עמד במרחק של לכל היותר 5 מ' מהמקום, וממרחק זה, בשעה 12 בלילה, לא היה כל קושי לשמוע את הנאמר. נכון שזוהי צומת סואנת בדרך כלל, אך "לא בשעות של 12 בלילה, בשעה הזאת אין הרבה מכוניות. מרבית הצומת ריקה. היה שקט, צומת שקט שאפשר לשמוע כל מה שקורה" (עמ' 18 ש' 9-10), ומה גם ש"אלי בר
לא דיבר אלא צעק וצרח, השתולל, ונפנף ידיים ואיים" (עמ' 19 ש 6).

20. טוען הנתבע כי עידן דורון הוא בנו של מר מאיר דורון, מי שהתמודד בבחירות מול מר רוכברגר ומול הנתבע (שהיה מס' 3 ברשימתו של רוכברגר), והפסיד ועל כן אין להאמין לעדותו, שניתנה – כך לפי הטענה – אך מתוך שיקולים פוליטיים נקמניים.
אינני סבור כי ניתן לפסול עדות כבלתי מהימנה רק בשל כך שהוצבע על מניע אפשרי של העד להטות את עדותו. אמת, כאשר ניתנת עדות על ידי אדם שיש לו ענין להעיד לטובת פלוני, או כנגד אלמוני, על ביהמ"ש להתייחס לעדות כזאת בזהירות, אך עליו לשקול אותה לגופה, מבלי להתייחס אליה מראש באי אמון. חזקה על כל אדם שהוא מקיים את שבועתו, ומעיד אמת (ע"פ 415/68 אבא כרמל נ' מ"י פד"י כב(2) 803, בעמ' 806-807, וכן א' הרנון, "דיני ראיות", חלק ראשון, בעמ' 49).
שנית, גם אם תמצי לאמר כי לעידן דורון, אחרי הבחירות שבהן נחל אביו תבוסה, היה אינטרס נקמני להעיד נגד הנתבע, הרי טענה זו אינה עומדת לא כלפי העדות שנתן בתצהירו, ולא כלפי ההודעה שמסר במשטרה, שכן, הן התצהיר והן ההודעה במשטרה קדמו לבחירות. איזה אינטרס נקמני יכול היה להיות לו לפני הבחירות, להעיד נגד התובע? וכי מסר עדות שקר (בתצהירו, ובמשטרה) רק משום שהנתבע משתייך לאותה רשימה אשר העומד בראשה מתמודד מול אביו? קשה לי להאמין, ואינני מקבל זאת.

עדות יהודה קצב
21. גם מר יהודה קצב היה אחד הנוכחים באירוע, מר קצב מעיד בתצהירו כי שמע את הנתבע אומר לתובע אתה עבריין, אתה קרימינל, יש לך הרשעות, יש לך על תנאי, ואני אדאג שיכניסו אותך לכלא. בחקירתו הנגדית חזר על כך ואמר "כאחד שהיה נוכח במקום, במרחק של לא 20 מטר אלא חצי מטר מראש העיר ויצחקי, שמעתי הכל בבירור, מה היה, מי היה, מי התגרה במי" (עמ' 42 ש' 29-30).

22. טוען הנתבע כי אין ליתן כל אמון בעדותו של יהודה קצב. מר קצב לא נתן, לכתחילה, תצהיר עדות ראשית, שעה שהוגשו תצהירי העדות מטעם התובע. בנובמבר 2005 הגישו הנתבע ואחרים לביה"ד לעבודה תביעה ובקשה לסעדים זמניים נגד מספר גורמים, וביניהם מר קצב. באותה תביעה נטען בין היתר כי המרכז, שמכוחו נתמנה מר קצב לתפקיד מנהל המוקד העירוני בעירייה, היה מכרז "תפור". הסעד שנתבקש מבית הדין היה מתן צו המונע ממר קצב להמשיך ולכהן בתפקידו. הבקשה לסעדים זמניים נגד מר קצב הוגשה על ידי הנתבע לביה"ד לעבודה ביום 10/11/05, והנה, זמן קצר לאחר מכן, ביום 15/1/06, נתן מר קצב את תצהיר עדותו בתיק שבפני
י, נגד הנתבע. טוען הנתבע כי אין להתייחס באמון לעדותו של מר קצב, אשר ניתנה מתוך שיקולים נקמניים פוליטיים גרידא.

23. מר קצב הכחיש מכל וכל את האפשרות, שעדותו באה מתוך נקמנות כלפי הנתבע (עמ' 41 ש' 10-13). הוא סבור כי אין כל סכנה שהתביעה הנ"ל נגדו, בביה"ד לעבודה, תתקבל, והוא רגוע מאד (עמ' 41, ש' 3). אלא שמאז השמיע דברים אלה בפני
י, טפחה המציאות על פניו, שכן. ביה"ד לעבודה דווקא קיבל, חלקית, את התביעה נגדו, ביטל את החלטת ועדת המכרזים, והורה כי יש להוציא מכרז החדש לתפקיד, מכרז שמר קצב יוכל להשתתף בו, ויכהן בתפקיד רק אם יזכה במכרז החדש. אמנם, בעת שנתן מר קצב את תצהיר עדותו בתיק שבפני
י (וכן בעת שנחקר עליו נגדית בביהמ"ש) הוא לא צפה (לדבריו) שזו תהיה תוצאת ההתדיינות בביה"ד לעבודה. הוא היה אז בדעה (לדבריו) שמדובר בתביעה שאין סיכוי כי תתקבל, והוא רגוע מאד.

24. אני מתקשה לקבל טענתו של מר קצב כי נתן את עדותו בתיק שבפני
י ללא כל קשר לתביעה שהגיש נגדו הנתבע וללא כל שיקולים אישיים. עצם העובדה ש"קולו לא נשמע" עד אז, ועצם העובדה שתצהירו צץ סמוך לאחר הגשת התביעה נגדו בביה"ד לעבודה, אומרות דרשני, ונותנות רגליים לאפשרות שעדותו מונעת (גם) משיקולים אישיים.
אלא שעצם העובדה הזאת כשלעצמה עדיין אין פירושה שעדותו איננה עדות אמת. אכן, לכתחילה הוא לא היה מוכן להעיד (עמ' 41 ש' 20-22, ש' 28, עמ' 42 ש' 21-23), ובשב מאוחר יותר החליט לבוא ולהעיד. לדבריו, הדבר נובע מכך שבין לבין נודע לו כי הנתבע לא רק הוציא דיבה על התובע, אלא גם פגע בפרנסתו (עמ' 41 ש' 23-24, ש' 28-29, עמ' 42 ש' 1-2). אני מעדיף לא לקבל את הסברו זה של מר קצב, וראה סע' 173 לסיכומי הנתבע. אני מעדיף את ההסבר, שבינתיים הוגשה על ידי הנתבע תביעה נד מר קצב, שסיכנה את מקום עבודתו. אולם עצם העובדה שמר קצב הפך להיות בעל אינטרס להעיד, היא כשלעצמה אינה פוסלת את עדותו, והזכרתי כבר את פסק הדין בפרשת אבא כרמל, אשר לפיו עדות של מעונין בדבר יש אמנם להתייחס אליה בזהירות, "אבל חלילה לו (לשופט) להתייחס אליה מראש באי אמון או לזלזל בה אך ורק מפני שניתנה על ידי אדם שיש לו עניין..." (ע"פ 415/62 הנ"ל)4. יש לשקול את העדות לגופה, ללא משוא פנים וללא דעה קדומה ביחס למהימנותה ומשקלה. לא מצאתי בעדותו של מר קצב סתירות או פירכות, שיש בהן כדי לפגום במהימנות העדות. מר קצב העיד בעקביות ובהחלטיות, ואף הציע, מספר פעמים, לשלוח אותו ואת הנתבע למכונת אמת (עמ' 41 ש' 13). הוא עמד על כך שכל עדותו "זה אמת לאמיתה. אני מוכן שניחקר שנינו במכונת אמת, כל מלה וכל פסיק בתצהירי זה אמת" (עמ' 43 ש' 28-29). ואזכיר את העובדה, החשובה, שעדותו תואמת את עדות התובע ואת עדות עידן דורון ביחס לאירוע הצומת (לרבות את עדות עידן דורון במשטרה ובתצהיר, שאז בוודאי לא ניתן לאמר כי היו לעידן דורון מניעים נקמניים כלשהם כלפי הנתבע).

