פסקי דין על שמעון מזרחי | פסקי דין על איגוד ערים אזור דן (ביוב)

1084/04 עע     11/07/2005




עע 1084/04 שמעון מזרחי נ' איגוד ערים אזור דן (ביוב)




בעניין:


בית הדין הארצי לעבודה




עע 001084/04




שמעון מזרחי

המערער


-


איגוד ערים אזור דן
(ביוב)

המשיב




בפני
: הנשיא סטיב אדלר
, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
,השופט יגאל פליטמן


נציג עובדים מר שלום חבשוש,
נציג מעבידים מר אילן שגב


בשם המערער – עו"ד ישראל ויזל
, עו"ד אילה ויזל

בשם המשיב -
עו"ד דן לפידור


פסק דין

השופט יגאל פליטמן

1.
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת ורדה סאמט; עב 3751/01), בו נדחתה תביעתו של שמעון מזרחי
(להלן – המערער) להכללת "תוספת הכוננות" במשכורת הקובעת לחישוב הפנסיה המשתלמת לו מאת איגוד ערים אזור דן (ביוב)
(להלן – המשיב).

2.
בטרם יוכרע הערעור לגופו, יפורט הרקע העובדתי לו:

א.
המערער הועסק על ידי המשיבה מחודש 2/71 ועד למועד פרישתו המוקדמת לגמלאות בחודש 8/00.

ב.
רוב שנות העסקתו שימש המערער בתפקיד של מנהל עבודה בתחנות השאיבה שבאחריות המשיב. מתוקף תפקידו הוא נדרש לשמש ככונן לשם מתן פתרונות, כשנקרא לכך, לבעיות ותקלות שהתעוררו בתחנות השאיבה.
ג.
ביום 18.5.89 נחתם "הסכם תגמול לכוננים צמודים" בין הנהלת המשיב לבין העובדים ונציגי ההסתדרות (להלן – הסכם הכוננים).


המערער חתם על אותו הסכם כיו"ר ועד עובדי המשיב.
על פי אותו הסכם שולמה לארבעה מעובדי המשיב ששמותיהם נקובים בהסכם הכוננים, תוספת כוננות בגין היותם כוננים במשך שבעה עד שמונה ימים בחודש על - פי תורנות שביניהם.
"בתקופת כוננותו, על הכונן היה להודיע למפעילי התחנות על מקום הימצאותו בכל עת ועליו להיענות מיד ללא כל שהות שהיא לקריאת המפעילים שבתחנות ולבוא מיד בכל עת לתחנות שבמצוקה על פי שיקול דעתו"
(סעיף 3 להסכם הכוננים).

תמורת היותו כונן כאמור, שולם למערער גמול בשיעור של 45% מהשכר המשולב (סעיף 4 להסכם הכוננים).

תוספת הכוננות נחשבה על פי המוסכם על הצדדים "כמרכיב במשכורת שיחושב לפנסיית העובדים על פי החלק היחסי של תקופת שרותם ככוננים" (סעיף 9 להסכם הכוננים).

לא הוכח כי המשיב פנה לממונה על השכר לקבלת אשורו להכללת תוספת הכוננות במשכורת הקובעת לתשלום הפנסיה, על פי הסכם הכוננים.

ד.
בהתאם להסכם הקיבוצי בשירות הציבורי שחל גם על המשיב,
הפריש האיגוד לקופת גמל החל מ-1.1.96 ואילך בגין תוספת הכוננות ששולמה למערער – "5% חלק המשיב ו-5% חלק המערער" (סעיף 4 לתצהיר המשלים של מר שלומי דורני מנהל כח אדם אצל המשיב). בכל תקופת ההפרשה לקופת גמל כאמור, לא טען המערער, כי אין מקום לאותה הפרשה, באשר מדובר ברכיב פנסיוני הנכלל בשכר הקובע לחישוב הפנסיה התקציבית המגיעה לו מאת המשיב. מעבר לזאת, הוא גם לא החזיר למשיב את כספי הצבירה בגין אותה הפרשה.

