פסקי דין על עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל | פסקי דין על קרומביין חנה | פסקי דין על אלבוים מיכל | פסקי דין על אביב דוד | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח |

8768/05 א     05/07/2007




א 8768/05 עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל, קרומביין חנה , אלבוים מיכל נ' אביב דוד, אליהו חברה לביטוח בע"מ




1
בתי המשפט

א 008768/05
בית משפט השלום ירושלים
05/07/2007
תאריך:
כב' השופט גד ארנברג

לפני:

1 . עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל

2 . קרומביין חנה

3 . אלבוים מיכל

בעניין:
תובעים
נ ג ד
1. אביב דוד

2. אליהו חברה לביטוח בע"מ
נתבעות
פסק דין
בפני
תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. ביום 1.2.2005 , נפגעה למוות , המנוחה קונשטט בינה ז"ל (להלן: "המנוחה") כהולכת רגל מפגיעת רכב. המנוחה ילידת 1933 היתה בת 71 שנים במותה. הנתבע 1 נהג ברכב בעת התאונה. הנתבעת הינה מבטחת רכב שמספרו הוא 5069910 בפוליסת ביטוח 104245009765 . התובעות 2 ו-3 הינן יורשות המנוחה מתוקף צו ירושה שניתן ביום 31.3.05.
תביעה זו הינה תביעת העיזבון בהתאם להוראות סעיף 19 לפקודת הנזיקין ובהתאם להוראות חוק הפלת"ד.

אין מחלוקת על אירוע התאונה, על הקשר הסיבתי בין הפגיעה ומות המנוחה, ועל הכיסוי הביטוחי. המחלוקת שבין הצדדים היא על שיעורו של הנזק בלבד.

השאלה העיקרית שהיא במחלוקת בין הצדדים היא, האם הכנסות שנתקבלו על ידי המנוחה, לאחר גיל הפרישה, ואשר נפסקו עם מותה, הינם ברי פיצוי ונחשבים כהפסד "בשנים האבודות" שבין מועד פטירת המנוחה לבין תוחלת חייה הצפויה. במסגרת הכנסות אלו, נכללים רנטה מגרמניה, פנסיה וקצבת זקנה.
פסק הדין בענין עזבון אטינגר ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ ואח' פ"ד נח(4), 486 הכיר בזכות הניזוק החי ובזכות העזבון לפיצוי בגין אובדן "כושר השתכרות" ב"שנים האבודות": "הסוגיה העיקרית הצריכה הכרעה בפרשה המצערת שלפנינו, נוגעת לזכותו של אדם, שניזוק עקב מעשה עוולה ונתקצרה תוחלת חייו, לפיצוי בגין אובדן יכולת ההשתכרות שלו "בשנים האבודות", לאמור- באותן שנים שבהן קוצרה תוחלת חיי העבודה שלו כתוצאה ממותו."
ובהמשך נאמר בפס"ד: "גריעת שנות חיים מן הניזוק - הן "השנים האבודות" -נתפסת , אפוא כנזק לא-ממוני בר-פיצוי. אלא שגריעה זו נושאת עמה גריעה נוספת - של הכנסות שהיו צומחות לניזוק מעבודתו באותן "שנים אבודות". מן הניזוק נשלל, לפי תפיסה זו, "נכס", קרי- כושר עבודתו, שצפוי היה להניב לו הכנסות."
בבסיסה של הלכת אטינגר עומדת הטענה לפיה פגעה התאונה בנכס השייך לנפגע, ועל פגיעה בנכס זה יש לפצות.
נראה לי כי יש ליישם את הלכת אטינגר במקרה שלפנינו, בשינויים המתחייבים.
בהלכת אטינגר דובר בנפגע קטין ומשכך ובהעדר כל נתון לגבי השתכרות צפויה בשנים שלאחר פרישה, נערך הפסד ההשתכרות עד גיל פרישה בלבד. גם על גישה זו נמתחה ביקורת בספרות המשפטית.

