פסקי דין על קשר רנט א קאר בע"מ | פסקי דין על ירושלמי אליהו

12446/96 א     04/07/2007




א 12446/96 קשר רנט א קאר בע"מ נ' ירושלמי אליהו




1
בתי המשפט
א 012446/96
בית משפט השלום תל אביב-יפו
04/07/2007
תאריך:
כב' השופטת ארנה לוי

בפני
:

קשר רנט א קאר בע"מ

בעניין:
תובעת
באר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
ירושלמי אליהו
נתבע
וינברגר

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
בפני
תביעה לתשלום דמי שימוש ברכב.

1. 1. ביום 6.6.90 שכר הנתבע מהתובעת, חברה העוסקת בהשכרת כלי רכב, רכב מסוג פורד טרנזיט מספר רישוי 59-524-30 (להלן: "הרכב"). הסכם השכירות עליו חתם הנתבע היה על פי תעריף יומי והתייחס לתקופה בת יום אחד. בהתאם להסכם הנתבע היה אמור להחזיר את הרכב למשרדי התובעת עד ליום 7.6.90 בשעה 08:17. מחיר ההשכרה ליום אחד על פי ההסכם נקבע לסך 135$. שער הדולר על פי ההסכם עמד על 2.09 ₪. בהסכם נרשם כי רק הנהג הרשום בחוזה השכירות רשאי לנהוג ברכב.

2. 2. הנתבע לא החזיר את הרכב בהתאם להסכם. הוא טען בפני
התובעת כי הרכב נגנב ואף הגיש תלונה על גניבה ביום 7.6.90 במשטרת ישראל. בינואר 1991 נמצא הרכב נטוש באזור היישוב טירה וביום 20.2.91 הוחזר על ידי המשטרה לתובעת. המשטרה חקרה את האירוע והוגש כנגד הנתבע כתב אישום בת.פ. 8126/91 בבית משפט השלום בתל-אביב. בעובדות כתב האישום נאמר כי הנתבע מסר למשטרה ידיעה כוזבת על גניבת הרכב בעוד שלאמיתו של דבר הרכב לא נגנב כלל ונשאר בחזקתו עד ינואר 1991. נאמר כי בתקופה שבין 7.6.90 ועד תחילת חודש ינואר 1991 השתמש הנתבע ברכב ללא רשות הבעלים - היא התובעת. נאמר כי בתחילת חודש ינואר 1991 העביר הנתבע את הרכב ללא רשות הבעלים לנתבע 2, דניאל סוויד, בנסיבות המצביעות על כוונה שלא להחזירו לבעליו כשהוא נושא לוחיות זיהוי שונות מהמקוריות. העבירות שיוחסו לנתבע היו מסירת ידיעה כוזבת, שימוש ברכב ללא רשות וגניבת רכב. הנתבע כפר תחילה בחלק מעובדות כתב האישום אך במהלך ניהול ההוכחות חזר בו מכפירתו, הודה בעובדות כתב האישום והגיע להסדר טיעון. בהתאם להסדר נמחקה עבירת הגניבה והנתבע הורשע ביום 29.11.92 בעבירות של מסירת ידיעה כוזבת ושימוש ברכב ללא רשות. הוטל עליו מאסר על תנאי וקנס. פסק הדין הוא חלוט.

3. 3. בהתאם להוראות סעיף 42 א לפקודת הראיות ממצאי ומסקנות פסק הדין בתיק הפלילי בו הורשע הנתבע קבילים כראיה לתוכנם בהליך זה. בהתאם לסעיף 42ג לפקודת הראיות אין הנתבע זכאי להביא ראיות לסתירת פסק הדין הפלילי אלא ברשות בית המשפט. בענייננו, לא התבקשה וממילא לא ניתנה רשות כזו, הניתנת רק בנסיבות מיוחדות ועל בסיס ראייתי של ממש וראה י' קדמי, על הראיות, 2003, חלק שלישי, עמ' 1370 ובהתאם לכך ניתנה גם החלטתי במהלך הדיון. הנתבע בעדותו ניסה לטעון כי הודה בעובדות כתב האישום בתיק הפלילי רק בשל כך שרצה לסיים הדיון באותו הליך על מנת לנסוע לחו"ל. דין טענה זו להידחות. כאמור, הודיית הנתבע בעובדות כתב האישום והכרעת הדין היא ראיה בעלת משקל מכריע בתיק זה ולא ניתן לטעון טענות הסותרות אותה. הנתבע לא ביקש לחזור בו מהודייתו בתיק הפלילי, פסק הדין חלוט וטענות המבקשות לסתור את העובדות עליהן מבוססת הכרעת הדין - דינן להידחות. העובדות המוכחות לעניין זה, אם כן, הן כי הנתבע השתמש ברכב מיום 7.6.90 ועד ינואר 1991 ללא רשות התובעת, כי דווח לה דווח כוזב על פיו הרכב נגנב ממנו וכי בינואר 1991 העביר הרכב ללא רשות התובעת לנתבע 2. לאחר מכן הרכב נמצא נטוש והוחזר לתובעת ביום 20.2.91.