ה.
המערער פרש לפנסיה מוקדמת בטרם מלאת לו 65 שנה. אותה פרישה מוקדמת היתה על פי הסכם פרישה עם המשיב. על פי אותו הסכם, פרש המערער בתנאים משופרים ושיעור הפנסיה שנקבע לו הוגדל, מעבר למגיע על פי ויתקו בעבודה. רכיב הכוננות בשיעור של 45% על פי הסכם הכוננים לא נכלל במשכורת הקובעת לפנסיה (עמ' 5 שורה
4 – 2 לעדותו;
עמ' 14 שורות 14 – 11 לעדות מר דורני). על פי מכתבו של מר דורני למערער מיום 1.7.98 (ת/6) -
"במידה והצעת מנהל כוח אדם (לפרישה מוקדמת – י.פ.) לא תתקבל על ידי העובד, לא ינתנו לעובד התנאים המועדפים בגין פרישתו בגיל 65".

2.
משני טעמים דחה בית הדין האזורי את תביעת המערער:

א.
משום היות תוספת הכוננות "בגדר תוספת מותנית שאין לראותה כחלק משכרו הרגיל של התובע המחושב לפנסיה".

ב.
משום הטעם החילופי, של בטלות סעיף 9 להסכם הכוננים, באשר הוא נעדר אישור הממונה על השכר כנדרש בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה - 1985 (להלן - חוק יסודות התקציב). שהרי, אצל עובדי המדינה תוספת הכוננות אינה נכללת במשכורת הקובעת לפנסיה.

3.
עיקרי טיעוני
באי -
כח
המערער היו:

א.
לא היה מקום לבטל את סעיף 9 להסכם הכוננים, כי אם היה מקום לבחנו לאור התיקון לחוק יסודות התקציב מ-15.1.98, יחד עם דיני עשית עושר ולא במשפט ודוקטרינת תום הלב.

ב.
תוספת הכוננות ששולמה למערער ראויה לסיווג, לא כתוספת מותנית אלא "כפיקציה לתוספת שכר קבועה".

4.
עיקרי טיעונו של בא כוח המשיב היו:

א.
תוספת הכוננות לא הוכרה כתוספת קבועה; ומשמדובר בתוספת מותנית ששולמה תמורת כוננות על פי לוח כוננות מתוכנן מראש – ברור, כי אין היא חלק מהמשכורת לפי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל - 1970 (להלן - חוק הגמלאות), החל על עובדי המשיב.

ב.
"תשלום גמלה מרכיב כוננות אינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק יסודות התקציב ונוגד את מטרתו של חוק יסודות התקציב". לפיכך בדין לא נחשבה תוספת הכוננות לרכיב פנסיוני, כמסוכם בסעיף 9 להסכם הכוננים.

5.
אשר לדעתנו:

א.
בנסיבות המקרה אין מחלוקת שהסכם הכוננים לא הועבר לאישור הממונה על השכר, על פי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב.

ב.
לאור האמור לעיל, אילו היה מקום להידרש לשאלת תקפותו של סעיף 9 להסכם הכוננים, נוכח הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב – היה גם מקום להחזיר את עניינו של המערער לבית הדין האזורי, על מנת שיצרף את הממונה על השכר, כצד נוסף להתדיינות שבין הצדדים. לאחר קבלת החלטתו של הממונה על השכר בנוגע לסעיף 9 להסכם הכוננים, היה על בית הדין לבחון את החלטת הממונה ככל החלטה של רשות מינהלית המפעילה סמכותה שבחוק.

ג.
משני טעמים מצטברים, לא מתעוררת בענייננו שאלת תקפות סעיף 9 להסכם הכוננים לאור הוראת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. הטעם האחד הינו – שתוספת הכוננות ששולמה למערער, היתה על - פי טיבה תוספות מותנית שאין להכלילה בשכר הקובע לחישוב הפנסיה.
הטעם השני הינו – שעל פי תנאי פרישתו המוקדמת המוסכמת של המערער, לא סוכם שתוספת הכוננות ששולמה לו על פי הסכם הכוננים תחשב כתוספת פנסיונית. נרחיב מעט לגבי כל אחד מהטעמים שנמנו לעיל.

ד.
מכוח צו שהוציא שר הפנים, המשיב כמוהו כרשות מקומית שחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות חלה עליו.

בסעיף 79 לחוקת העבודה אומץ חוק הגימלאות, ועל פיו נקבעה זכאותם הפנסיונית של עובדי המשיב.