עדות יוסי שוהנדלר
25. עדותו של מר שוהנדלר איננה חשובה לעניננו, ולא אתעכב עליה, הואיל ועל זה היה במרחק של כ- 30 מ' ממקום האירוע, ולא שמע מה אמר (אם אמר) מי מהצדדים לרעהו: "לאחר מכן הצטרף אלי בר
, ואז שמענו טונים גבוהים, אני שמעתי טונים גבוהים, לא שמעתי את המלים" (עמ' 22 ש' 29-30). וכן בעדותו במשטרה: "לא שמעתי מה אמרו ביניהם יצחקי ובר".
הנקודה החשובה היחידה בעדותו היא על כך שכאשר ניגש אל הנתבע ושאל אותו מדוע התלהטו הרוחות, השיב לו הנתבע "אני בכוונה חיממתי אותו, כי אני מכיר את יצחקי וידעתי איך הוא יגיב" (תצהיר העד, סע' 18, וכן פרו' עמ' 23 ש' 1-2), עדות התואמת בנקודה זו גם את עדותו של יהודה קצב (בתצהירו, סע' 4).
ועתה, אעביר לראיות שהובאו מעם הנתבע (לבד מעדות הנתבע עצמו, עליה כבר עמדתי לעיל).

עדות נורית אבנר
26. הגב' נורית אבנר מסרה הודעה במשטרה, ביום 2/9/03. לפי עדותה במשטרה, "ראיתי אדם, שזר לי5, ניגש לאיציק רוכברגר ומתחיל לצעוק עליו ועל הנושא של השלטים... אז אלי בר
ניגש לאיציק רוכברגר ורצה להרחיק אותו מהמקום למנוע מהומה. אני עמדתי במרחק של כחמשה מטר, ולא הקשבתי למלל, רק שמעתי שצועקים, ואז כשהתקרבתי, שמעתי את אותו פעיל של מאיר דורון שאיני יודעת את שמו, צועק לעבר אלי: אני אשחוט אותך, אני אחתוך אותך, אני אעשה אותך כזה קטן, ועומד בתנועה מאיימת...". מהודעתה זו עולה כי אינה יודעת האם הנתבע אמר דבר מה לתובע, ומה אמר, וכבר ציינתי שזו השאלה הרלוונטית לעניננו. היא נשאלה בחקירתה הנגדית והשיבה, כי אינה זוכרת מה הנתבע אמר (פרו' עמ' 92 ש' 17-22, עמ' 93 ש' 12-23).
לא נכונה טענת הנתבע בסיכומיו (סע' 123) כאילו מעדותה עולה שהנתבע לא אמר מילה מאלו שהתובע מייחס לו בתביעתו. כל העולה מעדותה בנקודה זו הוא רק זאת בלבד, שהיא אינה זוכרת מה הנתבע אמר. הינה כי כן עדותה של הגב' אבנר אינה מסייעת לנתבע כלל, הואיל ולא ניתן למוד ממנה דבר ביחס לשאלה היחידה העומדת עתה על הפרק – האם הנתבע אמר או לא אמר את הדברים נשוא כתב התביעה.

עדות טל עזגד
27. גם מר עזגד מסר עדות במשטרה, ביום 2/9/03. לפי עדותו במשטרה, "הייתי במרחק של 30 מ' מהם, ראיתי את אלי בר
ניגש לכיוון רוכברגר ויצחקי, מדבר איתם.
לא שמעתי מה אמרו, ואז ראיתי מעין התלקחות, והויכוח הפך לקולני. התקרבתי למקום ואז שמעתי את מאיר יצחקי
, כשהוא נסער, צועק על אלי בר
: אני אחתוך אותך, אני ארצח אותך, אתה זבל, אתה כזה קטן...".
ברור אם כן, והוא אישר זאת גם בעדותו בביהמ"ש, כי גם הוא לא שמע, ואינו יודע מה אמר הנתבע לתובע: "אני לא שמעתי את מה שאמר אלי בר
למאיר יצחקי
" (עמ' 135, ש' 25-26). על כן, גם עד הגנה זה אין בו כדי לסייע לנתבע, שכן, לא ניתן ללמוד מעדותו האם הנתבע אמר או לא אמר את הדברים נשוא התביעה.

28. יחד עם זאת, מר עזגד מדגיש שוב כי הנתבע ככל הנראה אכן הקדים ואמר דברים שפגעו והעליבו את התובע (דברים שאותם העד לא שמע, והם הם כנראה הדברים נושא התביעה): "אני לא שמעתי את מה שאמר אלי למאיר יצחקי
, שקרוב לוודאי כמו שהעדתי כאן אמר לו מה שאמר לו, והעליב אותו, ויצחקי כל הזמן, לא כל הזמן, אבל חזר ואמר שאלי בר
העליב אותו" (עמ' 135 ש' 25, עד עמ' 136 ש' 1, וכן עמ' 126 ש' 11-14, עמ' 139 ש' 7-9, וכן ר' גם בהודעתו במשטרה, מוצג 20, ש' 11). אגב, גם הנתבע בעדותו מאשר כי פגע עמוקות בתובע, וכי התובע אף אמר כי הנתבע פגע בו קשות (עמ' 289 ש' 27). אין מחלוקת אם כן כי הנתבע פגע בתובע "עד עמקי נשמתו" (עדות הנתבע עמ' 289 ש' 24-25, עמ' 290 ש' 9-10) וכי התובע גם ציין באותו מעמד כי הנתבע פגע בו. השאלה מה בדיוק אמר הנתבע, שפגע בתובע עד כדי כך, היא השאלה שבמחלוקת, ולענין זה, אין בידי מר עזגד לסייע, הואיל ולא שמע. אך ברור מעדותו כי הנתבע אמר דבר מה פוגע לתובע (ולא כגירסת הנתבע, שלא פצה פיו: עמ' 290 ש' 14), וכי הדבר פגע בתובע עד למאד (לפי עדות הנתבע עצמו) וגרם להתפרצותו. זו בוודאי איננה עדות אשר מחזקת את גירסת הנתבע. יש בה תמיכה מסויימת (גם אם קלושה, הואיל והעד לא שמע מה הנתבע אמר) בגירסת התובע.

עדות יצחק רוכברגר
29. מר רוכברגר, ראש עיריית רמת השרון, העיד, בתצהיר עדותו הראשית, כך:
"10. מר יצחקי, מיד בהגיעו לצומת, ניסה להשפיע על הפעילים מטעמי, לרבות על מר בר, להפסיק לאלתר את תליית השלטים.
11. מר בר ביקש מהפעילים שהיו עמנו בצומת להתעלם מאמירותיו של מר יצחקי. בשלב זה החל מר יצחקי לאיים על מר בר ולקללו במלים שאין הנייר סובלן.
12. בשלב זה הסתלק מר בר מהצומת. לא שמעתי כל דבר איום או מלים אחרות לא ראויות מצידו של מר בר כלפי מאיר יצחקי
".
בחקירה הנגדית, לעומת זאת, שינה מר רוכברגר את טעמו, והעיד כך:
"מאיר יצחקי
הגיע באותו לילה כשהיינו בצומת, הגיע בלילה על מנת לנסות להסדיר את נושא תליית השלטים... היו שם אנשים שלי שתלו את השלטים. מאיר הגיע אליי, התחיל לדבר איתי, להגיע להסדר כזה או אחר לענין תליית השלטים. ואז אלי בא... והתחיל להתקרב אלינו ואמר לי תפסיק לדבר עם הטיפוס הזה, הוא עבריין, יש לו הרשעות, הוא קרימינל, והוא מחפש רק פרובוקציות. ואז התפתח דין ודברים בין יצחקי לבין אלי בר
. התחיל הויכוח. אתה אומר עלי עבריין, ואז הוא השיב כן, יש לך הרשעות, יש לך תיקים פליליים, משהו כזה..." (עמ' 25 ש' 14-21, עמ' 30 ש' 8-10).