4. 4. אין, למעשה, מחלוקת כי הנתבע, אשר התחייב להחזיר הרכב לתובעת ביום 7.6.90 בהתאם לחוזה שכרת עמה, הפר החוזה. בהתאם לכך זכאית התובעת לתרופות בשל הפרת החוזה. התובעת זכאית לדמי שימוש ראויים בגין התקופה בה הרכב לא היה ברשותה אלא ברשות או על פי רשות הנתבע, שלא כדין ובניגוד לתנאי ההסכם, כאשר בתקופה זו נמנעו ממנה הכנסות מהשכרת הרכב. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לשווי דמי השימוש אשר מגיעים לתובעת מהנתבע. התביעה מתייחסת לתקופה של 260 יום, מיום 7.6.90 ועד ליום 20.2.91 בהתבסס על המחיר הדולרי הנקוב בהסכם השכירות ליום (135 דולר), בהמרה לשקלים על פי שער הדולר הממוצע לתקופה (2.128 ₪ לדולר) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית עד היום. יש לציין כי התביעה הוגשה ביום 10.1.96, ביום 2.6.98 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה כנגד הנתבע אך פסק הדין בוטל ביום 7.9.05 על ידי כב' הרשם גזית בשל העדר המצאה כדין. עוד יצוין כי התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה לאחר שהושג הסכם עימו, במסגרתו שילם לתובעת סכום של כ- 6000 ₪ שנגבו בהליכי הוצאה לפועל.

5. 5. מטעם התובעת העיד מר אלי לוי, עובד התובעת מזה 20 שנה אשר טיפל בתביעה. הנתבע העיד לעצמו. בתיק הוגשו תצהירים נוספים אשר עורכיהם לא התייצבו לעדות ולכן אינם קבילים כראיה.

6. 6. מר לוי ציין בתצהירו כי חישוב הפיצוי צריך להיות על פי תנאי ההסכם, דהיינו תעריף יומי. נטען כי לרכב היה פוטנציאל השכרה של שוכרים יומיים. נאמר בתצהיר כי לתובעת מוסכים משלה ואין לקחת בחשבון עלויות תיקונים לרכב ספציפי. נאמר כי שוק ההשכרה בשנות ה-90 המוקדמות אינו דומה לשוק כיום, כיון שאז לא היו חברות השכרה רבות, התחרות הייתה מצומצמת, הביקוש לרכב כזה היה רב לעומת ההיצע והתעריפים גבוהים יותר יחסית להיום. נאמר כי רכב מסוג זה, טרנזיט, היה די נדיר בתקופת ההסכם, במיוחד בתקופת הקיץ. הוצגו מספר דוגמאות חוזים מהם ניתן לראות, כנטען, כי מחיר ההשכרה היומי שנקבע בהסכם הוא סביר. בחקירתו הוסיף כי ההוצאות לרכב מסוג זה הן לביטוח חובה, צד שלישי, אגרת רישוי. מר לוי הבהיר כי התובעת אינה מבטחת את רכביה בביטוח מקיף, למעט חריגים בודדים, ולכן גם לא שולמו תגמולי ביטוח בשל הגניבה. תיקונים מכוסים במסגרת האחריות כי מדובר היה ברכב חדש.