פרופ' ישראל גלעד במאמרו "בעקבות פס"ד אטינגר לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי השנים האבודות" עלי משפט ד' תשס"ה עמ' 58: כותב "ניתוח ההנמקה בעניין אטינגר לפיצוי הניזוק על הפסד השתכרות בשנים האבודות מראה כי הגיונה מחייב לפצות את הניזוק גם על נזקיו הממוניים האחרים ולכל אורך השנים האבודות מאחר שהפיצוי על פי הלכת אטינגר מבוסס על השוואת מצבו של הניזוק לאחר התאונה למצבו אלמלא התאונה במהלך השנים האבודות הרי שעל פי "מאזניים חיצוניות" אלה כל אובדן ממוני בשנים האבודות הוא נזק בר פיצוי.
גם על פי הטענה שלפיה מקור הזכאות לפיצוי הוא פגיעה ב"נכס"... הרי שגם הנזקים הממוניים האחרים בדומה לאובדן כושר ההשתכרות, נגרמים בשל הנזק לגופו ולנפשו של הניזוק המונע את קבלתם של כספים אלה ואת ניצולם.
כמו כן עד כמה שהפיצוי לניזוק החי הוא דרך עקיפה לפיצוי בעתיד של התלויים בו הרי שאם היו נהנים מתקבולים כספיים אלו מתבקש בהתאם גם פיצויו של הניזוק על אובדנם. המסקנה שגם נזקיו הממוניים של הניזוק שאינם הפסד השתכרות בשנותיו האבודות הם בני פיצוי על פי הלכת אטינגר נתמכת על ידי הסתמכות בית המשפט על ראש נזק המקביל של "קיצור תוחלת החיים".
לפי פרשנות זו טוען פרופ' גלעד כי יש לפצות את העזבון בגין אובדן כושר השתכרות או לחילופין בגין אובדן נכס אחר. ולא היה מקום לצמצם את הלכת אטינגר, ככל שזו התקבלה, לתקופת ההשתכרות בלבד.

אמנם בפסה"ד בענין אטינגר ופסקי דין נוספים ניתן פיצוי בגין השנים האבודות רק לתקופות בה היה הנפגע (המנוח) צפוי להשתכר מעמלו אלמלא קוצר פתיל חייו, ואולם נראה כי הדבר נעשה כך משום שדובר בנפגעים שהיו קטינים או בתקופת עבודתם. שאלת הפיצוי בגין השנים האבודות לאחר תום תקופת ההשתכרות, למי שנפגע לאחר תום שנים אלה, לא הועלתה בפסיקה זו ולפיכך ההתייחסות לפיצוי רק בשל שנות ההשתכרות הצפויות של המנוח אינה ישימה למקרה כזה. טול מקרה בו הוכח שאדם עבד בפועל לאחר יציאתו לפנסיה ואותו אדם נהרג בתאונת דרכים, האם עזבונו לא יהיה זכאי לפיצוי בגין השנים האבודות??

האם המינוח "הכנסות מעבודה" כולל בתוכו גם הכנסות מפנסיה, רנטה וקצבת זקנה?
הכנסות המנוחה כללו פנסיה, קצבת זקנה ורנטה מגרמניה. אילו היתה המנוחה בחיים היתה ממשיכה לקבל הכנסות אלו. לטענת הנתבעים קצבאות אינן השתכרות ומותה של המנוחה לא פגע בכושר ההשתכרות שלה משום שלא עבדה בפועל. אינני מקבל טענה זו. במקרה דנן הכנסות המנוחה היו חודשיות ולמעשה היוו את המשך השתכרותה. לא ניתן לראות בהכנסות אלו כנכס ממוני משום שעם מותה נפסקו ההכנסות. הכנסות אלו ניתנות רק בהיות האדם בחיים. בנסיבות אלו נראה כי הכנסות מסוג רנטה, קצבת זקנה ופנסיה הן בבחינת יכולת השתכרות לאחר גיל פרישה. איני מקבל את טענת הנתבעים לפיהן בכל מקרה רק פגיעה בכושר ההשתכרות של הנפגע הוכרה על ידי הפסיקה כנזק בר פיצוי במסגרת "השנים האבודות". אני רואה בהכנסות אחרות, שמשולמים כל עוד הנפגע חי בלבד, חלק מ"אובדן כושר השתכרות". ובודאי כאשר מדובר בנפגע שפגיעתו קרתה לאחר שסיים את תקופות ההשתכרות בפועל.

האם יש לפצות על הפסד גם בשנים האבודות שלאחר גיל פרישה?
נראה כי אין אבחנה בין הפסד השתכרות לפני גיל פרישה ולאחריה.
ולהלן הסיבות המחזקות עמדה זו:

א. מטרת הפיצוי היא העמדת הניזוק במצב בו היה אלמלא התאונה:
נימוק זה שולל כל אבחנה בין סוגים שונים של הפסד. נימוק זה אינו עוסק במקור של הכנסה, אלא בשאלה: במה השתנה מצבו של הנפגע בעקבות העוולה, ואם שינוי זה גרר בעקבותיו הפסד. ככל שנגרם הפסד - ולא משנה מה מקורו- מן הדין לפצותו.
לפיכך במקרה דנן בו בעקבות מות המנוחה נפסק תשלום כלשהוא, שהיה אמור להיות משולם עד תום תוחלת החיים, נגרם הפסד, ומן הדין שינתן לכך ביטוי בפיצוי.