30. אין כל ספק כי שתי עדויות אלה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. או שמר רוכברגר לא שמע כל דבר איום או מלים אחרות לא ראויות מפי הנתבע כלפי התובע, מלבד האמירה: תתעלמו ממר יצחקי (כגירסתו בתצהיר), או ששמע את הנתבע אומר - תפסיק לדבר עם הטיפוס הזה, הוא עבריין, יש לו הרשעות, יש לו תיקים פליליים, הוא מחפש רק פרובוקציות (כגירסתו בחקירה הנגדית).
אציין כי זו איננה הסתירה היחידה בעדותו. הנתבע בסיכומיו (סע' 32) ערך טבלה ובה פירוט של כל הסתירות בין עדותו הראשית לחקירתו הנגדית של מר רוכברגר.

הנתבע ניסה לשכנעני, על פני עמודי סיכומים רבים, כי הגירסה אשר בתצהיר היא גירסת האמת, וכי הגירסה שבחיקרה הנגדית שיקרית היא. הוא מצביע על מספר גורמים שהניעו לטענתו את מר רוכברגר לשנות עדותו המקורית, ולהעיד בביהמ"ש עדות שונה לחלוטין, שאיננה (לטענתו) עדות אמת. גורם אחד הוא, שבחודש 9/04 נתגלעו ביניהם חילוקי דעות פוליטיים קשים, ואז נפרדו דרכיהם, הנתבע עבר לאופוזיציה, ומר רוכברגר ראה בו מאז יריב פוליטי המסכן את מעמדו. גורם שני הוא אותה תביעה שהגיש הנתבע לביה"ד לעבודה נגד יהודה קצב, תביעה שבה גם מר רוכברגר היה אחד הנתבעים (הגם שנגדו לא נתבקש כל סעד). גורם שלישי קשור לפרשיה כלשהי הנוגעת לבנייתה של שכונת מגורים חדשה ברמת השרון (סע' 13, 14 לתצהיר המשלים של הנתבע, מיום 7/9/06).

31. אני סבור כי עצם העובדה שמר רוכברגר והנתבע הינם כיום יריבים פוליטיים, היא כשלעצמה אינה מוכיחה כי דווקא עדותו כיום, בביהמ"ש (שבה העיד נגד הנתבע) איננה אמת. שכן, בה במידה שייתכן שמר רוכברגר החליט כיום להטות עדותו נגד הנתבע, לפי שהוא יריבו (כיום), בה במידה אפשר שבתצהירו הטה עדותו לטובת הנתבע, שהיה אז ידידו ובן בריתו. כיצד נדע איזה מן הגירסאות הסותרות היא גירסת האמת?

32. טוען הנתבע, בתצהירו המשלים מיום 7/9/06, כי מר רוכברגר הודה בפני
ו מפורשות, כי שיקר בעדותו בביהמ"ש, על מנת להתנקם בו.
אינני מקבל טענה זו.
ראשית, איזה אדם סביר יודה בפני
יריבו כי שיקר נגדו בביהמ"ש, דבר המהווה עבירה פלילית חמורה?
שנית, מר רוכברגר הזים טענתו זו של הנתבע, והעיד כי לא היו דברים מעולם, וכי הם כלל לא דיברו ביניהם על ענין עדותו בביהמ"ש, אלא על נושא אחר לחלוטין (פרו' עמ' 244 ש' 11 עד עמ' 245 ש' 5, ש' 16-19, עמ' 253 ש' 5-10).
ושלישית, הנתבע טען כי מר טל עזגד היה עד לסיטואציה זו, שבה מר רוכברגר הודה בפני
ו (לטענתו) כי שיקר בביהמ"ש (פרו' עמ' 235-236), אולם מר עזגד לא הובא לעדות בענין זה, על אף שנקבעה ישיבת הוכחות נוספת מיוחדת רק לשם כך (ר' ההחלטה בפרו', עמ' 341).

33. הנתבע טוען וחוזר וטוען כי תצהירו של מר רוכברגר ניתן "בזמן אמת", ולו משום כך יש להעדיפו על פני עדותו המאוחרת, שניתנה בביהמ"ש. הטענה אינה מדויקת.
בתצהיר ניתן ביום 8/8/04, היינו, לא סמוך לאחר האירוע בצומת, אלא כשנה לאחריו.

34. ככל שעניינתי שוב ושוב בתצהירו של מר רוכברגר, בחקירתו הנגדית, ובטיעוני שני הצדדים, לא עלה בידי להחליט איזו משתי הגירסאות הנוגדות שמסר היא גירסת האמת, ונראה לי כי אין מנוס אלא לקבוע, שאין ליתן אמון בעדותו, ואין לבסס עליה כל ממצא שהוא. כבר לפני שנים רבות נקבע הכלל לפיו-
"אם העד סותר את עצמו באותה עדות וחוזר בו בחקירות שתי וערב ממה שאמר בחקירה הראשית על אותה העובדה ממש, ואין כל הסבר לסתירה זו, הרי שעדותו היא חסרת ערך בנקודה זו, ואינה יכולה לשמש יסוד לממצא כלשהו בנוגע לעובדה ההיא".
(ע"פ 228/54 אפשטיין נ' היועמ"ש פד"י ט' 718).

ובמקום אחר:
"אין כל ספק בכך שסתירות בעדותו של אדם עשויות לגרוע מן המשקל המצטבר של הדברים שהוא אומרם ומהרושם שהם עושים בלב שומעיהם. אך במה דברים אמורים? בסתירות היורדות עד שרשם של הענינים הנדונים, ושלא נתיישבו ולא נתפרשו בדרך המתקבלת על השכל. יתר על כן, סתירות כאלה, כשהן מצויות בעדות שאינה ניתנת לחלוקה, מבטלות את העדות כולה ביטול גמור ומוחלט"
(ע"פ 202/56 פרקש נ' היועמ"ש פד"י יא' 677, בעמ' 679).

ובספרו של כב' השופט י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי, הוצאת דיונון, מהד' תשס"ד – 2003, בעמ' 1609 –
"רק סתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין כוחן עימן לפגום פגימה של ממש במהימנותו של עד, ובלבד שאין בנמצא הסבר מתקבל על הדעת לקיומן".

וכן שם, בעמ' 1618 –
"סתירות מהותיות היורדות לשורשו של ענין עשויות ליטול ממהימנות העד עד לביטולה, והכל – כשאין הסבר לקיומה של הסתירה".

35. במקרה שבפני
י אין ספק כי מדובר בסתירה מהותית, חזיתית, היורדת לשורשו של ענין, בענין המרכזי העומד לדיון בתיק זה. בחקירה הראשית (קרי, בתצהירו) העיד מר רוכברגר כי לא שמע כל דבר איום או מלים אחרות לא ראויות מצד הנתבע כלפי התובע. וכן, שהנתבע לא עשה דבר בצומת, שבגינו היה עליו להתנצל. ואילו בחקירתו הנגדית העיד היפוכו של דבר, כי הנתבע אמר על התובע שהוא עבריין, יש לו הרשעות, הוא קרימינל, יש לו תיקים פליליים, והוא מחפש רק פרובוקציות.
ויודגש, כי לא ניתן על ידי מר רוכברגר הסבר סביר או הסבר כלשהו לסתירה זו: לדבריו, "מה שאמרתי בתצהיר ומה שאמרתי כאן בעדות, היא אמת לאמיתה... אני לא שיניתי את התצהיר שלי. אל תיכנס לי עכשיו לתצהיר, כי אני לא שיניתי את התצהיר" (פרו' עמ' 251 ש' 19-23). הנה כי כן, לא רק שאין בפיו כל הסבר לסתירה, שאינה ניתנת ליישוב, בין תצהיר עדותו הראשית, לבין עדותו בחקירה הנגדית. הוא אף אינו מודה בכך שקיימת סתירה.