7. 7. הנתבע ציין בתצהירו ובחקירתו כי לדעתו אין לחשב את דמי השימוש לפי תעריף יומי כיון שיש אפשרות שהרכב היה מושכר גם לתקופות ארוכות ואז הייתה ניתנת הנחה. אפשרות נוספת היא כי שהרכב לא היה מושכר באופן רצוף עקב העדר שוכר או תיקונים. הוא ציין כי לקראת הכנת התצהיר ביקר במשרדי התובעת וקיבל הצעות מחיר להשכרת רכב, אותן צרף, כאשר נטען כי בהצעות פער של ממש, אף יותר מ- 50%, בין תעריף יומי לחודשי. עוד ציין בתצהירו כי נחסכו מהתובעת הוצאות טיפול ברכב, אחזקה, רישיונות, ביטוחים ועוד. הנתבע טען כי לדעתו התובעת קיבלה תגמולי ביטוח בגין גניבת הרכב, רכשה רכב חדש, השכירה הרכב לאחרים ולכן לא נגרם לה כל הפסד.

8. 8. התובעת בסיכומיה טוענת כי כל טענות הנתבע הן השערות בלבד, ללא ראיות של ממש. נטען כי יש לבחון את מחיר ההשכרה נכון למועד ההסכם, ראשית שנות ה-90, בהתייחס למצב שוק ההשכרה באותה עת. נטען כי בחודשי החגים קיימות תוספות מחיר וכך גם בחודשי הקיץ. נטען כי מדובר ברכב בעל ביקוש רב באותה תקופה, כאשר ההיצע לא היה גבוה. נטען כי יש להתבסס על ההסכם בין הצדדים, בו מופיע מחיר ההשכרה, כאשר תנאי זה היה ידוע לנתבע, אשר הפר את החוזה. עוד מפנה ב"כ התובעת לתנאי ההסכם על פיהם "בהשכרה מתמשכת החתימה בחוזה זה תיחשב כחתימה לחידושי השכרה כל עוד ההשכרה נמשכת ברציפות".

9. 9. הנתבע בסיכומיו טוען כי משתם המועד החוזי של תקופת ההשכרה הרי שהסכום הנקוב בחוזה אינו רלוונטי עוד וכי על התובעת להוכיח את הנזק שנגרם לה בפועל. עוד נטען כי לא הוכח כי מאז ינואר 1991 השתמש הנתבע ברכב ולכן אינו חב בגין התקופה שמאז ינואר 1991. נטען כי יש להניח שחלק משוכרי הרכב שוכרים רכב לתקופות ארוכות ומקבלים הנחה של ממש וכמו כן יש תקופות בהן הרכב אינו מושכר כלל בשל תיקונים או שינוע ממקום למקום. נטען כי לא הוברר אם נרכש רכב חילופי. נטען כי עקב מחדליה של התובעת לא נשמרו מסמכים ונתונים שיכולים ללמד על הנזק האמיתי שנגרם לתובעת. עוד נטען כי הרכב בוטח ביטוח מקיף וקיבלה את מלוא הרכב, זאת יש ללמוד, כנטען, מתשובות התובעת לשאלון, סעיף 4, ולכן לא נגרם לה נזק. כמו כן נטען כי חישוב נזקי התובעת צריך להיות דולרי ולא שקלי וכן כי התובעת אינה זכאית לריבית.

10. 10. לאחר עיון בסיכומי הצדדים ובחומר הראיות, יש לקבוע כי הנתון הבסיסי ובעל המשקל המכריע לקביעת שווי דמי השימוש ברכב הוא זה הקבוע בהסכם בין הצדדים, בתוספת מספר שיקולים נוספים. אין לקבוע את שווי השימוש בהתאם לתעריפים הנגבים כיום. מקובלת עלי הטענה כי שוק השכרת הרכב כיום אינו כפי שהיה לפני 17 שנים. את החוזה יש לפרש על פי אומד דעת הצדדים בעת כריתתו ואין לתור אחר כוונת צדדים היפותטיים אשר היו כורתים חוזה כזה כיום. התעריף עליו הוסכם הוא תעריף יומי, בסכום של 135 דולרים ליום. יתכן ואם היה נקבע מראש תעריף שבועי או חודשי היה נקבע סכום אחר אך ההסכם מדבר בפירוש על תעריף זה. ההסכם אף קובע מפורשות כי אם מדובר בהשכרה מתמשכת ורצופה, מתחדשת - אלו הם תנאי החוזה. על בסיס זה יש לפנות ולקבוע את שווי דמי השימוש הראויים.