ב. כושר השתכרות הוא בבחינת נכס:
כושר השתכרות הוא נכס השייך לבעליו. פוטנציאל ההשתכרות משקף את האופק הכלכלי של הניזוק. הפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות "בשנים האבודות" נועד לפצות את הנזק על קיצור אופק זה.
אדם אשר מקבל הכנסה קבועה, זו נחשבת בבחינת נכס כלכלי, לא פחות מאשר כושר או פוטנציאל של השתכרות.

לאור כל האמור ומאחר וקבעתי כי תשלומי הרנטה, קצבת הזקנה והפנסיה הינם ברי פיצוי במסגרת ראש הנזק של השנים האבודות יש לקבוע מהו שיעור הפיצוי הראוי. בפסה"ד הידוע בענין פינץ ע"א 10990/05 11214/05 דוד פינץ ואח' נ' הראל חברה לבטוח בע"מ תק 2006(2) 199 נקבע כדלקמן:
...... יש להבחין כאן בין ניזוק חסר תלויים לבין ניזוק שאחרים תלויים בו. לגבי הראשון - הנזוק חסר התלויים - סבורני כי יש להמשיך ולהתייחס אליו, לענין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר תלויים, ולנכות מן הפיצוי הוצאות מוגברות,... והדברים אינם מתייחדים לקטין; יפים הם לגבי כל ניזוק חסר - תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ובין שקוצרה אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו... הבחירה לנכות הוצאות מוגברות מניחה כי אדם שאין מי שסמוך על שולחנו מוציא לשם מחייתו שלו סכום גדול יותר מאשר אדם שיש לו תלויים; זאת ועוד, כאשר יש לו לאדם משפחה, הוצאות - מחיה שונות משרתות את בני הבית כולם".

בענין פינץ דובר בקטין וביהמ"ש קבע, לאחר שבחר באפשרות של ניכוי הוצאות מוגברות, שהפיצוי יועמד על שיעור של 30% מבסיס השכר. בנדון דנן מדובר במנוחה שהיתה כאמור בת 71 במותה וללא תלויים לפיכך נראה כי נכון יהיה לבחור גם לגביה, כמי שאין לה תלויים, בשיטת ניכוי הוצאות מוגברות ואולם לאור גילה של המנוחה נראה כי ההוצאות המוגברות צריכות להיות גבוהות יותר כך שהפיצוי ינתן לפי שיעור של 20% מההכנסות.

הכנסות המנוחה שהם ברי פיצוי בגין "השנים האבודות" הן פנסיה בסך 3,000 ש"ח קצבת זקנה בסך 2,000 ש"ח ורנטה מגרמניה בסך 4,800 ש"ח ובסה"כ 9,800 ש"ח לחודש. על פי נתוני הלמ"ס תוחלת חייה של אישה בגיל 71 היא 14 שנים לפיכך הפיצוי בגין השנים האבודות על פי הנתונים הנ"ל עומד על סך של 260,000 ש"ח. לא הבאתי בחשבון ההכנסות את קופת הגמל שכן היורשים קיבלו את כספי קופת הגמל לאחר פטירת המנוחה.

בנוסף זכאי העזבון לכאב וסבל 25% מהסכום המקסימלי 39,300 ש"ח ולהוצאות קבורה לפי קבלות שהומצאו והוצאות העברת המנוחה באמבולנס 8,000 ש"ח.

מתוך החומר שצורף מבית האבות בו שהתה המנוחה עולה כי יורשי המנוחה קיבלו מבית האבות, עם פטירת המנוחה, את סכום הפקדון שהפקידה המנוחה בבית האבות. סכום זה עמד על סך של כ- 735,000 ₪. על פי ההסכם סכום זה היה אמור להיות מוחזר כשהוא צמוד לשער הדולר בלבד וללא כל הפרשי ריבית, היורשים קיבלו סכום זה 14 שנים לפני המועד שבו היה מתקבל הסכום לפיכך יש לנכות את האצת העזבון בסך של כ- 140,000 ₪.

סה"כ איפוא על הנתבעים לשלם לתובע את הסך של 167,300 ש"ח לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 21,000 ש"ח + מע"מ וכן הוצאות המשפט.

המזכירות תשלח את פסה"ד לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום י"ט בתמוז, תשס"ז (5 ביולי 2007) בהעדר הצדדים
גד ארנברג
, שופט
קלדנית: כרמלה עובדיה









א בית משפט שלום 8768/05 עזבון המנוחה קונשטט בינה ז"ל, קרומביין חנה , אלבוים מיכל נ' אביב דוד, אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 05/07/2007)