סיכומו של דבר, בכל הנוגע לאירוע הצומת, אינני נותן אמון, ואינני מבסס כל ממצא, על עדותו של מר רוכברגר.

סיכום בענין אירוע הצומת
36. התוצאה היא, אפוא, שכנגד עדויותיהם של התובע, של עידן דורון, ושל יהודה קצב, בענין אירוע הצומת, ניצבת עדותו היחידה, ללא כל סיוע, של הנתבע עצמו. עדויותיהם של נורית אבנר ושל טל עזגד אינן תומכות בגירסת הנתבע, שהרי גב' אבנר אינה זוכרת, ומר עזגד כלל לא שמע, את שאמר הנתבע לתובע באותו אירוע. ועדותו של מר רוכברגר, שהובא לכתחילה שכעד הגנה, אינה מהימנה, ואין לבסס עליה כל ממצא.
אל העדויות מטעם התביעה מצטרפת גם אותה כתבה בעתון מיום 16/1/04 אשר בה צוטט הנתבע כאומר, שכל מה שאמר על התובע נכון, וכי טענת ההגנה שלו תהיה "אמת דיברתי".
אני סבור, נוכח כל אלה, כי עלה בידי התובע להוכיח, שהנתבע אכן אמר את הדברים נשוא התביעה, באירוע בצומת הראושנים, ביום 12/8/03.

הטענה בדבר דיבה שפורסמה בעתונות המקומית
37. השאלה הבאה היא האם הוכיח התובע כי הנתבע הוא שהביא לידי פרסום שלש הכתבות בעתונות המקומית ביום 22/8/03, כתבות שגם בהן רואה התובע משום פרסום לשון הרע כנגדו. הנתבע מכחיש כל קשר לפרסום הכתבות הללו או איזו מהן.
לפי עדותו (סע' 20 לתצהירו), הוא לא פנה אל העתונים הללו, ואף לא דיבר עם נציג כלשהו מעתונים אלה, בקשר לכתבות אלה ובכלל. "העתונאים לא ציטטו אותי, לא שאלו אותי, לא דיברו איתי, אני לא פניתי אליהם, והם לא פנו אלי" (עמ' 328 ש' 12-13, עמ' 329 ש' 8 עמ' 330 ש' 15-18, עמ' 333 ש' 16-19, עמ' 334 ש' 4-5 עמ' 335 ש' 9-20).
הכחשה טוטלית זו הטילה על התובע את הנטל להוכיח כי הנתבע הוא הוא שהביא את הדברים לעתונים, וגרם בכך לפרסומם.
אך הכתבים לא זומנו לעדות (על אף שהתובע אמר שאם צריך להביאם לעדות בביהמ"ש, הוא יעשה כן: פרו' עמ' 61 ש' 13), ולא עלה אפוא בידי התובע להוכיח כי הנתבע הוא ה"מקור" של המידע שפורסם בכתבות אלה. אדרבה, מן הכתבה בעתון "קול ברמה" עולה די בבירור כי הכתב ניזון מן התלונה שהוגשה במשטרה, ולא מפיו של הנתבע ("בתלונה במשטרה ציין אלי בר
כי... "; "על פי התלונה, פנה אותו פעיל..."). ואין בפני
י כל הוכחה כי דבר הגשת התלונה או תוכן התלונה הגיע לידיעת הכתב מאת הנתבע (וראה עמ' 329 ש' 20-26).
אשר לכתבה בעתון "צמת השרון" זו ניזונה גם כן מן התלונה במשטרה, וכן מ"מקורביו" של הנתבע, ולא מהנתבע. אינני מקבל את טענת התובע כי "מקורביו" של הנתבע הם בבחינת זרועו הארוכה, או שהם, כטענתו, "לא יעשו דבר מבלי שבר יתן להם אישור לכך", ולכן הנתבע אחראי לפרסום שנעשה על ידם.
ובאשר לעתון "על השרון", בעתון זה נאמר "לדברי בר...", "לטענת בר...", אך מקריאת הכתבה כולה ניתן להבין כי גם דברים אלה נלקחו ע"י הכתב מן התלונה במשטרה, ולא שהוא ריאיין או שוחח עם הנתבע.
מכל מקום, גם אם כוונת המלים "לדברי בר" (המופיעות הן ב"קול ברמה" והן ב"על השרון") הן שהנתבע הוא ה"מקור", הרי נוכח הכחשתו המוחלטת של הנתבע, הכלל בהקשר זה הוא, "שאם עתון מייחס, במאמר או בכתבה או במודעה, דיבור פלוני לאדם פלוני, אין בכך שמץ ראיה, אפילו לכאורה, שאותו דיבור אמנם יצא מפי אותו אדם" (ע"א 114/64 תיק נ' קריניצי פד"י יח(4) 378 בעמ' 387).
התובע טוען כי הנתבע, לפי עדותו שלו, מדבר עם הכתב יריב לוין מעתון "על השרון" לפחות פעם ביומיים (עמ' 220 ש' 26) והמסקנה המסתברת היא, לדעתו, שהמידע לעתון "על השרון" הגיע מאת הנתבע.
אינני מקבל טענה זו ואינני סבור כי זוהי הדרך להרים את נטל ההוכחה המוטל על התובע בענין זה. הנתבע הסביר כי באותה עת, טרם הבחירות, הוא היה עדיין אנונימי, לא היה לו קשר עם עתונאים, והעתונאים לא הכירו אותו ולא ציטטו אותו (עמ' 331 ש' 15-19). הנתבע הסביר גם, כי הקשר ההדוק שלו עם העתונות קיים רק מאז שנבחר, ולא קודם לכן, קשר זה עם העתונאים לא היה לו במועד האירוע נשוא תביעה זו, היינו, באוגוסט 2003 (עמ' 334 ש' 7-15).

סיכומה של נקודה זו, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבע הוא "האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת, וגרם בכך לפרסומו", כלשון סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע. על כן, אני דוחה חלק זה של התביעה (החלק הנוגע לפרסום לשון הרע בשלשת העתונים המקומיים).

הגנת "אמת הפרסום"
38. אין מחלוקת על כך שהדברים שהוכח כי הנתבע אמר בצומת ביום האירוע הם בגדר "לשון הרע", ולא נטען אחרת. אני עובר אפוא לדון בסוגיית ההגנות שבפי הנתבע. ההגנה שמעלה הנתבע היא הגנת "אמת הפרסום" לפי סע' 14 לחוק איסור לשון הרע ("אמת דיברתי").

39. ביחס לכינוי "עבריין" או "עבריין גדול" שהנתבע כינה את התובע (פרו' עמ' 52 ש' 23, וכן תצהיר התובע, סע' 15), טוען הנתבע כי הוכח שהתובע אכן עבריין, שכן, הוגשו נגדו בעבר מספר כתבי אישום, האחד – בנוגע לתקיפת מנהל סניף בנק, והשני – בנוגע לאיומים וקללות על ראש העיר, ועל עובדת ציבור ברמת השרון. התובע הודה בעבירות שיוחסו לו בכתבי האישום הללו, אם כי נסתיימו ללא הרשעה, בהסדר של שירות לתועלת הציבור. הנתבע בסיכומיו טוען באריכות כי מי שהודה בביהמ"ש בביצוע עבירות פליליות הוא "עבריין", ואין נפקא מינה אם הורשע בדין או לא הורשע. לענין זה נזקק הנתבע למילון "אבן שושן", לפסיקת בתיהמ"ש בשאלה מיהו בעל "עבר פלילי" לענין חוק השבות, ולשורת חוקים שבהם מופיע הביטוי "עבריין" או בעל "עבר פלילי".
אני סבור כי אין להיזקק לענין זה למילון, וגם לא לדברי חקיקה או פסיקה. "כאשר באים לבחון משמעותן של מלים לצורך בדיקת מהותן, מפרשים אותן על פי המובן אותו מייחס להן הקורא או השומע הסביר, ואין מטים אוזן לפרשנויות משפטיות, בדרך בה היו בוחנים מסמך משפטי ומנתחים תוכנו... השאלה היא מה משמעותן של המלים בעיני האדם הרגיל..." (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ נ' חב' החשמל פד"י לא(2) 281, בעמ' 300).