11. 11. מהבסיס שנקבע בחוזה יש לבצע הפחתה מסוימת, שהרי התובעת זכאית לפיצויים על הנזק שנגרם לה עקב הפרת החוזה, אך לא ליותר מכך. בקביעת שווי דמי השימוש והנזק שנגרם יש להתחשב בסכומים שנחסכו מהתובעת בעת שהרכב לא היה ברשותה. מדובר בתשלומי פרמיות עבור ביטוח חובה וצד שלישי וסכום מסוים בגין תיקונים, אלו שאינם מכוסים במסגרת האחריות ואשר בהם הייתה אמורה לשאת התובעת. עוד יש להתחשב בהנחה, הסבירה בעני, שהרכב לא היה מושכר 260 יום באופן מלא, מידי יום, ויתכנו ימים בהם לא צפוי היה להניב הכנסה. הפחתה מסוימת נוספת היא בשל הטענה, המקובלת עלי באופן בסיסי, כי ככל שתקופת השכירות היא ארוכת טווח, דמי השכירות הם נמוכים יותר וכי אם היה מדובר בשכירות ארוכת טווח או מתחדשת לתקופה ארוכה, הייתה ניתנת הנחה על מחיר ההשכרה. מקובל עלי כי יש לקחת בחשבון ההנחה כי הרכב לא היה מושכר רק בתעריף יומי אלא לעיתים גם בתעריף שבועי או אף מעבר לכך. מאידך, מקובל עלי כי ניתן לצפות כי מחיר ההשכרה היה עשוי להיות אף גבוה יותר בתקופות ומועדים מסוימים כמו חגים או חופשת הקיץ. הטענה כי התובעת קיבלה תגמולי ביטוח עקב גניבת הרכב לא הוכחה. עד התובעת, מר לוי, העיד באופן ברור וחד משמעי כי התובעת לא נהגה ולא נוהגת לבטח ביטוח מקיף את רכביה ולכן לא התקבלו תגמולי ביטוח בקשר לרכב זה. תשובת התובעת בסעיף 4 לשאלון התייחסה לביטוח חובה וצד שלישי (עמ' 25 שורות 13 ואילך). בהעדר ראיה סותרת עדות זו מקובלת עלי.

12. 12. לאחר שקילת כלל השיקולים דלעיל, אני קובעת כי התעריף אותו יש לקחת בחשבון לצורך הערכת שווי השימוש והנזק לתובעת הוא דמי השכירות שנקבעו בחוזה בשיעור של 135 דולר ליום, בהפחתה של 15%. התובעת זכאית למלוא התקופה מהיום בו היה אמור הרכב להיות מוחזר, 7.6.90, ועד למועד בו הוחזר אליה בפועל, ולעניין זה אין נפקא מינה אם מינואר 1991 הרכב לא היה בשימוש הנתבע עצמו אלא הועבר לנתבע 2, שהרי הנתבע הוא שהעביר הרכב לנתבע 2 ללא הרשאת התובעת ואיננו יודעים מה היו פרטי ההסכמות בין הנתבע לנתבע 2 ואם הנתבע קיבל תמורה כלשהי מהנתבע 2. מדובר ב- 260 ימים. הסכום לו זכאית, אם כן, התובעת מהנתבע הוא 29,835 דולרים במחירי החוזה. סכום זה יומר לשקלים על פי השער הממוצע לתקופת השימוש, 2.128 ₪ לדולר. סך כל הפיצוי בשקלים - 63,488 ₪. התובעת זכאית להפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה מיום 7.6.90 ועד היום ואיני רואה כל סיבה לשלול זאת ממנה. מסכום זה יש לנכות סכומים שקיבלה התובעת מהנתבע 2, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד היום. ליתרה יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ ותתווספנה הוצאות משפט, כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתה עד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח בתמוז, תשס"ז (4 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים בדואר רשום.

ארנה לוי
, שופטת








א בית משפט שלום 12446/96 קשר רנט א קאר בע"מ נ' ירושלמי אליהו (פורסם ב-ֽ 04/07/2007)