תוספת הכוננות לא ניכללה בתוספות הפנסיוניות המנויות בסעיף 8 לחוק הגמלאות; לפיכך שאלת הכללתה במשכורת הקובעת לפנסיה, תלויה בשאלת היותה תוספת פיקטיבית או תוספת מותנית בביצוע תנאי מסויים, מעבר לנדרש מן העובד בעבודת יומו הרגילה.

בנסיבות המקרה, כפי שפורטו לעיל, תשלום תוספת הכוננות הותנה בקיומם של שני תנאים: האחד – עצם היות המערער בכוננות בכל שעות היממה, בימים שנקבעו לכך, לרבות בימי שבת וחג, חרף אי הנוחות הכרוכה בכך.
השני - היקראות בפועל בכל עת, בזמן הכוננות, לתחנת השאיבה לפתור בעיה שהתעוררה בהפעלתה.
משתשלום תוספת הכוננות הותנה כאמור – הרי שהיא בגדר תוספת מותנית שלא השתלמה עבור העבודה הרגילה. מן הבחינה העקרונית, אין המקרה שלפנינו שונה מתשלום גמול שעות נוספות מעבר לשעות העבודה הרגילות. בשני המקרים עצם ביצוע העבודה הרגילה בשעות לא רגילות הופך את אותו תשלום, לתשלום מותנה תמורת עבודה לא רגילה, ולא לחלק מהשכר הרגיל.
לעניין טיבה של תוספת הכוננות כאמור לעיל ראה למשל דב"ע נד/5-7 אברהם אלדג'ם – הממונה על תשלום גמלאות, לא פורסם, והאסמכתאות
שם).

ה.
העובדה, כי תוספת הכוננות ששולמה למערער אינה ראויה להיחשב לתוספת פנסיונית על פי חוק הגמלאות שאומץ בחוקת העבודה החלה על עובדי המשיב; אין משמעה כי לא ניתן להגיע להסכם להכללת אותה תוספת במשכורת הקובעת לפנסיה, כפי שעשו הצדדים במקרה שלפנינו בסעיף 9 להסכם הכוננים. דא עקא, שבמקרה שכזה, ההסכם שהושג בתקופת העבודה וההופך את תוספת הכוננות לרכיב פנסיוני, מותנה בכך שהוא לא ישונה על ידי הצדדים מאוחר יותר עובר לפרישת העובד.

ו.
בנסיבות המקרה שלפנינו, ברור, כי המערער לא יכול היה להכתיב למשיב את תנאי פרישתו, אלא הוא יכול היה לפרוש פרישה מוקדמת מוסכמת - אך ורק אם היו מקובלים עליו תנאי הפרישה המוקדמת כפי שהציע לו המשיב. אין מחלוקת שהמערער ידע זאת, והחליט בכל זאת לפרוש פרישה מוקדמת על פי התנאים שהוצעו לו, כלומר על - פי תנאי הפרישה המשופרים ואחוזי הפנסיה המוגדלים, ומבלי שהמשיב הסכים להכליל את תוספת הכוננות במשכורת הקובעת. משהמערער פרש לפנסיה על פי תנאי המשיב כאמור, לא תשמע טענתו בדיעבד, לאחר פרישתו המוסכמת, כי הוא לא ויתר על תוספת הכוננות שבהסכם הכוננים כרכיב פנסיוני, למרות שבהסכם פרישתו המוקדמת סוכם למעשה, כי אותה תוספת לא תיכלל במשכורת הקובעת לפנסיה.

משהמערער פרש בתנאים האמורים על פי הסכם פרישה מוקדמת, אין הוא יכול להסתמך שוב על הוראת סעיף 9 להסכם הכוננים.
(לעניין הסכם פרישה אישי הגובר על הוראות הסכם קיבוצי המקנות זכאות עקב פרישה, ראה דב"ע שן/98-3 שושנה גולוד – עיריית רמת גן, פד"ע כב 251).

6.
סוף דבר
- לאור האמור,
ראוי הערעור להידחות.


כיוון שמדובר בתביעה למימוש זכות בתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

ניתן היום ד' בתמוז, תשס"ה (11 ביולי 2004) בהעדר הצדדים.



הנשיא סטיב אדלר


סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין


השופט יגאל פליטמן



נציג עובדים מר שלום חבשוש



נציג מעבידים מר אילן שגב









עע בית הדין הארצי לעבודה 1084/04 שמעון מזרחי נ' איגוד ערים אזור דן (ביוב) (פורסם ב-ֽ 11/07/2005)