40. במקרה שבפני
י, מיותר לטעמי לעסוק בשאלה האם הביטוי "עבריין" פירושו בהכרח עבריין שהורשע בדין, או שמא גם מי שעבר עבירה והודה בה אך לא הורשע, גם הוא בגדר "עבריין". שכן, אין לבודד את הביטוי "עבריין" ולפרש אותו לעצמו, אלא בתוך ההקשר של הדברים שנאמרו. "אל המובן הטבעי והרגיל של מלים אין להגיע תוך בידודן וניתוקן מהקשרן, אלא נהפוך הוא, יש לראותן על רקען הכללי בו הובאו ובהקשר הדברים בו פורסמו" (שם). במקרה שבפני
י, הנתבע לא אמר רק "עבריין" (או "עבריין גדול"), אלא אמר באותה נשימה גם: "יש לך על תנאי, ואני אדאג שיפעילו לך אותו". אמירה זו אינה יכולה להתפרש, בעיני כל שומע סביר, אלא כעבריין שהורשע בדין (שהרי אם לא הורשע – מאסר על תנאי מנין?). במלים אחרות, הביטוי עבריין, בהקשר הדברים שבו נאמר במקרה דנן, מובנו בעיני השומע הסביר חייב להיות עבריין שהורשע בפלילים. הנתבע אינו טוען ואינו יכול לטעון כי זוהי אמת, שכן, התובע ואין חולק על כך, מעולם לא הורשע.

41. ומכל מקום, לשון הרע נשוא התביעה כוללת גם שתי אמירות נוספות (מלבד "עבריין"), והן: "תלויים נגדך תיקי משטרה פתוחים", וכן: "יש לך על תנאי, ואני אדאג שיפעילו לך אותו". אין מחלוקת כי אין תיקי משטרה פתוחים כנגד התובע, ואין לו מאסר על תנאי, ואמירות אלה לבטח אינן יכולות לחסות בצילה של הגנת "אמת דיברתי".

טענות נוספות לענין החבות
42. הנתבע מעלה "בחצי פה" וללא כל פירוט שתי טענות נוספות לענין החבות. הטענה האחת היא טענת "מעשה של מה בכך" (סע' 4 לפקודת הנזיקין) (סע' 364 לסיכומי הנתבע). טעה זו אינה נראית לי לחלוטין. אין המדובר במעשה אשר "אדם בר דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך".
הטענה השניה היא כי בשל התנהגותו המחפירה והמאיימת של התובע, יש להטיל עליו אשם בלעדי או אשם תורם של 100%, לאור סע' 65, 68 לפק' הנזיקין, ועל כן, אין להשית על הנתבע כל אחריות לנזקיו (סע' 406 לסיכומי הנתבע).
גם טענה זו אינה נראית לי. סע' 68 לפק' הנזיקין ("אשם תורם") כלל איננו בין סעיפי פק' הנזיקין (נ"ח) אשר הוחלו על עוולת פרסום לשון הרע (ראה סע' 7 לחוק איסור לשון הרע, וכן שנהר, בעמ' 81-82).
ובאשר לסע' 65 לפק' הנזיקין, סעיף זה עוסק במקרה המיוחד שבו התנהגותו של התובע היא שהביאה לאשמו של הנתבע. חייב להיות קשר סיבתי בין השניים. בסעיף זה נעשה שימוש רק במקרים נדירים ובנסיבות יוצאות מן הכלל (אנגלרד, בספר "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית", בעריכת ג' טדסקי, מהד' 2, ירושלים, תשל"ז, עמ' 274, עמ' 275 ה"ש 6, עמ' 276). במקרה שבפני
י, גם אם התפרץ התובע לעבר הנתבע בחמת זעם, כפי שהעיד הנתבע, הרי הוכח כי התנהגותו זו של התובע לא היא שהביאה לאשמו של הנתבע, אלא להיפך, היא באה בעקבות ובגלל הדברים שהשמיע הנתבע (אותם דברי לשון הרע שהם נשוא התביעה). על כן, אין כלל שייכות במקרה דנן לדין ההתנהגות התורמת לפי סע' 65 לפק' הנזיקין.

סכום הפיצויים
43. פרסום לשון הרע שהוכח בתיק זה מתייחס לשלושה ביטויים אלה: "עבריין גדול", "תלויים נגדך תיקי משטרה פתוחים", "יש לך על תנאי ואני אדאג שיפעילו לך אותו".
יתר הביטויים שהתובע מונה בסיכומיו, בעמ' 48, כלל וכלל אינם דברים שהנתבע אמר לתובע. מדובר בביטויים שהנתבע טוען כי התובע אמר לו, ואשר פרסומם בעתון מהווה, לדעת התובע, לשון הרע כלפיו. בענין זה קבעתי כי דין חלק זה של התביעה להידחות (ר' פיסקה 37 לעיל).
הביטוי האחרון הנזכר בסיכומי התובע (שם) – "דפוס ניר טל
אינו ראוי לעבוד עם עיריית רמה"ש", כלל אינו בין הביטויים שבגינם הוגשה התביעה בעילת לשון הרע. ענין פסילת התובעים מלעבוד עם העיריה נכלל בתביעה, אך במסגרת אחרת, לא במסגרת העילה של פרסום לשון הרע. אדון בעניין זה בנפרד, בהמשך.

44. התובע העיד כי הוא נפגע מאד מדבריו הבוטים והמשפילים של הנתבע, קבל עם ועדה
(עמ' 151 ש' 25 עד עמ' 152 ש' 1). לפי עדותו, גם בני משפחתו נפגעו מכך (עמ' 192 ש' 25 עד עמ' 193 ש' 5). גם עדים אחרים שהיו נוכחים באירוע העידו כי העלבון היה חריף: "אישית, אם אני הייתי מאיר יצחקי
באותו רגע, הייתי רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה מרוב בושה, זה פשוט להשפיל את הבן אדם, ובמיוחד כשיש עוד נוכחים" (עידן דורון, פרו' עמ' 21 ש' 6-7). ואגב, אף הנתבע עצמו אישר בעדותו כי פגע בתובע בצורה קשה (עמ' 289 ש' 27), וכי התובע נעלב ממנו עד עמקי נשמתו (עמ' 297, ש' 10-11), אם כי הוא מייחס זאת לדברים אחרים שלגירסתו נאמרו על ידו (לא הדברים שהם נשוא התביעה) ובשאלה זו (מה אמר הנתבע) לא קיבלתי את גירסתו.

45. אף כי הסעד המבוקש הוא פיצוי ללא הוכחת נזק, יש מקום להזכיר את טענתו של התובע כי גם פרנסתו נפגעה בעקבות פרשה זו, "כי אנשים אמרו לי אתה עבריין לא רוצים לעבוד עמך, אנשים התחמקו ממני, אנשים התרחקו ממני. לא הביאו לי עבודות כמו שהיה לי, היתה לי ירידה..." (עמ' 192 ש' 20-23).

46. ועוד ראוי לציין, בהקשר לקביעת גובה הפיצוי, את העדויות על כך שאמירותיו של הנתבע נאמרו בכוונה לפגוע בתובע: עדות מר שוהנדלר על כך שהנתבע אמר לי כי הוא בכוונה "חימם" את התובע, מכיוון שהוא מכיר אותו, וידע כיצד יגיב (תצהיר שוהנדלר סע' 18, וכן פרו' עמ' 23 ש' 1-2). כך גם העיד מר יהודה קצב (בתצהירו, סע' 4). יתר על כן, אף הנתבע עצמו אישר בעדותו כי עשה את שעשה בכוונה (עמ' 314 ש' 10-13), אם כי דבריו אלה מכוונים לגירסתו שלו ביחס לאירוע (גירסה אותה לא קיבלתי).

47. עד כאן מניתי מספר שיקולים לחומרא. להלן אמנה מספר שיקולים לקולא. הנתבע מעלה בסיכומיו, "בחצי פה" (בסע' 364), את הטענה כי מתקיימת לטובתו ההקלה האמורה בסעיף 19(2) לחוק איסור לשון הרע, היינו, כי "הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע".
אינני מקבל טענה זו. ראשית, כדי שביהמ"ש יתחשב לטובת הנתבע בהקלה זו, על הנתבע לשכנע את ביהמ"ש כי אכן, עובדתית, הוא היה משוכנע באמיתות הדברים. במקרה דנן, הנתבע לא העיד בשום מקום, לא בתצהירו ולא בחקירתו הנגדית, כי אכן הוא היה משוכנע באמיתות הדברים. שנית, כיצד יכול כלל הנתבע לטעון כי הוא היה משוכנע באמיתות הדברים, שלטענתו לא אמר? ושלישית, אין מקבלים טענתו של נתבע כי היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע, כאשר לשכנוע זה לא היה יסוד סביר, והנתבע לא ביצע בדיקה נאותה של העובדות (א' שנהר, "דיני לשון הרע", נבו הוצאה לאור, תשנ"ז – 1997, בעמ' 391).

48. לעניין קביעת הפיצוי יש להביא בחשבון בין היתר את העובדה שמדובר בפרסום לשון הרע בעל פה, באירוע נקודתי קצר, בנוכחות מספר פעילים בלבד, שרק חלקם שמעו את שנאמר. אמנם, האירוע הגיע לעתונות המקומית, אך לא הוכח כי לנתבע היתה יד בכך, ויתר על כן, דברי הדיבה שהשמיע הנתבע לא הופיעו בעתונים6.

49. כן יש להזכיר את העובדה שהתובע אמנם לא הורשע בפלילים, ואין לו רישום פלילי, אולם הוא הועמד, בשתי הזדמנויות, לדין פלילי, בעבירות חמורות למדי, והודה בביצוע העבירות. אמנם מבחינת "עברו" הפלילי הוא נקי לחלוטין (שהרי לא הורשע), בביצוע העבירות. אמנם מבחינת "עברו" הפלילי הוא נקי לחלוטין (שהרי לא הורשע), אך לא ניתן לאמר כי מדובר באדם צח כשלג, שלא דבק בו כל רבב שהוא. כאשר מדובר בדיבה שתוכנה הוא זה הנדון כאן, יש בכך כדי לפעול להפחתת מה של שיעור הפיצויים, בגידרו של סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע.

50. סיכומו של דבר, החלטתי לחייב את הנתבע לפצות את התובע בסך 55,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע.
חלק ב': החלטת ועדת הקניות
51. עד כאן – דנתי בפרשת האירוע בצומת הראשונים מיום 12/8/03 ובכל הקשור והנלווה לאירוע זה.
הדיון להלן יתמקד בפרשה אחרת, שאירעה זמן מה לאחר הגשת התביעה, וכתב התביעה תוקן על מנת לכלול אותה בתביעה.
המדובר הוא בהחלטה שקיבלה ועדת הקניות של עיריית רמה"ש – ועדה שהנתבע היה היו"ר שלה באותה עת – ביום 23/5/04. בהחלטה נאמר כך:
"לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים בעירייה, לרבות היועץ המשפטי, גזברות, מנהלת מח' רכש, מנהל אגודת הספורט, ולאור חשד לזיופים בקדנציה הקודמת ומינהל בלתי תקין, יו"ר הוועדה מבקש לא לפנות לקבלת הצעות מחיר לדפוס נירטל".

52. שורש הענין נעוץ בפרשיה שהיתה בעירייה בתחילת שנת 1998. כמתואר בדו"ח ביקורת של מבקר העירייה בנושא זה, במועצה המקומית (כתוארה מאז) רמת השרון פעלה "ועדה לפתיחת הצעות מחיר", לעבודות שמחירן אינו מחייב עריכת מכרז. המועד האחרון להגשת הצעות מחיר, ביחס לעבודת דפוס פלונית, היה 31/12/97. ביום 4/1/98 פתחה הועדה הצעות מחיר לעבודות דפוס, שנמצאו בתיבה להגשת הצעות מחיר. בתיבה נמצאו עם פתיחתה שלש הצעות מחיר, של שלשה ספקים, ושמותיהם נרשמו בפרטיכל הישיבה. למחרת היום העביר מנהל הרכש את החומר, כולל הפרוטוקול מישיבת הועדה שבה נפתחו הצעות המחיר, אל עוזר הגיזבר, מר ימיני. לאחר כשעתיים החזיר מר ימיני את החומר לידי מנהל הרכש, כאשר בפרטיכל הנ"ל מצוין שמו של מציע נוסף – דפוס ניר טל
(שהיא התובעת 2, חברה בבעלותו ובניהולו של התובע 1). מספר שעות לאחר מכן הופיע התובע 1 מר יצחקי במשרדו של מנהל הרכש, ומסר את הצעת המחיר של דפוס ניר טל
.
התובע העיד בפני
י כי אכן הגיש את הצעת המחיר באיחור של מספר ימים, אך עשה כן לטענתו באישורם של חברי הועדה, משום שהיה חולה (פרו' עמ' 176 ש' 9-15). כן העיד כי לא היה לו כל חלק בזיוף פרטיכל הועדה, וכי הוא לא נתן ולא הבטיח למר ימיני מאומה על מנת שזה האחרון יזייף את פרטיכל הועדה (עמ' 182 ש' 10-19), וכי בחקירת המשטרה נוקה (התובע) מכל חשד, וחזר לקבל עבודות מעיריית רמה"ש (עמ' 182 ש' 21-23).
מר ימיני, לעומת זאת, הועמד לדין פלילי, באשמת זיוף בידי עובד ציבור. בסופו של דבר החליט היועהמ"ש, נוכח נסיבותיו האישיות של ימיני, לעכב את ההליכים הפליליים נגדו, זאת בכפוף לביצוע שירות לטובת הציבור בהיקף של 100 שעות.

53. החלטת ועדת הקניות, שהנתבע עמד בראשה, מיום 23/5/04, נעוצה לטענת הנתבע בנסיון הרע שהיה לעירייה עם דפוס ניר טל
, המתבטא בחשד לזיוף, ומינהל בלתי תקין, והכוונה היא לאותה פרשיה משנת 1998 שאת פרטיה העיקריים הבאתי לעיל.

54. התובע טוען כי לא היה לו כל חלק שהוא בפרשיית זיוף הפרטיכל של הועדה משנת 1998, כי הוא נחקר על כך ויצא נקי ללא רבב (עמ' 177 ש' 12-13), וכי הוא חזר לעבוד בהיקף נרחב עם העירייה. לטענתו, החלטת ועדת הקניות מיום 23/5/04 היא לאמיתו של דבר החלטתו של הנתבע, הוא שיזם אותה, הוא שהביא לקבלת ההחלטה, וזאת בחוסר תום לב ומתוך מניעים פסולים של נקמנות אישית (היינו, כנקמה על תביעת הדיבה שהגיש נגדו התובע זמן קצר קודם לכן), מבלי שלתובע היה יד ורגל בפרשת הזיוף, ומבלי שבדק (הנתבע) את הענין עם הגורמים המקצועיים שבהחלטה נאמר כי בדק עימם.
ואילו הנתבע גורס כי ההחלטה איננה החלטה שלו, כי אם החלטה של ועדת הקניות בתוקף סמכותה, החלטה שנתקבלה, לאחר התייעצות עם גורמים שונים, בשל החשד לזיוף בקדנציה הקודמת. לדעתו, דפוס ניר טל
קשורה בוודאות לפרשת הזיוף הנ"ל (עמ' 196 ש' 17 עד עמ' 197 ש' 5), והוא אכן המליץ לועדת הקניות להפסיק לעבוד עם דפוס ניר טל
(עמ' 196 ש' 14-16), וכל חברי הועדה, שהם לדבריו אנשים דעתנים, ולא כפופים אליו, קיבלו את ההחלטה פה אחד (עמ' 259 ש' 14-25). הוא אף העיד כי לדעתו היה זה מחובתו, בנסיבות הענין, לפעול כפי שפעל (עמ' 289 ש' 5-8).

55. אני נוטה לקבל את טענת התובעים כי הנתבע פעל בענין זה שלא כדין ומתוך מניעים פסולים. התאריכים מדברים בעד עצמם. הפרשה של זיוף פרטיכל הועדה היתה בינואר 1998. החלטת ועדת הקניות בה עסקינן עתה היא ממאי 2004. חלפו להן למעלה משש שנים מאז פרשת הזיוף ועד שקם הנתבע ויזם את פסילתה הגורפת של התובעת 2 כספקית של העירייה. במשך כל התקופה הארוכה הזאת איש בעירייה או בועדת הקניות לא סבר כי יש לפסול את התובעת, בגלל פרשה זו (שמעורבותה בה לא הוכחה), והמשיכו לעבוד עם התובעת כרגיל. וכפי שביטא זאת התובע בעדותו: "...היתה חקירת משטרה, חקירת מבקר, הכל, נוקיתי מכל חשד, חזרתי לעבוד, בהוראה של המבקר, בהוראה של היועץ המשפטי, והכל בסדר. עד שבא הכוכב החדש, ומתוקף השררה שלו, ומתוך תפקידו, זרק אותי מאגודת הספורט..." (עמ' 182 ש' 21-25). על כך שמדובר בהחלטה המונעת ממניעים אישיים תעיד גם העובדה שלאחר שחדל הנתבע מלכהן בתפקיד יו"ר ועדת הקניות ויו"ר ועדת המכרזים, חזרה העירייה לעבוד עם דפוס ניר טל
, והיא עובדת עמו גם כיום.

ואגב, אף הנתבע עצמו לא סבר, בתחילה, בסמוך לאחר היבחרו לתפקיד (בחודש 10/03) כי ראוי לפסול את דפוס ניר טל
בגלל אותה פרשיה ישנה (שלא הוכחה מעורבות התובעים בה), והוא עצמו, בחתימתו, כיו"ר ועדת הקניות, אישר מסירת עבודות שונות לדפוס ניר טל
.

מה השתנה, אם כן? נראה כי רק משהוגשה תובענה זו שבפני
י, כנגד הנתבע, בינואר 2004, רק אז, ארבעה חודשים לאחר מכן, נתקבלה לפתע, ביוזמתו ובניצוחו של הנתבע, ההחלטה של ועדת הקניות (שהוא היו"ר שלה), המבוססת כביכול על פרשיית הזיוף הישנה, מלפני שש שנים, שמעורבות התובעים בה לא הוכחה, ואשר איש בעירייה (כולל הנתבע עצמו) לא סבר עד אז כי יש מקום לפסול את דפוס ניר טל
בגלל הפרשיה ההיא.

56. לא רק סמיכות התאריכים מוכיחה את הקשר שבין החלטת ועדת הקניות לבין הסכסוך האישי בין התובע והנתבע. היתה על כך גם עדות ברורה של מר מאיר דורון "שלי לא היה ספק שהפגיעה הזו היא על רקע אישי, על רקע של סכסוך אישי שכל עובדי העירייה ידעו על הסכסוך הזה שמתנהל בין אלי בר
לתובע" (עמ' 14 ש' 16-22, עמ' 10 ש' 30 עד עמ' 11 ש' 2 וכן תצהיר מאיר דורון, סע' 13). כמו כן העיד בפני
י מר ויקטור דואק, כי הנתבע אמר לו מפורשות, שהוא נתן את ההוראה לא לעבוד עם דפוס ניר טל
, בגלל תביעת הדיבה שהגיש התובע נגדו (עמ' 15 ש' 10-22, וכן תצהיר ויקטור דואק, סע' 4-7).

הגם שאני סבור באופן כללי כי הנתבע פעל שלא כדין בפרשיה זו, החלטתי לדחות חלק זה של התביעה, משני טעמים.

57. הטעם הראשון הוא שהתובע לא השכיל לבאר מהי עילת התביעה שלו בענין זה. בכתב התביעה המתוקן לא טען התובע כי האירוע בו עסקינן עתה (החלטת ועדת הקניות מיום 23/5/04) מהווה הוצאת דיבה כלפיו. כתב התביעה כלל ארבע דיבות ולא יותר מכך (האחת – האירוע בצומת הראשונים; והשלש – בשלש כתבות בעיתונות המקומית), וגם בסעיף הסעדים (סע' 65.2 לכתב התביעה, סע' 84.1 לתצהיר עדותו הראשית) ביקש פיצוי על כל אחת מארבע הדיבות. את פרשיית ועדת הקניות כלל התובע (בתביעה ובתצהיר) תחת כותרת אחרת לחלוטין, והיא: "חוסר תום לב של הנתבע, פעילותו במזיד נגד התובעים, במסגרת תפקידו הציבורי". לא דיבה. עילת התביעה הנוגעת לפרשיית ועדת הקניות נוסחה בכתב התביעה כעילת שקר מפגיע, לפי סע' 58 לפקודת הנזיקין (סע' 59, 65.3 לכתב התביעה, וסע' 84.2 לתצהיר עדותו הראשית). אולם בסיכומיו זנח התובע עילה זו כליל, ואינו מזכיר אותה במלה וחצי מלה. הכלל בנדון הוא כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים – אם בשל שגגה או במכוון – כדין טענה שנזנחה, וביהמ"ש לא ישעה לה" (ע"א 447/92 פד"י מט (2) 102 בעמ' 107).
והנה, בסיכומים מעלה התובע לראשונה את הטענה לפיה ההוראה שנתן הנתבע כי דפוס ניר טל
אינו ראוי לעבוד עם עיריית רמה"ש היא בגדר הוצאת דיבה, וגם בהמשך סיכומיו, הוא מנסה לבסס חלק זה של התביעה על עילת פרסום לשון הרע. סבורני שהתובע אינו רשאי לעשות כן. כפי שהדגשתי, התביעה שבפני
י כוללת ארבע עילות של לשון הרע. פרשת ועדת הקניות איננה אחת מהן. אין להתיר לתובע, בסיכומים, לשנות את מהות תביעתו ולבסס אותה על עילה שונה לחלוטין מזו שביסס אותה בכתב התביעה (המתוקן).
נראה לי כי בענין ההחלטה הנ"ל של ועדת הקניות לא החליט התובע למעשה עד היום מהי בעצם עילת התביעה שלו. ניכר שהוא מכוון לעילת נזיקין, אך לא הצביע בסיכומיו על אף עוולה מעוולות פקודת הנזיקין, המתאימה לעניננו (וההסתמכות על עוולת לשון הרע, כאמור, חורגת מהתביעה, ואינה במקומה).

58. הטעם השני הוא, שאף אם אניח כי עילת התביעה שהתובע עומד עליה עד היום היא זו האמורה בכתב התביעה, קרי, שקר מפגיע, הרי, מבלי להיכנס לכל יסודות העוולה, ברור לחלוטין כי התובע לא השכיל להוכיח את היסוד האחרון, היסוד של "נזק ממון". חלק זה של התביעה נוגע לנזק כספי, שניתן היה די בנקל להביא לגביו נתונים מוכחים ולכמת אותו. מדובר בתקופה קצובה ומוגדרת (החל מיום 23/5/04), וכלה במועד שבו חדל הנתבע לכהן בתפקידיו בעירייה), תקופה שבה נמנעה העירייה וגופי הסמך שלה מלמסור עבודות לדפוס ניר טל
. ניר טל עבדה עם העירייה משך שנים ארוכות לפני ההחלטה הזאת (סע' 1.4 לתצהיר התובע) ועובדת עם העירייה גם כיום. ניתן היה להמציא לביהמ"ש נתונים ומסמכים על היקף העבודות, וההכנסות מהעבודות, שקיבלה דפוס ניר טל
מהעירייה בעבר (היינו, לפני ההחלטה נשוא דיוננו) וכיום, ועל היקף העבודות (אם בכלל) בתקופת קיומה של "הגזירה", ובדרך זו ניתן היה לכמת בצורה מדוייקת למדי את נזק הממון שנגרם. הדבר לא נעשה. תחת זאת הסתפק התובע בעדותו שלו בעל פה, ללא כל אסמכתא שהיא, ובעדותו "זרק" סכומים מסכומים שונים:
"...ששם הפסדתי עשרות אלפי שקלים, מעל 41 אלף שקל... הפסדתי שם בסביבות 48 אלף שקל באותה שנה... יש אצל הרו"ח הסכומים והכל" (עמ' 182 ש' 26 עד עמ' 183 ש' 3).

נשאלת השאלה – אם "יש אצל הרו"ח הסכומים והכל", מדוע לא הוצגו אלה בפני
ביהמ"ש?

"יש לי שם הפסדים כל שנה בסביבות 46 אלף שקל. בעירייה יש לי שם בסביבות 50 אלף שקל כל שנה, ושנתיים אחרי זה".
(עמ' 193 ש' 6-8).

הנה כי כן, התובע "זורק" סכומים שונים, אולם נשאלת השאלה: היכן ההוכחות? הרי מדובר בנתונים כספיים, של חברה מסודרת, ולא היה כל קושי להציג את המסמכים והנתונים בפני
ביהמ"ש. האם ניתן לטעון ברצינות כי עדותו בע"פ של מר יהודה קצר ("המדובר על מאות אלפים בשנה7, אני יודע כי אחי עובד באג' הספורט ואמר לי שמאיר פסלו אותו", עמ' 44 ש' 24-25) היא ההוכחה?

לסיום חלק זה אצטט את ההלכה הידועה, שחזרה ונשנתה פעמים רבות מאד, הלכת ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע פד"י לה(2) 800, בעמ' 808-809:
"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק4 לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר ענין אחרון זה לאומדנו של השופט....
……
כל שנדרש הוא כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות הענין....
…..
על כן, באותם המקרים בהם – לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי".

59. משני הטעמים האמורים, אני דוחה חלק זה של התביעה, הנוגע להחלטת ועדת הקניות מיום 23/5/04.

חלק ג': מסמכים חסויים של התובע
60. החלק השלישי והאחרון בתובענה זו נוגע לטענת התובע, כי במהלך ההתדיינות בתיק זה בין ב"כ בעלי הדין, העביר ב"כ הנתבע לב"כ התובע העתקי מסמכים, שהם לפי הטענה מסמכים חסויים של התובע. לטענת התובע, הנתבע השיג מסמכים אלה בדרך לא דרך, ואף עשה בהם שימוש והעביר אותם לגורמים שאינם מוסמכים להחזיק בהם, במטרה לפגוע בתובע. עילת התביעה כאן היא פגיעה בפרטיות, לפי חוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981. המסמכים שבהם מדובר הם: כתב האישום שהוגש נגד התובע בענין תקיפת מנהל סניף בנק; פרוטוקול הדיונים בביהמ"ש בתיק הנ"ל; והודעותיהם במשטרה של המעורבים השונים בפרשה הנ"ל.

61. איננו מקבל חלק זה של התביעה. הנתבע טען בעדותו כי אין זה נכון שהשיג המסמכים שלא כדין. לדבריו, הוא השיגם משותפו לשעבר של התובע, מר עוזי הלוי (תצהירו, סע' 41). התובע טוען כי בירר זאת עם עוזי הלוי, והתברר לו שהמסמכים לא הגיעו מידיו (תצהירו סע' 79). מתמליל קלטת השיחה שבין התובע לבין עוזי הלוי לא ניתן להסיק את המסקנה שהתובע טוען לה. עוזי הלוי אומר אמנם בשיחה זו מספר פעמים כי לא הוא נתן את המסמכים לנתבע, אך יחד עם זאת הוא אומר גם, כי אם יזומן לביהמ"ש, הוא יעיד שהוא זה שנתן את המסמכים. ובסיומו של התמליל נראה התובע כמעט מתחנן בפני
עוזי הלוי, שלא יבוא להעיד בביהמ"ש.
מכל מקום, בין אם קיבל הנתבע את המסמכים מעוזי הלוי, ובין אם לאו, אין חולק כי מדובר במסמכים שניתן להשיגם באמצעות הגשת בקשה מתאימה לביהמ"ש, עפ"י תקנות בתי המשפט (עיון בתיקים) התשס"ג – 2003, וב"כ הנתבע אכן הגיש בקשה כאמור לביהמ"ש, שדן בתיק הפלילי הנ"ל של התובע, לאפשר לו לצלם את החומר שבתיק, וניתנה החלטה "כמבוקש" (מוצג 26 לתיק מוצגי הנתבע). הנה כי כן, הנתבע באמצעות בא כוחו השיג את המסמכים (גם) בדרך כשרה לחלוטין.
שנית, התובע טוען כי הנתבע העביר מסמכים אלה ל"גורמים לא מוסמכים", אולם כשנחקר על כך נקב רק בשמו של אדם אחד בלבד – ויקטור דואק – שעליו (לטענתו) העביר הנתבע את המסמכים (עמ' 153 ש' 17-21). ויקטור דואק נתן תצהיר עדות ראשית (כאחד מעדי התביעה) ולא אמר בתצהירו כי קיבל מסמכים כלשהם מהנתבע, וגם בחקירתו בביהמ"ש לא אמר כך. טענת התובע, כי העביר המסמכים לצד ג' כלשהו, לא הוכחה אפוא.
מתברר שהשימוש היחיד שעשה הנתבע, באמצעות בא כוחו, במסמכים, הוא – העברתם לידי ב"כ התובע, כחלק מהליכי גילוי מסמכים בתובענה זו. ב"כ התובע הוא שהחליט לחשוף מסמכים אלה, ולהגישם לביהמ"ש, כחלק מהמוצגים שצירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו (נספחים ט' 1 – ט' 9 לתצהירו).

לסיכום, אני דוחה חלק זה של התביעה, הנוגע למסמכים החסויים של התובע.

סיכום
62. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה חלקית ומחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע באירוע בצומת הראשונים ביום 12/8/03. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. בנוסף, יישא הנתבע בחלק מהוצאות המשפט של התובע (עפ"י בקשה שתוגש לפי תקנה 513), וכן, בנוסף, בתשלום שכ"ט עו"ד של התובע בסך 15,000 ₪ ומע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על ההוצאות – מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד – מהיום, ועד התשלום בפועל. יתר העילות שבכתב התביעה – נדחות בזה.

ניתן היום, ה' תמוז תשס"ז, 21 יוני 2007, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשגר עותק

פסק דין
זה לצדדים באמצעות הדואר.
שופט צבי דותן
1 הכוונה למר יצחק רוכברגר
2 בהעדר טענה בפי הנתבע כי הדברים שהתובע בתביעתו מייחס לו (ושהוא מכחיש את עצם אמירתם) נאמרו בתגובה לקינטור או להתגרות או להתפרצות מצד התובע.
3 עד היום, כפי שמשתקף בבירור מעדותו בביהמ"ש.
4 וראה, גם למשל, בש"פ 168/98 מ"י נ' פלוני (פורסם באתר נבו): "הבת הנפגעת כבשה את המעשים בלבה, ואפשר כי רק בעקבות החרפת הסכסוך בין הוריה, עוררה אותה אימה להתלונן על אביה; אך מניעיה של אשת המשיב והרקע למסירת עדותה של הבית המתלוננת אינם שוללים את אמינות גירסתה".
5 בהמשך עדותה אישרה שהכוונה לתובע.
6 מלמד בעתון "צומת השרון", שבו, (ורק בו) נזכר כי הנתבע ניבל את פיו וטען כלפי התובע שהוא עבריין, אולם דברים אלה שבעתון הובאו כצטוט מפי התובע.
7 שעה שהתובע עצמו נקב בסכומים של עשרות אלפי שקלים בשנה.








א בית משפט מחוזי 515/04 מאיר יצחקי, דפוס ניר טל נ' אלי בר (פורסם ב-ֽ 21/06/2007)